פינחס

ברית כהֻנת עולם

הפסוקים בראש הפרשה נותנים טעם כפול לבאור מעשי פינחס ושכרו. ראשית, ההדגשה: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי". פינחס מקבל שכר וברית שלום לא תמורת קנאתו אלא תמורת הצלתם של בני ישראל.

הקנאה היא נִמוק שני, שהוזכר אחרי ההבטחה עצמה: "תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל". אלמלא הפסוק הראשון היה נראה שפינחס מקבל כהֻנת עולם עבור קנאתו. אבל לאור הפסוק הראשון צריך לבאר, שאת ברית השלום הוא קִבל לא על הקנאה אלא על הכפרה, הקנאה היא אמצעי לכפרה. תחת אשר קנא לאלהיו וע"י כך כִפר על בני ישראל, ולכן מגיעה לו כהֻנה. הקנאה אינה אלא אמצעי. תפקידו של כהן הוא לכפר, כיון שהוא כִפר על ישראל מגיעה לו כהֻנת עולם.

לכן, על השאלה על מה קִבל פינחס ברית כהֻנת עולם, יש להשיב שפינחס זכה בברית כהֻנת עולם משום שהשיב את חמת ה' מעל בני ישראל. כלומר: כִפר על בני ישראל, עצר את המגפה. פינחס עשה מה שעשה אהרן. כִפר על ישראל ועצר את המגפה. ומי שמכפר על ישראל ומשיב את אף ה' מהם, הרי הוא כהן. מה שעשה אהרן במחתה, עשה פינחס ברֹמח. (ולכן הפרשה מייחסת את פינחס לאהרן: פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן).

ואולם, מלשון הפסוקים בפרשת בלק עולה שלא זאת היתה מטרתו של פינחס. פינחס פעל מתוך קנאה לה' ומתוך רצון ללחום בזמרי הגורם לכל הזקנים לבכות בחסר אונים. להבדיל מאהרן שעשה את מעשהו כדי לעצור את המגפה, פעל פינחס ברֹמח מתוך קנאה לה', המגפה נעצרה ממילא. גם הפסוקים בפרשת פינחס אינם מתעלמים מכך. דברי ה' אל משה הם "בקנאו את קנאתי בתוכם" ו"תחת אשר קנא לאלהיו".

תפקידו של כהן הוא לא לעשות קסמים ולכפר על ישראל. כהן אינו מכפר על ישראל ע"י קרבן ריק. תפקידו של כהן הוא לכַוֵּן את ישראל לאביהם שבשמים, להביא אותם אל המקום שבו הם עמו של ה', ואז ממילא יכֻפָּר להם.

באותה מדה. קשה להגדיר הלכות קנאות. קנאה לה' משתנה לפי הנסִבות. חז"ל אומרים שפינחס אמר למשה לא כך למדתנו שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו? עם זאת, לא נראה שנהגו כך ישראל לדורות. קנאים רבים היו לנו במשך הדורות, וגם בועלי ארמיות לא חסרו, ואעפ"כ לא פגעו בהם הקנאים. קנאתו של פינחס לא היתה על בעילת הארמית אלא על האמירה שיש בכך. קנאה לשם ה' יש במקום שבו שם ה' מתחלל, ואת זה לא קל להגדיר.

הכהן מכפר על ישראל ע"י כך שהוא מזהה היכן ואיך יש לקרב את ישראל אל ה', ומצליח לעשות זאת. כששבים ישראל אל ה' ומקריבים את עצמם לפני ה', מתכפר להם.

אהרן מכפר בקטֹרת, כלומר: בכך שהוא מראה לפני ה' שעם ישראל עדין מקריב קרבנות, ועדין מרוכז סביב שכינת ה' ועבודתו. פינחס מכפר ברֹמח. ע"י כך שהוא משיב את ישראל לרצון ה' – ה' מכפר. כפרה אינה קסם. כפרה היא עשית רצון ה'. (בנגוד לתפישת עולמו של בלעם, כפי שכתבנו בפרשת בלק).

כפי שנבאר בהמשך, פרשת קֹרח נוכחת מאד בפרשתנו. חלק ממנה הוא יכלתו של הכהן לכפר על ישראל ולעצור את המגפה. אהרן עשה זאת בפרשת קֹרח, פינחס עשה זאת בפרשתנו. הכפרה היא תפקידו של הכהן. עליה הוא מקבל ברית כהֻנת עולם.

קנאת ה'

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. פינחס קנא את קנאתי, ולכן אני לא קנאתי את קנאתי.

כשישראל מקנאים לכבוד ה', ה' לא מקנא את קנאתו. הוא לא כועס על ישראל, שהרי ישראל עצמם מקנאים לכבודו, על מה יכעס?

אבל כשישראל מניחים לכל נושאי דגל גאוות בעילת הארמיות, אלה שמנופפים בדגלי העריות, ואינם מכירים בכבוד ישראל ומעלתו ובכבוד ה' ומעלתו, אל עם כזה ברור למה יתעורר הכעס.

זמרי לא סתם לקח את כזבי. הוא הפך את זה לדגל. זה הזמן בו צריך לקנא לכבוד ה', ולומר שכך לא יֵעשה.

הקללה והרמח

בפרשה הקודמת הוזכרו שני ספורים שונים, שהפרשה איננה מקשרת ביניהם (מלבד בשרש ק.ב.ה.) – ספור בלעם וספור פינחס.

האם ידעו ישראל שבהרים פועלים כחות הרשע והטומאה בנסיון לקללם? אין אנו יודעים. אבל הפרשה מלמדת שלא חשוב מה יעשו קוסמי הטומאה. חשוב מה יעשו ישראל בעולם הזה. גבורתם של ישראל על כחות הטומאה היא להתגבר על כחות החטא. וכאשר גבר ישראל – ירים משה ידו.

פרשתנו באה לחדש וללמד שלא היו אלה חוטא פרטי וחוטאת פרטית, אלא מנהיגים. כלומר: הנהגה עולמית המבקשת להלחם בקדושה בצורה מונהגת ומכוונת.

הפרשה הבאה תלמד שהיה קשר בין מעשה בלעם ומעשה פינחס. שם יגברו ישראל בחרב על בלעם, במלחמה בהנהגת פינחס.

לוחמי מנשה וזיקתם לארץ

מסבי זצ"ל למדתי שבני ישראל ידעו עוד במצרים לאן מועדות פניו של כל שבט ושבט. הראיה לכך היא שאנו מוצאים בפרשת פינחס לגלעד משפחת הגלעדי, לחפר משפחת החפרי, לשכם משפחת השכמי. וגם צלפחד קרא לאחת מבנותיו תרצה. כלומר: כל האנשים האלה נקראו מראש על שם המקומות שהם עתידים לרשת. ואי אפשר לפרש שהמקומות נקראו על שם האנשים, שהרי שכם וגלעד הם שמות מקומות שנזכרו כבר בספר בראשית, ותרצה נזכרת ברשימת שלשים ואחד המלכים שהכה יהושע, כלומר: היא נקראה כך עוד לפני שישראל כבשו אותה.

