התורה יחדה פרשיה כדי ללמדנו את האסור להדיח את הבכור מבכורתו. אין זה המקום היחיד שבו מלמדת אותנו התורה את החשיבות של העובדה שכל אדם יירש את הנחלה השיכת לו מהוולדו והאסור לשנותה. האסור למכור את הארץ לצמיתת ולשנות את הנחלה תופש אף הוא מקום רב בתורה, כגון בפרשות בהר ומסעי ועוד, והאסור להדיח את הבכור מבכורתו הוא חלק קטן מהצווי הגדול לשמור על הארץ בידי מי שנולד עבורה[1].
המקום שבו כן הודח הבכור מבכורתו, ובעקביות, הוא אצל האבות. מסתבר שהסיבה לכך היא שבכל הדורות קדושתו ומהותו של האדם נובעות מִקשרו לאבותיו, שהם מהותו והוא המשכם, ואילו אצל האבות הגורם המרכזי לא היה המשכיות אלא בחירה. משבחר ה את עמו ואת בעלי התפקידים שבו, כל מי שמוליד מוליד לעצמו המשך כדי שיוסיף וימלא את תפקידו אחריו, ולכן כל הנולד ממלא את התפקיד עבורו נולד ומקבל את הנחלה עבורה נולד ואסור לשנות זאת, אך אצל האבות עדין לא הושלמה הבחירה והיא התחדשה בכל דור, ותמיד הודח הבכור מבכורתו: הקב"ה ציווה את אברהם שיגרש את ישמעאל ורק יצחק יהיה זרעו[2]; עשו מכר ליעקב את הבכורה והודח; יעקב רצה להמשיך את החלוקה גם הלאה ולכן דאג לכך שיוסף יקבל שני חלקים בארץ. בכך הוא רצה לבכר את בן אשתו האהובה על פני בן השנואה הבכור. יוסף לא זכה לגמרי בבכורה, אך היא נלקחה מראובן[3] (ולפי דבהי"א ה, א-ב יוסף זכה בה); יעקב, שראה ביוסף את בכורו, ביכר את בנו השני של יוסף על-פני בנו הבכור; הקב"ה, שבחר ביהודה להיות שבט המלוכה, דאג שהבן השני מהאשה השניה של יהודה "יגנוב את הבכורה" עם לידתו מאחיו התאום, שעמד להיות בכור תמר (בכור יהודה האמיתי היה רע בעיני ה', וה' המית אותו. לא בכדי מודגש באותו פסוק (בראשית לח, ז) "ער בכור יהודה"). שם נפסק העניין, כי תמה תקופת האבות (עובדה שספק אם יעקב ידע אותה). כל השבטים הפכו לעם, שבו כל פרט מקבל את היחס הראוי לו. נקודת המעבר בין התקופה שבה יש בחירה לבין התקופה שבה אדם נוצר ונולד כחלק ממהותו היא לידתם של פרץ וזרח, שבה נעשתה הבחירה עם הלידה.
למעשה, התחרות שהיתה בביתו של יעקב היתה לא רק בין הבנים אלא בעיקר בין הנשים. יעקב אהב את רחל ורצה שהיא תִּבָּחֵר. ה' בחר בלאה הן לכהונה והן למלכות. לכן רחל מתה בדרך אפרתה, ואילו את לאה הביא ה' אל מערת המכפלה. הסימנים מראים שאכן לאה היתה יותר ראויה מרחל, שקנאה באחותה, מכרה את יעקב בעד דודאים (מכירה שמקבילה למכירת הבכורה בעד נזיד עדשים) וגנבה את התרפים. לכן בחר ה' בלאה (יצחק אהב את עשו בגלל הציד, יעקב אהב את רחל בגלל היופי, וה' יראה ללבב. יעקב אהב את רחל בגלל היותה יפת תואר, ולא בכדי נסמכה פרשיית אשת-יפת תואר לפרשיית הבכור בן השנואה).
