בא
התהליך המדיני של יציאת מצרים
עיון במשא ומתן שבין משה לפרעה מלמד על תהליך מדיני ארוך וממושך.
הפעלת לחץ ואי אמירת המטרה הסופית
תהליך יציאת מצרים, כדרכו של תהליך מדיני, מתפתח בהדרגה. הצדדים, או לפחות אחד מהם, הולכים ומגמישים את עמדתם. וכדרכו של תהליך מדיני, הצדדים, או לפחות אחד מהם, לא אומרים בדיוק מה המטרה שלהם. הם משיגים את המטרה ע"י הפעלת לחץ.
לכל אֹרך הדרך משה אומר לפרעה שהמטרה היא ללכת דרך שלשת ימים במדבר לזבוח לה'. לשניהם ברור שלא זו המטרה, המטרה היא לצאת ממצרים. לכן משה לא יכול לקבל הצעת פשרה שתכלול את הִשארות חלק מישראל במצרים. ואולם, גם התר של פרעה לצאת ממצרים אינו המטרה של משה. המטרה של משה הוא גֵרוש של ישראל ממצרים ביד חזקה, בלי בג"ץ ובלי בצלם. אלה שרוצים ואלה שאינם רוצים.
פרעה הולך ומתרכך. במכת ערוב הוא כבר מציע: "לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ". רוצים לזבוח? זבחו, אבל למה במדבר? (כמו פרעה של ימינו: רוצים להקריב פסח? בבקשה, אבל לא בהר הבית). משה משיב לפרעה: "לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה’ אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?". גם כדי לומר את הדבר הזה דרושה תעוזה גדולה, שלא יכולה לבוא אלא לאחר כמה מכות, כאשר פרעה כבר ירא ממשה. משה אומר לפרעה בדרך אגב: אני הולך לאכול את אלהיך. פרעה כבר מבין שאלה הם חוקי המשחק ולכן הוא אומר: אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַה’ אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת. כלומר: דרך שלשת ימים אני לא נותן לכם. אם אתם לא רוצים לשחוט את אלהי מצרים לעיניהם, אתם יכולים לצאת מחוץ לעיר עד שלא יראו אתכם. ומסתבר שגם לגבי ההבטחה המצומצמת הזאת פרעה עדיין לא באמת חושב שהוא אכן ישלח את ישראל. ברור לו שאחרי סִלוק המכה הוא יחזור בו. (את אי נכונותו של פרעה לשלח את ישראל אל הר ה' אפשר להסביר בהסבר פשטני: הוא מבין שאם ילכו רחוק לא יוכל להחזיר אותם. ההסבר הזה ודאי נכון, אבל יתכן שיש כאן עֹמק נוסף: זביחה וחגיגה של כל אדם ואדם עדין לא מלמדת על מלכות ה', היא עדיין מייצגת הלכה שהיא עניינו הפרטי של האדם הפרטי. לעֻמת זאת, קביעה שהכל יבואו אל ה' למקום שהוא יבחר כבר איננה מיצגת תפישה שלפיה ההלכה היא עניינו הפרטי של האדם. היא כבר קביעה כיצד העולם צריך להתנהל. היא מלמדת על מלכות ה').
הלחץ מתחיל להשפיע
עדות לשנוי יחסי הכחות בין משה לפרעה מוצאים אנו במכת ארבה. כאן מנהל פרעה מו"מ עם משה עוד לפני המכה. משה אומר את דבריו ויוצא, הוא לא מחכה לתשובת פרעה. פרעה, בעקבות דברי עבדיו, קורא למשה לחזור. פרעה כבר מחזר אחרי משה, ואומר לו: לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים. כאן מתחיל מו"מ ממשי. תשובת משה: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה’ לָנוּ". אנו הולכים לחגוג. כֻלנו באים. משה יוצא ומביא את הארבה.
אחרי הארבה והחשך, פרעה הוא היוזם, הוא המחזר אחרי משה. הוא קורא למשה וכבר מציע לו עמדה הרבה יותר מרוככת: "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם". אך משה, לא רק שאינו משנה את עמדתו, הוא עוד משיב בעזות: "גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַה’ אֱלֹהֵינוּ". זה כבר מרגיז את פרעה, משה לא מוכן להתגמש במו"מ? כך לא מנהלים מו"מ! בכעסו אומר פרעה למשה: "הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת". משה משיב כן דברת. ומוסיף: "כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף: וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה’ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל: וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא". וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף.
משה אומר "וירדו כל עבדיך" אך כוונתו (או לפחות כך היה בסוף) שפרעה עצמו יֵרֵד אליו. נחלקו הדעות בגמ' אם משה יצא מלפני פרעה בכבוד או שסטרו ויצא, אך התנהגותו היא כשל סטירה. (יתכן שגם מ"ד סטרו ויצא, לא מתכוון לסטירה ממשית). משה כבר מגבש לעצמו מעמד פוליטי בטוח, הוא נכנס ויוצא בבית פרעה ועבדי פרעה כבר תומכים בוויתורים מפליגים כלפי משה.
גמישות לא תביא את הגאולה
זה היה צעד קשה. הלא בתחִלתו של התהליך זקני העם כעסו על משה שהוא יוצר נזקים. לא קל להתעקש מול פרעה. אך משה עומד על שלו, לא מתגמש ומשיג את מטרתו. הרעיון שכדאי קצת להתגמש עם המציאות, לוותר פה ולהשיג הישגים שם, זהו רעיון שלא יביא את הגאולה.
אמירה מוחלטת או התחמקות והתגמשות
פתיחת המו"מ היא באמירה מוחלטת, את זה רואים אנו כבר בפרשת שמות, בהבדל שבין משה לבין המילדות.
המילדות לא באו אל פרעה ואמרו לו בפה מלא "לא נשמע אל דבריך ולא נהרג את הילדים", הן יראו מפניו, ולכן תרצו לו תרוצים שונים, כי לא כנשים המצריות העבריות וכו'. אבל התורה מדגישה לא שהן יראו את פרעה אלא שהן יראו את האלהים. הן היו יכולות גם לעשות להפך: לעשות את דברי פרעה ולתרץ תירוצים כלפי הקב"ה: להמית את הילדים, ולבא אל ה' בתרוצים שונים בנוסח "אם נצרף את שיטת הרשב"א בקדושין עם שיטת תוס' בב"מ, נוכל להקל בשעת הדחק להרוג את התינוקות בגרמא ושנים שעשאוה". אבל הן יראו את האלהים יותר מאשר את פרעה, ולכן את התירוצים הן הפנו כלפי פרעה ועשו מה שה' אמר. לא כל יהודי בגלות נהג באומץ כמותן. רבים אחרים סברו שאין ברירה וצריך לעשות מה שהמלך אומר. פקוח נפש וכו'. ובגדול: נכון שצריך לעשות מה שה' אומר, אבל המלך הוא באמת קיים ובאמת מסוכן. השאלה היא את דברו של מי אתה עושה ולמי אתה מתרץ תרוצים. בנסיון הזה המילדות עמדו בכבוד.
זה מספיק כדי להחזיק מעמד במצרים. זה לא מספיק כדי להוציא את ישראל מעבדות לחרות. בשביל זה אין די בלבא אל פרעה כעבד ולתרץ תירוץ. פה צריך לומר בפה מלא ובאֹמץ "כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר". אבל זה לא תמיד מועיל. כאן זה לא הועיל. לפחות לא בתחִלת התהליך. פרעה לא מתרשם מהאמירה המוחלטת של משה, והוא אינו משלח את ישראל.
גם האמירה של משה מצד עצמה לא היתה מוחלטת, הוא בִקש רק ללכת דרך שלשת ימים לזבוח במדבר. הוא לא בִקש לצאת לחרות. דרך ארֻכה עוד צריך עם ישראל לעבור עד שיהיה בן חורין, אבל יש כאן כבר התקדמות של צעד נוסף מעבר למעשי המילדות. משה עומד מול פרעה כשוה אלא שוה, כמי שבא בדרישות ולא רק מתרץ תרוצים.
ונקודה חשובה נוספת. נכון שמשה בא אל פרעה באמירה המצטדקת-משהו "אלהי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב", כלומר: לא שאנו מקדמים אמונה והשקפת עולם, פשוט יש לנו איזה עניין מגזרי, משהו פנימי של היהודים, בין היהודים לבין אלהיהם. עניין דתי שלנו. אבל האמירה הראשונה שלו אל פרעה היא הרבה יותר החלטית: "כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר". השאלה אם כעבדים או כבני חורין לא עולה שם כלל. האמירה היא: אתה צריך לשמוע בקול ה'. זאת נקודת הפתיחה למו"מ. אחרי שזאת נקודת הפתיחה אפשר לבא אל פרעה ולנהל אתו מו"מ ממושך, מתוך הכרה בכך שבינתים הוא המלך ואנחנו תחתיו. מתוך כך אפשר לנהל מו"מ מדיני תוך כדי הפעלת לחץ פיזי בלתי-מתון באמצעים לא-קונבנציונליים. אבל התנאי לכך שהמו"מ הזה יוביל למקום הדרוש הוא שהפתיחה תהיה בפניה מוחלטת, לא מתרפסת, "כה אמר ה'".
הוכחת הצדק והפעלת לחץ
משה מדבר אל פרעה באותות ובמופתים, לפחות בגלוי. הוא אינו מכה את פרעה או מאיים עליו אלא רק מוכיח לפרעה שיש ה' ולכן יש להוציא את ישראל ממצרים. שאלת מי ה' ואמרת לא ידעתי את ה'? אודיע לך. דיון אינטלקטואלי. כך זה מוצג (לפחות במכות הראשונות) אבל למעשה זוהי יד חזקה, אלה מכות. ה' מוציא את ישראל ממצרים בכח. באות כאן לידי בִטוי שתי דרכים: הדרך של אותות ומופתים כדי שידעו כל באי עולם שה' האלהים ולכן יש להוציא את ישראל ממצרים, והדרך של הכח הגדול השובר את פרעה. זה הכח שכל הבריאה מונעת ממנו. מתברר שבאי העולם לא ייראו את ה' באותות לבד אלא בכח. הכח הוא המביא את המצרים לומר שה' האלהים. תחילה החרטומים, אח"כ עבדי פרעה, ולבסוף חיל פרעה אומר כי ה' נלחם להם במצרים, ואז מכירים בו גם ישראל, כי ראו את היד הגדולה. (ישראל מרשים לעצמם להכיר בכך שהם ראו את היד הגדולה, כי אפילו המצרים הנאורים אמרו כי ה' נלחם להם במצרים. אם אפילו המצרים מודים שהם ראו, אז זו לא בושה ולא פרימיטיביות להאמין במה שראינו). היד הגדולה מביאה למורא גדול והכרה בה'. קול ה' בכח, ומתוך כך קול ה' בהדר. לכן גם בתהלים ההכרה באדון חולי ארץ באה בצאת ישראל ממצרים. צאת ישראל ממצרים, הזמן בו התהוה עם ישראל והיו ישראל ממשלותיו, הוא הזמן שבו הים, הירדן וההרים והסלעים והצורים, וכל הבריאה כולה, חלה מפני ה'.
ה' מוציא את ישראל במורא גדול. מהו מורא גדול? מי ירא ממי? תחלה משה ירא מפרעה ובא אליו בדחילו ורחימו. ישראל ודאי שבויים במחשבה שפרעה הוא מלך העולם ולא עולה על דעתם לירא אותו ולאלץ אותו בכח לעשות מעשה, הם יראים מפניו בחרדת קֹדש. אך תוך זמן קצר ירא פרעה מישראל. יה"ר שיהיה כן בקרוב עם מלכי ימינו. פרעה בסוף משלח את ישראל ביד חזקה. ועל הים הוא רואה עוד מופתים עד שהוא מבין שה' נלחם במצרים, ואז מבינים כך גם ישראל. חלק מהמאבק נעשה כביכול בדרך של פוליטיקה, וגם בזה יד ה' מתגלה, ובסופו של דבר פרעה הוא הירא.