אבל בעיון נוסף נראה שאי אפשר להביא מכל השמות האלה שום ראיה לכך שבני ישראל ידעו לאיזו נחלה מועדות פניהם. מכאן אפשר ללמוד רק שבני מנשה ידעו לאן מועדות פניהם. אין כאן שום ראיה לגבי אף שבט אחר.

וזה לא הדבר היחיד שאפשר ללמוד מפרשתנו על שבט מנשה. בפרשה הבאה אנו רואים שבני מכיר בן מנשה הלכו מיזמתם וכבשו לעצמם את הגלעד. בני מנשה לא המתינו לגורל. הם קבעו עובדות בשטח. (וראה מה שנכתוב על כך שם).

מלבד בני מכיר בן מנשה, נזכרו בפרשה הבאה גם בני יאיר בן מנשה, שכבשו את חוותיהם. ובלשון פרשת דברים: את כל חבל ארגוב (כל הגולן). מיהו יאיר בן מנשה? בפרשת דברים הוא עומד בשורה אחת עם מכיר בן מנשה, אבל במִפקד של פרשת פינחס אין משפחה כזאת. מהיכן היא צצה פתאום?

בנות צלפחד מבקשות לעצמן את נחלת אביהן, ומקבלות. אבל לא סתם נחלה הן מקבלות. בספר יהושע הן נזכרות בשורה אחת עם המשפחות הותיקות של השבט, שנזכרו במפקד בפרשתנו. שם נאמר ויפלו חבלי מנשה עשרה. ומיהם העשרה? חמש בנות צלפחד, וחמש המשפחות הגדולות של השבט הנזכרות במפקד: אביעזר, חלק, אשריאל, שכם ושמידע. וכבר הגמ' מקשה איך נזכרו בנות צלפחד שחיו באותו דור, בשורה אחת עם המשפחות הגדולות של השבט?

אפשר שהמיחד את בני מנשה הוא שזכו ע"פ עשיתם. שהרי הם אלה שזכרו את זכר נחלתם גם בגלות מצרים. יעקב נתן ליוסף את שכם. ומסתבר שידעו בני מנשה שגם הגלעד להם הוא. לכן קרא מכיר לבנו גלעד, והוא קרא לבניו שכם וחפר, וצלפחד קרא לבתו תרצה, וכל אלה מקומות בנחלת מנשה. גם בהמשך הדרך הוזכרו בני מנשה בכך שהם המבקשים להם את הארץ. מכיר קבל את הגלעד, ויאיר לקח את כל חבל ארגב, כלומר: אע"פ שאין משפחת יאיר, כי כבר היה הדבר אחרי חלוקת המשפחות, עדין יכול יאיר לצאת למלחמה וללכוד את כל הארגב והבשן ולרשתו. גם אחרי סיום החלוקה ע"י יהושע רוצים בני יוסף לרשת עוד, אלא שאז עוצר אותם יהושע. הנחלות בארץ נִתנו למי שקם ודרש את חלקו. זכה גלעד וזכה יאיר, וזכו בנות צלפחד שבאו ובקשו, ונקרא נחלתן ונחלת בני דודיהן על שמן, כי הן בִקשו לרשת, ויפלו חבלי מנשה עשרה. ומשפחות מנשה יורשות ע"פ מורשיהן, כי אע"פ שכולם בני מכיר וגלעד, נחלו משפחות המכירי והגלעדי ממזרח לירדן, ומשפחת חפר הרחק במערב, ומשפחת תרצה הרחק מחפר. כי בבני מנשה נפלה נחלה לכל מי שהלך ובִקשהּ.

אבל לא כל השבטים הם כשבט מנשה, יש גם שבטים תבוסתניים יותר. למשל דן. גם העיר דן נזכרת כבר בספר בראשית. אבל בני דן לא הזדרזו לרשת אותה. שבט דן קִבל בספר יהושע את הגורל האחרון, וגם את מה שהם קִבלו הם לא מהרו לרשת. רוב נחלתם נשארה בידי הפלשתים. שבט דן לא ירש את נחלתו ולא הוריש את הפלשתים. מי שמתחפר באיזור גוש דן לא ילחם כארי בצפון, עד אשר לא תהיה לו ברירה.

אינני בוכה אף פעם

ובכלל, התורה מתייחסת לשבט דן בצורה קצת לעגנית.

שבט דן הוא אחד השבטים הגדולים, אבל הוא רק משפחה אחת.

השבט לוקה בערבול חושים. כל כולו משפחות השוחמי.

והתורה מתארת זאת בלשון שונה מלשון המפקד של כל שבט. בכל שבט, המלה משפחות ברבים נזכרת פעם אחת בלבד. לא כן אצל דן, שם נאמר: "אֵלֶּה בְנֵי דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשׁוּחָם מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּחָמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת דָּן לְמִשְׁפְּחֹתָם: כָּל מִשְׁפְּחֹת הַשּׁוּחָמִי לִפְקֻדֵיהֶם....", כביכול התורה לועגת להם שהם רק משפחה אחת. (הסִכום החריג "לְמִשְׁפְּחֹתָם" קים גם אצל נפתלי אחיו של דן, בפרשיה שאינה סמוכה).

מדוע? אולי משום שאם אתה רק משפחה אחת, גדולה מכל המשפחות, ובכל זאת הוא אינו יוצא למלחמה והדמעות זולגות מעצמן, אז דן כנראה לא כ"כ גבור ונבון.

מפקד מדבר סיני ומפקד ערבות מואב ומטרותיהם

התורה מקשרת וחוזרת ומקשרת בין המִפקד של פרשת במדבר למִפקד של פרשת פינחס. כבר הצווי מזכיר את זה: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל", כמו שהצטוו משה ואהרן בפרשת במדבר: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" לכן גם פרשתנו מדגישה שמשה ואלעזר מדברים אל העם לאמר: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

גם סדר השבטים בפרשת פינחס הוא קרוב לזה של פרשת במדבר, למרות שבינתים המחנה כבר סודר אחרת. (וראה מה שכתבנו בפרשת במדבר על סדר השבטים בספר במדבר).

נראה שמטרת ההשוָאה היא להגיע לפסוק המסכם: "אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ: וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי: כִּי אָמַר ה’ לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן".

וההשוָאה עוד גדלה. המִפקד של מדבר סיני הוא במוצהר לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, אבל שמות המשפחות לא הוזכרו בו. המִפקד של ערבות מואב הוא רק מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם, ולא נאמר לְמִשְׁפְּחֹתָם, אבל המשפחות הוזכרו בו.