ברכות יעקב
לפני שברך יעקב את בניו הוא קורא ליוסף ומברך אותו ואת בניו בברכה מיוחדת. מפרק זה נראה שהוא מבכר את יוסף ויוסף זוכה בבכורה. לפני שהוא מברך את כל בניו[4] ומחלק להם איש איש את נחלתו ותפקידו הוא מברך את יוסף בברכה מיוחדת.
מברכות יעקב אנו למדים את יחסו לבניו, הוא מחלק את הארץ[5] ואת ההנהגה ונותן לכל בן את חלקו. יש ארבעה בנים שיעקב מציגם כלוחמים: יהודה האריה, דן הנחש, יוסף המצביא הקַשָּת ובנימין הזאב. כלומר: ארבעת ראשי הדגלים לפי יעקב הם יהודה, דן, יוסף ובנימין. יעקב דוחה את ראובן לגמרי, הוא אינו נותן לו אפילו ראשות דגל. ארבעת ראשי הדגלים של יעקב הם שני בניה של רחל, בכור שפחתה, ויהודה. יעקב לא יכול לתת את הדגל הרביעי לנפתלי, כי ברור שאין ראוי שיהא בן שפחה ראש לבן גבירה[6]. דן יכול להיות ראש דגל לנפתלי ואשר, לא לראובן. כן אנו רואים גם מברכתו, שאמנם הוא "כאחד שבטי ישראל", כפי שטורח יעקב להדגיש, שאע"פ שבן שפחה הוא כאחד שבטי ישראל הוא, (ולא ברור אם בכך הוא מלמד את בניו מוסר, שידעו שגם בני השפחות בניו הם, או שכונתו בעקר לדן עצמו, שהוא עושה אותו ראש לכמה שבטים), אך מ"מ בנגוד לאריה והזאב שהם חיות אצילות וגִבּורות, וליוסף שהוא אדם לוחם, דן הוא נחש. בני השפחות הם הדגל המאסף, שאינו לוחם כאריה וכזאב אלא כנחש. (משה מחזיר לדן את מעמד האריה, אבל בבשן. בפעל נתקימו שתי הברכות: כראש דגל קבל דן נחלה הגובלת בנחלת בנימין, נחלת השכינה. כיתר ראשי הדגלים הגובלים בנחלת השכינה. אך בנחלה זאת הוא כנחש. הוא ראש דגל השפחות. הוא קבל גם נחלת אריה, ליש, אבל בבשן. דן, בן השפחה, יכול להיות אריה רק בבשן. במרכז הארץ, על יד יהודה ואפרים, הוא נחש).
מברכות משה קשה ללמוד למי הוא נותן את ההנהגה, אך נראה שהוא מבכר את לוי. (ולא רק במקדש (קטורה באפך) אלא גם בקרב (מחץ מתנים קמיו)). הוא סומך את לוי לבנימין, כלומר את עובדי השכינה לארץ השכינה, ובכך הוא יוצר את התלות בין האדם למקום כבסיס לחיי העם בארצו[7].
