אחרי מות

אחרי מות

הפסוק הראשון בפרשה, מחזיר אותנו אל הארוע האחרון שהיה לפני שה' לִמד את משה ואהרן את פרשיות הטומאה והטהרה: מות נדב ואביהוא. הפסוק הראשון בפרשה משיב אותנו אל סדר הארועים, והפרשיה שלנו נאמרת מיד אחרי הארוע ההוא.

והדמיון בין שתי הפרשיות בולט. בשתי הפרשיות חוזר שוב ושוב הצרוף "לפני ה'". בפרשת שמיני בא אהרן אל אהל מועד בעגל בן בקר ואיל לעולה, ואילו כאן בפר בן בקר ואיל לעולה. בפרשת שמיני הביאו בני ישראל חטאת ועולה, וכן כאן. בשתי הפרשיות החטאות נשרפות מחוץ למחנה. חטאתו של אהרן כדין, ואילו החטאת של בני ישראל, כאן דינה להשרף ואילו בפרשת שמיני נשרפה שלא כדין. בשתי הפרשיות שיא היום הוא בכניסה אל ה' עם קטֹרת.

וברור שהפרשיה שלנו היא המשך עלילתי של הפרשיה שם, כי היא מסתימת במלים "ויעש כאשר צוה ה' את משה".

אבל ישנם גם הבדלים בין הפרשות. בפרשת שמיני היתה הבטחה מפורשת "כי היום ה' נראה אליכם". אין הבטחה כזאת בפרשתנו. אמנם, חז"ל אומרים שבזמנם של כהנים גדולים הגונים, רואה כל ישראל את התגלות ה' בגורל העולה בימין ובשני ההופך לבן, אבל אין לכך רמז בפרשה.

מאידך, בפרשת שמיני אין צווי מפורש להכנס לקדש הקדשים.

פרשת שמיני מכילה כמה שִנויים מסדרי ההקרבה הרגילים. בד"כ כה"ג מתכפר בפר, וכן בפרשתנו. בפרשת שמיני הוא מתכפר בעגל. בד"כ במועדים ישראל מתכפרים בשעיר. ואם עבדו ע"ז – בפר לעולה ושעיר לחטאת. גם בפרשתנו הם מתכפרים בשעיר. בפרשת שמיני – בעגל וכבש לעולה ושעיר לחטאת.

מסתבר, וכן מבארים חז"ל, שבפרשת שמיני היה צרך לכפר על מעשה העגל. לכן הוחלפו הפרים בעגלים. פרשתנו איננה באה ללמד אלא על כפרה על עברות רגילות, שגרתיות, ולכן אהרן מצֻוֶּה לחזור עליה מדי שנה.

אחרי מעשה העגל, זקוק עם ישראל, ובעקר אהרן, לגִלוי שכינה מיוחד במינו, המלמד שנמחל מעשה העגל, ויכולים אהרן ובניו להכנס לעבודה. הגִלוי המיוחד הזה תבע את שני בניו של אהרן. אחרי שהתכפר אהרן, וראו כל ישראל את גלוי השכינה, הן להשראת השכינה על המזבח והן לענישת בני אהרן, יכול אהרן להכנס לכפר על עצמו ועל ישראל בשגרה ובדרך הטבע, בכפרה שגם בה יש צד לה' וצד לעזאזל, וה' מתגלה בה ע"י הגורל, שבו הוא מודיע את אשר לו ואת אשר לעזאזל.

מעתה, יעבדו אהרן ובניו כסדר, וגם ביוה"כ יקריבו חטאות כדין שאר השנה. ה' יתגלה אלינו כשנתקרב לפניו ונבא לפני ה', אבל זאת תהיה התגלות בדרך הטבע, בגורל.

עם זאת, יש הבדל אחד מרכזי בין עבודת יוה"כ לבין עבודת שאר חלקי השנה. ביוה"כ הכהן הגדול אינו לובש את בגדי הזהב שלו. דוקא עבודת יוה"כ, שכֻלה לפני ה', נעשית ללא הבגדים שעליהם נאמר בפרשת תצוה "לפני ה'". ביוה"כ עומד האדם כמו שהוא לפני ה'. הוא אינו צריך להפוך את גופו למשכן ולעטוף את גופו זהב ותכלת וארגמן ותולעת שני כעטיפת המשכן, הוא בא לפני ה' כמו שהוא. הוא עומד בבגדי הלבן הפשוטים שלו, וכל כֻלו לפני ה'.

כפרה עליך

מטרת כניסתו של אהרן אל אהל מועד – הכפרה – לא מוזכרת בפתיחה לפרשה. היא נזכרת תוך כדי הפרשה, ובסִכום הפרשה. בפתיחתה, הפרשה רק מתארת במה יבא אהרן אל הקדש. אבל תוך כדי הפרשה היא אומרת:

וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ.

וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה’ לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה (והשרש כ.פ.ר. לא נזכר לגבי השעיר הזה בהמשך, כאשר אכן משלחים אותו).

וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ.

וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם: וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל.

וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ.

וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם.

והפרשה מסכמת: וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה’ תִּטְהָרוּ: שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם: וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר: וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה.

היום בא לכפר ולטהר. הכהן יכפר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וכן יכפר עַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל. בסִכום הפרשה, יש הבדל בין הקדש והמזבח שעליהם נאמר וכפר את הקדש. לבין הכהנים והקהל שעליהם נאמר וכפר על. אבל תוך כדי הפרשה הכהן מכפר על הקדש, ובעד העם והכהנים. הוא מתחיל בכפרה בעדו ובעד ביתו, בפר שהוא מביא משלו. השעיר לעזאזל מיועד לכפר עליו. הוא מכפר על הקדש מטמאות בני ישראל ומפשעיהם, בפר שלו ובשעיר של בני ישראל. הוא מכפר על הקדש בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל. הפרשה מבחינה בין כפרה על לבין כפרה בעד. הוא מכפר את הקדש, מטהר אותו ומקדש אותו מטמאות בני ישראל. בעולתו ובעולת העם הוא מכפר בעדו ובעד העם. במהלך הפרשה כפרה על היינו כפרה באמצעות, כפרה במקום מסוים. לעמת זאת העם והכהנים מתכפרים בלשון "בעד".

לא כן בסִכום הפרשה. שם מתברר שכל היום הכהן כִפר את הקדש ואת אהל מועד. כפרה בלשון "את". על מי הוא כִפר ואת מי הוא טִהר? את העם.

