אִם עֲוֹנֵינוּ רַבּוּ לְהַגְדִּיל. בָּנוּ עָנוּ עָבוֹת כְּגָדִיל. הפיטן רומז כאן לפסוק: אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ ה’ עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי רַבּוּ מְשׁוּבֹתֵינוּ לְךָ חָטָאנוּ. אולי גם לפסוק "כִּי עֲוֹנֹתֵינוּ רָבוּ לְמַעְלָה רֹּאש". כלומר: אם עוונינו הרבים ענו בנו. על הפסוק ענף עת עבות, אומרים חז"ל העשוי כגדיל. הפיטן השתמש כאן בדמוי הזה לעוונות שנעשו מאד עבים. יתכן שהוא רומז גם לפסוק "הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה". גָּרְמוּ לָנוּ בֵּינָתַיִם לְהַבְדִּיל מבוסס על דברי ישעיהו: "הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה’ מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ: כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ". גם כאן אומר הפיטן: אם עווננו רבו וגרמו להבדיל ביננו ובינן, אז: דַּרְכֵי רַחֲמֶיךָ לֹא תַחְדִּיל:
הִתְנַהֵג בְּמִדַּת חֶסֶד הִתְנֵיתָ. וְאַתָּה הוּא שֶׁמִּקֶּדֶם הָיִיתָ נהג עמנו בחסד, שזוהי מדתך. זְכוֹר עֲדָתְךָ אֲשֶׁר קָנִית כמו שנאמר: זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ, חוֹן שְׁיָרֵי בְכוֹר כִּנִיתָ רחם על שארית ישראל, שקראת להם (כנית אותם) בני בכורי ישראל:
טִעַנְתָּנוּ גפֵּי קֶרֶת נְתוּנִים הביטוי לקוח ממשלי " עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת", כלומר: במקום הגבוה ביותר והמרומם ביותר, גם אתה ה', נתת אותנו במקום המרומם ביותר, עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת. יִשַׁבְתָּנוּ שֵׁן סֶלַע אֵיתָנִים והושבת אותנו איתנים על שן סלע. כְּאַחַת, ואחרי זה, בבת אחת דִּכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִים מקור הבטוי בתהלים: כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת. כלומר הענשת אותנו ושמת אותנו במדבר. לָרְוָיָה צֵאת כַּמֶּה מְתוּנִים קיים בנו את הפסוק (אף הוא מתהלים): הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה:
כאן עובר הפיטן לתאר את מצבו של עם ישראל בגלות: מֵרוֹב פְּקוּדוֹת וּבֶהָלָה בפרת התוכחה נאמר "וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה", גם כנסת ישראל, מרוב הפקדות הבהלה של ה' עליה, היא מְחֻלְחֶלֶת מתחלחלת. נָקְטָה נַפְשִׁי נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי אֶעֶזְבָה עָלַי שִׂיחִי אֲדַבְּרָה בְּמַר נַפְשִׁי לֶעָפָר שָׁחָה בּוֹחֶלֶת. סָמְכָה בֶּטֶן לָאָרֶץ נִשְׁחֶלֶת. עוּרָה לָמָּה תִישָׁן עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח. זהו פסוק מתוך המזמור שכבר צוטט לעיל. תוֹחֶלֶת כינו לקב"ה, שהוא תוחלת ישראל: פְּקַח קוֹח קְרוֹא מנבואות הנחמה של ישעיהו: "רוּחַ אֲדֹנָי אלהים עָלָי יַעַן מָשַׁח ה’ אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ". כלומר: להוציא לחפשי את עם ישראל האסור. אֲסִירֶיךָ חֲפוֹץ רצה את עם ישראל, שהם אסיריך.. צוֹק הָעִתִּים חֶשְׁבּוֹנָם קְפוֹץ צוק העתים מופיע בדניאל כחשבון שבו יבוא הקץ. קַבֵּץ פְּזוּרֶיךָ עֵדֶר הַנָּפוֹץ קבץ את עם ישראל הנפוצים. רומז לנבואת יחזקאל (ונביאים נוספים שהשתמשו במשל העדר הנפוץ באין רועה): וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רֹעֶה וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתְּפוּצֶינָה: יִשְׁגּוּ צֹאנִי בְּכָל הֶהָרִים וְעַל כָּל גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ: לָכֵן רֹעִים שִׁמְעוּ אֶת דְּבַר ה’: חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה’ אִם לֹא יַעַן הֱיוֹת צֹאנִי לָבַז וַתִּהְיֶינָה צֹאנִי לְאָכְלָה לְכָל חַיַּת הַשָּׂדֶה מֵאֵין רֹעֶה וְלֹא דָרְשׁוּ רֹעַי אֶת צֹאנִי וַיִּרְעוּ הָרֹעִים אוֹתָם וְאֶת צֹאנִי לֹא רָעוּ: ס לָכֵן הָרֹעִים שִׁמְעוּ דְּבַר ה’: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’ הִנְנִי אֶל הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן וְלֹא יִרְעוּ עוֹד הָרֹעִים אוֹתָם וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם וְלֹא תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה: ס כִּי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’ הִנְנִי אָנִי וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים: כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ צֹאנוֹ נִפְרָשׁוֹת כֵּן אֲבַקֵּר אֶת צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכָּל הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל: וְהוֹצֵאתִים מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּים מִן הָאֲרָצוֹת וַהֲבִיאֹתִים אֶל אַדְמָתָם וּרְעִיתִים אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל בָּאֲפִיקִים וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: בְּמִרְעֶה טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם וּבְהָרֵי מְרוֹם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל:. רְאוֹת עַוְלָתָה פִּיהָ תִקְפּוֹץקיים לנו מה שנאמר: יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ: שְׁמוֹר שְׁבוּעַת חֶסֶד וּתְנָאי שמור את השבועה, את החסד ואת התנאי שנשבעת והתנית עם תָּם יעקב איש תם וְצָבוּר יצחק שאפרו צבור על המזבח וּבַנַּאי אברהם אֵיתָנַי. שְׁלוֹמֹו יְצַוֶּה לִבְלִי גְנַאיה' יצוה עמנו את שלומו. הָפוֹךְ וְשַׁנוֹת לְטוֹבָה הַפְּנַאי ה' יהפוך לטובה את כל הרעות. בפרשת הברכות נאמר: "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם". בפרשת הקללות נאמר: "וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם". ה' פונה אלינו לטובה כאשר אנו מקייימים את מצוותיו, ולרעה כאשר אנו חוטאים. כאן אנו מבקשים מה' שיהפוך את פנייתו אלינו לטובה. : קָטֹן כִּי יַעֲקֹב וָדָל עמוס מתפלל לפני ה' סְלַח נָא מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא. כלומר: עם ישראל קטן ודל ואינו יכול לעמוד בפורענות. גם אנו מבקשים: כאשר יעקב קטן ודל. יְדוּעַ חוֹלִי נִבְזֶה וְחֲדָל על עבד ה' אומר ישעיהו: "נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ: אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם". גם הפיטן אומר: אם עם ישראל הוא במצב כזה, הרי אנו מבקשים. חַיִים וָחֶסֶד מָעוֹז וּמִגְדָּל ה' שהוא מעוז ומגדל לעם ישראל.. כַּאֲשֶׁר עַתָּה כֹּחֲךָ יִגְדָּל זכור לנו את מה שהיה כאשר אמר משה: וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: ה’ אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים: סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה: וַיֹּאמֶר ה’ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ....
