אודה למי שיעזור לי, אני מחפש הסבר פסיכולוגי משכנע למחלה מסויימת שאפשר למצוא את תסמיניה אצל המתנצלים המקצועיים של המגזר.
במדינת ישראל של היום מותר לאדם להאמין באלהים. זה בסדר, זה נאור, וזה עומד בחוקי הפוליטיקלי-קורקט. מותר גם לשמור שבת וכשרות, ואפילו לדרוש שסמכויות הפיקוח יהיו בידי הרבנות. זה בסדר גם להאמין שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו (אם כי זה מעורר אי נחת במחנה הציוני). אבל ברגע שמישהו מעז לומר שאסונות באים בגלל חטאים, מיד נזעקים כל מתנצלני המגזר להתנצל ולומר שמדובר בעשב שוטה שגדל בקצה המחנה והוא לא מייצג אותנו.
קצת קשה להיות יהודי מאמין בלי להאמין שאם בא אסון כנראה הוא בא על חטא. מי שנוהג להקשיב בשבת בבקר לקורא בתורה (אם במקרה נגמרו העלונים) אמור לדעת שזה ממש כך. כן, צר לי, אבל זה מה שהעשב השוטה ההוא בקצה המחנה קורא מתוך ספר התורה המונח על הבימה. גם הנביאים אמרו את זה חזור ואמור (ולא נרשמה התנצלות). וגם חז"ל.
אז באמת, יש יומרה לא קטנה במי שמנסה לטעון שהוא יודע שתאונות הדרכים הן בגלל חילולי השבת ורעידות האדמה הן בגלל גילוי העריות. איך אתה מתיימר לדעת דבר כזה? אתה נביא? אתה בקיא בחשבונותיו של ריבונו של עולם? יכול להיות שאתה טועה מן היסוד והמציאות היא בדיוק הפוכה: שתאונות הדרכים הן בגלל גילוי העריות ורעידות האדמה הן בגלל חילולי השבת. בהחלט יתכן שגם זה טעות יסודית, והכל בגלל הכשרות. לא יודע, אינני נביא. אבל כל מי שלמד קצת תורה אמור לדעת שאסונות באים בגלל שישראל חוטאים.
אז למה כל אמירה ברוח זו מיד מקפיצה את כל מתנצלני המגזר?
זה כנראה לא מתחיל מהם. זה מתחיל מהחילונים השולטים בתקשורת. אלה שקובעים עבורנו מה מותר ומה אסור. מה בגבולות חופש הבטוי ומה מחוץ להם. מתנצלני המגזר פשוט מצייתים להוראות של אלה שהחליטו שלגיטימי להאמין באלהים אך לא לגיטימי לומר שתאונות הדרכים הן עונש על חילולי השבת.
למה זה כ"כ מפריע לחילונים? למה החילוני כ"כ מזועזע מכך שדתי מאמין שתאונות הדרכים באות בגלל חילולי שבת? לא יודע. זו התופעה שאני מבקש עבורה הסבר פסיכולוגי. אולי כי החילוני של היום מאמין שמותר לכל אדם לחיות לפי אמונתו. זכותו של הדתי להיות דתי, בתנאי שהוא יסכים עם זכותו של החילוני להיות חילוני. החילוני לא מקבל את העובדה שאלהים לא מוכן לציית לכלל הזה. אולי מותר לאלהים להעניש את הדתי על חטאיו, אבל את החילוני? איך אלהים מעז לכפור בזכותו של החילוני לחלל שבת? מותר להיות דתי, אבל אסור לחשוב שיש משהו לא בסדר בכך שחילוני מחלל שבת. אסור לחשוב או לרמוז שחילול שבת הוא חטא.
יתכנו גם הסברים אחרים. אולי סתם לא נעים לחילוני לדעת שחטאיו מביאים אסונות על הכלל. אבל כנראה גם הוא באיזה מקום מאמין שזה נכון. אחרת, מה אכפת לו?
יאמר מי שיאמר: זה מפריע לחילונים כי מפריע להם שהדתי מכה על חזם שלהם. אתה חושב שזה בגלל חטאים? פשפש במעשיך.
גם ההסבר הזה אינו מספק. נכון שאיש מאתנו אינו פטור מלפשפש במעשיו, אבל כאשר יש צד אחד שהחליט במודע ובאופן רשמי לחטוא, הוא לא יכול להתלונן שהצד השני מאשים אותו בכעסו של אלהים. אדם שהחליט במודע ובמושכל שהוא חוטא, ולא אכפת לו מאלהים, צריך לקבל בהבנה שאחרים יחשבו שהוא מביא אסונות. הוא יכול להשיב: "אני יודע שזה מה שאתה חושב, זכותך לחשוב כך, אני חושב אחרת". הוא יכול להשיב: "אני לא מאמין באלהים, ולכן לא אכפת לי שתחשוב כפי שאתה חושב", ועוד. אבל זה יהיה מגוחך אם הוא יגיד: "למה החטאים שלי גורמים לאסונות? אולי החטאים שלך גורמים לאסונות". כאשר אתה החלטת במודע לחטוא, זה יהיה מגוחך אם תקרא לאחרים לפשפש במעשיהם.
גם ראש מאפיה עלול להעלב מאד אם אומרים שהוא פושע, ולטעון "אני פושע? אולי אתה פושע". גם כאן יבוא הפוסט-מודרניסט הפודמנטליסט ויאמר: "אין הבדל. האזרח טוען שראש המאפיה פושע, ראש המאפיה טוען שהאזרח פושע. אז שניהם שוים אני מציע שכל אחד יפשפש במעשיו שלו ולא במעשיו של חברו". אבל יש גבול לפוסט-מודרניזם. בסופו של דבר יש אמת אחת. מי שבאופן רשמי החליט קבל עם ועולם שאלהים וחוקיו לא מעניינים אותו, זאת תהיה חוצפה מצידו לטעון אח"כ שהאסונות שאלהים מביא באו על חטאים של אחרים. זה דומה מאד לראש המאפיה שהוזכר לעיל.
החילוני, כך מסתבר, רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. הוא רוצה לחטוא במוצהר, אבל כועס על כך שמזכירים לו שמעשיו הם חטא בעיני אלהים. (שלפחות רשמית, הוא לא מאמין בו).
אבל לא זו הנקודה. השאלה המרכזית שנשאלת כאן היא למה הם קופצים כנשוכי נחש כשאומרים להם שהאסונות באים מאלהים כתגובה על מעשיהם? מה זה מפריע להם? מה זה אכפת להם בכלל? הלא הם אינם מאמינים באלהים?
או שמא הם בכל זאת יודעים שזה נכון?
בקצור: הפחד הגדול של החילונים מפני הטענה הזאת מלמד שכנראה יש בה משהו. אפילו הם מבינים שהיא נכונה. לכן כדאי לחזור עליה שוב ושוב, ולהפסיק להתנצל.
טוען מי שטוען: לא יתכן שתאונות הדרכים הם בגלל שמירת שבת, שהרי גם שומרי שבת נפגעים מתאונות.
מעבר לעובדה שהטענה הזאת היא בדיוק הפוכה מהטענה הקודמת שנטענה, יש כאן חוסר הבנה בסיסי.
כשעם ישראל חוטא – עם ישראל נענש.
אנא הכירו את רותי. רותי היא כדורית דם אדומה, חרוצה ומתוסכלת. חרוצה, כי כל הזמן היא עושה את מעשיה כראוי, שוחה בזרם הפלזמה עם הכל, ועושה בצדק וביושר את המעשה שלשמו היא נבראה; מספקת חמצן ומזון לגוף. מתוסכלת, כי היא לא מבינה למה היא צריכה לסבול בגלל חטאים של אחרים. היא עצמה בסדר גמור, אז למה היא נענשת רק בגלל שהגוף שהיא חיה בו מעשן? זה לא הוגן.
נסו בבקשה להסביר לה שהיא רק כדורית דם אחת קטנה שנועדה לשרת את הגוף. שהיא חיה רק שבועות ספורים כדי לשרת גוף גדול. היא פשוט לא תבין מה אתם רוצים ממנה. הלא העולם הוא עולמן של כדוריות הדם, לא?
איך אני יודע שהיא לא תבין? יש לי נסיון. גם אני מכיר כמה בריות בנות חלוף, שבאו לביקור קצרצר בן כמה עשרות שנים בעולם נצחי, כדי להיות חלק מעם נצחי ולשרת אותו, אבל כל מה שמעניין אותן זה השכר הרגעי שלהן. הן לא מבינות למה העם נענש כשהעם חוטא. הלא העולם הוא עולמן של הבריות, לא?
ובכן, האדם הפרטי הוא בריה קצרת ימים ובת חלוף. אין לו ערך כשלעצמו.
ברור, יש לו תפקיד גדול בקיום העולם. אבל מדוע אנו אומרים שהוא חשוב ובעל תפקיד גדול? משום שהוא חלק מהעם משום שהוא חלק מהעולם. העם הוא נצחי. ההסטוריה היא תהליך גדול וחשוב. הפרט הוא רק טפה בים.
לא שאין חשיבות לטפה הזאת. חז"ל מאריכים לבאר שבסופו של דבר אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ובריה. לעתיד לבוא ינתן שכרם של הצדיקים וענשם של הרשעים. אבל אל תשכחו את העקר: העם והנצח. לכן, התורה שבכתב כמעט ולא מתייחסת לשכרו ולענשו של הפרט. (מלבד במקומות ספורים). לכל ארכה מתמודדת התורה שבכתב עם שכרו וענשו של העם. וברור מדוע: העם הוא נצחי ולכן חשוב. הוא חלק ממהלך ההסטוריה. גם היחיד חשוב, אבל הרבה פחות. הוא חשוב רק כמשרת של העם.
אז למה נדמה לנו שהפרטים הם העקר? אך ורק מסבות סובייקטיביות ואגואיסטיות. אנחנו פרטים, ולכן נוח לנו לחשוב כך.
כחנו הגדול הוא כאשר אנחנו חושבים בחזון נצחי וכללי. את ההסטוריה מניעים אנשים שמוכנים למות בקדחת למען האידאל, ולא אנשים שחיים עבור הדגם הבא של המכונית, הסמארטפון והגורמה.
מערכת השכר והענש של התורה בנויה כך שעם ישראל עומד כגוף אחד לפני ה'. נכון, בחשבון הסופי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ובריה. אבל בינתים, כל ישראל ערבים זה בזה. זה לא מוצא חן בעיני בעל האוזן המערבית שהתרגל לחשוב שהפרט הוא העקר, אבל זה העניין. מי שממלא לפני ה' את התפקיד בעולם הוא לא אני ולא אתה אלא עם ישראל. עם ישראל הוא זה שמוביל את ההסטוריה בעולם. ואם עם ישראל חוטא – עם ישראל נענש.
בשורה התחתונה, כאשר מזכירים שאסונות באים על חטאים החילונים קופצים. ממש קופצים. כנשוכי נחש. כנראה זה אפקטיבי. אז אנא, אל תפסיקו.