הפרשה מדגישה שחטאי בני ישראל ופשעיהם מטמאים ומחללים את הארץ ואת המקדש. הפרשה מדגישה זאת לא רק כאן אלא גם בהמשך, בפרשת עריות. החטאים מטמאים את הארץ. כדי לכפר צריך קודם כל לתקן את טומאת המקדש או את טומאת הארץ. לכפר עליה. זוהי כפרה על מקדש הקדש, היא כפרה בעד העם, אבל יש לקדש בחזרה את הקֹדש.

אחרי שבאים ישראל לקדש שוב את הקֹדש ולכפר עליו, נמצא שהכהן כִפר על בני ישראל. בני ישראל התכפרו, התקדשו והטהרו לפני ה', ע"י כך שהכהן כִפר את הקדש. שיבה אל הקדש, בנייתו ותקונו, מוחקים גם את חטאי ישראל ומטהרים אותם.

שעיר עזאזל מיועד מתחלה לכפר עליו. בסופו של דבר הוא נעשה שליח בלבד, לקחת עמו את חטאי בני ישראל ולהתרסק עמם במדבר. לא נאמר שאהרן מכפר עליו אלא רק שנותן את עוונות ישראל על ראש השעיר כדי שישא עמו את עוונותם אל המדבר. אחרי שבן זוגו של השעיר הזה כבר כִפר את הקדש מטומאות בני ישראל, לא צריך עוד לכפר על ישראל, עוונותיהם כבר לא מחוברים אליהם. צריך רק לקחת אותם ולהשליך אותם במדבר.

כדי לכפר בעד ישראל די לכפר את הקדש – לטהר ולבנות את המקדש. ישראל כבר יתכפרו ויטהרו מאליהם.

סדר עבודת יום הכפורים

ביום שבו אנו הכי קרובים אל ה', אנחנו מתכפרים לפניו. ונשאלת השאלה למה היום שבו אנו הכי קרובים אל ה' הוא הזמן לכבס את הכביסה המלוכלכת ולעסוק בחטאים, עוונות ופשעים? לא עדיף לשמור את זה ליום אחר?

ובכלל, יש לשאול למה כל קרבן הוא כפרה? למה כל התקרבות אל ה' תלויה בכפרה? לגבי חטאת, התשובה פשוטה. חטאת (לפחות זו הנזכרת בפרשת ויקרא) מוקרבת מפני שהאדם חטא, ומטרתה לחַטֵּא את חטאיו. אך למה העולה מכפרת?

למה כל התקרבות אל ה' היא כפרה? האם כפרה היא דוקא מחטא? התורה אומרת על העולה "ונרצה לו לכפר עליו", למרות שהתורה לא מתנה את הבאת העולה בכך שהאדם חטא. חז"ל אמרו שהעולה מכפרת על עשה, אבל הם מודים שאין חיוב על מי שעבר על עשה להביא עולה, ושאפשר להביא שתי עולות זו אחר זו אע"פ שברור שלא היה חטא בינתים.

היום שבו אנחנו מתקרבים ביותר אל ה', תפקידו כִפורים. לכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם. למדנו שהכפרה מטהרת מחטא. למה דוקא מחטא? למה דוקא ביום הקדוש יש להזכיר חטאים, ולא לדבר על דברים אחרים כמו אהבת ה'? קרבה לה'? וכו'. למה כל קרבן הוא כפרה?

ובכלל צריך לשאול מה פירוש המלה כפרה.

המלה כפרה יכולה להתפרש בכמה דרכים. היא יכולה להתפרש ככ‎ֹפֶר. כלומר: הקרבת דבר ככ‎ֹפֶר נפש, במקום הנפש. כמו הכפר שאנו מכירים מהפסוק "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת". התורה אסרה לקחת כפר לנפש רוצח, אך התירה לכפר על חטאים אחרים בקרבן. אבל אפשר את המלה כפרה אפשר לפרש גם אחרת: כפרה היא נִקוי. ראה גטין נו. קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא. אינני יודע אם אפשר להביא ראיה מהארמית, אבל שם משמע שהכפרה היא נקוי. כִפורו של אדם הוא נִקויו וטִהורו. זהי לכאורה הכפרה של יום הכפורים. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם. הכפרה היא סוג של טהרה.

על מה יום הכפורים מכפר? בפרשת אחרי מות נזכרו פשעי ועוונות ישראל לכל חטאתם, אך לא נזכרו פשעי וחטאת אהרן וביתו. אהרן מכפר בעדו ובעד ביתו לאו דוקא על חטאים. על ישראל הוא מכפר על חטאתם כי אי אפשר שלא חטאו כל השנה. אבל על ביתו הוא מביא חטאת שהזמן מחיבה. (אך אפשר שעִקר החיוב הוא לכפר על מות שני בניו. לכן הפרשה באה אחרי מות שני בני אהרן, ומסיֶמֶת בויעש כאשר צוה ה' את משה. סיום המלמד על חיוב שחויב לעשות מיד, כמו ימי המלואים. וזה עקר החיוב האמור כאן. אלא שגם לדורות, ביום הכפורים הכהן אשר ימשח אותו יעשה כן. כפי שמוסיפה הפרשה בסופה).

יש בתורה חטאות שבאות על חטא, אבל לא כל חטאת באה על חטא. חטאת מכפרת גם על טומאה, חטאת באה גם ברגלים.

חטאת באה לחַטֵּא. וכאמור, לא כל חטאת באה דוקא על חטא, יש חטאות שהן חובת היום, יש חטאות שמכפרות על טומאה. (אמנם חז"ל דורשים, ומתאימים לכל אחת מהן חטא, אבל אין לזה זכר בכתוב, וזה גם לא מציאותי. בשבועות ובר"ה קרבים שני שעירים שיכולים להקרב בו זמנית. שתי חטאות יחד. איזה חטא נעשה בינתים? ברור שהן תקרבנה גם אם גלוי וידוע שלא היה חטא. הן חובת היום).

(ובמשמעותם ומטרתם של הקרבנות השונים עסקנו כבר בפרשת ויקרא).

חטאת מחטֵאת את המקריב. חטאת יום הכפורים מטהרת את העם. קרבן פירושו שהאדם מתקרב אל ה' ומקריב את עצמו לפניו. ממילא באה ההטהרות. מי שמקרב את עצמו לה', ממילא חטאיו כבר לא עִמו. הוא התקרב אל ה' תוך שהוא משליך מאחוריו את עולם החטא. לכן, בקרבנות יוה"כ הקב"ה מטהר את ישראל. הקִרבה לקב"ה מטהרת את ישראל. וכך דרש ר"ע בסוף יומא: "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו ... אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים ... ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל" (אגב, פשט המשנה שם הוא שר"ע חולק על ראב"ע שאומר שיוה"כ אינו מכפר אלא על עברות שבין אדם למקום שנאמר "מכל חטאתיכם לפני ה'". חולק עליו ר"ע וקורא: "מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו". לפי ר"ע יוה"כ מכפר גם על עברות שבין אדם לחברו).

ביוה"כ מכפר אהרן פעמַים בעדו ובעד ביתו, לא נזכרו שם חטאים ופשעים. אח"כ הוא מכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, אבל הוא לא מתוַדה. המקום היחיד שבו נאמר בפירוש שאהרן צריך להזכיר את החטאים והעוונות הוא על השעיר המשתלח לעזאזל: והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר ושלח וכו'.

הקרבנות הנעשים בפנים, קרוב אל ה', מכפרים, אך לא מפני שאנו עוסקים שם בעוונות. אנו עוסקים בהִטהרות והתקדשות, וממילא אין עוונות. אנחנו קרבים אל ה' ובכך אנו נטהרים. את העוונות אנו משלחים הרחק החוצה, לעזאזל. אנו מתרחקים מהם ומתקרבים אל ה'. הקִרבה אל ה' היא המטהרת. במה אנו נטהרים? לפני ה' תטהרו. כפרת יום הכפורים לא מושגת ע"י התעסקות בכתמים ונִקוי החטאים, את זה עושים ע"י החטאות של כל השנה שכל אחת מהן באה על חטא מסוים. עבודת יוה"כ מכפרת בדרך אחרת לגמרי: במקום לטפל בכל חטא וחטא ולהרחיק אותו מהאדם, לוקח יום הכפורים את האדם הרחק מחטאיו אל תחת כנפי השכינה. הטִפול הוא באדם ולא בחטאיו. ממילא הוא יטהר מעוונותיו ומפשעיו. ממילא, עוונותיו ופשעיו ישולחו ויושלכו הרחק.

(יש גם שעיר עזאזל, שתפקידו לפי הפשט הוא: "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה: וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר". כלומר: השעיר הוא שליח לקחת על ראשו את עוונות בני ישראל ולהתרסק יחד אתם אל התהום במדבר).

בד"כ מסבירים שכדי להתקרב אל ה' על האדם להטהר. אבל כמדומני שיש גם תהליך הפוך. הקִרבה אל ה' מטהרת את האדם. מי שקרוב אל ה', ממילא הוא רחוק מהחטא. אפשר להלחם בכל חטא וחטא ולנסות לנקות אותו, וזאת מלחמה אינסופית. אבל אפשר פשוט להרגיש קִרבה אל ה', וממילא אין חטאים. מי שכל היום הוגה בקרבתו אל ה', מתי יחטא? ההתקרבות לפני ה' היא הטהרה והנִקוי. לכן, יום הכפורים מכפר על מי שחטא ועל מי שלא חטא. הוא מכפר על האדם ולא על חטאיו. הוא מקרב את האדם לאלהיו. בד"כ הלשון בפרשה היא וכפר עליו הכהן, יכפר עליכם וכו'. לא יכפר על חטאיכם. כולנו קרבים אל ה' ע"י היום וע"י הקרבנות, וממילא אנו טהורים ומכופרים. במדה מסוימת, אפשר לראות כך גם את הדין והדברים בין משה לקב"ה. הקב"ה אומר שמִדת הדין גוזרת להשמיד את ישראל. משה מזכיר שישראל הם נציגיו של ה' בעולם. אם ישראל מבינים את זה ורואים כך את הדברים, גם מדת הדין תסכים שאין להשמידם. אילו היינו מתפללים כל השנה כמו שאנו מתפללים ביום הכפורים, האם היינו חוטאים?

אך אם אין אנו זוכים לעבודת יום הכפורים בקדש הקדשים, עלינו ללכת בדרך הקשה ולכבס כל חטא וחטא בפני עצמו.

וִדוי וכפרה

המשנה מתארת את הוִדוי של הכהן על הפר באותן מלים שבהן היא מתארת את הוִדוי על השעיר המשתלח. ואולם, התורה מבחינה ביניהם. על הפר היא אומרת: "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ", כפי שהיא אומרת על עבודות רבות בפרשה. על השעיר לא נאמרה כפרה. על השעיר נאמר: "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה". הוא לא מכפר, הוא מתודה.

יש כמה דרכים למחוק עוונות. כפרה היא אחת מהן. אבל השעיר המשתלח היא דרך אחרת. היא לא כפרה. היא וִדוי. כפרה יש רק בעבודת קרבן. השעיר המשתלח אינו קרבן ולכן אין בו כפרה. יש בו דרך אחרת: השלכה של העוונות למדבר.

אמנם, גם על השעיר המשתלח נאמרה לשון כפרה, בתחלת הדרך: "וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה’ לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה". כל עוד הוא עומד לפני ה', בחצר אהל מועד, יש בו לשון כפרה. בשעת שלוחו – לא נאמרה עליו כפרה.

כניסה וכפרה

מה המטרה שלשמה לִמד ה' את משה את סדר העבודה בפרשת אחרי מות? פסוקי הפתיחה מלמדים שתפקיד הפרשה הוא ללמד את אהרן כיצד יוכל להכנס אל הקדש. "דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת. בזאת יבא אהרן אל הקדש..." כלומר: אחרי מות שני בני אהרן שנכנסו שלא כדין, מלמד משה את אהרן כיצד יש להכנס אל הקדש.

מאידך, פסוקי הסיום של הפרשה מלמדים על מטרה אחרת לגמרי: "וכפר הכהן אשר ימשח אתו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו ולבש את בגדי הבד בגדי הקדש וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה". מטרת הפרשה היא ללמד כיצד לכפר על בני ישראל מכל חטאתם.

יתרה מזאת: גם תאור המטרות השונות עצמן, נראה קצת תמוה. לכאורה מהפרשה נראה שהדבר המאפשר את כניסתו של אהרן לקדש הקדשים הוא הקטֹרת. בהקטָרת הקטֹרת נאמר בפירוש: "ונתן את הקטרת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על העדות ולא ימות". נתינת הקטרת היא הגורם לכך שלא ימות, אלמלא אותה קטרת, ימות. יקרה לו הדבר שמפניו שמזהירה הפרשה בתחלתה: "ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות", רק ע"י הקטרת לא ימות. לכן היה צפוי שהפרשה תפתח במלים "בזאת יבא אהרן אל הקדש במחתה מלאה גחלים מלפני ה' ובקטרת סמים דקה", אבל הפרשה פותחת במלים "בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעלה". והם בפשטות שיכים לכפרה, ולא לכניסה לקדש הקדשים. אהרן נכנס לקדש הקדשים כדי לכפר בפר ובשעיר, ולא ע"י הפר והשעיר.

לכן יש לפרש שהכפרה והכניסה אל הקדש חד הן. אחד הבטויים השכיחים ביותר בפרשה הוא הצרוף "לפני ה'", הצרוף הזה חוזר על עצמו כמה פעמים בפרשה, אך הוא אינו מופיע בפסוק "ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות", מטרת הפרשה היא ללמד שאנו כן נבא לפני ה'. ולא די שנבא לפניו, נבא לפניו במחתת קטרת, אותו מעשה שהביא למות נדב ואביהוא, הוא מעשה רצוי, אם האש תהיה מלפני ה' ולא זרה. הדרך הנכונה היא לא לכפר על החטאים ואז לבא אלא ה', אלא להפך: ביאתנו אל ה' היא כפרת חטאינו. השב אל ה' ונמצא לפני ה', ממילא יתקים בו "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". קרבתו לפני ה' היא תטהר אותו. "לפני ה'" הרוחני ו"לפני ה'" הגאוגרפי חד הם. לכן כאן חוזר הבטוי. ומכאן דרש ר' עקיבא "לפני מי אתם מטהרים, מי מטהר אתכם, אביכם שבשמים". וכפי שבארנו לעיל.

לשם מה נכנס אהרן

מהפסוקים הראשונים בפרשה משמע שמטרת הפרשה היא עצם הביאה אל הקדש. וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה’ וַיָּמֻתוּ: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת ... כלומר: בנגוד לנדב ואביהוא שבאו אל הקדש ומתו, אהרן לא יבא בכל עת, כדי שלא ימות, אלא יבוא בדרך האמורה כאן. המטרה היא עצם הביאה אל הקדש.

גם הקרבנות האמורים כאן דומים מאד לקרבנות שבפרשת שמיני.

כלומר: בנגוד לפרשת שמיני שבה בני אהרן מתו, אם תעשו כסדר הזה, לא ימות.

ומהו הסדר הזה? בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה: כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם. מכאן עולה שאם יבוא בבגדי לבן ובטהרה, עם פר ואיל, אז יוכל לבוא אל הקדש. בזאת יבא אהרן אל הקדש. לא נאמרה כאן אף מלה על קטרת. מכאן משמע שלא הקטרת היא המאפשרת את כניסתו של הכהן אל הקדש.

הקטרת הוזכרה רק בהמשך. שם נאמר: "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה’ וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת". שם משמע שדוקא הקטרת היא הגורמת ל"וְלֹא יָמוּת". אפשר לפרש את הפסוק שם גם אחרת: שאם יבוא בפר בן בקר ובבגדי לבן, יוכל להקטיר קטרת ולא ימות כנדב ואביהוא. אך נראה שהמפרשים לא פרשו כך. הם פרשו שכיון שיתן את הקטרת על האש לפני ה' – לא ימות. וכך עולה לכאורה ממבנה המשפט.

מהי אפוא מטרתה של הקטֹרת? על כל הקרבנות בפרשה כתוב שהם מכפרים. מהותו של יום היא הכפרה. על הקטרת זה לא נאמר. לפחות לא בפרשתנו. בפרשת קרח הקטֹרת מכפרת, ובכך מלמדת במי בחר ה', אבל בפרשתנו הקטֹרת איננה מכפרת. דם הקרבנות הוא שמכפר. ולכאורה, תפקידה של הקטרת הוא לכסות את העדות כדי שלא ימות.

לפי זה, הקטרת, שהיא זו שבה מתו נדב ואביהוא, היא זו שתגן על אהרן שלא ימות. אם לא תהיה זרה ולא תהיה בה אש זרה.

אהרן צריך להכנס דוקא כסדר האמור כאן, "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת". ה' נראה בענן על הכפרת, ולכן אהרן לא יכול לבוא בכל עת. אבל כאשר הוא בא – הוא בא במחתת קטרת.

מטרתה של פרשת שמיני היתה "כִּי הַיּוֹם ה’ נִרְאָה אֲלֵיכֶם". בפרשת אחרי מות אהרן נכנס אל המקום שבו "בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת".

מטרת היום היא עצם הביאה אל ה'. כנגד ה' שנראה בענן על הכפרת, בא אהרן עם ענן משלו. כדי שישראל יֵרָאו על השכינה. היחוד של היום הזה הוא לא שה' יוצא אל ישראל, אלא להפך – ישראל באים אל ה'. כדי לראות ולהֵרָאות. המטרה היא לא להסתיר את השכינה (כפי שחשבו הצדוקים). להפך, המטרה היא להֵראות אל השכינה. בענן כנגד ענן. אבל בשביל זה צריכים אנו להתקדש ולהתכפר לעלות בדרגה ולהיות ראויים אל השכינה.

הקטרת מבחינה בין זר לבין קרוב. כפרת יום הכפורים היא לא להוציא את השכינה אל הזרים, אלא להפך, להטהר ולהתקדש ולהתקרב ולהיות ראויים לראית השכינה. אם נטהר ונתכפר, ונביא את עצמנו אל כך שנהיה קדש קדשים, אז נֵראה אל השכינה, ונוכל להקטיר את הקטרת. אם לא נעשה כן – נמות כנדב ואביהוא, שהביאו קטרת בזרות.

אבל אם יכולים אנו לטהר ולזכך את עצמנו – עלינו להכנס ולהֵראות. ולא כמו שדרשו הצדוקים.

מטרת הכניסה

מצד אחד, נראה שמטרת כניסתו של אהרן אל הקדש היא הכפרה. בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. הקטרת אינה אלא אמצעי כדי שיוכל להכנס בלי למות. לכן הוא מביא את הקטרת אחרי שכבר שחט את הפר וכעת הוא רוצה להכנס עם דמו, כעת הוא צריך קטרת. הקטרת אינה אלא אמצעי כדי שיוכל להכנס.

אבל בעיון נוסף נראה שלא היא. הקטרת אינה אמצעי גרידא כדי לאפשר את כניסתו של אהרן לכפר. הכניסה עם הקטרת היא מטרה בפני עצמה, והיא ממהותו של יום. מטרת הפרשה היא עצם הביאה אל הקדש. ובנגוד לנדב ואביהוא שבאו באש זרה, בא אהרן עם גחלי אש מעל המזבח מלפני ה'. ע"מ לתת את הקטרת על האש לפני ה'. אצם הביאה אל ה' בקטרת היא ממהותו של יום. מטרת היום היא עצם הביאה אל הקדש. ובא אהרן אל אהל מועד.