במדבר סיני נמנו כל יוצא צבא בישראל מבן עשרים שנה ומעלה, והבכורות והלויים מבן חֹדש ומעלה. הלויים נמנו גם מבן שלשים עד חמשים. שני מנייני הלויים נעשו לכל אחד מבני לוי לחוד, לגרשון קהת ומררי. בערבות מואב שוב נמנו הלויים מבן חדש ומעלה. אך המנין אינו מתיחס לגרשון, קהת ומררי, אלא למשפחות מאוחרות יותר. (אם כי נזכרו בראש הפרשיה גם המשפחות הותיקות).

והדבר דורש הסבר. במדבר סיני מובן למה נמנו הלויים מבן חֹדש ומעלה, כי הם החליפו את הבכורות. למה נמנו הלויים מבן חֹדש ומעלה בערבות מואב?

ובכלל, יש לשאול לשם מה נמנו ישראל בשני המקומות. בפרשתנו יש לכך נִמוק: "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת". (הנִמוק הזה מנמק את מנין ישראל ולא את מנין הלויים, ולכן הוא הובא לפני מנין הלויים). מסברה אפשר לומר שזה גם טעמו של המנין במדבר סיני. בני ישראל נערכו אז לכניסה לארץ ולחלוקתה, כניסה שהתבטלה מאוחר יותר בגלל חטא המרגלים. (שעליו נאמר: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה", כלומר: אלה שנפקדו ונספרו כדי להכנס לארץ). אבל באותם ימים, לפני חטא המרגלים, עדין נראה היה שהדור ההוא יכנס לארץ. לשם כך הם נפקדו, ולכן מדגישה התורה בפרשתנו שהנפקדים ההם מתו ולא זכו להכלל במפקד בערבות מואב. חטאם גרם להם. שני המִפקדים מונים דוקא את יוצאי הצבא. שני המִפקדים נערכים לכִבוש הארץ ומכינים את הצבא. בשני המִפקדים עמדו ישראל לפני הכניסה לארץ, ולכן היה צורך למנות את אנשי הצבא. אנשי המלחמה היוצאים ממצרים. אלא שאם כך נשאלת השאלה למה חלוקת הארץ היא דוקא לאנשי הצבא. למה כאשר רוצים לחלק את הארץ לא מונים את ישראל מבן חֹדש ומעלה? הלא גם מי שעדין לא איש מלחמה, יצטרך נחלה בבוא היום.

וכמובן שהשאלה המרכזית היא למה נמנים הלוויים בפרשת פינחס, ולמה מבן חֹדש ומעלה. הם לא אמורים להחליף את הבכורות וגם לא לנחול את הארץ. הם גם לא יוצאים לצבא. למה יש צֹרך לספור אותם?

ספירת הלויים בפרשת פינחס מלמדת על הספירה במדבר סיני. הלויים יוצאי הצבא הם מבן שלשים עד בן חמשים. הם באים לצבֹא צבא בעבודת אהל מועד. הם נמנים לפי חלוקת המשימות הצבאית שלהם, לגרשון קהת ומררי. אך כדי להכלל בהגדרה שה' הוא נחלתם די להם להיות מבן חֹדש ומעלה. לגבי הלויים יש הבדל בין היותם חלק מהצבא לבין היות ה' נחלתם. ה' הוא נחלתו של כל לוי בר קימא, וכאשר עוסקים בענייני נחלה, כל לוי בר קימא - ה' הוא נחלתו.

לא כן לגבי ישראל. יציאתו של ישראל לנחול את הארץ היא יציאתו לצבא, ויציאתו לצבא היא יציאתו לנחול את הארץ. נחילת הארץ היא תפקידו של צבא ה', ומי שאינו בצבא ה' אינו בנוחלים.

לפי זה מובן מדוע מי שהוא מאנשי המלחמה ואינו יוצא למלחמה, מאבד את חלקו בנחלה. לכן דוקא אנשי המלחמה היוצאים ממצרים מתו במדבר. הלויים אינם בכלל הזה, אינם בחטא הזה ואינם בעֹנש הזה. ועם כל זה, כל ישראל יש להם חלק בה' אלהי ישראל, גם אם אינם בצבא.

ישראל נוחלים את הארץ למשפחֹתם. לכן הם נפקדים למשפחֹתם כבר במדבר סיני. התורה לא מנתה שם את המשפחות כי ירושת הארץ למשפחות כפי שהיו במדבר סיני לא התקיימה בסופו של דבר. התורה רק הזכירה בקִצור שנמנו למשפחתם. הלויים הוזכרו למשפחותם בפרשתנו, כי גם העובדה שה' הוא נחלתם הוא סוג של נחלה. התיצבותם של הלויים לצבא היא נושא בפני עצמו שלא נזכר בערבות מואב.

השבטים החסרים

הן בפרשת במדבר והן בפרשתנו, מספרי כל השבטים מעוגלים למאה. מלבד בני גד בפרשת במדבר, ובני ראובן בפרשתנו.

בני גד בפרשת במדבר, אמנם לא מעוגלים למאה, אבל הם מעוגלים לחמשים. בני ראובן בפרשתנו – אפילו זה לא.

הקשר בין ראובן לבני גד אינו צריך ביאור ופירוט. הם בני דגל אחד ושניהם עתידים לבקש לנחול במזרח. אבל בכל זאת, כמדומה שלא בכדי פרשתנו שוברת את מספר בני ראובן. תוך כדי תיאור ראובן היא מתארת את דתן ואבירם שהארץ פתחה את פיה ובלעה אותם. כאומרת: זה מה ששבר את המאה.

לא נאמר דבר דומה על גד. אבל כאמור: הם לפחות מעוגלים לחמשים.

שיר מזמור לבני קרח

בשלשה מקומות נזכר קֹרח בפרשתנו (מלבד ההקשר המרומז, פינחס המכפר על ישראל ועוצר את המגפה בפרשתנו, בדומה לאהרן המכפר ועוצר את המגפה בפרשת קֹרח. גם הבטוי "אלהי הרוחות לכל בשר" בא להזכיר את פרשת קרח).

במפקד בני ראובן הוזכרו דתן ואבירם: "הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִואֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה’: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס: וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ". כלומר: ההזכרה השלילית של קרח בפרשתנו, באה דוקא אגב דתן ואבירם. בני קרח לא מתו.

בנות צלפחד בבקשתן מזכירות אף הן את קרח. הן טורחות להדגיש: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה’ בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת". משמע שעדת קֹרח הפסידו כנראה את חלקם בארץ. אם בנות צלפחד רוצות את חלק אביהן בארץ, עליהן להזכיר שאביהן לא היה חלק מעדת קֹרח.

ועם כל זה, במשפחות לוי נזכרה משפחה חדשה, שלא היתה במפקד בני לוי בפרשת במדבר (אם כי הוזכרה בפרשת וארא): משפחת הקרחי. דתן ואבירם הוזכרו לשלילה ואִבדו את חלקם בארץ. קרח, לעֻמתם, דוקא זכה שבניו הפכו למשפחת הקרחי, משפחה ממשפחות לוי שה' הוא נחלתם. בני קֹרח מתהדרים ביחוסם זה גם בספר תהלים. (וכבר עסקנו בכך בפרשת קרח).

פרשת קרח נוכחת מאד בפרשתנו. עדת קרח מוזכרת לשלילה. אך בסופו של דבר, דוקא דתן ואבירם שרצו אדמה ונבלעו באדמה, הם המוזכרים לשלילה ולכאורה גם אִבדו את האדמה. קרח שרצה נחלה בה' דוקא קִבל אותה. (וכאמור, ראה מה שבארנו על כך בפרשת קרח).

אבות המשפחות

רשימת המשפחות שבפרשתנו קרובה מאד לרשימת יורדי מצרים שהוזכרה בפרשת ויגש. בדברינו לפרשת ויגש הסברנו את טעם הדבר. הסברנו עוד כמה תמיהות, כמו: מדוע נכנסו לרשימת המשפחות כמה ענינים שנראים לא מתאימים כגון "וימת ער ואונן בארץ כנען", פסוק שמקומו בפרשת ויגש מובן וברור, אך למה הוא חוזר בפרשת פינחס? ועוד, מה הקשר בין השאלה מי היה בירידת מצרים לבין השאלה איזו משפחה נוחלת את הארץ? ענינו ע"פ דברי סבי, פרופ' יהודה אליצור זצ"ל, שאומר שבני יעקב חִלקו ביניהם את הארץ עוד בהיותם בארץ. לפי הקושיות כאן נראה לבאר שהזמן בו יעקב חִלק לבניו את הארץ הוא בשעת הירידה למצרים. לכן גם בקרב בני יוסף אומר יעקב: "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם", הפסוק הזה אמור לגבי קבלת הנחלה. הרגע הקובע לגבי נחילת הארץ הוא הזמן בו ירדו ישראל למצרים. לכן הוזכרו בירידה למצרים שבעים אבות המשפחות העתידות לנחול את הארץ, ורשימת נוחלי הארץ מבוססת על הרשימה כאן.

לפי זה אפשר להסביר גם מדוע נזכרו כאן בניו של פרץ. הפסוק "וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני פרץ חצרון וחמול" הוא מאמר מוסגר. כלומר: ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח. ואם תאמר: למה נמנו ער ואונן בכלל היורדים מצרימה, הלא מתו בארץ כנען? תשובתך: כיון שאח"כ העמיד יעקב תחתיהם את חצרון וחמול (שנולדו במצרים), הרינו מונים כאן את חמשת בני יהודה.

את כל זה הסברנו בפרשת ויגש. בפרשתנו נזכרה שוב אותה רשימה בשִנויים קלים. המשפחות המוזכרות בפרשה הם הנכדים של יעקב.

בחלק מהשבטים הוזכרו משפחות שנקראות על שם ניניו או בני ניניו של יעקב. ובכל המשפחות האלה יש עוד משהו מיוחד מלבד הזכרת בני הבנים.

השבט הראשון שבו הוזכרו בני הבנים הוא שבט יהודה: "וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרֹנִי לְחָמוּל מִשְׁפַּחַת הֶחָמוּלִי". בטעם הדבר עסקנו לעיל. (וביתר פירוט הסברנו בפרשת ויגש).

גם בשבטי מנשה ואפרים הוזכרו משפחות בני הבנים. בשבט מנשה אף דור נוסף. בשבטי אפרים ומנשה לא הוגדרו משפחות ברשימת יורדי מצרים. אפרים ומנשה עצמם נולדו רק כמה שנים קודם לכן. לכן בשבטים האלה הוזכרו משפחות שלא הוזכרו כלל בפרשת ויגש. בשני השבטים האלה היה צפוי שיוזכרו גם אחיהם של אפרים ומנשה, כפי שאמר יעקב ליוסף: "וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם". בניו הצעירים של יוסף לא הוזכרו, אבל הוזכרה משפחת הערני, על שם ערן בן בנו של אפרים. בשבט מנשה הדבר בולט הרבה יותר: "בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְמָכִיר מִשְׁפַּחַת הַמָּכִירִי וּמָכִיר הוֹלִיד אֶת גִּלְעָד לְגִלְעָד מִשְׁפַּחַת הַגִּלְעָדִי: אֵלֶּה בְּנֵי גִלְעָד אִיעֶזֶר מִשְׁפַּחַת הָאִיעֶזְרִי לְחֵלֶק מִשְׁפַּחַת הַחֶלְקִי: וְאַשְׂרִיאֵל מִשְׁפַּחַת הָאַשְׂרִאֵלִי וְשֶׁכֶם מִשְׁפַּחַת הַשִּׁכְמִי: וּשְׁמִידָע מִשְׁפַּחַת הַשְּׁמִידָעִי וְחֵפֶר מִשְׁפַּחַת הַחֶפְרִי: וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה". משמע שמשפחות מנשה המערביות, איעזר, חלק, שמידע, חפר, שכם ואשריאל, הם בנים של מכיר ושל גלעד. אבל המשפחות האלה נחלו במערב בעוד שמכיר וגלעד נחלו במזרח. כמו כן, משמע כאן שששת בני מנשה הנזכרים כאן, הם דור ששי ליעקב. לא רק שהם לא היו מיורדי מצרים, אלא הם הדור החמישי למנשה. יתכן שאפילו היו ביציאת מצרים ובמפקד. בספר יהושע אנו מוצאים "וַיְהִי לִבְנֵי מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים לְמִשְׁפְּחֹתָם לִבְנֵי אֲבִיעֶזֶר וְלִבְנֵי חֵלֶק וְלִבְנֵי אַשְׂרִיאֵל וְלִבְנֵי שֶׁכֶם וְלִבְנֵי חֵפֶר וְלִבְנֵי שְׁמִידָע אֵלֶּה בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הַזְּכָרִים לְמִשְׁפְּחֹתָם: וְלִצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה: וַתִּקְרַבְנָה לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִים לֵאמֹר ה’ צִוָּה אֶת מֹשֶׁה לָתֶת לָנוּ נַחֲלָה בְּתוֹךְ אַחֵינוּ וַיִּתֵּן לָהֶם אֶל פִּי ה’ נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶן: וַיִּפְּלוּ חַבְלֵי מְנַשֶּׁה עֲשָׂרָה לְבַד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן: כִּי בְּנוֹת מְנַשֶּׁה נָחֲלוּ נַחֲלָה בְּתוֹךְ בָּנָיו וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד הָיְתָה לִבְנֵי מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים". כלומר: יש כאן עשרה חבלים: יש מחלוקת איך לבאר זאת, וכבר הגמ' נדרשה לכך, כי ששת הבנים יחד עם בנות צלפחד הן אחד עשר. אבל בפשטות, בנות צלפחד חלקו חלק עם חלק ואחיו, חלק כחלק. הם חיו באותו זמן. חפר היה אבי אביהן של בנות צלפחד. (יש כאן עשרה חבלים, חמשה מול חמש בנות צלפחד. מפתה לומר שהנזכרים כאן (מלבד חפר) הם בני הדודים שלהם היו בנות צלפחד לנשים, אבל לא נראה לומר כך כי אילו כך היה, היתה נחלת בנות צלפחד מתמזגת עם נחלת בעליהן והיו רק חמשה חבלי מנשה. אפשר להסביר את המספר עשרה אם נבאר שצלפחד היה בנו היחיד של חפר. כך משמע גם מכך שבסוף פרשת מסעי קרבים ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה, ולא כתוב חפר. אבל אי אפשר לומר כך כי הפסוק ביהושע מזכיר גם את בני חפר. גם המשנה סברה שהיו לחפר עוד בנים).

משפחות מנשה מגיעות עד דור המדבר, וגם בנות צלפחד הן חלק מהמשפחות. יש להניח שלא כל 52700 בני מנשה הם באמת בנים של האנשים המוזכרים, יתכן שיש כאן אחים שהוזכרו על שם אחיהם, כדברי יעקב שהוזכרו לעיל שבני יוסף האחרונים יקראו על שם אפרים ומנשה, וכשם שאחי מנשה סופחו למשפחות בניו. אצל אפרים ומנשה, שבהם לא נִתנה נחלה ליורדי מצרים, הוזכרו גם משפחות מאד מאוחרות.

גם במטה אשר הוזכרו גם בני בניו, וגם שם זאת לא החריגה היחידה. בין בני אשר הוזכרה בתו ושני נכדיו. גם החלוקה אצל אשר היתה חריגה מסִבה לא ידועה. כמו אצל מנשה, כך אצל אשר, נחלו בת ובני בנים.

נכדים הוזכרו גם ברשימת בני בנימין. אלא שבנִגוד ליהודה ואשר שבהם הנכדים של פרשתנו הוזכרו כנכדים גם בפרשת ויגש, הרי שאלה שהוזכרו כנכדי בנימין בפרשתנו הוזכרו בפרשת ויגש כבניו. כמו כן, חלק מבני בנימין של פרשת ויגש לא הוזכרו בפרשתנו כלל.

סִכום המדבר

הפרשה פוקדת את ישראל מחדש, אחרי כל מה שעברו במדבר, אגב כך מסכמת הפרשה את חטאי המדבר. על הדרך, נזכרו בה חטא נדב ואביהוא, קרח, המרגלים, ומי מריבה.

כל החטאים האלה הביאו לידי כך שהחוטאים אִבדו את תפקידם, ואחרים ירשו את התפקיד ונכנסו לארץ. בסוף שהייתם של ישראל במדבר, הם עומדים שוב בשערי הארץ, עם כמה שִנויים שנגרמו מחטאים שונים. רק מי שעבר בשלום את נסיונות המדבר, יוכל למלא את תפקידו בכניסה לארץ.

פקודי משה ואהרן הכהן מתו בחטאם. אהרן עצמו מת ומשה עומד למות. דור חדש נכנס לארץ ונפקד מחדש.

המשפחות העומדות כאן על הפרק הן אלה שירדו למצרים, אבל גם בהן יש שִנויים. שמות חלק מהמשפחות נשתנו, ונעדרו משפחות אֹהד משמעון, בכר גרא וראש מבנימין, וישוי מאשר. שמעתי הסבר שאֹהד היתה משפחתו של זמרי ולכן נעדרה. נשיא בית האב חטא והמשפחה מתה במגפה. לא ברור לאן נעלמו יתר המשפחות שהוזכרו כאן.

וסרח העודף. הוזכרה גם שרח. מדוע? שרח הוזכרה כאן כנראה כי היתה משפחה על שמה. מדוע היתה משפחה על שמה? אולי כי כך קבע יעקב כשחִלק את הארץ, אולי כי היתה בת בנו של אשר ואותו בן מת בלי בנים. (רמב"ן מביא הסבר דומה אך שונה באופן מהותי). ואולי משום שגם צאצאיה הוכיחו את עצמם במדבר.

בנות צלפחד ודאי הוכיחו את עצמן. וכפי שנכתוב להלן.

חֻקת משפט

לכאורה נראה שבנות צלפחד מצטרפות לרות ותמר ועוד נשים שדבקו באיש כדי להקים ולהמשיך את השושלת. גם הבִטויים בהם משתמשות בנות צלפחד דומים לבִטויים שיוזכרו מאוחר יותר במגלת רות, למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו. הן רוצות להקים את שם המת על נחלתו.

ואולם ההבדל בולט לעין. בנות צלפחד אינן רוצות לדבוק באיש כנשים אלא כבנות. הן לא הולכות לדבוק באישן כדי להיות חלק ממנו. להפך, הן דבקות באביהן ואת שמו הן רוצות להקים על נחלתו. הן רוצות אחֻזה בתוך אחי אביהן.

וה' שומע לבקשתן. נקבעת כאן חֻקת משפט לדורות, שלא מחזירים את הנחלה למשפחה, אם יש לאיש בת. עדיף להעביר את הנחלה לצאצאי אותו אדם, ולא לשמור אותה בתוך המשפחה.

אלא שכנגדן באים ראשי אבות המשפחה בפרשת מסעי, וגם בקשתם מתקבלת. הבת תקבל את הנחלה, אך הנחלה לא תצא מיד המשפחה. כדברי הרב: אלה צודקים ואלה צודקים וגם הרבנית צודקת. כן בנות צלפחד דֹברת. כן מטה בני יוסף דֹברים.

יש מקום גם לאדם הפרטי ולביתו הפרטי, וגם למשפחה והשבט.

התוצאה היא "ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן". הנחלה לא זזה ממקומה. אבל נקרא עליה שמו של צלפחד ולא שמם של בני אחיו, בני דודיהן של בנות צלפחד.

בנות צלפחד לא הצטרפו לשבט המלוכה בישראל כרות ותמר. הן הקימו נחלות גדולות בהרי מנשה המערבי, אך לא בנו את ישראל. הן בנו את עצמן. אפילו את שם אביהן לא ממש הקימו. בתוך עשרת חבלי מנשה המנויים בספר יהושע, נזכרות חמש בנות צלפחד, אך צלפחד עצמו לא נזכר. חפר נחל נחלה לעצמו במקום אחר. האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה התפצלו. המשפחות הראשיות, מכיר וגלעד, נחלו במזרח. שאר המשפחות, שע"פ הפרשה כֻלם בני גלעד בן מכיר, נחלו במערב. בנות צלפחד נחלו חלקים גדולים לעצמן במערב, בארץ ישראל העִקרית. לראשי האבות למשפחת בני גלעד לא היה קשר עמן. הן זכו לדבוק בקדושת הארץ כשלעצמן, אבל את ההסטוריה הישראלית הן לא בנו. כדי שאשה תהיה חלק מהמלוכה הישראלית היא צריכה לדבוק בבעלה ולהקים את שמו, לא באביה. אם היא נשארת חלק מאביה היא תממש את עצמה ותקדש את עצמה, אך היא באה לעולם כדי להיות עזר נגד בעלה. כדי לבנות בית, אשה צריכה לדבוק בבעלה, רק כך נבנים בתים.

במחשבה שניה, אולי הרבנית לא ממש צודקת.

הפקודים ויהושע

פרשתנו פותחת במִפקד המיועד לקבוע את הנחלות בארץ. וכפי שנאמר בסיום המפקד: לאלה תחלק הארץ בנחלה וכו'. אגב כך מוזכרות גם בנות צלפחד שגם הן תובעות נחלה.

סופה של הפרשה הוא המוספים.

בין אלה לבין אלה הובא המעשה במשה שה' אומר לו לעלות אל הר העברים והוא מבקש שה' ימנה לו מחליף.

מדוע הובאו פרשיות אלה כאן? עליתו של משה אל הר נבו ודאי אין מקומה כאן. למשה עוד נכון תפקיד גדול בלִמוד פרשת המוספים, ראשי המטות, מלחמת מדין, דיני ירושת הארץ וכל ספר דברים. יתר על כן, בסוף ספר דברים חוזרת התורה ואומרת: "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמר עלה אל הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני ירחו וראה את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל לאחזה ומת בהר אשר אתה עלה שמה והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו...". שם מוסיפה התורה את המלים "בעצם היום הזה", בנִגוד לפרשתנו שבה לא היה הדבר בעצם היום הזה. אבל חוץ מזה חוזרים שם כל המרכיבים של פרשתנו: ה' מצוה את משה לעלות אל ההר ולמות, כאשר מת אהרן, בגלל מי מריבה.

ושם כבר ברור מי יחליף את משה. רגע לפני כן לִמדו הוא ויהושע יחד את בני ישראל את השירה. משה סמך את ידיו על ראשו של יהושע כבר לפני כן, כבר ידוע מי יחליף את משה.

לכאורה שם הוא מקומה של פרשיה זו. מדוע הובאה גם כאן?

מסתבר שעִקר הענין הוא דוקא מִנויו של יהושע. דברי ה' אל משה שיעלה להר כאשר עלה אהרן וימות כאשר מת אהרן, זועקים ודורשים מחליף. כשעלה אהרן אל הר ההר עלה עמו אלעזר, שקִבל את בגדיו ותפקידו של אהרן. כאן שואל משה מי יעלה אתי אל ההר ומה הוא יקבל ממני? אין טעם לתת לו את בגדי כי בגדי משה אינם מבטאים שום תפקיד.

משה כבר האציל מרוחו בחייו אל שבעים איש הזקנים, האם יעלה אִתו אל ההר מי שתואצל עליו רוחו של משה? לא, עונה ה', קח את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, רוח כבר יש בו ואין הוא זקוק לרוח שלך. אבל תן מהודך עליו. אם אהרן העביד את בגדיו לאלעזר, אתה העבר ליהושע מהודך.

ה' אלהי הרוחות מצוה למנות איש אשר רוח בו.

אין מקומה של הפרשה כאן. אבל הגדרת תפקידו של יהושע כיורש הודו של משה נחוצה כדי להשלים את פרשית המִפקד. המִפקד מלמד מי יהיו יורשי הארץ, אגב כך אנו גם לומדים מי יהיו מורישי הארץ. הן יורשי הארץ והן מורישי הארץ אינם אנשי דור יציאת מצרים, עליהם נגזר למות במדבר. תפקידה של הפרשה הזאת הוא ללמד מי הם יורשי הארץ, ולא פחות מכך – מי הם מורישי הארץ. בפרשת מסעי יש על כך פסוק מפורש: "אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון". כבר בארנו בכמה מקומות (וראה דברינו בפרשת מסעי) שפרשת פינחס מיצגת את הנוחלים ופרשת מסעי מיצגת את הנחלה. גם שני האנשים המנחילים את הארץ באים משני עברי המתרס הזה. אלעזר כבר התמנה לתפקידו בהֹר ההר. ככהן הוא בא מצד ה' הנותן את הנחלה. פרשית הנחלות בפרשת פינחס לא תהיה שלמה אם לא יוגדר בה הנציג של בני ישראל, המנהיג אותם בבואם לקבל את נחלתם. הנציג שכבר יש בו רוח, וכעת יהיה בו גם הוד, ואליו ישמעו כל ישראל. מקומו של המִנוי הזה הוא בפרשת פינחס, העוסקת בנוחלים. (גם פינחס הוא איש שקם מתוך העדה. כהן המקרב את ישראל לאביהם שבשמים הוא איש מתוך העדה, ומקומו בפרשת פינחס).

המוספים וקרבנות ספר במדבר

קרבנות ספר במדבר נבדלו מקרבנות ספר ויקרא. בספר ויקרא כמעט כל הקרבנות הם פרטיים, ועִקר הצִווי הוא עצם ההקרבה. מעשי המקדש. בספר במדבר הקרבנות הם לאומיים. ספר במדבר הוא ספרו של העם, והוא מלמד שגם העם מביא קרבנות. (יש בו גם קרבן נפש אחת שחטאה, שמוזכר אגב כל ישראל שחטאו, ויש בו פסח שהוא קרבן פרטי, אך מאד לאומי. נזכרו כמובן גם קרבנות הסוטה והנזיר, וראה דברינו בפרשת נשא למה הם הובאו ספר במדבר). העם כאחד מביא קרבנות.

בספר במדבר עִקר הקרבן הוא עולה וטפלה לו חטאת, או חטת. גם כשישראל חוטאים. וכך הוא גם בקרבנות הנשיאים, גם בקרבנות הלויים וגם בפרשתנו.

אין כאן עִסוק בשאלה כיצד מקריבים כמו בספר ויקרא, אלא בשאלה מה מקריבים. מה יקריב העם.

בספר במדבר התחדשו גם הנסכים, קרבנות מן הארץ שתביאו בבואכם אל הארץ, המפורטים היטב גם בפרשתנו.

ספר במדבר הוא ספרם של העם ושל הארץ. לכן מובאים בו קרבנותיהם של העם ושל הארץ.

שלשה תמידים

פרשת המוספים שבפרשת פינחס דומה מאד לפרשת המועדים שבפרשת אמר. בשתיהן נזכרו כל המועדים, כולל ר"ה ויוה"כ, ולא רק הרגלים, האמורים במקומות רבים בתורה. בשתיהן הוזכרו החגים בתאריכים מדויקים, שלא כביתר המקומות שבהם הוזכרו בתורה. בשתיהן הוזכרו אִסורי מלאכה והקרבת אשה לה' כסימן לקדושת המועדים. בשתיהן הוזכרה השבת כראשונה מבין המועדים. בסוף שתי הפרשות יש פסוק סִכום, האומר שכל הקרבנות שהוזכרו לעיל, הקרבים במועדים, הם חובות היום, והם קרבים מלבד הנדרים והנדבות שמנדבתנו נביא ברגלים (כן, גם בסוף פרשת המועדים שבפרשת אמֹר יש פסוק כזה). בשתיהן נוסף בסוף הפרשה פסוק האומר שמשה לא רק שמע את הדברים מה', אלא גם אמר אותם לבני ישראל. פסוק כזה אינו מופיע בתורה בד"כ בפרשות שבהן ה' מצוה את משה במצוות שונות.