אֵין כְּמִדַּת בָּשָׂר מִדָּתֶךָ שגור בפי חז"ל הביטוי " שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם". כאמור, הביטוי הזה שכיח מאד בדברי חז"ל, אבל נראה שכאן כוונת הפייטן היא למדת הרחמים של ה'. אַיֵּה קִנְאָתְךָ היכן קנאתך, הפופיעה במקומות רבים בתנ"ך וַעֲצַת עֲמִידָתֶךָ היכן עצתך העומדת לעולם, שעליה נאמר "עֲצַת ה’ לְעוֹלָם תַּעֲמֹד מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר". מדוע אינך מקנא ומושיע את עם ישראל, שנמשל פעמים רבות לרעייתו של ה', אותה בת שהוא ברר לעצמו. לאורך הפיוט רומז הפיטן למקורות רבים המשוים את עם ישראל לאשה. בַּת בֵּרַרְתּ לְבֵית חֶמְדָּתֶךָ. בְּעָלוּהָ אֲדוֹנִים וְאֵין לְצִמְדָּתֶךָ כמו שנאמר "ה’ אֱלֹהֵינוּ בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ לְבַד בְּךָ נַזְכִּיר שְׁמֶךָ". את הפסוק הזה מבאר הפיטן:: גּוֹעָה לְדוֹדִי אֲנִי מְאוֹרֶסֶת. גּוֹעֵל רוֹדִי אֵיךְ נִדְרֶסֶת. דִין הֶרֶג לְעַצְמָהּ מַקְנֶסֶת. דְּחוּיָה גַּם כִּי נֶאֱנֶסֶת הפיטן ממשיל את עם ישראל לאשה שנבעלה לאדונים אחרים. הנביאים השתמשו במשל הזה כדי להמשיל את ישראל לאשה הנואפת תחת בעלה. אבל הפיטן אומר שעם ישראל הוא אשה שנאנסת ע"י אחר בעל כרחה (כלומר: הגויים אונסים אותה לעבוד ע"ז), ושלמרות שמן הדין אשה אנוסה בעל כרחה פטורה מענש, עם ישראל מעניש את עצמו כאילו עשה זאת מרצון. הוא זועק לפני הגויים "לדודי אני מאורסת" כאשה שמתחננת בפני האונס אותה, ואומרת לו שהיא מאורסת לדודה. את הגויים זה לא מעניין, הם נהנים לראות את ישראל (האשה) נדרסים תחת רגליהם. ועם ישראל כועס על עצמו על שנאנס ע"י הגויים וקונס את עצמו במיתה, משום שנאמנותו לה' וסלידתו מע"ז (בעילת אדונים אחרים) היא גדולה.: הָאֵם בְּלִי סֵפֶר לְשִׁלּוּחַ מתבסס על נבואת ישעיהו: " כֹּה אָמַר ה’ אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם". כלומר: עם ישראל שולח מבית ה', אבל לא גורש אלא בעוונותיו.. הַבֵּן כְּיָתוֹם אוֹבֵד שָׁלוּחַ. וְגַן נָעוּל הֶפְקֵר כְּמַלוּחַ. וּמַעְיָן חָתוּם נִרְפָּס דָּלוּחַ בשיר השירים נמשלת הרעיה, המשולה לכנסת ישראל ל"גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם". הפיטן אומר שאותו גן ומעין כעת הופקר ונרפש ונדלח. מעין נרפשׂ מופיע במשלי, כמעין שהתקלקל. הפקר הוא ההפך מנעול. גם כאן, זועקים אנו לפני ה' ואומרים ראה מה קרה לגן והמעין שלך, כלומר לעם ישראל: זַעַם כְּרֶגַע חז"ל אומרים שה' זועם רגע בכל יום. הם מתבססים על הפסוק "חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם". וכן על הפסוק "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה" יתכן שהפיטן רומז כאן גם לפסוק: "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ: בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה’". וְעַתָּה לְהִפּוּךְ. עתה הכל נהפך, וה' זועם לא רגע קטון אלא תמיד. זֵרֵי קֹדֶשׁ חוּצָה לְשִׁפּוּךְ כעת התקיים הפסוק ממגלת איכה: אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת. חִבַּת רֵעַ כְּקֶרֶן הַפּוּךְ חביבתך, כלומר עם ישראל. חֲשׁוּבָה עֲזוּבָה נקראת היום עזובה. (מקור הבטוי בנבואות ישעיהו שאומרות כמה פעמים שבעתיד עם ישראל לא יקרא עוד עזובה, משמע שבזמן החורבן היא אכן נקראת