סדר מעשי אהרן

סדר העבודה של יוה"כ אומר דרשני. שתי עבודות עושה הכהן עוד לפני התחלת עבודת היום. שתי עבודות מקדימות: ראשית, הוא סומך את ידיו על פרו, ומכפר בעדו ובעד ביתו. אבל עדין לא שוחט. ושנית, הוא נותן גורלות על השעירים.

הכפרה הראשונה על הפר, בשונה מהכפרה השניה, אינה מסתיימת בשחיטתו. היא הכנה. היא לא הכפרה העקרית. הכפרה העקרית תבוא אח"כ.

לפני שנכנס אהרן הוא צריך להכין את הפר (כפרה ראשונה), ולהכין את השעיר (גורל, שיברר את השעיר).

אלא שהיה מקום לצפות שאח"כ יכניס קטֹרת, וישחט את הפר והשעיר. או להפך: ישחט את הפר והשעיר, ואח"כ יכניס את הקטרת. אבל הסדר הוא אחר: אהרן שוחט את הפר, מכניס קטרת, מכפר בפר, ורק אז שוחט את השעיר.

מסתבר שלפני שאהרן מכפר על עצמו הוא לא יכול להכנס. אמנם, סיום הכפרה הוא רק בהזאת הדם, אך ההזאה עצמה צריכה כבר להיות מלֻוה בקטרת. לפחות את השחיטה עליו לעשות לפני הכניסה הראשונה.

העברית המודרנית מנצחת

כידוע, נחלקו הדעות בשאלה מה פירוש המלה עזאזל. אבל לפי פשוטו נראה שללכת לעזאזל היינו ללכת לאבדון, כמו שמקובל בעברית של היום.

התורה אומרת: "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה: וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר". כלומר: השעיר הוא שליח לקחת על ראשו את עוונות בני ישראל ולהתרסק יחד אתם אל התהום במדבר. כלומר: ללכת לאבדון.

דם במדבר ולדורות

פרשתנו מנמקת את האִסור לאכול דם בטעם "כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר". ולכאורה נאמרו כאן שני טעמים שונים. טעם אחד: "כי נפש כל בשר בדם הוא", והטעם השני "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשתיכם כי הדם הוא בנפש יכפר".

כלומר: אין לאכול את הדם כי הוא הנפש, ואין לאכול אותו כי הוא החלק הקרב מהקרבן.

ושני הטעמים האלה נזכרו, כל אחד בפני עצמו, במקומות אחרים בתורה. פרשת צו מנמקת את אִסור חלב ודם בכך שהם החלקים הקרבים על המזבח בבהמת קדשים, פרשת ראה (שהיא מקבילה לפרשתנו) מנמקת את אִסור דם בכך שהדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר.

אבל פרשתנו, שהמלה החוזרת בה שוב ושוב היא דם, מאחדת את שני הטעמים.

ובהמשך הפרשה, בקשר לחיה או עוף שאינם קרבים על המזבח, נאמר: "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואמר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת". שם אי אפשר להביא את הנִמוק שהדם קרב על המזבח. אך גם שם הדם הוא הנפש. לכן מצוה התורה בבהמה שכל בהמה תוקרב לה' ודמה יזרק על המזבח, ובחיה ועוף - שדמה לפחות לא יאכל, כיון שהוא הנפש. שיכוסה בעפר.

מלת המפתח בפרשה היא דם. בפרשתנו נאמר שהשוחט ולא מקריב - דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, אח"כ נאמר שהוא הנפש והוא מכפר על הנפש, ובסוף מצוה הפרשה "ושפך את דמו וכסהו בעפר". גם בפרשת ראה נאמר "על הארץ תשפכנו כמים". פרשת ראה שבאה ללמד שבארץ ישראל גם הבהמה היא כחיה, וגם היא נאכלת בכל מקום כצבי וכאיל, אומרת גם על הבהמה שיש לשפוך את דמה. ואולי באים הפסוקים להזכיר את האמור בפרשת נח "שפך דם האדם באדם דמו ישפך". כלומר: דע מתי לשפוך את הדם כמים, ומתי דם שפך.

הפרשה אומרת שדם הקרבן נִתן על המזבח לכפר, ושהדם הוא הנפש ולכן אסור לאכלו. ואולם, הפרשה פותחת בכך שהשוחט בהמה ולא הביאהּ לה' שפך דם. דוקא בגלל חשיבותה של הבהמה, ודמיונה לנפש, יכול דמה לכפר על הנפש. הטעם שהדם הוא הנפש אמור בחיה, שלא נאמר על שוחטה שדם שפך. לגבי חיה אי אפשר להביא את הטעם "ואני נתתיו לכם על המזבח", ולא נותר אלא הטעם שהדם הוא הנפש. בפרשת ראה נאמר טעם זה גם על הבהמה. בחיה הדם לא נִתן על המזבח, אך צריך לכסותו בעפר. וגם עליה נאמר "כי נפש כל בשר דמו הוא כל אכליו יכרת", שמזכיר את פתיחת הפרשיה. בחיה השופך אינו כשופך דם, אדרבה, מצוה לשפוך, אבל האוכל את הנפש הוא כשופך דמים ונכרת מעמיו.

דם הבהמה הוא נפשה. הבהמה קרֵבה לה' תחת האדם המביא אותה, ודוקא משום שדמה הוא הנפש - יכול הדם לכפר על האדם. משום כך אסור לאכלו.

מה בין עובד ה' לבין שופך דמים

פרשתנו אומרת שאסור להקריב קרבנות מוץ למקום שיבחר ה', מחוץ למשכן או המקדש. יתר על כן: מי שעושה זאת הרי הוא שופך דמים. דם יחשב לאיש ההוא דם שפך.

הקרבת קרבנות אינה אפשרית אלא במשכן או במקדש.

הקרבת קרבנות לא נועדה כדי לספק צורך כלשהו של המקריב. אילו זה היה העניין – היא סתם שפיכות דמים. הקרבת קרבנות נועדה להביא את המקריב אל ה'. למעשה, כל פרשת אחרי מות אומרת את זה. טהרת יום הכפורים מושגת ע"י כך שהאדם מביא את עצמו אל הקדש פנימה. ממילא נשארים החטאים הרחק מאחור. גם הכח המוליד שיש באדם, אם הוא משתמש בו לחיוב – הוא מביא להמשכיות עם ישראל. אם לא כן – זה סתם גילוי עריות ותאוה.

