במשנה (ר"ה כט:) אנו מוצאים שביו"ט של ר"ה שחל בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה. משחרב המקדש התקין ריב"ז שיהיו תוקעים גם ביבנה ובמקום שיש בו ב"ד. כלומר: בזמן המקדש תוקעים בשבת במקדש, בזמן החורבן אפשר לתקוע גם במקומות אחרים, בהתאם לתקנה. עוד אנו מוצאים במשנה (סכה מא:, מב:) שמדין המשנה גם ביו"ט של סכות שחל להיות בשבת נוטלים את הלולב. המשנה איננה מחלקת בין ירושלים לבין מקומות אחרים, או בין זמן שבו בית המקדש קים לזמן שבו אין בית המקדש קים. במשנה משמע שבכל מקום ובכל זמן, כאשר חל יו"ט ראשון של סכות בשבת - נוטלים לולב. גם הגמ' (סכה מג.) אומרת שלפחות במקומות שבהם בקיאים בקביעא דירחא, כלומר שאין עושים בהם שני י"ט של גלויות, נוטלים לולב ביו"ט שחל בשבת אפילו בזמן הזה. אלא שלהלן (מד.) דוחה הגמ' את המסקנה הזאת ואומרת שבזה"ז לא.
אין בכוונתי לדון במאמר זה בשאלה מה הן גבולות תקנתו של ריב"ז ובאיזה ב"ד אפשר לתקוע גם בזה"ז. כבר נכתבו על כך מאמרים שונים. מטרתי במאמר זה לברר אלו תנאים נצרכים כדי שנוכל לשוב אל המצב ההלכתי המוזכר במשנה, עוד בטרם החורבן. האם רק כשיבנה ביהמ"ק בשלמותו נשוב לתקוע במקדש וליטול לולב בשבת, או שדי בפחות מזה. שהרי לענין הקרבת קרבנות קי"ל שמקריבים אע"פ שאין בית. כלומר: גם לפני בנית המקדש אפשר להקריב קרבנות, ודי בכך שנבנה מזבח מינימלי במקומו. האם גרע חלקה של תקיעת השופר, או שגם עליה נאמר שתוקעים אע"פ שאין בית?
וביתר שאת יש לשאול שאלה זו לגבי הלולב. שהרי לגבי הלולב אין זכר במשנה לכך שבזמן כלשהו אין נוטלים לולב ביו"ט שחל בשבת. המקור לכך הוא בגמ' בסכה מד. שמזכירה את המלים "בזמן שבית המקדש קים", אך יש לשאול האם דוקא בזמן שבית המקדש קים במלא עזו ותפארתו, או שדי בפחות מכך, ומהו אותו פחות.
הרמב"ם כותב (שופר ב ח): "כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין, אבל בזמן שהיה המקדש קיים והיה בית דין הגדול בירושלם היו הכל תוקעין בירושלם בשבת כל זמן שבית דין יושבין". בהמשך דבריו (ה"ט) הוא כותב: "ובזמן הזה שחרב המקדש כל מקום שיש בו בית דין קבוע והוא שיהיה סמוך בארץ ישראל תוקעין בו בשבת, ואין תוקעין בשבת אלא בבית דין שקידשו את החדש אבל שאר בתי דינין אין תוקעין בהן אף על פי שהן סמוכין, ואין תוקעין אלא בפני בית דין (גדול) בלבד כל זמן שהן יושבין ואפילו ננערו לעמוד ולא עמדו תוקעין בפניהם, אבל חוץ לבית דין אין תוקעין, ולמה תוקעין בפני בית דין מפני שבית דין זריזין הן ולא יבאו התוקעין להעביר השופר בפניהם ברשות הרבים שבית דין מזהירין את העם ומודיעין אותן".
נשאלת השאלה האם הדברים שכתב הרמב"ם בסוף הלכה ט, "ולמה תוקעין בפני בית דין מפני שבית דין זריזין הן ולא יבאו התוקעין להעביר השופר בפניהם ברשות הרבים שבית דין מזהירין את העם ומודיעין אותן", באים לנמק גם את דבריו בהלכה ח. אם הנמוק בא לנמק את כל דבריו, הרי שאין שום יחוד לירושלים בענין תקנה זו. רק במקום שבו יש ב"ד שמזהירים את העם שלא יטלטלו, התירו לתקוע בשבת. ריב"ז לא חדש דבר, ואי אפשר יהיה לשוב ולתקוע עד שיעמוד שוב ביה"ד הגדול.
