מעמד הר סיני
רד אל העם
המלה "העם" בפרשת יתרו היא בעלת משמעות כפולה. כך אנו מוצאים כאשר מדבר משה עם זקני העם: "ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה' ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם אל ה'". ה' הציע למשה כריתת ברית, "אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים וכו'". את הצעת ה' אל העם, מביא משה אל זקני העם, שהם נציגי העם המוסמכים להחליט בשם העם על כריתת ברית. לכן, צריך להסביר שגם בפסוק הבא "ויענו כל העם יחדו ויאמרו", היינו זקני העם, שהרי אִתם דבר משה, ו"דברי העם" שהשיב משה אל ה', הם דברי הזקנים. מה שאומרים הזקנים הוא דברי כל העם. (העם כֻלו אמר נעשה ונשמע בפרשת משפטים).
וכך מוכרחים אנו להסביר בהמשך: "ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרץ בהם ה' ויאמר משה אל ה' לא יוכל העם לעלת אל הר סיני כי אתה העדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו ויאמר אליו ה' לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלת אל ה' פן יפרץ בם". אם "העם" הוא כל עם ישראל, מה משיב משה לדברי ה'? הלא הוא אומר בדיוק את דברי ה'! ה' אמר שהעם לא יעלה, ומה משיב לו משה שהעם לא יעלה? בעל כרחנו עלינו לבאר שכשאומר משה "לא יוכל העם לעלות", הוא מתכון לכהנים, שהם נקראים העם כיון שהם נציגי העם בכריתת הברית, שה' אמר שהכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו, על כך עונה לו משה שלא יוכל העם, כלומר הכהנים, לעלות אל הר סיני, ומשיב לו ה': נכון, הכהנים והעם אל יהרסו לעלות.
מכאן אנו למדים שנציגי העם מדברים בשם העם ולכן הם נקראים העם. ואולם: לכל ענין העם מיוצג ע"י נציגים אחרים, הקשורים לאותו עניין. לענין קבלת החלטות, "העם" הוא זקני העם, המחליטים בשם העם (שהרי משה מדבר אל זקני העם ועל זה אומרת התורה שהעם ענה). בכריתת הברית עצמה הכהנים הם המיצגים את העם והם הנקראים העם.
(אנו מוצאים את המינוח הזה כבר בפרשת שמות. שם נאמר "ויאספו את כל זקני בני ישראל", ומיד אח"כ: "ויעש האתת לעיני העם, ויאמן העם". העם הוא הזקנים, שהרי רק אותם אספו משה ואהרן).
וכך עלינו להבין את סדר הענינים בפרשה: משה עלה אל האלהים (וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים) וה' הציע לו כריתת ברית (וַיִּקְרָא אֵלָיו ה’ מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל), את הברית שהציע ה' למשה, משה הציע לזקנים (וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה’) והם קִבלו את ההצעה (וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה). כשמשה, השליח, משיב את תשובתם החיובית לה', אומר לו ה': אם כך, נעשה טקס גדול (הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם) של כריתת הברית, שבו יעמדו שני הצדדים ונאמר את דברי הברית. (נכון שהמלה ברית לא חוזרת עוד בפרשתנו, אבל בפרשת ואתחנן היא חוזרת ועשרת הדברות נקראים בה דברי הברית). ה' יתגלה באש ועשן, כמו בברית בין הבתרים. לכן אומר ה' למשה להכין את העם למעמד כריתת הברית ואמירת דברי הברית (וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה’ לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי: וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת: לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר).
כשהגיע טקס הברית, ירד ה' אל ראש ההר לברית (וַיֵּרֶד ה’ עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה’ לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה), אלא שאז דנו משה וה' מי יעלה אל ההר בשם ישראל, והחליטו שרק משה ואהרן יעלו (וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה’ לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה’ פֶּן יִפְרָץ בָּם). מאז ועד היום רק אהרן הוא שנכנס בשם העם מדי שנה אל ה' אל ראש ההר כאשר הענן מכסהו, ולא כל הכהנים.
בדברי הברית עצמם יש הדרגתיות. חמש הראשונות עוסקות בקדושת ה', והן מיצגות: אמונה בה', ייחודו, קדושת שמו, קדושת השבת (המלמדת על קדושת ה'), וכִבוד אב ואם (שגם הם - כבודם ומוראם הוא חלק מכבוד ה' ומוראו). חמש האחרונות עוסקות באדם: חשיבות חייו, קדושת גופו, חרותו וממונו. אלה דברי הברית שבין ה' לישראל. המשפט הכרוך בהם (לפחות בחלקם, אלה שצריכים משפט) יובא בפרשה הבאה. הפרשה הבאה תעסוק במכה אדם או גונבו, וביחס לאביו ואמו.
מדרגה לא צפויה
ביציאת מצרים לקו אלהי מצרים, למען נדע כי ה' הוא האלהים.
גם בקריעת הים נקרע הים, עוד אחד מאלהי מצרים, למען נדע שה' האלהים, ואכן ידענו. גם שרנו על כך שירה.
כשיתרו שומע בפרשתנו את כל הדברים האלה, הוא מסיק את המסקנה: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, כי בדבר אשר זדו עליהם". ה' גבר על כל אלילי מצרים במקום שליטתם. מכאן שהוא גדול מהם.
וכך רואים זאת גם בני ישראל. והם מצפים לעבוד את ה'. והם אכן עתידים לעבוד את ה' בהר סיני. לעשות בו את הפסח בשנה השנית.
לזה הם מחכים.
אלא שכאן ה' רוצה להעלות אותם לדרגה הרבה יותר גבוהה, ולהפוך את כולם לנביאים. לא די שידעו בראיות עקיפות שה' הוא האלהים, אלא שיפגשו אותו ואת תורתו פנים אל פנים.
לא די שידעו שהוא גדול מכל האלהים ואין כמוהו באלים, אלא שידעו שהוא האלהים ואין עוד מלבדו. שיגיעו למעלת נבואה.
ולשם ישראל מתקשים להתקרב.
במקום שבו אמר משה "אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה", שם העם נעו ועמדו מרחוק.
העם לא מוכן למדרגה הזאת.
(מאידך, משה הסתיר את פניו, והעם לא).
העם מצפים לחגוג לפני ה', אך לא לראות את המראה הגדול.
הם מכירים בגדלות ה' בדרך עקיפה, הם לא מצפים להתגלות ישירה. הציפיה של בני ישראל היא לזבוח לה' בהר קדשו. ובעתיד גם לבוא אל הארץ. ה' מפתיע אותם ברצון לדבר הרבה יותר גדול: נבואה לכל העם. סגולה מכל העמים בכל הארץ.
והנבואה הזאת כוללת גם חיוב גדול: לשמוע ולקים את התורה.
ישראל נסוגים מהמדרגה הזאת. כדי לשוב ולהבין אותה, הם צריכים את השלב שבו הם יבינו את הטעות שבעשיית עגל, וישובו בתשובה מאותו חטא. הם יבינו שאין להם די בהכרה עקיפה ובזבח ומחול. שכן זבח כזה יכול להיות גם חסר תוכן. הם יכירו בכך שהם רוצים שכינה שתשרה בקרבם. שהם מחפשים את האמת, את האלהים היחיד שאין עוד מלבדו.
פרשתנו היא פרשת הנסיעה להר סיני, פרשת בהעלתך היא פרשת הנסיעה מהר סיני, והיא כוללת את כל המרכיבים שהזכרנו. בה נעשה הפסח בהר סיני. מוזכר בה חותן משה עם המסע מהר סיני, מוזכר בה מינוי זקנים משום שמשה לא יכול לבדו לשאת את העם, ומוזכרת בה השאיפה שכל עם ה' יהיו נביאים. ה' יורד בענן ומדבר עם הזקנים. שם מתברר שגם ביציאה מהר סיני יש להתקדש, ושהשאיפה להעלות את כל העם למעלת נביאים עדין קיימת.
עם כל הקושי, מתברר שהיעוד האמתי של יציאת מצרים, נקודת השיא של המדבר, התכלית הגדולה של לקיחת ישראל לעם לה', הוא המעמד הגדול והנורא של פרשתנו. המפגש הישיר והגדול עם רבש"ע ועם תורתו. שאליו אנו שואפים עד היום, ובפרשתנו הוא התגשם.
הפרשות הבאות מלמדות כיצד להשאר מחוברים לשכינה גם לדורות.
ועם זאת, כמו במסע מהר סיני, התורה מתארת את נקודת השיא של ישראל בחגיגיות ומצניעה את הנפילה. (וכפי שנבאר בפרשת בהעלתך) בסופו של דבר ישראל הגיעו למדרגה שה' יעד להם, לפיכך הפרשה היא פרשה חגיגית ושמחה, המתארת את המדרגה הגדולה שהגיעו אליה ישראל. תכלית יציאת מצרים.
והפסוק המרכזי של פרשתנו, נזכר דוקא בפרשת בהעלתך ולא בפרשתנו: "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם".
איזה נביאים
כפי שנבאר בפרשת בהעלתך, גם אחרי שה' נתן את רוחו על הזקנים, עדין מדגישה התורה את ההבדל בינו לבינם. לא כל אדם הוא במדרגת משה. גם בפרשתנו, כאשר ה' מבקש שכל ישראל יראו את התגלותו, הוא מבדיל בין משה לבין שאר העם, ומגביל את ההר.