כך גם קרבנות. אין בהם ערך אם הם באים רק לספק איזה צורך רוחני של האדם. כאמור: הם שפיכות דמים. אבל אם על ידיהם האדם מביא את עצמו אל הקב"ה, וכל עם ישראל מקריבים יחד במקום אחד – אז יש בהם ערך.

העריות כנורמה חברתית

הכותרת לפרשת העריות איננה כותרת של קדושה וטהרה. הכותרת "קדושים תהיו" באה אח"כ. וגם "אל תטמאו בכל אלה", איננו כותרת אלא סיום. הכותרת לפרשת העריות היא להזהר מפני הטומאה הרווחת בתרבות השלטת: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכו'.

היצר הוא במדה רבה עניין של חברה ותרבות. נכון שביסודו הוא תלוי באדם הפרטי עצמו, חז"ל למדונו שרשעים מסורים ביד לבם וצדיקים לבם מסור בידם, אבל חלק נִכר מהתנהגותו של האדם הפרטי עצמו תלויה בחינוך שקבל, בתרבות שגדל בה ובנורמות שלה. יש דור שבו רבים בו האנשים שנדמה להם שאם לבם לא מפרפר בהנאה למראה האשה, לא את פעולות הלב צריך לשנות אלא את האשה. הלב לא מסור בידנו ולא נִגע בו. התרבות הזאת מפתחת אנשים שברור להם שאם אשה מסוימת (ול"ד וד"ל), גורמת ללבם לרגוש, הם חיבים לשאת אותה גם בנגוד להלכה, ואיזו רעה ההלכה אם היא עומדת כנגד הלב!. איש אינו מעז לומר שרע האיש שמפעיל את לִבו בנגוד להלכה. התרבות הגויית השלטת חִנכה את בניה שא"א לשנות את הלב ושאין לאדם בחירה חפשית, ושהדבר הכי רע הוא לעמוד בפני תאוות הלב המושכות את האדם לאשה מסוימת. אלה הם מעשה ארץ מצרים וארץ כנען.

יש טוענים: איך אפשר לצוות את האהבה, ואיך אפשר לכלוא את האהבה? כנגדם אומרת התורה: אפשר ואפשר, אם לִבנו מסור בידנו. אלא שהתרבות הגויית השלטת המקדשת את היצר, מזינה את לקוחותיה שוב ושוב ביצירות "תרבות", הממכרות את לקוחותיהם לרגשות מוגזמים, ומרגילה אותם לכך שעִקר העִקרים הוא שהגבור יתנשק עם אהובתו על רקע השקיעה לצלילי מנגינה מרגשת. והלקוחות התמכרו. האנשים רוצים לחיות בסרט, ואינם מוכנים לשלם אפילו את מחיר הכרטיס. ולכן נדמה להם שאם הם אוהבים או לא אוהבים אשה מסוימת, אי אפשר לשנות את זה, שהרי היא ורק היא האהבה האמתית החיה לנצח. כעבור זמן מה יתברר שאשה אחרת היא ורק היא האהבה האמתית שחיה לנצח. ואין ברירה אלא לגרש את האהבה הנצחית האחת והיחידה הקודמת, ולשאת את האהבה הנצחית האחת והיחידה הנוכחית. שהרי האהבה נצחית ודוקא אשה זו היא בת זוגי ואי אפשר לצוות על האהבה.

ואולם, שלא כמו ארץ מצרים וארץ כנען, בחברה שבה ברור שרק אשתו של האדם באה בחשבון עבורו, כמו שאין לו אב אחר או אם אחרת, היצר יתקשה לפעול. איש אינו חושק בדבר שאינו קים. מי שחי עם אשה באי בודד, לבו לא יִטה לשום מקום אחר; הוא יאהב אותה, לא תהיינה לו בעיות זוגיות או בעיות אחרות מעין אלה. מי שהחברה נותנת לו את ההרגשה שהוא ואשתו באי בודד, ודברים אחרים אינם קימים מבחינתו, יאהב מאד את אשתו. בחברה כזאת, תוכיח הסטטיסטיקה, יהיה אחוז החטאים ובעיות הזוגיות נמוך מאד. נשים אחרות הן מחוץ לאי עבורו, וכלל אינן עולות על דעתו. וראיה – קרובותיו של אדם החיות עמו באותו בית ובאותה משפחה, ואעפ"כ אינו חושק בהן (וראה אב"ע וספורנו שמות כ יד). התנאי לכך הוא שהעריות יהיו נושא שלא מדברים עליו ולא צריך לדבר עליו כי הוא ברור, מחוץ לחשבון ולאי. בחברה שבה ידוע ומפורסם שהמעשים האלה אסורים – רבים החוטאים. אך בחברה שבה המעשים האלה כלל לא יעלו על הדעת – מעטים החוטאים. אנשים רבים וחילים רבים הצליחו לעמוד במשימות בלתי אפשריות, רק משום שהיה להם ברור שהם עושים את המשימה, והם בכלל לא ידעו שהם לא יכולים. כשארצות התרבות השלטת, ארץ מצרים וארץ כנען, מפתחות תרבות של פריצות, עלינו לדאוג שלפחות בחברה שלנו, העריות תהיינה מחוץ לאי. שאנו לא נדבק בתרבות הפריצות השלטת.

את טירוף היצרים הזה ואת ההתמכרות הזאת באה התורה לשנות. התורה מציגה את העולם לצלילי מנגינה אחרת. לא מנגינה סוערת של יצרים אלא מנגינה רוגעת ונעימה, של קדושה, טהרה וצניעות.

הפרשיה פותחת ב"כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ". ולכאורה, היה מקום לצפות שהמשך הפרק יעסוק בע"ז או באמונה מצרית אחרת. אבל אסורי עריות, לכאורה, אינם עניין של תרבות. משתי סבות: א. משום שיצר הרע יש לכל אדם באשר הוא אדם. ב. משום שעל עריות עובר אדם בסתר, בחדרי חדרים, וכיצד יהיה הדבר "מעשה ארץ"?

את שתי ההנחות האלה שוללת התורה. יצר הרע הוא עניין של תרבות, ומה שעושה אדם ברשות היחיד משפיע על החברה כולה.

וכדי להבין זאת יש לזבוח כמה מאלהי מצרים לעיניהם. בראש ובראשונה יש לזבוח את האליל שאומר "חיה ותן לחיות. מותר לך לעשות כל דבר כל עוד הוא לא פוגע באחרים".