אבל נראה שאין הדבר כן, וזאת משתי סבות. א. אם כן הוא - מה חדש ריב"ז? ב. אם כן הוא - למה יש הבדל בין דיניה של ירושלים שהזכיר הרמב"ם בהלכה ח, לבין כל מקום אחר שבו יושב ביה"ד? ובפרט לפי דבריו בפירוש המשניות שבהם הוא אומר "כבר ביארנו לך כמה פעמים כי מקדש נקראת ירושלם כולה", הרי שהוא סובר שגם הדין הזה, של תקיעה בשבת במקדש, תלוי במקדש וחלים עליו כל דיני המקדש[1]. התקיעה היא דין מדיני המקדש. ואין דיניה במקדש כדיניה בגבולין[2].
לפי זה יש לבאר שדברי הרמב"ם "והיה ביה"ד הגדול בירושלים" אינם תנאי לאמור בהלכה ח, (כלומר: אם לא יהיה שם ביה"ד הגדול - גם בירושלים לא יתקעו), אלא הם באים להוציא מידי הלכה ט, כלומר: התקנה המתירה לתקוע מחוץ לירושלים עם ב"ד, איננה חלה אלא משגלתה הסנהדרין מירושלים. הרמב"ם לא בא כאן אלא לבאר מדוע תקן ריב"ז שיתקעו ביבנה, אבל אין צרך להסביר למה יתקעו במקדש, שם תוקעים כעקר הדין. כל עוד התקיעה המיוחדת של ירושלים מתקימת כסדרה - בזה לא חלה גזרת רבה ותוקעים גם בשבת.
כן אפשר ללמוד גם מדברי רש"י. רש"י (ר"ה כט: ד"ה גזירה) אומר שטעם ההתר לתקוע במקדש הוא משום שאין שבות במקדש[3]. מכאן נראה שאין דין ירושלים בזמן הבית כדין יבנה אחר החורבן, אלא ההתר הוא מלכתחילה, הוא אינו תלוי דוקא בנוכחות ב"ד שקדש את החדש.
לפי זה, גם בטרם יבנה המקדש, כיון שקדושתו עומדת וחיוב הקרבנות מוטל עלינו גם בזה"ז, אפשר לתקוע במקום המקדש. אם נתקע במקום המקדש, אפשר שיהיה מותר לתקוע בכל העיר, כלומר: כל מי ששמע את התקיעה מהמקדש יוכל ללכת לכל מקום שבתחומו ולתקוע שם, והשומעו שם יוכל ללכת הלאה ולתקוע. אבל אפשר שכאן יאמר הרמב"ם שאין תוקעים בכל העיר אא"כ יהיה שם ב"ד.
ונראה שסדר התקיעות של המקדש כשר בכל הר הבית. שהרי מצאנו בגמ' (ר"ה כז.) שסדר התקיעה בר"ה בשופר וחצוצרות לא היה נוהג אלא בשערי מזרח והר הבית בלבד. הרי שהוא נוהג בהר הבית, בשערי מזרח. זהו המקום שבו נהוג סדר ר"ה גם כשחל בחול, ואין סברה לומר שבשבת עשו זאת אחרת.
ובזה"ז, כיון שקי"ל שקדושת המקדש עומדת אף בחורבנו, ומקריבים אע"פ שאין בית, מסתבר שגם סדר התקיעות במקדש נוהג אע"פ שאין בית, וגם כשחל ר"ה בחול עלינו לקים את הסדר הזה אם נזכה להתפלל בהר הבית. כיון שכך, מסתבר שגם הגזרה איננה נוהגת שם, ותוקעים שם גם בשבת.
העולה מזה להלכה: בהר הבית אפשר לתקוע גם בזה"ז. אם יתקעו בהר הבית - האם יוכלו לתקוע גם בעיר, בזה אין ביכלתנו להכריע, וזה תלוי בשאלה האם הנמוק של הרמב"ם בהלכה ט חל גם על התקיעה בעיר האמורה בהלכה ח.
דעת הסוברים שהדבר תלוי בקדוש החדש
עד כאן בארנו את שיטת הרמב"ם, אבל ראשונים רבים (ראה תוס', רשב"א וריטב"א בר"ה כט:) כתבו שהטעם שבגללו אין חוששים לגזרת רבה במקדש הוא משום שבמקדש בקיאים בקביעא דירחא. וכיון שבודאי הוא יום החיוב תוקעים. לפי שיטה זו ברור למה תלו חכמים את החיוב דוקא בב"ד שבו קדשו את החדש. לפ"ז בכל מקום שבו נוהגים היום שני ימי ר"ה (כלומר: בכל מקום) א"א לתקוע בשבת.