ועם זאת, נראה שאילו היינו שואלים את משה, הענו מכל אדם (כאמור שם) למה הוא מתכוון באמרו "ומי יתן כל עם ה' נביאים", הוא היה אומר: אני רוצה שכל עם ישראל יהיו בדיוק כמוני, שיראו את ה' פה אל פה ומראה ולא בחידות.
זוהי המדרגה שעם ישראל צריך לשאוף אליה, וזוהי התכלית שמציגה פרשתנו.
וכפי שעולה מכאן, לרגע אחד אכן היו כל עם ישראל נביאים.
יתכן שמשה חשב שה' יתגלה על הר סיני וישאר לעולם בתוך בני ישראל. הרי כנגד דברי ה' בפרשת ואתחנן "מי יתן והיה לבבם זה להם", גם למשה יש "מי יתן" כזה: "מי יתן כל עם ה' נביאים". משה רוצה שכל עם ישראל ישאר תמיד במדרגת מעמד הר סיני. הוא קובל על כך שהעם חושש מכך. אבל כתוצאה מחשש העם – משה הוא זה שצריך להעביר לעם את דברי ה'. ואחרי מות משה – עם ישראל צריך בכחו, בלי עזרה גלויה מה', לקיים את התורה. ועוד: עם ישראל מקבל משכן, שעתיד להיות מקדש, והוא מעין הר סיני, שבו ה' שוכן תמיד בתוך בני ישראל, כפי שנפרש.
(הגמ' בשבת אומרת שמשה הוסיף יום אחד מדעתו, ובגמ' שם משמע שכונת הדברים שמשה דחה ביום אחד את מעמד הר סיני. אבל בכמה מדרשי תנאים משמע שהוסיף מדעתו היינו שאמר לישראל שיתקדשו עוד לפני שאמר לו ה' כך. ועוד שואלת הסוגיא בשבת ושואלים מדרשי התנאים למה נאמר "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה': וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'", הלא לא אמרו העם דבר בין "וישב" ובין "ויגד", ומה היה צריך להגיד שלא השיב בראשונה? הסוגיא דרשה כפי שדרשה, אבל במדרשי התנאים מצאנו שדרשו זאת כמו שדורשים במקומות רבים כשדובר אחד דובר פעמים, שהיה ראוי שידבר שכנגדו, והיו ישראל צריכים לומר שהם רוצים לראות. וכך דרש המדרש. אבל לא מצאנו שבקשו ישראל לראות אלא רק שבקשו שוב ושוב שלא לראות. ומשה הוא שאמר מי יתן כל עם ה' נביאים. ואלה שלשת הדברים שעשה משה מדעתו, בקש לכל ישראל פרישות יום נוסף ופרישות מן האשה, ואם אינם עומדים בטהרתם – שבר את הלוחות. אבל ה' אמר לו שאי אפשר שיהיו כל ישראל כל העת במדרגת נבואה. היטיבו אשר דברו, והוסיף ה' עוד "מי יתן" כנגד "מי יתן" של משה, ואמר למשה שישיבם לאהליהם, וכפי שדרשו כאן את הפסוק הזה. אבל שלש פעמים בשנה יטהרו כל ישראל ויראו פני שכינה, ופעם בשבע שנים גם יקבלו את התורה בנוסף לעצם ראית פני השכינה).
מדרגות מדרגות בהר סיני
בפרשתנו מצוה ה' את משה "הגבל את ההר וקדשתו". ואכן אנו מוצאים בהר סיני הגבלות הגבלות סביב. משה מקרב את העם לקראת האלהים אל תחתית ההר, אך גם קִרבה זו אינה באה אלא לאחר הִטהרות והכנה של שלשת ימים. רק טהורים קרבים אל ההר. ובהר עצמו יש גבול, ממנו והלאה אין עוברים אלא "הכהנים הנגשים אל ה'", וגם הם רק אחרי שיתקדשו. כמו שאומר ה' אל משה "רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ... וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו ..." ועל כך עונה משה "לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדתה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו", ועל כך עונה ה' "לך רד ועלית אתה ואהרן עמך...".
ההר הוא הגבלות הגבלות סביב. ההגבלה הראשונה היא ההר עצמו, שצריך להתקדש כדי להכנס אליו. יש הגבלה שניה של הכהנים הנגשים אל ה', ויש הגבלה שלישית שלא יוכל העם לעלות בה, אלא רק משה ואהרן, ורק בענן עשן. במדרגה הזאת מונחים עשרת הדברות. והזר הקרב יומת.
מבחינה זאת דומה הר סיני למקום המקדש לדורות, העשוי גם הוא הגבלות הגבלות, אל ההר נכנס רק מי שהתקדש וטהר, ובו יש עזרת כהנים, ומקדש, וקדש קדשים שנכנס אליו רק אהרן או הכהן המשמש תחתיו, ורק בענן עשן קטורת.
אחרי מעמד הר סיני יש צוויים על מה שבשער המשכן: מזבח ומשפט.
הר סיני הוא מקומה של התורה. את התורה הזאת מקבל משה בעלותו להר סיני על שני לוחות אבנים, והוא מצֻוֶּה לשים אותה בארון הנמצא בקדש הקדשים. מטרתו של המשכן הוא לקחת עמנו את הר סיני ולהשכינו במקומו, בהר הבית.
בפרשת בשלח, הכה משה על הצור בחורב, ומשם יצאו המים שמהם שתו בני ישראל בכל שהותם במדבר. המים ששותים בני ישראל בפרשת כי תשא, נקראים בפרשת עקב "הנחל היורד מן ההר". משה הכה בצור בחורב והמים זרמו עד רפידים, וכן זרמו לצד השני. מימי הצור בחורב זרמו מהר סיני לשני צדי המדבר, והשקו את כל המדבר כל ימי שהותם של ישראל שם. המים שישראל שותים, מקורם בצור בחורב, וממנו הם זורמים להשקות את המדבר. (שהרי משעה שהכה משה על הצור בחורב, ועד שיצאו ישראל ממדבר סיני למדבר צן, לא חסרו להם מים. מכאן שהכאת הצור בחורב סִפקה להם מים כל עוד היו בסיני). כנגד זה מנבאים יחזקאל וזכריה שלעתיד לבא יצאו מים חיים מהר הבית, מבית המקדש, וישקו את כל הארץ, מזרחה ומערבה.
כלומר: תפקידו של המשכן הוא לקחת את הר סיני ולהשכינו במקומו, במקום אשר יבחר ה', בארץ ישראל.
התגלות ה' באש וענן שהיתה בהר סיני, תמשיך ותנדוד עם ישראל במשכן במדבר. גם שם יהיו אשו ועננו של ה'. הענן יכסה את אהל מועד יומם, והאש לילה. והם ישכנו בסופו של דבר בארץ ישראל במקום אשר יבחר ה'.
כך יש לפרש גם את הפסוקים בפרשת משפטים. וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. הזקנים והכהנים היו במחִצתם שנקבעה להם, והקריבו את הזבחים וראו את פני ה' אלהי ישראל. כדרך ישראל הבאים להֵראות את פני אלהי ישראל, ולהקריב קרבנות. וה' לא פרץ בהם כי התקדשו. כפי שאמר בפרשת יתרו שאם יתקדשו לא יפרץ בם. וכיון שהקריבו קרבנותיהם לא שלח אליהם את ידו. ואע"פ שאמר והזהיר בפרשתנו לא להתקרב אל ההר כי סקל יסקל או ירה יירה, כיון שהקריבו את קרבנותיהם והתקדשו ונעשו עַמו, לא שלח אליהם את ידו, והם ראוהו ואכלו ושתו כעולי הרגל. כל יהודי מקים שלש פעמים בשנה "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו". וגם הם, כיון שהקריבו את קרבנותיהם, הותרו להכנס במחִצתם. ככל מתכפר בקרבן.
לא בחנם כבר כשאסר ה' על העליה להר, צוה שאחרי מעמד הר סיני – יעלו. הלשון האמורה בפרשתנו "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר", מלמדת שהם מצֻוִּים לעלות במשך היבל. זאת מטרתו של המקדש. אין עִנְיָנו של המקדש שיתרחק האדם וינוע ויעמוד מרחוק ויאמר אין כאן מקומי. עִנְיָנו של המקדש שכך יאמר תחִלה. ויֵדע שהמקום הזה אש אוכלה הוא. אש אוכלת בראש ההר, לעיני בני ישראל. יֵדע האדם שהמקום הזה אסור הוא לו וחשוב הוא וקדוש, אבל אח"כ ידע שלמרות זאת הוא נכנס, ולא משום שנעשה המקום חול אלא מפני שנעשה האדם קדש קדשים. שהתקדש וקדש את עצמו וכך בא.
וכך הוא מורא מקדש, שיכנס האדם, ועם זאת יהיה ירא כיום הקהל. (רש"י שמפרש שהפרק הזה בפרשת משפטים הוא תיאור נוסף של מעמד הר סיני, מפרש שלא טוב עשו שאכלו ושתו. אבל הרמב"ן שמפרש שהפרק הזה היה אחרי מעמד הר סיני, מפרש שטוב עשו שאכלו ושתו. כי כבר תם מעמד הר סיני ועתה נצטוו לעשות שלמים ולשמוח לפני ה'. ולא בעת המראה הגדול אכלו ושתו אלא למחרתו, שמחו בו ואכלו ושתו).
