וזאת הברכה

רובה של פרשת וזאת הברכה הוא ברכה שבטית לכל שבט ושבט, שבאה אחרי הפתיחה "יחד שבטי ישראל". כיון שהוזכרו שבטי ישראל, שעל כולם יחד מולך המלך שבישורון, הם פורטו ונתברך כל אחד מהם בפני עצמו.

אך גם אם מבחינת הנפח, ברכות השבטים הן התופשות את עקר הפרשה, הרי הן באות בתוך מסגרת גדולה יותר. המסגרת הכללית היא הברכה לכל ישראל. זוהי ברכה בת שלשה חלקים, שנִכר ובולט לעין שהיא יחידה אחת. בין החלק הראשון לשני של הברכה הכללית, ובין החלק השני והשלישי של הברכה הכללית, משובצות ברכות השבטים השונים. אך אם נקרא לרגע רק את הברכה הכללית בלי ברכות השבטים, נמצא שהיא יחידה אחת. הברכה פותחת בתיאור בואו של ה' אל ישראל. ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אשדת למו אף חבב עמים כל קדשיו בידך והם תכו לרגלך ישא מדברתיך תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. תיאור בואו של ה' הוא בעל ארבעה חלקים: ה' מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן, ואתה מרבבת קדש. ביאתו אלינו בארבע צורות (מארבע רוחות?) בא, זרח, הופיע ואתה, באה כדי לתת לנו את התורה ולמלוך עלינו. לתת לנו אש דת, ולשאת לנו את מדברותינו, ולמלוך עלינו. בדרך הוא מכה לרגלינו את כל העמים, רומס אותם לפי תומו. מלכותו עלינו היא מלכות על כל העולם. מתוך כך יש מלך על ישרון, על יחד שבטי ישראל, וכיון שהוזכרו הם מתפרטים והולכים. הוא בא למלוך על העולם ולהכות את העמים לרגלינו, ולתת לנו תורה ומלכות.

כיון שה' בא למלוך עלינו, כל העמים יֻכּו לרגלינו. כיון שישראל מקבלים את התורה ומלך בקרבם, המלך מולך על כל העולם. (בדומה למה שבארנו בפרשת האזינו).

מתוך כך בא הפסוק הכללי הבא. בין ברכות השבטים יש עוד פסוק כללי, שאינו מיוחד לאף אחד מהשבטים (וכמו שיבואר להלן, הוא מפריד בין ברכות בני הגבירות לברכות בני השפחות): עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול. כיון שהמלך הגדול מולך על עמו, יבאו כל הגויים אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב. נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, וכל הגויים יבאו אליו. (אם נפרש שעמים הם הגוים. יש שפרשו לארך פרשתנו שעמים הם ישראל, אבל למה לפרש כך? גם המלה חובב היא מלה יחידאית. ואין צרך לפרשה אותה כמשמעותה הארמית. וגם אם כן – אפשר שבבנין זה משמעות גורם להם לחבבו. העמים מוכים לרגלי זה שמדברים עליו כאן. למה שלא נפרש שישא מדברותיך הוא כמו ידבר עמים תחתינו (שהוא מזמור מקביל לפרשתנו מכמה בחינות)? המודבר נושא את מדברותיו של זה שתחתיו הוא מודבר. כל הגויים יוכו לרגלינו וישאו את מדברותינו. עמים הם עמים, כפשוטו). כל הגוים יקבצו ויבאו אל הר ה' ואל ישראל, כדי לזבוח זבחי צדק לה', כי הם יבינו שהברכה שהם זוכים לה, שהם יונקים את אוצרות הים ואת האוצרות הטמונים בחול, מאת ה' היא ועליהם לזבוח לו. כל הגויים נאספים אלינו, וגם זה דומה למזמור מז. אמנם, זה תלוי בכך שאנו עם לבדד. אם אנו חלק מהם – זה לא יפעל. הם נאספים אלינו כי אנו לא חלק מהם.

החלק השלישי של הברכה הכללית לכל העם, שוב פותח בתאור מרובע של התגלות ה': "אין כאל ישרון רכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים מענה אלהי קדם ומתחת זרעת עולם". הפעם התיאור אינו סיני, שעיר, הר פארן ורבבות קדש. הפעם התיאור הוא שמימי: שמים, שחקים, מענה, זרעת עולם. וההתגלות משמים באה לא כדי לתת לישראל את התורה אלא כדי להנחיל לישראל את הארץ. לגרש מפנינו את האויב ולהשמידו, ולהנחיל אותנו ארץ דגן ותירוש וטל שמים. להושיב אותנו בטח בדד. (כלומר: מארבע רוחות הארץ בא ה' כדי לתת לנו את התורה, ומן השמים הוא בא כדי לתת לנו את הארץ).

ואולם, עם כל ההבדלים, בשני החלקים ה' בא בהתגלות מרובעת כדי להכות לרגלינו את הגויים ולמלוך על העולם. להוריש לפנינו את הארץ. (כפי שהדגיש משה לארך כל ספר דברים). ההבדל הוא שבראש הפרשה הוא בא מסיני, מפארן, משעיר ומרבבות קדש. כלומר: ממסעותיהם של ישראל במדבר. בסוף הפרשה הוא בא משמים. בראש הפרשה הכל מושתת על רבבות קדש, בסוף הפרשה – זרועות עולם.

הישיבה בטח בדד שאולה מברכות בלעם, כמו מלכות ה' בקרבנו. הישיבה בארץ דגן ותירוש וטל שמים שאולה מהברכה שגנב יעקב מעשו. שתי הברכות הגנובות האלה חוברות יחדו כדי לברך את ישראל לפני מות משה. החלוקה לשבטים שאולה מברכת יעקב לבניו. דוקא החלוקה לשבטים יוצרת את המציאות שלפיה יחד שבטי ישראל, והם נוחלים את הארץ. חלוקה אינה מפרידה את השבטים זה מזה. להפך, היא יוצרת עם אחד שיכול לחלק בתוכו את התפקידים ומתוך כך לרשת את הארץ כֻלה. (וכפי שהרחבנו בפרשת במדבר, דוקא כאשר ישראל מחולקים לשבטים, אז יחד שבטי ישראל. דוקא אם לכל שבט ושבט יש תפקיד משלו בגוף המאוחד, אז הגוף אכן מאוחד. אם כל אחד ואחד ממלא את כל התפקידים, איש אינו זקוק לכל היתר, ואז העם מפורד. מלבד העובדה הפשוטה שהחיבור בין כל ישראל הוא בכך שכֻלם בנים של אותו איש וכלם המשך של אותו איש, וממילא כלם מתחברים יחד זה לזה דרך בניו של יעקב). הדרך להנחיל לישראל את הארץ היא ע"י נתינה לכל שבט את חלקו. מתוך כך, ה' שבא מן הארץ לתת לעמו תורה ולמלוך עליו, בא מן השמים כדי להנחיל לעמו את הארץ.

בחלק הראשון והאחרון, ה' בא מארבע רוחות כדי להדביר את העמים תחת רגלי ישראל ולהנחילם את נחלתם, גאון יעקב אשר אהב. אבל בפסוק הכללי האמצעי, כל הגויים נקבצים ונאספים אל ה' ואל עם אלהי אברהם.

מתוך כך מגיע פסוק הסִכום: "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו איביך לך ואתה על במותימו תדרך". הפסוק הזה מסכם לא רק את ברכות משה לעם ישראל לפני מותו, אלא את ספר דברים כֻלו. מתוך כך ברור שהברכה הזאת היא המשך המסר הכללי של משה בספר דברים. המסר שהועבר כבר בשלשה נאומים ובשירה, מועבר כעת בדרך של ברכה: כשה' מולך עליכם תירשו את הארץ, וכל הגויים יֻכּו לרגליכם. אשריך ישראל, כל עוד אתה עם נושע בה', הוא חרב גאותך, ותדרוך על במות אויביך. ומכלל הן אתה שומע לאו.

אבל מלבד המסר של מכלל הן אתה שומע לאו, יש כאן ברכה גדולה לישראל, המסוכמת היטב בפסוק הזה. כשאתה עם נושע ה', מלכות ה' בעולם היא מלכותך בעולם. וזה מה שאומר כל הפרק: קבל מה' את התורה, המלך אותו ונחל את הארץ.

זבחי צדק

משה מסים את ברכות בני הגבירות בפסוק "עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל".

יש קשר בין בחירת המלך ובחירת המקום, כמו שבארנו בפרשת ויצא ובעוד פרשות, (וראה דברינו בפרשות ויגש ויחי), משה מסכם את ברכות בני הגבירות בכך שמהם יבחר המלך ואצלם יזבחו זבחי צדק.

וכך מצאנו שאומר דוד בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע. הוא חושש שהוא אבד את בחירתו, ואם כך – אולי גם ירושלים תאבד את בחירתה. לכן הוא אומר: "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם: אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק ...".

הוא כנראה מתבסס על הפסוק בפרשתנו.

גם בברכות יעקב יש פסוק כללי באמצע הברכות: "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'". הפסוק הזה מחבר את דן, בכור שפחת רחל, לבני לאה. אפשר שדוקא את דן מבכר יעקב, משום שהוא בכור שפחת רחל.

ברכות השבטים

ברכות משה מבוססות במדה רבה על ברכות יעקב. יש פסוקים רבים שמלמדים על כך ואפילו לקוחים ישירות מברכות יעקב, כגון "תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו", ועוד.

ואולם, במדה רבה משה בא לחלוק על יעקב ולבטל את דבריו. דוגמא בולטת לכך היא הברכה "יחי ראובן ואל ימת ויהי מתיו מספר". למה יש לברך שבט בכך שיחיה ולא ימות? ועוד להוסיף שיהיה מתי מספר, כלומר: מעטים? משה מברך כך את השבט שעליו אמר יעקב "אל תותר". המפרשים פרשו אל תותר שלא יהיה לך יתרון על אחיך, אבל אפשר לפרש שאל תותר הוא כמו לא תותירו ממנו עד בקר. לא יִוָּתר ממך דבר. לכן צריך משה לבטל את קללת יעקב ולומר שיחיה ראובן, ולא ימות.

גם הברכה של משה ליהודה היא קצרה ומתומצתת, בנגוד לברכתו של יעקב.

יעקב קִלל את שמעון ולוי. משה כלל לא מזכיר את שמעון, אך לא קשה לראות שהברכה ללוי היא נגוד לדברי יעקב אל שמעון ולוי. יעקב אמר "כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו שור" ומשה אמר "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך", יעקב אמר "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" ומשה אמר "ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון".

הראשון מבין בני השפחות שיעקב מברך הוא דן, ויעקב מדגיש לגביו "כאחד שבטי ישראל". נראה שעד לאותו רגע היה נטוש ויכוח בין האחים בשאלת מעמדם של בני השפחות, האם הם בנים או עבדים. על רקע השאלה הזאת אפשר להבין את מעשהו של ראובן עם בלהה, ואת העובדה שיוסף הביא את דבתם רעה אל אביהם. יעקב בא והכריע שהם בניו, ודן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. (וראה דברינו בפרשת ויחי). קשה לומר שמשה חולק לגמרי על המסקנה הזאת, אבל מאידך, אי אפשר להתעלם מכך שמשה מברך קודם את בני הגבירות ורק אח"כ את בני השפחות. הוא מפריד את בני הגבירות מבני השפחות באמצעות הפסוק "עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול". יש מפרשים שהפסוק הזה הוא חלק מברכות זבולן ויששכר, אך לענ"ד קשה לומר כך. הברכה לזבולן ויששכר היא ברכה קצרה ותמציתית. (והיא מבוססת כנראה על ברכות יעקב, שסמך גם הוא את זבולן ויששכר, ומשה מתכון לרמוז לאותה ברכה, כך שאחרי אותו רמז אין צורך לברך בפירוש. עיינו שם). הפסוק הזה מזכיר יותר את פסוקי הפתיחה והסיום של הפרשה. הוא מזכיר "עמים", כמו "אף חובב עמים" שנאמר אל כל ישראל בראש הפרשה. הפסוק הזה הוא ברכה לכל ישראל, המתארת את כל העם בארצם. "הר" הוא כנוי לכל ארץ ישראל. כך אנו מוצאים בספר דברים שנקראה ארץ ישראל "ההר הטוב הזה". גם בספר תהלים "הר זה קנתה ימינו", ואפשר שגם "הר נחלתך" של שירת הים, הוא כנוי לארץ ישראל (וכבר עמדנו על כך בפרשת דברים). גם הבטוי "שם יזבחו זבחי צדק", אינו מלמד שההר הזה הוא דוקא הר אחד שבו זובחים, המשמעות היא שבארץ ישראל זובחים ישראל זבחי צדק. (אמנם נכון שבתהלים לוקח דוד את הבטוי "זבחי צדק" וכורך אותו עם בנין ציון וחומות ירושלים, כמו כאן. הנושא הוא מיהו השבט הנבחר ומתוך כך מהו המקום הנבחר. בבוא נתן הנביא אל דוד הוא חושש שאבד את בחירתו, לכן הוא מבקש שה' יחפוץ זבחי צדק בציון ובירושלים). גם אם נפרש שהפסוק הזה עוסק בבחירת הר אחד שבו יזבחו זבחי צדק, משמע שהוא מברכת כל ישראל ולא מברכת שבט מסוים. כל ישראל יקראו ויזבחו בהר אחד. (וכל הגויים יאספו אליהם ויכבדום, כמו שבארנו לעיל).

הפסוק הזה מתאר את ישראל בשלמותו בארצו, והוא מבדיל בין בני הגבירות לבני השפחות. (אפשר שהוא בא ללמד שמקום השכינה לא יוכל להבחר בנחלתם של בני השפחות).

משה בא ללמד שהבחירה בשבט הנבחר לא נעשתה ע"י יעקב אלא היא עתידה להֵעשות ע"י ה'. אפשר שיעקב לא ראה צרך להבחין לגמרי בין בני הגבירה לבין בני השפחות, כי כבר לפני כן הוא קרא ליוסף ונתן לו חלק נוסף ושכם אחד על אחיו. כיון שהמקום והמנהיג נבחרו כבר, מעתה הכל שוים. אבל משה לא מקבל את הקביעה שהמנהיג והמקום נבחרו. נכון שבינתים יוסף הוא בכור שורו ונזיר אחיו (שהרי מנינו את יהושע להנהיג את העם), אבל הבחירה העתידית עוד ביד ה'. הוא עוד יבחר את המקום אשר יבחר ה' ואת המלך אשר יבחר ה' אלהיך בו. ויש קשר בין הבחירות כמו שבארנו בפרשת ויצא ובעוד פרשות). כיון שבחירת ה' יכולה להיות דוקא מתוך בני הגבירות, יש לברכם בפני עצמם.

משה איננו נותן עדיפות ליהודה דוקא, אבל נראה שללוי כן. גם יוסף מקבל יחס מועדף. משה שומר על הבטוי נזיר אחיו, שאמר יעקב, ואף כולל בברכתו את המלה בכור. יתכן שמשה עדין רואה ביוסף את הבן הנבחר. לכן הוא בוחר ביהושע (וראה דברינו בפרשות ויגש ויחי). אבל עם זאת אפשר לראות בברכות משה שהבחירה הסופית עדין מחכה.

משה נותן את ההנהגה ליהודה, לוי ויוסף. לפחות מבחינת ברכת ההתגברות על השונאים. את עם ישראל כֻלו מברך משה בסוף הברכה שיגבר על אויביו. וכן הוא מברך את לוי ואת יהודה. ומסתבר שאויביו של יהודה הם אויבים הלוחמים בישראל, ויהודה המנהיג לוחם בהם. אויבי לוי הם אויבים רוחניים. גם יוסף מתואר כמי שגובר על אויביו. אבל זהו תאור ולאו דוקא ברכה.

יעקב ברך תחלה את בני לאה, אח"כ את בני השפחות, ובסוף את בני רחל. משה הקדים את בני הגבירות לבני השפחות, והבדיל ביניהם בפסוק עמים הר יקראו. גם יעקב הזכיר בברכותיו פסוק כללי, לישועתך קויתי ה', אבל הוא מובא בין דן לאשר. אולי משום שהוא רוצה לתת לדן, בכור שפחת רחל, מעמד מיוחד יחד עם בני לאה.

הר נבו

משה עולה אל הר נבו וה' מראהו אֶת כָּל הָאָרֶץ: אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן: וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן: וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר. מהר נבו קל לראות את הככר ועיר התמרים. קשה יותר לראות את נפתלי. והשאלה הזועקת: למה הראהו ה' את הגלעד ואת צער? משה כבר היה שם.

ועוד: התורה משתמשת כאן בשמות נחלות של ישראל, שעדיין לא נחלו. עדין לא נפל הגורל לנפתלי, אפרים ומנשה ויהודה. השם דן נזכר כבר בספר בראשית, אבל נפתלי, אפרים מנשה ויהודה עוד לא נחלו.

בפרשת ואתחנן מתוארת עליתו של משה כך: "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה". לשם מה צריך משה להסתכל מזרחה?

עליתו של משה אל הר נבו מזכירה את מבטו של אברהם על הארץ (וכפי שבארנו בפרשת ואתחנן): "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה". (רוחות השמים הוזכרו גם בחלומו של יעקב, וגם זה בהקשר של הארץ).

אברהם ראה את הארץ מתוכה, אך הוא לא זכה לנחול אותה. משה ראה את הארץ מבחוץ (לא לגמרי, שהרי היה בגלעד, שגם הוא מוזכר כאן כחלק מהארץ), אך הוא רואה אותה כארץ נחולה. נכון שבפעל עדין לא היתה נחולה, אך ה' מראה למשה מראה אחר לגמרי מזה של אברהם. מראה של ארץ המוכנה לשבטי ישראל שזה עתה נתברכו מפיו, והיא עומדת לירושה לפניהם. המכנה המשותף הוא שהמבט הוא על ארץ שלמה, המוזכרת בארבע רוחותיה. משה אינו תָחום למקום עמידתו ולזמן עמידתו. הוא כביכול רואה בעיניו את קיום השבועה של האבות: "זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ...".

משום כך היתה חשובה ברכת השבטים לפני ראית הארץ. ברכת השבטים היא נתינת תפקיד ונחלה לכל שבט, והכנת השבטים השונים לנחלתם. כשעושה זאת משה, הוא עולה אל ההר ורואה את הארץ, ושם הוא מת. במראה הארץ הנחולה. גם אם הוא נקבר בגי, מותו בהר נבו. קבורתו לא חשובה, איש לא ידענה. מפעל חייו של משה בא אל סיומו כאשר הוא יכול לומר שהוא הכין את ישראל ליעודו: לרשת את הארץ.

סיום התורה

התורה נגמרת לפני הכניסה לארץ. התורה איננה מתארת את הכניסה לארץ, עם ישראל צריך להכנס לארץ כשבידו תורה שלמה. אם התורה איננה שלמה, אי אפשר להכנס לארץ.

גם משה אינו נכנס לארץ, תפקידו וחייו מסתיימים עם סיומה של התורה.

התורה מסתיימת בתיאור מות משה ובסכום חיי משה.

אי אפשר לקבל את התורה תוך כדי עשייתה. התמודדות עם חיי המעשה עלולה לשנות את התורה. לא רק עלולה, אין ספק שההתמודדות של עם ישראל עם חיי המעשה במשך הדורות הגדילה את התורה ופִתחה אותה מאד, אלא שבלי גרעין קשה של תורה כתובה שאינה יכולה להשתנות, אין בסיס שעליו יכולה להתפתח תורת המעשה הנוצרת אגב התמודדות עם חיי המעשה. רק גרעין קשה הניתן לאדם בטרם נגע בחיי המעשה, יכול לשמור שהתפתחות התורה תבוא מתוך העקרונות הרוחניים העליונים שאינם מושפעים מחיי המעשה. כדי שהחומר יהיה כפוף לרוח ולא להפך, צריכה הרוח להיות ברורה ומוגדרת לפני שירדה אל החומר.

לכן נִתנה התורה במקום שבו ישראל אינם צריכים להתמודד עם חיים בארץ ועם בעיות פרנסה. משה מת לפני הכניסה לארץ, וישראל נכנסו לארץ כשבידם תורה שלמה. משה ראה את הארץ, אך לא היה בתוכה.

הרוח היא הדבר הנאצל, החֹמר אינו אלא כלי לשִמוש הרוח. הגוף אינו אלא כלי לשִמוש הנשמה. העולם הוא עולם של דעות ומחשבות ורעיונות רוחניים נצחיים, ובראשם התורה. והחֹמר אינו אלא כלי לפעילותה של הרוח ופעילותם של הרעיונות הרוחניים. לכן חשוב שהחומר ינהג ע"פ הרוח, ולעולם לא להפך. שהרוח תשפיע על התנהגות החֹמר ולעולם לא יקרה שרעיונות וחוקים יעוצבו ויקבעו לפי החומר. אמנם נכון שבהיותנו בעולם חומרי צריכים אנו להכוונה בשאלה כיצד לנהוג בחומר, אך גם הכוונה זו לא נועדה אלא לברר כיצד תשלוט הרוח על החֹמר ולעולם לא להפך.

ויתמו

תאור מות משה מלמד שוב ושוב על סיום של דבר שלא יחזור. משה מת ולא ידע איש את קבורתו. גם ימי בכיתו תמו. עם הפסוק "ויתמו ימי בכי אבל משה". פסוק לכאורה מיותר, אבל את זה הוא בא ללמד. משה מת, קבורתו לא ידועה, גם ימי בכיתו תמו, ולא קם ולא יקום עוד נביא כמוהו. (כמובן שמטרתו העקרית של הפסוק היא לדבר במעלתו של משה. אבל הוא גם מלמד על סוף).

לא יהיה עוד משה, ולא תהיה עוד תורה. זו התורה. והיא לא תהיה מוחלפת.

ולא קם נביא עוד

בשני מקומות בתורה מוזכר שמשה הוא נביא שאין עוד כמותו. כאשר אהרן ומרים מדברים במשה, אומר להם ה': "אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה’ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט". נבואת משה אינה כנבואתכם.

והתורה מסכמת: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה’ פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה’ לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל".

הפסוק הראשון חוזר פחות או יותר על המסר של פרשת בהעלתך. ה' ידעו פנים אל פנים, ממש דומה לתיאור: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט".

החלק המענין בסיום התורה, הוא שהתורה לא מבארת שנבואת משה היא נתינת התורה והמצוות לישראל. גדולתה של נבואת משה היא דוקא בְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה’ לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.

מדוע?

ברמת הפשט אולי אפשר להסביר את זה. משה הוכיח את כח נבואתו בכך שעשה אותות ומופתים לעיני פרעה ולעיני כל ישראל. לשמוע את דברי ה' ולומר אותם לישראל יכול לכאורה כל נביא. כחו של הנביא הגדול הוא בכך שהוא עושה מופתים.

אבל קשה לומר כן. זמנה של יציאת מצרים חלף עבר. כחה של נבואת משה לדורות הוא בנתינת התורה.

אפשר שהמפתח להבנת הענין הוא בתיאור הנוסף שיש בפרשת בהעלתך: "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא".

לכאורה, למה צריך לומר זאת? אם המטרה היא ללמד את אהרן ומרים שנבואת משה אינה כנבואתם, מה מוסיף הפסוק הזה? התשובה היא שהוא תורף העניין.

משה אינו סתם נביא הרואה את תמונת ה' ומקבל דבור פה אל פה או פנים אל פנים. הוא משרת בית נאמן. ובכך כחו.

יכלתו של משה להביא לישראל את התורה, לא נובעת מגדולת כח נבואתו, אלא קודם כל מכך שהוא השליח הנאמן העושה את רצון משלחו בביתו-עולמו.

הוא יכול להביא את התורה לישראל, כי הוא היה שליחו של ה' לכל אשר שלחו ה'.

מכאן כחו של משה בהבאת התורה לישראל, ומכאן כחם של ישראל כאשר התורה בידם.

חזק חזק ונתחזק

תמו הרגלים וקשה הפרידה

והגיע הזמן לסכם

ואנו מסכמים בקריאה

אלה תעשו במועדיכם

סוף התורה וסוף הדרך,

ומשה עולה ההרה

ואף ממנו הפרידה קשה

אחת מהנה לא נעדרה

ומשה ממנו נפרד

אשר בפניו ידעו אל

והעם עוד רד

אשריך ישראל

ותורה צוה לנו

והוא עולה להר

ועמים הוא מכה לרגלינו

וגם הם יקראו הר.

ועמים תכו לרגלינו

ונדרוך על במותם

וכבר עלינו לרגלינו

ורגל שלישי תם

ואת כל חקיו קבלנו

עד תום דברי אל

ומימינו אש דת לנו

ומשפטיו עם ישראל

ותם אף טל שמים

יערפו אף שמינו

וזכר אב נמשך כמים

עולה במי שפתינו

וכאן רשית השנה

ועיניך בנו עד אחרית.

בנו כח תנה

להתחיל מבראשית

פורסם גם כאן וכאן