חקת
האִסור להטמא
בכמה מקומות גוזרת התורה עֹנש על הטמא, ואינה מזכירה תנאי נוסף. כך הוא בפרשתנו - "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההוא מתוך הקהל". מלשון הפרשה נראה שכדי שיִכָּרת מעמיו די בעצם העובדה שלא התחטא. רק ההמשך, הטעם, "כי את מקדש ה' טמא", מלמד שהטמא הזה גם נכנס למקדש (וזאת הסִבה שבגללה הוא חיב כרת), אבל זה לא נאמר בתֵאור המקרה. בדומה לכך מצאנו במקומות אחרים בתורה: "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם או כי יגע בטמאת אדם לכל טמאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם", אין כאן כל אזכור לכך שהאיש נכנס למקדש. לכאורה מלשון הפרשיה משמע שהוא נענש על עצם הטומאה. וכן "וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו".
אבל במקומות אחרים בתורה מפורש שאינו לוקה על עצם הטומאה אלא על טומאת הקדש: "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר והנגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו או באדם אשר יטמא לו לכל טמאתו נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה אני ה'", שם כן נאמר שהאִסור הוא דוקא אם יאכל קדש, ודוקא על נבלה וטרפה נאמר שלא יאכל כלל. כך גם בפסוקים "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה ונפש כי תגע בכל טמא בטמאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה הנפש ההוא מעמיה", נאמר בפירוש שדוקא אם יאכל יכרת.
חז"ל דרשו שרק מי שנכנס למקדש בטומאתו נכרת מעמיו. ונראה שמהקשרו הוא נלמד. פרשתנו היא המשך הפרשיה של בני ישראל הטוענים הן גוענו וכל הקרב ימות, על זה אומר ה' למשה ואהרן (ולכן הוא מדבר גם כאן וגם שם עם שניהם), שיקחו פרה אדֻמה ויטהרו את הטמאים וכך לא יִכָּרתו. הנושא המדובר הוא כניסה אל מחנה השכינה ולכן לא צריך להזכיר זאת בפירוש.
בימי חז"ל אנו מוצאים, שלמרות הדרשה הדורשת שהעומד בטומאתו לא עבר עבירה עד שנכנס למקדש, חברים מקפידים על טהרה בכל ימות השנה.
מי מריבה
פירושים רבים נאמרו על חטא מי מריבה ומה היה חמור בו. והפירושים חסרים. יש מי שמבאר שחטאו של משה היה שהכה במקום לדבר, ויש לשאול מה כ"כ חמור בכך. ועוד - הלא יתכן שכך הוא דרש את דברי ה' כדרכם של מדרשי ההלכה: "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע". ה' צוה את משה להוציא מים מן הסלע. איך יוציא? במטה, שה' צוהו לקחת. לכאורה כך משמע. וגם אפשר ללמוד זאת מפרשת מסה ומריבה שלשונה דומה מאד ללשון פרשתנו לכל ארכה. יש שפרשו שחטאם של משה ואהרן היה שנסו אל ה' מפני הקהל. יש שפרשו שחטאם היה שקראו לישראל המורים. יש שפרשו שחטאם היה שאמרו לישראל "נוציא", כביכול הם המוציאים, ולא ה'. (וגם אנו נלך להלן בדרך דומה לזו). יש שפרשו שלא האמינו שיֵצאו המים ולכן דִברו לא אל הסלע אלא אל ישראל ובלשון שאלה, ולכן נאמר יען לא האמנתם. וגם על זה יש לשאול וכי משה לא האמין? והלא כבר הוציא לו ה' מים מן הסלע. (ואמנם הוצאת המים הקודמת היתה על הצור בחורב ושם כבר ראה משה שזה מקומו של ה', וכאן הסלע אינו לא בהר חורב ולא במשכן, אך עם זאת עדין קשה לומר שמשה לא האמין). וכן לא ברור למה נענשו על שכעסו על ישראל, וכי לא היו ישראל ראויים לכעס זה?
אין להבין חטא זה עד שקוראים את שירת הבאר. השירה מלמדת שהיתה כאן החטאה גדולה. השירה פותחת בפסוק "אז ישיר ישראל את השירה הזאת", אין ספק שהפסוק הזה בא להזכיר את הפסוק "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'", ולהדגיש את ההבדל בין השירה הזאת לשירה ההיא. על הים שרו ישראל את השירה לה'. על הבאר שרו ישראל את השירה, ולא לה'. שירה זאת משבחת את משה ולא מזכירה כלל את ה'. ע"פ השירה, השרים ונדיבי העם הם אלה שכרו את הבאר. לא משה וישראל שרים לה' אלא ישראל שרים למשה. היתה כאן הזדמנות שלא היתה בבאר הראשונה: להוציא מים מן הסלע לעיני כל ישראל, ולא רק לעיני זקניהם, וללמד את ישראל שה' מנהיגם. הזדמנות זו הוחמצה. עם ישראל לא למד את המסר.
כיצד קרה הדבר? הלא ישראל ידעו שה' שלח את משה? הדבר מתברר כשאנו קוראים את פרשת בלק. בלק ובלעם, כמו אנשים רבים בדור, מבינים שיש אנשים שבידם כחות שהוריד ה' לעולם. אך אינם מבינים למי הכחות הללו. הם מייחסים את הכחות לאנשים עצמם. בלעם לומד לאֹרך הפרשה שה' הוא השולט בברכות והקללות. בתחלת הפרשה סובר בלעם שהדברים בידו. בלעם חושב שה' בידו והוא יודע כיצד להפעיל אותו בנחשים וקסמים וע"י מזבחות ופרים ואילים. במהלך הפרשה לומד בלעם שה' הוא בעל הברכות והקללות ולא בלעם. בלק לא לומד את זה כלל. בלעם לומד שלא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, אך הוא מבין שאם ישראל לא יקימו את התורה - יענשו. לא ה' ביד הנביאים. הנביאים בידו.
כן הוא בענייננו. ה' נתן למשה בסנה מטה. גם לחרטומים היו מטות והם ידעו לעשות מופתים. למה מביא משה כשפים למצרים? כבר שואל המדרש: "תבן אתה מכניס לעפרים?" אבל אל המצרים יש לדבר בשפתם. אמונתם של המצרים מושתתת על שליטה מדעית מלאה בכחות הכשף, זהו המדע המצרי, ואל מדעני פרעה צריך לבא בראיות מדעיות (כלומר כשפיות) שכחות אלה הם ביד ה', וכך הם לומדים. על הים התגלתה יד ה' עצמה וישראל ראו את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. ראיה זאת באה לידי בִטוי בשירת הים.