הבנה שהמו"מ אמתי
המו"מ בין משה לפרעה הולך ומתקדם. במכת צפרדע אומר פרעה שישלח את ישראל. משה לא אומר לו "אסיר ממך את הצפרדעים אחרי שהאחרון בבני ישראל יהיה מחוץ למצרים", כי שניהם יודעים שפרעה לא באמת מתכון להוציא את ישראל. לכן פרעה כלל לא מתחיל לשאת ולתת עם משה. לא אכפת לו להבטיח שיוציא את כל ישראל, הוא יודע שלא יקַיֵּם. במכת ערוב, פרעה כבר מתחיל לשאת ולתת ולהציע הצעות חלופיות, משום שהוא כבר מתחיל להבין שבסופו של דבר יצטרך לקַיֵּם. הוא עדין לא מכיר בכך לגמרי. כשהוא אומר "אנכי אשלח אתכם וזבחתם לה' אלהיכם במדבר רק הרחק לא תרחיקו ללכת", הוא כבר יודע שלא יתן לישראל ללכת למחרת בבקר. גם משה יודע זאת. אבל פרעה מתחיל להבין שבסופו של דבר יצטרך לתת משהו. אבל זה לא כ"כ מטריד אותו שהרי במכת ברד הוא שוב מרשה לעצמו להבטיח הבטחות מלאות.
לא כן המו"מ לפני הארבה ואחרי החֹשך. כאן כבר ברור גם למשה וגם לפרעה שמתנהל מו"מ אמתי שתוצאותיו תחייבנה את הצדדים ותבוצענה בפעל. כאן הולך פרעה ומגמיש את עמדותיו, ככל מנהיג המנהל מו"מ, לכן אין פלא שהוא כועס כאשר משה מסרב ללכת לקראתו אפילו צעד אחד, ולא די בכך אלא שהוא אף מקשיח את עמדותיו, ואינו בוש לומר גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות.
מכאן המדרש שסטרו ויצא. משה ששואל בתחלת החומש מי אנכי כי אלך אל פרעה, ובהמשך איך ישמעני פרעה, כבר גדול מאד בארץ מצרים, ואינו ירא ואינו בוש לעמוד לפני פרעה בעזות ולומר כן דברת וכו'.
השמר לך
בסוף המכות, פרעה מוצא את עצמו במצב לא כ"כ מלכותי. משה דוחק בו ודוחק בו, פרעה כבר הלך בדרך של משא ומתן עד קצה גבול היכולת מבחינתו, ומשה מסרב.
כעת עומדות בפני פרעה שתי אפשרויות. אחת מהן היא להכנע לגמרי ולצאת מהסִפור בצורה מאד לא מלכותית, הוא בוחר בדרך השניה: הבה נתעלם מהאויב כדרך המלכים, וממילא הוא לא יהיה קיים: לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת.
במקום להכנע בפני ה', פרעה מגדיל את עצמו. הפסוק "בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת" מזכיר שני פסוקים אחרים בתורה: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" והבולט יותר: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". פרעה מעמיד את עצמו במקום אלהים.
פרעה מבקש להעביר למשה מסר: כל הכבוד לדברי אלהים, פקודות פרעה קודמות.
משה משיב כן דברת. באותו לילה קרא פרעה למשה ואהרן ואמר קומו צאו.
לאורך כל יציאת מצרים השאלה הנשאלת היא מי האלהים. כאן פרעה מוציא את המרצע מן השק וחושב שבדרך זו ינצח את משה. סופו שירד למצולות.
תשובתו של משה היא "כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ", כמובן, חוץ מחצות הלילה הקרוב, שכל עבדיך אלה ירדו אלי וישתחוו לי. (כאשר הכוונה היא שאתה תשתחוה לי), חוץ מהלילה הזה - לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ. ישראל ומצרים לא יתראו עוד, כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם.
עשרה מופתים והתגלות אחת
אחרי החשך קרא פרעה למשה. בהזדמנות זו אמר לו משה: כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים. משה אומר "כחצת הלילה" אך לא מפרש איזה לילה, מכאן משמע שהוא כבר עומד באותו יום. הארוע הזה, שבו פרעה קרא למשה, היה בי"ד בניסן. אז אמר משה לפרעה "כה אמר ה' כחצת הלילה אני יוצא וכו'", וכונתו: הלילה אני יוצא. זה היה אחרי שקרא פרעה למשה אחרי שלשת ימי החשך. מכאן נראה שהסִבה שבגללה פסח מצרים מקחו מבעשור, היא כי י"א י"ב וי"ג הם שלשת ימי החשך. (ולהלן נביא עוד סִבות לכך שמקחו בעשור). בי"ד בניסן בבקר אמר פרעה למשה אל תסף ראות פני, ומשה אמר לו כן דברת, ואח"כ אמר לו כחצת הלילה אני יוצא וכו'.
ומנין ידע משה שה' יוצא באותו לילה בתוך מצרים? ה' אמר לו זאת כבר בראש חדש. ה' הלא נגלה אליו בר"ח ניסן ואמר לו את כל הדברים האלה, כמו שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים .... וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה .. וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה’....".
אם כך, למה התורה לא מספרת לנו את הדברים כסדרם הכרונולוגי? למה שיחתם של משה ופרעה שהיתה בי"ד בניסן, נזכרה עוד לפני דברי ה' אל משה ואהרן בר"ח ניסן? (וכפי שנבאר בהרחבה בפרק "מתי אמר ה' למשה שתהיה מכת בכורות").
התורה מבחינה בין פרשיות האותות, לבין מכת בכורות. פרשיות האותות פותחות בכותרת: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם". אח"כ נזכרו המופת שנעשה במטות שהפכו לתנינים, ועוד תשעה מופתים (תשע המכות הראשונות), ואת כולם מנמק משה בצֹרך להודיע למצרים כי אני ה'. התורה מסכמת את עשרת המופתים האלה בפסוקי סיום דומים מאד לפסוקי הפתיחה: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק ה’ אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ". המו"מ המתמשך בין משה לפרעה, הוא חלק מפרשיות המופתים. פרעה קורא למשה בעקבות החשך, ואומר לו שלא יראה עוד את פניו. המו"מ בין משה לפרעה נכשל. כפי שאמר ה' למשה מראש בפרשת המלון (וכפי שנבאר להלן) שהדרך הזאת לא תועיל.
פרשת החדש הזה מתחילה נושא חדש: מכת בכורות ויציאת מצרים. מבחינה כרונולוגית הוא התחיל קֹדם לכן, אך כיון שהוא נושא חדש, סִיְּמה התורה את פרשיות האותות והמופתים, ואח"כ עברה לעסוק במכת בכורות ויציאת מצרים. (וכפי שנבאר בהרחבה בפרק "מתי אמר ה' למשה שתהיה מכת בכורות").
מכת בכורות ויציאת מצרים הן נושא בפני עצמו. נבאר זאת בהרחבה להלן. מכת בכורות לא באה לבאר כי ה' הוא האלהים, אלא לבאר שה' בוחר בישראל. כפי שאמר ה' למשה מראש, שהמופתים לא יועילו, אבל האמירה "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ", היא שתועיל.
נחלקו המפרשים מתי אמר ה' למשה "עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים". יש אומרים שהדברים נאמרו לו שם, בעמדו לפני פרעה, לפני שאמר "כה אמר ה' וכו'" ויצא בחרי אף. ויש אומרים שהוא מאמר מוסגר, (נבאר זאת בהרחבה בפרק הבא). ולמעשה נאמרו לו הדברים עוד קֹדם לכן, והתורה מלמדת אותנו את זה שם כדי שנדע שכשמשה אומר לפרעה "כן דברת", ואומר אח"כ "כה אמר ה'", הוא אומר זאת מפני שהוא יודע שעוד נגע אחד יצאו ממצרים. לכן אומר משה: כדבריך, לא אוסיף עוד ראות פניך. כמו כן, משה יודע שהמצרים כבר יראים מבני ישראל ועבדי פרעה יראים ממשה. את זה לִמדה אותנו התורה שם, ומכאן מובן למה אמר משה כן דברת ויצא.
כאן מסתיים אפוא המו"מ בין משה לפרעה. אותו מו"מ המתבסס על המכות. המו"מ נכשל. פרעה מגרש את משה מלפניו לעולם.
אבל משה לא מתייאש. משה אומר לפרעה "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר....". בסופו של דבר ירד אליו פרעה עצמו, אך משה לא אמר לפרעה שיֵרד הוא עצמו, משום שאמר לו פרעה "אל תוסף ראות פני" ומשה השיב "כן דברת". כלומר: אתה לא רוצה לראות את פני? בסדר, לא תראה. את כל עבדיך תשלח אלי. (ומשה עוד מוסיף ואומר "והשתחוו לי". יתכן שאינו מתכוון להשתחויה ממש, אלא כבִטוי. ויתכן שכוונתו להשתחויה ממש. אבל הרעיון ברור: עבדיך עוד יתחננו בפני שאצא. עבדיך יעבדוני. גם אם לא ישתחוו בגופם, הרוח תהיה רוח קדים עזה. חז"ל מוסיפים ואומרים שפרעה עצמו ירד אל משה. בפשט הדברים זה לא כתוב. בפשט הדברים נאמר "ויקרא למשה ולאהרן", ולכאורה "ויקרא" היינו ששלח את עבדיו לקרוא למשה. ואולי אף לא דִבר בעצמו עם משה אלא אמר לעבדיו לומר למשה את הדברים. בכל אופן יש כאן מעין "והשתחוו לי". אמנם, אח"כ נאמר "ותחזק מצרים על העם" "כי גורשו ממצרים", משמע שהמצרים לא ממש השתחוו לישראל אלא הוציאו את ישראל בידם החזקה. אמנם, הם היו כלי לשלח את ישראל מן הארץ).
חז"ל אומרים שמשה לא אמר לפרעה שהוא עצמו יֵרד אליו משום שחלק כבוד למלכות. כדברי הגמ' בזבחים קב. אבל גם לשון "כן דברת" כוללת בתוכה לעג מסוים. משה לא אמר "כן אעשה" אלא "כן דברת". מעין השמר לך. אתה תבקשני ולא תמצאני. משה כבר עומד במצב שבו פרעה ירא לגעת בו. המצרים חוששים מפניו. ומכאן דברי ר"ל שסטרו ויצא. משה יוצר בחרי אף. יציאה בחרי אף היא פעולה שיכול לעשות מי שכבר יראים אותו, ומתוך כך מכבדים אותו וחלים מפניו. וגם אם לא סטרו בפעל, היציאה בחרי אף באמירה כמו שאמר משה, היא סטירה. משה הולך וגדל וחזק.
התהליך של המכות, הביא לידי כך שבי"ד בניסן בבקר כל עבדי פרעה כבר פחדו מפני משה. האיש משה גדול מאד בארץ מצרים. המלך אשר לא ידע את יוסף, קבל תחתיו יהודי אחר גדול מאד בארץ מצרים.
ואעפ"כ לא מניחים המצרים את עם ישראל לצאת ממצרים. נראה שהמצרים השאילו להם כלים כי הן המצרים והן בני ישראל, סברו שמשה קִבל את הצעת הפשרה של פרעה לזבוח בארץ, ולכן הוא מצוה את ישראל לזבוח בארץ. המצרים שמחו כי חשבו שבזה נגמרו המכות והם נִצחו, ובני ישראל שִתפו פעולה, גם אלה מביניהם שלא רצו לצאת, כי סברו שלא יוצאים. והראיה: גם צדה לא עשו להם. אילו אכן האמינו שיוצאים, היו עושים צדה. (ולהבדיל מהם אמר יהושע באותו חדש אחר ארבעים שנה: הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ... גם כאן וגם שם הכינו שלשה ימים מראש). משה אמר לבני ישראל שלא יצאו איש מפתח ביתו עד בקר, כי ה' עובר לנגוף את מצרים ורק בתוך בית עם דם על המשקוף הם מוגנים. יתכן שגם משום כך המשיכו היהודים להאמין שרק מן השפה ולחוץ משה אומר שיוצאים ממצרים. אבל אפשר להיות רגועים; משה לא מתכוון ברצינות. באמצע הלילה התברר שמשה התכוון ברצינות גמורה. מצרים שלחום והם יצאו בחפזון. בסופו של דבר יצאו ישראל ממצרים בידם החזקה של המצרים. הם יצאו איש מפתח ביתו, וממצרים. ולא יכלו להתמהמה.
מתי אמר ה' למשה שתהיה מכת בכורות
המו"מ בין משה לפרעה אחרי מכת החשך מחולק לשלש פרשיות:
וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה’ רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַה’ אֱלֹהֵינוּ: וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה’ אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה’ עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה: וַיְחַזֵּק ה’ אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם: וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ: פ
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה: דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב: וַיִּתֵּן ה’ אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם: ס
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף: וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה’ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל: וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף:
הפרשיה השלישית היא המשך ישיר של הראשונה. אפשר לקרוא אותן ברצף: "וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וכו'".