פרשת המועדים שבפרשת אמר אינה מלמדת רק את מצוות הרגל, בפירוש היא מזכירה את החגים כימים שיחודם "להקריב אשה לה'". גם פרשת המוספים היא לא רק פרשת מוספים. היא מתארת את החגים השונים ומלמדת מתי אין לעשות מלאכה, ואף מזכירה מצוות שונות של המועדים השונים. "שבעת ימים מצות יאכל", "בהקריבכם מנחה חדשה לה'", "יום תרועה יהיה לכם", "ועניתם את נפשתיכם", וכד'. על שבת ועל ראש חדש לא נאמר דבר. לא נאמר שאין לעשות מלאכה בשבת. רק המוסף נזכר כאן.

ישנם גם הבדלים בין פרשת אמֹר לפרשת פינחס. פרשת אמר עוסקת בעִקר בקדושת הזמנים, הקרבת האשה לה' אינה אלא אחד הסממנים לקִדוש היום, ולכן היא נאמרה שם בקִצור. ואילו בפרשת פינחס, הנושא העִקרי הוא פירוט האשה, זה האשה אשר תקריבו לה'. הכותרת היא את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו, כל יתר הפרשה הוא הפירוט: זה האשה אשר תקריבו לה'.

ויש עוד הבדל שנוגע בעִקר לשלשת מועדי ההקרבה הראשונים של פרשת פינחס: תמיד, שבת ור"ח. בפרשת אמר לא נזכרו התמיד ור"ח, וגם לגבי שבת לא נאמר שם שצריך להקריב בה אשה לה'. כלומר: שלשת המוספים האלה לא נזכרו שם. על שבת נאמר שם רק שלא לעשות בה מלאכה. לעֻמת זאת, בפרשת פינחס נזכר אִסור עשית מלאכה במועדים, אך לא אִסור עשית מלאכה בשבת. הוי אומר: שלש הפרשיות הראשונות, תמיד שבת ור"ח, חולקות מקום לעצמן בפרשת פינחס, והן אינן דומות ליתר הרגלים האמורים כאן, שבהם פירוט הקרבנות אינו אלא בֵאור לצווי להקריב אשה לה' שנזכר כבר בפרשת אמר.

הצרוף חֹדש ושבת חוזר פעמים רבות בספרי נביאים, ומשמע שגם ר"ח, כמו שבת, היה יום חג ושביתה בימי הנביאים. בספרי הנביאים ראש החדש נקרא בקִצור חֹדש, ויום השבת נקרא בקִצור שבת.

לא כן בתורה. בתורה היום השביעי בשבוע נקרא יום השבת, והיום הראשון בחֹדש נקרא ראש חדש. בתורה תמיד פירושה של המלה חֹדש הוא חֹדש שלם, לעולם לא יום ראש החדש, ופירוש המלה שבת הוא שבוע או שביתה, אך לעולם לא תיאור זמנו של היום השביעי. (ומכאן תשובה לאלה שסברו שממחרת השבת הוא ממחרת היום השביעי).

לכן גם בפרשתנו, כשהתורה מצוה על מוסף שבת היא אומרת "וביום השבת שני כבשים", כשהיא מצוה על מוסף ר"ח היא אומרת "ובראשי חדשיכם תקריבו עלה".

אלא שאת הפרשיות הנ"ל מסכמת התורה במלים "עלת שבת בשבתו" ו"זאת עלת חדש בחדשו".

כלומר: המוסף של שבת ושל ראש חדש אינו מוסף היום, הוא המשך של קרבן התמיד. זוהי עולת השבוע, השבת. ומתי היא קרבה? בשבתו, כלומר: ביום השבת. גם עולת החֹדש היא עולת כל החֹדש, ומתי היא קרבה? בחדשו. (וראה תרגום אונקלוס). גם בהמשך הפרשה היא נקראת עֹלת החדש. (הצרוף שבת בשבתו וחדש בחדשו, מופיע בתנ"ך פעם אחת בתורה ופעם אחת בנביאים. בתורה בפרשת פינחס, ובנביאים בסוף ספר ישעיהו, שם מלמד ישעיהו, שכבר מכיר את המלים "שבת" ו"חדש" גם כשמות קִצור ליום השבת ויום החדש, שלעתיד לבא יבא כל בשר להשתחוות לה' מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, ונראה שהוא רומז למסר של הפרשה שלנו: העבודה נעשית יום אחד בשבת ויום אחד בחדש, אך היא מייצגת את כל החדש. א"א לעבוד את ה' לאורך כל הזמן, אם לא מייחדים לכך יום מסוים שהוא נציג של כל התקופה, שבאמצעותה האדם הוא עבד ה' בכל התקופה. דוקא הבא להשתחוות לפני ה' מדי חדש ומדי שבת, יכול לעשות מועדים. לכן בשבת ראש חדש, כשאנו קוראים בתורה על שבת בשבתו וחדש בחדשו, אנו מפטירים בחדש בחדשו ושבת בשבתו של ישעיהו).

הדבר דומה ללחם הפנים, לחם הפנים הוא לחם תמיד, אלא שהזמן להחליף ולסדר אותו הוא "ביום השבת ביום השבת".

פרשת המוספים פותחת בשלש פרשיות תמיד: תמיד יומי, תמיד שבועי ותמיד חדשי. גם לתמיד היומי יש זמן, אבל הוא תמיד. אע"פ שאינו קרב אלא אחד בבקר ואחד בין הערבים, הוא מייצג את כל היממה. כן הוא לגבי עֹלת השבת, ועֹלת החֹדש.

כבר בפרשת אמר נאמר שעלינו להקריב אשה לה' במועדים. פרשת פינחס מלמדת שאפשר לקדש את המועדים בתנאי שאנו מכירים בשלש יחידות זמן בסיסיות: היום, השבת והחדש. ולכל אחד מהם יש עבודת ה' משלו.

ישאל השואל: ברור שאי אפשר לחגוג את החגים בלי להכיר את היום ואת החדש, אך למה צריך להכיר את השבת?