ואולם, בע"כ עלינו לפרש שאין זה הטעם היחיד. וזאת משום שאם אין הדבר תלוי אלא בבקיאות בקביעא דירחא למה הוצרך ריב"ז לתקן תקנה חדשה, ועוד, למה לא הנהיג גם ביבנה שכל עיר שהיא רואה וקרובה ושומעת ויכולה לבא תתקע.
אמנם, על הקושיה השניה אפשר להשיב שכיון שהיתה לו מחלוקת עם בני בתירה שלא הסכימו לתקיעה כלל, נפסקה ההלכה בב"ד כריב"ז ובכל העיר כבני בתירה[4]. אבל עדין מידי דחק לא יצאנו. לכן נראה לבאר את דברי הראשונים הנ"ל שהבקיאות בקביעא דירחא היא הבסיס לתקנת ריב"ז, וגם במקום שבקיאים בקביעא דירחא לא התיר ריב"ז אלא בב"ד. אבל במקדש תוקעים לא משום תקנת ריב"ז ולא משום שבקיאים שם בקביעא דירחא אלא דין מדיני המקדש הוא. שהרי הריטב"א כותב שם שבזמן שתקעו במקדש לא תקעו בכל העיר. כלומר: התקיעה במקדש היא דין מדיני המקדש ואינה תלויה לא בב"ד ולא בבקיאות בקביעא דירחא, את שני התנאים האלה אומרים הראשונים הנ"ל רק ביחס לתקיעה מחוץ למקדש, מתקנות ריב"ז השונות.
וכן נראה שהרי הריטב"א עצמו כתב על המשנה שבמקדש תוקעים משום שאין שבות במקדש.
וא"כ אין מחלוקת בין הראשונים האלה לבין רש"י והרמב"ם לגבי התקיעה במקדש, שהיא עקר מצות תקיעה וגזרת רבה לא חלה עליה. ולפ"ז יודו גם ראשונים אלה שבמקום המקדש אפשר לתקוע גם בשבת.
המשנה אומרת "ועוד זאת היתה ירושלים יתרה על יבנה שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבא תוקעין וביבנה לא היו תוקעין אלא בב"ד בלבד". נחלקו הרמב"ם וראב"ד בביאור המשנה. הרמב"ם מפרש שהמשנה משוה את ירושלים בזמן בנינה ליבנה בבנינה. בירושלים בשעה שהיתה העיר בנויה היו תוקעים לא רק במקדש, אלא בכל המקומות הקרובים אליו. וכך כותב הרמב"ם (שופר ב ח): "כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין, אבל בזמן שהיה המקדש קיים והיה בית דין הגדול בירושלם היו הכל תוקעין בירושלם בשבת כל זמן שבית דין יושבין, ולא אנשי ירושלם בלבד אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלם, והיתה רואה ירושלם..., אנשי אותה העיר היו תוקעים בשבת כירושלם, אבל בשאר ערי ישראל לא היו תוקעין". גם בפה"מ הוא כותב: "כבר ביארנו לך כמה פעמים כי מקדש נקראת ירושלם כולה". אבל הראב"ד משיג עליו וכותב: "כי בזמן בית המקדש לא היו תוקעין אלא במקדש אבל משחרב תוקעין כל הסמוך לה". כדעת הרמב"ם כתב גם רש"י (כט: ד"ה ועוד), וכדעת הראב"ד כתבו שם תוס' ורשב"א.
למה התירו חכמים לתקוע בשבת בכל העיר? אפשר לפרש, שעקר דין המצוה שיתקעו לפני ה' ותעבור התרועה לכל מקום[5]. בירושלים לא גזרו כלל, ולכן מקימים את המצוה כסדרה. תוקעים במקדש, וכל מקום שבו יכולים השומעים להעביר אליו את הקול, תוקעים בו. לכן נוהג דין זה בשומעות והיכולות לבא. חכמים לא גזרו שום גזרה על ירושלים. גם על הערים הסמוכות לא גזרו, כי התקיעה המועברת מהמקדש ע"י אנשים ששמעו במקדש היא חלק ממצות התקיעה המיוחדת של המקדש אע"פ שהיא מתקימת חוצה לו.