בחירת הבן ובחירת הנחלה
עניין בחירת הבנים מראה שיש הקבלה מלאה בין האדם ובין נחלתוא. לאדם ולנחלתו אופי אחד[8] ולכן הבחירה באדם כמוה כבחירה בנחלתו. עם ישראל הוא מערכת שיש בה שני מרכיבים: האדם והארץ. לכל אדם נחלה, ובכלל זה יש מקום נבחר ושבט נבחר. יש בתורה שתי מצוות, שאי-אפשר לקיימן בדרך הטבע וע"י הנהגה טבעית בלבד, והן מתקיימות רק כשה' מתגלה ובוחר את בחירתו. מצוות אלה הן בחירת המלך ("אשר יבחר ה' אלהיך בו") ובחירת מקום המקדש ("המקום אשר יבחר"). שתי בחירות אלה קשורות זו בזו[9] כפי שאנו מוצאים אצל דוד (ראה שמואל ב, ז; תהילים קלב, ועוד). אסף (תהילים עח) מקשר בין חורבן שילה ובנין ירושלים לבין העדפת יהודה על יוסף ואפרים. אך כבר הרבה לפני כן אנו מוצאים את הקשר בין בחירת הבן לבחירת המקום. אנו מוצאים שנחלת בנימין היא נחלת השכינה (זבחים קיח ע"ב, וראה גם ירושלמי א יב[10]), כי זה אופיו[11]. יעקב שראה ביוסף את הבן הנבחר אמר על בית-אל שהוא בית אלוהים. בית-אל הוא המקום שבו אפשר לבנות עזרה בחלקו של אפרים ומקדש בחלקו של בנימין. ה', שבחר ביהודה, בחר בירושלים שהיא המקום שבו אפשר לבנות עזרה בחלקו של יהודה ומקדש בחלקו של בנימין. יעקב בחר בבית-אל עוד בטרם נולדו יהודה ויוסף, אך לארץ יש אופי של הבן האהוב, שנפש יעקב אוהבת[12]. בהתאם לכך הוא נותן ליוסף את שכם, כדי שאפרים ינחל משכם עד בית אל, בחלוקה בגורל הסכים ה' להנחלה זאת של יעקב אך לא בחר בבית אל ובאפרים אלא ביהודה ובירושלים.
וימאס באהל יוסף
רק נחלה אחת של השכינה לא היתה בבנימין, שילה[13]. למה השכינו בני ישראל את המשכן בלב נחלת אפרים[14], וללא בחירה של ה'?
לבני אותו דור היתה סבה מוצדקת לחשוב שה' בחר באפרים, כדברי יעקב. שהרי ברור שלא במקרה שני המרגלים שלא חטאו היו המרגל של יהודה והמרגל של אפרים. ולכן סבר יהושע שאם ה' בחר בו, ולא בכלב, להכניס את ישראל לארץ, מסתבר שאפרים נבחר כמו שצוה יעקב. כך נראה גם מכך שבסוף ספר בראשית נראה שיוסף הוא העקרי ובו עוסקת התורה. ספר בראשית לא נגמר ב"וימת יהודה" אלא ב"וימת יוסף", ויוסף הוא הציר המרכזי של הספר. אמנם יש בספר בראשית פרק אחד שמתאר את תולדותיו של יהודה, אך הקורא בו לפני ימי דוד ודאי מקבל את הרשם שהכף נוטה לכך שיוסף הוא הבן המרכזי.
במדבר, אם כן, מאבק ההנהגה הוא בין נשיא הדגל המזרחי, נחשון בן עמינדב, נשיא יהודה, לבין נשיא הדגל המערבי, אלישמע בן עמיהוד, נשיא אפרים. עם קבלת התורה נראה היה שאלישמע נצח, שהרי ה' בפרוש צוה למנות את נכדו של אלישמע למנהיג העם[15]. אך התורה תלתה את בחירת המלך בבחירה עתידית, "אשר יבחר ה'" אחרי הביאה אל הארץ וירושתה. לימים נבחר זרעו של נחשון בן עמינדב להנהיג את העם. במהלך הדורות התברר שיהודה נבחר.[16] ואולם, הקורא את התורה ולא קרא את ספר שמואל, מתרשם שיוסף הוא הנבחר, ואחריו אפרים, כך משמע גם ממבנה ספר בראשית, וגם מכך שה' בחר ביהושע.[17]
נראה שבני אפרים המשיכו לראות את עצמם כמנהיגי העם גם אחרי יהושע, ומשום כך כעסו על גדעון ועל יפתח שנלחמו ללא רשותם. הם לא היו גבורי רוח וכח דים כדי לצאת להגנת העם בשעת הצרך, אך כששבט אחר נצח במלחמה בהעדרם הם חשו פגיעה במעמדם. נראה שהרגשה זאת היתה טבועה בבני אפרים גם אחרי שקבלו עליהם את דוד למלך, וזה אפשר לירבעם למרוד. שני דורות אינם זמן מספיק כדי לשנות הרגשה כללית של צבור שלם, כי גם אם קבלו עליהם את מלכות דוד, הוסיפו לזכור את הימים שחשבו את עצמם למנהיגי העם, והוסיפו להעריך את שבטם כעקרי. (ובמזמור עח תוקף אסף את בני אפרים, את אהל יוסף ואת שילה, ואומר שה' בחר בדוד).
בחירתו של ה' היתה ביהודה כמלך, ובירושלים כמקום השכינה.
[1] וראה בענין זה במאמרי "המשפחתיות והשבטיות בישראל" אורות עציון כ"ח, שבו מוסבר כלל זה בפרוטרוט.
[2] אפשר לומר שהדבר התחיל עוד קודם לכן: ה' שעה אל הבל ולא אל קין, ובסופו של דבר בחר בשת, שהושת במקום קין.
[3] בחללו יצועי אביו, פעולה שכוונה כנראה לזכיה בבכורה או לפחות לבסס את מעמדה של לאה בבית.
[4] ברכת יעקב לבניו אינה ברכה סתם. כמו שברכת יצחק ליעקב אינה ברכת הדיוט. כלומר: אין היא ברכה של אדם המברך מדעתו ומשלו, אלא נתינה לבניו את ברכת ה' שיש בידו, והורשתה. יש ברכות שאדם מברך מלבו, והן הנקראות ברכת הדיוט, כלומר: שאינן מה' (כמו "להביא מן ההדיוט"). וגם ברכות כאלה יש אצל אבותינו. אך עקר הברכות הן החלוקה של הברכות שהן כבר רכוש המשפחה והורשתן. כשיצחק אומר ליעקב ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, הוא מוריש לו את הברכה שזכה בה מאת ה' "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל". באמרו "ארריך ארור ומברכיך ברוך" הוא מוריש לו את הברכה שירש מאביו ואביו קבלה מה' "ואברכה מברכיך ומקללך אאר", משום כך הוא אינו יכול לתת לעשו עוד ברכה. את הברכות שהוא ואביו קבלו מה' – הוא כבר נתן ליעקב. גם יעקב אומר "וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב". ה' אמנם אמר לו "והיה זרעך כעפר הארץ", אבל הלשון האמורה כאן דומה יותר דוקא למה שאמר ה' לאברהם. יעקב מבין שהברכות שקבל אברהם נמצאות עתה בידו. וכן רבים על זה הדרך. גם יעקב מחלק לבניו בסוך ימיו את ברכות ה' שבידו, ובכלל זה את הארץ.
[5] סבי זצ"ל אומר שכבר יעקב ובניו עשו ביניהם חלוקה של הארץ בדרך כלשהי. נראה שאפשר להביא לכך ראיה מההקבלה בין היורדים למצרים בפרשת ויגש לבין המשפחות הנוחלות את הארץ בפרשת פינחס. הקבלה זאת אומרת דרשני כי מדוע תוגדר משפחה דוקא ע"פ היורדים למצרים, ולמה מזכירה התורה בפרשת פינחס שער ואונן מתו בארץ כנען? הלא אין זה ממין הענין. יש לבאר שיעקב, בירידתו למצרים, הגדיר את משפחות הנוחלים ע"פ צאצאיו שחיו אז והיו אתו אז. מסבה זאת הוא יִחֵד דוקא את בני יוסף שנולדו כבר באותה תקופה על פני אחיהם הצעירים יותר. (מעבר לסבה הפשוטה שהוא רצה לתת ליוסף נחלה של שנים) הזמן הקובע הוא זמן הירידה למצרים.