כך). כְּקוֹרַעַת בּפּוּךְ כמו איזבל, שרגע לפני שהשליכוה מהחלון אל מותה, היא קרעה בפוך עיניה. יתכן שהוא רומז גם לפסוק בנבואות התוכחה של ירמיהו (עוד נבואה שמשוה את עם ישראל לאשה): מַה תַּעֲשִׂי כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי מָאֲסוּ בָךְ עֹגְבִים נַפְשֵׁךְ יְבַקֵּשׁוּ: טוֹבַת הַתּוֹאַר קְדוֹרַנִּית מִפֶּרֶך כלומר: עם ישראל שהיה כאשה טובת תאר, כעת הוא הולך קדורנית מפני עבודת הפרך שהוא משועבד לה. טְרִיָּה מַכָּה מִבְּלִי אֶרֶךְ כדברי ישעיהו על עם ישראל: " מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה, לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן", כלומר: המכה לא טופלה ולכן אינה מעלה ארוכה. ארך בלשון הפיטן. יוֹם נָקָם נִסְתַּם דֶּרֶךְ אנו מקוים ליום הנקם והשלום, אבל נסתם הדרך ליום הנקם שאנו מקוים לו והוא בושש לבוא. יוֹם שִׁלּוּם נֶחְתַּם חָרֶךְ נסתם החלון שדרכו אנו מצפים ליום השלום. : כֹּחַ הַסַּבָּל הִכְשִׁיל נֶטֶל מקור הבטוי בנחמיה: " וַיֹּאמֶר יְהוּדָה כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל וְהֶעָפָר הַרְבֵּה וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לִבְנוֹת בַּחוֹמָה". כלומר: המעמסה כבדה עלינו. כָּסוּל וְשָׁחוּל הַנִשְׁאָר מִקֶּטֶל כל מי שפלט מההרג, כעת הוא כסול ושחול, כלומר בעל מום. (כסול ושחול הם מומים שנזכרים במשנה) . לֹא לְמַרְגוֹעַ נָד וּמִטַּלְטֵל בפרשת התוכחה נאמר: " וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ", זהו מצבו של ישראל בגולה. לְעָמֵל וְיָגֵעַ וְאַחֵר נוֹטֵל עם ישראל עמל ויגע, ובאים הגויים ונוטלים בכח את פרי עמלו: מַטַּע קֶרֶן שָׁמֵן הַמְדֻשָׁן ישעיהו ממשיל את ישראל לכרמו של ה': " אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן". הפיטן לקח מכאן את המלים קרן ושמן. מִרְמָס מַדּוּעַ מדוע הכרם הזה היה למרמס, כמו בפסוק בהמשך המשל של ישעיהו: "וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס" כַּחֲרוּלֵּי כִבְשָׁן חרולים הם סוג מסוים של קוצים נזכר בכמה מקומות בתנ"ך. הפיטן שואל את ה' מדוע כרמו נרמס כמו חרולים. לכן שואל הפיטן: . נוֹצֵר לְמַעְלָה לֹא יִישָׁן. נִטְעוֹ לְמִשׁלַח פָּרוֹת הַבָּשָׁן מדוע ה' שנאמר עליו שלא ינום ולא יישן שומר ישראל, מאפשר לפרות הבשן (כלומר הגויים) לרעות ולאכול את כרמו. הפיטן משתמש כאן במרכיבים מכמה ספרים בתנ"ך. בתהלים נמשלים האויבים לפרים ואבירי בשן. בספר שמות (ובעוד מקומות) הבקר הרועה בשדה נזכר כבקר משולח. המלה "נטעו" מקורה אף היא במשל הכרם שצוטט לעיל: " כִּי כֶרֶם ה’ צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו": שׂוֹרֵקָה עם ישראל נמשל לכרם שורק.(כרם של גפנים מובחרות). גם זה ממשל הכרם הנ"ל, מַה בֶּצַע וְנִקְטֶפֶת מה בצע בכך שיקטפו את הכרם ולא ישאר ממנו דבר? רחם על כרמך.. סוֹרַחַת גם זה ממשל (של יחזקאל) המדמה את ישראל לכרם, או לגפן: וַיִּצְמַח וַיְהִי לְגֶפֶן סֹרַחַת שִׁפְלַת קוֹמָה..., מַה יִתְרוֹן וְנֶחֱטֶפֶת איזה יתרון יש בכך שהיא נחטפת. עַל יָד חֲקוּקָה וְטוֹטֶפֶת כינוי לעם ישראל שחקוקה על ידו של ה': הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד. והיא טוטפת על ידו של ה', כתפלין: שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ. עַל