וכבר הזכרנו לעיל את דעת רש"י (ר"ה כט: ד"ה גזירה) האומר שטעם ההתר לתקוע במקדש הוא משום שאין שבות במקדש. מכאן נראה שאין דין ירושלים בזמן הבית כדין יבנה אחר החורבן, אלא ההתר הוא מלכתחילה, הוא אינו תלוי דוקא בנוכחות ב"ד שקדש את החדש. וההתר הזה נוהג בכל הערים הקרובות, אע"פ שלא מצאנו ששבות תותר בכל העיר, משום שעל המצוה המיוחדת של תקיעה במקדש לא גזרו חכמים, והמצוה הזאת מתקימת בכל העיר כפי שבארנו.
טו"א מפרש פירוש אחר: כיון שהאנשים האלה יכולים לבא לירושלים, כל העיר חשובה כד"א, וגם עליהם חל הפטור שאין שבות במקדש. ואולם טעם זה כשלעצמו אינו מספק, שכן איפה מצאנו עוד שכל מי שיכול לבא למקדש פטור מאסורי שבות? עוד הוא אומר שחכמים עשו רווחא למצות שופר כיון שהיא מה"ת ולא רצו לבטלה לגמרי, והניחו בזמן הבית את ירושלים ובזמן החורבן את מקום ביה"ד. ובירושלים מפני חשיבותה וקדושתה תלו בה את כל סביבותיה.
לפי פירושים אלה, אם יתקעו בהר הבית יוכלו כל השומעים לשוב ולתקוע בכל מקום שבתחומם, ולהעביר את הקול לכל תחומי ירושלים. לפי פירוש טו"א ,גם מי שלא שמע את התקיעה בהר הבית, יוכל לתקוע בכל העיר.
ואולם, כבר כתבנו לעיל שהשאלה האם אפשר לתקוע בכל העיר, אפילו בדעת הרמב"ם, תלויה בשאלה האם הנמוק של הרמב"ם בהלכה ט חל גם על התקיעה בעיר האמורה בהלכה ח. מלשון הרמב"ם משמע לכאורה שלא, אך אין ביכלתנו להכריע.
לכאורה, גזרת רבה בלולב בשבת שונה במהותה מזו של השופר. בזמן שהמקדש עומד על מכונו והקרבנות קרבים כסדרם אין הבדל בין המקדש לבין כל מקום אחר. בזמן כזה נוטלים לולב לא רק במקדש אלא בכל הארץ. לפיכך יש לברר מה ראו חכמים לגזור שלא ליטול לולב בכל הארץ בזמן שאינו נטל במקדש. מתוך כך נוכל להבין במה בדיוק הדבר תלוי.
יתרה מזו, לכאורה נראה מלשון המשנה שבזמן הבית לאחר התקנה, נטלו את הלולב רק בגבולין ולא במקדש. וכך אומרת המשנה (סכה מב:): "מצות לולב כיצד יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהן להר הבית והחזנין מקבלין מהן וסודרין אותן על גב איצטבא והזקנים מניחין את שלהן בלשכה ומלמדים אותם לומר כל מי שמגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה למחר משכימין ובאין והחזנין זורקין אותם לפניהם והן מחטפין ומכין איש את חבירו וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו". כלומר: מפשט המשנה נראה שלא נוכל לומר לגבי לולב שכאשר הלולב נטל במקדש הוא נטל גם בגבולין. שהרי גם כשאינו נטל במקדש הוא נטל בגבולין. ולכן תמוה מה ראו חכמים לתלות את נטילתו בגבולין בקיומו של המקדש.
וכמו כן יש לשאול האם צריך דוקא שיהיה הבית עצמו בנוי, וזה לא מסתבר, כי אם אפשר להקריב אע"פ שאין בית, למה יגרע הלולב?
ואכן, הגמ' בסכה מג. דוחה את האפשרות לפרש שבזמן שאין בית המקדש קים אין הלולב נטל בשבת, ואומרת שהכל תלוי בבקיאות בקביעא דירחא, ובכל מקום שבו בקיאים בקביעא דירחא הלולב דוחה שבת ביו"ט ראשון. ואולם, להלן (מד.) חוזרת בה הגמ' ואומרת שגם בא"י אין הלולב דוחה שבת אם אין מקדש. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה: מה מועיל שיש מקדש אם גם במקדש אין נוטלים את הלולב?
אלא שעלינו לברר על מה בדיוק גזרו חכמים כשתקנו שיהיה כל אחד נוטל בביתו, האם הם גזרו שלא יטלו את הלולב כלל במקדש, או שלא גזרו אלא על כל העם שמניחים את לולביהם על האצטבא, אבל הזקנים ימשיכו להניח את שלהם בלשכה וליטול אותו במקדש?
דבר דומה לזה אומר ערול"נ בסכה לו:, וז"ל: "דהנה ראיתי לחקור מי שנטל לולב בי"ט ראשון בביתו בירושלים אם יש מצוה עליו לנטלו אח"כ במקדש ולענ"ד נראה כיון דושמחתם לפני ד' ז' ימים קאי גם איום ראשון דהא ז' ימים כתיב ומצות ושמחתם לא מקיים רק במקדש לכן צריך לנטלו גם במקדש לקיים מצות ושמחתם שלא קיים בנטילה שחוץ למקדש כן נ"ל אף שלא ראיתי הדבר מפורש אכן זה ודאי דאע"פ דאין יוצאין ביום ראשון בלולב שאול היינו דוקא משום מצות ולקחתם לכם אבל מצות ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים יוצא בשאול גם ביום ראשון כיון דושמחתם היא מצוה בפני עצמה והשוה הכתוב בה כל ז' ימים ועל כן מי שכבר נטל בביתו לולב שלו יכול לטול במקדש לולב שאול אפילו ביום ראשון ויוצא משום מצות ושמחתם בו וזה י"ל הפי' במתניתין לקמן (מב ב) שהתקינו שיהא כל א' נוטל בביתו ע"ש לא שעקרו ב"ד מצות ושמחתם בזה אלא אחר שכבר נטל כל א' את שלו בביתו הי' יכול לטול במקדש אפילו את שאינו שלו ...".
כלומר: כמו שבארנו לגבי שופר, גם בלולב יש הבדל מהותי בין נטילת הלולב במקדש לבין נטילתו בגבולין, ואפילו ביום הראשון שבו המצוה היא מה"ת גם במקדש וגם בגבולין, לא הרי המצוה במקדש כהרי המצוה בגבולין. חכמים דרשו את הפסוק "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים", ופרשוהו לא כרשימה של שתי מצוות, הלקיחה והשמחה שאינן תלויות זו בזו, אלא כמצוה אחת בת שני שלבים: ביום הראשון קחו לולב, ובו תשמחו שבעת ימים לפני ה'. הלולב הוא כלי של שמחה לפני ה'. לכן המצוה בגבולין היא מצוה חד פעמית, הלקיחה, ומי שלקח יצא י"ח ואינו מצֻוֶּה עוד. אבל במקדש המצוה היא מצוה מתמשכת. היא נמשכת שבעה ימים כמו מצות סכה, מלבד העובדה שהיא איננה נוהגת בלילות. ואפשר שמשום כך נהגו אנשי ירושלים ליטול את הלולב במשך כל היום (סכה מא:).
אחרונים נוספים כתבו שמצות לולב במקדש שונה ממצות לולב בגבולין אפילו ביום הראשון, וראה בחדושי הגרי"פ על רס"ג מלואים ה, מכתבי תורה קנד.[6]
לפי זה ברור מתי נוטלים את הלולב גם בגבולין: כאשר יש מי שמקים את המצוה של המקדש ונוטל לולב במקדש, אז רשאי כל אדם ליטול בביתו.
רמ"ש בחדושיו על הש"ס (סכה רפ"ד) כתב שאין הבדל בין חיוב לולב ביום הראשון במקדש לחיובו בגבולין, אך הוא עומד על כך שיש הבדל בין חיוב לולב במקדש לחיובו במדינה, כי במקדש נוהג מה"ת כל שבעה. הוא כתב שם בפירוש מדוע גזרו חכמים שלא ליטול לולב בגבולין. הוא מתבסס על הרמב"ם שמנמק את התקנה שלא תהיה תורה כשתי תורות, וכיון שאין מקדש להתלות בו לא יטלו גם בגבולין. לכן אומר רמ"ש שכיון שבכל מקום נוטלים בימינו כל שבעה, אינו נכר ההבדל בין המקדש לכל הארץ. מדבריו עולה שכאשר תתקים המצוה כל שבעה במקדש במקום שחיבים בו מה"ת, כלומר אם יעלה אדם למקום העזרה כל שבעה ויטול לולב, תתבטל התקנה שינטל הלולב כל שבעה בגבולין, וישוב למקומו הדין שבכל מקום שבו בקיאים בקביעא דירחא נוטלים לולב ביו"ט ראשון שחל בשבת איש בביתו.