[6] וגם ללא נמוק זה, או בצרוף אליו, נראה שיעקב לא היה יכול להתעלם ממעמדו של יהודה, שכבר אז היה מבוסס כנראה, כפי שאנו רואים מהתנהגותו בסוף ספר בראשית. וראה לקמן הערה יג.
[7] צואתו של יעקב היתה בנויה על כמה עקרונות שרק חלק מהם הוסכמו ע"י ה'. בביתו של יעקב היו שתי נשים ויעקב רצה לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר. יעקב ראה ברחל את האשה הנבחרת ובבניה את הבכור, המלך והכהן. אבל ה' בחר בלאה. אמנם אין מלכות ישראל בלי רחל ולאה, לא ביהודה ולא בישראל, ואמנם ה' שכן בין כתפי בנימין, אבל המלוכה והכהנה נתנו לבניה של לאה והבן הנבחר הוא יהודה. (ה' בחר בלאה, הוא נתן לבניה את התפקידים החשובים, בחר בירושלים, והביא את לאה למערת המכפלה) יעקב מגרש את ראובן מבכורתו וה' מסכים אתו אך לא לגמרי. יעקב בוחר את יוסף וקורא לו "נזיר אחיו" ונותן בידו את המלוכה, ה' בחר ביהודה. בברכת יעקב יש ארבעה שבטים שקבלו כלי מלחמה: יהודה, דן, יוסף ובנימין. כלומר: יעקב אינו מוכן לתת לראובן אפי' ראשות דגל. ראשי הדגלים של יעקב הם שני בניה של רחל ובן שפחתה. אי אפשר לתת לשני בני שפחתה ראשות דגל כי אי אפשר שבן גבירה יהיה כפוף בדגלו לבן שפחה, ולכן יעקב נותן שבט גם ליהודה. (יעקב נותן דגל ליהודה המשול לאריה, ליוסף המשול לאדם לוחם (כי הוא רואה בו את המנהיג), לבנימין המשול לזאב ולדן, המשול לנחש. דן הוא דגל בני השפחות ולכן הוא לוחם דומה לנחש, ולא לחיה אצילית. משה לא מקבל את זה ועושה את דן אריה, אבל בבשן. דן הוא בן שפחה ולכן כשהוא קרוב לשכינה הוא נחש, הוא יכול להיות אריה אבל בבשן (וזוהי ליש אשר בבשן). בפעל התקימו שני הדברים בשתי נחלותיו של דן. גם יעקב טורח להדגיש בברכת דן "כאחד שבטי ישראל", כלומר: גם בני השפחות הם שבטים. משה מדמה גם את יוסף לחיה לוחמת, הוא לא מקבל את בחירתו של יוסף (אמנם גם הוא משתמש בבטוי "לקדקד נזיר אחיו", אך נראה שעשה זאת רק כדי לדמות את ברכתו לברכת יעקב)). יעקב דוחה את ראובן, שמעון ולוי, גם חלק זה בצואה מתקבל רק בחלקו (לוי נדחה אך קבל דוקא נחלה חשובה, ה' הוא נחלתו, לא לכך התכון יעקב, ונראה שה' לא קבל את דעתו של יעקב על התנהגותו של לוי בשכם). הוא רומז לנחלתם של כמה שבטים שלא כולם קבלו את הנחלה המרומזת. זבולן לא נחל לחוף ימים (לפחות ע"פ פשט ספר יהושע). מאידך אשר קבל נחלה המגדלת זיתי שמן טובים ונראה שלכך היתה כונת יעקב. יש עוד הרבה מקום להרחיב בענין זה אך לא כאן המקום.
[8] ראה ירושלמי יומא פ"ד ה"א: אלמלא שנתן הקב"ה חן כל מקום בעיני יושביו לא היתה א"י מתחלקת לעולם.