מָה אַהֲבָתָהּ נִשְׁטֶפֶת למה את אותה חקוקה וטוטפת, אהבתה נשטפת ונעלמת: פְּעֻלַּת הָרוֹבִים בְּמִיעוּט מְלֶאכֶת. פְּרִיעַת שָׂכָר רַבָּה וְהוֹלֶכֶת. מבוסס על המדרש: "ופניתי אליכם, משלו משל למה הדבר דומה למלך ששכר פועלים הרבה והיה שם פועל אחד ועשה עמו מלאכה ימים הרבה, נכנסו הפועלים ליטול שכרם ונכנס אותו הפועל עמהם אמר לו המלך לאותו הפועל בני אפנה לך, הרובים (=נערים) הללו שעשו עמי מלאכה ממועטת ואני נותן להם שכר מועט, אבל את חשבון רב אני עתיד לחשב עמך, כך היו ישראל בעולם הזה מבקשים שכרם מלפני המקום, ואומות העולם מ"ה מבקשים שכרם מלפני המקום, והמקום אומר להם לישראל בניי אפנה לכם, אומות העולם הללו עשו עמי מלאכה מועטת ואני נותן להם שכר מועט, אבל אתם חשבון רב אני עתיד לחשב עמכם לכך נאמר ופניתי אליכם, ופניתי אליכם, בטובה, והפריתי אתכם בפריה ורבייה, והרביתי אתכם, בקומה זקופה, והקימותי את בריתי אתכם ..." צוֹפָה הִפָּנוֹת ולכן עם ישראל צופה שכעת יתקיים סוף הפסוק שעליו מתבסס המדרש, ופניתי אליכם וכו'. שהמדרש מפרש "בטובה". אבל: וְעַתָּה נִמְשֶׁכֶת. צָרָה פְקוּדָה וְאַחֶרֶת נִסְמֶכֶת הצרות באות על עם ישראל בזו אחר זו. בטרם תצא אחת תבוא אחרת.: קֹדֶש רֵאשִׁית עֲרֵמַת שְׁעָרִים משל לעם ישראל: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה’ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה". עם ישראל כעת קַצְוֵי אֶרֶץ זְרוּיִם כִּשְׂעוֹרִים זרויים בקצוי ארץ. כמו שעורים שזורים אותן כחלק מעבודתן. רוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בַּעֲלֵי יְעָרִים. רִדּוּף נִשׁמֶטֶת נָסִים וְנִסְעָרִים הרוח רודפת אחרי הפליטים הנסים והנסערים, והם נסים מקול עלה נדף: שְׁמוֹנֶה וְתִשְׁעִים הָאָלוֹת הָאֵלֶּה חז"ל מנו בפרשת התוכחה תשעים ושמונה קללות. שָׁלְמוּ אֵלֶּהּ מֵאֵלֶּה וְכָאֵלֶה כלומר: כולן כבר התקיימו ושלמו. והמדרש עוד מוסיף: ר' יהושע אומר שלא יהו אומרים ישראל כלו המכות ועוד אין לו אחרת להביא עלינו, תלמוד לומר ואם עד אלה, עוד יש לי אחרות מאלה וכאלה להביא. אבל גם אלה כבר שלמו. לכן עתה: תְּרַחֵם תְּקַבְּצֵנוּ מִקְרָנוֹת אֵלֶּה תרחם עלינו וקבצנו מכל הגלויות, שנמשלו לקרנות: "וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אַרְבַּע קְרָנוֹת: וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי מָה אֵלֶּה וַיֹּאמֶר אֵלַי אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת יְהוּדָה אֶת יִשְׂרָאֵל וִירוּשָׁלִָם: ס וַיַּרְאֵנִי ה’ אַרְבָּעָה חָרָשִׁים: וָאֹמַר מָה אֵלֶּה בָאִים לַעֲשׂוֹת וַיֹּאמֶר לֵאמֹר אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת יְהוּדָה כְּפִי אִישׁ לֹא נָשָׂא רֹאשׁוֹ וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה לְהַחֲרִיד אֹתָם לְיַדּוֹת אֶת קַרְנוֹת הַגּוֹיִם הַנֹּשְׂאִים קֶרֶן אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה לְזָרוֹתָהּ". רחם עלינו, וקבצנו מכל רוחות השמים, ואָז יֹאמְרוּ בַגוֹיִם הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:
הפזמון הזה לכל ארכו פונה אל המלאכים ומבקש מהם שיתחננו עבורנו אל הקב"ה.
לכן, מי שסובר שאין לומר מכניסי רחמים, מאותה סבה ראוי שלא יאמר גם את הפזמון הזה.