משמעותה של התגלות
למעמד הר סיני היו שתי מטרות. מטרה אחת היא עצם המפגש הישיר בין ה' לבין ישראל. הפיכת כל ישראל לנביאים הרואים את ה'. הפיכת כל ישראל לאנשים שראו את כבוד ה' ושמעו את דבריו. יצירת הקשר הישיר בין ה' לבין ישראל ולקיחת ישראל לעם. לכאורה זוהי המטרה העִקרית של המעמד.
מטרה שניה של המעמד – לתת לישראל את התורה. או לפחות את ראשיתה. דברי הברית, עשרת הדברים. (ואולי אף לחזק אצל ישראל את האמונה בתורה ובכך שהיא מן השמים).
מה היחס בין שתי המטרות האלה?
אפשר לראות במטרה הראשונה את העִקר. העִקר הוא עצם המפגש הנשגב עם ה'. שני צדדים אוהבים צריכים נושא לדבר עליו כדי לתת תֹכן למפגש, ומן הסתם אם ה' מדבר יאמר דברים חשובים ויקרים, אבל עִקר מטרתם היא עצם המפגש. הקשר בין האוהבים.
מצד שני, אפשר לומר שהמפגש כֻלו לא נועד אלא כדי לתת לישראל את התורה.
אפשר גם לומר שיש למעמד הר סיני שתי מטרות שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה וחולקת מקום לעצמה. ולכל אחת מהן יש חשיבות.
עוד אפשר לומר שהמטרה היא מפגש, אבל התורה היא חלק מהמפגש. מטרת המפגש לכרות ברית עם ה', ואלה הם דברי הברית. על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית.
ואפשר לומר שהמטרה היא לפגוש את ה', אך אי אפשר לפגוש את ה' בלי לפגוש את תורתו.
מהפסוקים בפרשתנו נראה שעִקר מטרת המעמד היא עצם ההתגלות: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה’ לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי". זוהי המטרה. לשם כך יש להתקדש. להתכונן לקראת המפגש עם השכינה.
אך בספר דברים העִקר הוא על הדברים שנאמרו שם: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה’ אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן: וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל: וַיְדַבֵּר ה’ אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל: וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים: וְאֹתִי צִוָּה ה’ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: ... אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה’ אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי ...".
כפי שכתבנו לעיל ונכתוב להלן, (וראה גם במאמר ויכס הענן), משה מוזמן לעלות את ה' כדי ללמוד דרך לקחת את הר סיני ואת התגלות ה' ולהשכינו בתוך בני ישראל. מטרת המשכן היא לקחת את הר סיני, את הענן והאש, ולהשכינם בתוך בני ישראל. בסופו של דבר יש להשכינם במקום אשר יבחר ה', בהר נחלתו. המצוה שכל ישראל מצֻוֶּה בה שם היא לבוא לֵראות את פני ה'. מטרת המשכן הוא השכינה. גִלוי השכינה לבני ישראל, זוהי אפוא המטרה העִקרית של מעמד הר סיני. במעמד הר סיני קִיֵּם ישראל לראשונה את מצות ראית פני ה'. ואולם, השכינה מלֻוָּה בלוחות שעליהם דברי הברית שנאמרו במעמד הר סיני. חלק מראית פני ה' היא ההכרה שבמרכז המשכן נמצאים דברי הברית ודברי תורת ה', ואחת לעשרים ואחת ראיות, מתקיים שם שוב "הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן... וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן". (וראה דברינו בפרשת וילך). אל המקדש אנו באים לשם עצם ההֵרָאוּת. לשם ראית פני ה'. אבל התורה ולִמוד התורה הוא חלק מהמפגש עם ה'. הדבר מודגש במיוחד בספר דברים. שם משמע שעִקר המטרה הוא ללמוד את תורת ה'.
הנושא שהתורה עוסקת בו בספר שמות הוא ההתגלות. התגלות שצריכה לשכון לדורות בתוך בני ישראל. לכן הנושא המדובר בהמשך ספר שמות הוא עשית משכן שבו ישכון ה' בתוך בני ישראל, וענן ה' ואשו יהיו עליו ובענן יראה שם, וישראל יבאו לראות לפניו. לכן זה הדבר שאותו מדגישה כאן התורה. אפילו בתאור הלוחות לא הוזכר תֹכן הלוחות אלא רק שהם מעשה אלהים ומכתב אלהים. (רק לאחר שיורד משה בפעם האחרונה מההר מלמדת התורה שעל הלוחות היו כתובים עשרת הדברים, וגם שם לא כתוב מה הם עשרת הדברים. רק בספר דברים נאמר שעל הלוחות היו כתובים הדברים שנאמרו במעמד הר סיני). עִקרו של מעמד הר סיני בספר שמות הוא עצם הדִבור של ה' לישראל, ולאו דוקא תֹכן הדברים. לא כן בספר דברים, שם הנושא המדובר הוא התורה. בספר דברים מעמד הר סיני מובא כפתיחה לכך שבני ישראל בקשו לשמוע את התורה מפי משה, והרי זו היא התורה כפי שמשה מבאר והולך. (אמנם גם שם מדגיש משה שכל ישראל ראה פנים בפנים. כמו שבסוף הספר נאמר דוקא על משה).
שתי התגלויות
פעמַים ראו ישראל התגלות גדולה של ה' לאחר יציאת מצרים, על הים ובהר סיני. בשני המקומות התגלה ה' באש וענן, ובשני המקומות עשה הדבר רושם גדול על ישראל.
על הים נאמר "וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ובהר סיני נאמר "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם". על הים נאמר "התיצבו וראו את ישועת ה'", ובהר סיני נאמר "ויתיצבו בתחתית ההר". (והדמיון לים מסביר למה דרשו חז"ל שכפה עליהם את ההר כגיגית. כגיגית או כחומת מים העומדת מעליהם). בים "מרכבת פרעה וחילו ירה בים", ובהר סיני "כי סקול יסקל או ירה יירה".
בפרשתנו, אחרי כל המופתים שנעשו במצרים, נאמר "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים", אחרי מעמד הר סיני נאמר "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם". שני הארועים היו התגלות ה' שבני ישראל ראו.
על הים נאמר: "ויהי באשמרת הבקר וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם את מחנה מצרים", ובהר סיני נאמר: "ויהי ביום השלישי בהית הבקר ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה". לא קשה לראות את הדמיון בין שני הפסוקים. הזמן "ויהי...בקר", הענן, והמחנה. את ישראל ה' לא המם אלא רק החריד, כי אינם אויביו.
בפרשת בשלח האמירה "ויאמר משה אל העם אל תיראו" באה לפני ההתגלות: "ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום". לעמת זאת בהר סיני האמירה הזאת באה אחרי ההתגלות. "ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".
כבר על הים ראה ישראל התגלות של ה'. אבל אז בא ה' מאחוריהם, ולחם והמם את אויביהם. ישראל שמחים ושרים שירה לה' הגדול, איש המלחמה, הנלחם להם במצרים. והם רואים את המלחמה בים, הם לא רואים את הענן והאש. כפי שכתבנו בפרשת בשלח. לעֻמת זאת, בהר סיני פוגש ישראל את התגלות ה' פנים אל פנים, באור יום. לכן, לא רק שאינם שרים, אלא אדרבה, הם מבקשים להפסיק לשמוע את קול ה'. כאן עומדים ישראל מול ה', ועליהם לקבל את עֻלו. כאן ה' לא נלחם עבור ישראל אלא נותן את תורתו לישראל. הפחד הגדול נופל על ישראל ולא על מצרים. ה' לא נלחם את מלחמתנו אלא מצוה אותנו מצוות, אבל קבלת ההתגלות הזאת והשמיעה אל דברי ה', מביאים אותנו לרמה גבוהה הרבה יותר של הכרה בהתגלות ה' ושל קִרבה אליו. הנכונות לקבל את ה' לא רק כאשר הוא נלחם עבורנו ומציל אותנו, אלא גם כאשר אנו נקראים לעבוד אותו, וגם כאשר אנו נקראים לעמוד מול האש הגדולה ולקבל אותה עלינו, עושים אותנו לעמו של ה' לעולם.
(וכפי שכתבנו לעיל, בפרק "אל המדבר", גם הפרשיה שאחרי מעמד הר סיני מתקשרת לסוף פרשת בשלח, כי יש בהם נסיון).
גם קריעת הים וגם מעמד הר סיני יש בהם התגלות אלהית. בשניהם ה' מתגלה בענן ואש. בקריעת הים ישראל רואים את המצרים, הם אינם רואים את הענן והאש, השירה כֻלה היא שירה על כך שה' איש מלחמה, פתח את הים וסגר אותו על המצרים והם טבעו. אין בו זכר לענן והאש (וכבר כתבנו על כך בפרשת בשלח). הפחד של ישראל הוא מהמצרים, הם אלה שכלפיהם אומר משה אל העם אל תיראו.
