במגלת אסתר יש לנשים תפקיד מרכזי. אסתר היא הנכנסת אל המלך ומצילה את עם ישראל. זרש היא היועצת להמן לעשות עץ, ומכירה בכך שאם מזרע היהודים מרדכי – נפל תפל לפניו. וכל הסִפור התחיל בכלל בגלל ושתי.
מנגד, מציאותה של האשה במגִלה היא עגומה מאד. אסתר הגיעה לאן שהגיעה בגלל תעשיית נשים עצובה מאד, והשפעתה על אחשורוש נובעת אף היא מסִבות מאד עצובות. ולכאורה, האשה היחידה במגִלה העומדת על כבודה, היא ושתי. אז נפתח בה.
בדברי חז"ל, ובעקבותיהם גם בתודעה העממית, ושתי היא התגלמות כל המפלצתיות עלי אדמות. היא מרשעת, מצורעת, פרוצה, עם קרן על הראש וזנב שנשלח במשלוח מיוחד מאת המלאך גבריאל.
ונשאלת השאלה מה יש לחכמינו נגד ושתי? למה הפכו אותה לדמות שלילית ופרוצה? בפשט המגִלה, ושתי היא דמות מופת הראויה לחִקוי והערצה. הדבר היחיד שמסופר עליה הוא שהיא נקראה להופיע בפני גברים כדי שכולם יראו את יפיה, והיא סרבה. מופת לצניעות ולשמירה על כבוד האשה, כל כבודה בת מלך פנימה[1].
חכמים שאלו על כך: "ותמאן המלכה ושתי מכדי פריצתא הואי דאמר מר שניהן לדבר עבירה נתכוונו מאי טעמא לא אתאי אמר רבי יוסי בר חנינא מלמד שפרחה בה צרעת". (מגלה יב:). ועוד דורשים שעשתה כן משום רגש של מרד. (וכך נראה לפי המשך המגלה). אבל בפשט הדברים – מנין שפריצתא הואי? מנין למדו זאת חז"ל?
עוד דורשים שם חז"ל: "וכן בסעודתו של אותו רשע הללו אומרים מדיות נאות והללו אומרים פרסיות נאות אמר להם אחשורוש כלי שאני משתמש בו אינו לא מדיי ולא פרסי אלא כשדיי רצונכם לראותה אמרו לו אין ובלבד שתהא ערומה". קשה להאמין שמישהו מעבדי אחשורוש אכן העז לומר כך לאחשורוש, אילו היה אומר לו כך, מן הסתם היה מוצא את עצמו על העץ הקרוב. אבל חכמים מביעים כאן את המסר שלהעמיד אשה מול קהל של גברים כדי שכולם יראו כמה היא יפה (ובעלה יתכבד בכך[2]), גם אם היא לבושה במיטב מחלצותיה, זה כמו להעמיד אותה ערומה. זה ממש זה. פלא שהיא לא רצתה לבוא? אינני יודע אם אחשורוש התכוֵן שהיא תעמוד כמוצג על במה וכל הגברים יסתכלו (כפי שכותב המגלה רצה, כנראה, שנדמיין), או שהוא התכוֵן שהיא תכנס כדרך אגב וממילא הכל יראו איזו אשה יפה יש לו. כך או כך, ושתי הבינה היטב שהיא נקראת להתיצב לפני קהל של גברים רעבים כדי שגופה ישמש קישוט לאחשורוש. פלא שהיא מאנה? לכאורה יש לשבח אותה על כך. אשה העומדת על צניעותה[3].
אמנם, נשים רבות במצבה דווקא מאד נהנות מהעניין, מתשומת הלב, מכך שגברים מתעניינים בהן, ומכך שהכל מקנאים בבעל בגללן. הן רואות בזה כבוד. גם התרבות השלטת של היום מצווה על נשים להראות יפות ומושכות, ובשושן הבירה המודרנית מי ששומרת על כבודה ולא מבליטה את גופה מאבדת לא מעט[4]. האידאולוגיה הפלורליסטית לא מרשה לה להיות שונה. יש לשבח ולהלל את ושתי שהיא לא כזאת. למה חז"ל משמיצים אותה?[5]
נבקש להציע את ההסבר הבא: אחת ממטרות המגִלה היא להציג את שפלותו ובזיונו של היהודי בגלות, היהודי שלפחות כלפי חוץ תלוי במלך בשר ודם, ואילו המלך האמיתי נסתר. לכן מציגה המגלה את ושתי הגאה כנגד אסתר הגלותית החוששת מהמלך.
אבל לחז"ל היתה מגמה אחרת. הנקודה המציקה ביותר בכל הסִפור הזה היא שבנגוד לושתי העומדת על שלה, אסתר לא מסרבת לאחשורוש ולו פעם אחת. אמנם היא עוברת על החוק האוסר להכנס אליו ללא קריאה, אבל גם את זה היא לא מוכנה לעשות עד שמרדכי לוחץ עליה (לפחות בפעם הראשונה). והיא מקפידה על כל כללי הטקס. היא נופלת לפני רגליו (גם את זה דורשים חז"ל כדבר אישות[6], וגם אם בפשט הדברים אין הדבר כך, הרעיון הוא פשטי: היא עושה את עצמה עפר לרגלי אחשורוש. אמנם למען מטרה חשובה, אך המגלה מציגה את המצב העגום שבו המטרה החשובה מושגת ע"י השפלת אשה יהודיה כלפי הגוי). שלא לדבר על כך שמלכתחילה היא אינה מתנגדת ללקיחתה אל המלך (אולי כי היא יודעת שאין טעם ואין סִכוי).
חז"ל רצו להציג דווקא את הצד היפה באישיותה של אסתר (צד שקיים אף הוא ללא ספק). יתכן שהסתירה הזאת בין הצגתה של אסתר להצגתה של ושתי, היא זאת שהביאה את חז"ל להשחיר את פניה של ושתי.
ואולי לכן הם סִלקו מהבמה את האנטיתזה המאיימת. כי גם ענשה של ושתי הוגדל ע"י חז"ל הרבה מעבר לפשט. לפי חז"ל אחשורוש דן את ושתי למיתה. אין לזה זכר בפשט המגלה. בפשט המגלה ענשה של ושתי הוא רק שלא תבוא עוד אל המלך. אפשר לומר שזה מאסר עולם בארמון, אבל ממילא גם לפני כן היא היתה בתנאים של מאסר עולם. למעשה יש כאן שִפור בתנאים. עד אותו יום היא היתה במאסר עולם הכולל גם יחסי אישות בכפיה.
המגלה מציגה היטב את תעשיית הנשים של אחשורוש.
מקורה של תעשיית הנשים הזאת היא נערי המלך משרתיו. במקומות אחרים במגלה המלך מתייעץ עם שריו או שהוא מוקף בסריסיו. אבל כאן אנו מוצאים מעמד אחר: משרתים שאינם סריסים. רק הם יכולים להבין את לב המלך ולהציע לו הצעה שלא יוכל לסרב לה: אתה עתה תעשה מלוכה על מהדו ועד כוש? נצל זאת. קבל כל לילה אשה חדשה.
השרים לא היו מעזים להציע הצעה כזאת למלך המכובד. מצד שני, גם הסריסים לא מבינים את העצמה הטמונה בהצעה הזאת. אבל מי הם המשרתים? יש להניח שהם גברים צעירים שאינם מסוגלים להוציא מפיהם משפט שלם בלי מלה גסה אחת לפחות. הם יודעים היטב מה רוצה המלך ואינו מעז לבטא. המשרתים מבינים שאת מה שכל משרת אומר כל היום בקול, המלך חושב בשקט. תן לו אפשרות לעשות זאת בצורה שתחשב בעיני הבריות כמכובדת ולא כבזויה, והוא ירוץ אחרי הנשים כמו כל בהמה ממוצעת שבה רץ הזכר אחר הנקבה. הם יודעים היטב שכל מה שהמלך צריך כעת הוא דרך לחיות חיי הוללות ולהשאר מכובד. הם נותנים לו את הנוסחה.
בפרק הזה המגילה באה ללמד דבר פשוט: המלך והמשרתים קורצו בדיוק מאותו חומר. קצת נשים וקצת יין יכולים להמיס את החומר הזה. אחד מגושי החומר הזה למד איך יושבים על כסא מכובד. זה לא הפך אותו לאדם אחר.