רמ"ש נבדל מהאחרונים הנ"ל בכך שהוא סובר שביום הראשון אין הבדל בין המקדש לגבולין, אבל גם לדבריו יש הבדל בין מצות לולב במקדש למצותה בגבולין לענין כל ימי החג, ומדבריו עולה שאם תתקים המצוה כמו שהיא במקדש - ינטל הלולב בשבת. מכאן נראה שגם לאחרונים דלעיל, אם תתקים המצוה במקדש כמו שהיא לשיטתם אפילו ביום הראשון, ישוב למקומו דין המשנה שהלולב נטל בשבת. לפי הכלל הזה, לפנינו חזוק נוסף לדברינו לעיל לגבי השופר, שגם דינו יהיה כדין לולב, שאם תתקים המצוה בצורתה הנוהגת במקדש ישוב דין המשנה המקורי למקומו ויתקעו בשבת.
אפשר שגם לדעת הרמב"ם יש דין מיוחד ללולב ביום הראשון במקדש, והוא שונה מדינו בגבולין, ומעולם לא גזרו חכמים לבטלו. הרמב"ם לא הזכיר כלל את הדין שלא יטלו לולב במקדש אלא איש בביתו. אלא כתב (לולב ז יג): "מצות לולב להנטל ביום הראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת", הרמב"ם אינו כותב שבמקדש אין נוטלים לולב ביום הזה. ואפשר שטעמו משום שהוא סובר שגם לאחר התקנה נוטלים אותו במקדש, אלא שלא מסדרים על גבי האצטבא ולא מלמדים את העם לתת את הלולב במתנה למי שיקבלו. אלא הזקנים מניחים את שלהם בלשכה ושאר העם נוטל את שאינו שלו. להלן הוא כותב: "ומשחרב בית המקדש אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום הראשון ואפילו בני ארץ ישראל ... הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד הוא ואין שם מקדש להתלות בו". ואפשר שגם הוא יודה שאם יהיה אפשר להתלות במצוה המיוחדת המתקימת במקום המקדש, ולא יהיה החיוב בכל מקום אחד, יחזור הדבר לכמות שהיה. רמ"ש, כאמור לעיל, מבאר זאת לגבי נטילה כל שבעה, אבל לפי האחרונים האומרים שאפילו ביום הראשון יש הבדל בין חיוב לולב במקדש לחיובו במדינה, די שביום הראשון ינטל הלולב כדינו במקדש, כדי לשוב לדין המשנה. כמו שבארנו לגבי שופר.
אמנם, נראה שלענין זה צריך שיטול אדם לולב במקום העזרה, ולא יועיל שיטול אדם לולב בהר הבית. שהרי הדין המיוחד של שמחה לפני ה' שבעת ימים, לרוב הדעות אינו נוהג אלא בעזרה, ולא בהר הבית[7]. למקום העזרה אין אנו יכולים להכנס בשעה שאנו טמאי מתים. ואולם, אם יכנס לשם טהור, או אם יכנס לשם כהן כדי לעבוד עבודת צבור שהיא דוחה טומאה, כגון להקריב תמידין ומוספין, לנסך את המים, להקטיר קטרת וכד', יכנס ולולבו בידו, ואז יוכלו כל ישראל בכל הארץ ליטול את לולביהם איש בביתו ואיש בסכתו.
[1] אמנם, בנ"ד בע"כ גדרי מקום התקיעה שונים מגדרי ירושלים. שהרי התקיעה היא לא רק בתוך החומות אלא כל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבא. ולכן אין קדושת ירושלים שבזה"ז מועילה לתקוע בזה"ז אם לא תוקעים במקדש. לא הבאתי כאן את דבריו בפה"מ אלא כדי ללמוד שהדין הזה הוא דין מדיני המקדש ולא דין מדיני ביה"ד, וההתר לתקוע בירושלים במקדש אינו מאותו טעם שבגללו הותר לתקוע ביבנה אחר החורבן.
[2] ובבאור טעם הדבר ראה להלן הערה ה.
[3] אמנם קשה על דבריו א"כ למה תוקעים בכל העיר. ואפשר שזאת כונת הרמב"ם, כיון שלשיטתו אפשר לתקוע בכל העיר אם תוקעים במקדש, על זה אמר הרמב"ם שאין תוקעים אלא בזמן שב"ד יושבים. אבל במקדש עצמו תוקעים גם בזמן שאין ב"ד יושבים.