אנחנו לא מקבלים את ההנחה הזאת משתי סבות. אחת עקרונית ואחת מעשית. הסבה העקרונית: כל העולם צריך לחיות כמו שקבע ה'. ואנו מצֻוּים לתקן את העולם כֻלו. לתקן כל אדם ואדם, ובמיוחד: לתקן את העולם כֻלו. אדם לא עומד לעצמו. אדם הוא חלק מהחברה, ואת הכלל אנו מתקנים. וכאן אנו באים אל הטעם המעשי: אי אפשר לאפשר חופש. כל אדם שחוטא – גורר אחריו את החברה כֻלה. מה שעושה אדם בחדרי חדריו, משפיע בסופו של דבר על האוירה הכללית של החברה ועל היצר הרע של שכנו. הוא מרעיל את האוירה. ופוק חזי מה קורה בארץ.

כדי להתנתק מזה עלינו לזבוח את אלהי מצרים לעיניהם. לצאת לחרות מתחת יד מצרים של זמננו. ולבנות כאן חברה יהודית ולא מצרית.

בכל אלה נטמאו הגויים

פרשת העריות פותחת ברצף של פסוקי כותרת: הכותרת הכללית לכל פרשת העריות היא: "אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ: אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה’". כל המצוות האמורות כאן כלולות בכותרת הזאת. אני ה' אלהיכם ולכן עשו את חקותי ולא את חקות הגוי.

מכאן ממשיכה התורה ומפרטת מה הם החֻקים שעלינו לעשות לשם ה', והם כלולים בכותרת הבאה: "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה’".

ומה הן העריות האסורות? הראשונות שבהן כלולות בכותרת: "עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה".

וגם פסוקי סיום יש בפרשה. בסופה של כל ערוה יש סיום כגון "ערות אביך היא" "אחותך היא" "תועבה היא" "זמה הוא" "תבל הוא" וכד'. התורה פותחת באלה שאסורות כי הן ערות אביך וערות אמך, עוברת לערְותך, משם לאסורות משום שאר, משום זמה, משום תועבה ומשום תבל. והסיום הוא: "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ: וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם: כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם".

המסגרת מלמדת שתפקיד הפרשה לטהר את ישראל כדי שהארץ לא תקיא אותם. כאשר האנשים חוטאים, הארץ נטמאת, ולכן ה' פוקד עליה את עונה. העון הוא עון הארץ ולא עון האנשים, לכן גם הארץ היא הנענשת, אם כי הסובלים מכך הם תושביה.

כותרות המשנה וסיומי המשנה לכאורה אינם קשורים לכך. הם אומרים רק "ערות אביך היא" "אחותך היא" וכד'. כלומר: יש לעריות טעם משל עצמן, האדם הנורמלי והבריא מתרחק מקרובותיו, ומִזִּמה ותבל ותועבה. אבל מלבד הטעם הטבעי, יש גם טעם רוחני, המצוה את עם הקדש להתרחק מטומאות כדי להתקרב לה'. זהו הטעם העומד בבסיס הפרשה העוסקת בכפרת בני ישראל. אהרן מכפר עליהם מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, וכן יעשה לאהל מועד השכן אתם בתוך טמאתם. לכן מזהירה התורה "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ: וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ...".

המֹלך

הן בפרשת העריות שבפרשת אחרי מות והן בפרשת העריות שבפרשת קדושים, יש כמה מצוות שאינן עריות. הבולטת ביניהן היא האִסור על אדם לתת מזרעו למֹלך. מצוה זו חוזרת גם בפרשית העריות שבפרשת אחרי מות וגם בפרשית העריות שבפרשת קדושים. בפרשית העריות של אחרי מות היא כתובה ממש בין העריות, אחרי הקרובות השונות מובא אסור נדה ואשת איש, אח"כ מובא האסור להעביר מזרעו למֹלך, אח"כ אסור לבא על זכר ובהמה. האסור לתת מזרעו למֹלך מנומק במלים "ולא תחלל את שם אלהיך".

בפרשת קדושים פרשית העריות פותחת באִסור הזה, ומרחיבה אותו ואת ענשיו מאד. אח"כ היא מביאה את אסורי אוב וידעוני (שהם מרכזיים מאד בפרשה הזאת), את האִסור לקלל את אביו ואמו, ואח"כ את הקרובות השונות.

לאִסורי עריות יש כמה טעמים. התורה מרחיקה אותנו מן היצר והבהמיות, מזמה ומתבל. אבל לא רק אלה הם אִסורי עריות. אִסורי עריות באו לשמור על הסדר המשפחתי בעם ישראל ועל קדושת זרע ישראל. לכן יש עריות שבהן מודגשת המלה זרע. בעקר באשת איש, שבה ברור למה חמורה במיוחד דוקא נתינת הזרע הזר באשה. אבל גם בבהמה, מי שבא על בהמה מרבה מאד לחלל את זרעו, הוא אינו מבין את חשיבות הדבר. כמובן שתוך כדי כך נזכר גם האסור לקלל את אביו ואמו, התורה מדגישה כמה חשוב שכל אדם יכיר את אביו ואמו ויכבדם. גם זה חלק מקדושת זרע ישראל, שבה כל אדם הוא חלק מאבותיו.

בתוך כך מלמדת אותנו התורה שגם אחרי שהזרע נולד, עדיִן הוא חלק מאביו, ועדין צריך אביו לנהוג בו קדושה. העברתו למֹלך היא חִלולו, והיא מחללת את שם ה'. האדם צריך לגדל את בניו לשם ה'. לכן מקומה של מצוה זו כאן.

בלאו הכי מצות המֹלך מעלה תמיהה גדולה: איך יתכן שמצוה אחת מתוך תרי"ג המצוות הנצחיות, שקיומן אינו מותנה בזמן או בקיום העולם, קיֶמת מכחה של טעות שהומצאה ע"י בני אדם (כלומר: היא עוסקת בע"ז מסוימת ולא בטעות כללית שעלולה להתעורר ושלילתה מלמדת על מציאות ה'). לכאורה משמע מכאן שאלמלא באו בני עמון בכסילותם והמציאו את המֹלך היתה נעדרת מצוה אחת מתוך תרי"ג המצוות, וזה לא יתכן.