וכך מתחיל מפעל הנשים הגדול של המלך. זהו מפעל ממלכתי לכל דבר, שנעשה ע"י פקידים ממלכתיים להאדרת כבוד הממלכה. נמצאה הנוסחה הגואלת שלפיה יוכל המלך להיות גם מלך וגם הולל כאחד המשרתים: ההוללות תהיה ממלכתית רשמית (ממלכתית במלרע או במלעיל, כרצונכם). כל אשה תובא אל המלך ע"י פקיד ממונה, שמן הסתם גם מילא את כל הטפסים בשלשה העתקים. מפעל ממלכתי משובח. (כמו גֵרושה של ושתי. גם שם, הגלולות להרגעת המצפון שסיפק ממוכן, אִפשרו לתרגם את התפרצויות הזעם של אחשורוש לצֹרך ממלכתי מכובד).
אסתר היא חלק מתעשיית הנשים הזאת, אם כי המגלה טורחת להבדיל אותה משאר הנשים. בפשטות, היא נבחרה משום שהיתה יפת תאר וטובת מראה.
במאמר מוסגר נציין, שכמעט בכל המקומות שבהם נאמר בתנ"ך יפת תאר או יפת מראה (או יפה תאר ויפה מראה) הדבר הוביל לדבר רע. אברם מגלה ששרי אשה יפת מראה כאשר מתקרבים למצרים ויש חשש מפני היופי שיהיה לרועץ. אצל רחל יופי המראה משך את יעקב אליה, ופתח סיפור זוגיות טרגי שמסתיים בצער ובויכוחים, ולדורות בחר ה' בלאה ובניה על פני רחל, למרות העדפת יעקב (וראה על כך במאמר על הבכורה בבית יעקב). גם אצל יוסף, יפיו היה לו לרועץ. אין מה לומר שאשת יפת התאר הנשבית במלחמה היא דבר רע. גם תמר בת אבשלום היתה יפת מראה, וגם אביגיל. אולי אפשר להוסיף שגם הפרות יפות התאר שראה פרעה בחלומו, היו פתיחה לרעב גדול ולירידת ישראל למצרים. כאשר היופי החיצוני ממלא תפקיד – הוא לא לטובה.
אבל חז"ל הסיטו את תשומת לבנו מיפיה החיצוני של אסתר, וכתבו שלא היופי החיצוני משך את אחשורוש אלא דוקא היופי הפנימי.
אסתר היא דמות שהדבר העִקרי שאפשר לומר עליה, לפחות בחציה הראשון של המגלה, הוא שהיא הדבר הכי פאסיבי שיש. היא מקבלת את המציאות. היא מצייתת לכל החוקים. היא לא מבקשת דבר ועושה מה שאומרים לה. היא עושה את אשר יאמר הגי, את מאמר מרדכי, ומצייתת לחוקי המלך. ממלכתית קיצונית. היא נבהלת כשהיא מגיעה לידי סתירה. יהודי גלותי טיפוסי.
מרדכי מעורר אותה לבוא אל המלך. והיא מתחילה לפעול. באלו דרכים היא פועלת? היא מעוררת את חשקו של המלך. בין אם מדובר בחשק מיני ממש שבא לידי ביטוי גופני, ובין אם מדובר סתם בתגובה טבעית שבה מגיב לב גבר בנוכחות אשה נערצת (ויין), הסיטואציה כולה אינה מעוררת הערצה. המטרה הושגה, אבל בדרכים מאד לא משמחות ולא מכובדות (גם אם לא נקבל את פרשנות חז"ל שאחשורוש בא על אסתר באותו מעמד[7]). אשה שהצליחה לשכנע גבר לבצע מהלך פוליטי בזכות ההורמונים – זו מציאות שאינה מכבדת לא את האשה ולא את הגבר. כוחה המיוחד של אשה בשכנוע והנעת תהליכים מדיניים, באמצעות ניצול מיניותה ומשיכתו של הגבר אליה, הוא דבר שאינו מכבד לא את האשה המשכנעת וודאי שלא את הגבר המשתכנע.
המגלה שעניינה מצבו העלוב של היהודי בגלות מסתירה את סגולותיה של אסתר וחז"ל מבקשים לגלות אותן ולכן מסיטים את תשומת ליבנו מיופיה החיצוני של אסתר אל יופיה הפנימי, ואומרים שאסתר היתה ירקרוקת, אלא שהיה חוט של חסד משוך על פניה. חז"ל מתבססים על המלה חסד האמורה באסתר ולא בשאר הנשים. קשה לקבל זאת כפשט. המגלה מתארת את אסתר כיפת תאר וטובת מראה. ובכל זאת: גם כאן יש מן הפשט. יש חן מיוחד באשה שכל מראה אומר מדות נאצלות. אחשורוש אוסף אליו בלילה את "כל נערה בתולה טובת מראה", ואפשר לנחש מה עומד מאחורי הביטוי הזה. אבל כדי לעורר תחושה מכובדת בקרב ההמונים, הוא צריך שביום תעמוד לידו אשה אחרת לגמרי. אשה המשדרת צניעות והוד. אם אשה שכל מראה הוא של הוד וכבוד וצניעות עומדת ליד איש (למרות שהכל יודעים שהיא נלקחה בכח) גם האיש נוטל מכבודה ומהדרה.
זו לא רק החשיבה הקרה המבקשת יקר מלכות. גבר חזק יכול להשיג בכח אשה שגופה יפה. הרצון להופיע בצד אשה נערצת, מביא את האיש להעריץ את האשה ולחפוץ בה. והתהליך הזה הוא דו-סטרי: ההערצה לאשה מסויימת, גורמת לאיש לרצות את האשה כדי להתכבד בה,וההערצה הופכת להיות הערצה רווית הורמונים, הגורמת לאיש לרצות באובססיביות את תשומת ליבה של האשה הזאת. הדבר נִכר לעין לאֹרך מגלת אסתר, (אם תרצו: זוהי המשמעות המשנית הנלוית לפסוק "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן", שבא בענין ושתי שמאנה לשמש כיקר של בעלה). אגב זה נכון בכל חברה, ולא תמיד לשלילה. יש להניח שלא מעט בחורים טובים בוחרים אשה כאשר אחד הקטליזטורים לעניין הוא החלום המתוק שבו יאמר ראובן לשמעון בחדר האוכל "שמעת ששמוליק התארס עם בתו של הרב פלוני?"[8]. בדרך כלל יוצאות מזה אחר כך משפחות לתפארת.
אבל גם חז"ל לא נמנעו מלדרוש שאסתר נלקחה אל המלך בזמן שהגוף נהנה מן הגוף. בסופו של דבר, זה המאפיין המרכזי של התעשייה המלכותית המרכזית.
תעשייה שלמה, אבל בסופו של דבר (אמנם, רק אחרי שמרדכי עורר אותה) מבינה אסתר את כֹחה הגדול ויכלתה להשפיע על מהלכי המלך, דווקא בשל היותה אשה ובשל משיכתו של המלך לנשים. כאשר היא כבר מתעוררת ליזום ולפעול, היא מבינה היטב כיצד תוכל לנצל את היותה אשה כדי להציל את עם ישראל. מה סוד כֹחה של אסתר? הלא לאחשורוש היו נשים כחול אשר על שפת הים לרוב. האם היה חש בחֹסר כלשהו אילו היה מצרף את אסתר אל ושתי וממליך אחת אחרת? מסתבר שכן. דוקא משום שיש לו נשים רבות. התורה אומרת שאסור למלך להרבות נשים "ולא יסור לבבו"[9]. מי שיש לו נשים רבות – יותר קל להן להסיר את לבבו. אחשורוש כבר נכוה פעם אחת בכך שויתר על האשה שהיתה לו, ואח"כ הוסיף לחשוק בה ולהתאוות אליה. את תאוותו של גבר יודעת אשה חכמה לנצל. ובתנאי שתבין שמותר לה להמרות את פיו. כל עוד היא כנועה וצייתנית היא לא תצליח.
התורה אוסרת על המלך להרבות נשים וכסף, ומצוה עליו לשאת עמו ספר תורה. כך יראה המלך את עצמו כתלוי באלהים, ויבין שאינו אלא בשר ודם, הכפוף למערכת ערכים גבוהה ממנו. בממלכת פרס ומדי כפרו בקיומה של מערכת ערכים גבוהה. הפלורליזם הרווח בממלכה הפרסית, התומך בחופש דת, אמונה ושפה לכל עם, אומר בעצם שאין ערך עליון ששוה לחיות למענו. חופש דת ואמונה פירושו שלא באמת מאמינים בשום דבר, ושהאמונה היא דבר לא חשוב. איש לא יתן חופש בנושאים החשובים לו באמת. איש לא יתן חופש בדברים שהוא מאמין בהם באמת. מי שמאמין שאת הבעיה הפלסטינית צריך לפתור בדרך מסויימת דווקא, או שאסור להפלות במדינה בין בן לאום כזה לבן לאום אחר או בין איש לאשה, או שהתחבורה הציבורית צריכה להיות מעורבת, לא יסכים לתת למי שסובר אחרת חופש לנהוג כפי שהוא סובר. נתינת חופש לעבוד אלהים אחרים פירושה שאין אלהים, ושאלהים הוא לא דבר שבאמת קיים אלא צורך פנימי של האדם לדמיין דבר מרגש. רק עם תפישה כזאת אפשר להיות פלורליסט בענייני אמונה, שהרי אם יש אלהים – איך אפשר לתת למישהו אחר למרוד בו? ספר דניאל מציג את ההבדל בין הממלכה הבבלית לממלכה הפרסית: הממלכה הבבלית גוזרת מיתה על מי שלא ישתחוה לפסל שלה, הממלכה הפרסית גוזרת מיתה על מי שישתחוה לאל כלשהו מלבד המלך. אין ערכים עליונים. ממילא את הואקום תופשים ערכי הנאתו של האדם הפרטי[10]. צא ולמד מאחשורוש המודרני: כאשר לא באמת מאמינים באלהים, הכסף והזהב, הסוסים והנשים הופכים לאידאל מלכותי. ספר משלי מוסיף את האסור על המלך לשתות יין, וגם הוא נכנס כאן[11]. ממלכה שלא מאמינה בערך עליון, והערך העליון ביותר שלה הוא האדם עצמו, אך מתבקש שיחול בה איסור חמור להגביל את יצריו המיניים של האדם. הפלורליזם והאמירה החד-משמעית שאצלנו לא תהיה אידאולוגיה, הופכים לאידאולוגיה גדולה שהאדם מוכן לצאת למענה למלחמה עקובת דם. ובע"ה נאריך בכך במאמר על שלטון החוק במלכות אחשורוש.
הראינו אפוא שאשה יכולה להשפיע על המהלך הפוליטי, אבל לשם כך היא צריכה לשהתמש במיניות שלה, מה שלא מוסיף כבוד לא לה ולא למלך. זה אחד המסרים של המגלה. ובכל זאת, לא נוכל לסיים את המאמר הזה מבלי להזכיר את זרש.
זרש היא היוזמת את עשיית העץ. לא די בכך שהמן יתלה את מרדכי, זרש מציעה קמפיין מקדים. יש ששאלו מנין ידע חרבונה שהמן הכין עץ לתליית מרדכי. אבל זו איננה שאלה: אם יעשו עץ בגובה חמשים אמה – אין אדם אחד בשושן הבירה שלא יודע שהמן הכין עץ, ומן הסתם הוא גם יודע בדיוק למי. בהסתייגות אחת: יש איש אחד בשושן הבירה שעדיין לא יודע על כך, האיש האחד הזה לא יודע כי הוא ספון בחצרו הפנימית ואסור להכנס אליו בלי הזמנה. חוץ ממנו – כל אנשי שושן כבר ראו את העץ, והם יודעים היטב שאם מראים להם עץ במערכה הראשונה – מישהו יתָּלה עליו במערכה השלישית. אם לא – פאדיחה למלך.
זרש כ"כ בטוחה בנצחונה, שהיא לוקחת את הסיכון: להקים את העץ ואח"כ להעמיד את אחשורוש בפני עובדות. כאשר התכנית משתבשת, זרש יודעת לומר להמן בשיא האדישות שאם מזרע היהודים מרדכי נפל יפול לפניו. המן נפל משום ששמע לקול אשתו, אבל אשתו עוד מאשימה אותו.
בסופו של דבר מצאו את עצמם המן ובניו (שאולי הם גם בניה של זרש) על העץ. זרש, שבישלה את כל הדייסה הזאת, נשארה על הקרקע. מעמד האשה.
[1] ובפרט שבטויים רבים במגלה מזכירים את מעשי יוסף. ולכן יש מקום לומר שמחבר המגלה השתמש במלה "ותמאן" כדי להזכיר את יוסף שהתרחק מן הפריצות.
[2] אבל זה נכון גם אם האשה עצמה יוזמת זאת. מה חושבת לעצמה אשה ששואפת להיראות לעיני גברים במלוא יפיה? שיעריצו את מדות הנפש שבה? שיעריצו את חכמתה וכשרונותיה? את מעשיה הטובים? גם אם שום גבר לא עתיד להתכבד מכך אלא האשה עצמה עושה זאת כדי לזכות להערכה בעיני הגברים (שאולי גם תתבטא בהמשך בהישגים משמעותיים), מה גורם כאן להערכה הזאת? לא מדותיה הטובות ונפשה הנאצלת. לכן עמדו חכמים על כך שגם ושתי מן הסתם חפצה בכך, כפי שחפצות בכך נשים רבות הבאות לעמוד בפני גברים. חז"ל לא רצו להציג את ושתי הגויה כאשה צנועה יותר ומכובדת יותר מאסתר (ומנשים רבות אחרות).
[3] אמנם, אפשר שלא באה משום שהיתה עסוקה עם הנשים, שאל"כ למה ספרה לנו המגלה שהיא עשתה משתה נשים. אמנם, אפשר שהמגלה ספרה זאת כדי להסביר את החשש של ממוכן שכל הנשים תשמענה. (ולפי המדרש שממוכן זה המן – בסופו של דבר הוא נפל משום ששמע לקול אשתו ועשה עץ).
[4] החברה רוחשת כבוד למי שמבליטה את גופה וגם הנשים נהנות מזה. מה שמלמד שהליברליזם אינו אלא תחפושת, והאידאולוגיה האמתית שלו היא מתירנות וחופש ליצר.
[5] אולי משום שדרשו שהיתה בת של נבוכדנצר, ומשום כך לא רצו לומר שהיתה צדיקה.
[6] חכמים אמנם התבססו על הפסוק "וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי", אבל מסתבר שגם הפסוק "ותפל לפני רגליו" עומד ברקע הדרשה, ובלעדיו הדרשה לא היתה נדרשת.
שהרי, בקשתו של מרדכי מאסתר "לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ" התקיימה רק בפרק ח, שם נאמר "וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ". אסתר חשבה שהיא תצליח לבצע את המשימה מבלי לעשות מה שצוה מרדכי, כלומר: מבלי לבוא אל המלך להתחנן לו. היא באה אל המלך בלי להתחנן, הזמינה אותו למשתה עם המן, הביאה לתליית המן, אבל את גזרת ההשמדה על היהודים היא עדיין לא הצליחה לבטל. התברר שאי אפשר לעשות זאת בלי לבוא אל המלך להתחנן לו. את מה שבִקש מרדכי בפרק ד, עשתה אסתר בפרק ח. מסתבר אפוא שהפסוק "ותפל לפני רגליו" עמד לנגד עיני חז"ל כאשר הם דרשו את הדרשה הנ"ל. (הפעל נפ"ל אמור פעמים רבות במגלה, כמעט תמיד על המן, או על מעשי המן שהפיל פור ונאסר עליו להפיל דבר. כמו כן פחד מרדכי ופחד היהודים נפל על העמים. רק כאן הפעל הזה אמור על אסתר).
[7] דרש דומה דרשו חכמים לגבי יעל. הן לגבי יעל והן לגבי אסתר דרשו חכמים דרשות מיניות ששִמשו במשך הדורות גם כראיות הלכתיות. ואם לגבי אסתר ברור גם בפשט המגלה שהנושא המיני עמד במרכז הקשר בינה לבין אחשורוש (גם אם לא באותו מעמד), הרי שלגבי יעל אין לכך זכר ורמז בפשט הכתובים. חכמים מבססים את הדרשה על הפסוק האמור בשירת דבורה: "בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד". מי שמכיר את התנועה של נעיצת יתד בקרקע, ורואה לנגד עיניו את התמונה שבה סיסרא שוכב על הארץ ויעל עומדת מעליו בתנוחה של תקיעת יתד בארץ, מבין היטב את פשט הפסוק בשירה. הפסוק מתאר את רגע ההשפלה של סיסרא, השוכב מוטל לרגלי אשה. גודל ההשפלה במיתה בידי אשה הוא דבר שבולט בספר שופטים לא רק בפרשת ברק ודבורה (כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא) אלא גם להלן בפרשת אבימלך. השירה מבטאת את גודל ההשפלה בכך שלא רק מת בידי אשה, אלא שכב והיה כעפר תחת רגליה. (ספר שופטים שמטרתו להראות את התדרדרות ישראל באין מלך תחת שלטון לא מסודר של השופטים, מציג כאן את העובדה המשפילה שברק אינו פועל מעצמו, והמנצחים הם דבורה ויעל. ומהצד השני – אם סיסרא). חכמים הופכים את הפשט על פיו, ומבטאים מצב שבו האיש שוכב מעל האשה, אולי כדי לבטא את העובדה שההצלה באה ע"י השתדלות של אשה, שמשכה אליה את האויב בעצם היותה אשה. מעשה לא מכובד, משום שאילו היה בפתח האהל איש ולא אשה – לא היה האויב נמשך. האשה השתמשה בנשיותה כדי לפתותו).
[8] האם שמוליק מודע לכך שזה הקטליזטור? תלוי איזו כפה הוא חובש. יש להניח שאם הוא חובש כפה מסויימת, הוא מדחיק את החלום המתוק הזה ומשכנע את עצמו שהחלום הזה בכלל לא שיחק שום תפקיד במערכת השיקולים. לעמת זאת, אם הוא חובש כפה אחרת, יש להניח שהוא ידבר על כך בפה מלא עם ראובן ושמעון.
[9] אמנם, את הפסוק בתורה אפשר בהחלט לפרש שיסור לבבו, לא משום שהנשים תסרנה אותו, אלא משום שגאוותו על כך שיש לו הרבה נשים תסיר את לבבו. כמו שעלול לקרות אם ירבה כסף וזהב או סוסים. וכמו אחשורוש, שהרבה נשים כדי להתכבד בהן. אבל אצל שלמה אנו מוצאים שהנשים עצמן היטו את לבבו. ולמעשה, יש חפיפה מסויימת בין שני ההסברים. מי שכבודו תלוי בכך שהוא מופיע בצבור עם האשה הנערצת, סופו שהוא עצמו מעריץ אותה, נמשך אליה ועושה את רצונה. הוא לא מוכן לוותר עליה.
[10] אם אין כללים והכל מותר, ההיתרים והמתירנות נעשית אידאולוגיה, ומכאן נוטה היצר לחומרנות. התרבות הזאת, כיון שהיא מתריסה נגד כל מעשה שנועד לרסן את האדם ולשמור עליו כאדם חושב ולא יצרי, בעל כרחה תגרר ליצריות. היצר ימצא צידוק אידאולוגי. היצרי יותר יתפש כמכובד יותר, וזה בדיוק מה שחסר ליצר. כל אלה שעומדים בד"כ כנגד היצר נפלו אחד אחד, והיצר היה חופשי לנהוג כרצונו ולהוביל את האדם באף, אינטרס מובהק של שניהם. אמנם נכון, שעדיין יש באדם החומרי ראיה של מי שאינו חומרי כאציל יותר ומושך יותר.
[11] התורה אוסרת על המלך להרבות נשים, כסף וזהב, וסוסים. בספר משלי נוסף אליהם גם היין. אחשורוש מתפאר בכספו וזהבו הרבים תוך כדי משתה יין כבר בתחילת המגלה. אח"כ הוא מרבה נשים, ובסופו של דבר מתברר שגם לסוס יש תפקיד מפתח בכבודו של המלך.