הפרשיה האמצעית נצרכת, כדי שנדע על סמך מה אמר משה לפרעה מה שאמר. אבל לא בהכרח היא נאמרה שם. גם לא סביר ששם היא נאמרה. האם בעודו עומד לפני פרעה אמר ה' למשה מה שאמר?
מסתבר שהדברים נאמרו אל משה כבר קודם לכן. הלא כך עולה מדברי ה' אל משה בפרשת החדש, ומדברי ה' אל משה בסנה ובדרכו ממדין. התורה מביאה את הדברים כאן כדי שנדע על סמך מה אמר משה לפרעה מה שאמר. המו"מ המסכם את המכות נגמר ב"וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף". המכות נכשלו. פרעה לא השתכנע. כפי שאמר ה' למשה מראש.
ישראל אפוא עושים את הפסח מתוך תחושה שלא יוצאים הלילה ממצרים. באותו לילה הוציא ה' את ישראל ממצרים.
אני ולא שרף
כל המכות נעשו ע"י משה וע"י המטה. כדרכם של החרטומים. רק סִלוקן של המכות היה ע"י תפִלה ובלי מטה. לא כן מכת בכורות, היא נעשתה ללא מטה ולא ע"י משה. לכן דרשו חז"ל "אני ולא מלאך". (כלומר: ה' ולא משה). הקב"ה בכבודו ובעצמו גואל את ישראל. זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל. יש עוד דבר שאפשר לדייק מלשון הפסוק הזה: לא "אשר הכה את מצרים" אלא "אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים". כלומר אשר לקחנו לו לעם. אשר הפלה בין מצרים ובין ישראל, ולא נתן המשחית לבא אל בתינו לנגוף. זה הדבר שעשה ה' בכבודו ובעצמו. בכל המכות אומר משה לפרעה שהמכה באה למען ידעו מצרים כי אני ה'. לא כן במכה הזאת. כאן המטרה היא "למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל". המכה הזאת לא באה למען תדע כי אני ה', אלא למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. הפעולה העִקרית שאותה עשה ה' בכבודו ובעצמו בפסוק הזה היא לא נגיפת מצרים אלא הפסיחה על ישראל.
והפסוקים צריכים ביאור. כי מכך שצריך ה' לפסוח על הפתח ולא לתת למשחית לבא לנגוף, משמע שאכן יש שם מלאך משחית, שיודע להבחין בין בכור לפשוט, אך אינו יודע להבחין בין מצרים ובין ישראל, וה' צריך לבא להציל את ישראל מפניו.
מה עשה ה' בכבודו ובעצמו? הכה את מצרים או הציל את ישראל?
חז"ל דיקו "אני ולא אחר" לא מהפסוק העוסק בהצלת ישראל, אלא מהפסוק העוסק בהכאת מצרים, משם דיקו חז"ל אני ה' אני הוא ולא אחר. ואכן כך משמע משם, שהרי ההכאה לא נעשתה במטה. (חז"ל יכלו לדרוש זאת גם מהפסוק "כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר ...", שע"פ הפשט הוא הנסוח של משה לפסוק "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וכו'". (אמנם בתורה הפסוק "כה אמר" נזכר לפני "ועברתי", אבל כבר בארנו לעיל שכרונולוגית הוא נאמר אחרי שמשה שמע מה' את הפסוק "ועברתי"). אלא ששם אפשר לפרש ש"אני יוצא בתוך מצרים" אמור על הסיפא: ומת כל בכור וכו' למען תדעו אשר יפלה ה' וכו').
ואם בא ה' בכבודו ובעצמו, מה עושה שם המשחית?
יש לבאר מהו משחית ומהו מלאך. משחית הוא מגפה, הוא כח חסר בחירה חפשית ככל כחות הטבע. ה' עושה מלאכיו רוחות. כל כחות הטבע הם מלאכים של ה'. השמש, המאורות והרוחות, וכן המגפות, כֻלם מלאכי ה' צבאות ההולכים לעשות רצונו בלא בחירה חפשית. ואם בא ה' אל מצרים ובידו מלאך משחית, כדי לגאול אותנו, מטרת הגאֻלה היא שנדע שה' הוא המכה את מצרים, ובזה נדע שה' הוא העובר בארץ מצרים. ושכל המכות שעשו משה שליח ה', (וכן יתר עשרת שליחי ה', שכן גם הצפרדעים והכנים הם שליחי ה'), נדע שה' עשאם. וגם מגפת הבכורות, באה כי ה' בכבודו ובעצמו יוצא בתוך מצרים, שאלמלא מקרא כתוב א"א לאמרו. וזה מה שעומד במרכז גאֻלת כל הדורות; תמיד ימָצאו חסרי האמונה שיאמרו שלא יד ה' עשתה זאת, כנגדם מלמדת אותנו התורה להאמין שיד ה' היא, גאל ישראל. (גם ביציאת מצרים לא האמינו ישראל בכך אלא אחר שבעת ימים).
אבל הפעולה הגבוהה יותר, שהיא זו שנעשתה שלא ע"י שליח, היא לא הכאת המצרים אלא דוקא הפסיחה, הכרת ישראל והבחירה בהם. שליח אינו יכול לבחור. הבחירה היא כֻלה ביד ה' היא. ההבחנה בין ישראל למי שאינו מישראל, אינה יכולה להעשות ע"י מלאך שאין לו בחירה.
המשחית הוא מגפה ככל המגפות, כח טבעי. הוא מבחין בין בכור לפשוט כי ההבדל בין בכור לפשוט הוא טבעי. גם החרטומים רואים אותו, וגם הצופה רואה אותו. אבל ההבחנה בין ישראל לעמים היא אלהית. רק אלהים, או איש שלמד את תורתו, יודע להבדיל בין קֹדש לחול. ה' יוצא בתוך מצרים לא כדי להכותם, אלא כדי להבחין בין ישראל לעמים. וגם זה לא בא אלא ע"י השתדלות ועשיה מצדנו, וקיום מצות הפסח. רק אם אנחנו מבדילים את עצמנו מהמצרים, יבדיל אותנו גם ה'.
תשע המכות הראשונות באו ללמד ש"אני ה'", גם הכחות הטבעיים הם יד ה', וזה מתגלה גם במכת בכורות. אבל במכת בכורות יש מסר ממעלה גבוהה יותר: ההבחנה בין קדש לחול. זו היא מעלה בפני עצמה.
מכת בכורות באה לא ע"י המטה, ולא ע"י מלאך ולא ע"י שרף אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. אני יוצא בתוך מצרים. למרות זאת המסר הוא לא "למען תדע כי אני ה'" כבשאר המכות, אלא "למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל". למשה אין תפקיד במכה הזאת. הוא לא מכה במטהו. המסר "למען תדעו כי אני ה'" לא נזכר במכה זו, הוא נדחה לקריעת הים, שבה שוב יכה משה במטהו על אחד מכחות הטבע, וידעו מצרים כי אני ה'. במכות הראשונות משה עושה מופתים במטהו כדי להוכיח לחרטומים בדרכם שלהם שה' חזק מהם. אבל במכת בכורות המטרה היא אחרת: להבחין בין ישראל לעמים. זהו יחודה של מכת בכורות. בכל המכות מדבר משה עם החרטומים. החרטומים מבינים היטב את כחות הטבע. גם המשחית הוא כח טבע שה' הביא לעולם. ההבחנה בין בכור לפשוט היא טבעית. מכת בכורות מלמדת שיש דברים שאי אפשר להבין בכלים טבעיים, ורק הקב"ה בכבודו ובעצמו יכול לבא ללמדם, שיש הבדל בין קדש לחול, בין ישראל לעמים. ה' הוא המבדיל בין מצרים ובין ישראל.
אמור מעתה: ה' יצא בתוך מצרים, הוא הביא עמו משחית, לא ע"י משה ולא ע"י מטה אלא הוא בעצמו. וגם המגפה הזאת היא יד ה', אבל הדבר שעשה ה' בכבודו ובעצמו ללא אמצעי בדרך הטבע, היא הפסיחה על פתחי ישראל.
יציאת מצרים, שנעשתה ע"י ה' בכבודו ובעצמו, היא ההבדלה בין ישראל לעמים, בין קדש לחול.
מה חשבו המצרים וישראל
המצרים השאילו לישראל כלים כי הם, וגם בני ישראל, סברו שמשה קִבל את ההצעה של פרעה לזבוח בארץ, ולכן הוא מצוה לזבוח בארץ. המצרים שמחו כי חשבו שבכך נגמרו המכות והם נִצחו, ובני ישראל שִתפו פעולה, וגם אלה שלא רצו לצאת, כי סברו שלא יוצאים. ויש לכך ראיה ברורה: גם צדה לא עשו להם. אילו היו מאמינים שאכן יוצאים, היו עושים צדה. לכן, הוצג הדבר לפני פרעה ולפני ישראל כאילו לישראל יש חג. הם וִתרו על הרצון ללכת לחגוג אותו במדבר, אז הם חוגגים במצרים. אך טבעי הוא שישאלו כלים ובגדים מכובדים מאת שכניהם שאינם חוגגים את החג הזה. ולמה לא? הם יחזירו אחרי החג. אחרי החג ישוב העולם לנהוג כמנהגו. הכל שמחו אפוא שהושגה פשרה בין משה לפרעה, ושמחו לשתף פעולה עם הפשרה הזאת, לפני שיתחרטו הצדדים. לכן השאילו המצרים לישראל כלים לצרך החג.
(ישראל אמנם זעקו אל ה' מן העבודה, אבל הם לא באמת האמינו ביציאת מצרים. הם קִוו שהזעקה תועיל לכך שהנוגש יוגבל לשתי מכות ביום ופרעה יתן תבן טוב. ליותר מזה הם לא צִפו. הם האמינו שיום יבוא ואלהים יפקד אותם, אבל לא ראו את זה קורה בימיהם).
משה אמר לבני ישראל שלא יצאו איש מפתח ביתו עד בקר, כי ה' עובר לנגוף את מצרים ורק בתוך בית עם דם על המשקוף הם מוגנים. מבחינת ישראל יש כאן עוד ראיה לכך שלא באמת מתכונים לצאת בלילה ממצרים. רק עושים כאילו. כך הם חשבו בתחילת הלילה. בהמשך הלילה נודע להם שהם טעו. מצרים שלחום והם יצאו בחפזון.
בסופו של דבר מצרים גרשום והם יצאו כבר בלילה. אמנם, אפשר שעד שנאספו כל העם למקום אחד והיו מוכנים למסע כבר היה יום, ובכך ייושבו שני המקראות, המקרא בפרשת בא שאומר שפרעה גרש אותם בלילה, והמקרא בפרשת מסעי שאומר שממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים, אבל כך או כך, מצרים גרשום וחזקו עליהם למהר לשלחם מן הארץ. לכן לא הספיקו לאפות את הבצק ונשאוהו על שכמם ואפאוהו בסכות.
פסח זה על שום מה
מהי המטרה של הפסח ושל מכת בכורות? הדם מפלה בין מצרים לבין ישראל. על כל המכות נאמר שמטרתן למען תדעו כי אני ה', מכת בכורות לא. מטרתה של מכת בכורות היא למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. גם ענינו של פסח הוא למען תדעון אשר יפלה ה'. הפסח הוא לציון שה' פסח על בתי בני ישראל. ה' מבדיל את בתי בני ישראל מבתי הגויים. זהו המיוחד בפסח, ולכן מי שלא עושה פסח נגרע מקהל עדת ישראל, ונכרת מהעם. במילה ובפסח מובדל אדם מהעמים ונהיה חלק מישראל, בלעדיהם הוא נכרת מישראל. המילה מקדשת כל יחיד ויחיד, אבל הפסח מקדש את בתי ישראל. ההבדלה היא לפי בתים ולא לפי יחידים. שתי המצוות האלה באות להבדיל את ישראל מהעמים, המילה מבדילה את האדם הישראלי, והפסח מבדיל את הבית הישראלי. (וכפי שנבאר להלן בפרק "שה לבית אבות")
יחודו של הלילה הזה הוא שבו ישראל מסמנים את עצמם ומבדילים את עצמם מהמצרים, וה' יוצא בכבודו ובעצמו להבדיל את ישראל מהמצרים ולגאול אותם.
את זה אפשר ללמוד כבר מפרשית המלון שבפרשת שמות. שם נאמר "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם: וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה’ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ: וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה’ וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ: וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי: וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת". שם כבר אמר ה' למשה במפורש שהמופתים לא יועילו, ולכן עליך לומר אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל. את זה מלמדת מכת בכורות. אחרי שהמכות לא הועילו ופרעה לא משלח את ישראל, אלא אומר למשה לך מעלי, כבר אין מטרה להוכיח לו כי אני ה' (אם כי המטרה הזאת תחזור שוב בים). המטרה כעת היא לומר לו בני בכורי ישראל. אלא שלצורך זה צריך משה למול את ערלת בנו. אם הוא לא הבדיל את עצמו מהמצרים בדם – יבקש המיתו. כך בפרשת המלון, וכך בפרשתנו, כפי שבארנו לעיל. המסר הוא כבר לא אני ה', כעת המסר הוא בני בכורי ישראל. אבל בשביל זה צריכים ישראל להבדיל את עצמם מהמצרים בדם. ללא הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות – יבקש המיתם.
משה אמר לעם "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר". בחוץ ה' נוגף את מצרים, בבתים אתם מוגנים ע"י הדם. הפסח מבדיל את הבית שלכם ושומר עליו. לכן גם לדורות בבית אחד יאכל.
יציאת מצרים ועשית הפסח
שלש פרשיות בפרשתנו פותחות בפסח מצרים ומסימות בצווי לדורות. פרשית החדש הזה עד חציה עוסקת במצרים ומחציה והלאה מלמדת את דיני שבעת ימי החג לדורות. פרשית משכו וקחו עוברת באמצעה לכי תבאו אל הארץ ופרשית ויהי בחצי הלילה שהמשכה צווי על הפסח לדורות. אי אפשר לצאת ממצרים אלא כחלק ממהלך החג לדורות.
מטרת יציאת מצרים היתה שיחגגו ישראל לפני ה' בהר סיני. השליחות של משה אל פרעה היא להוציא את העם ממצרים ולהביא אותו לחג את חג ה', ולעבוד את האלהים על ההר הזה, כפי שנאמר לו בסנה. אלא שבסופו של דבר – באותה שנה עשו ישראל את הפסח במצרים.
מתי עבדו ישראל את ה' וחגגו לו במדבר? בפעל הלא שחטו את השה במצרים ולא במדבר. אמנם, במעמד הר סיני הקריבו וזבחו עולות ושלמים, אך לא נאמר שם שהוא חג, וגם אין מצוה להקריב לדורות את העולות והשלמים האלה. (אמנם, בשבועות מביאים ראיה וחגיגה, אך אין זה אלא כקרבנות כל חג וחג, קרבן מיוחד אין אלא בפסח. ועוד, בשום מקום לא נאמר שחג השבועות הוא כנגד הקרבן הזה). חג לה' עשו ישראל בהר סיני דוקא בחטא העגל. יתכן שכונתו של אהרן היתה להמשיך בכך את התהליך. אהרן ידע שישראל מצפים לחגוג במדבר ולכן קבע חג. אך ודאי שאי אפשר לומר שאותה הקרבת חטא היא העבודה במדבר שאמר ה' אל משה מלכתחילה ושבשבילה יצאו ממצרים.
לכן נראה שהאמירה של משה שיחגגו ישראל במדבר התקימה בפסח שעשו ישראל בשנה השנית (ואולי כבר בימי המלואים, אך יותר נראה שבפסח). לכן נשארו ישראל כמעט שנה בהר סיני, עד כ' באייר, כלומר עד שיעשו כל ישראל את הפסח לה' במדבר. ולא יגרע איש, כולל הטמאים, מהקריב קרבן ה'. ברור גם למשה וגם לפרעה שאת חג ה' יוכלו ישראל לעשות דוקא במועדו. משה אומר לפרעה כי חג ה' לנו. עבודת ה' על ההר הזה שהבטיח ה' היא דוקא במועדו, בקרבן זבח הפסח. כיון שאת הפסח באותה שנה עשו ישראל במצרים ולא בהר ה', התקימו דברי ה' אל משה ודברי משה אל פרעה בשנה שאחריה, כאשר משכן ה' בנוי כהלכתו וכל ישראל מקריבים. מכאן יובן למה חששו הטמאים שאם לא יקריבו יגרעו מקהל ה'. זוהי ההזדמנות היחידה לעבוד את ה' על ההר. לכן לא נסעו ישראל מהר ה' אלא אחרי שהקריבו כל ישראל, כולל הטמאים, את הפסח בהר סיני. (ואם כדברי חכמים שהפסח באותה שנה היה בשבת, הרי שכ' באייר היה ביום ראשון, נמצא שעשו כל ישראל כולל הטמאים את הפסח, ואז המתינו עד לאחר השבת ונסעו).
(מזבח אפשר לבנות אך ורק במקום שה' אומר. ודאי שאי אפשר לבנות מזבח לה' בארץ מצרים. לכן פסח מצרים אינו קרבן. דמו לא נזרק על מזבח. אמנם, המדרש אומר שהמזוזות והמשקוף נעשו כעין מזבח. אבל זה לא מזבח ממש. ויותר נראה לדמות את המשקוף והמזוזות לתנוך אזנו של אהרן ובהונותיו. כלומר: הדם נִתן על פתחי בתי ישראל כדי לקדש את בתי ישראל, כמו שדם המלואים נִתן על אהרן כדי לקדשו).
יציאת מצרים אינה אפשרית אלא כחלק מהחג כפי שהוא נעשה לדורות, לכן שלש פרשיות היציאה מלוות בצווי לדורות.
ממתי חוגגים פסח
(את הפרק הזה הבאנו גם בפרשת וארא)
לאורך כל המכות פרעה מתחיב לשלח את ישראל, ואחרי שהוא רואה שהיתה הרוָחה הוא חוזר בו. במכת בכורות, פרעה לא יכול היה לחזור בו, כי הוא שִלח את ישראל תוך כדי המכה. ליתר דיוק: גם אז הוא חזר בו ואמר מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל, אך ישראל כבר היו במדבר. ואולם, נשאלת השאלה למה בשאר המכות לא נהג משה כמו במכת בכורות. למה הוא לא אמר לפרעה שכשיהיו ישראל במדבר יסורו מעליו הצפרדעים?
ועוד יש לשאול כמה זמן נמשכו המכות? יש דעה שכל מכה נמשכה חדש. אבל הדעה הזאת קשה בכמה קושיות. בזמן הברד כבר היתה השעורה אביב והפשתה גבעול. כלומר: הברד היה כבר בניסן או סמוך לו. מיד אחרי החשך קורא פרעה למשה ומשה אומר לו כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, משמע שזה היה כבר בערב פסח עצמו, כלומר: שלשת ימי החשך הם י"א, י"ב וי"ג בניסן. לכן היה צריך לקחת את הפסח בעשור. כשעמדו משה ואהרן לראשונה לפני פרעה כבר היה משה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמנים שנה. וארבעים שנה היו ישראל במדבר, ומשה מת בן מאה ועשרים, ולכן אי אפשר שעברה עוד שנה בין דברי משה אל פרעה לבין יציאת מצרים (אמנם זאת לא ראיה, כי אפשר שהחל מראש חדש ניסן של שנתו השמונים התורה כבר אומרת שהוא בן שמונים).
ועוד יש לשאול: אם הצווי לאכול מצות מקורו בכך שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, איך צוה ה' את משה כבר בראש חדש ניסן שישחטו את הפסח ויאכלוהו על מצות ומרורים, וששבעת ימים לא ימצא חמץ? כבר בראש חדש ניסן, עוד לפני שיצאו ממצרים, עוד לפני שלא הספיק בצקם להחמיץ ואפאוהו עגת מצות כי לא חמץ, עוד לפני שפסח ה' על הפתח.
התשובה לכל השאלות האלה היא שחג הפסח היה חג שחגגוהו אבותינו כבר במצרים (או לפחות: שמועדו נמסר למשה ונמסר ע"י משה לעם ישראל עוד לפני המכות האחרונות). לאורך כל הפרשה משה בא אל פרעה בדרישה אחת ברורה: תן לנו ללכת אל הר ה' אלהינו לעשות בו את החג. השליחות של משה היא להביא את ישראל להר ה' לחֹג בו את החג. לחג הזה יש מועד ידוע שגם משה וגם פרעה יודעים אותו. ליציאת מצרים יש מועד מתוכנן מראש. ליל שמֻרים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים. מטרת בואם להר סיני היא לחֹג בו את חג ה'. לכן הם נשארו בהר סיני עד כ באיר של השנה השנית. כיון שבאותה שנה לא הספיקו להגיע להר סיני לחֹג בו את הפסח, הם נשארו בהר סיני עד פסח הבא. עד שכל ישראל, כולל הטמאים, עשו את הפסח בהר סיני. רק אז אפשר היה לעזוב את ההר.
את הפסח אפשר לעשות רק בהר ה'. והר סיני באותו זמן אכן נשא את התאר הזה. הוא היה הר ה' הזמני. פרעה הציע למשה הצעת פשרה: לכו זבחו לאלהיכם בארץ. מה ההתעקשות הזאת על הר ה' דוקא? (אגב, תשובה זהה נאמרה ע"י פרעה המודרני של היום. בעתירה לבג"ץ בשם חופש הדת וכו' וכו' בדרישה לעשות פסח, פסק בג"ץ שהמעוניין יכול לעשות פסח, ואין המדינה רשאית למנוע זאת ממנו, אך לא בהר הבית). את הפסח אפשר לעשות דוקא במועדו. לכן ברור מראש מתי יצאו ישראל ממצרים. (וגם לעניין זמנו של פסח, כמו לעניין מקומו של פסח, בתנאי לחץ נסה מאן דהוא להקריב את הפסח ביום אחר בשנה. אהרן, בלחץ בני ישראל שצִפו מתי יזבחו לאלהיהם במדבר, קרא ואמר חג לה' מחר).
ישראל נצטוו לאכול מצות ומרורים עוד לפני שיצאו ממצרים. הם לא הספיקו לאפות את בצקם במצרים, אך כשהגיעו לסכות אפאוהו מצות כמו שנצטוו, ולא חמץ. את הפסוק "כי גורשו ממצרים" נראה לפרש שהוא נִמוק לאמור בראש הפסוק "ויאפו את הבצק" ולמה לא אפאוהו כבר במצרים "כי גורשו ממצרים". ואפאוהו מצות כי כך נצטוו. למה לא השתהו במצרים כדי לחמצו, כי גֹרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. את הבצק הוציאו ממצרים כבצק, ואפאוהו בסכות. כך עולה גם מהפסוק וישא העם את בצקו טרם יחמץ. בפרשת ראה משמע שהמצות הן זכר לחפזון, נאמר שם "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם...". אבל אין זאת אומרת שאפו את הבצק כבר במצרים. אפו אותו בסכות. אבל הגיעו לשם בחפזון ולא הספיק הבצק להחמיץ.
((ומכאן דרשת חכמים שליל שִמורים היינו שהוא משומר מששת ימי בראשית. מששת ימי בראשית חוגגים את החג הזה ולכן שמרו ה' להוציאם מארץ מצרים. (אמנם, בעוד ששבועות וסכות הם גם חגי הקציר והאסיף, הרי שחג המצות מנומק תמיד דוקא ביציאת מצרים). ומנין ישראל יודעים שהם מצפים לחוג את החג בהר ה', מסורת היא בידם מאבותיהם שאלהים פקד יפקד אותם (שהרי בסוף ספר בראשית הוזכר שיעקב ויוסף אמרו זאת לבניהם), והם יודעים שאבותיהם זבחו בהר, וכן עולה משירת הים. וראה דברינו בפרשת בשלח)).
משה לא יכול היה לומר לפרעה שלא יסיר את הצפרדעים עד שיהיה היהודי האחרון מחוץ למצרים, מפני שעדיין לא הגיע הזמן לצאת. ויתרה מכך: משה לא מבקש מפרעה לגרש את בני ישראל אלא רק לאפשר להם לחגוג, אילו היה משה מבקש מפרעה לודא שהיהודי האחרון יוצא ממצרים, היה פרעה מתרעם על הכפיה הדתית שיש כאן. מדוע להכריח את מי שאינו רוצה לחֹג לה'? גרוש בני ישראל ממצרים התאפשר רק כאשר פרעה מיזמתו רצה לגרש אותם כדי לעצור את מכת בכורות, ואחרי שהיה ברור שמועד הפסח ממילא כבר עבר, ולא בשבילו מוציא אותם פרעה ממצרים. (או שפרעה חשב תחילה שהוא בס"ה צריך להחזיק מעמד עד שפסח ממילא יעבור, אז כבר לא יהיה על מה לריב וממילא לא יהיו עוד מכות. וכשראה שפסח הגיע והמכות נמשכות – הוציא את ישראל ממצרים. כך או כך, התורה מסכמת "ומשה ואהרן עשו את כל המפתים האלה לפני פרעה ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל מארצו", כשהגיע ערב פסח ועדין לא יצאו).
מכת צפרדע (ויתר המכות בפרשת וארא) היתה בזמן שהוא עדין רחוק דיו מהפסח כדי שאי אפשר יהיה לומר לפרעה שהמכה לא תפסק עד שיצא היהודי האחרון, הלא במדינה נורמלית אין מגרשים אדם למדבר מהרגע להרגע, נותנים לו זמן רשמי להתכונן. אך הזמן היה קרוב דיו לפסח כדי שאם ההכנות ליציאה לא מתחילות למחרת בבקר, ולא יצא מיד צו מלכותי ליציאת היהודים במועדם, אות וסימן הוא לכך שפרעה החליט שלא לשלח את ישראל.
וכך מתכוננים ישראל לחג, שואלים מהמצרים בגדי חג ותכשיטי חג, וככל שהולך החג ומתקרב מבינים ישראל שמשה קִבל את הצעת פרעה לזבוח בארץ. אפשר לנשום לרוחה, אין צֹרך לעזוב את מנעמי מצרים, אפשר לחגוג ולעשות סדר כהלכתו, לדבר על הגאולה העתידה, ולומר לשנה הבאה בירושלים. גם בשנה הבאה נאמר כך. הלכות הפסח נאמרו מראש, ומראש נערכו ישראל לשבעת ימים ללא חמץ, אבל צדה לא עשו להם.
ובליל חג זה הוציאם ה' ממצרים. את הפסח הם עשו בהר סיני כעבור שנה. דמו נזרק על מזבח ה' בחצרות אהל מועד.
למה בעשור
למה לקחו את פסח מצרים כבר בעשור? חז"ל הסבירו שזה כדי להתגאות בפני המצרים שאנו עומדים לשחוט את אלהיהם. לעיל הסברנו שזה משום שי"א י"ב וי"ג הם שלשת ימי החשך. עוד יש להסביר (ושלשת ההסברים כמובן אינם סותרים זה את זה), שמשה מצוה לקחת את השה בעוד יש זמן ללכת שלשה ימים להר סיני. אנחנו מבחינתנו מתארגנים לעשות את הפסח במקומו. אם בסוף לא יסתדר – נעשה במצרים, ואז נראה מה יהיה. אבל מבחינתנו – אנחנו מתארגנים בזמן כדי לזבוח בהר סיני.
נגף כואב
בארנו אפוא שמכת בכורות היא נגף, מגפה, ככל המגפות. המצרים מתו במגפה, מחלה, שהביא ה' על מצרים. מסתבר שזאת לא רק מגפה ממיתה, היא ממיתה בכאבים. שהרי אילו היו מתים הבכורות בחצי הלילה על מטתם בשקט, לא היו המצרים מגלים זאת עד הבֹקר. העובדה שהיתה צעקה גדולה במצרים ופרעה קם בלילה, מלמדת שככל הנראה המגפה גרמה גם יסורים לבכורות, שלפני מותם עוד צעקו והביאו אליהם את כל בני הבית, אשר היו לידם וחזו במותם.
לא יחרץ כלב לשונו
בפשטות, "לא יחרץ כלב לשונו", היינו שבכך תבָּחן ההפליה בין ישראל למצרים: אצל המצרים תהיה צעקה גדולה, ואצל ישראל יהיה שקט מופתי. אפילו הכלבים שדרכם לנבוח בכל עת ישתקו, וכ"ש האדם ושאר הבהמה, ובזה ירָאה וישָמע ההבדל בין מצרים לבין ישראל. בזה תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. אבל המפרשים פרשו ש"ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" אינו נִגוד ל"צעקה גדולה במצרים" אלא ל"ומת כל בכור בארץ מצרים" ולכן פרשו אחרת.
ויחזק ה' את לב פרעה, והבחירה החפשית
כבר הקשו גדולים ורבים איך הקשה ה' את לב פרעה, והלא הדבר סותר את הבחירה החפשית. תשובות רבות נתנו לדבר, אבל נראה שהתשובה פשוטה: הקשית וחִזוק לב פרעה אינם שלילת הבחירה החפשית, להפך. הם הם המאפשרים לו בחירה חפשית. ה' הקשה וחִזֵּק את לבו כך שיהיה אדם חזק שאין המכות שוברות אותו, אדם חזק - אם הוא נחוש בדעתו להיטיב לא ישוב מפני כל, ואם הוא נחוש בדעתו להרע לא ישוב מפני כל. כי אילו היה לבו חלש ורך, אפילו אם היה רשע היה נשבר ומוותר אחרי מעט מכות ומבטל את רצונו העז להרע. אך כיון שלב חזק לו – אינו נשבר אלא מרע כרצונו. אדם ממוצע היה נשבר אחרי חמש מכות, ושוב אין לו בחירה חפשית, כי הוא אנוס לבחור בטוב, ואינו יכול לבחור ברע. ה' הקשה את לבו כדי לאזן את המכות ולאפשר לו בחירה חפשית, כלומר לאפשר לו לבחור ברע אם ירצה. אבל אילו היה רצונו להיטיב היה מיטיב, הקשיית לבו לא באה לגרום לו לרצות להיות רע, אלא רק להביא לידי כך שלא ימנעוהו המכות והקשיים מעשות את אשר בחר בו מרצונו. היא באה לאזן את ההשפעה של המכות, כדי לשמור על היכולת של פרעה לבחור בטוב או ברע.
כדי שלפרעה תהיה בחירה חפשית, הוא חיב להיות אדם שעומד בלחצים. לא רק בלחץ שיוצרות המכות עצמן, אלא גם בלחץ של חרטומיו ועבדיו, שלוחצים לחץ חזק על פרעה שישלח את האנשים ויעבדו את ה'. ובפיהם טענה: "הטרם תדע כי אבדה מצרים". רק איש חזק מאד, יוכל להמשיך לבחור באופן חפשי מול הלחצים האלה. לכן חִזק ה' את לבו, כדי לאפשר לו בחירה חפשית. עם לבו החזק הוא יכול לבחור בטוב ויכול לבחור ברע. אלמלא חִזק ה' את לבו – היה אנוס לבחור דוקא בטוב, ולא היתה לו בחירה חפשית.
אבל הפרשה פותחת בפסוק "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו", ה' הכביד גם את לבו וגם את לב עבדיו, ובכ"ז עבדיו נשברו והוא לא. מכאן ראיה שגם אחרי הכבדת הלב, עדיין יש לאדם בחירה חפשית.
לכן, רק אחרי כמה מכות נאמר שה' חזק את לב פרעה.
אילו נאמר שה' הרע את לב פרעה, כי אז היה מקום לשאול איך שלל ממנו ה' את הבחירה החפשית. אך לא נאמר שה' הרע את לבו אלא שהקשה וחִזק את לבו. לב קשה וחזק אינו לב שבהכרח בוחר ברע, אלא לב שבוחר במה שבוחר, בטוב או ברע כרצונו, ועומד בבחירתו ואינו משנה אותה לנוכח הקשיים העומדים בפניו. ואדרבה, אלמלא חִזק ה' את לבו, היו המכות שוללות ממנו את בחירתו החפשית ומאלצות אותו לבחור בטוב, חִזוק הלב שומר על חפש בחירתו של פרעה, ומאפשר לו לבחור ברע אם ירצה. יכולת הבחירה בטוב תמיד עומדת לרשותו אם ירצה.
ובסופו של דבר, הלא דוקא חִזוק לבו הוא שהביא אותו לעשות בסוף את המעשה הטוב ביותר: לגרש את ישראל בכח. הלא זה מה שהיה נחוץ כדי שיצאו ישראל ממצרים. כי אילו היה עושה פרעה מלכתחילה מה שמשה בִקש ממנו, ומרשה לישראל לצאת, היו רוב ישראל נשארים במצרים. אילו היה פרעה נעתר לבקשתו של משה לאפשר לישראל לצאת, לא היתה מתרחשת יציאת מצרים. הרוב היו נשארים במצרים. דוקא המכות הביאו אותו לעשות את הדבר הטוב ביותר: לגרש את ישראל בכח.
למה מדבר משה על חג לה' ולא על יציאה
משה אומר אל פרעה כי חג ה' לנו. מטרת יציאת מצרים היא לחוג לה' ביום החג. ולפי מה שבארנו לעיל, דברי ה' אל משה "החדש הזה לכם", נאמרו עוד לפני חלק מהמכות. כבר מראש חדש היה ידוע זמן חג ה'. את החג הזה מבקש משה מפרעה לעשות במדבר. פרעה משיב לכו זבחו לאלהיכם בארץ (מעין תשובת השליטים בימינו: עשו פסח בכל מקום מלבד הר הבית). לא זאת שליחותו של משה, שליחותו של משה היא להביא את ישראל לעשות את הפסח בהר סיני. לכן נשארו ישראל כמעט שנה בהר סיני, עד שיעשו כל ישראל, כולל הטמאים, את הפסח בהר סיני.
ישראל נצטוו לאכול מצות ומרורים עוד לפני שיצאו ממצרים. הם לא הספיקו לאפות את בצקם במצרים, אך כשהגיעו לסכות אפאוהו מצות כמו שנצטוו, ולא חמץ. (והרעיון של המדרש האומר שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, הוא שהגאולה היתה כ"כ מהירה, עד שאפילו הבצק לא החמיץ. אבל לא שאפו כבר במצרים. אמנם, אולי יתכן שהטעמים רומזים לפירוש אחר: אפאוהו כבר במצרים, והוציאוהו משם עגת מצות. לפי זה צריך לפרש ש"ויאפו" חוזר לעיל. וזמנו קודם. וכאילו נאמר: ואת אותו בצק שהוציאו ממצרים עגת מצות, אפו לפני יציאת מצרים לא חמץ. וזה מתאים למדרש).
נראה לפרש שהפסוק "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" בא לנמק את האמור בראש הפסוק "ויאפו את הבצק" ולמה לא אפאוהו כבר במצרים? "כי גורשו ממצרים". אפאוהו דווקא מצות כי כך נצטוו, אבל אפו כבר בסכות.
(ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים. "כי גרשו ממצרים" איננו נִמוק ללמה לא אפאוהו חמץ, אלא הוא חוזר לראש הפסוק. למה רק בסכות אפו את הבצק שהוציאו ממצרים, כי לא יכלו להתמהמה במצרים לאפותו, ואפוהו מצות כי כן צוה ה' את משה מתחילה. אבל אפשר לפרש שהוא נמוק לשאלה למה לא אפאוהו חמץ: למה לא השתהו במצרים כדי לחמצו? כי גֹרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. את הבצק הוציאו ממצרים כבצק, ואפאוהו בסכות. כך עולה גם מהפסוק וישא העם את בצקו טרם יחמץ. אמנם יש לשאול, אם כך - למה לא החמיץ בצקם בדרך, ולמה הם לא החמיצוהו בסכות. ואולי יש לפרש שללא שאור אין החמץ חמץ ממש, ואת השאור השאירו במצרים. כיון שנשא העם את בצקו על שכמו מרעמסס לסכות, צרור בשמלותם על שכמם, הבצק לא תפח להם על השכם, כי הלכו בחפזון וטלטולי הדרך לא אפשרו לו לתפוח. ולא התפיחוהו בסכות כי נצטוו לאכול מצות. בפרשת ראה משמע שהמצות הן זכר לחפזון, נאמר שם "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם...". אבל אין זאת אומרת שאפו את הבצק כבר במצרים. אפו אותו בסכות. אבל הגיעו לשם בחפזון ולא הספיק הבצק להחמיץ).
ונראה שלכן דרשו חכמים שגם האבות עשו פסח. יש משמעות לפסח לא רק כי בו יצאת ממצרים. להפך: היציאה ממצרים היתה כדי לעשות את הפסח, כפי שאנו רואים כאן, שעוד לפני יציאת מצרים נצטוו ישראל לאכול מצות ולא לאכול חמץ.
ומכאן דרשת חכמים שליל שמורים היינו שהוא משומר מששת ימי בראשית. מששת ימי בראשית חוגגים את החג הזה והוא שמור להוציאם מארץ מצרים. (אם כי יש לזכור שבעוד ששבועות וסכות הם גם חגי הקציר והאסיף, הרי שחג המצות מנומק תמיד דוקא ביציאת מצרים).
ומנין ישראל יודעים שהם מצפים לחוג את החג בהר ה'? מסורת היא בידם מאבותיהם שאלהים פקד יפקד אותם, כפי שאמרו להם יעקב ויוסף בסוף ספר בראשית, והם יודעים שאבותיהם זבחו בהר, וכן עולה משירת הים. וראה דברינו בפרשת בשלח.
אמור מעתה: פסח לא נחגג בגלל יציאת מצרים. ה' צוה את משה עוד לפני יציאת מצרים לעשות פסח ולאכול מצות. פסח הוא חג שעומד בפני עצמו, ומבדיל את ישראל ממצרים. את החג הזה מבקש משה לצאת ולחגוג במדבר. יציאת מצרים כוונה אל החג הזה. מטרת יציאת מצרים להביא את ישראל אל הר ה' לעשות בו את החג, שזמנו ידוע מראש. פרעה מציע למשה לחגוג בארץ. החג הגיע, וישראל עדין במצרים, והנה אומר משה לחגוג במצרים. לכן סברו הכל שלא יוצאים. באותו לילה הוציא ה' את ישראל ממצרים.
וכפי שכתבנו לעיל, אפשר להביא ראיה לאמור כאן, מכך שמשה לא התנה בפני פרעה שלא תסתלק המכה עד אחרי שיוציא את ישראל ממצרים. פרעה לא הוציא את ישראל ממצרים כי טרם התקרב החג. אמנם, אם כך קשה איך ראה משה ממחרת שפרעה מכביד את לבו ואינו משלח. אפשר לתרץ שהמכות היו בזמן קצר (ולא שנה שלמה, וראה דברינו בענינו, ומה אפשר ללמוד מכך שמשה היה בן שמונים בדברו אל פרעה). זמן קצר כ"כ עד שאי התחלת ההכנות למחרת היא ראיה לכך שפרעה לא משלח, אבל זמן לא קצר דיו ליציאה מהרגע להרגע (כמו שהיתה מאוחר יותר במכת בכורות). אפשר גם לתרץ שע"פ ההוראות של פרעה למחרת, להמשיך ולשעבד עד בלי די. היה ברור שהוא לא מתכון לשלח את ישראל.
שפטים באלהי מצרים
ה' אומר למשה: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה’". ואכן ה' עבר בארץ מצרים באותו לילה והכה כל בכור, שנאמר בהמשך: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה’ הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה". ואולם, לא מצאנו שה' עשה שפטים באלהיהם, ולא נזכר מה קרה לאלהי מצרים.
אמנם, בפרשת מסעי נאמר: "וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם: וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה ה’ בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה’ שְׁפָטִים". אלא שגם שם הפסוק הוא סתמי מאד. ולא נאמר שם מה הם השפטים שעשה ה' באלהי מצרים.
רש"י, בעקבות המדרש, מפרש כפשוטו, שהפסלים נשברו או נרקבו או נמסו.
אך אם כך יש לשאול מדוע לא הזכירה התורה שעשה ה' שפטים באלהי מצרים, ולא הזכירה מה ארע להם.
יתכן שכוונת התורה לומר כאן, שכל המכות מקופלות בתוך מכת בכורות. בכל אחת מהמכות לקה אחד מאלהי מצרים. (כפי שנבאר להלן בפרק "אלהי מצרים לוקים").. משה ואהרן מכים על היאור, על הארץ, על האויר ועל השמים, ובסופו של דבר גם על הים, כדי להראות לפרעה שה' מושל בכל כחות הטבע שפרעה מאמין בהם. אלא שאלהי מצרים לקו במטהו של משה, ואילו כאן – אני ולא מלאך. כל מה שקרה בכל המכות ע"י משה, קורה במכת בכורות ללא מטהו של משה, ביציאת ה' בתוך מצרים. (ואולי לכך רמז רמב"ן).
ועוד אפשר לפרש, שישראל היו שליחיו של ה' לזבוח את את אלהי מצרים לעיניהם. ואלה השפטים אשר נעשו. אמנם, אם כך יש לשאול מדוע על הפסוק הזה עצמו דרשו חכמים אני ולא השליח. אך אפשר שלמדנו מכאן שישראל הם נציגי ה' בעולמו, ומה שעושים ישראל במצות ה', כאילו עשאם ה' בכבודו ובעצמו. המהות של יציאת מצרים היא הכרה בכך שה' מתגלה דרך ישראל. הכרה בכך שישראל עומדים בפני עצמם והם עם בעולם, שאינו תלוי בשעבוד מצרים ובאלהיהם, היא הכרה בה' והיא הוכחה כאשר נודע אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. מעתה ישראל הם נציגי ה' בעולמו. התגלותו של ה' היא להודיע שהוא מפלה את ישראל וישראל הם בנו בכורו. הכרה בכך שישראל עומדים בפני עצמם היא הכרה בה'. לפ"ז ככל המכות גם מכת בכורות מלמדת שאני ה' בקרב הארץ, וככל המכות - גם היא הכאת אלהי מצרים.
אלהי מצרים לוקים
פרעה לא מאמין בה'. הוא מעצמה מדעית בעלת חרטומים מתקדמים, והוא מאמין רק במה שהוא מכיר. אתיאיסט המאמין רק בכחות טבע ריאליים. אלהיו הם היאור, הארץ, השמים והים. (בתרגום מודרני: האנרציה, הגרביטציה וחוקי ניוטון וקפלר). הם שולטים בעולם.
את כל אלה מכה משה. למען תדע כי אני ה'.
המכות במטה מתחילות ביאור, עולות לעפר הארץ, עולות לשמים (פיח כבשן השמימה היינו לאויר, נטית משה בברד היא גבוהה יותר). גם בחשך נוטה משה את ידו על השמים, כמו בברד. אח"כ – על הים. בברד ובחשך הנטיה היא על השמים הגבוהים. אבל בארבה שביניהם, משה נוטה את ידו על ארץ מצרים. משמע שגם נטיה זו היא על השמים. ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ, משמע שהוא כסה את השמים. אבל הדגש בארבה הוא שהוא מכלה את הארץ, לכן חוזרת שם התורה שוב ושוב על המלה ארץ.
ולא די בכך, עד שיבא פרעה ויראה שגם הים לוקה במטהו של משה, וידעו מצרים כי אני ה'. (ואז ידעו זאת גם ישראל וישירו, כמו שכתבנו בפרשת וארא, ונכתוב בע"ה גם בפרשת בשלח).
שה לבית אבות
מצות הפסח היא מצות הבית. ה' מצוה את משה ואהרן: "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת". בעזרת דמו של השה מסמנים את הבתים: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם ... וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם ...". לכן מצוה גם משה את בני ישראל: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר".
המילה מבדילה את האיש היהודי מאיש אחר. הפסח מבדיל את הבית היהודי מבית אחר.
הפסח מפלה את ישראל מהמצרים. בתי ישראל מסומנים בדם, להבדיל מבתי מצרים שעליהם נאמר "כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת". לעמת זאת בתי ישראל נצלו, כאמור "זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה’ אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל".
לכן, גם לדורות מצֻוִּים ישראל: "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה".
המלה בית חוזרת שוב ושוב בפרשה. בתורה, בית אינו רק מבנה. בית הוא משפחה, הוא שושלת, הוא שבט.
במצרים לא נבחרו יחידים. נבחרו בתים. אדם יחיד הוא בן חלוף, בית הוא נצחי. הוא כולל את האדם ואת בניו ובני בניו אחריו. בתנאי שהוא יודע ללמד אותם את הדברים החשובים, ולהמשיך את הזכרון לדורות. את הבתים האלה הציל ה' בפסח. את הבתים האלה הבדיל ה' מבתי מצרים ולקח לו לעם. הבתים האלה יוסיפו לשבת ולספר ביציאת מצרים לדורות.
(ועיין בדברינו בפרשת במדבר, שם בארנו שגם הבכורות מבטאים את הקדושה שבכל בית ובית. גם כאן הבכורות מייצגים את הבית).
וידבר ה' אל משה לאמר
בכל המכות של פרשת וארא אנו שומעים את ה' מצוה את משה, ולא שומעים את משה מדבר אל פרעה.
בכל המכות של פרשת בא - להפך. משה מתרה בפרעה על הארבה ועל הבכורות, ולא שומעים את ה' אומר לו זאת. בארבה כלל לא, ובבכורות נכתבו בתורה דברי ה' רק אחרי ששמענו את משה מתרה בפרעה.
גם מבחינת המצוות, בחומשים הראשונים אנו שומעים את ה' מצוה את משה, בספר דברים אנו שומעים את משה המצוה את ישראל.
פרשות קדש לי ווהיה כי יביאך גם הן פרשות שבהן מחדש משה דברים. למעשה גם בפרשת משכו (משה מחדש בה אגודת אזוב ואמירה לבנים, שלא נאמרו לו במפורש ע"י ה' בפרשת החדש הזה לכם). בפרשות קדש לי אומר ה' למשה דבר אחד: קדש בכורות. משה אומר לעם לעשות את חג המצות ולספר לבנים על יציאת מצרים ולקשור על היד ובין העינים. ורק אח"כ – אומר לעם לקדש בכורות ולהגיד לבנים על יצ"מ ולקשרו על היד ובין העינים.
כבר בפרשתנו אנו רואים את העקרון של חומשי שמות-ויקרא-במדבר מול חומש דברים. ה' מדבר עם משה ומשה מדבר עם ישראל (או עם פרעה). כאשר אנו שומעים את משה מדבר – הוא מדבר בצורה מפורטת ומומחשת הרבה יותר. הוא מביא את דברי ה', אבל הוא מרחיב אותם ומפרט אותם. ההתראות של מכת ארבה ומכת בכורות מכילים תיאורים הרבה יותר מפורטים ומומחשים מהמכות הקודמות (אם כי גם הן מאד מומחשות). במכת בכורות אנו שומעים הן את ה' והן את משה, אך דברי משה מפורטים הרבה יותר. ה' אומר למשה "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם", משה אומר לישראל: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר: וְעָבַר ה’ לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה’ עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם: וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה’ לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה’ אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל". כאשר מצוה משה את ישראל על הפסח, הוא מפרט יותר מאשר כשנצטוה מפי ה'. הוא מוסיף אגודת אזוב. וכמובן את האמירה לבנים שנעמוד עליה להלן. (אמנם, בצווי ה' למשה יש עוד מצוות רבות שלא הוזכר שמשה אמרן לישראל)
ה' אומר למשה "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה’. וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם ", משה אומר לפרעה את אותם דברים עצמם, אך בצורה הרבה יותר מפורטת (זה נזכר קודם אך כנראה היה אח"כ, כפי שכבר בארנו): "כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף: וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה’ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל".
הדבר בולט שבעתים בפרשות קדש לי ווהיה כי יביאך. שם אומר ה' למשה פסוק אחד, ומשה מרחיב אותו מאד. הקורא את דברי משה בפרשות קדש לי, רואה בעליל את הסגנון של ספר דברים. זהו הסגנון של משה. המכיל משפטים מורכבים רבים ומאמרים מוסגרים ארוכים שנכנסים באמצע משפט, (כמו שנבאר להלן בהרחבה). ואכן, גם בפרשת קדש לי, נאמרו כל הבטויים האלה אחרי "ויאמר משה אל העם", ולא אחרי "וידבר ה'".
שלא לדבר על כך שהפרשיות האלה מכילות את התפלין ואת חִנוך הבנים. מצות חִנוך הבנים נאמרת בתורה תמיד מפי משה. גם כאן, וגם בספר דברים, בארבעה מקומות יחד עם התפלין (בספר דברים גם עם המזוזה, בפרשתנו המזוזה נזכרה בהקשר אחר).
במדה מסוימת, אפשר לראות כאן את תחילתו של מדרש ההלכה ושל התורה שבע"פ. משה למד מפי ה' שעליו לספר באזני בנו ובן בנו, ולמד מפי ה' שצריך לקדש בכורות ולעבוד את העבודה הזאת גם בארץ, ופרט את הדברים וקבע אותם. מכאן אנו למדים את תפקידו של האדם בלִמוד התורה. עליו לפרט ולהרחיב ולדרוש את דברי ה'.
איך מחנכים את הבן
פרשת החדש הזה לכם, יוצאת דופן בכך שהמסרים העוברים מפי הגבורה לישראל, נשמעים בה פעמַים. תחילה אנחנו שומעים את דבר ה' למשה, ואחר כך גם את הנאום שבו משה מעביר את המסרים לישראל. בדרך כלל הכתוב מוסר לנו רק את דבר ה' למשה, תחת כותרת כמו "וידבר ה' אל משה דבר אל בני ישראל", ולא מפרט באילו מילים ומתי מסר משה את הדברים לישראל; או להיפך: בחומש דברים הכתוב מתאר מה אמר משה לישראל, אך לא מפרט מתי ובאיזו לשון שמע אותם משה מפי הגבורה. רק פרשת החדש היא דִבור כפול.
שלשה עניינים מפורטים בדרך הכפולה הזו. בדִבור הראשון אל משה (ואהרן) עוד במצרים, כלולות כל ההוראות והצִוויים של פסח מצרים, ואחריהם בא עניין שבעת ימי החג לדורות. בדִבור השני, אחרי היציאה ממצרים, משה מצטוה לקדש כל בכור. משה מעביר לישראל את שלושת המסרים אבל מחלק אותם אחרת, וקל להבין מדוע: לפני היציאה ממצרים הוא מוסר להם רק את מה שמיועד לביצוע מיידי, כלומר פסח מצרים, ואילו את עניין שבעת ימי חג המצות, שהוא מצוה לעתיד, הוא מצרף אל המצוה לקדש את הבכורות, ומוסר אותה לעם רק בנאומו השני, אחרי היציאה ממצרים. אבל השינוי הזה אין בו כדי להסביר מדוע טורחת התורה באופן כל כך חריג למסור גם את דבר ה' למשה וגם את דבר משה לעם, כאשר הדברים בסך הכל חוזרים על עצמם.
יש שִנוי בולט אחר בין דבר ה' למשה ובין דבר משה לישראל, ואולי הוא הדבר שלמענו הכתוב טורח להביא בפנינו גם את דבר משה. בסופו של כל אחד משלושת העניינים, משה מוסיף דבר שכלל לא נאמר לו: בראשון "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת", בשני "והגדת לבנך ביום ההוא", בשלישי "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת". שלשה דברים שהם אחד, שלשה מארבעת הבנים הידועים של ההגדה.
היכן נצטוה משה על עניין ההגדה לבנים, האם בדה אותו מלִבו? ובמיוחד: מדוע דחוף היה לו לומר "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם" כבר בנאומו הראשון, כאשר ישראל עדיין במצרים, ומשה הרי בחר לשנות את סדר הדברים שנאמרו לו, ואת ענייני הדורות לדחות לנאום הבא.
התשובה נמצאת בפסוקים הראשונים של הפרשה: "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'". ההגדה לבנים איננה מצוה בפני עצמה, אלא היא כל תכליתם של יציאת מצרים, של מכות מצרים, ושל הכבדת הלב. פרעה היה הראשון ששאל מה נשתנה, כשאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו". כל המכות באו כדי לענות לו על השאלה הזאת. מן הסתם היו גם בין בני ישראל מי ששאלו "מה העבודה הזאת לכם" עוד בפסח מצרים, ומשה מצוה להשיב להם כבר בדברו על פסח מצרים, ואולי לכן דרשו חז"ל שזוהי שאלת הבן הרשע.
וגם בזה יש שִנוי מסויים בין דבר ה' למשה ובין דבר משה לעם. ה' אומר שהתשובה לבנים היא רִבוי האותות והמופתים. משה אומר שהתשובה היא "אשר פסח ה' על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים". בכל דור ודור יש שני סוגי מערערים על הגאֻלה: יש שרואים את הגאֻלה אבל אינם מאמינים בה' ובבחירת ישראל, ויש שמאמינים בה' ובבחירת ישראל, אבל אינם יכולים לראות את הגאֻלה. הם אינם מוכנים לקבל את הגאֻלה, אא"כ יראו בעיניהם את האש היורדת מן השמים. רצוי ע"י רבנו. יציאת מצרים היא המלמדת לדורות שה' הוא השולט בעולם, וכל התהליכים הנעשים בעולם, מעשה ה' הם.
כאשר דברתם
פרעה משלח את ישראל "כדברכם" ו"כאשר דברתם". נראה שהדברים נאמרים בכעס. פרעה לא מבין שהוא השליח להוציא את ישראל ממצרים. הוא מגרש את ישראל בכעס. ובדרך לעג הוא אומר "כדברכם" ו"כאשר דברתם". ואולם, הוא מוסיף ואומר "וברכתם גם אותי". הוא ירא את ה'.
ערב רב
"וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד". מהו ערב רב? המדרש מפרש את המלה "ערב" בהקשר הזה, כמצרים שהתערבבו בישראל. כמו שמצאנו בנחמיה (י"ג ג'), אחרי שישראל קיבלו על עצמם לגרש את הנשים הנוכריות, ושם נאמר "ויבדילו כל ערב מישראל". מדרש מפורסם מחבר את ה"ערב רב" במשמעותו זו עם האספסוף של פרשת בהעלתך, שעליו נאמר "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל", הרי לכאורה שהאספסוף אינו בני ישראל.
אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וההקשר של הפסוק שלנו מקשה מאד על הפירוש הזה. ראשית, ברור שהבִטוי המדרשי "ערב-רב", כאילו הוא שם עצם בן שתי מילים, איננו פשוטו של הפסוק. המילה "רב" היא שם תואר, ולא חלק משם העצם, ובפסוק שלנו היא מתארת שלושה עצמים: ערב, צאן, בקר. המשפט "וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר" הוא היגד מקוצר, שבו המילים "רב עלה אתם" משרתות את כל חלקי המשפט, ובעצם הכתוב אומר: וגם עלה איתם הרבה ערב, הרבה צאן, והרבה בקר, והכתוב מסכם את שלשתם במילים "מקנה כבד מאד". קשה לראות איך אספסוף של מצרים נכנס לתוך השלישיה הזו. מן ההקשר משמע שהפסוק כֻלו עוסק במקניהם וקניינם של בני ישראל, והוא בא להדהד את יציאתו של אברהם ממצרים ברכוש גדול. שם נאמר "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", וכאן נאמר "מקנה כבד מאד". הפרשיה כולה היא פרשיה של טוב ולא של רע, ואילו היה הערב הזה אספסוף, לא היה צריך לומר "וגם ערב רב עלה אתם" אלא "אבל ערב רב עלה אתם".
לכן נראה שעל פי פשוטו גם הערב, כמו הצאן והבקר, הוא סוג של רכוש. וצריך כנראה לפרש שאם צאן ובקר הם כבשים ופרות, הרי ערב הוא גמלים או חמורים. וכן נראה ממספר מקומות בתנ"ך: ישעיהו (י"ג כ') מתאר את חורבנה העתידי של בבל ואומר: "ולא יהל שם ערבי ורועים לא ירביצו שם", ערבי הוא בעל שיירות של גמלים או של חמורים. בירמיהו מצאנו את השורש הזה בביטויים כמו (נ' ל"ז) "אל סוסיו ואל רכבו ואל כל הערב אשר בתוכה". וכן (כ"ה כ"ד) "מלכי הערב השוכנים במדבר", שהם כנראה שוכני המדבר הסוחרים, ההולכים בשיירות של גמלים או חמורים. ביחזקאל (כ"ז כ"ט) יבוא של סחורה מרחוק נקרא "לערוב מערבך", והשיירות המביאות סחורה נזכרות אף הן בשרש ער"ב.
יש להעיר שהמלה ערב בכל המקומות הללו מנוקדת בסגול ואילו כאן היא בצירה. אפשר שאלה שתי מילים שונות, אבל שתיהן משרש אחד ומלשון אחת: ייתכן שהערב (שלנו) בצירה הוא החמורים והגמלים או הסחורה והרכוש המובל עליהם, ואילו הערב (של ישעיהו וירמיהו) בסגול הוא שם המקצוע.
וכפי שאמרנו אפשר שערב הוא המטען הנִשא על הגמלים או החמורים. וכונת התורה היא שרכוש רב עלה אתם.
אמנם התעלומה נשארת תעלומה. כי גמלים וחמורים מאד שכיחים בתנ"ך, ואילו המלה ערב (לפחות בצירה) היא יחידאית. גם המילה עָרוֹב הנזכרת בפרשה הקודמת בין מכות מצרים, היא מאותו שורש, וגם היא יחידאית ועלומה. בכלל השורש הזה הוא חידתי ורב משמעי, ומי ידע לבאר מה הקשר בין ערבי, ערבה, ערב, עירוב, ערבון, וערבי נחל.
ישראל ומצרים
מיד אחרי יציאת מצרים, וכן במקומות רבים בהיות ישראל במדבר, מתגלה שאיפתם לשוב למצרים. הם אוהבים את מצרים, מעריצים את מצרים ומבקשים בלי הרף לשוב אליה.
התורה מצוה שהמלך לא ירבה סוסים, פן ישובו העם מצרימה.
קשה להוציא את מצרים מלב ישראל.
שאיפתם של ישראל אל מצרים מתגלה בצורה בולטת בסוף ימי הבית הראשון. הנביאים התנגדו ליחס שנתנו ישראל למצרים. אך מדבריהם אנו למדים שהיה זה יחס אוהב ומעריץ.
יתר על כן, בזירה המדינית נהגו ישראל לסמוך על מצרים שתושיע ותציל ותגן עליהם.
בסוף ימי הבית הראשון היתה ארץ ישראל מקום תפר בין מעצמות. אנו מוצאים לאורך ימי בית ראשון שארץ ישראל היתה בגבולות השליטה בין המעצמה הדרום-מערבית, מצרים, ובין המעצמה הצפון-מזרחית, ארם, אח"כ אשור ואח"כ בבל. ישראל חששו מהאימפריות הצפוניות, ולעמת זאת רחשו אהבה ויחס חם למצרים.
לא מצאנו מקרה שבו המצרים סייעו לישראל. אבל מצאנו הרבה מקרים שבהם האפשרות הזאת עלתה על הפרק. כאשר הארמים צרו על שומרון הם ברחו בלילה כי חשבו שמלך ישראל שכר כנגדם את מצרים: "וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ". מלך אשור כעס על הושע מלך ישראל שרצה לכרות ברית עם מצרים: "וַיִּמְצָא מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל סוֹא מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְלֹא הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה". גם רבשקה אומר: "עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי: עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו". כלומר: הוא מניח שחזקיהו מן הסתם סומך על מצרים, אלא שהוא עצמו מעיר שאי אפשר לסמוך על מצרים. גם בימי ירמיהו מצאנו: "וְחֵיל פַּרְעֹה יָצָא מִמִּצְרָיִם וַיִּשְׁמְעוּ הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עַל יְרוּשָׁלִַם אֶת שִׁמְעָם וַיֵּעָלוּ מֵעַל יְרוּשָׁלִָם: פ וַיְהִי דְּבַר ה’ אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם אֵלַי לְדָרְשֵׁנִי הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם: וְשָׁבוּ הַכַּשְׂדִּים וְנִלְחֲמוּ עַל הָעִיר הַזֹּאת וּלְכָדֻהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ".
ישעיהו מוכיח את ישראל הסומכים על מצרים: "הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים נְאֻם ה’ לַעֲשׂוֹת עֵצָה וְלֹא מִנִּי וְלִנְסֹךְ מַסֵּכָה וְלֹא רוּחִי לְמַעַן סְפוֹת חַטָּאת עַל חַטָּאת: הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם: וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה לְבֹשֶׁת וְהֶחָסוּת בְּצֵל מִצְרַיִם לִכְלִמָּה: כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו וּמַלְאָכָיו חָנֵס יַגִּיעוּ: כֹּל הֹבִאישׁ עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ לָמוֹ לֹא לְעֵזֶר וְלֹא לְהוֹעִיל כִּי לְבֹשֶׁת וְגַם לְחֶרְפָּה: ס מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף יִשְׂאוּ עַל כֶּתֶף עֲיָרִים חֵילֵהֶם וְעַל דַּבֶּשֶׁת גְּמַלִּים אוֹצְרֹתָם עַל עַם לֹא יוֹעִילוּ ...י כֹה אָמַר אֲדֹנָי ה’ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם וְלֹא אֲבִיתֶם: וַתֹּאמְרוּ לֹא כִי עַל סוּס נָנוּס עַל כֵּן תְּנוּסוּן וְעַל קַל נִרְכָּב עַל כֵּן יִקַּלּוּ רֹדְפֵיכֶם ... הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת ה’ לֹא דָרָשׁוּ: וְגַם הוּא חָכָם וַיָּבֵא רָע וְאֶת דְּבָרָיו לֹא הֵסִיר וְקָם עַל בֵּית מְרֵעִים וְעַל עֶזְרַת פֹּעֲלֵי אָוֶן: וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ וַה’ יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן..."
ירמיהו לכל אורך הדרך אמר לעם לעבוד את מלך בבל. אחרי החורבן נאספו הנשארים בארץ אל גדליה, ואחרי שנרצח גדליה התברר שמה שהעם רוצים הוא לא להשאר בארץ אלא לרדת למצרים. מצרים היתה בטוחה בעיניהם. ירמיהו התנגד לכך. וכך הוא אומר: "וְאִם אֹמְרִים אַתֶּם לֹא נֵשֵׁב בָּאָרֶץ הַזֹּאת לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֵיכֶם: לֵאמֹר לֹא כִּי אֶרֶץ מִצְרַיִם נָבוֹא אֲשֶׁר לֹא נִרְאֶה מִלְחָמָה וְקוֹל שׁוֹפָר לֹא נִשְׁמָע וְלַלֶּחֶם לֹא נִרְעָב וְשָׁם נֵשֵׁב: וְעַתָּה לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר ה’ שְׁאֵרִית יְהוּדָה כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִם אַתֶּם שׂוֹם תְּשִׂמוּן פְּנֵיכֶם לָבֹא מִצְרַיִם וּבָאתֶם לָגוּר שָׁם: וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶּנָּה שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָרָעָב אֲשֶׁר אַתֶּם דֹּאֲגִים מִמֶּנּוּ שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם וְשָׁם תָּמֻתוּ: וְיִהְיוּ כָל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׂמוּ אֶת פְּנֵיהֶם לָבוֹא מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם יָמוּתוּ בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם". התברר שלא ההשארות בארץ עניינה את האנשים האלה, אלא הרצון להתחבר למצרים. חלומם הגדול הוא לגור במצרים המתקדמת והחלומית. כך רומז ירמיהו גם באיכה: "עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ". ולפי מה שלמדנו בספר ירמיהו, מסתבר שגם באיכה כונתו ככל הנראה למצרים.
יחזקאל אומר: "וְהִשְׁבַּתִּי זִמָּתֵךְ מִמֵּךְ וְאֶת זְנוּתֵךְ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִשְׂאִי עֵינַיִךְ אֲלֵיהֶם וּמִצְרַיִם לֹא תִזְכְּרִי עוֹד". ועוד הוא אומר: "וְיָדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל". יחזקאל כאן מסתמך על לשונו של רבשקה. אבל מדבריו אנו למדים שבני ישראל בימי יחזקאל בקשו להשען על מצרים, אלא שזאת היתה משענת לא מוצלחת, והנביאים התנגדו לה. יחזקאל מצטט את לשונו של רבשקה כדי לבטא את העובדה שמצרים היא משענת מדומה. לא באמת אפשר להשען עליה. היא הרבה יותר דמיון מאשר עזר אמיתי. ישראל חולמים על היום שבו מצרים תושיע אותם, אך היא מעולם לא עשתה זאת. עוד אומר יחזקאל "וַיִּמְרָד בּוֹ לִשְׁלֹחַ מַלְאָכָיו מִצְרַיִם לָתֶת לוֹ סוּסִים וְעַם רָב הֲיִצְלָח הֲיִמָּלֵט הָעֹשֵׂה אֵלֶּה וְהֵפֵר בְּרִית וְנִמְלָט". ישראל בטוחים שמצרים היא ידידתנו הגדולה. לכן הם חיים בתחושה שהנה היא באה לעזור לנו. אך בפעל היא מעולם לא עזרה לנו.
אפשר שבזכרון הציבורי השאיפה למצרים החזיקה מעמד כמה מאות שנים, עוד מימי יציאת מצרים. אבל יותר מסתבר שישראל העריצו את מצרים שנתפשה בעיניהם כמעצמה מתקדמת וחופשיה. ישראל ראו במעצמה המערבית את ידידתם הטובה ביותר. זו מעולם לא סייעה להם, אבל השפיעה עליהם מתרבותה ומזִמתה. לכן הנביאים התנגדו. הנביאים התנגדו למעצמה הזאת יותר משהתנגדו למעצמה המזרחית, שהיא לפחות אויב ידוע.
כלומר: ההערצה למצרים שהיתה בימי יציאת מצרים כבר בטלה, אבל אותו יצר עצמו התעורר שוב: הרצון להיות חלק מהמעצמה, להרגיש חלק מהגוי הנערץ, להתבולל. הוא הרצון שהניע את ישראל בימי יציאת מצרים, והוא הרצון שהתעורר שוב בסוף ימי הבית השני. הוא הרצון שבסופו של דבר החזיר למצרים את שארית הפליטה שנותרה בארץ אחר החורבן.
ההערצה למעצמה היתה גדולה כבר אז. הנביאים, כאמור, התנגדו לה. יתר על כן, ללא הרף דובר על כך שמצרים תסייע לישראל, אך זה מעולם לא קרה.
ישראל צריכים לצאת מהשעבוד הרוחני למצרים. השעבוד הזה לא בטל. לא בטל מישראל הרצון להרגיש שייכות לצד מסוים בסכסוך העולמי, למעצמה מסויימת, לגוש אחד. הרצון להתבטל בפניהם. הרצון להאמין שאנו חלק מהם והם יפרשו עלינו את חסותם. הרצון לחסות בצִלָּם ולראות בהם את מעוזנו, מחסנו, מגננו וקרן ישענו. מהשעבוד הזה לא יצאנו מאז יציאת מצרים ועד היום.
אבל גם זה חלק מחזון יציאת מצרים: ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים. הקב"ה קיים את הבטחתו, אבל אנו לא מלאנו את חלקנו.
שלשים שנה וארבע מאות שנה
התקשו חכמים במספר הזה, שהרי שנות קהת ועמרם לא מספיקות לכך. וכן התקשו שהרי בברית בין הבתרים נאמר ארבע מאות. וזו לא קושיה כי אפשר שבנבואה אמר בעגול, ובעשיה אמר בדיוק. אבל קשה מברית בין הבתרים עצמה שנאמר בה שדור רביעי ישובו, והלבן מאה שנה יולד? לכן נראה כמו שפרשו חכמים. וראה אב"ע כאן שהביא מקומות רבים בתנ"ך שבהם נאמר שארוע היה מקץ כו"כ זמן ולא ברור מתי הוא מתחיל. אמנם, כאן הדבר שונה, שהרי כאן נאמר לא רק "מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה" אלא גם שישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. וגם ללא קושיה זו עדין קשה.
משפטים מורכבים בלשונו של משה
לשונו של משה כוללת לעתים קרובות משפטים מורכבים, המכילים מאמרים מוסגרים או משפטי משנה המעכבים את הקריאה. משפטים טפלים מחלקים את המשפט העִקרי לשנים, ולפעמים אף מפרידים בין הנשוא והמושא או בין הנשוא ואבר אחר של המשפט המתייחס לנשוא, כגון תיאור כלשהו. בספר דברים יש כמה וכמה דוגמאות כאלה. נציין כאן כמה מהן:
דברים ה ה: "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה’ וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה’, כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר, לֵאמֹר". המשפט "כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר", הוא משפט סִבה המחלק לשנים את המשפט "לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה’ לֵאמֹר".
דברים יב ב: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם, אֶת אֱלֹהֵיהֶם". המשפט הטפל "אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם", מחלק לשנים את המשפט: "אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֶת אֱלֹהֵיהֶם".
דברים ד מ: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ, וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, כָּל הַיָּמִים". גם כאן משפט המשנה מחלק את המשפט לשנים, משום שהמלים "כָּל הַיָּמִים" מתייחסות לרישא.
אבל הדוגמא המובהקת ביותר כתובה בדברים יא ב-ז: "וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֶת מוּסַר ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֶת גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה: וְאֶת אֹתֹתָיו וְאֶת מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה בְּתוֹךְ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וּלְכָל אַרְצוֹ: וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם ה’ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם בַּמִּדְבָּר עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה: וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל: כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת כָּל מַעֲשֵׂה ה’ הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה". כאן משפט טפל ארוך מאד מחלק את המשפט העִקרי לשנים.
אפשר להביא דוגמאות נוספות מספר דברים. אלא שלשון הדִבור הזאת מאפיינת את לשונו של משה, ודוקא את לשונו של משה, גם בספרי שמות ובמדבר. שלא בלשון משה, כמעט אין מוצאים דוגמאות כאלה, אבל בלשון משה אנו מוצאים לשון מעין זו ולא רק בספר דברים.
פרשיות קדש לי - והיה כי יביאך (שמות יג), אמורות מפי משה. הן פותחות בפסוק (שמות יג ג) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה וכו'". והנה, גם שם אנו מוצאים את צורת הדִבור בעלת המשפטים המורכבים, כגון: "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה’ אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה". וכגון: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה’ בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה’ מִמִּצְרָיִם". גם כאן נכנס משפט טפל בתוך המשפט העיקרי. וכן: "וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה’ וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה, אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים, לַה’". לשון מורכבת זו אינה רגילה בספר שמות. אבל בלשונו של משה היא נמצאת גם בספר שמות.
למעשה כל המעבר התכוף מנושא לנושא, הבולט כבר בפסוק הראשון: זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה’ אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ: הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב. כל זה הוא סגנון מובהק של ספר דברים, כלומר: דרך הבִטוי של משה.
דוגמאות מובהקות יותר אנו מוצאים בספר במדבר. שם אנו מוצאים (במדבר יד יג-טז): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה’ וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ: וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה’ בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה’ וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה: וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה’ לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר". יש כאן כמה וכמה משפטים טפלים עד שקשה לעקוב אחרי הרצף. אבל נראה שצריך לפרש כפי שרומז אונקלוס, כאילו חסרה כאן המלה "אשר" לפני המלה "שמעו", ועדיין יש כאן משפטים טפלים רבים הפוגעים ברצף.
כן הוא גם בהמשך ספר במדבר (טז ח-י): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי: הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה’ וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה". גם כאן, המשפט העִקרי הוא "הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו .... וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה". משפט טפל ארוך מחלק את המשפט העִקרי לשנים. (אמנם נכון שכאן המשפט הטפל אינו מבדיל בין הנשוא למושא או לתיאור, אבל הוא פוגע ברצף של "המעט מכם כי... ובקשתם גם כהנה. ראו מנגד את משפט התגובה הקצר של דתן ואבירם, הבא להשיב על המשפט של משה, ואומר בקצור: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר". את הפירוט השאירו דתן ואבירם למשפט הבא: "אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וכו'").
הלשון המורכבת הזאת אינה שכיחה בתורה, אך היא שכיחה בלשונו של משה. בכמה חומשים.
המשמעות של העובדה הזאת נתונה לפרשנות ויכולה להיות נידונה בהקשרים שונים בנושאים שונים. העובדה שצויינה כאן יכולה לתרום את תרומתה לכמה דיונים בכמה נושאים שונים. לא אנהל כאן את הדיונים עצמם. רק אציין על קצה המזלג שלשה נושאים שהמאמר כאן יכול לתרום להם:
א. אחת השאלות העומדות על הפרק בלימוד התנ"ך היא באיזו מדה התנ"ך מצטט את מלותיו של הדובר, ובאיזו מדה התנ"ך מנסח את לשון הדובר במלותיו שלו. העובדה המצויינת כאן יכולה להיות חלק מהדיון הנ"ל.
ב. מבקרי המקרא טוענים שחומשי התורה נכתבו ע"י מחברים שונים. אחת מראיותיהם היא הסגנונות השונים של החומשים השונים. העובדה שסגנונו של ספר דברים נוכח בלשונו של משה גם בספרי במדבר ושמות, יכולה לתרום את חלקה גם לדיון הזה.
ג. פירושים רבים נאמרו לביטוי "כבד פה וכבד לשון". אולי אפשר להציע עוד אחד?