גם בפרשתנו אומרים ישראל שירה, אך מהשירה הזאת עולה שהם פרשו את מה שהם ראו לא כהתגלות של ה' אלא כהתגלות של אדם שנמסרו לו כחות על-טבעיים. הם מבינים את הדבר כמו שבלק מבין אותו: שהאדם הוא עִקר העולם, והוא לומד במדעו להשתמש בכל הכֹחות בעולם, וגם בה'. כחותיו ביד משה. הם טעו והחמיצו את ההזדמנות לראות את יד ה' ולהאמין בה'.
למה הוחמצה ההזדמנות? על זה יש הרבה פירושים: או משום שמשה לא דִבר, או לא דִבר נכון, או הציג את הדבר כאילו אנו מוציאי המים באמצעות מטה הקסם, או משום שאין אדם לומד כשכועסים עליו. כך או כך, מבחן התוצאה הוא הקובע. במבחן התוצאה בני ישראל שרו שירה למשה ואהרן ולא לה'. משה ואהרן נכשלו בהנהגתם את העם ומנעו ממנו את האמונה והקדשת ה', עם ישראל לא קִבל את הדבר העקרי והחשוב ביותר שהוא צריך. מנהיגיו נכשלו, ולכן הם אינם יכולים להכניס את ישראל לארץ.
אם נפרש כך, נוכל לפרש שהמלים "יען לא האמנתם בי", אין פירושן שמשה ואהרן לא האמינו בה'. פירושן למה לא האמנתם בי את בני ישראל. לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל. הדב הזה יכול להתפרש בשתי דרכים: אפשר לפרש: למה לא נצלתם את הוצאת המים מן הסלע כדי לגרום לעם להאמין, אבל אפשר לפרש בדרך שניה: היו לכם ארבעים שנה ללמד את ישראל להאמין בי. היו לכם ארבעים שנה ללמד את ישראל לתקן את החטא של "עד אנה לא יאמינו בי". מה עשיתם ארבעים שנה? איך יתכן שאחרי ארבעים שנה הם עדין מאמינים בכם ולא בי. אם אחרי ארבעים שנה הם אומרים שירה לכם ולא לי – שיכנסו לארץ בלעדיכם ויאלצו להאמין בי. (ולפי הפירוש הזה לא נענשו משה ואהרן על מעשה אחד. אי אפשר להביא את ישראל להאמין ע"י מעשה אחד. משה ואהרן היו צריכים להביא את ישראל להאמין בעבודת חינוך מאומצת יום אחרי יום במשך ארבעים שנה. וכיצד נבחן אם הצליחו משה ואהרן במלאכתם? כשנראה מה ישירו ישראל לאחר ארבעים שנה. בכך יבחנו משה ואהרן אם הצליחו לתקן את חטא העגל).
ואפשר להוסיף: אם אחרי ארבעים שנה הם עוד שואלים למה יצאנו ממצרים – הרי שלא הצלחתם לתקן את החטא של "עד אנה לא יאמינו בי".
(גם בתהלים קו משמע שחטא מי מריבה הוא חטא של ישראל ולא של משה ואהרן, ומשה ואהרן נענשו בגלל ישראל: "וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם").
הפירוש הזה עונה גם על שאלה ידועה נוספת: האם משה ואהרן לא נכנסו לארץ בגלל חטא המרגלים או בגלל מי מריבה. כעת מתברר שהיינו הך. מי מריבה מלמדים שמשה ואהרן לא הצליחו להביא את ישראל לתקן את חטא המרגלים שעליו נאמר "עד אנה לא יאמינו בי". (השאלה הידועה נשאלת משום שבפרשת דברים משמע שמשה לא נכנס לארץ בגלל חטא המרגלים. אמנם יש להעיר שהדבר משמע מכלל הדברים, אך לא נאמר שם במפורש. ורמב"ן פרש שלא מפני חטא המרגלים נענש משה (ולפי באורנו כאן אפשר ש"בגללכם" ו"על דבריכם" היינו בגלל שירת הבאר)).
הפסוקים "מעלתם בי במי מריבה" או "מריתם בי במי מריבה", "להקדישני במים", מלמדים לכאורה על הפירוש הראשון לעיל.
אבל גם לפי הפירוש הראשון אפשר לפרש שכאן היתה להם הזדמנות להביא את ישראל לאמונה בה' ולתקן את חטא המרגלים, והם לא עשו זאת.
ואפשר להוסיף: אם הדור שראה את המופתים לא מאמין, צריך לגדל דור שיודע להאמין שה' מתגלה בדרך הטבע. דור שלא מאמין ע"פ מופת, אלא ע"פ אמונה רמה של הכרת ה' המתגלה בטבע. ואפשר שלמדרגה הזאת הם הגיעו, אבל מה שחסר להם זה היכולת לראות את ה' גם במופת. שהרי המאמין באמונה רמה ושלמה לפעמים דוקא במופת אינו מאמין. ואפשר שנפרש להפך: אם אפילו במופת אינם רואים את ה', ק"ו בטבע.
הדבור אל הסלע
מי שדִבר אל הסלע, הם דוקא בני ישראל, שקראו ואמרו עלי באר, או לפחות דרשו ממשה ואהרן לדבר אל הסלע, באמרם עלי באר ענו לה.
היכן החטא
חלוקת הפרשיות בפרשת מי מריבה תומכת בדעות שאומרות שחטא מי מריבה היה לא בשלב הוצאת המים מהסלע, אלא בשלב שלפניו. המסורה מחלקת את הארועים לשלש פרשיות:
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה’: וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה’ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה’ אֲלֵיהֶם:
וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה’ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ: וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם:
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם: הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה’ וַיִּקָּדֵשׁ בָּם.