מעמד הר סיני כֻלו עשן ואש, אותם רואים בני ישראל, וכלפי האש והענן אומר משה אל העם אל תיראו.
ובשניהם נשאלת השאלה מה תפקידו וכחו של משה. חז"ל כבר עמדו על הקֹשי הגדול שבפסוק ויאמינו בה' ובמשה עבדו, איך מזכירים יחד את האדון והעבד בנשימה אחת. גם זה חוזר שנית במעמד הר סיני. "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". פסוק קשה הרבה יותר. בך יאמינו לעולם. ובמה? בעננו של ה'.
תפקידו של משה כמתווך בין ישראל לשכינה בולט גם בראש הפרשה. (ונראה שיש להכריע כמ"ד שיתרו בא אחרי מעמד הר סיני, שהרי הוא כבר בא אל משה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים, וכפי שכתבנו לעיל). יתרו שלא ראה את משה עולה אל הענן מעיר למשה שהוא רק בן אדם. משה מקבל את דבריו.
דיני שמים ודיני בשר ודם בהר סיני
משה מצֻוֶּה: "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת: לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה".
נזכרו כאן ההר והנוגע בהר. על מי מהם נאמר לא תגע בו יד? במי? בפשטות נראה להסביר שבהר. לא תגע יד בהר, כי הנוגע סקל יסקל או ירה יירה, כלומר אבן מן ההר תפגע בו או שהוא עצמו יזרק ויושלך ע"י ה' מן ההר. אבל המפרשים (בעקבות חז"ל) פרשו שלא תֵאור המקרה אשר יקרהו מאת ה' נאמר כאן, אלא דין וצווי אל בני ישראל נאמר כאן, ישראל נצטוו לדון את הנוגע בהר. לכן פרשו ש"לא תגע בו יד" היינו בנוגע בהר. האיש הנוגע בהר, אל תעלו אחריו לדונו אלא סקלוהו או ירו בו חץ.
אם כך, קשה המלה יירה. יש שפרשו ירה יירה כלומר שיירו בו חץ כי אסור לרדוף אחריו להר, לפי זה לא האיש יירה אלא החץ יירה, אך כיון שיירה החץ באיש, נאמר על האיש יירה. והפירוש הזה תמוה, איפה מצינו שהמושא העקיף נוהג כנושא. בד"כ "יירה" היינו יזרק. בד"כ בתנ"ך יורים את החץ. לא יורים את הנדקר אלא בנדקר (מלבד במקום אחד, היורים מכונים המורים אנשים בקשת, ולא המורים באנשים. אבל זו לא קושיה כ"כ גדולה כי זה לא תיאור הפעולה אלא כך מכונים האנשים). וגם המדרש עצמו דורש כך, שהרי יש שדרשו מכאן שיש לזרוק את הנסקלים מגג גבוה שתי קומות. כלומר: לירות את האדם עצמו.
בהמשך נאמר שהכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם. מכאן משמע שהחשש הוא שה' יפרץ בם, לא שישראל ידונוהו אלא שה' ידון אותו. זה קרוב יותר לפשט מסִבה נוספת, כי האמנם יכולים ישראל שנמצאים למטה לירות אבן או חץ ולפגוע בעומד למעלה?
בפרשת משפטים נאמר שאל אצילי בני ישראל לא שלח ידו, שם באר הכתוב שבתום מעמד הר סיני, עלו הזקנים וכיון שכבר הורשו לעלות, לא שלח אליהם את ידו. משמע שמי שעולה שלא כדין, ה' הוא ששולח אליו את ידו.
מכל הראיות האלה, נראה שמדובר על דין שמים, ה' הוא שיסקול או יירה את הנוגע בהר.
מצד שני, נאמר כאן "כל הנוגע בהר מות יומת", ובד"כ בתורה, הלשון "מות יומת" היא צווי.
בקריבה אל הקדש, ובמעמד הר סיני בכלל, יש מתח בין דיני אדם לדיני שמים. מה תפקיד האדם ומה יבא בידי שמים. קדש הקדשים הוא המקום שבו חוששים שהנכנס שלא כדין ימות. הדאגה לכהן הגדול בערב יום הכפורים, והרצון שלא יאריך בתפלתו שלא להבעית את העם, מלמדים את התחושה שעצם הקריבה לה', אם תיעשה שלא כדין, תביא למותו של האיש בידי שמים. כמו אצל נדב ואביהוא, או עזיהו. אבל זה לא פוטר את ישראל מלדון את האיש הזה בדיני אדם, ובדיני קנאים.
וירד ה'
נאמר בפרשה: "וַיֵּרֶד ה’ עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה’ לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה...". משמע שזה הרגע שבו ירד ה' אל ראש ההר. אלא שכבר לפני כן נאמר: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר.... מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה’ בָּאֵשׁ...".
אז מתי ירד ה'?
אפשר לומר שה' הלא לא יורד ולא עולה. אלה בחינות שונות של התגלות.
אבל יותר נראה לפרש שיש כאן שני תֵאורים של אותו מעמד. מתחלה, מתארת התורה את הדבר מנקודת מבטם של ישראל: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה: וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר: וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה’ בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד: וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל". ואז מפרטת התורה, (ומתארת את הדברים מצד ה' ומשה); כיצד ירד ה' ודבר עם משה, משה ידבר והאלהים יעננו? כך: "וַיֵּרֶד ה’ עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה’ לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם וכו'".
יסוד האמונה
הדִברות מתחילות בהכרה במציאות ה' ובאלהותו: אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. אלהותו באה לידי בִטוי בכך שהוציאנו ממצרים. בכך פותחות הדברות. זה הטעם שמכחו עלינו לקבל אותו, לעבוד אותו, לא לעבוד אלהים אחרים ולקדש את שמו.
כל זה לא מנֻמָּק בכך שה' הוא אדון העולם ובוראו, אלא בכך שה' הוא המוצאינו ממצרים מבית עבדים. זוהי ברית בין ה' לישראל, ברית סובייקטיבית לגמרי. שלכאורה אינה אומרת דבר על כך שה' הוא אמת והוא אדון העולם כֻלו. היא רק אומרת שה' הוא אלהינו ואנחנו עובדים אותו.
כך הוא בדִברות הראשונות. אבל הדִבר הרביעי מזכיר את בריאת העולם: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה’ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ". דוקא שמירת השבת, המיוחדת לישראל, היא המבטאת את אדנותו של ה' על הכל, ואת היותו בורא הכל. וגם זה, בפרשת ואתחנן מנֻמָּק ע"י יציאת מצרים.
החִבור שלנו לה' בא דרך מסורת הדורות. לכן אומר הדִבר החמשי: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ", אם יש לך חִבור לאבות, גם ימי בניך ובני בניך יאריכו על האדמה אשר ה' נותן לך (וראה מה שכתבנו על כך בפרשת כי תצא).
ריה"ל בספר הכוזרי אומר על כך שזה יסוד האמונה, החִבור שלנו אל ה' הוא החִבור המיוחד של עם ישראל אל ה' שהיה להם לאלהים. זוהי הברית הנכרתת בין ה' ובין ישראל בהר סיני. מתוכה יכולה דוקא השבת המיוחדת לה' ולישראל, ללמד על אדנותו של ה' על הכל. זוהי הברית הנכרתת בהר סיני. ואולם, העם היוצא ממנה, מחזיק בידו ספר תורה שלם, המתאר את תולדות העולם מאז שעלה לפני ה' במחשבה לבראו. את תולדות העולם כפי שהוא, ולא כפי שהוא נגלה לעינינו.
הקשר אל ה', הבא לידי בטוי בהכרה בשמו הפרטי כפי שנגלה אל משה בסנה, קשר פרטי בין ה' לעמו, הוא זה שמכחו מתגלה אדנות ה' על כל הבריאה כֻלה.
ואפשר להוסיף: את האמונה מלמדת התורה כֻלה. היא פותחת בבריאת העולם ובאדנותו על הכל. התפקיד של עשרת הדברות הוא לא ללמד את יסודות האמונה, אלא לכרות ברית בין ה' ובין ישראל.
יראני האדם וחי
אחרי מעמד הר סיני נאמר "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת". אחרי כל הדברות, באים ישראל ומבקשים לא לשמוע עוד את קול ה'. ומשה עונה להם, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ".
לכאורה נראה שמשה השיב להם תשובה נצחת. התורה לא מביאה תשובה נוספת בשם בני ישראל. הושבה תשובה נצחת לבקשתם של ישראל. בקשתם של ישראל נענתה בשלילה.
אבל מיד מספרת התורה: "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וכו'". מכאן משמע שבקשתם של ישראל התקבלה, אכן מהיום והלאה לא ישמעו עוד ישראל את קול ה'. דברי ישראל התקבלו.
הדבר חוזר בספר דברים: "וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה’ אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה’ אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה’ אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה’ אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ". כאן דברי העם מופיעים בהרחבה רבה יותר מבפרשת יתרו, ומכילים סתירה בולטת לעין: "הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי: וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת...".
שם משה אינו משיב שום תשובה. אבל הקב"ה אומר: "שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם: וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ".
גם תשובת ה' היא מורכבת. מצד אחד: "הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ", אבל מצד שני, ההמשך מרמז שלא כ"כ היטיבו: "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים", מעין האמירה: הלואי שתדעו להסביר למה אתם כן רוצים ללמוד באותה יצירתיות שבה אתם מוצאים הסברים למה אתם לא צריכים ללמוד.
אבל ה' מקבל את דברי העם ומעביר את התורה דרך משה בלבד.
הדבר נזכר בקצור גם בפרשת הנביא: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן: כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה’ אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת: וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ". גם כאן חוזרים דברי ה' "הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ", אבל כאן משמע שתפקידו של משה השומע את דבר ה' אינו חד פעמי ואינו מיועד למשה בלבד, בכל דור ודור, מי שראוי לכך – ישמע את דבר ה'. לא מתים מזה.
מסתבר שהיו ישראל ראויים לקבל פני שכינה לאֹרך כל התורה כֻלה, ולא רק במעמד הר סיני (אגב, משמע כאן שאת כל עשרת הדברות שמעו מפי ה'). ה' העלה אותם לדרגה של רואי פני ה' וחיים. אבל ישראל לא רצו להשאר במדרגה הזאת, וה' קִבל את בקשתם, ואמר שרק משה יהיה נביא עבור כל העם. (אולי כבר נרמז הדבר הזה לפני מעמד הר סיני במלים "וגם בך יאמינו לעולם"). ועדיין – הנבואה אינה רק למשה. בכל דור ודור יש נביאים. ה' יִעד את ישראל למדרגת נביאים, ומי שלא מואס במדרגה הזאת – הדרך פתוחה בפניו.
מטרת מעמד הר סיני היא ללמד את ישראל לראות את ה'. דברי ישראל "הֵן הֶרְאָנוּ ה’ אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי", מתפרשים כפשוטם שאע"פ שהאדם רואה את ה' הוא נשאר חי, אבל הם מכילים גם רמז: במה יחיה האדם? בכך שיראה את ה'. וראה אותו וחי. אבל ישראל חששו מהמדרגה הזאת וויתרו עליה.
ועדין מצֻוִּים כל ישראל לֵרָאות את פני ה' שלש פעמים בשנה. גם אם אינם רוצים לִרְאות, הם מצֻוִּים לֵרָאות.
הבקורת המרומזת של משה על ישראל נאמרת במקום אחד במפורש: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה’ נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה’ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". הלשון האמורה בספר דברים "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים", מזכירה את הלשון ההיא. משה עדין חושב שכל ישראל ראויים וצריכים להיות נביאים, גם אחרי שעמד העם מרחוק.
לכל אורך התורה ירא ישראל מהמדרגה שמיעד להם ה'. הם קצים בתורה, קצים במן וקצים בארץ ישראל. כאשר הם קצים, הם מפסידים את הדבר שקצו בו. אבל השאיפה היא לשוב אל ה' בתשובה שלמה, עד שיֵעשו כל ישראל נביאים.
החשש לפני מעמד הר סיני היה שמא יהרסו אל ה' לראות. בסופו של דבר התברר שהיה צריך לחשוש דוקא מחשש הפוך: שישראל יקוצו במדרגה שה' יעד להם וינועו ויעמדו מרחוק. המטרה היא שיהיו כל עם ישראל נביאים. בינתים, אומר ה', גם אם אתם לא באים אלי לראות, לפחות תבאו להֵרָאות.
בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר
אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בָהָר
וָאִירָא וָאֵחָבֵא
קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים
בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים
אֶל ה' קַוֵּה
עָנִינוּ וַנִּדְמַע
נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע
דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִחְיֶה
קוֹל אֶחָד כָּל הָעָם
עָנִינוּ וַנִּרְעַם
אֲשֶׁר יְדַבֵּר אֱלֹהִים יִהְיֶה
כִּי מְקוֹר הַחַיִּים
כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים
אֶת הָאָדָם – וָחָי
דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִרְאֶה
פְּנֵי אֱלֹהִים נֵרָאֶה
וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי
עֲלֵה בְּקִרְבֵּנוּ
וְשָׂא לְפִשְׁעֵנוּ
כִּי בְּקִרְבֵּנוּ שִׁמְךָ
כִּי דְבָרְךָ אֱלֹהִים
רוּחַ נִשְׁמַת חַיִּים
נֶפֶשׁ חַיָּה שִׂמְחָה
אתם ראיתם
מיד אחרי מעמד הר סיני נאמרה למשה סִדרה של משפטים, שהקשר ביניהם לבין עצמם סתום, ולא פחות סתום המקום שלהם, מיד אחרי עשרת הדיברות:
"וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם".
"לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם".
"מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ".
בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ".
אִסור עבודה זרה הרי כבר נאמר באריכות ובפֵרוט בתוך עשרת הדִברות, ומה עניין מזבח אצל הר סיני, ומה הקשר בין שני עניינים אלה ובין פסוקי המסגרת "אתם ראיתם" ו"בכל המקום".
נראה שכך צריך להסביר את הקשר בין המשפטים האלה: המשפט "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" הוא אמירה מסוג של מכלל הן אתה שומע לאו. מאחורי "אתם ראיתם" מסתתר בעצם "אתם לא ראיתם". אתם נוכחתם בעצמה רבה שלאלהים אין דמות ואין לו סמל ואין לראות אותו בשום מראה, לכן אי אפשר לעשות לו סמל מחֹמר, מאדמה. אל תעשו אתי, כלומר לשמי, אלהי כסף ואלהי זהב. את גירסת "לא ראיתם" אומר משה במפורש לבני ישראל בפרשת ואתחנן, כשהוא מזכיר להם את מעמד הר סיני: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה’ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל..." כלומר: בהר סיני ראיתם שלה' אין תמונה, לכן השמרו פן תעשו תמונה לה' מכל דבר שעל פני האדמה. אי אפשר לעשות צלם לה' מאדמה.
ואולם, יש דבר אחד שאפשר ואף צריך לעשות מאדמה: מזבח אדמה תעשה לי. מה הקשר בין המזבח והאדמה? מצאנו בכמה מקומות בתורה שבניית מזבח קשורה בקריאת שם ה' על המזבח או על המקום, ושתיהן כנראה עניין אחד. יעקב בנה בשכם מזבח וקרא לו אל אלהי ישראל, בבית אל הוא בנה מזבח וקרא למקום אל בית אל, משה בנה מזבח וקרא לו ה' נסי, גדעון בנה מזבח וקרא לו ה' שלום וכו'. נראה שאפשר לכלול ברשימה הזאת גם את ה' יראה, שקרא אברהם למקום שבו הקריב את האיל על המזבח. בכל מקום שבו מסופר שהאבות בנו מזבח, הם קראו בשם ה'. (וכבר בארנו זאת בפרשות בראשית ולך לך, עיין שם). ה' מדבר אליכם מן השמים ולא מן הארץ, אבל את שם ה' אפשר וצריך לקרוא על מקום על פני האדמה. בבנית מזבח נקרא המקום בשם ה'. לכן גם כאן, אחרי הצִווי על בניית מזבח נאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך". בנית מזבח היא הזכרת שם ה', ואותו יש לבנות מאדמה.
הר סיני הוא השלמתה של יציאת מצרים, והמזבח בהר סיני הוא השלמתו של פסח מצרים. כפי שבארנו בפרשות וארא ובא, משה מבקש מפרעה לצאת לזבוח במדבר ופרעה מציע לזבוח בארץ, כלומר במצרים. בסופו של דבר כשהקריבו ישראל את הפסח במצרים, דומה היה לכאורה שמשה נכנע, וקִבל את הצעת הפשרה של פרעה. אלא שבפסח מצרים לא בנו מזבח. פסח מצרים אינו קרבן. דמו נִתן על המשקוף והמזוזות של בתי ישראל ולא על המזבח. הוא בא לקדש את ישראל ולא את המקום. המזבח שנעדר בפסח מצרים יבנה בהר סיני, שם אפשר לקרוא בשם ה', שם יזרק חצי הדם על העם וחצי הדם על המזבח, ושם יעשו ישראל את הפסח בשנה השנית, ובזה תושלם יציאת מצרים.
בניַת מזבח לה' היא קריאת המקום בשם ה'. לכן אחרי הצווי על בנית מזבח נאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. אשר אזכיר, ולא אשר תזכיר. במקום שבו אנו בונים מזבח, אף שהמזבח בא מן האדמה ולא מן השמים, ה' מזכיר את שמו.
במקדש, כמו בהר סיני, יש חִבור בין שמים וארץ. ומכח אותו חִבור, יכול להקרא שם ה' בארץ.
לכן, במקום שבו מתגלה ה' אל ישראל מן השמים, עליהם לבנות מזבח לשמו מן הארץ.
המזבח נבנה מן הארץ. מזבח אדמה תעשה לי. מהו מזבח אדמה? מזבח אדמה הוא מזבח שעשוי מחֹמר שמוצאו מן האדמה. זה יכול להיות אבנים (כפי שאומר הפסוק הבא). זה יכול להיות זהב או נחשת (כאמור בפרשת תרומה), אבל הוא חֹמר שמקורו באדמה והוא חלק מהאדמה, וכאשר הוא עומד על האדמה הוא למעשה חלק ממנה, והוא מיצג את ישיבת השכינה על האדמה.
ה' אינו חֹמר, אבל המזבח מיצג את עובדי ה' העומדים לפניו, והם עשויים חֹמר, אדמה. בקדשהקדשים אין לעשות כל תמונה כי לה' אין תמונה. אבל המזבח הוא חלק מעובדי ה'. והוא חמר.
בהר סיני ובמקדש, מתחברים ישראל השוכנים על האדמה עם ה' היושב בשמים, כלומר: מחוץ לעולם החמרי, ושם ה' נקרא על ישראל ועל המקום.
מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה
מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ
מָה הָאָרֶץ מוּל שָׁמַיִם
כּוֹכָב קָטָן וּמִי יִרְאֶנּוּ
וּמִי יִשָּׂא אֵלָיו עֵינַיִם
כּוֹכָב קָטָן וְדֵי נִדָּח
סוֹבֵב סְבִיב שֶׁמֶשׁ קְטַנָּה
בְּעַרְפִילִית קְטַנָּה כָּל כָּךְ
סְתָם דָּחוּק שָׁם בַּפִּנָּה
וְהַיְקוּם הֵן אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת
צוּקִים כַּבִּירִים סוֹבְבִים
שֶׁמָּא תִּשְׂרְפֵנִי הָאֵשׁ בּהֶבֶל
מִי אֲנִי מוּל הַשְּבִיבִים
אַךְ בַּאֲחוֹז כִּסֵּא כָבוֹד
הֵן כָּאן הַכֹּל וְאֵין אַחֵר
כִּי מִי שׁוֹאֵל עוֹד
מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזָּכֵר
הֲשָׁאַל כּוֹכָב אֵי פַּעַם
אֵי הַצֶּדֶק בַּשָּׁמַיִם
מַה הַתַּכְלִית וּמֶה הַטַּעַם
אוֹ הֲסִפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם
סְתָם גּוּשֵׁי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת
סְלָעִים סוֹבְבִים בְּמַעְגָּלִים
דְּבָרִים הַרְבֵּה מַרְבִּים הֶבֶל
כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים
אַךְ גּוּף קָטָן שֶׁבַּפִּנָּה
בּוֹ שׁוֹרָה כָּל הָרוּחַ
כִּי הַחָכְמָה וְהַבִּינָה
לֹא בְּחֵיק כְּסִילִים תָּנוּחַ
רַק כָּאן מְחַפְּשִׂים תַּכְלִית
רַק אָנוּ נִרְאֶה שָׁמֶיךָ
רַק אָנוּ בַּשָּמַיִם נַבִּיט
רַק אָנוּ נַכִּיר שְׁמֶךָ
עַל הַשָּמַיִם הוֹדוֹ
לְמַעַן נַכִּירֶנּוּ אָנוּ
הַשָּמַיִם אֶת כְּבוֹדוֹ
מְסַפְּרִים לָנוּ
הוֹדוֹ אֶת הָאָרֶץ כִּסָּה
עַל הַשָּמַיִם לֹא נֶאֱמָר
כָּל כּוֹכָב לִי אוֹהֵב נַעֲשָׂה
כָּל כּוֹכָב נָתַן לִי דָּבָר
נעשה ונשמע
נעשה ונשמע - לפי פשוטו נשמע היינו נקַיֵּם את דבריו, נשמע בקולו. כמו בפסוקים רבים בתורה כגון: לשמוע בקולו ולדבקה בו, אליו תשמעון, האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי, ואם לא תשמעו אלינו להמול, אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך, אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי, כי אם שמע תשמע בקלו, ועוד רבים רבים. כלומר: נעשה ונשמע היינו נעשה ונקַיֵּם.
אבל ידוע המדרש בשבת פח.: הדורש את המלה נשמע כאומרת נקשיב ונלמד, והקדימו ישראל נעשה אע"פ שלא ידעו מהי התורה.
וגם על דרך הפשט אפשר ללמוד זאת מהפסוק הזה, שהרי עוד לפני ששמעו ישראל את דבר ה', כבר אמרו שכל אשר ידבר ה' נעשה ונשמע. כלומר: קִבלו עליהם לשמוע בקול ה' לכל אשר ידבר, עוד בטרם ידעו מה ידבר.
אמנם ישראל אמרו זאת רק אחרי שקרא משה באזניהם את ספר הברית. ואילו למדו חכמינו מ"נעשה" האמור בתחלת הפרק, ועליו דרשו שהקדימו נעשה, היה הדבר מתבאר היטב על דרך הפשט.
הברית נכרתה כך שראשית זרק משה את חצי הדם על המזבח, אח"כ קרא את דברי הברית באזני העם, העם נתן את הסכמתו (נעשה ונשמע, שנאמר אחרי השמיעה), ואז זרק משה את החצי השני של הדם על העם.
הדם חֻלק לשנים, חציו לה' וחציו על העם.
הדברים הם כֻלם דברי ה'. ה' אמרם לפני זריקת חצי הדם על המזבח. על העם אפשר לזרוק אחרי שהביעו את הסכמתם. אז הם מתקדשים בדם שחציו הראשון נזרק על המזבח. אחרי שחציו נזרק על המזבח, והושלמה הקרבתו, יכולים ישראל להתקדש בשאר. בחציו השני. כך חֻלק הדם לשנים ונכרתה הברית.
ספר הברית
נחלקו הדעות מהו ספר הברית שקרא משה באזני העם. במדרש יש שלש דעות:
המכילתא אומרת: "אבל לא שמענו מהיכן קרא באזניהם. רבי יוסי בר' יהודה אומר, מתחלת בראשית ועד כאן; רבי אומר, מצוות שנצטווה אדם הראשון ומצוות שנצטוו בני נח ומצוות שנצטוו במצרים ובמרה ושאר כל המצוות כֻלן. ר' ישמעאל אומר, בתחלת הענין מה הוא אומר, ושבתה הארץ שבת לה' - שש שנים תזרע שדך וגו', שמטים ויובלות ברכות וקללות; בסוף הענין מה הוא אומר, אלה החוקים והמשפטים והתורות". במכילתא דרשב"י יש דעה נוספת: מתחלת הספר ועד כאן.
רש"י מפרש שספר הברית הוא התורה עד מתן תורה. נראה שכונתו שהתורה היא ספר הברית המחיב אותנו. בזמנו קבלנו בברית את מה שהיה בתורה עד אותו יום, ומאז כל מה שהתוסף לתורה – התוסף לברית. בפשטות, זוהי דעתו של ר' יוסי בר' יהודה.
דעת רבי בבריתא דומה מאד, ומסתבר שגם ההגיון בה דומה מאד, אלא שהוא לא מתיחס לתורה כֻלה אלא רק למצוות שבה. בעיני רבי, הברית לא כוללת את כל דברי התורה אלא רק את מצוות התורה. אבל רש"י סובר שהתורה בשלמותה היא הברית המחיבת. רש"י רואה חשיבות בספר התורה כפי שהוא מסור בידינו, ורואה בו דבר שלם אחד שאינו נִתן לפִצול.
אב"ע ורמב"ן מפרשים שספר הברית הוא כל דברי ה' וכל המשפטים, כלומר מ"אתם ראיתם" עד "כי יהיה לך למוקש". שהרי אחרי מעמד הר סיני נאמר: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם וכו'", והדִבור הזה נמשך כמעט עד סוף פרשת משפטים. לכן, כשנאמר כאן "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה’ וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה", מסתבר שהכַּוַּנה לכל הדברים האלה, שאמר ה' למשה אחרי מעמד הר סיני. אלה דברי הברית. (רש"י לא יכול לפרש כך כי הוא סובר שפרק כד היה בזמן מעמד הר סיני. אך לפי אב"ע ורמב"ן, שסוברים שהדברים נאמרו בתורה כסדרם, מתבקש לפרש כך: אם משה כותב אחרי שצֻוָּה בפרשת משפטים את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, מסתבר שאת זה הוא כותב. את זה אמר ה' למשה בין מתן תורה לבין מעמד הברית, לכן מתבקש לומר שזוהי הברית ואלה הדברים שנכתבו בברית). לפ"ז דברי הברית שכרת ה' עם ישראל הם הצווי שלא לעשות אלהי כסף ואלהי זהב, לעשות מזבח כהלכתו, להקים מערכת שתדון דינים לפי דברי ה' ולפי המשפטים, כלומר ממלכה של ה', לדון ביושר ובצדק, לעשות חסד ולא רק דין, ואפילו עם השונאים, ולהיות ממלכתו של ה' בשמירה על שבת הארץ ושבת האדם. הם המקדשים את השומרים אותם ועושים אותם שיכים לה', וכן שיעלה העם את כל זכריו אל אלהיו שלש פעמים בשנה. זוהי מצוה שבפרשתנו העם הוא המצֻוֶּה בה. הוא המצֻוֶּה שיעלו ויראו כל זכוריו. זוהי הברית בין ישראל לה', ואם הם עַמו הם נפגשים עִמו שלש פעמים בשנה. מכאן והלאה חלקו של ה' בברית, המבטיח שלא תהיה משכלה ועקרה וירחיב את גבולנו וכו'. דברי ה' אל משה אחר מעמד הר סיני הם הברית שנכרתה. לשם כך מדבר ה' אל משה אחר מעמד הר סיני ולפני הברית, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. אלה הם דברי הברית.