[9] נראה שיש קשר גם בין בחירת נחלת בנימין לנחלת השכינה, לבין הבחירה בשאול. כדי להשלים את בחירת נחלת בנימין צריך למשוח תחילה מלך מבני בנימין. ושם אומר שמואל הראיתם כי בחר בו ה', וברור שכונתו לרמוז לפסוק אשר יבחר ה' אלהיך בו.
[10] ועיין היטב בשני המקורות כי הם עוסקים ממש בנקודה הנדונה כאן.
[11] יש בתנ"ך כמה רמזים לכך שלבנימין ונחלתו יש משמעות מיוחדת. פרשת הולדת בנימין, המביאה ל"ויהיו בני יעקב שנים עשר" כלומר: השלמתו של עם ישראל. לפרשה יש מאפין גאוגרפי ברור שפותח בנסיעה מבית אל ונגמר מהלאה למגדל עדר. גם ברכתו של משה לבנימין, הסמוכה לברכתו ללוי, עוסקת בשכינת ה' על נחלתו. וכפי שמצינת הגמ', הכניסה לארץ היתה אליה ובה שכן המשכן והמקדש.
[12] על דרך זה יש לומר שמשנבחרו הלויים והכהנים אין עבודה אלא בהם, ומשנבחר מקום המקדש נאסרו הבמות, שהרי יש מקום נבחר ולכן יש עבודה אחת מרוכזת ולא עבודה של כל משפחה ומשפחה. כבר משנתנה העדות ונתן ארון הברית נאסרו המצבות, שהרי העם כולו עובד סביב עדות אחת ואסור להקים מצבה אשר שנא ה', כדרך שאסורות הבמות, אלא שהבמות לא נאסרו עד שנבחר מקום בארץ המקודשת והושכנה בו העדות (בפשטות עולה מפרשת המשכן שעקרו העדות. אמנם בבית שני הכריעה הסנהדרין שאפשר לבנות מקדש ללא עדות ואפשר להעמיד כה"ג ללא או"ת וללא שמן. ונראה שהכריעה כך משום שנוצר מצב שבו אין עדות ואעפ"כ הבמות אסורות, ומכאן שהשכינה שוכנת במקום גם ללא עדות. אך מ"מ כך אין הבית שלם. מותר לעבוד בו כי אינו חוץ, אך אינו משכן השכינה המלא). כאשר יש בארץ ישראל מקום שבו עומד משכן ה' ובו העדות נאסרה עבודה בכל מקום אחר. אך כל עוד אין אלא משכן אין קדושת מקום אלא קדושת מחצות בלבד והבמות מותרות. או שאסורות מחמת הלאו האוסר במות במדבר שהוא לאו אחר. המצבות, לעמתן, נאסרו מרגע שנתנה העדות.
[13] אמנם הגמ' בזבחים אומרת שהיתה רצועה שיוצאה מנחלת אפרים לנחלת בנימין, אך קשה לראות אותה בשטח. וגם הגמ' במגלה טז: אומרת ששילה בחלק יוסף.