בדרך כלל כאשר התורה מחלקת ארוע לשלש פרשיות, אפשר לקרוא את הראשונה והשלישית בפני עצמן. זה בולט כאן, הפרשיה השניה היא פרשיה חגיגית המספרת על נס שעשה ה' לעמו במדבר כדי לפרסם את שמו הגדול. הפרשיות הראשונה והשלישית הן פרשיות של פורענות. כלומר: ה' אכן עשה נס והוציא לעמו מים מן הסלע, אך משה ואהרן לא הקדישו את שמו, ועל כך נענשו. מסתבר שאי הקדשת שמו היא בפרשיה הראשונה.
לך ודבר על הסלע
צא והשמיע למורים
וכשעליך נקהלה
קום ריב את ההרים
כי כבר רבנו מי כל ריב
ושתינו מים מרים
למשכים ומעריב
המשקים מאררים
ושוב תקשיב תלונות
כשהנדיבים חופרים
בפשעים ועוונות
במשענות בחוק כורים
לא תזכור תאותנו
לא תזכור את התרים
ואל מול כל תלונותינו
אתה אותנו שוב תרים
לך אל הסלע ודבר
ישמע עוד קול דברים
עלי באר עלי באר
יעלו הבאורים
קול דברים שוב ימלא
וחופרים הם השרים
הבאר שוב תעלה
כשישראל שרים
הצור והסלע
בפרשת בשלח מכה משה בצור, בפרשתנו הוא מכה בסלע.
צור הוא דוקא בהר סיני. מקום התגלותו של ה', שאף הוא נקרא צור.
מאז ההכאה בצור, בני ישראל שותים מן "הנחל היורד מן ההר" (דברים ט כא), כלומר: הכאת הצור בחורב גרמה לזרימת מים רבים מההר לכל קצוי המדבר. כל עוד הולכים ישראל במדבר סיני, הם הולכים לאורך הנחל הזה (יתכן שלכך התכוונו חז"ל כשדברו על באר מתגלגלת, כלומר זורמת). כל זה היה טוב עד שיצאו ישראל ממדבר סיני אל מדבר צן.
ישראל יצאו מאגן סיני. הנחל הזורם מהצור של סיני אינו מגיע לקדש, ולא היה מים לעדה.
כאן צריך לדעת להוציא מים מן הסלע, לא מן הצור. לא עוד צור חורב, עם ישראל צריך להוציא מים מסלעי הארץ. לכרות בארות. את זה העם לא רוצים. לִבם עוד במצרים (עניין של מסורת אבות), את מי הר סיני הם מכירים. למה לצאת אל הלא-נודע? למה לצאת למקום שבו עליך לחפור באר בכחות עצמך, ואינך יודע מתי תגיע למים?
משה כועס מאד על העם, הם אינם רוצים לבא לארץ, הם רוצים לחזור למצרים. משה כועס על העם, ומדבר אל העם במקום אל הסלע. משה כועס על העם, ומכה את הסלע במקום את העם. פעמַים.
זה ההבדל בין הצור בחורב לבין הסלע בגבול א"י. הסלע הוא העם, העם הוא הסלע. העם צריך להוציא מים ולא רק לחכות שצורם יוציא להם מים.
ההכאה הראשונה היתה בצור, במרומי הר סיני, לעיני הזקנים. ההכאה השניה היתה במדבר, בסלע לעיני כל העם. מעמד הרבה יותר עממי והמוני.
זה הזמן להביא את העם כֻלו אל ההכרה בה'. את זה משה לא נִצל.
צור וסלע ועם
אל מול עם קשה
שכסלע ערפו
עוד אזכור מי צור
אל מול סלע קשה
בחרון אפו
זכר צור בי נצור
כי הכיתי בסלע
מכה גדולה ונצחת
פעמים
והרמתי מטי
ביד אמונה ובוטחת
ויצאו מים
וקצפתי על העם
והקהלתי אל הסלע
וזֹעמתי במי הרָבִים
ודברתי אל העם
והכיתי את הסלע
והוצאתי מים רַבִּים
נחפזתי מטי להרים
לא על צור, כי סלע
עלי קשי ערפם
על עורף המורים
שמעו נא סלה
אכן חציר העם
המטה הגנוז
בפרשתנו מצֻוֶּה משה לקחת את המטה, והוא לוקח את המטה מלפני ה'. יש כאן חִדוש. בעבר משה לא לקח את המטה מלפני ה'. אבל כעת, המטה כבר אינו בשִמוש קבוע, הוא מונח דרך קבע לפני ה'. בארוע הנוכחי קבע ה' שיקח את המטה מלפני ה', כדי לחזור למצב ההנהגה הקודם.
יתכן שזה החטא לדעת רש"י. או לדעת המדרש שרש"י מתבסס עליו. בפרשת בשלח הכה משה בצור, ואילו כאן הוא הכה בסלע. ולכאורה הצור אינו הסלע והסלע אינו הצור. אבל לא כך פרש רש"י. רש"י פרש שמשה הִכה באותו סלע עליו הִכה אז. נראה שכונת המדרש הזה היא שה' לא רצה שמשה יכה, כי רצה שהמים ימשיכו לנבוע מכח ההכאה הראשונה. דבר אל הסלע שימשיך לתת את מימיו. ה' לא רצה להכות הכאה חדשה, משום שאם כך – בטלה ההכאה הראשונה. ההכאה שהיתה בצור בחורב. ואולי רמז לכך במלה פעמַים. רק דבר אליו שישוב ויתן את אותם מים.
ורמז לכך אפשר למצוא במדרשים שונים שכורכים יחד את המים הראשונים עם האחרונים, ואת המים הראשונים עם שירת הבאר.
ה' אמר למשה: תם תפקידו של המטה. הוצא אותו רק כדי להראות אותו. אבל דברי כבר בארץ ולא בשמים הוא. ואילו משה הכה מחדש.
ואולי אפשר לפרש שלא ההכאה עִקר החטא, אלא שלא דִבר. כדברי רמב"ן שקח את המטה יש במשמע שתכה בו. אבל מדוע לא דִבר?
כאשר צוהו
יש אומרים שחטאו של משה היה שלא עשה כאשר צוה ה'. אלא שלכאורה הפרשיה מדגישה את ההפך.
משה ואהרן כבר היו באהל מועד. הם נסו לשם מפני הקהל. ושם אמר ה' למשה שיקח את המטה. אותו מטה המונח שם. ועל כך נאמר "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה’ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ". משה לוקח את המטה המונח שם זה מכבר. כפי שצוהו ה'. מכאן נראה שהמטה מלכתחילה נועד לשִמוש בנס הזה.