(בדומה לפרוש הזה, אחרי עליתו האחרונה של משה אל ההר, בפרשת כי תשא, נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל". הפסוק שם מאד דומה לפסוקים כאן, על כריתת ברית על הדברים האלה. גם שם אפשר לדון מה הם הדברים האלה, אבל בפשטות, הדברים האלה הם הדברים שאמר ה' למשה שם, שהם דומים מאד לדברים האמורים בפרשת משפטים. כריתת ברית היא על פי הדברים האלה הנאמרים למשה).
אולי אפשר לפרש שספר הברית כולל גם את הדברות. (או רק את הדברות). כל דברי ה' וכל המשפטים, הם דברי ה' שנאמרו בסיני, וכל המשפטים שנאמרו מיד אחריהם. (וזה קרוב מאד לדעת רבי בבריתא שהוזכרה לעיל).
לר' ישמעאל בבריתא יש דעה אחרת: ספר הברית הוא פרשות בהר בחקתי שהם דברי הברית שנאמרו למשה אל בני ישראל בהר סיני. על דברי הברית האלה נאמר שה' אמרם אל משה בהר סיני כדי שידברם אל בני ישראל, ונאמר שם שהם דברי הברית. (וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ... אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה’ בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה ... אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי). הברית אפוא היא "כי לי בני ישראל עבדים" ו"כי לי הארץ". גם במעמד הר סיני נאמר: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ...". בעלותו של ה' על הארץ היא בסיס הברית. ואמנם בפרשת יתרו "כל הארץ" הוא כל העולם, ובפרשת בהר "הארץ" היא ארץ ישראל. אבל אין סתירה בין הדברים. הברית היא עם ה' המולך עם כל העולם, וזה בא לידי בִטוי בכך שעמו בארצו נוהגים כיושבים על ארץ השייכת לה'.
חזו את האלהים, אכלו ושתו
בסוף הפרשה יש פרק המתאר את כריתת הברית בין ישראל ובין הקב"ה בהר סיני, ונחלקו המפרשים בשאלה האם יש כאן תֵאור נוסף של מעמד הר סיני, או ארוע נוסף.
בפרשתנו נאמר "עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחֹק. ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו". אח"כ נאמר שמשה זבח את הזבחים וכרת ברית עם העם, ואז עלו משה, אהרן, נדב ואביהוא והזקנים, כמצֻוֶּה בתחלת הפרק. כבר עמדנו בפרשת יתרו, על כך שההגבלות שהיו בהר סיני דומות להגבלות שיהיו לדורות בהר הבית. לפי זה גם בפרשתנו, הזקנים והכהנים היו במחִצתם שנקבעה להם, והקריבו את הזבחים וראו את פני ה' אלהי ישראל. כדרך ישראל הבאים להֵראות את פני אלהי ישראל, ולהקריב קרבנות. וה' לא פרץ בהם כי התקדשו כפי שנצטוו. (וכפי שמשמע מדברי ה', מכלל הן אתה שומע לאו, שאם יתקדשו לא יפרץ בם). כיון שהקריבו ישראל את קרבנותיהם כפי שנצטוו, לא שלח אליהם את ידו. וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. בפרשת יתרו נאמר על הקרב אל ההר "כי סקל יסקל או ירה יירה", אבל זה נאמר רק על השלב הראשון, לפני הקרבנות והברית. אחרי שהקריבו את קרבנותיהם והתקדשו ונעשו עַמו, לא שלח אליהם את ידו, והם ראוהו ואכלו ושתו כעולי הרגל. כל יהודי מקַיֵּם שלש פעמים בשנה "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו". וגם הם, כיון שהקריבו את קרבנותיהם, הותרו להכנס במחִצתם. ככל מתכפר בקרבן. כל יהודי, שלש פעמים בשנה, עולה, רואה את האלהים, אוכל ושותה. כך ראוי וכך רצוי וכך הוא מצֻוֶּה. הפסוק מלמד שה' לא שלח אליהם את ידו, כדי ללמד שהם כבר הגיעו למעלת קדושה גבוהה, שהם יכולים להכנס אל ה' ללא חשש.
כבר כשאסר ה' על העליה להר צִוָּה שאח"כ יעלו, שבמשֹך היובל המה יעלו בהר. מהלשון "המה יעלו בהר" משמע שהם מצֻוִּים לעלות במשך היבל. זאת מטרתו של המקדש. אין עניָנו של המקדש שיתרחק האדם וינוע ויעמוד מרחוק, ויאמר אין כאן מקומי. עניָנו של המקדש שכך יאמר תחִלה. ויֵדע שהמקום הזה אש אוכלה הוא. אש אוכלת בראש ההר, לעיני בני ישראל. יֵדע האדם שהמקום הזה אסור הוא לו וחשוב הוא וקדוש, אבל אח"כ יֵדע שלמרות כל זאת ובגלל כל זאת הוא נכנס, ולא משום שנעשה המקום חול אלא מפני שנעשה האדם קדש קדשים. שהתקדש וקִדש את עצמו וכך בא. כך הוא מורא מקדש, שיכנס האדם ויֵראה לפני ה', ועם זאת יהיה ירא כיום הקהל. וכבר עמדנו בפרשת יתרו על כך שמעמד הר סיני היה "בעבור נסות אתכם", הנסיון היה האם ישראל יעמדו במקומם, יברחו, או ישאפו להתקרב אל ה', ומשה מאוכזב מכך שישראל ברחו.
(אמנם נכון שהמפרשים נחלקו בשאלה האם האכילה והשתיה בפסוק הזה נאמרו לחיוב או לשלילה. רש"י, שמפרש שהפרק הזה הוא תֵאור נוסף של מעמד הר סיני, מפרש שלא טוב עשו שאכלו ושתו. אבל הרמב"ן, שמפרש שהפרק הזה היה אחרי מעמד הר סיני, מפרש שטוב עשו שאכלו ושתו. משום שכבר תם מעמד הר סיני ועתה נצטוו לעשות שלמים ולשמוח לפני ה'. ולא בעת המראה הגדול אכלו ושתו אלא למחרתו, שמחו בו ואכלו ושתו. נאמר "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה’ פָּרִים". בחגיגה ו. אומרת הגמ' שלפי דעת בית הלל הקרבנות שהקריבו ישראל במדבר היו עולת ראיה ושלמי חגיגה. ושזה היה עוד לפני מתן תורה. רש"י מבאר שם שאמנם הפרק הזה נאמר אחרי מתן תורה, אבל הוא התרחש קודם לכן. גם בירושלמי מגלה א יג משמע שהקרבנות האלה קדמו למתן תורה. לכאורה הרמב"ן דורש את הפסוקים לחיוב, בדומה לקרבן ראיה וחגיגה, דוקא משום שהוא מפרש שהארוע המתואר כאן ארע אחרי מעמד הר סיני. אבל הנה אנו רואים שהאמוראים מפרשים שהיתה כאן מעין ראיה עוד לפני מעמד הר סיני).
עליות אל ההר
הפתיחה בלשון "ואל משה אמר" ולא בלשון "ויאמר אל משה", מלמדת שיש כאן חזרה אל הזמן הקודם. ומכך שנאמר ואל משה אמר, ולא וה' אמר אל משה, משמע שהדגש הוא על משה. מעין האמירה: עד כאן אמר לאחרים ועכשו אמר אל משה. מדוע מדגישה כאן התורה את משה? אפשר לפרש שהפסוק נכתב כך משום שאת עשרת הדברים אמר אל כל העם, ואל משה אמר עלה אל ה'. ואפשר, שפרשת יתרו מציגה את הברית מצד ה', את הופעת ה' על הר סיני, ואילו פרשת משפטים מתארת את אותם דברים מצד משה וישראל. וסדר הדברים כך הוא: אל משה אמר עלה אל ה', אך יתר העם נשארו מרחוק. את דברי הברית שמעו כל ישראל, אך את דברי ה' "כה תאמר אל בני ישראל" דִבור שכולל את כל פרשת משפטים (שכן אין אח"כ עוד "וידבר"), את זה אמר ה' רק למשה, לכן הלך משה ואמר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים (והחזרה על מעשי פרשת יתרו בקִצור נועדה כדי להסביר מדוע היה צריך משה לומר לעם את המשפטים, שכן הם לא היו עִמו ולא שמעו אותם. וכן אפשר שהטעם הוא משום שמעשי ישראל כאן הם המשך הברית של הר סיני, ולכן צריך לשוב ולהזכיר בקצור את מעמד הר סיני). אך בספר לא היה צריך לכתוב את המשפטים אלא רק את דברי הברית. על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. ובברית זו בא ה' בירידתו על הר סיני, וישראל בקרבנות למחרת. נמצא שסדר ספר שמות הוא כסדרו, מלבד הפסוקים הראשונים בפרקנו שאכן מנוסחים בלשון "ואל משה אמר" ולא בלשון "ויאמר אל משה", ללמדך שהם חוזרים בזמן. אך המשפטים ודאי נאמרו אחרי מעמד הר סיני, שהרי הם פותחים באתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. והמשך פרק כד ודאי נאמר אחריהם, שהרי משה מספר לעם את המשפטים.
