השואה

אנשים המכבדים את זכר הנספים בשואה לא אוהבים, ובצדק, לדבר על ההולכים כצאן לטבח. הם כועסים על כל מי שמותח בקרת על הנספים ומפליגים בספורי גבורה על אנשים שגם בחשכת מחנות הרכוז וההשמדה עוד הוסיפו למסור את נפשם על תפילין ועל תפלה, על ברכות ועל מצה. אין לי כל תהיות לגבי גבורתם של הנ"ל, אך לי זה לא מתרץ את השאלה. אדרבה, זה מעצים את השאלה; אם הם היו כ"כ חזקים וגבורים, למה לא עמד להם עז רוחם כשהגרמנים ימ"ש הורו להם לשתף פעולה בהריגת עצמם? למה הם שתפו פעולה עם רוצחם?

אומרים שהם מתו על קדוש השם. אני מבין למה מי שאומרים לו עבור עברה או מות מת על קדוש השם. הוא הכריז הכרזה גדולה שקדושת שם ה' חשובה לו מחייו, וללא ספק קדש בזה את שם ה' הגדול. אך אדם שלא הותירו לו כל ברירה אלא למות, גם אם הוא מת על היותו יהודי. היכן קדוש השם? חלול השם יש כאן, קדוש השם היכן?

(אין ספק שהיו שם אלפי מקרים פרטיים של קידוש השם פרטי ונקודתי. ואולי עשרות אלפי. אבל עשרות אלפי מקרים מתוך ששה מליונים זה לא הרבה, והארוע כולו ודאי לא היה קדוש השם).

שאלתי את רבותי שאלה זאת וענו לי תשובות שונות, אבל אף אחת מהן לא הניחה את דעתי.

לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם. אני לא מסוגל להבין איך אומרים לאדם להתפשט ולעמוד על פי הבור כדי שיירו בו, והוא מתפשט ועומד על פי הבור וממתין שיירו בו. אדם שיודע שאין לו מה להפסיד, מה גורם לו לעשות מה שאומרים לו?

בדמיוני אני רואה את כל הקדושים הנ"ל מביטים בי ממקומם בעוה"ב ומטיחים בי: איך אתה מעז למתוח עלינו בקרת? מה אתה מבין בכלל, צבר שמן שכמוך שלא טעם טעם גלות. אתה לא יודע באיזה מצב היינו. ואכן אין רצוני לדון אותם כיון שלא הגעתי למקומם ואני מקוה שלא אגיע. אך לעצמי אני רוצה להבין את התופעה הזאת.

היו שם אנשים שהתרגלו במשך אלפים שנה לעשות מה שהגוי אומר להם. אנשים שבמשך אלפים שנה חונכו למות על קדוש השם; שבמשך אלפים שנה חונכו שאם הגוי אומר לעבוד ע"ז או למות יש למות ולא לעבוד ע"ז. אבל החנוך של אלפי שנה לא עסק כלל באפשרות שאולי היהודי לא ימות ולא יעבוד ע"ז אלא יהרוג את הגוי. או לפחות יברח. המוח היהודי כלל לא העלה על דעתו שיש אפשרות כזאת והחנוך היהודי לא עסק בה.