בעירם
בתלונות ישראל כאן הם מזכירים דבר שלא הזכירוהו בתלונותיהם עד כאן: את הדאגה לבעירם. מסתבר שבמשך ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר הם לא התרבו, אדרבה, הם פחתו באלף שמונה מאות ועשרים איש. אך בעירם כנראה פרו ורבו מאד. עליהם לא נגזרה הגזרה, ולא היה צורך לשחטם כי היה מן. גם מפרשת בני גד ובני ראובן אנו למדים שהמקנה הלך והתרבה ותפש מקום מרכזי אצל ישראל. קרה לישראל הדבר שמשה מזהיר מפניו בפרשת עקב. ממונם והדאגה לו העבירה אותם על דעתם. הם לא העזו לומר שהם דואגים לו, ככל בעל ממון מהוגן שמתביש לומר שהכסף מניע אותו, ולכן אמרו "אנחנו ובעירנו". יתכן אף שלהם היה די מים אך לא לבעירם. הם דאגו מאד למקניהם ונקהלו על משה ועל אהרן.
תקון החטא הקדמון
פרשת שליחת המלאכים אל מלך אדום, מזכירה את פרשית יעקב השולח מלאכים אל עשו אחיו. לא בכדי השתמשה כאן התורה במִלה שליחת מלאכים, גם בתֹכן הדברים נזכרה התלאה אשר מצאתנו, ונזכר שה' שלח מלאך להוציאנו ממצרים, בדומה למלאך המצוה את יעקב לשוב לארצו.
התורה רוצה להראות את התקדמות עם ישראל מאז ימי יעקב ועד ימי משה. כאשר יעקב שולח מלאכים אל עשו, התורה אומרת "אל עשו אחיו", אבל יעקב עצמו קורא לעצמו עבד ולעשו אדון, ואומר: "כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב". כנגד זה אומר משה לעשו: "כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל".
כמו בימי יעקב ועשו, כך גם בפרשתנו עשו יוצא לקראת ישראל בעם כבד וביד חזקה, אבל בפרשתנו לישראל כבר יש כנגדו עם כבד משלו.
כאן מתקן משה את חטאו של יעקב.
מות אהרן ומות משה
במבט ראשון, פרשת מות אהרן דומה מאד לפרשת מות משה. בשתי הפרשיות נאמר שעליהם למות בגלל מי מריבה. בשתי הפרשיות - יחד עם מותם נזכר מִנוי המחליף שלהם, שהם מעבירים לו את כֹחם לעיני ישראל, ובשתי הפרשיות הם עולים להר כדי למות.
אך במבט שני, שתי הפרשיות שונות זו מזו באופן קיצוני. הקשרים שנמנו לעיל רק מחדדים את ההבדל.
מותו של אהרן קשור קשר ישיר למִנויו של ממשיכו. אמנם הכותרת היא "יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה", אבל כל מה שצריך לעשות בשביל זה הוא למנות את ממשיכו. להעביר את התפקיד. אהרן שתפקידו תם ונשלם ממילא יגוע. הכהֻנה ממילא ממשיכה ע"י בנו. לא כן משה, מותו של משה עומד בפני עצמו. משה צריך להתחנן בפני ה' שימנה לו מחליף.
את אהרן מחליף אלעזר בנו. והתורה מדגישה זאת שלש פעמים. שלש פעמים חוזרת המלה "בנו". משה, לא זו בלבד שלא בנו מחליף אותו, אלא שאפילו המלה משרתו לא נאמרה שם. היה אולי צפוי שה' יאמר "קח לך את יהושע משרתך". זה לא נאמר. נאמר "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ". כאילו הוא כלל לא קשור אליך.
ושלישית, משה עולה להר כדי לראות. אהרן עולה להר כדי להֵרָאות. אהרן עולה אל הר ההר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה, והתוצאה: "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן". משה עולה להר כדי לראות את הארץ. הוא נעלם מעיני ישראל, ולא ידע איש את קבֻרתו. הוא עולה להר ונעלם. אגב, זה לא ההר הראשון שמשה עולה אליו ונעלם מעיני העם.
משה הוא איש של ראיית היעד והמטרה. הוא מתנתק מהעם ונעלם מעיניהם, לנגד עיניו התורה, היעד, הארץ. הוא לא רואה את העם וגם לא את עצמו. הוא דואג למי שימשיך במשימה, אבל האיש הזה לא מיצג את משה עצמו. לא האיש עִקר אלא המשימה. כדי לראות את היעד בלי הפרעות, האיש צריך להתנתק מהעם וגם מעצמו. כדי שהצרכים האישיים שלו ושל העם לא ישפיעו על ראית התורה כפי שהיא וראיית הארץ כפי שהיא. (מי שמנסה להבין ולהכיל את העם ואת קשייו, לא יצליח לשמור את התורה כפי שהיא וגם לא לרשת את הארץ).
לא כן הכהן. הכהן צריך לעמוד מול העם. הוא נכנס אל הקֹדש לעיני העם ובשם העם, והוא צריך להיות המשכי ונצחי.
לעיני כל העדה
אהרן עולה אל הר ההר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה, והתוצאה: "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן". בפשטות, כל העדה רואה את אהרן מת. אמנם, המפרשים מפרשים שהיה הדבר במערה. אבל אין הכרח לפרש כן. אפשר לפרש שמשה הפשיט מאהרן רק את ארבעת בגדי הכהן הגדול, ואותם העביר לאלעזר, והיה הדבר לעיני כל העדה. כמו שקדושם של הכהנים והלבשתם בימי המלואים היתה לעיני כל העדה.
וכי נחש ממית
גם בסוף פרשת בשלח וגם בפרשתנו, מתלוננים ישראל על האֹכל ועל המים. פעמַים התלוננו ישראל בפרשתנו, פעם אחת על האֹכל ופעם אחת על המים. והלשון דומה מאד. על המים הם התלוננו "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת". התלונה היא על המקום. על המן הם התלוננו: "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל". בשני המקרים הם הזכירו בתלונותיהם, על הדרך, גם את הלחם וגם את המים, ובעִקר את יציאת מצרים.