נעשו כמה נסיונות לשיפוץ, כגון לומר במקום חַלּוּ נָא, יְחַלּוּ נָא. כלומר: אין אנו מבקשים מהמלאכים שיחלו, אנו מבקשים מהקב"ה שיאמר למלאכים שיחלו את פניו. מעבר לאבסורד שבעצם הענין (למה לבקש מהקב"ה שיאמר לאמלאכים שיאמרו לו), גם לכאורה אין טעם בדבר. הטעם לומר את המזמור הוא כדי להביע את התוכן שבמזמור. אם התוכן לא מקובל – אין טעם לומר אותו בכח, ולהפוך את המזמור למטרה ואת התוכן לטפל. (ואולי אפשר לנצל את ההזדמנות ולנצל את היום הזה להתוודעות לפזמונים של עדות אחרות).
מ"מ נביא כאן ביאור קצר של הפזמון הזה.
האם זה פזמון מקורי? מסתבר שכן. (ראו מה שבארנו בהקדמה לפזמון "במוצאי מנוחה"). אמנם, הבית הראשון עם הפזמון שוה בארכו לארכם של שאר הבתים לא כולל הפזמון, אבל יש לפזמון הזה חרוז קבוע החורז את כל הבתים (יון). הפזמון הוא משפט שלם בעל משמעות מצד עצמו. ולא יתכן שהוא היה שייך במקור לבית הראשון, בעוד ששאר הבתים עמדו בלעדיו, כי הפזמון עצמו אינו נגמר בחרוז הקבוע (יון), ואי אפשר לדמיין את הבית הראשון עומד עם הפזמון מול שאר הבתים העומדים בלי הפזמון, כי אם כך לא ברור מדוע הבית הראשון, שכל צלעותיו מסתיימות בחרוז הקבוע (יון), אינו מסתיים בחרוז הנ"ל, בניגוד לכל שאר הבתים.
מסתבר שזהו פזמון מקורי, ולכן יש לחזור על הפזמון אחרי כל בית.
ונבאר כאן את הצריך ביאור (רוב הפיוט מובן ואינו צריך ביאור):
מַלְאֲכֵי רַחֲמִים מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹן. חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל בקשו עלינו רחמים, כמו שנאמר: וְעַתָּה חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל וִיחָנֵּנוּ מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים אָמַר ה’ צְבָאוֹת. בְּמֵיטַב הִגָּיוֹן במיטב המלים הנהגות. אוּלַי יָחוֹס עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן כלומר עם ישראל. אוּלַי יְרַחֵם: אוּלַי יְרַחֵם שְׁאֵרִית יוֹסֵף הפסוק הזה הוא ככל הנראה השראה לפיוט כולו: שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט אוּלַי יֶחֱנַן ה’ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף. לכן הפיטן פותח בו. שְׁפָלִים וְנִבְזִים שהושפלו ובוזו ע"י הגוים פְּשׁוּחֵי שֶׁסֶף משוספים בחרבות הגויים. שְׁבוּיֵי חִנָּם מְכוּרֵי בְּלֹא כֶסֶף כדברי ישעיהו: כִּי כֹה אָמַר ה’ חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ. שׁוֹאֲגִים בִּתְפִלָּה וּמְבַקְּשִׁים רִשָּׁיוֹן. אוּלַי יָחוֹס עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן. אוּלַי יְרַחֵם: אוּלַי יְרַחֵם מְעוּנֵי כֶבֶל בספר תהלים מתוארת מכירת יוסף לעבד במלים "עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ" מעונה כבל הוא מי שנמכר לעבדות. אנו מבקשים ה' ירחם את מעוני הכבל, כלומר את עמו ישראל הגולים. מְלֻמְּדֵי מַכּוֹת בְּעִנוּי סֶבֶל עם ישראל מלומד (מורגל) במכות וענויים. מְנוֹד רֹאשׁ נְתוּנִים בְּיוֹשְׁבֵי תֵבֵל. מָשָׁל בָּעַמִּים כמו שנאמר "תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ: תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מְנוֹד רֹאשׁ בַּל אֻמִּים".