[14] בני ישראל בזמן יהושע ידעו את מעלתה של נחלת בנימין. הם קבעו לעצמם נקודה מרכזית גם בנחלת בנימין, המצפה. המצפה היתה נקודת כנוס ידועה לישראל שאליה קוראים את העם. אך יותר היה ראוי שישכינו את המשכן בחלק בנימין. דוקא נקודת המפגש יותר ראויה לשבט הטוען למנהיגות. זאת אחת מהטעויות שעשו ישראל כשלא בנו הנהגה ראויה לארץ בימי יהושע. אנו מוצאים כשאין מלך בישראל שבני ישראל לא הקימו בארץ מערכת שלטונית שראויה לארץ, ונשארו עם המערכת של המדבר, הכוללת שופטים ונביאים. לכן תפש השופט את תפקיד המנהיג. ההנהגה במדבר היתה מבוססת על משה וגלוי שכינה, ועל כך שכל העם נמצא במקום אחד. לכן לא היה צרך במלך, והמערכת הצבורית הכוללת לויים ושופטים היתה מספיקה. בארץ צריך מערכת אחרת. עם זאת תקנו בני ישראל שבועה שבשעת קריאה כולם חיבים לבא למצפה ומי שלא יבא יומת. וכך אנו מוצאים עד ימי שמואל. נראה ששבועה זאת באה להחליף את יכולת הקריאה לעם שע"י החצוצרות. גם כאן כנראה היו הלויים אחראים על הקריאה (נראה מכמה מקומות שבימי השופטים הטשטש בעיני העם ההבדל בין כהנים ללויים והלויים נתפשו בעיני העם ככהנים), ולכן איש לוי יכול להזעיק את כל העם למצפה. בחירתה של המצפה, עיר בנחלת בנימין, לנקודת כנוס, מלמדת שהיתה לנחלת בנימין חשיבות בעיני העם.
[15] וכן צוה לבנות מזבח בהר עיבל, בחלק יוסף. אמנם הר עיבל אינו בחלק אפרים, אך מעמד הברכה והקללה ודאי היה גם בחלקו של אפרים. ובפשטות נראה שהר גריזים שייך לאפרים, אך לא כאן המקום לדון בנקודה זאת.
[16] יהודה כבש את מעמדו עוד בימי העדרו של יוסף מהארץ. הוא הפך למנהיג הבית. כלומר: הוא הצליח בכך שמכר את יוסף, אך אח"כ לא רק יוסף היה עבד במצרים אלא כל ישראל. יהודה כביכול "הצליח" בכבוש ההנהגה בכך שהשקיע את יוסף במצרים וסלק אותו מהזירה לעשרים ושתים שנה. באותן שנים יהודה כבש את מעמדו, אך נפש יעקב היתה עדין קשורה בנפש יוסף, שנפשו נקשרה במצרים. שקיעתו של יוסף במצרים גרמה לו לכך שהוא כבר אינו יכול לעזוב את מעמדו שם ושיבתו אל אביו היא ירידת כל ישראל אליו למצריםיד. משראה יוסף שיהודה מוכן למכור את עצמו לעבד כדי להציל את בנה של רחל, אותו יהודה שמכר אותו לעבד כדי לזכות בבכורה לעצמו, אז לא התאפק והתודע אל אחיו. המכירה לעבדות היא זאת שעל ידה נבחר יהודה.
[17] כלומר: נראים הדברים שכשהתודע יוסף אל אחיו גם אם יוצע לו לחזור לארץ ולהיות ראש הוא יסרב, שכן כבר שקע במצרים והשתקע בה ונשא בת כהן מצרי וכו'. (הוא כמובן יתרום כל שנה כסף למדינת ישראל, אך לא יותר על מקומו ומעמדו בחו"ל ויעלה אליה). יציאתו מהכלא ירידה היא לו ולא עליה. כי היא הביאה לשקיעתו במצרים. בבית יעקב נאבקו יהודה ויוסף על הבכורה. (ראובן, ככל הנראה, לא היה מתאים ולא היה אחראי דיו אלא פחז כמים, כפי שנראה לא רק בחללו יצועי אביו אלא גם בכך שלא שמר על יוסף בבור, בכך שאח"כ שבח את עצמו והטיח את האשמה באחיו כמעשה קטון-נפש שדרכו באמירת "אתם הרשעים ואני הצדיק", וכן דרכו בעריבת בנימין אינה כדרכו של יהודה ולכן יעקב לא קבל את עריבתו. לאור זאת מובן למה ראובן לא היה מועמד להנהגה והמאבק היה בין יהודה ליוסף), יהודה הצליח לסלק את יוסף למשך הזמן שנדרש לו לכבוש את מעמד המנהיג. אך המחיר, כאמור, הוא שעבוד כל ישראל במצרים.