[4] המשנה (ר"ה כט:) מזכירה חלוק דין בין ירושלים שבה נהגו בדין המקורי, לבין יבנה שבה תקן ריב"ז שיתקעו בזמן החורבן. חלוק זה יכול ללמד אותנו רבות על טיבו של הדין המקורי וטיבה של תקנת ריב"ז: "ועוד זאת היתה ירושלים יתירה על יבנה: שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא - תוקעין, וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד". אפשר שההבדל הזה מתבאר ע"פ המעשה המובא בגמ' (ר"ה כט:) "תנו רבנן: פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת, [והיו כל הערים מתכנסין]. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה: נתקע. - אמרו לו: נדון. - אמר להם: נתקע ואחר כך נדון. לאחר שתקעו אמרו לו: נדון! - אמר להם: כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה". לפי זה אפשר שההבדל בין ירושלים ליבנה נובע מסבות היסטוריות גרידא. בביה"ד עצמו הספיק ריב"ז לקבוע עובדות בשטח בטרם הביעו בני בתירה את דעתם, אבל בכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבא נקבעה הלכה כבני בתירה. אבל אפשר לפרש שגם ריב"ז מודה לבני בתירה שביבנה אין תוקעים אלא בב"ד. ולשם כך יש לבאר את מחלוקת ריב"ז ובני בתירה, ואת החלוק שבין ירושלים ליבנה. בפשטות נתן לבאר שנחלקו במחלוקת שהבאנו לעיל באשר למקור הדין: ריב"ז סבר שהדבר תלוי בב"ד, או בקדוש החדש, ואילו בני בתירה סברו שהדבר תלוי בקדושתה של ירושלים. ואולם, אם נפרש כך, נצטרך להסביר למה להלכה נבדלה יבנה מירושלים, ומה חדשה תקנת ריב"ז.
יבנה נבדלה מירושלים בכך שאין בה קדושה, ולא מקריבים בה קרבנות. יבנה דומה לירושלים בכך שמקדשים בה את החדש ובקיאים בה בקדוש החדש. לפי זה יובן גם למה סובר ת"ק במשנה שתוקעים בכל מקום שיש בו ב"ד (ובפרט לפי דברי הבריתא המובאת בגמ' (ר"ה ל.) שאין תוקעים אלא בב"ד שקדשו בו את החדש). לפי זה, אפשר שבזה נחלקו ריב"ז ובני בתירה. ריב"ז סבר שהתקיעה בשבת בירושלים היא משום שבמקום שבו בקיאים בקדוש החדש תוקעים גם בשבת (סברה דומה נאמרה בסכה מג. לגבי לולב, שבכל מקום שבו בקיאים בקביעא דירחא נוטלים בשבת, ואפשר שכן דעת ריב"ז. אבל הגמ' בסכה מד. דוחה), לכן תוקעים בירושלים ובערים ששומעות אותה ויודעות שקדש החדש. אבל בני בתירה סברו שהדבר תלוי לא בקדוש החדש אלא בירושלים ובמקדש.
[5] כל דיני שופר בר"ה הם סתומים ואינם מפורשים בתורה, והגמ' (ר"ה לד.) לומדת אותם מתרועת היובל ותרועת החצוצרות. בתורה כתוב יום תרועה בפרשת המוספים בפינחס, וזכרון תרועה בפרשת המועדים באמר. יש בר"ה גם תרועה וגם זכרון, ואנו למדים מהיובל שהמצוה היא להעביר קול שופר. המצוה של היחיד היא לשמוע קול שופר, כלומר: לזכור את התרועה, והמצוה לפני ה' היא תרועה (לכן אומר רשב"י שיום תרועה הוא במקום שבו הקרבנות קרבים). לכן דורשים רב כהנא בירושלמי (ר"ה ד א) ור' חמא ב"ר חנינא בבבלי (ר"ה כט:). שיום תרועה כשחל בחול וזכרון תרועה כשחל בשבת. אין כונת האמוראים האלה שמה"ת יום תרועה בחול וזכרון תרועה בשבת, שהרי אין שום רמז בפסוקים לחול ושבת. אלא המצוה היא להריע לפני ה' ושתגיע ותזכר התרועה בכל מקום. המצוה היא להעביר את הקול, כפי שלמדה הגמ' מהיובל שבו המצוה היא "תעבירו שופר". וכיון שמה"ת די שיגיע אל כל אדם זכרונה של התרועה שלפני ה', קבעו חכמים שבחול ישמע כל אדם את התרועה, או את התרועה ששמע אדם מלפני ה' והלך והריע והעבירה במקומות אחרים, וגם הם הלכו והשמיעוה במקומות אחרים, וכך תזכר התרועה. ובשבת די בזכירה ללא שמיעה, שמעקר הדין די בה. שהרי עקר מצות התרועה היא דוקא לפני ה'. וכן קבעו חכמים, שבכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה תוקעים. וע"פ דברינו מתבאר טעם הדבר: גם בשבת, כל השומע את התרועה של ב"ד שיוצאת מלפני ה', הולך ותוקע ומשמיע במקום אחר, ואף הם הולכים ומשמיעים במקום אחר. וכל מקום שבו אפשר לשמוע גם בשבת ע"י אנשים ששמעו במקדש ובאו והשמיעו, תוקעים בשבת, שהרי התרועה הזאת היא סעיף למצות התרועה במקדש שעליה לא חלה גזרת רבה. וכך נוהגים בירושלים כשחל בשבת (לפי פירוש הרמב"ם במשנה, כפי שיתבאר להלן), כל מקום שבו באים אלה ששמעו מלפני ה', באים ותוקעים.
