הסכם קדם נישואין

בענין הסכם קדם נשואין כבר נאמרו נמוקים רבים לכאן ולכאן, ואין ברצוני לעסוק בהם כאן. רציתי רק להעלות על השלחן שקול נוסף, שכמדומני שהוא בעל משקל חשוב, אבל עדין לא עסקו בו.

להסכם קדם נשואין יש השלכה לא רק על זוגות שמתגרשים או שראוי שיעשו כן. להסכם כזה יש השלכה גם על טיב חיי הנשואין של זוגות שלא מתגרשים ולא יתגרשו. איכות חיי הנשואין והדינמיקה בבית, היחס בין בני הזוג והרצון שלהם לתת ולהעניק זה לזה ולהתיחס יפה זה לזה, מושפעים ממערכת גדולה של גורמים רבים. ברור שאחד הגורמים הוא האהבה הטבעית והרצון הטבעי לתת, ואם אלה קימים בשפע רצוי לכונן על אדניהם את הבית. אך בבתים רבים באלה אין די. וגם בבתים משופעים באהבה ואחוה ושלום ורעות, יש משקל גם למדת הרצון והענין שיש לכל צד בהמשך קיומו של הבית, והחשש שחושש כל צד מפני מצב שבו הבית יחדל להתקים. יש בתים שבהם יש משקל נמוך לחשש ומשקל גדול לאהבה, ויש בתים שבהם יש משקל גדול יותר לחשש ומשקל קצת פחות גדול לאהבה. יש בתים שבהם החשש מפני פרוק מזין את האהבה ומרבה אותה. החשש כלל לא מורגש, אך בלעדיו תפוג האהבה.

בכל מקרה, לא מדובר כאן בהכרח על חשש גלוי שנלקח בחשבון באפן מודע בכל פעולה יום-יומית. מדובר על תחושה, לרוב לא מודעת, שיושבת לה אי שם במעמקי הכרתו של אדם. והיא מהוה בסיס ליחסו לאשתו או ליחסה לבעלה.

מדובר כאן על תכונה חיובית ורצויה. אנו מוצאים התיחסות אליה בגמ', כגון תקנת הכתובה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. אין מדובר כאן על אלוץ מלאכותי ללחוץ על בעל להשאיר בביתו אשה שאינה מתאימה לו ואין ביניהם אהבה. מדובר כאן על חזוק חיצוני לבית טוב ורצוי, שגם הוא צריך חזוק.

אבל כמדומני שעקר התקנה לא נועדה להציל בית שיתמוטט בלעדיה. עקר התועלת בתקנה שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה היא בפעולה שהיא תפעל על בתים שאין עליהם סכנת פירוק. גם בבית שבו סכנת הפירוק היא רחוקה, במצב שבו צד אחד יודע שפירוק הבית יגרום לו לאבד את כל מה שיש לו, ואילו הצד השני יודע שמפירוק הבית לא יפסיד דבר, יגרום מהרה למציאות שבה רק לצד אחד חשוב להשקיע בשפור הקשר עם הצד השני וביחס חיובי אליו, ואילו הצד השני ירגיש שיש לו יכולת להתיחס בזלזול לצד השני ולדרוש ממנו ולא לתת לו.

אני שוב מדגיש: לא מדובר כאן על החלטה מודעת של אחד הצדדים לנצל את מצוקתו של רעהו. מדובר כאן על דינמיקה התנהגותית שתוצר עם הזמן, כשטרדות החיים מושכות את האדם לכוון הרצון לקבל, ואין שום חזוק חיצוני שיעודד אותו לתת. הדינמיקה הזאת תוצר בצורה לא מודעת, אך תהיה לה השפעה כבדה מאד על טיב החיים בבית.

מצב זה בקשו חכמים למנוע כשתקנו כתובה כדי שלא יקל בעיניו להוציאה. המצב שנהג בזמנם, שבו אדם לקח אשה אל ביתו, וביתו היה שלו, ויכול היה לשלח אותה מביתו כשחפץ בכך, ולנתק אותה מהבית, מהמשפחה ומהילדים, בלי הפסד של ממש מבחינתו, עלול היה לגרום לאשה לחשש גדול מדי מפירוק הבית, ולאיש לחשש קטן מדי מפירוק הבית, וליצור מצב שבו רק לאשה יהיה ענין להתיחס יפה לבעלה, ולבעל לא יהיה ענין כזה. (כמובן שיש מרכיבים נוספים שבונים את הקשר שיוכלו לעזור במקרה כזה, אך אין להתעלם ממשקלו של המרכיב הזה). לכן תקנו חז"ל שאם יגרשנה יצטרך לשלם כתובה. כעת חלק מהאחריות על קיום הבית עברה מכתפי האשה לכתפי הבעל (שהרי גם האשה לוקחת בחשבון, בתת מודע, שכעת גם לבעלה יש יותר ענין בבית והיא יכולה לפרוק חלק מהעול). האשה תהיה פחות כנועה וקצת פחות ציתנית, והאיש יהיה קצת יותר נחמד וקצת יותר מכבד.

ע"פ הנורמה הנוהגת היום לא צריך לתקן תקנות להקשות על האיש להוציאה. היום, בהשפעת חוקות הגויים הנהוגות זה מכבר בבית ישראל, רשמית אמנם האיש מגרש את אשתו, אך מעשית היא מגרשת אותו. (ההכדל היחיד הוא שבעבר היתה האשה מגורשת מבית בעלה ומקבלת כסף, ואילו היום האיש מגורש מביתו ומשלם כסף). במצב הנוכחי יש לתקן תקנות שלא יקל בעיניה להוציאו. לא כדי למנוע ממנה להשתחרר מבעל רע מעללים, אלא כדי להשיב על כנו את הסדר בבתים טובים, שראוי להם להמשיך להתקים, ושימשיכו להתקים בכל מקרה.

המצב הקים היום יוצר בבתים רבים מציאות שבה, (בנוסף ליתר הגורמים המשפיעים על הדינמיקה בין בני הזוג, האהבה, האחוה, הרעות, שגרת החיים וטרדות היום-יום), יש משקל גדול גם לכך שהאשה יודעת שפירוק הבית יהיה מכה שאפשר לסבול, ואילו הגבר פוחד מכך פחד מות. והאשה יודעת זאת. אף אחד מהם לא מודע לתחושות האלה, אך הן יושבות עמוק בתת המודע שלהם ומשפיעות השפעה מכרעת על חייהם. האשה אינה מתאמצת במיוחד להתיחס יפה אל בעלה ולהיות נחמדה כלפיו, ואילו הבעל אינו מעז להפעיל את סמכותו בבית. (אגב, לפעמים תחושת אבוד הסמכות הזאת, היא שמביאה אותו בסוף לנסות להשיג אותה בדרך של מכות ואיומים, דרך שלא היה נוקט בה במצב טבעי שבו סמכותו של בעל הבית אינה מוטלת בספק. אני לא בא כמובן להצדיק את המכים, אך ברור שחזרה למדה שדגלו בה חז"ל תפתור חלק ממקרי האלימות).

(וראה גם כאן).

כמו כן נראה די ברור שגם המוטיבציה של האשה להקפיד על עניני הצניעות תגבר במקרה שבו חשוב לה יותר לשמור על שלמות הבית והיא יודעת שתפסיד הכל אם לא תעשה כן, וד"ל.

היום יש גורמים שונים, שחשוב להם, ובצדק לפתור את הבעיה של כמה מסורבות גט. אך הם אינם מודעים דים להשלכות שיש להצעה שלהם על משפחות אחרות, משפחות טובות, חמות ואוהבות, שביתן יציב.

ואני שב ומבהיר: אינני עוסק כאן באנשים רעי לב שמנצלים במודע את חולשות בן זוגם כדי להשתלט עליו. אני מדבר על אנשים טובים, שאוהבים את בן זוגם ורוצים להתיחס אליו יפה, אך טרדות היום-יום והחכוכים היום-יומיים שוחקים אותם ומכריעים אותם. גם לא מדובר כאן על החלטה אסטרטגית שמקבל אחד הצדדים להתיחס כך או אחרת אל בן זוגו. מדובר כאן על דינמיקה הנוצרת באפן מצטבר מארועים קטנים רבים, שבהם חכוך בין בני הזוג נגמר כפי שנגמר מפני שלאחד הצדדים חשוב יותר מרעהו לשמור על הבית, עם הזמן גובר והולך ההרגל שאת הסכסוכים פותרים לטובת צד מסוים דוקא, ודרישותיו מרעהו גוברות והולכות. צד אחד מתרגל לכך שלא שצריך להתאמץ לשאת חן ולנהוג בחן כלפי רעהו. בנית בית טוב למרות העול הכבד שכל אחד מבני הזוג נושא בלאו הכי דורשת השקעה, השקעה דורשת מוטיבציה, יחסי כחות נכונים בין בני הזוג יכולים לחזק את המוטיבציה שלהם להתיחס יפה אל בן זוגם.

אם יהיה הסכם קדם נשואין, בכל חכוך של בני הזוג, הפתוי היום-יומי לנצל את ההסכם כאמצעי לחץ בתוך המשפחה יהיה גדול מאד. הנצול לא יבא בצורת איום מפורש, די בכך שזוכרים שיש הסכם כזה כדי לחוש מאוים.

ואם כל זה אמור בבית של אנשים טובים שאוהבים זה את זה, ק"ו שהדבר יהוה בעיה קשה כשאחד מבני הזוג אכן קץ ברעהו, או שאהבתו כבר לא עזה כשהיתה, והדבר משפיע על יחסו לרעהו. הוא יכול להתיחס אל רעהו בצורה כ"כ נבזית, שהלה כבר ממילא לא ירצה להשאר עמו, וההסכם ירע עוד יותר את תנאיו ויקל על הראשון להרע לשני.

גם ההצעה לכלול בהסכם את סמכותו של ביה"ד לקבוע מי אשם בפירוק הנשואין, אינה בת ביצוע. גם אם ישבו דיינים על כל מקרה שיובא לפניהם שבועות שלמים, קשה להניח שהם יצליחו לקבוע מי אשם. התדרדרות של בית היא תהליך אטי ומיגע, שנוצר מאינסוף רגעים של יחס שבני הזוג נותנים זה לזה. לרוב א"א להביא דוגמא מכריעה למקרה מסוים של יחס רע של אחד הצדדים לרעהו. היחס הוא הצטברות של רגעי חיים רבים. יש נטיה לחפש את שרשי הסכסוך בארועים בולטים כגון מכות וכד'. אך ישנם מקרים ומעשים של יחס והשפלה מלוליים ואף פחות ממלוליים, הגרועים וכואבים פי כמה וכמה ממכות פיזיות. אוסיף עוד ואומר שיש מקרים שבהם יכול אדם לסבול מכה אילו היה מקבל אותה לעתים מבן זוגו, אך אינו יכול לסבול את היחס וההשפלה שהוא מקבל באפן יום-יומי בלי שום מכה ושום אלימות פיזית. המכות בנפשו חזקות ממכות פיזיות. וא"א להגדיר אותן וא"א להצביע עליהן. לרוב גם יחס גורר יחס, וגם אם רואים יחס רע א"א לדעת ממי אשם. כך שפניה לכוון הזה אינה מעשית.