בשני המקרים, בעקבות התלונה היו נס ועֹנש. במקרה הראשון נעשה מופת במטה, כמו ביציאת מצרים, והבעיה נפתרה. משה ואהרן נענשו על כך. בפעם השניה ישראל נענשו על תלונותיהם, שום נס לא פתר את בעייתם. הנס פתר את הבעיה שנוצרה עקב התלונות – רִפא אותם מענשם.
ארבעים שנה הלכו ישראל במדבר, ועדין הם מתלוננים על יציאת מצרים, הם לא רוצים להיות עמו של ה'. הדור השני למד את הלכי הרוח של הדור הראשון, וממשיך להתלונן כאבותיו. אלא שמתרחש כאן תהליך. בפעם הראשונה משה מצֻוֶּה לחזור במדת מה על מופתי יציאת מצרים: לקחת את המטה מלפני ה', את אותו מטה שעשה את המופתים ביציאת מצרים ושהוכנס אל לפני העדות בפרשה הקודמת, ולהוציא מים. משה מצֻוֶּה לקדש את שם ה', אבל הוא לא עומד בכך. ישראל לא הבינו שה' עושה את הנִסים. הם עדין מאמינים בה' ע"י אמצעי, והם שרים שירה למשה ואהרן ולא לה'. (כפי שבארנו לעיל, בפרק "מי מריבה" והלאה). על כך נענשו משה ואהרן.
בפעם השניה העם מדגישים מלכתחילה שהם חטאו לא רק לה' אלא גם למשה. וה' אומר למשה לעשות שרף ולשים אותו על נס. יש כאן מופת שנעשה ללא מטה ובאופן שנותן חופש למשה. אין כאן מטה, אבל יש כאן שרף על נס. שרפים עומדים ממעל לו. למשה נאמר לעשות שרף, לא נחש. גם לא נאמר לו ממה לעשות את הנחש. משה עושה נחש נחשת. הנחש הזה עומד בלב מחנה ישראל כדגל. אי אפשר להתעלם מהשרש נ.ח.ש. המופיע כאן. נחש נחשת שסופו להקרא נחֻשתן.
במצב כזה לא פלא שבלק הולך ושוכר את בלעם. בלעם עומד ורואה מחנה שנ.ח.ש. תלוי מעליו כדגל. בלעם יודע לנחש. הוא אומר שאם הענין הוא נחשים ונִחושים – נראה מי יותר חזק. הוא עתיד לגלות שה' לא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. הוא עוד יכיר בכך שלא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. הוא בא ומלמד את ישראל את הדבר שהיו אמורים ללמוד בפרשה. לה' יש רצון. נחש לא ממית ולא מחיה, אלא בזמן שישראל משעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים. כמובן שגם זה מחבר אותנו בחזרה לסוף פרשת בשלח. הדור המנצח הוא זה שבהנהגת יהושע חולש את עמלק ואת עמו לפי חרב. בכח החרב, אך רק כאשר המטה מורם כלפי מעלה על הגבעה. (וכפי שכתבנו בפרשת בשלח ובעניין עמלק).
שני חטאים היו בפרשתנו סביב הנִחוש. החטא הראשון הוא יען לא האמנתם בי להקדישני. בני ישראל חושבים שמשה ואהרן כרו את הבאר במחוקק במשענותם ולהם הם שרים (כפי שבארנו לעיל, בפרק "מי מריבה" והלאה). אח"כ באים הנחשים השרפים ומלמדים אותם לומר חטאנו כי דִברנו בה' ובך, התפלל אל ה'. הם לומדים להכיר את ה'. ועדיין הנחש יכול להתפרש בשתי צורות שונות. דוקא בלעם הוא הלומד ומלמד כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל.
הנחש והנחש
עד פרשת הנחשים, בכל פעם שבה בני ישראל התלוננו, הם קִבלו את מבוקשם. בחלק מהמקומות הם גם נענשו או לפחות ננזפו, אבל קִבלו את מבוקשם. כאשר הם נענשו, הם נענשו בענש חד פעמי.
בפרשת הנחשים בני ישראל אינם מקבלים את מבוקשם, מעצמם הם אומרים חטאנו ומבקשים הצלה מהנחשים, וה' אינו מסיר מהם את הנחשים. הנחשים ממשיכים לנשוך, והנשוכים נרפאים באמצעות נחש הנחֹשת.
ה' לא אמר למשה לעשות נחש, הוא אמר לו לעשות שרף. עד כאן ההבדל הוא רק בלשון, ה' רואה בנחש שרף ומשה רואה בו נחש. אבל ה' גם לא אמר למשה מאיזה חֹמר יעשה את הנחש. משה עשה נחש נחֹשת. שנכפל בו השרש נ.ח.ש. והדבר היה למכשול, כפי שמצאנו בספר מלכים. בא חזקיהו וקרא לו נחֻשתן.
והנחש הוא דבר מתמיה. משתמע ממנו הנִחוש. עומד בלעם בראש ההר ורואה מחנה שבמרכזו נס ועליו נחש נחשת. זוהי דמותו של מחנה ישראל? זהו דגלו?
רואה בלעם ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. הוא מכיר בכך שלא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. הנחש הזה אינו ממיני הנִחוש. זה מזמין את דברי חז"ל במשנה בר"ה.
אבל ישראל כן משתמשים בו במשך הדורות לעבודה זרה, וצריך חזקיהו לכתתו.
קדש וחרמה
גם בפרשתנו וגם בפרשת שלח, עומדים ישראל בקדש. בשני המקרים הם לוחמים שם בכנעני עד חרמה. בפרשת שלח הכנעני מכה את ישראל עד חרמה, ובפרשתנו ישראל מחרימים את הכנעני וקוראים למקום חרמה.
בפרשת שלח אומר ה' למשה "מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף", ובפרשתנו נאמר "ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום".