כלומר שכל הגויים משתמשים בנו כמשל לבזיון, ונדים לנו בראשם בְּקֶצֶף וּבִזָּיון וכדי בזיון וקצף. אוּלַי יָחוֹס עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן. אוּלַי יְרַחֵם: אוּלַי יְרַחֵם וְיֵרֶא בָּעֳנִי עַמּוֹ חנה אמרה בתפלתה: " ה’ צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ", ואף אנו מבקשים שיראה בעניינו. וְיַקְשִׁיב וְיִשׁמַע הַצָּגִים לְעֻמּוֹ העומדים מולו בתפלה. וְעוּדִים בְּלַחַש מוּסָר לָמוֹ עומדים בלחש ומתפללים. וְעֵינֵיהֶם תּוֹלִים לִמְצוֹא רִצָּיוֹן לבקש שה' יתרצה בתפלתם. אוּלַי יָחוֹס עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן. אוּלַי יְרַחֵם: אוּלַי יְרַחֵם אוֹמְרֵי סְלַח נָא. אוֹמְצֵי שִׁבְחוֹ בְּכָל עֵת וְעוֹנָה כלומר: אלה שמזכירים את שבחו של ה' שלש פעמים ביום, בכל עת. אֲגֻדִּים בַּצָּרָה לִשְׁפּוֹךְ תְּחִנָּה מתכנסים יחד להתחנן לפני ה'. אֶת פְּנֵי אֱלֹהֵיהֶם שׁוֹפְכִים לֵב דִּוָּיוֹן לב דואב ובוכה, כמו שנאמר "כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי" או " כִּי רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי". אוּלַי יָחוֹס עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן. אוּלַי יְרַחֵם: אוּלַי יְרַחֵם לָקְתָה בְּכִפְלַיִם כמו שאמר ישעיהו בנואות הנחמה: "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה’ כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ". כלומר: אנו מבקשים שה' ירחם על ירושלים, ועם עם ישראל, הפיטן ממשיך לתאר את עם ישראל שעליו הוא מבקש רחמים: לְעוּטָה בְּפִי אֲרָיוֹת וּבְפִי שַׁחֲלַיִם נאכלת ע"י אריות. שחל הוא שם לאריה. האריות כאן הם משל לגויים האוכלים את ישראל. לוֹקָה וּמִשְׁתַּלֶמֶת בַּעֲוֹן שׁוּלַיִם וְכִי תֹאמְרִי בִּלְבָבֵךְ מַדּוּעַ קְרָאֻנִי אֵלֶּה בְּרֹב עֲוֹנֵךְ נִגְלוּ שׁוּלַיִךְ נֶחְמְסוּ עֲקֵבָיִךְ. לֹא שָׁכְחָה בְּכָל זֹאת מִכְתַּב עוֹז חֶבְיוֹן למרות הגלות וכל הצרות, עם ישראל לא שכח את התורה. כמו שנאמר: כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ. (אחרי שהמזמור מתאר צרות רבות שעברו על עם ישראל). וכמו שנאמר: וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ וכמו שנאמר "ה’ אֱלֹהֵינוּ בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ לְבַד בְּךָ נַזְכִּיר שְׁמֶךָ". אוּלַי יָחוֹס עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן. אוּלַי יְרַחֵם: אוּלַי יְרַחֵם כְּבוּשֵׁי פָנִים. הַשׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְלֹא מְשִׁיבִים וְעוֹנִים תנו רבנן עלובין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר ואהביו כצאת השמש בגברתו. נֶצַח מְקַוִּים לְיִשְׁעוֹ וְעָלָיו נִשְׁעָנִים אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים. כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו כמאמר הפסוק " חַסְדֵי ה’ כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו". בְּכִלָּיוֹן. אוּלַי יָחוֹס עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן אוּלַי יְרַחֵם: אוּלַי יְרַחֵם יְחַלֵּץ עָנִי בְּעָנְיוֹ כדברי הפסוק: יְחַלֵּץ עָנִי בְעָנְיוֹ וְיִגֶל בַּלַּחַץ אָזְנָם. כלומר: יחלץ את עם ישראל מעניו. חֲבוּשׁוֹ יַתִּיר מֵאֶרֶץ שִׁבְיוֹ יתיר את עם ישראל החבוש בשבי (הביטוי "ארץ שביו" או "ארץ שבים" נזכר בכמה מקומות בתנ"ך).. יִגְהֶה מְזוֹרוֹ מקור הבטוי בהושע: "וְהוּא לֹא יוּכַל לִרְפֹּא לָכֶם וְלֹא יִגְהֶה מִכֶּם מָזוֹר". כאן הכוונה שיתן לכם תרופה. וְיַחֲבוֹשׁ חָלְיוֹ. צַעֲקָתוֹ יִשְמַע וְיָחִישׁ עֵת פִּדְיוֹן. אוּלַי יָחוֹס עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן. אוּלַי יְרַחֵם: