בהר

בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל

וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל

יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה

וְלָאָרֶץ תִּנָּתֵן גְּאֻלָּה

וְהָיָה יי לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ

וְכָל חוֹמָה תִּפּ‎ֹל לָאָרֶץ

וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל

ל‎ֹא יִהְיֶה גּ‎ֹדֵר גָּדֵר וְע‎ֹמֵד בַּפֶּרֶץ

לְמַעַן תֵּדְעוּן כִּי לַיי הָאָרֶץ

וְלוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים

וּבִדְבַר הַמֶּלֶךְ שִׂמְחָה וְשָׂשׂ‎ֹן לַיְּהוּדִים

וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל

הַנִּמְכָּרִים לְעֵקֵר וְלַגֵּר נִגְאָלִים

וְכָל שֶׁמְּכָרוּהוּ אֶחָיו לְיִשְׁמְעֵאלִים

אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פ‎ֹה וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ

אֶחָד, מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ

וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל

ל‎ֹא יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם

וְל‎ֹא יוֹנֶה אוֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם

יָשֻׁבוּ עַמִּי אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוּ

וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ

וּמִי מִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר גּ‎ֹרָש וָמָך

וְהֶחֱזַקְתָּ בוֹ וָחַי עִמָּךְ

וְכָל הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יי מֵעֲבָדָיו

וְכָל אֲשֶׁר לִבּוֹ אוֹתוֹ נָדָב

וְכָל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹל הַשֹׁופָר וְנִזְהָר

בִּמְשׁ‎ֹךְ הַיּ‎ֹבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר

ברית הר סיני

פרשתנו פותחת בפסוק "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר דבר אל בני ישראל", ואז, אחרי כל עניני השמיטה, היובל וגאולת הארץ והאדם, באה פרשת התוכחה, שאחריה מסכמת התורה "אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה". אלה פסוקי המסגרת לפרשה: הפתיחה והסיום באותם מרכיבים: ה', משה, בני ישראל והר סיני.

והנה, אחרי פרשת הערכין וההקדשות מופיע פסוק חתימה נוסף: "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני".

מהו התוכן של הברית המיוחדת הזאת שנכרתה בין ה' ובין בני ישראל בהר סיני? פרשת בהר עוסקת בשני מרכיבים: העם והארץ. היובל גואל את שניהם ומחזיר אותם זה לזה: ביובל שב איש אל אחֻזתו, והאחֻזה שבה אל בעליה. אם הארץ נמכרה היא תשוב ביובל לבעליה, ואם האדם נמכר הוא ישוב ביובל לאחֻזתו. אי אפשר למכור לא את האדם ולא את אחֻזתו, אלא רק את השָנים, ולכן חִשוב דמי המכירה והגאֻלה במכירת האיש ובמכירת הקרקע הוא ע"פ השנים. יתרה מזאת, גם לפני היובל יש מצוה לגאול את האיש או את האחֻזה שנמכרו. כל אדם קשור לאחֻזתו בקשר בל ינתק, לדורות.

יאמר מי שיאמר שהתורה דוגלת בחרות הפרט, ולכן היא אוסרת למכור את האיש או אדמתו לצמיתֻת, אבל התורה מנמקת את המצוות האלה בנִמוק הפוך: והארץ לא תמכר לצמיתת כי לי הארץ, כי לי בני ישראל עבדים. אדם אינו רשאי למכור לא את עצמו ולא את אחֻזתו כי הוא אינו בעליהם. ה' הוא הבעלים של ישראל וארצם. ובעל כרחו חוזר כל אדם לאחֻזתו. (יש עוד הוכחה לכך שלא מדובר בעניין סוציאלי: הסִדור הזה מיטיב עם משפחה שהולידה מעט בנים, מקשה על משפחה שהולידה הרבה בנים, ועל בני בניה של אותה משפחה לדורות, ומנציח את העובדה שהגר ובני בניו אחריו יהיו לעולם חסרי אחֻזה). המסר של הפרשה הוא שהאדם אינו בעלים לא על עצמו ולא על אדמתו. הכל שיך לה'.

האדם והארץ הם שני מרכיבים מקבילים בפרשה. כל אדם שיך לאחֻזתו וכל אחֻזה שיכת לאדם, ושניהם שיכים לקב"ה. אם הם חוטאים לה', לא רק האדם נענש וירצה את עוונו, גם הארץ תהיה לשמה ותרצה את עוונה, היא תרצה את שבתותיה כל ימי השמה. הארץ קדושה כמו העם, והיא חלק מהברית הנכרתת עם ה' בהר סיני. גם היא צריכה שבת כמו שישראל צריכים שבת, אות היא בין ה' לבינם. גם אותה אין האדם יכול למכור כי היא שיכת לה', ויש מצוה לגאול אותה, וכשהברית עם ה' מופרת, גם היא נענשת.

הברית הזאת, ברית הר סיני, היא ברית קולקטיבית של העם והארץ עם ה'. אך בפרק הנספח, פרק הערכין וההקדשות, נבחן כל פרט ופרט בעמדו בפני עצמו מול הקב"ה. וגם שם אנו רואים שערך האדם כערך נחלתו, חמשים שקל כסף.

חמשים שקל כסף הוא ערך משפחה ובית אב בישראל. שהרי המחלל נערה מישראל משלם לאביה חמשים כסף, בתנאי שהיא נערה בבית אביה. זהו הערך של בית אב, כערך המשפחה והאחֻזה המשפחתית, שהפרשה מלמדת שהם אינם יכולים להשתנות או לעבור משפחה לעולם. אדם ונחלתו נשארים במשפחה לדורי דורות. אם זה השתנה, היובל מתקן את זה. מכל דבר חיב אדם לתת מדי שנה מעשר מן המעשר לה'. לכן גם מערכו נותן האדם מבן עשרים שנה ומעלה מעשר מן המעשר, מחצית השקל, לה'.

ביתו של אדם זו אשתו, לכן אשה עוברת ממשפחה למשפחה, וגם בית יכול להמכר ממשפחה למשפחה ככתוב בפרשת בהר. גם ערכה של אשה הוא כערך שמשלם הפוגע במשק בית בישראל.

כלומר: גם כאשר עומד כל פרט בודד ונערך לפני ה', ערכו נקבע ע"פ מקומו ותפקידו בברית הקולקטיבית הנכרתת בין ה' ובין העם והארץ. לעֻמת רכוש שאינו חלק מהברית הזאת, ואינו חלק מפרשת בהר, שכאשר הוא נערך מול ה', הוא אינו נערך אלא ע"פ מחירו בשוק.

חַג יוֹבֵל

קוֹל שׁוֹפָר תְּרוּעַת דְּרוֹרִים

בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים

בְּכָל הָאָרֶץ יַעֲבֹר

לְכָל אַרְצֵנוּ יִקְרָא דְרוֹר

חַג חַג חַג יוֹבֵל

עַל כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

עַל כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

חַג יוֹבֵל

תָּשׁוּבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ

וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ

יוֹבֵל הִיא תִּהְיֶה לָכֶם

וְשַׁבְתֶּם אֶל אֲחֻזָּתְכֶם

חַג חַג חַג יוֹבֵל

עַל כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

עַל כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

חַג יוֹבֵל

לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים

עֲבָדַי הֵם, וְלֹא לַעֲבָדִים

הָאָרֶץ לִי וְלֹא לְאַחֵר

לִצְמִיתֻת לֹא תִמָּכֵר

חַג חַג חַג יוֹבֵל

עַל כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

עַל כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

חַג יוֹבֵל

כאמור לעיל, פרשות בהר ובחקתי הן יחידה אחת. הן פותחות בפסוק  "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ואז, אחרי כל עניני השמִטה, היובל וגאֻלת הארץ והאדם, באה פרשת התוכחה, שאחריה מסכמת התורה "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה". המסגרת של הפרשה הם פסוקי הפתיחה והסיום המכילים את אותם מרכיבים: ה', משה, בני ישראל והר סיני. אחרי פרשת הערכין וההקדשות מופיע פסוק חתימה נוסף: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי". יש כאן ברית בין ה' לבני ישראל בהר סיני, המחייבת את ישראל להצמד לנחלותיהם בארץ ישראל, כי לי בני ישראל עבדים וכי לי הארץ, אלו ואלו עבדי ה' הם בברית זו. לכן כשהברית אינה מתקימת, אלו ואלו נענשים, העם גולה והארץ תשם ותרץ את שבתותיה. כשה' שב וגואל אותם הוא זוכר את בריתו עם האבות, וגם את הארץ.

זוהי לא ברית בין שני שותפים. זוהי ברית בין שלשה שותפים: ה', בני ישראל והארץ. לכן מורחב כאן מקומה של שבת הארץ. נכון שכדי שהארץ תקים את מצותה, אנו צריכים לא לזרוע ולא לקצור, אבל המצוה היא על הארץ. כי שלשה שותפים לברית הזאת. וכשהברית תופר – יופרדו השותפים זה מזה. אבל ה' לא ישכח את בריתו, והוא ישוב ויחבר יחד את השותפים, כשיזכרם.

וכבר הזכרנו שהדבר בא לידי בטוי גם בפרשת ערכין. ערכו של האיש כערכה של נחלתו, חמשים שקל כסף. כל אדם שיך לאחֻזתו וכל אחֻזה שיכת לאדם, ושניהם שיכים לקב"ה. היובל מחזיר אותם זה לזה. לכן גם ערכם – אחד הוא. חמשים שקל כסף הוא ערך משפחה ובית אב בישראל. לכן המחלל נערה מישראל משלם לאביה חמשים כסף, בתנאי שהיא נערה בבית אביה, כערך המשפחה והאחֻזה המשפחתית, שהפרשה מלמדת שהם אינם יכולים להשתנות או לעבור משפחה לעולם. אדם ונחלתו נשארים במשפחה לדורי דורות. אם זה השתנה, היובל מתקן את זה. מכל דבר חיב אדם לתת מדי שנה מעשר מן המעשר לה'. לכן גם מערכו נותן האדם מבן עשרים שנה ומעלה מעשר מן המעשר, מחצית השקל, לה'. ביתו של אדם זו אשתו, לכן אשה עוברת ממשפחה למשפחה, וגם בית יכול להמכר ממשפחה למשפחה ככתוב בפרשת בהר. גם ערכה של אשה הוא כערך שמשלם הפוגע במשק בית בישראל.

כאן נפנה את תשומת הלב לנקודה נוספת: גם התוכחה על שני חלקיה, הברכה והקללה, נכתבו בזִקה ישירה לפרשת בהר. הדבר בולט יותר בפרשת הברכות. התורה רוצה להראות שפרשת הברכות נוהגת כל עוד פרשת בהר מתקימת כסדרה. פרשת בהר אומרת: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:  וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן", ופרשת בחקתי אומרת: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ". פרשת בהר אומרת "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם", ופרשת בחקתי אומרת: "אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". פרשת בהר אומרת "וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח:  וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ". ופרשת בחקתי אומרת: "וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם:  וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".

אבל גם פרשת הקללות מציגה את הנקודה הזאת. היא באה כעֹנש על השביעית שנזכרה בפרשת בהר. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ:  כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ. לעֻמת ההבטחה בפרשת בהר "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל", "כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ". "וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ:  וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ:  וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:  וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן", כנגד זה אומרת הקללה: "וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם". "וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ" (וזה מופיע גם בברכה "וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ"), "וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ", ובהמשך, אחרי אכילת בשר הבנים, "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם". אפשר לאכול את הארץ בקדושה ובטהרה, את השביעית והיובל עצמם. אם לא נעשה כן, תחת שנאכל אנחנו את ארצנו, תאכל ארץ אויבינו אותנו. בפרשת בהר אנו אוכלים את הארץ, וכן בפרשת בחקתי אם נלך בחקי ה'. אם לא – הארץ תאכל אותנו, ולא ארצנו אלא ארץ אויבינו.

הזכרנו כבר בפרשת ויגש, שהמצב המתואר בפרשתנו שבו יש עם וארץ ששיכים לאדון, כי לי בני ישראל עבדים וכי לי הארץ, מזכיר את מה שהנהיג יוסף במצרים. יוסף קנה את כל אדמת מצרים ואת כל אנשי מצרים, ולכן הוא חִלֵּק אותם במצרים כרצונו וצוה עליהם לתת בכל שנה חמישית מהתבואה לפרעה. גם ה' מחלק את ישראל בארץ בגורל, ובכל שנה הם נותנים שני מעשרות, אחד לחלק הנבחר בעם, ואחד לחלק הנבחר בארץ, כי הארץ והעם הם שני הדברים השיייכים לה'. גם הבטויים בפרשה מזכירים את האמור אצל יוסף. שם נאמר "וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם", וכאן נאמר "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ".

ה', העם והארץ הם מרכיבי הברית. לברכה או לקללה. (ונוספים כאן גורמים נוספים, כמו הברכה והקללה בעניינים שאינם תלויים בשדה, כמו הבהמות והמלחמות).

מבט לדורות

פרשתנו עומדת על כך שלדורות כל אדם ישאר צמוד לנחלתו. שם איש יוקם על נחלתו, ולא יפוצו העם איש מאחזתו.

היובל, שגואל את האדם ונחלתו, בא פעם בחמשים שנה. יש מקום להניח שהידיעה שהיובל בוא יבוא, משליכה על התנהגות האדם במהלך אותן חמשים שנה.

ובמהלך אותן חמשים שנה, האדם מתמודד עם קשיים, ולפעמים אף נאלץ למכור את נחלתו. היא תשוב אליו ביובל, אבל היובל הרחק מעבר לאופק.

מעבר לאופק של האדם הפרטי, שהוא גר ותושב בעולם. אבל בעוד רגע קט במונחים של נצח.

ואת השאלה הזאת שאל ירמיהו. ירמיהו סבר שאין טעם לגאול את שדהו של חנמאל בן דודו. הלא אנו נצורים בירושלים, ואיזו חשיבות יש לשאלה מיהו הבעלים של השדה בענתות? סביר מאד שבירושלים שמעו כבר על הנבואה שנִבא יחזקאל בבבל: "קֵץ בָּא בָּא הַקֵּץ הֵקִיץ אֵלָיִךְ הִנֵּה בָּאָה:  ... בָּא הָעֵת הִגִּיעַ הַיּוֹם הַקּוֹנֶה אַל יִשְׂמָח וְהַמּוֹכֵר אַל יִתְאַבָּל כִּי חָרוֹן אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ:  כִּי הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב וְעוֹד בַּחַיִּים חַיָּתָם כִּי חָזוֹן אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ לֹא יָשׁוּב וְאִישׁ בַּעֲוֹנוֹ חַיָּתוֹ לֹא יִתְחַזָּקוּ". תוהה אפוא ירמיהו, מדוע לקנות את השדה. הלא ה' אמר שיהיה חורבן. אנו לא נשוב אל השדה.

משיב לו ה': זה ענינה של הפרשה. הדור הזה כבר לא ישוב אל השדות האלה ואל הארץ הזאת. אך מה שנראה כ"לעולם לא", בעין האדם הפרטי, הוא רגע קצר בחיי העם. והמבט של הפרשה המותירה כל שדה ביד בעליה, הוא מבט של נצח. גם המבט הכללי של התורה הדואגת לכך שכל שדה ישאר ביד המשפחה, הוא מבט של נצח. משפחה היא מושג נצחי ולא דורי. שמירת השדה ביד המשפחה היא עניין נצחי.

מכירת השדה היא ענין קצר, לדור אחד בלבד.

וגם הגלות היא ענין קצר.

וזאת תשובת ה' לירמיהו. הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב וְעוֹד בַּחַיִּים חַיָּתָם. כל ימי חייך לא תשובו אל הארץ. אבל עם ישראל ישוב אל הארץ. כל ימי חייך לא תשובו, אבל ימי חייך אינם חשובים. בימי חייו של אדם הוא יכול למכור את אדמתו ואת עצמו ולהיות עבד. הוא ימות עבד חסר כל. אבל כל זה לא ימשך אלא באותו דור. אותו דור הוא חסר חשיבות. הוא ממילא בן חלוף. במבט של נצח – עם ישראל ישוב איש לנחלתו, וארץ ישראל תשוב לידי בעליה.

כאשר כל אדם מחובר לנחלתו, מחובר עם ישראל לארצו. גם אם הוא נפרד ממנה לפעמים לדור אחד – עדין מצֻוֶּה הגואל לבוא ולגאול, ועדין יבוא הגואל ויגאל את ישראל וישיבם לאדמתם. (וכך למד מכאן גם בעז, שיש להקים שם המת לדורות על נחלתו, אע"פ שהוא כבר אחר מותו).

האבות

הברית שבפרשתנו היא ברית לדורות, בה כל אדם חי כחלק מאבותיו. לכן המלה אבות חוזרת כמה פעמים בפרשות אלה. אדם שב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו. וכשישראל חוטאים נאמר והתודו את עונם ואת עון אבתם (ולכן אנו נוהגים לומר אבל אנחנו ואבותינו חטאנו). ה' זוכר וגואל אותם בזכות ברית האבות, כאשר האבות נזכרים כאן כסדר קרבתם אל האיש הנגאל. כמו כל דיני הפרשה שבה הקרוב קרוב קודם לגאולה.

גרים ותושבים

כאמור, הארץ לא שלנו, ואנחנו לא שלנו, הכל שיך לה'. זהו המסר של הפרשה. אמנם יש לנו שדה אחֻזה ואנו אחוזים בו, אך הוא שיך לה' וגם אנו שיכים לה'. וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. לא רק שהארץ שיכת לה' ולא לנו, אלא שאנו איננו אלא גרים ותושבים. משום כך, ממשיכה הפרשה ואומרת, ישיבתנו בארץ תלויה בכך שנלך בחֻקות ה'. אם לא נלך בחֻקות ה' – לא נוכל להמשיך להיות גרים בארצו.

הגרים והתושבים חוזרים שוב ושוב בפרשה. אם אחד מאתנו מך – אחיו מצֻוִּים שיגור וישב עמהם: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ". אם כלנו גרים ותושבים עם ה', אז אם אחד מאתנו מך – יהיה גר ותושב עם אחיו שיחזיק בו. הלא ממילא כֻלנו גרים ותושבים.

עלינו להזהר שלא ימכר אחינו למי שהוא באמת גר ותושב. אם הוא ימכר לגר ותושב, יש לגאול אותו: "וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר:  אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ:  אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל".

נמצא אפוא שיש הבדל בין מי שהוא גר ותושב עם ה', והוא בנו של ה', לבין מי שהוא סתם גר ותושב בארץ. מי שהוא סתם גר ותושב בארץ, אינו שיך לה' ואנו יכולים לקנות אותו לעבד: "וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה:  וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה:  וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ". הפסוקים האלה באים ללמד כיצד אדם קונה אדם אחר, וממילא – כיצד ה' קונה אותנו. (ראה להלן בפרק יש למי להשוות). הגרים והתושבים הגויים שבארץ, הם גרים ותושבים גמורים. לכן אנו יכולים לקנות אותם לעבדים והם עבדי עולם. אף אנו – גרים ותושבים עם ה', ולכן אנו עבדי עולם לו. לכן איננו יכולים להמכר לאחר.

למדנו שאנו גרים ותושבים עם ה', בעוד שהגויים שבארץ – גרים ותושבים הם עמנו.

שבת שבתון לארץ

המצוה לשבות ביום השביעי נזכרה בתורה במקומות רבים. המצוה לשבות בשנה השביעית נזכרה בתורה בשני מקומות (ולפי אחד הפרושים - בשלשה מקומות), אך הבִטויים האמורים לגבי היום השביעי והבטויים האמורים לגבי השנה השביעית הם דומים מאד.

על היום השביעי נאמר "שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן", ועל השנה השביעית נאמר בפרשתנו "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן". על היום השביעי נאמר במקומות רבים בתורה "שבת לה'", שבת היא לה'" "שבת שבתון לה'" ועוד. גם על שבת הארץ נאמר בפרשתנו "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה'".

(הפרשיה כאן בנויה בתבנית פרשת השבת שבעשרת הדברות. "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:  וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" כנגד "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ:  וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ". "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:  אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר" כנגד "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה". "לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:  וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ" כנגד "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". מכאן נראה שהמלים "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" מקבילות למלים "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ").

שני נושאים נזכרו בדברי ה' אל משה בין תיאור עלית משה להר בסוף פרשת משפטים לבין תיאור ירידתו בפרשת כי תשא: המקדש ויום השבת. (וראה מה שכתבנו על כך בפרשת ויקהל, וראה גם מה שכתבנו בפרשת כי תשא על השבת) שני הדברים המקדשים את ישראל, הם שני הדברים הנאמרים אל משה בהר סיני. גם שבת הארץ נאמרה אל משה בהר סיני, פרשתנו פותחת במלים "וידבר ה' אל משה בהר סיני". (ומסימת ב"אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה’". שוב השבת והמקדש).

במדבר לקטו ישראל את המן ששה ימים ולא לקטוהו ביום השביעי, לכן ה' נתן להם ביום הששי לחם ליומים. גם בארץ עובד ישראל את אדמתו שש שנים, ובשנה השביעית הוא שובת, לכן יתן לו ה' בשנה הששית ברכה לשנתים.

ואולם יש גם הבדלים. על השבת נאמר "לכם": "כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם", "יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ", וכד'. לעֻמת זאת, על השביעית נאמר: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ", "שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ". מצוה זו איננה מוטלת עלינו אלא על הארץ, השבת הזאת היא לא קדש לכם ושבת לכם, אלא קדש לארץ ושבת לארץ. היא איננה אות ברית בין ה' לבין עם ישראל אלא בין ה' לבין הארץ, והיא באה לקדש את הארץ.

יום השבת הוא תכלית הקדושה שבזמן, והוא אות ברית בין ה' ובין ישראל. אם ישראל שומרים את השבת, אות היא שה' מקדשנו. כן הוא לגבי הארץ בשנה השביעית. השנה השביעית אות היא בין ה' ובין הארץ.

לדיני שביעית בפרשתנו יש חלק נוסף. הפרשה מוסיפה: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". לגבי יום השבת לא נאמרו פסוקים דומים לזה.

לכאורה נראה שההסבר להבדל הזה הוא טכני: את הארץ אי אפשר לצוות לשבות לגמרי, כמו שאפשר לצוות את האדם, לכן אומרת התורה מה לעשות ביבול שהצמיחה הארץ בשנה השביעית.

ואולם, גם בפרשת משפטים נזכרת מצות השנה השביעית, ושם נראה שהטעם העִקרי של המצוה הוא מצוות היבול: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ".

ולמרבה הפלא, הפסוק הבא בפרשה ההיא עוסק דוקא ביום השבת, וגם הוא מנֻמק בנִמוק דומה: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר".

גם בשביעית, אע"פ שהמצוה היא "לארץ" ולא "לכם", נאמרה המלה "לכם", "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה". קדושתה של הארץ בכך שגם היא מקדשת את הזמן ושובתת, כמו עם ישראל. אך ערכה של קדושת הארץ הוא דוקא בכך שהיא נותנת את פירותיה לעם ישראל. ללא עם ישראל, גם הארץ אינה קדושה.

שויון והבדלי מעמדות

בשום מקום בתורה לא נאמר שהלוה חיב להשיב את ההלואה. אמנם, אפשר ללמוד זאת מן הכלל. מכך שכתבה התורה שאסור לקחת רִבית, משמע שאת הקרן מותר לגבות. מכך שכתבה התורה שאסור לנגוש בשביעית, משמע שעד השביעית מותר. מכך שכתבה התורה שאסור לבא אל ביתו לעבוט עבוטו, משמע שבחוץ מותר. אבל האמירה של התורה היא תמיד מתי לא לגבות.

ואעפ"כ התורה רואה את מעמדו של הלוה כמחויב ביותר. הדבר בולט מאד בפרשתנו. הפרשה עוסקת במי שמוכר את אדמתו, את ביתו, את עצמו, לישראל ולגוי, ובתוך כך נאמר: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ:  אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ:  אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ:  אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים". הלוה ברבית, או הלוה בכלל, לכאורה אינו קשור לכללים המובילים את הפרשה "כי לי הארץ" ו"כי לי בני ישראל עבדים", ואעפ"כ הלוקח ממנו רבית שכח, כנראה, את ה' שהוציאו מארץ מצרים להיות לו לאלהים.

מכאן עולה כלל שהאמוראים אוהבים לנסח אותו ע"פ הפסוק במשלי "עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה". אבל הכלל הזה אמור בצורה די ברורה בפרשתנו. מי שצריך ללוות נעשה עבד לעשירים. ואם אין רצוננו שישראל יהיו עבדים, צריך לרסן את העשיר המלוה כמו שצריך לרסן את הקונה עבד. יתרה מזאת, את העבד משחררת התורה פעם בחמשים שנה. את הלוה – פעם בשבע שנים.

המדרש בקדושין כ., שדרש על בסיס פרשתנו את התדרדרותו של אדם מדחי אל דחי וממכירה למכירה, הכניס לתהליך גם פרשיה ממקום אחר בתורה, "וכי ימכר איש את בתו לאמה". האמוראים שאלו מדוע הכניס התנא למדרש נושא שלא נאמר בפרשה (אע"פ שזה מתבקש, כי יש כאן עוד סוג של מכירה), והשיבו שסברה היא, שנוח לו לאדם למכור את בתו ולא ללוות ברבית. מסוג הסברות הפשוטות של הגמ', שפשוט שהן לא פשוטות. לכאורה ההפך הוא הפשוט, אבל כדי ללמדנו את חומרתה של הלואה ברבית, אומרת הגמ' שפשוט שהיא יותר חמורה מלמכור את הבת. כדי ללמד עד כמה הדבר חמור, אומרת הגמ' שהלא הכל מבינים שעדיף למכור את הבת ולא ללוות ברבית.

בִטול העבדות הרשמית אינו מבטל את העבדות בפעל. הזדקקותו של עני לעשיר ממנו יוצרת הבדל מעמדות שהוא לא פחות רע מעבדות. התלות של העני בעשיר גם היא סוג של סחר בבני אדם. מדינה שבה העניים תלויים בעשירים היא מדינה שיש בה עבדות. כיון שאנחנו לא מכירים את המציאות של עבדות ממש, לא נוכל לשפוט מה רע יותר. אבל ודאי שיש גם יתרונות לעבדות הגמורה. העבד אינו צריך לדאוג לצרכיו, האדון מפרנס אותו ודואג לכל מחסורו. אבל הלוה, אפילו בלי רבית, חיב לפרנס את משפחתו ולדאוג לעצמו, וחוץ מזה נשמתו מכורה לאדוניו.

אם נראה זאת כך, נראה שאפשר בכ"ז ללמוד משהו ממדינתנו היום, על מושג העבדות ועל הבדל בין עבד עברי לעבד כנעני. עבד עברי רשאי לשבות, להתפטר מתפקידו ועוד. עבד כנעני הוא מכור. רשיון העבודה שלו פקע ורשויות ההגירה רוצות להחזיר אותו למזרח. הוא תלוי לגמרי באדוניו, שיכול להעביר אותו לאדון אחר כרצונו.

ומה הפתרון של העבד העברי? א. התורה מצוה להלוות לו בלי רבית, ולשמוט את החוב בשביעית. ב. כדאי לו להוריד את רמת החיים, אך להשאר בן חורין ולא להיות תלוי בעשיר. מהתלות הזאת יהיה לו קשה מאד לצאת. אם הוא יהיה תלוי בעשירים, הוא תמיד ישאר עבד. טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים.

הארץ והבית

הפרשה כֻלה עוסקת בארץ. אדמות האחֻזה של הארץ, המיועדות לשדות וכרמים. הן אלה ששובתות בשביעית. הן אלה ששבות לבעלים ביובל. הן אלה שנמכרות במספר שני תבואות. הן אלה שיש מצוה לגאול אותן. הן אלה שצמודות לבעליהן לדורי דורות.

הבית שבעיר יכול להמכר לצמיתֻת.

גם אדם פרטי אינו יכול לעבור למשפחה אחרת. צריך לגאול אותו. הוא ישוב ביובל. אבל האשה היושבת בבית, היא זו שנשאת למשפחה אחרת ועוברת משפחה.

את חשיבות השמירה על המשפחה ועל הנחלה אנו מוצאים גם במגלת רות, וראה דברינו על מגלת רות, שם הבחנו בין האיש הצמוד לנחלתו, לבין האשה. ועמדנו על תפקיד כל אחד מהם.

הבית והאשה יכולים לעבור ממשפחה למשפחה, אבל הם עִקר מקומו של אדם.

יש למי להשוות

הפרשה כֻלה עוסקת בכך שעם ישראל הם עבדים לה' ולכן אינם יכולים להמכר לעבד לבשר ודם. במקום אחד היא משוה את ישראל לגויים: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:  כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:  וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:  כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:  לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:  וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה:  וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה:  וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ". במאמר מוסגר מלמדת התורה מהו עבד אמתי. כלומר: בנִגוד לישראל שלא ימכרו ממכרת עבד, את הגויים תמכור לעולם. הם אינם עבדי ה', ולכן אתה יכול למכור ולקנות אותם לך לעבדי עולם. אתה עבד של ה' והם עבדיך, אבל בישראל לא תרדה בפרך.

וממילא אנו למדים מכאן כיצד אנו עבדים לה'. אנו עבדים לה' כמו שהגויים האלה עבדים לנו.

עוד על הפרשה ראה בהרחבה במאמר המשפחתיות והשבטיות בישראל.

פורסם גם כאן וכאן