יש מפרשים שאומרים שקדש ברנע של פרשת שלח אינה קדש של פרשתנו, שהרי בסוף ארבעים שנה נכנסו ישראל לארץ ממזרח. קדש ברנע של פרשת שלח היא במדבר פארן ואילו קדש של פרשתנו במדבר צִן, במזרח. אבל הפירוש הזה דחוק. מלבד העובדה שבשני המקומות היתה מלחמה עד חרמה (ובפרשתנו חרמה היא ודאי שם של מקום, גם אם בפרשת שלח נפרש שלא), הרי ברור שקדש ברנע נמצאת בגבולה הדרומי של ארץ ישראל, והיא קרובה לצִן. שהרי בפרשת מסעי אנו מוצאים שהגבול הדרומי של ארץ ישראל מתואר כך: "והיה לכם פאת נגב ממדבר צִן על ידי אדום והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים ועבר צִנה והיה תוצאתיו מנגב לקדש ברנע...". מצִן הולך הגבול אל קדש ברנע, ושתיהן נמצאות בדרומה של ארץ ישראל, סמוך לאדום. חרמה נמנית בספר יהושע בין ערי שמעון, כלומר: בדרום. (ולהזכיר: בפרשתנו חרמה הוא ודאי שם של מקום).
לכן צריך לפרש שישראל חזרו בשנה הארבעים אל קדש ברנע. העֹנש נגמר, וישראל שבו לקדש כדי להכנס ממנה לארץ. אלא שאז עמדה בפניהם בעיה: מלך אדום לא נתן להם לעבור בגבולו, והתורה אסרה עליהם להלחם בו.
לכן שוב היו ישראל צריכים לנסוע המדברה דרך ים סוף, להקיף את אדום ומואב ולבא מצד מזרח. הפעם היה עליהם לעבור את הדרך מהר, לסבוב את ארץ אדום, בסִבוב מיותר לחלוטין, ולא עמדו לרשותם ארבעים שנה. לא פלא שקצרה נפש העם בדרך.
אפשר לבאר שבמהלך אותן ארבעים שנה השתלט אדום במערב על דרום הנגב, ולכן כעת צריך לבקש ממנו רשות, מה שלא היה לפני ארבעים שנה. אך גם זה תמוה, כי כיון שנצטוינו לרשת את הארץ לגבולותיה סביב עד קדש ברנע, מסתבר שזה כולל גם כבוש אדומי. בפרט שלא נצטוינו שלא לקחת מכִבושיו של אדום, אלא רק שלא נקח מהר שעיר, ואם אדום השתלט מהר שעיר וחוצה לתוך א"י, בזה לא נצטוינו.
לכן יש לפרש שבני ישראל רצו לחצות את כִבושיו החדשים של אדום מזרחה, ולא צפונה. הבטוי "ויסעו מהר ההר דרך ים סוף" מזכיר את שאמר ה' אל משה בחטא המרגלים "מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף". אפשר שכונת דברי ה' כבר בחטא המרגלים היתה שלא יכנסו לארץ מדרום אלא ממזרח. אבל בני ישראל לא הרחיקו בדרך ים סוף וישבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבו (דברים א מו), ורק אח"כ פנו המדברה ולא הרחיקו (כמו שמשמע בפרשת דברים, שאחרי חטא המרגלים ישבו בקדש ימים רבים, ורק אחר זמן רב פנו ונסעו המדברה כאשר צוה ה', ואע"פ שהוא צוה מחר פנו. יתכן שגם המלאכים אל מלך אדום והבאר לא היו בשנה הארבעים אלא קצת קדם. וראה דברינו בפרשת דברים. אבל מות אהרן והמלחמה בכנעני מלך ערד ודאי היו בשנה הארבעים), ונִסו כעבור ארבעים שנה להכנס לארץ שוב מצד קדש ברנע. אלא שמלך אדום לא נתן, שוב הלכו ישראל ושוב ירדו העמלקי והכנעני ונלחמו בהם בחרמה, אך הפעם נִצחו ישראל, הפעם ישראל הם שהחרימו את הכנעני וקראו למקום חרמה. הפרשה מקבילה למה שאמור בפרשת שלח כדי ללמד על כך ששוב שבו לאותה נקודה, והפעם נִצחו. ועם כל זה לא נמלטו מענשם ועדין נגזר עליהם לסבב את ארץ אדום.
ספר מלחמות ה' ושירת המושלים
אנו מוצאים בפרשתנו את תיאור מסעי ישראל במדבר, ומשם עוברת התורה לדבר בשירה.
התורה אומרת: "ויסעו בני ישראל ויחנו באבת ויסעו מאבת ויחנו בעיי העברים במדבר אשר על פני מואב ממזרח השמש משם נסעו ויחנו בנחל זרד משם נסעו ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר היצא מגבל האמרי כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמרי על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב ומשם בארה הוא הבאר אשר אמר ה' למשה אסף את העם ואתנה להם מים אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימן".
התחבטו המפרשים מהו ספר מלחמות ה', והיכן נגמר הצטוט מספר מלחמות ה'. איזו מלחמה היתה שם?
וחוץ מזה: למה שבה התורה ומזכירה כאן את הבאר מתחלת הפרשה? מה הבאר עושה כאן, אחרי שכבר הגיעו ישראל לנחל ארנון?
אפשר לענות על השאלה מתוך הסתכלות בהמשך הפרשה. עד כאן תארה התורה את הליכת ישראל סביב ארץ אדום ומואב, ארצות שישראל לא עברו בהן מפני שנצטוו לא להתגרות בהן ולא להלחם בהן (כמבואר בפרשת דברים), ולכן ישראל סבבו אותן. התורה תארה את הקפת ארץ מואב ואדום והביאה את דברי ספר מלחמות ה'. אח"כ עוברת התורה לספר את סִפור סיחון מלך האמורי, שישראל כן לחמו בו וכן התגרו בו מלחמה. וגם הסִפור הזה מסתים בשירה: "על כן יאמרו המשלים באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחן אכלה ער מואב בעלי במות ארנן אוי לך מואב אבדת עם כמוש נתן בניו פליטם ובנתיו בשבית למלך אמרי סיחון".
כלומר: יש כאן תיאור הארצות שישראל סבבו ולא נלחמו בהן, שבסופו באה השירה הפותחת ב"על כן יאמר", ואח"כ תיאור הארצות שישראל עברו דרכן ולחמו בהן, שבסופו באה השירה הפותחת ב"על כן יאמרו".