עיון במשמעותה של מצוה זאת מגלה שהתורה לא כתבה את המצוה הזאת משום שבאה לעקור את טעותם של בני עמון, אלא להפך: התורה השתמשה במֹלך של בני עמון כדי ללמדנו עקרון שהיה קים גם קודם לכן, וככל מצוות התורה הוא נצחי וקיומו אינו תלוי בקיום העולם. אִסור העברת הזרע למֹלך נזכר בתורה לא עם אִסורי ע"ז אלא עם אסורי עריות, ומכאן אנו למדים את משמעותם של אִסורי עריות ואת משמעותו של האִסור הזה. התורה מלמדת אותנו שכשם שיש דברים שמצוה לתת בהם את הזרע כדי לבנות את העולם, כך באל נכר ובנשים אסורות אסור להעביר את הזרע. זה העקרון, ופרושו ע"י משל המֹלך. אדם צריך לתת את זרעו לה' ונאסר עליו לתת את זרעו לאל נכר. יש לעבוד את ה' שהוא ואין בלתו, ואסור לעבוד אליל שיסודו בשקר. עקרון זה בא לידי בטוי גם בזרע, ומקומו של אִסור זה בפרשת עריות.

אדם צריך לתת את זרעו לה', ואף ע"י הקרבה אם יצֻוֶּה בכך כמו שמצאנו באברהם. (ואמנם אין בתורה מצוה כזאת ולכן לא יצֻוֶּה אדם בכך אא"כ יהיה הדבר בהוראת שעה ע"פ נביא. אך כל אדם מישראל מצֻוֶּה על מסירות נפש על קדוש השם ועל עברות החמורות).

יש שנִסו לבאר שההבדל בין התורה לע"ז הוא שהתורה מרחמת ואינה מצוה להקריב את הבן. ואולי אפשר לדיק כך מהפסוק "כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם". אבל לא זה העִקר. העִקר הוא שהתורה אמת והם שקר. ואם יצוה ה', נקריב לו את הבן, כמו שעמד אברהם לעשות עד שעצרו המלאך. אם ה' מצוה, זה טוב. הגדרת המלה טוב היא מה שה' קבע שהוא טוב. עבודת ה' היא האמת וע"ז היא השקר.

היום יש אנשים שאינם מבינים את ענינה של התפלה והם מדמים את היהודי המתפלל לגוי המתפלל לאלהיו, ואומרים שאלה ואלה יודעים את חוית התפלה ויש לדאוג לתקציבים לצרכיהם הדתיים. הדבר דומה לילד הרואה את אביו מדבר בטלפון. לוקח אף הילד את טלפון הפלסטיק שלו ועומד ומדבר לתוכו. יהיה מי שיתיחס לשניהם בשוה: שניהם חווים את חוית הדבור בטלפון. ואכן מי שמבין שהתפלה היא חוית דבור בטלפון לא יראה הבדל ביניהם. וכל הילדים כך. הם אינם מבינים את כחו של הטלפון האמתי[1]. יש היום אנשים רבים שחושבים שהדת היא חויה רגשית. חויה כזאת בדיוק אפשר להשיג גם בטלפון צעצוע. מבחינת החויה וההתעלות הרוחנית, באמת אין שום הבדל בין יהודי המתפלל לבין עובד ע"ז המתפלל. אבל מי שמבין שבטלפון האמתי האזרח מתקשר אל לשכתו של המלך ושוטח את בקשותיו והמלך שומעו, מבין שתפלה אינה חויה רוחנית גרידא, והיא לא נועדה לספק צֹרך נפשי או צֹרך אחר של האדם. נכון שלא תמיד המלך ממלא את בקשתו של כל אזרח. אדרבה: האזרח הוא זה שצריך למלא מצוות מלכו. אך יש בכך ערך שאין בטלפון צעצוע. אך הילד מבין שצריך להחזיק את השפופרת באזן ולומר הלו, והוא עושה את זה, הוא לא רואה והוא לא יכול לראות את ההבדל בין מעשהו לבין מעשה אביו. הוא עושה בדיוק את אותו מעשה ומגיע לאותה חויה רוחנית. וכן עשו הגויים עם הקרבנות. באה התורה ואומרת: לא, זה לא אותו דבר. את עצמנו עלינו לתת רק לאלהים האמתי שברא את העולם, ולא למי שנותן לנו חויה רוחנית.

עוד יש להשיב לכל המשוים בין יהודי עובד את אלהיו לבין גוי העובד ע"ז, שהדבר דומה למי שישאל מה ההבדל בין מי שבא על אשתו למי שבא על אשת רעהו, הלא שניהם עשו את אותו מעשה עצמו? מדוע זו מצוה וזו עברה? מה ההבדל בין ההורג או מחרים או מעניש את חברו לבין ב"ד ההורגים או מכים או מענישים את המחויב מיתה? אלה ואלה רוצחים. מה ההבדל בין הפורץ אל בית חברו כדי לגזלו לבין הפורץ אל בית הגנב כדי לקחת בחזרה את שלו? אלה ואלה עשו את אותו מעשה. מה ההבדל בין ראש כנופיה המכה ומטיל את חִתתו על השכונה, לבין איש צדק המפליא את מכותיו ומטיל את חִתתו על בריוני השכונה? התורה מלמדת שודאי וודאי שיש הבדל. אלה פועלים בשם האמת ואלה נגדה. מכאן שלא את המעשה יש לבחון אלא את נסִבותיו. וכל השואלים על כך, שואלים זאת משום שהם קצרי רואי ואינם רואים אלא את המעשה עצמו. או שאינם מכירים בכך שיש אמת אחת וצדק אחד, וכל מי שאינו ע"פ הצדק טועה.

פרשת המֹלך באה אפוא כדי ללמד שיש דברים נכונים שיעשה האדם בזרעו, ויש דברים שאינם נכונים. מי שיוליד בנים מאשתו – עשה מעשה חשוב וטוב, מי שיבוא על אשה אחרת – חטא. מי שימסור את זרעו ויחנכנו לעבוד את ה' – עשה מעשה טוב. מי שיעביר את זרעו לאל שקרי – חטא. יש בעולם אמת ושקר. ועלינו לרדוף את האמת ולברוח מהשקר, גם אם הוא נראה דומה.

דברינו לפרשת אחרי מות פורסמו גם כאן וכאן

[1] אין בתורה שום ערך להתפלל או לעבוד. יש ערך לעבד את ה', כשהעקר הוא ה'. מי שרואה ערך בלהתפלל, דומה כאשה שתאמר לבעלה "אני צריכה, לך תביא מהמכולת", בלא שמי משניהם יודע מה היא צריכה ומה יש להביא מהמכלת.

בדומה לכך: מי שאומר שיש בתורה ערך שנקרא מסירות נפש, טועה. יש בתורה ערך של מסירות נפש לשם ה'. אבל לדבר על מסירות נפש סתם, זה כמו מי שחושב שלמען שלום בית עליו ללכת למכלת ולשלם כסף, אע"פ שאינו קונה שם דבר ואינו מביא הביתה דבר.