ואפשר לפרש גם כך: כל הדברים עד כאן, הם המשך של "כה תאמר אל בני ישראל". את כל הדברים האלה תאמר לישראל. ואל משה אמר: עלה אל ה'. את זה לא תאמר לבני ישראל.
הקרבנות המקדשים את ישראל
בני ישראל זובחים שלמים, ואת הדם משה זורק עליהם. קרבן זה דומה לקרבנות המלואים. המלואים הם מעין שלמים, שהרי יש בהם חזה ושוק כמו שלמים, וגם בהם נִתן הדם על גופו של המתקדש. גם אשם מצורע דומה במדה מסוימת למלואים, וגם דמו נִתן על האיש המתקדש מטומאתו וחוזר לטהרתו.
המלואים נועדו לקדש את הכהנים לכהֻנתם. הקרבנות של פרשת השבוע מקדשים את ישראל.
לא נתבאר איזה דם חצה משה, האם דם השלמים או דם העולה. המכילתא ואב"ע למדו בפשטות שמזה ומזה, מהעולה והשלמים. (ואולי זה תלוי בהבנת הפסוק: "וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה’ פָּרִים", האם המלה פרים כוללת את הכל). אך יתכן שהעולות הוזכרו כדרך אגב. עִקר העניָן כאן הוא השלמים. הדומים למלואים, ולכן את דמם יש לחצות.
קרבנות התקרבות רבים בנויים מיחידה מקדימה של חטאת ועולה, ואחריהם הקרבן שהוא עניָן היום. כך הוא במלואים, אין איל המלואים בא אלא אחרי חטאת ועולה. כך הוא במצורע. (הדומה למִלואים, ואשמו נעשה בדומה לאיל המִלואים. אמנם, בפשטות מקריבים בו קודם את האשם ואח"כ את החטאת והעולה). כך הוא הן בנזיר טהור והן בנזיר טמא. כך הוא ביוה"כ, שרק אחרי חטאת ועולה על אהרן וחטאת ועולה על העם, אפשר לשלח את השעיר המשתלח עם כל עוונות בני ישראל.
כל המתקרב אל ה' עושה זאת אחרי חטאת ועולה, קודם כל סור מרע, חִטוי האדם מחטאתיו, ואח"כ עשה טוב. עולה היא הצהרה על נתינה עצמית של האדם לה'. כלומר: עשה טוב. (אולי לכן אמרו חכמים שהיא מכפרת על עשה, כלומר: עולה היא רתימת האדם לעשות מעשים לה'). אחרי סור מרע ועשה טוב באה ההתקרבות.
בקרבנות האמורים כאן אין חטאת, יש עולה ושלמים, וברור שהשלמים הם עניָנו של יום. אפשר לבאר שהקרבנות האלה הם מעין ראיה וחגיגה. אך אפשר לבאר שגם הקרבנות האלה דומים לכל קרבנות ההתקרבות אל ה' שמנינו לעיל. אלא שחטאת אי אפשר היה להקריב בטרם הוקם המשכן. אין חטאת, אך העולה שהוזכרה כאן דומה לכל העולות שהזכרנו לעיל: עשה טוב. רתימת האדם לעשות טוב. אחריה בא קרבן ההתקרבות אל ה', הקרבן העִקרי של היום. הקרבן העקרי של היום הוא השלמים. דמם נִתן על המזבח ועל העם, בדומה למִלואים, ובדומה למלואים בשרם נאכל בקדושה לפני ה'.
עליות להר
יש בתורה כמה עליות להר סיני, ובכל אחת מהם עומדים בהר סיני אנשים אחרים. תחִלה התגלה ה' אל משה בסנה, משה היה שם לבדו.
אח"כ, כשהיו ישראל ברפידים, אמר ה' אל משה "עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל" ולך עמם אל הצור בחורב. משה עלה אל ההר עם הזקנים והכה בצור. גם יהושע היה שם (שהרי כשהיו שם נודע שעמלק נלחם בישראל ומשה שולח את יהושע).
בפרשת יתרו שוב עלה משה אל ההר, וה' אמר לו להגביל את ההר. ושם נזכרו כמה עליות וירידות של משה: ה' קורא אל משה והוא עולה, ה' אומר לו רד העד בעם וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו. ועל זה משיב משה לא יוכל העם לעלות. שנראה לפרשו אינני צריך לרדת להעיד בעם שהרי כבר צויתנו והגבלנו את ההר (אבל פירוש טוב מזה פרשנו במקומו, עיי"ש). וה' עונה לו לך רד ועלית אתה ואהרן עמך. והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם.
בפרשתנו נאמר "עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחֹק. ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו". אחרי האמירה הזאת זובח משה את הזבחים וכורת ברית עם העם, ומשה, אהרן, נדב ואביהוא והזקנים עולים, כמצֻוֶּה בתחלת הפרק.
ואח"כ נאמר: ויקם משה ויהושע משרתו ויעל משה אל הר האלהים.
כיון שההר הוא הדבר שהועתק אח"כ למקדש (כמו שבארנו בפרשת יתרו), נראה שגם המעמד המתואר בפרשתנו דומה למקדש שיהיה אח"כ, וכשאומר ה' אל משה הגבל את ההר הוא כחומת הר הבית, ואח"כ כשאומר רד העד בעם פן יהרסו, הוא העם אשר התקדש שלשה ימים להכנס למחִצתו – העזרה. והכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרץ בם, הם הכהנים הנכנסים למחִצתם שלהם, והם העוסקים בזבחים המקרבים את ישראל אל ה'. ואולם אל ראש ההר, אל קדש הקדשים, "ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה'". וכן היה. הזקנים והכהנים היו במחִצתם והקריבו את הזבחים ונראו את פני ה' אלהי ישראל. כדרך ישראל הבאים להֵראות את פני אלהי ישראל בעזרה, ולהקריב קרבנות. וה' לא פרץ בהם כי התקדשו. כפי שאמר שאם יתקדשו לא יפרץ בם. וכיון שהקריבו קרבנותיהם לא שלח אליהם את ידו. כפי שבארנו לעיל שאחרי שהקריבו את קרבנותיהם והתקדשו ונעשו עַמו, לא שלח אליהם את ידו, והם ראוהו ואכלו ושתו כעולי הרגל.
כל יהודי מקַיֵּם שלש פעמים בשנה את "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו". וגם הם, כיון שהקריבו את קרבנותיהם, הותרו להכנס במחִצתם. ככל מתכפר בקרבן.
ואולם, כפי שצוה ה' "ונגש משה לבדו אל ה'" כן היה. אחרי אותה עליה לרגל המתוארת בפרשתנו, נאמר: "ויקם משה ויהושע משרתו ויעל משה אל הר האלהים". אל קדש הקדשים, אל ראש ההר, נכנס רק משה. ומראה כבוד ה' כאש אכלת בראש ההר. השכינה הרבוצה כארי. ומשה בא אל הענן. (נאמר כאן "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה’ עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן". פסוקים אלה דומים לאמור בסוף ספר שמות, ששכן ה' אל המשכן, ואח"כ ויקרא אל משה. פסוקים דומים אנו מוצאים גם כשבנה שלמה את המקדש).
כשעלה משה אל ה' לקבל לוחות שניים אמר לו ה' "ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר". בדומה לפרשת יתרו. אלא שכאן אמר "וגם איש אל ירא בכל ההר". כמו שנאמר על יום הכפורים "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש". לא יעלו כלל אל כל ההר. שלא כפרשתנו שבה עלו הכהנים והזקנים והשתחוו מרחוק, שם יעלה משה לבדו, לא הכהנים, לא הזקנים, ולא יהושע.
ביום השביעי
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים: וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם: וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה’ עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה’ כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.
פרשת משפטים מביאה כמה מקרים שבהם סופרים ששה ומקדשים את השביעי. לכן, בסופה מכסה הענן את ההר ששת ימים, ומשה עולה אליו ביום השביעי. הענן לא סר מן ההר, משה בא בתוך הענן. לא סרה הקדושה ביום השביעי, להפך: למשה הותר להכנס אל תוך הקדושה.
לשם מה עולה משה אל ההר? "וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם". מה הם התורה והמצוה? הדבר שלמד משה בין עליתו להר לבין ירידתו הוא המשכן והשבת. הם התורה והמצוה. לשם כך נכנס משה שוב אל הענן, במו במעמד הר סיני.
ובני ישראל מקימים את התורה והמצוה, כלומר בונים את המשכן, ושוב אנו מוצאים בו מעין מעמד הר סיני:"...וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה: וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן...". וגם כאן, מיד אח"כ נאמר ויקרא אל משה. הפעם ה' מדבר אליו לא מהר סיני אלא מאהל מועד.
התורה והמצוה של ה' היא לקחת את הר סיני ולהשכין אותו בינינו.
אבל יש עוד דבר שלמד משה בהר סיני (ולִמֵּד את ישראל ברדתו), והוא בא לידי בִטוי גם בעלייתו הזאת של משה אל ההר. השבת.
גם כאשר אין ה' שוכן בקרבנו במשכן, אחרי ששה ימים שוכן ה' עלינו יום אחד כבהר סיני.