על כך יש להשיב (מלבד ההסבר הפשוט שבין המועדים יש מועד אחד שאי אפשר להכיר בו בלי היכולת למנות שבע שבתות, כלומר לדעת שיש יחידת זמן בת שבעה ימים) שזהו המסר של הפרשה: אמנם נראה שכדי לחגוג את החגים די בהכרת היחידות הטבעיות של הבריאה, שאפשר להכיר אותן בחוש ע"פ המאורות: יום וחדש. מלמדת פרשתנו שלא היא: יש בבריאה יחידת זמן בסיסית נוספת. היא איננה נִכֶּרֶת בחוש, אך ללא ההכרה בה אין הכרה בה', אי אפשר להכיר בקדושתו של הזמן, ואין מועדים. בבריאה נאמר שהמאורות יהיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. הם נִתנו למשול ביום ובלילה, כלומר למשול בחִלופי היום והלילה. אך יש בבריאה אמירה גדולה וחשובה יותר, שאיננה מיוצגת בחומר: ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. ללא ברכה זאת, אין קדושה בזמן.

האחד, השנים והשבעה

פרשת פינחס משלימה את פרשת אמֹר, בעוד שבפרשת אמר כל חג מאופיין בצווי כללי להקריב אשה לה', (עם הסִכום: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה’ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה’ עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ"), הרי שפרשת פינחס מפרטת את אותו אשה.

הפירוט שייך לספר במדבר, הוא נושא את אופי הקרבנות של ספר במדבר שעִקרם עולה ונספח להם שעיר לחטאת.

הקרבנות מורכבים מכמה יחידות בסיסיות. התמיד הוא שני כבשים, וכן המוסף של שבת. זוהי היחידה הבסיסית היומית הקבועה.

שאר המוספים מורכבים מיחידה בסיסית של איל ושבעה כבשים. מלבד אותה יחידה, כולל המוסף של ר"ח, פסח ושבועות עוד שני פרים לעולה ושעיר לחטאת, והמוסף של ימי הכפרה, ר"ה, יוה"כ ושמיני עצרת, כולל פר לעולה ושעיר לחטאת. כמו הקרבן המכפר על כל ישראל בפרשת שלח, שם נאמר שכאשר כל ישראל עוברים על התורה הם מביאים פר לעולה ושעיר לחטאת.

הקרבנות של ספר במדבר שונים מאלה של ספר ויקרא, בספר ויקרא החטאת עִקר. גם אם באה עולה יחד עמה. בספר במדבר העולה היא העִקר. כך הוא בקרבנות הנשיאים, כך בקרבנות הכפרה על כל ישראל בפרשת שלח, וכך הוא במוספים. כאשר קרב קרבן בשם כל ישראל כחלק ממצוות של עם ישראל המסודר ומאורגן כעם, עִקר הענין הוא הבִּטוי שמבטאת העולה: שהעם כֻלו שייך לקב"ה ועובד אותו. הכפרה באה ממילא. כאשר העם מגויס כדי להביא מדי שנה מחצית השקל (שמצטברת למאה ככר) שמיועדים לעבודת ה', ממילא העם כֻלו מגדיר את עצמו כיחידה אחת השייכת לה'. ממילא מתכפרים גם עוונותיהם. אבל העִקר הוא העולה.

החטאת של הרגלים לא באה לכפר על חטא מסוים או על טומאה מסוימת כמו החטאות של ספר ויקרא. בכך שישראל עומדים לפני ה' ועובדים אותו, ממילא הם מתחטאים לפניו.

עם זאת, שונה הכפרה של ימי הכפרה מכפרת הרגלים. בימי הכפרה, ר"ה יוה"כ ושמיני עצרת, הקרבן הוא פר לעולה ושעיר לחטאת, כמו הקרבן המכפר על כל ישראל בפרשת שלח. אלה ימים שתכליתם היא הכפרה. ברגלים יש שני פרים לעולה ושעיר לחטאת. וכן בראש חדש, שהוא יום שמחה לפני ה' כרגלים. בימים אלה יש להגדיל עוד יותר את העולה. היא עִקרו של יום.

התיחד בקרבנו חג הסכות. היחידה הבסיסית של איל ושבעה כבשים כפולה בו. ידועים שני הסברים לכך. א. חג הסכות שייך גם למערכת הרגלים וגם למערכת החדש השביעי, ולכן הוא חג כפול. ב. בתוך מערכת הרגלים עצמה, חג הפסח הוא חג המייצג את יציאת מצרים וגאולת ישראל, ואילו חג השבועות הוא חג חקלאי שאין לו תאריך, והוא מיצג את בִכורי הקציר. מבחינה זו שייך חג הסכות לשתי המערכות. מצד אחד, הוא מזכיר את הסכות שישבו בהן ישראל ביציאת מצרים, ומצד שני, הוא גם חג האסיף, כלומר חג חקלאי. לכן גם בפרשת אמר הוא נכפל. הוא חג כפול ששייך הן לגאולת ישראל והן לחקלאות בארץ. יתר על כן: הוא מאחד את שניהם. הוא מיצג את ישיבת עם ישראל בארצו לפני ה' כמו שישב במדבר כאשר ניזון במן מיד ה' מלחם שמים, כך הוא יושב לפני ה' בארץ וניזון מיד ה', למטר השמים. אם חג הפסח מסמל את יציאת מצרים, הרי שחג הסכות מייצג את הכניסה לארץ. את הישיבה בביתו של ה', ואת העובדה שאנו נזונים משלחנו ושותים את מימיו. חג הסכות מלמד שהישיבה בארץ היא המשך של הישיבה במדבר. ה' שוכן בקרבנו כבמדבר. אנו יושבים לפניו בביתו, ואוכלים לחם שמים. אמנם לא את המן היורד מדי יום, אבל את התבואה הצומחת למטר השמים היורד בכל שנה. החיים בארץ הם המשך החיים במדבר. במדבר אדם לוקט מן כל יום, ביום הששי לוקט כפלים וביום השביעי אינו לוקט, וכן בארץ: הוא לוקט את תבואת ה' מדי שנה, בשנה הששית לוקט כפלים ובשביעית אינו לוקט. הזמן בו אנו מרגישים זאת יותר מכל הוא בזמן שבו אנו אוספים את תבואת השנה הקודמת, ונידונים על מימי השנה הבאה. כך מאחד החג את ציון התהליך ההסטורי של ישיבתנו במדבר ובארץ, עם ציון המועד החקלאי.

מתוך כך יש לפרש גם את מספר הפרים הגדול. בחג הסוכות אין די בפר אחד או שנים ליום. זה החג המסמל את השפע שבו חנן אותנו הקב"ה. אנו אוספים את התבואה ומודים לה' על השפע. מספר הפרים שואף אל המספר המושלם ביותר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי פָּרִים שִׁבְעָה". אלא שאנו מגיעים אל המספר הזה מלמעלה. אנו מתחילים מתוך השפע ומסיימים בשבעה.

בתוך כך, יש בחג זה פרשיה נפרדת לכל יום. כל אחד מהימים הוא רגל בפני עצמו. הישיבה לפני ה' היא לא ארוע הסטורי חד פעמי. היא מתחדשת מדי יום ביומו.

דברים אלו הוזכרו גם כאן וכאן.

שעורים לפרשת פינחס:

תפקידו של כהן ותפקידה של קנאות

מי ראוי לרשת את הארץ