בין אותם אנשים שהתפשטו ועמדו על פי הבור היו ודאי אנשים רבים שאילו היו אומרים להם שיתפשטו או יהרגו היו נהרגים ולא מתפשטים, אבל כשאמרו להם להתפשט ולההרג הם התפשטו ונהרגו וסברו שם עושים זאת על קדוש השם כפי שחונכו, הם לא שמו לב שהסיטואציה השתנתה באפן מהותי, ושבמציאות הזאת המיתה אינה קדוש השם. ויתרה מזאת: איש מהם לא העלה על דעתו שבעצם כמה עשרות אלפי יהודים לא חמושים, הם יותר חזקים מכמה עשרות גרמנים חמושים, ואולי יש סכוי שלפחות חלקם ישארו חיים. הם גם לא חשבו על האפשרות לברוח, ואולי אם כלם יברחו חלקם יצאו חיים. הם אפילו לא שמו לב שיש אפשרות לא למרוד ולא לברוח, אלא פשוט לשבת ולא לעשות דבר, ולא ליפול כפרי בשל לידי הרוצחים השפלים. האנשים האלה הלכו ועשו מה שאמרו להם ע"מ למות. קשה לי להבין את זה, עקב היותי צבר שמן שלא טעם טעם גלות, כאמור לעיל, אבל אולי אלפים שנות גלות וחנוך לקדוש השם חנכו את האדם לבחור בין למות לבין לעבוד ע"ז, כלומר: אפשר לבחור רק בין שתי האפשרויות שהגוי נותן. ללכת בתלם הקבוע ולא להעלות אפשרות שמחוץ לתלם. וכאשר הגוי לא נותן אפשרות אחרת אלא ללכת ולמות הולכים ומתים על חלול השם ומדמים שזה קדוש השם. הרגשת חסר הברירה מתחזקת לאור העובדה שכל העיירה הולכת אחר הגוי. איש לא יכול, ואפי' יעלה את הנמוק ההגיוני ביותר בעולם (כגון בואו נתמרד כי אין לנו מה להפסיד), לשכנע את העיירה לנהוג אחרת ממה שברור לה שצריך לנהוג. וחוץ מזה הלא הענין ברור: מה תעשה? תלך נגד כולם? אתה באמת חושב שאתה לבד תשנה את העולם? אל תעשה בושות ואל תביע את דעותיך המשונות כשברור לכל שהענין הפוך.

כאמור לעיל, אינני רוצה לדון אותם ואינני רוצה ללמד חובה על המתים הי"ד. הסבה שהשאלה הזאת כ"כ מטרידה אותי היא לא הרצון לדעת מה גרם להם לנהוג כפי שנהגו. מה שמטריד אותי ומדיד שנה מעיני הוא הפחד שמא גם אנחנו כאן נכשלים יום יום באותה הליכה בתלם. אולי גם אנחנו לוקים באותו עורון שמנע מאבותינו לראות שיש אפשרות אחרת מלבד האפשרויות שהגוי נותן. אולי אצלנו המקרים הם לא כ"כ קיצוניים אבל דוקא משום כך קשה לנו יותר לראות את האבסורד בהתנהגותנו.

מעולם לא טעמתי טעם גלות, אך טעמתי גם טעמתי את טעם השאלות מה תעשה? תלך נגד כולם? אתה באמת חושב שאתה לבד תשנה את העולם? אל תעשה בושות ואל תביע את דעותיך המשונות כשברור לכל שהענין הפוך.

כבר שנתים אנחנו נתונים במצב בלתי אפשרי שבו אנחנו נהרגים מדי יום ולא עושים דבר למנוע זאת. כבר עשר שנים אנחנו במצב אבסורדי שבו אנו נותנים לידי אויבינו את ארץ חמדתנו וחמדת נחלתנו ועדין נאשמים ונהרגים. כבר אלפים שנה שועלים מהלכים במקום מקדשנו, שלשים וחמש שנים מתוכן אנחנו מכניסים במו ידינו את השועלים לשם. ארצנו ועיר קדשנו מלאים גויים וע"ז שאנו מצֻוִּים לבערה. מה עשינו כדי להפסיק את זה? השתמשנו רק באפשרויות שבמסגרת התלם שאנחנו הולכים בו. מי שהעז להציע רעיון קצת מחוץ לתלם הוגדר מיד כקיצוני והוצא אל מחוץ למחנה.

בכל הגלוית למדנו להתרגל למצבים אבסורדיים ולקבל אותם כמובנים מאליהם. למדנו אפילו לבוז למי שרוצה להשיב את ההגיון על כנו ולהתנגד לשנוי במצב. התרגלנו לחיוב עם זה שהמצרים מעבידים אותנו בפרך, התרגלנו שהמצרים זורקים את בנינו ליאור. התרגלנו שהגויים כותבים להשמיד להרוג ולאבד. התרגלנו שדמנו הפקר והגויים יכולים לרצוח אותנו להנאתם. האם גם בארצנו אנחנו צריכים להתרגל לאבסורד? המדינה מלאה אבסורדים. אבסורד שהמדינה לא שומרת שבת, אבסורד שלא בונים את המקדש. אבסורד שכולנו משתמשים במלה אבסורד ועוד מלים לועזיות למיניהן.

אתם שואלים אותי מה אני מציע, איזה צעד שנעשה יביא אותנו למצב טוב יותר? אני לא יודע. אין לי פתרון. אולי באמת אין שום מעשה שאם נעשה אותו נגיע למצב יותר טוב. אבל אולי יש צעד כזה אלא שאנחנו לא מסוגלים להעלות אותו בדעתנו, כמו שלפני שלשה דורות לא הצלחנו להעלות בדעתנו שאפשר פשוט לא לעמוד על פי הבור. מ"מ לא הייתי רוצה שהנין שלי יכתוב שהוא לא שופט אותי כי לא הגיע למקומי אך הוא לא מבין אותי.

אולי התכונה של האדם ללכת בתלם היא תכונה טובה, כמו כל התכונות שיש באדם גם תכונה זאת היא טובה אלא שלעתים הוא משתמש בה שלא במקומה. אולי מה שהיה לפני שלשה דורות היה מקרה חריג מאד שבו התכונה הנ"ל היתה לרועץ, אבל בד"כ היא חיובית. שהרי אם כל אדם יפרוץ את המסגרת ויעשה כטוב בעיניו העולם יחזור לתהו ובהו. אולי מלבד רגעים חריגים בהסטוריה המסגרת והתלם דוקא מועילים לאדם.

אולי, אבל אולי לא.

אבל גם אם כן, האדם תמיד חיב להעמיד את כל תכונותיו ויצריו בבקרת. כל אחת מהשאיפות שיש לאדם היא ביסודה חיובית, אחרת לא היה ה' טובע אותה באדם. אך שומה על האדם לשלוט בה ולוודא שאין היא מביאה אותו למקומות בלתי רצויים. האם אנו שולטים בשאיפתנו ללכת בתלם? כמה פעמים אנחנו עושים מעשה שאנחנו לא באמת מזדהים אתו אבל אנחנו עושים כך כי זה מה שכלם עושים, ואנחנו לא רוצים להחשב משונים?

מעולם לא הצלחתי לחשוב על רעיון שנמצא ממש מחוץ לתלם של החברה שאני חי בה. אך מדי פעם העזתי לשאול שאלה על דבר שברור ופשוט לכולם. לא חרגתי חריגה גמורה מהתלם אלא רק התיחסתי לאפשרות שנמצאת בצד התלם ולא בתלם עצמו. מעולם לא התיחסו בכבד ראש לשאלותי. מעולם לא נסו לתת לי תשובה משכנעת או להתמודד ברצינות עם שאלותי. תמיד אמרו שאני סתם מחפש פרובוקציות ובזה פתרו את הבעיה. עכשו כלם יודעים שאלי לא כדאי להתקרב.

ובמובן הלאומי, האם אנחנו לא הולכים יותר מדי בתלם? למה כשמנהיג עושה מעשה אבסורדי יכולים דובריו לומר שאין לנו ברירה כי כך מכתיבה ארה"ב ואנחנו מקבלים את התשובה. האם עדין איננו יכולים לחשוב על אף אפשרות מלבד האפשרויות שהגוי נותן?

אין לי תשובה לאף אחת מהשאלות ששאלתי לעיל. אבל בבקשה אל תכעסו עלי על עצם העובדה שאני מעז לשאול, וגם אל תנסו לענות לי תשובות שטחיות ובלבד שאשתוק ואלך בתלם.