כלומר: עקר מצות שופר היא מצוה שבמקדש. המצוה שבגבולין היא סוג אחר של חיוב, ודוקא עליו חלה גזרת רבה. לפי זה, אם תתקים המצוה העקרית שבמקדש, אפשר יהיה לקים אותה גם בשבת.
אם אכן זה ההסבר, עדין עלינו לבאר האם בירושלים עצמה, לדעה שהדבר תלוי בירושלים צריך גם שיקריבו קרבנות בפעל, ולדעה שהדבר תלוי הדבר בקביעא דירחא צריך שיהיה ב"ד שמקדש ע"פ הראיה, או שדי בכך שאנו יודעים בודאות את יום החדש (שהרי לדעה זו גם הלולב תלוי בכך, ושם ודאי א"צ בב"ד שקדש את החדש).
מסתבר, שאין הדבר תלוי בהכרח בקרבנות או בב"ד שקדש את החדש. גם בעלי הדעה הזאת סוברים שמעקר הדין בירושלים תוקעים לעולם. המחלוקת היא על טיב התקנה של ריב"ז. ודאי שכך צריכים אנו לומר לפי הדעה שבקביעא דירחא הדבר תלוי, שאל"כ מה תקן ריב"ז, אין כאן כל תקנה, הדין נשאר כשהיה. אבל גם לפי הדעה שבכל מקום זוכרים את התרועה הנשמעת לפני ה', ושהמצוה היא להעביר שופר, נראה שאין הדבר תלוי בהכרח בקרבנות. אם היתה המצוה לתקוע חלק מעבודת הקרבנות לא יכלנו לפסוק שנעשה זאת ביבנה. וכבר נשמעה קרן ביבנה ואין משיבים לאחר מעשה. הלמוד של רשב"י הוא רק לענין זה שהמקום שממנו מעבירים את קול השופר לכל הארץ (כמו שלמדנו מתרועת היובל שהיא העברת שופר) הוא המקום שבו אנו מצֻוִּים להקריב קרבנות. (ואפשר שגם מי שתולה את הדבר בב"ד בא מהטעם הזה, שהתרועה צריכה לצאת מהמקום שבו יושב ביה"ד). לפי זה המצוה במקום המקדש לא בטלה מעולם, היא קימת עד עצם היום הזה במקום המקדש. ריב"ז לא תקן אלא שיתקעו ביבנה או במקום אחר שיש בו ב"ד, כיון שבפעל אנו מנועים מלתקוע בירושלים, אבל אם נוכל לתקוע במקום המקדש, יחזור דינה של ירושלים למקומו ונתקע בה ובערים שסביבותיה, אע"פ שהבנין עצמו חרב.
[6] אבל עין בעמק ברכה שרוח אחרת היתה עמו, וכתב שביום הראשון אין כל הבדל בין לולב במקדש ובגבולין, שהרי אילו היתה מצוה מיוחדת במקדש לא היו חכמים מבטלים אותה וגוזרים שלא יטלו במקדש. אבל ערול"נ השיב גם על זה וכתב שאכן לא בטלוה.
[7] וא"א להביא ראיה מהמשנה האומרת שכל העם מוליכין את לולביהם להר הבית, כי שם הניחו את הלולבים במשך הלילה, ובבקר עלו אתם לעזרה, שהרי מותר להוציא בשבת מהר הבית לעזרה כמו שמצאנו בפסח שחל בשבת.