למה הובאה כאן שירת המושלים? כבר למדונו חז"ל שהשירה הזאת מלמדת שעמון ומואב טהרו בסיחון. את ארץ סיחון הותר לנו לכבוש בגלל התהליך המסֻכָּם בשירת המושלים. מחציתו השניה של הפרק מתארת את כִבושי ישראל ומנמקת זאת בשירה הפותחת ב"על כן יאמרו", לפי זה יש לפרש גם את מחציתו הראשונה של הפרק: ספר מלחמות ה' מתאר את הארצות שנאסר עלינו לכבשן מפני שהן אמורות בספר מלחמות ה'. ספר מלחמות ה' הפותח ב"על כן יאמר" מנמק מדוע בארצות המוזכרות שם נאסר עלינו להלחם. ה' נלחם באמורי ונתן את ארצו ירושה לבני עשו בן יצחק ולבני לוט, כאמור בפרשת דברים, ובהם אסור לנו להלחם.
לפי זה ספר מלחמות ה' כולל את כל הקטע שצוטט לעיל. מ"את והב בסופה" ועד "ונשקפה על פני הישימן". הוא מתאר את גבולותיה של הארץ שנאסר עלינו לכבוש, סביב סביב. גבולה הוא מוָהב בסופה, דרך נחל ארנון, אשד הנחלים, ער, גבול מואב, אל הבאר שנכרתה במי מריבה (וכאן בא מאמר מוסגר המזכיר את השירה ששרו ישראל על הבאר, השירה שנגמרת במלים "במחוקק במשענותם"). וממשיך ספר מלחמות ה' ומתאר את גבולותיה של הארץ האסורה, ממערב ומצפון לאותה ארץ: מתנה, נחליאל, ושלשת המקומות שבהם יעמוד בלעם בפרשה הבאה, מקומות בארץ מואב: במות, ראש הפסגה, והפעור הנשקף על פני הישימן.
ישראל לא חזרו אפוא אל הבאר, הם עזבו אותה וסבבו את ארץ מואב ואדום, התורה חוזרת כאן ומתארת את גבולות השטח שהקיפו ישראל, שגם הבאר נמצאת בגבולו. הבאר ההיא היא בקדש. קדש היא בקצה ארץ אדום, שהרי משם שלח משה מלאכים אל מלך אדום. וכיון שהתורה מתארת כאן את היקפה של ארץ אדום, היא מזכירה גם את הבאר.
לפי זה, ספר מלחמות ה' הוא הספר המתאר את הורשת הארץ לגבולותיה מיושביה הכנענים והאמוריים הקדומים, ונתינתה לעמי אברהם.
הפרשיה הבאה היא מקבילתה של הפרשיה הזאת. הפרשיה הזאת מתארת את השטח האסור בכִבוש שישראל לא כבשוהו, והיא מסימת בעל כן יאמר בספר מלחמת ה'. הפרשיה הבאה מתארת את כִבוש האזור המותר, והיא מסימת בעל כן יאמרו המשלים. על כן יאמר כנגד על כן יאמרו. ספר מלחמת ה' כנגד שירת המשלים. את המקום שנאמר בספר מלחמת ה' לא כבשנו ולא ירשנו, אבל כבשנו וירשנו את סיחון שהללוהו המושלים, ונירם אבד חשבון, ונשים, וכו'.
העמים האסורים
בפרשתנו מסופר שבני ישראל שבו אחרי ארבעים שנה לאותו מקום שבו עמדו להכנס לארץ לפני ארבעים שנה, קדש. הפעם הם אכן רוצים להכנס, אלא שמלך אדום איננו נותן להם לעבור בארצו. לכן עליהם לסבב את ארצו. כעת הם צריכים ללכת תוך כמה חדשים דרך ארֻכה מאד, ונפש העם קצרה בדרך.
בפרשת דברים אנו למדים שלא רק מלך אדום מנע מהם לעבור בארץ אדום, ה' אסר עליהם להלחם עם אדום, מואב ועמון, בני לוט ואחינו בני עשו. (כלשון הפרשה שם).
בפרשתנו, בסיום הפרשה שבה בני ישראל סובבים את ארץ אדום נאמר "על כן יאמר בספר מלחמת ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב ומשם בארה ... וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימן".
אחר כך הובאה הפרשיה שבה לחמו בני ישראל בסיחון מלך האמורי ולקחו את ארצו. בסיומה של הפרשה הזאת נאמר: "כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי הוא והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנן על כן יאמרו המשלים באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחן אכלה ער מואב בעלי במות ארנן אוי לך מואב אבדת עם כמוש נתן בניו פליטם ובנתיו בשבית למלך אמרי סיחון ונירם אבד חשבון עד דיבון ונשים עד נפח אשר עד מידבא".
חז"ל מלמדים אותנו שמשמעותה של שירת המושלים הזאת היא ללמדנו שעמון ומואב טהרו בסיחון. כלומר: נאסר עלינו להלחם בעמון ומואב, אבל משכבשם סיחון הותרו, שהרי לא ממואב כבשנום אלא מסיחון.
הפרשיה הראשונה עוסקת בהקפתנו את הארץ שנאסרה עלינו, ואפשר שהיא הקפה שהיינו צריכים לעשות מיד אחר חטא המרגלים, ללכת המדברה דרך ים סוף, אבל לא עשינו כן אלא הקפנו את הארץ האסורה בשנה הארבעים. כאן בא ספר מלחמות ה' המתאר את גבולות הארץ האסורה, שאליה אסור לנו להכנס. הגבולות סביב סביב, מנחל ארנון, אל המדבר, אל הבאר שליד קדש שממנה התחילו ישראל להקיף את הארץ האסורה, ועד המקומות בארץ מואב שבהם יעמוד בלעם בפרשה הבאה. לעמת זאת, הפרשה של הארץ שכן כבשנו, מסתימת בשירת המושלים המתארת את הארץ שכן כבשנו.
האִסור לכבוש את הארץ האסורה מנֻמק בכך שהיא כתובה בספר מלחמות ה', או בלשון פרשת דברים, כי ה' הוריש את האמורי שישב שם לפני בני לוט או אחינו בני עשו ונתנה להם לירושה. ה' כבר לחם בארץ הזאת ונתנה לבעליה והיא כבר אמורה בספר מלחמותיו, לכן אסור לנו לכבשה. ה' כבר הוריש את האמורי שישב בה מפני עממי אברהם. ה' מבדיל בין עמי אברהם לבין עמי האמורי. מענין שגם יפתח, שלש מאות שנה יותר מאוחר, משתמש באותו נִמוק כלפי מלך בני עמון, ואומר לו שישראל מעולם לא לחמו במואב ועמון ולא לקחו את ארצם. הם לקחו רק מסיחון. למה יפתח חושב שמלך בני עמון יתענין בשאלה מה ה' צוה על ישראל לא לקחת? כיון שיפתח מודה שהארץ הזאת היתה תחלה של בני עמון, למה חשוב שישראל לקחה מסיחון, וכי מלך בני עמון מבחין בין עמים שה' צוה לכבשם לעמים שה' צוה שלא לכבשם?
עיון בפרשת דברים מלמד שהתורה מתארת מצב שבו באים עמים שונים ויורשים את עמי הרפאים הקדומים שישבו שם. מפרשת דברים אפשר ללמוד שיש חלוקה ברורה מאד בין שני סוגי עמים. יש רפאים גדולים ומפחידים אך פרימיטיבים, וישנם עממי אברהם החדשים. גם הגויים של אותה תקופה ידעו שיש הבדל בין עמי הרפאים הפרימיטיביים שישבו באזור, לבין העמים הלבנים שהורישו אותם. (וכך עולה גם מדברי המושלים בפרשתנו שאומרים "למלך אמורי סיחון", בהדגשת העובדה שהוא מלך אמורי, משמע שמלך אמורי זה משהו בזוי. לא די שנפלת בשבי, עוד נפלת למלך אמורי). יפתח אומר למלך בני עמון: אני מעולם לא לחמתי באדם לבן ולקחתי את ארצו, חלילה, הלא אני אדם תרבותי. אינני עושה מעשים ברבריים כאלה. אינני לוקח קרקע מאדם לבן. אני לקחתי מהאינדינים של סיחון. את הנִמוק הזה אמור גם מלך בני עמון להבין. למראית עין התורה אומרת בדיוק את זה, אבל לעומק: התורה אסרה את זה כי הם עמי אברהם וה' נתן להם נחלה את המקום ההוא.
גם היום, יש אנשים שבאים ומאשימים וטוענים שהציונות אינה אלא שריד לתקופה הקולוניאליסטית, שבה באים אנשים מאירופה ויורשים נחלות של עמים אחרים ביבשות אחרות. כך זה נראה בעין אנושית. בעין אמונית אנו מבינים שזה כמובן הפוך: הקב"ה מלכתחילה הביא לעולם את התקופה הקולוניאליסטית כדי שעם ישראל יתפוש עליה טרמפ בדרכו חזרה לביתו.
כך גם בתורה. עם ישראל יורש את ארצו, כפי שמדגיש משה בפרשת דברים, כחלק מתהליך כלל עולמי. אותו תהליך שבמסגרתו הורישו עמים שונים את הרפאים הקדומים לסוגיהם השונים. גם הגויים של אותה תקופה ידעו שיש הבדל בין עמי הרפאים הפרימיטיביים שישבו באזור, לבין העמים הלבנים שהורישו אותם. משה בא לחזק את לב ישראל לקראת מלחמת ירושת הארץ, לכן הוא מראה לישראל שהאזור היה מלא בעמי רפאים חזקים ומפחידים אך פרימיטיביים, ואת כֻלם ירשו העמים התרבותיים. לכן, אומר משה, אל תיראו מלרשת את הארץ. בקריאת הפרק עלול להתעורר הרֹשם שכניסת ישראל לארץ אינה אלא חלק ממהלך כלל עולמי שבו עמים מתקדמים יורשים שבטים פרימיטיביים אך חזקים ומפחידים. גם בדורנו יש טוענים ששיבת ציון היא חלק מתהליך כלל עולמי דומה. בעינים אמוניות מתברר שהתהליך הכלל עולמי הנ"ל נועד בעצם להביא לכניסת ישראל לארצו. כך גם יפתח אומר למלך בני עמון: אני מעולם לא לחמתי באדם לבן ולקחתי את ארצו, חלילה, הלא אני אדם תרבותי. אינני עושה מעשים ברבריים כאלה. אני לקחתי מהאינדיאנים של סיחון. את התהליך הזה אפשר להבין בדרך אלהית ובדרך אנושית, כמו שאת בקיעת המים מהסלע ואת הנחש התלוי מעל מחנה ישראל אפשר להבין בעין אלהית ובעין אנושית. בעין אנושית, משה ואהרן הם מכשפים טובים, הם מוציאים מים מהסלע, מרפאים את הנשוכים, מצטרפים לתופעה האנושית של הכיבוש במזרח התיכון, ואפשר להביא כנגדם את בלעם כדי שיקלל אותם. בעין אלהית, ה' הוציא את המים מהסלע, הוא שִלח בעם את הנחשים והוא מרפא את הנשוכים, והוא הביא לכאן את אחינו בני עשו ואת בני לוט. גם מלחמותיהם של אלה, כתובים למעשה בספר מלחמות ה'.
אנו רואים את העולם בעינים אמוניות ואנו מבינים שגם תופעות אנושיות מאד מקובלות גם הן חלק מהנהגת ה' את עולמו. שבעוד דורות תהיה תורת ה' ידועה אך הלומדים ישאלו ולא יבינו מה בין עמון לסיחון. גם עמון התרבותי וגם סיחון הפרימיטיבי יֵראו אז כפרימיטיביים למדי. בני אותה תקופה לא יבינו מה פתאום באים אל המצרים במטה חרטומים פרימיטיבי, הלא התורה היא מתקדמת בהרבה, הם בכלל לא יעלו על הדעת שמישהו חשב פעם שלא יתכן דבר נאור ומתקדם יותר ממטה החרטומים.
(כן אנו מוצאים לגבי הרבה נושאים. יוסף לא הבין שה' הביא שבע ורעב על מצרים הגדולה בשביל משפחת יעקב הקטנה. אנחנו מבינים זאת. ההסטוריה מלמדת שמשפחת יעקב הקטנה היא הנושא כאן, והיא הגדולה. אנשים שונים תמהים מה לה' ולכוכב קטנטן ונִדח בין רבבות רבבות רבבות כוכבים גדולים, אך אנו רואים שדוקא בו מתנהלת החכמה האנושית. פעמים רבות מתרחשים בטבע תהליכים אדירים עבור תא קטנטן, שעתיד להיות לעץ גדול או ליצור גדול. מי שלא מכיר את ההשגחה האלהית לא יבין זאת).
שעורים לפרשת חקת: