נצבים וילך

ברית עם מי?

בפרשת כי תבוא קראנו על ברית שנכרתת בין ה' ובני ישראל בארץ מואב. הברית כוללת ברכות וקללות, והיא ברית בין ה' לישראל שבה אנו נהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים. דברי הברית כוללים שכר וענש. ברכה גדולה אם נשמור את מצוותיו, וחורבן וגלות אם לא נשמור אותן.

פרשת נצבים חוזרת על ברית בעלת מאפיינים דומים מאד. אמנם, הברית נכרתת במקום, ואין צווי לחכות אִתה עד שנגיע להר גריזים והר עיבל, אך הברית כוללת שוב את כל אותם מרכיבים. (ואולי אפשר לפרש שזה המשך לפרשת כי תבוא, ויש כאן באור לברית הר גריזים והר עיבל).

החִדוש בברית שבפרשת נצבים, שלא קים בד"כ בתאורי שכר וענש בתורה, הוא השכר והענש לאדם הפרטי: "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה". גם העֹנש הוא פרטי: "כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמים והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה". ואולם, העֹנש הפרטי פוגע אף הוא בארץ. (אם נפרש שהפסוק הזה הוא המשך של הענש לאדם הפרטי. ראה להלן שנבקש לפרש אחרת): "ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההוא ואת תחלאיה אשר חלה ה' בה גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמִח ולא יעלה בה כל עשב...". היה מקום להניח שעֹנש ליחיד לא יפגע בארץ, והנה התורה מלמדת שגם היחיד חי בזיקה ברורה לארצו. יתרה מזאת, העֹנש הכללי שחל על כל ישראל, שקראנו עליו בפרשה הקודמת, יכול לחול על יחידים, ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזאת.

עם מי כורת משה את הברית הזאת? לכאורה, עם כל יחיד ויחיד, ומשה אכן מזכיר "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך". הזכרה של כל יחיד ויחיד לא מצאנו בבריתות קודמות. כאן פונה משה גם אל היחידים. מאידך, כאן מזכיר משה "ולא אתכם לבדכם ... כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום". כריתת ברית עם מי שאיננו עומד עמנו, אפשרית רק בתנאי שהברית נכרתת עם עם. ברית שנכרתת עם עם יכולה לכלול גם את אלה שעדין לא נולדו, כי העם כבר קיים, וגם אלה שיוולדו בעוד מאות שנים שיכים לאותו עם. אבל ברית עם יחידים אינה יכולה לכלול אלא את העומדים שם.

ואולם, בברית עם עם, מעולם לא ראתה התורה צֹרך להדגיש שהברית נכרתת גם אלה שאינם שם. זה הרי ברור, גם הם חלק מהעם. דוקא בברית הזאת, שנכרתת עם יחידים, יש צֹרך ללמד שהיא נכרתת גם עם יחידים שעדין אינם עומדים שם.

התורה מלמדת שהפרת ברית שמתחילה מהיחידים, תגיע בסופו של דבר אל העם כֻלו. ועלולה לגרום גלות לעם כֻלו. כי היחיד הוא חלק מהעם, וברית עם העם היא ברית גם עם כל יחיד.

(בפשטות, התורה באה ללמד שאם יאמר אדם: מה חלקו של יחיד? אני יכול לרשוע ושלום יהיה לי כי שאר העם יהיו צדיקים", גם הוא יספה עמו אחרים, וגם יבוא ה' ויבדילהו לרעה. אמנם הברית היא עם העם כֻלו, אבל אם יש אדם רשע – ה' מבדילו לרעה. אחרי שמשה מעיר על כך הוא חוזר לדבר על הברית הכללית עם העם כֻלו).

האם גם הברית הקבועה עם ה' חלה על כל יחיד? בכך נחלקו ר"ע ור"א, כדברי המשנה: "עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה היום הזה הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים דברי רבי עקיבא רבי אליעזר אומר מה היום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפל להן כך עתיד להאיר להן".

ר"ע מתבסס על הפסוק מפרשתנו, ולומד ממנו שהיחיד, או השבט, שנענש באלה האמורה בפרשתנו, אינו עתיד לחזור. התורה נותנת דין שוה ל"איש או אשה או משפחה או שבט", מכאן למד ר"ע שאפשר ששבט שלם יכרת מעם ישראל ויובדל ממנו לרעה. ואם שבט יכול להכרת מהעם – גם עשרה שבטים יכולים להכרת. התשובה המתבקשת שהיה ראוי שיענה לו ר"א היא מהפסוקים הבאים: "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך...ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו... ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה", וכי יכולה להיות הוכחה גדולה יותר לדעתו של ר"א? אבל ר"א כלל לא מנסה להביא ראיה מהפסוקים האלה. אילו הביא ר"א ראיה מהפסוקים האלה, מן הסתם היה ר"ע משיב שהפסוקים האלה עוסקים בעם ישראל כֻלו שגלה בפרשת כי תבוא, ולא ביחיד שגלה בפרשת נצבים. (אע"פ שהם כתובים בפרשת נצבים). שהרי בפרשת התשובה של פרשת נצבים כתוב "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך", והפסוק הזה ודאי רומז לפסוק האמור בפרשת כי תבוא "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם". ה' ישוב לשוש עלינו לטוב, שוש אשיש בה'. גם הפסוק "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה", מתיחס בודאי לפסוק "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ", האמור בפרשת כי תבוא, אלא שפרשת נצבים מגדילה ואומרת שלא רק עד קצה הארץ, אלא אפילו "אם יהיה נדחך בקצה השמים – משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך". (וראה עוד להלן בקשר לשייכותה של פרשית התשובה לברית כי תבוא).

היחיד עומד בברית כחלק מעם, הברית עם העם כוללת את כל היחידים, גם את אלה שעוד לא נולדו. אבל רק הברית עם העם עומדת לנצח. יחיד שהבדיל את עצמו לרעה משבטי ישראל – גם ה' יבדיל אותו לרעה מכל שבטי ישראל, והוא לא יהיה עוד חלק מהברית. לכן אפשר שהוא לא יהיה חלק מעם ישראל בשעה שעם ישראל יִגָּאֵל. זה החִדוש של פרשת נצבים.

עם זאת, נראה שהברית בפרשת נצבים אף היא ברית של צִבור. קשה לראות היכן בדיוק עוברת התורה מתיאור ענשו של היחיד לתיאור ענשו של הצבור. כאמור לעיל, ארץ שלמה שוממה, וגלות שבה ה' השליך את אנשי הארץ אל ארץ אחרת, היא ע‎ֹנש לצבור. גם הפסוק "למען ספות הרוה את הצמאה", שנאמרו בו פירושים רבים, נראה שהוא מתפרש כנגד הפסוק "האף תספה צדיק עם רשע", ובא ללמד שעם היחיד החוטא ילקה גם הצבור. וכבר רש"י עמד על הקשר בין שני הפסוקים האלה. האומר שלום יהיה לי יביא לידי כך שיחד עמו יספו גם הצדיקים. העם נענש בחטאו של היחיד. וממילא ברית עם היחיד היא ברית עם הכלל.

(אמנם הפרשה מסיימת שהנסתרות לה' אלהינו, ומפרשים רוב המפרשים שאין העם נענש על חטאים נסתרים של יחידים, אך גם הפסוק הזה, עִקר חדושו הוא בכך שלפחות בנגלות, נענש העם כֻלו בחטאי היחיד. העם כשל בתפקידו. תפקידו של העם הוא להביא לידי כך שלא יהיו חטאים כלל. המטרה היא התוצאה: ארץ ללא חטא. אין אדם יכול להסתתר מאחורי העובדה שהוא עצמו לא חטא, אם בסופו של דבר רצון ה' לא נעשה. מאידך: מי שמוציא את עצמו מן הכלל ואומר שלום יהיה לי, מי שאומר שהכלל כֻלו לא תלוי בו ולכן יכול אני היחיד ללכת בשרירות לבי, כיון שהוציא את עצמו מן הכלל לא יאבה ה' סלח לו. דלתות תשובה נעולות בפני יחיד המוציא עצמו מן הכלל. במקרה כזה – אכן יבדל אותו איש מן הכלל, אם הוא התברך בלבבו שהאלה לא יכולה לחול על היחיד, הרי שה' יבדיל אותו מכל שבטי ישראל ותחול הקללה רק עליו).

(הפרשה מתארת את השבט החוטא, שיובדל מכל שבטי ישראל. הדור האחרון שרואה את החורבן אינו מדבר את דבריו על האנשים אלא על הארץ. מדוע? בפשטות אפשר להשיב שהוא מדבר על הארץ ולא על האנשים כי את העם הוא לא רואה, העם גלה. הדור האחרון רואה "את מכות הארץ ההוא ואת תחלאיה". והוא שואל "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת", ומשיבים לו "ויחר אף ה' בארץ ההוא להביא עליה את כל הקללה". אבל עם זאת משמע שבחטא הפרת הברית נענשת הארץ. גם בה יחרה אף ה'.

אמנם, בתשובה שעונה התורה לאותו דור אחרון, נזכרים גם האנשים: "על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבתם אשר כרת עמם... ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישלכם אל ארץ אחרת...").

ברית ואלה

כֻלנו נצבים לפני ה' בברית ובאלה. מקטן ועד גדול. אין נקי. אפשר שהאלה הזאת דומה לאלתה של הסוטה, הנצבת לפני ה' ומקבלת עליה במים המרים, שנמחה עליהם שם ה', שאם היא שטתה תצבה בטנה ותפול ירכה, כך ישראל מקבלים על עצמם שמי שיש בו שרש פרה ראש ולענה, ימחה ה' את שמו מתחת השמים. האיש מקנא לאשתו, וגם מי שימעל מעל בה' ויבחר לו אלהים אחרים, יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא.

כמובן שיש הבדל גדול, האשה השוטה כבר כרתה ברית עם בעלה, וכעת היא עומדת לפני ה' אחרי שנסתרה. ואילו ישראל כעת גם כורתים את הברית עם ה' וגם מקבלים עליהם את האלה. עם קבלת האלה הם עומדים לפני ה' כדי שהוא יקימנו לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים. כריתת הברית נעשית באותו רגע. (גם בפרשת כי תבוא עמדנו על הקשר בין הברית והאלה של הר גרזים והר עיבל לבין פרשת שוטה).

הברית כוללת כמה חלקים, ראשית: האלה עצמה. הקללה שתחול על העובר על השבועה: ומחה ה' את שמו מתחת השמים, כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים, וכו'. אח"כ באה ההבהרה: התורה הזאת לא בשמים היא כי קרוב אליך הדבר מאד. ואז בא הסִכום: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. מוצעת לפנינו בחירה בין חיים למות.

והנה, אחרי החלק הראשון המתאר היטב את המות, באה פרשיה מיוחדת במינה: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: וּמָל ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: וְנָתַן ה’ אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה’ וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם...". המות אינו סופי. אפשר לקום ממנו לתחיה. (גם בפרשת שוטה יש אפשרות להנקות, אך שם אין אפשרות להנקות אחרי החטא, אפשר רק אם לא חטאה).

הברית עם ה' בנויה משני מרכיבים. מרכיב האלה, המחיב מות למי שעובר עליה, ומרכיב הנצחיות. הכיצד ילכו יחדו? ילכו גם ילכו. ישראל יכולים להנתש מעל אדמתם ולהיות כמת, וה' פותח את קברותיהם ומוציא אותם מקברותיהם. ה' יכול לגזור על ישראל גלות בזמן מנשה, גזרה שאי אפשר עוד לבטלה, אבל עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת. הדברים אינם סותרים. אותה ברית, היא מחייבת את מותנו, והיא מחייבת את קימתנו לתחיה. ה' הוא מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה.

הנסתרות לה' אלהינו

רוב המפרשים פרשו שכונת הפסוק היא שאין אתם נענשים על הנסתרות. כך משמע כבר בגמ', וכנראה מקור הפירוש בפסוק שגיאות מי יבין מנסתרות נקני. אבל לאור מקומו של הפסוק בין הגלות לגאולה, אולי אפשר לפרשו כמו אין לנו עסק בנסתרות. אל תחשבו חשבונו של עולם. לנו ולבנינו אין אלא לעשות את כל דברי התורה הזאת. את השכר והענש, הגלות והגאולה – יחשב ה' אלהינו. לנו יש לעשות את כל המצוות שבתורה הזאת. לבוא לארץ ולקיים את מצוותיה.

עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת

עַל מֶה זָכִינוּ בְּנֹעַם ה' לַחֲזוֹת

עַל מֶה זָכִינוּ עַיִן בְּעַיִן לִרְאוֹת

לַה' אֱלֹהֵינוּ הַנִּסְתָּרֹת

בְּשֵׁם ה' בָּרֶכֶב בַּצָב וּבַסּוס

שָׁב לְטוֹב עָלֵינו לָשׂוּשׂ

תָּגֵל נַפְשִׁי בַּה' וְשׂוֹשׂ אָשִׂישׂ

וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס

וְהוּא אֶת לְבָבֵנוּ וְזַרְעֵנו יָמוּל

וּלְאוֹיבֵינו אֲשֶׁר רְדָפוּנוּ יָשִׁיב גְּמוּל

וּנְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ וְנִזְכֶּה שָׁם לַעֲלוֹת

וְלָנוּ וּלְבָנֵינוּ הַנִּגְלֹת

ומל ה' אלהיך את לבבך

בכל פעם שקוראים את הפטרות הנחמה, אני מסתכל על הנבואות, מסתכל על המציאות שאני חי בה, ואומר: "וואו, מדויק".

בפרשת נצבים זה קורה לי עוד לפני ההפטרה. כבר בקריאת התורה. איך אפשר להשאר אדישים מול הנבואה המדויקת: "וְשָׁב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ".

ואז אני מגיע לפסוק הבא, ואומר לעצמי: טוב, זה עוד לא היה. וכמה אנחנו צריכים את זה היום: "וּמָל ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ". כל הדורות התפללו בבכי ובכאב גדול שיתקיימו הפסוקים הראשונים, והתפלה של דורנו – זו היא. מול את לבבנו לאהבה את שמך. כמה אנו זקוקים לתפלה הזו היום. זה השלב הבא. עליו אנו מתפללים ומתחננים (ועושים כמיטב יכלתנו גם בדרך הטבע) מול את לבבנו לאהבה את שמך.

ובתחום זה המצב ממש גרוע. רוחות הטומאה מעבר לים מכלות כל חלקה טובה. לוחמות בשנים בכל עניין של תורה. כמה אנו זקוקים להתקיימות הפסוק הזה.

ואז אני אומר לעצמי: לא, גם הפסוק הזה הולך ומתקיים לנגד עינינו. רק צריך לפקוח עינים ולראות. יש הרבה התעוררות לתורה. יש הרבה תשובה. אז נכון, רוחות הטומאה לא אוהבות כשמנצחים אותן. כשמנצחים אותן הן נושכות ושורטות, וזה מאד כואב. ויש להן המון שינים וצפורנים. הם שולטים בכל מוקדי הכח. אבל זה כבר הסוף שלהם. גם את מדינת ישראל לא בנו ביום אחד. עבדו קשה בשביל זה ומתו בקדחת, אבל בסוף זה בא. אז היום עוקצים אותנו יתושי האנופלס של כחות הטומאה המקדשים את גילוי העריות ואת שאר הטומאה. לא נעים כשהם עוקצים, אבל בסוף נייבש אותם. וּמָל ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ.

בשמים ובארץ

כנגד הגלות הנזכרת באריכות בפרשה הקודמת, מתארת הפרשה שלנו את השיבה מהגלות. שם נאמר "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם ונסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך עץ ואבן", וכאן נאמר "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך" ... "והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטבה כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך".

הקללה היא להיות נפוצים בגויים מקצה הארץ ועד קצה הארץ. הגאֻלה גדולה ממנה. נגאל לא רק מקצה הארץ, אלא אפילו אם יהיה נדחנו בקצה השמים.

בפרשת כי תבוא עמדנו על כך שאין בברכות של פרשת כי תבוא מקבילה לקללות שיש שם. המקבילה היא דוקא בפרשתנו. המקבילה ל"והפיצך ה' בכל העמים" אינה "וישבתם על הארץ לבטח" אלא "ושב וקבצך מכל העמים", קִבוץ כנגד הפצה. לכן הוא לא יכול להכתב במקום שבו מתואר מה יהיה כאשר "שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמר לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום", אלא דוקא במקום שבו מתואר מה יהיה כאשר "והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו". וגם שם חלק מתיאור הברכה עצמה הוא "ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על איביך ועל שנאיך אשר רדפוך ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום". התיאור הזה אינו תיאור של המעשים הטובים שיביאו את הברכה, אלא תיאור הברכה עצמה, שתבוא בעקבות המעשים הטובים, כנגד "ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך עץ ואבן" שנזכר בפרשת כי תבא כחלק מהקללה ולא כחלק מהחטא.

בעקבות הברכה הזאת ישוב עם ישראל לתלם. כאן מופיע פסוק כמעט זהה לפסוק שנאמר כבר בברכות של פרשת כי תבוא "והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטבה". מכאן ואילך אנו שבים אל הברכה של כי תבוא.

הפִצול בפרשות הברכה מלמד ששמיעה בקול ה' ושיבה אל ה' הם שני דברים שונים.

עוד מודגשת כאן העובדה שהעֹנש על התרחקות מה' הוא התרחקות מה', והשכר על התקרבות לה' הוא התקרבות לה'. כשנאמר בתוכחה של פרשת כי תבוא שנעבוד בגלות אלהים אחרים עץ ואבן, כוונת הדברים היתה שענשנו על חטאנו יהיה שנרד לשפל המדרגה הנמוך ביותר. אך מובלטת כאן עוד נקודה והיא ההתרחקות מה'. ההתקרבות והתשובה חזרה אל ה' שונה משמיעה בקול ה' מלכתחילה.

כדי לנבא על הדבר הגדול הזה, יש צורך בכריתת ברית נוספת. הנבואה על התשובה לא באה מיד בסוף התוכחה של פרשת כי תבוא. התוכחה של פרשת כי תבוא מסתכמת בפסוק הסכום אלה דברי הברית. אחריה קרא משה לכל ישראל, קִבץ אותם שוב, התלונן על כך שארבעים שנה הם במדבר ועדין אין להם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע, למרות כל המופתים שראו, והעמיד אותם לפני ה' לכריתת ברית מחודשת. למה יש צרך בברית הזאת, אחרי שכבר נכרתה ברית בארץ מואב, ואחרי שכבר צוה משה לכרות ברית בהר גריזים והר עיבל? ולמה נכרתת כאן ברית ואלה שנכרתת עם אשר ישנו פה ואשר איננו פה עמנו היום?

כיון שנכרתה ברית מיוחדת גם עם הדורות הבאים, הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם, נִתנה רשות וזכות ביד כל דור לקום ולשוב אל ה'. גם אחרי כל האלה והקללה, יכול כל דור לעמוד בפני עצמו לפני ה' ולחדש את הברית. הברית הזאת נצרכת כדי לאפשר שיבה אל ה' גם אחרי שה' משליך מעל פניו את עם ישראל. ההתחדשות היא המפתח לתשובה.

אי אפשר לדבר על קִבוץ מחודש של עם ישראל בברכות הקודמות לקללות. הברית שבארץ מואב מלמדת שאנו נחיה כל עוד נעבוד את ה', ואם לא נעבוד את ה', ישליך אותנו ה' מעל פניו ולא נחיה עוד לפניו. נשוב לעפרנו. נשוב אל האדמה, העץ והאבן. כעפרו של אדם מת, השב ומתפזר על הארץ כשהיה. כאשר המסר הוא שכל עוד נעבוד את ה' נחיה וכשנפסיק לעבוד את ה' נמות, אי אפשר באותה ברית להוסיף שכאשר נשוב לעבוד את ה' נשוב לחיות. שהרי הפרשה ההיא מלמדת על מות. רק הברית עם כל הדורות מאפשרת התחדשות, ומאפשרת שהרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ומתוך כך יתקבץ ויאסף מחדש גם הגוף ויעמוד לפני ה', וישוב ה' לשוש עליו. וישוב הגוף לשגרה האמורה בברכות שבפרשת כי תבוא. הקרבה אל ה' היא החיים, ההתרחקות ממנו היא המות. מי שלא עובד את ה' ממילא לא חי לפניו בארץ וממילא הוא עובד בגויים את העץ והאבן, אבל אם הדור האחרון רוצה לחדש את הברית ולהתקרב אל ה', יכול הגוף לשוב ולחיות.

הפרשה מלמדת כאן שאחרי הגלות יש גאולה, וישוב ה' לשוש עלינו לטוב. אבל זה לא חלק מפרשית הגלות. התשובה והתחיה הן פרשיה בפני עצמה.

בשמים?

הפרשה המצוה על ישראל לשוב אל ה' מנֻמֶּקֶת בפסוק "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה".

ואולם, יש צווי בספר דברים שלכאורה מנֻמָּק הפוך: על הצווי לרשת את הארץ אומר משה: "ערים גדלת ובצרת בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק". העובדה שהערים הן בשמים, אינה נִמוק להמנע מלכבשם אלא להפך, משה מצוה את ישראל לרשת את הגויים האלה ולבטוח בה' שיוריש מפנינו את הגויים. אנו בוטחים בה' אך יוצאים למלחמה בעצמנו ומורישים את הארץ.

מתוך כך יש להבין את פרשית התשובה האמורה כאן. היא באה אחרי הברכה והקללה האמורה בפרשה הקודמת ורמוזה בקצור באָלָה שבראש פרשתנו. אחריה נאמר: "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו..." שמיעה זו מביאה לידי "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה". שוב מוטלת עלינו המצוה לרשת את הארץ, ושוב מציג משה את הדבר כמעשה ה', המגיע אפילו עד קצה השמים.

מהפסוקים עולה התמונה הבאה: מצות ה' אינה בשמים, היא קרובה אלינו בכל מקום שבו אנו נמצאים, היא עִמנו בארץ. לעֻמת זאת, הארץ נמצאת בשמים. וה' הוא ההולך לפנינו והמקבץ אותנו אע"פ שאנו בקצה השמים או שהערים בארץ גדולות ובצורות בשמים. ה' הולך עמנו, אבל המצוה לרשת את הארץ מוטלת עלינו, ואוי לנו אם נתרשל בה.

המתח הזה, בין דרך הטבע לבין מעשי ה', חוזר פעמים רבות בספר דברים. עם ישראל יוצא למלחמה על הארץ ובסופה הוא עלול לשכוח שה' הוא שנתנה לו, עם ישראל חי בארץ ממטר השמים, ועלול לשכוח את ה' שנתן לו את התבואה, ושנתן לו כח לעשות חיל. לכן משה חוזר ומדגיש שכל המעשים האלה מעשי ה' הם. התבואה שלך שזרעת וקצרת בעמל כפיך, היא למטר השמים, וה' הוא שיפתח את השמים והוא שיעצור את השמים. גם לעתיד לבוא, כששב ישראל ויורש את הארץ, מוצגת החזרה לארץ כמעשה פלאי שה' עושה אותו מתחלתו ועד סופו. ואכן כך הוא, גם אם לנו נדמה שהוא נעשה בדרך הטבע, וגם אם אנו מצֻוִּים לעשותו בדרך הטבע.

אבל יש דבר אחד שאנו מצֻוִּים לעשותו מתחלתו ועד סופו, והוא לא בידי שמים: לקים את התורה, לשוב אל ה' בכל לבבנו. שאיפת הלב לשוב אל ה', היא המשיבה אותנו אל ארצנו. בספר דברים הדִמוי לדבר שמחוץ להשג ידנו הוא בשמים, אבל בפרשתנו מתלוה לבשמים גם הדמוי מעבר לים, ללמדך שקצה השמים שבו עלול להיות נדחך הוא מעבר לים, ולא שם תמָּצא התורה, אלא בארץ ובלבבך, כמו שנאמר לעיל "ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".

המעשים שאנו עושים בדרך הטבע הם מעשים גדולים, ושקולים כנגד עליה לשמים. אין אנו יכולים לעשותם אלא בעזרת ה', אבל התשובה - בפינו ובלבבנו לעשותה. "כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך".

חייך וארך ימיך

הפרשה מסימת במלים: הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם.

בפשטות, נראה שכונת התורה היא: אם תדבק בה' – ה' יהיה עמך ותאריך ימים על האדמה. ואם לא תדבק בה' – לא תאריך ימים על האדמה. ה' יעניש אותך.

אבל אין להתעלם מכך שגם אם אמנם זה המסר הפשוט, הרי שהנסוח הוא: "הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה". כביכול אמרה התורה: ה' הוא חייך וארך ימיך על האדמה. אין טעם בישיבה על האדמה הזאת בלי אהבת ה' ודבקות בו. אהבת ה' היא הישיבה בארץ. הארץ היא ארצו של ה'. הבחירה בחיים ובברכה היא אהבת ה', כלומר הרצון לשבת על אדמת ה' כדי להדבק בה'. מי שקץ בה' יקוץ גם בארץ ויאבד אותה, מימי המרגלים ועד ימינו.

המסר שאם לא נעבוד את ה' ה' יעניש אותנו, חוזר לכל אורך ספר דברים. אבל רק כאן הוא מנוסח באופן כזה. כאן, אחרי שלמדנו שאכן תהיה גלות ותהיה גאֻלה מן הגלות. ושהגאֻלה תתרחש אחרי שעם ישראל כעם ישוב אל ה', מסתבר שהמסר הוא הרבה יותר עמוק. עצם הרצון הלאומי לשוב אל ה', הוא החיים על האדמה. זה יתבטא גם בפעל – עם ישראל ישוב לאדמתו, אבל העִקר הוא הרצון של ישראל לשוב ולהיות ממלכה בארץ ה'.

וכפי שבארנו לעיל: בחטא אפשר שיחטא שבט אחד או איש אחד ורק הוא יענש, אך התשובה באה על כל ישראל כאחד, זוהי התשובה: התעוררות ישראל לשוב להיות לעם אחד ולשוב אל ארצו. אם שבו ישראל וחפצו בכך - ישוב ה' את שבותם.

דברינו לפרשת נצבים פורסמו גם כאן וכאן

וילך

הפתיחה של פרשתנו היא חריגה, וכבר עוררה את תמיהת הדרשנים והפרשנים. מדוע התורה מדגישה כאן: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל". מאין ולאן הלך?

המפרשים אמרו שהלך אל כל שבט ושבט. בנִגוד לנאומי ספר דברים לעיל שבהם קרא משה אל ישראל, כאן הוא הלך ובא אל ישראל. אך קשה לפרש שהלך אל כל שבט ושבט, כי מיד אח"כ נאמר: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל וכו'", משמע שכל ישראל עומדים במקום אחד. אפשר לפרש שהלך אל כל שבט ושבט, רק אם נפרש שהפרשיה הזו אמורה שלא במקומה. וכשקרא משה ליהושע, היה זה בשעה שכל ישראל היו נצבים לפניו.

אשתי, עידית, אומרת שיש כאן רמז שבא לקשר בין הולדת משה לבין מותו. משה נולד ב"וילך איש", ופרשיות מותו פותחות ב"וילך".

ואולם, לפני שנעסוק בשאלה מאין ולאן הלך, יש לשאול מה הם "הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה". המפרשים פרשו שהדברים האלה הם הדברים הנאמרים להלן. "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם וכו'". אבל מדוע לא נפרש שהדברים האלה הם הדברים דלעיל. הפותחים ב"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל"? הדברים פותחים ב"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" ומסיימים ב"וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל". התורה פותחת בוילך כי יש כאן פתיחה חדשה, עם סִכום מה שנאמר לפניה: וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (שנזכרו לעיל) אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. ואחר כך אמר להם: "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם וכו'". וכאן מתחילות פרשיות מות משה. משה עומד למות, ולכן הוא מכין את ישראל לימים שלאחר מותו, ומברך אותם.

חזרה להר סיני

פרשת הקהל מזכירה את האמור בפרשת ואתחנן "הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון". ועוד נאמר שם "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך". וגם כאן נאמר: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלהיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה".

לא קשה לראות את הדמיון בין שתי הפרשיות. בשני המקומות נאמר הקהל את העם, בשני המקומות נזכרו שמיעה ולִמוד של דברי ה', וההודעה לבנים ולבני הבנים. בשני המקומות נזכר לִמוד ליראה את ה' כל הימים אשר הם חיים על האדמה.

משה מצוה את ישראל לחזור על מעמד הר סיני אחת לשבע שנים, בסיום שנת השמטה.

המצוה הזאת היא חלק מרשימה ארֻכה של מצוות שבהן מצוה משה את ישראל ללמד את בניהם את התורה ולהעבירה לדורות הבאים. (וראה דברינו בפרשת ואתחנן). לכל אֹרך ספר דברים דואג משה שזכרון יציאת מצרים ומעמד הר סיני ימשיך לחיות בקרב עם ישראל לנצח, ע"י חִנוך הבנים והעברת הזכרון לדור הבא. אך מצוה שנאמרה לעיני כל הקהל, בהקהלה, המזכירה את מעמד הר סיני, יש דוקא מקץ שבע שנים, ודוקא בשמטה. (וכבר כתבנו בפרשות יתרו, משפטים, פקודי, ובעוד כמה מקומות, שהמקדש הוא דרך לקחת את הר סיני ולהשכינו בתוכנו בארץ, והר הבית דומה בהרבה דברים להר סיני. לכן, הוא המקום המיועד לחזרה המחודשת על מעמד הר סיני (ובמאמר על מלכויות זכרונות ושופרות כתבנו שתפקידנו הוא גם להשמיע את השופר של הר סיני)).

מלשון הפרשה משמע שחג הסֻכות נבחר משום שאז בא כל ישראל להֵראות את פני ה'. כלומר: עִקר המצוה הזאת מיד בתום שנת השמטה, אלא שהתורה ממתינה לחג הסֻכות משִקולים פרקטיים. סוף שנת השמטה הוא הזמן להִקהל ולהעביר את התורה לדור הבא.

מצות השמטה נזכרה בפירוט בפרשת בהר, שם נראה מלשון הפרשה שהשמטה לא נזכרה אלא כהקדמה למצות היובל. היובל הוא המלמד ש"כי לי בני ישראל עבדים" ו"כי לי הארץ", השמטה אינה אלא יצירת שבוע לארץ, כדי שבעזרתו אפשר יהיה למנות שבע שבתות שנים ולצין את היובל. אבל פרשתנו באה ללמד שלא רק היובל שב וממליך את ה' על כל הארץ ומשיב את כל עבדי ה' לאחֻזותיהם שנקבעו ע"י ה'. גם השמטה צריכה להסתיים בקבלה מחודשת של התורה ושל מלכות ה' ומוראו. לכאורה מפרשת בהר נראה שמצות השמטה היא מצוה המוטלת על הארץ ומחייבת את הארץ ולא את העם, אך ספר דברים מלמד ששנת השמטה אינה רק מצוה של הארץ אלא גם של העם, ובעִקר רגע הסיום של השמטה. סיום שנת השמטה משמט את החובות של בני ישראל ועושה אותם בני חורין לקבל עליהם את התורה, ולשוב אל שש שנות המעשה כעם שקִבל עליו את התורה מחדש, עליו ועל הדורות הבאים. בפרשת בהר מדגישה התורה שהמצוות שנאמרו שם נאמרו בהר סיני. דוקא בהר סיני לוקח לו ה' את עמו ואת ארצו ומקדשם. המעמד הזה חוזר על עצמו מדי שבע שנים, בצאת השנה השביעית, אלא שהפעם נמצא הר סיני במקום הקבע שלו, במקום אשר יבחר ה'.

יש שני הבדלים מרכזיים בין מעמד הר סיני למעמד הקהל. ההבדל הראשון הוא שמעמד הקהל אינו נעשה בהר סיני אלא במקום אשר יבחר ה'. במקום הקבע של השכינה ולא במקום זמני. ההבדל השני הוא שבמעמד הקהל אין גִלוי שכינה של קולות וברקים וענן כבד על ההר, והעם שומע את התורה מפי אדם ולא מפי ה'.

אין טעם בהתגלות של מעמד הר סיני אם צריך לחזור עליה שוב מדי שבע שנים או מדי דור. כחו של מעמד הר סיני הוא בכך שמאותו יום והלאה זוכר עם ישראל את המעמד ואת התורה ומעביר זאת לבניו ולדורותיו.

כעת האחריות היא על העם עצמו, הוא זה המצֻוֶּה להקהיל את העם ולהזכיר להם את מעמד הר סיני. כדי לשמר את אותו זכרון. (כך מצוה כאן משה, כדרכו של משה במקומות רבים, וביניהם בפסוק מפרשת ואתחנן שצטטנו בראש דברינו ומזכיר את פרשת הקהל, שבו מצוה משה להודיע לבנים ולבני הבנים ולשמר את הזכרון. וראה דברינו בפרשת ואתחנן (ובמאמר על מלכויות זכרונות ושופרות כתבנו שתפקידנו הוא גם להשמיע את השופר של הר סיני)).

ולא רק פעם בשבע שנים. הפרשה מתחלקת לשני חלקים, ושניהם מאופיינים בהקהלה. החלק הראשון של הפרשה עוסק בירושת הארץ כאשר ה' הוא העובר לפנינו והוא המוריש בפנינו את הארץ, וכאן אנו נקהלים אליו ושומעים את דבריו בהשביתנו את הארץ. החלק השני של הפרשה עוסק בהסתרת ה' פניו מעִמנו, בשעה שאנו חוטאים. גם החלק הזה נגמר בהקהלה, הקהילו אלי את כל ראשי שבטיכם וכו'. גם החלק הזה עוסק בשמירת הזכרון ההסטורי של עם ישראל במהלך התקופה. שתי הקהלות לפנינו, אחת נועדה להעביר מדור לדור את הזכרון בשעה שאנו יושבים על אדמתנו לבטח לפני ה', והשניה נועדה להעביר את הזכרון בשעה שה' משלח אותנו מעל פניו ואנו בגלות. החלק השני עוסק בהעברת הזכרון כאשר השכינה אינה מתגלה, אבל החלק הראשון של הפרשה מדבר על ההקהלה הראויה בשבת ישראל על אדמתו. גם אם נדמה לנו שאנו נקהלים ושומעים את התורה מפי אדם, כאשר אנו יושבים על אדמתנו ומקימים את מצוותיה ושובתים בשבתה, קול התורה הנשמע מפי אדם נשמע במקום השכינה והוא כנשמע מפי ה' במעמד הר סיני.

הַקְהֵל

הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם

וְהַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי

לְיִרְאָה אֹתִי יִלְמְדוּן

וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן

כָּל יְמֵיהֶם לְעוֹלָם

הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם

לִלְמוֹד וְגַם לִשְׁמוֹע

וְגַם לְהָבִיא דּוֹרוֹת

לְהַאִירָם בִּמְאוֹרוֹת

חַיֵּי עוֹלָם בָּם לִנְט‎ֹעַ

הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם

לֵרָאוֹת וְלִרְאוֹת

לִרְאוֹת דְּבַר ה' מִירוּשָׁלַיִם

בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם

עַל אַדְמַתְכֶם בּוֹ לִחְיוֹת

הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם

לְהַחֲיוֹתָם לְעוֹלָם

לָתֵת לָהֶם שָׂכָר לְדוֹרוֹת

לְהאִירָם לַנֵּצַח בְּאוֹרוֹת

לִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם לְשַׁלֵּם שְׂכָרָם

הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם

קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים

אֶל הָהָר קִרְבוּ עִמְדוּ

דְּבַר ה' שָׁם תִּלְמְדוּ

אֵלָיו אַתֶּם בָּאִים וְנִרְאִים

הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם

בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת

מִקֵּץ שֶׁבַע בְּמֹעֵד הַקְּדֻשָּה

שֶׁל הָאָרֶץ שֶׁנָּתַתִּי מוֹרָשָׁה

וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת

הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם

וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם

בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת

תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת

נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם

הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם

אֶת כָּל הָעָם כֻלָּם

כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם

לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּן

וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן

וְשָׁמְרוּ תּוֹרָתִי לְעוֹלָם

הטף

נאמר כאן "הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם...". נזכרו כאן שלשה נקהלים ושתי מטרות. שלשה נקהלים: האנשים, הנשים והטף. ושתי מטרות: למען ישמעו ולמען ילמדו. מכאן אמרו חכמים שהאנשים באים ללמוד והנשים לשמוע, וממילא נשאלת השאלה למה בא הטף, ונִתנת התשובה: הטף בא כדי ליתן שכר למביאיהם.

ואולם, בפשטות הכל באים גם ללמוד וגם לשמוע. ועל הטף אמרה התורה בפירוש: "וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ". הטף במפורש בא גם כדי ללמוד וגם כדי לשמוע.

לכן, יש מן המפרשים שהבדילו בין טף לטף. אלה שכבר יודעים לשמוע וללמוד באים לשמוע וללמוד. אלה שאינם יודעים לשמוע וללמוד באים כדי ליתן שכר למביאיהם.

אבל בפשטות, דרכו החִנוכית של משה היא שכל מה שמצֻוִּים כל ישראל, מצֻוִּים ישראל שיעשה גם הטף. כך דרכה של תורה.

כך דרכו של חִנוך. הטף מצטרף להוריו ועושה מה שהם עושים יחד אתם.

יש הרבה מה להאריך בכך. יש הרבה דרשות תנאיות שמלמדות שגם הטף מצֻוִּים במצוות שונות, או לפחות, שהעם מצֻוֶּה שגם הטף יִכָּלל במצוה. כגון יראה כל זכורך ועוד. גם פשט הפסוק כך הוא. הירושלמי בד"כ מקבל את הדרשות האלה כפשוטן, אבל הבבלי חולק וסובר שחִנוך הוא רק מדרבנן. ולא כאן המקום להאריך.

כל ספר דברים לא הועיל דבר?

לכל אֹרך ספר דברים מכין משה את ישראל לחיים בארץ. משה חוזה מראש שפע של בעיות שעלולות להתעורר בארץ, והוא פורט אותן אחת לאחת ומתיחס אליהן. החל מחשש שמא ישראל יתרשלו בכִבוש הארץ, דרך החשש שלא יכירו את ה' ולא יזכרו את מופתיו וגבורותיו, יעבדו ע"ז, וכו'. לכל הבעיות האלה מתיחס משה בנאומו. והנה מגיע רגע הסיום, וכמדומה שמשה מתיאש: "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם".

היאוש לא בא אל משה מעצמו. ה' אמר לו "הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה". כלומר: משה עומד ומזהיר את בני ישראל מראש בנאום ארוך ומחושב, מה עלול לקרות וממה עליהם להזהר, ואז בא ה' ואומר לו שאין טעם, הנאום הארוך שנאמת חסר ערך, בני ישראל יפלו ויכשלו בכל המקומות שאתה חושש שמא יפלו בהם. אין טעם להזהיר את מי שאינו רוצה להזהר. תן להם לפחות שירה שתענה בפניהם לעֵד, כשיחטאו ויענשו. שהרי כאשר יענשו, סביר להניח שהם לא יבינו שהם עצמם אשמים בכך שגלו מן הארץ, אלא יסיקו שאין אלהים ("הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה", שבפשטות פירושו: אם יש רעות כנראה שאין אלהים. כפירוש זה משמע בפסיקתא כאן, וכן פרש במהרש"א (ח"א חגיגה ה. ד"ה תקנה). בפשטות, "אין אלהי בקרבי" מזכיר את הפסוק "היש ה' בקרבנו אם אין". או במלים אחרות: "איפה היה אלהים בשואה". אמנם הרמב"ן פרש אחרת, וכשיטתו נקט ר' יונה בשערי תשובה. והם צריכים להשיב על השאלה אם כך למה ממשיך ה' להסתיר את פניו וישראל צריכים את השירה).

ה' אומר למשה: ישראל יחטאו. אין מה לעשות נגד זה. לפחות כתוב להם מראש "אמרתי לכם". זה המקסימום שאתה יכול לעשות. (הפרשה אומרת שכאשר יסתיר ה' את פניו ונהיה לאכול, לא יאמרו בני ישראל שהרעות באו בגלל המעשים הרעים, להפך, הם ימצאו כאן צִדוק לעבודה זרה, ויאמרו שאם יש חורבן כנראה שאין אלהים, הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות. כשישראל יאמרו כך, ה' לא יתגלה ויַראה את מציאותו, אין ראוי שה' יתגלה לרשעים כאלה. ה' יסתיר פניו. השירה היא שתענה לעֵד. היא תלמֵד שאכן יש ה' במקום הזה, אלא שהוא אינו מציל את בניו בחטאם. ולכן מצאום הרעות האלה.)

הבעיה שמשה מתמודד אִתה היא בעיה של כל מנהיג ושל כל מחנך שיודע שלא ישאר חי לנצח עם העם או עם המתחנך. מגיע הרגע שבו עליך לעזוב את העם שהנהגת או את הצבור שחִנכת, ולסמוך עליו שיעשה בכחות עצמו כמו שהנהגת אותו. החיים האמתיים מתחילים ברגע שהמחנך כבר אינו עִמו. והחששות כבדים, הלא אתה מכיר את הסחורה שלך. לכן אתה משתדל להקדים רפואה למכה, להקדים "אמרתי לך" לנפילה. להזהיר מראש מפני כל מקום שבו הקהל עלול לטעות.

זה חשוב, יש לזה ערך, אבל צריך לזכור שבסופו של דבר הכל תלוי באדם המתחנך ובצִבור המונהג. יש לו בחירה חפשית, והוא יכול לבחור גם שלא ע"פ מה שלמדת אותו. כשהמציאות תטפח על פניו, הוא יפרש אותה ע"פ השקפתו ולא ע"פ מה שלִמדת אותו. הוא ימצא את הדרך לבאר למה דרכו שלו היא הנכונה, ולמה ה"אמרתי לכם" שלך אינו נכון אלא הפוך. ולא יעזור שאמרת מראש גם את ה"אמרתי לכם".

לכן מסַים משה את נאומו בהבלטת הנקודה הזאת: "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים". הכל תלוי בנו.

אבל בכ"ז חשובה מאד גם הדרך שמתוה המנהיג. היא מאפשרת לקהל לשוב אל הדרך הנכונה לכשירצה. אם העם ירצה לחטוא, נאומו המחושב של משה לא ימנע זאת ממנו. אבל אם העם ירצה לשוב, או ירצה שלא לחטוא, יענו דברי משה לפניו לעֵד, והדרך לשוב פתוחה בפניו כל העת: "והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך".

(יש להוסיף עוד: לא נכון שנאומו של משה לא הועיל כלום. ישראל אמנם חטאו וגלו, אבל יש להניח שללא דברי משה היו חוטאים הרבה יותר ומהר יותר, וגולים מוקדם יותר).

הבחירה והטבע

משה שמע מה' שישראל עומדים לחטוא, אעפ"כ הוא אומר את זה לישראל לא בשם ה', אלא מק"ו: הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם וכו'. מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. אפשר לומר שנוח היה למשה לתלות זאת בקשיות ערפם של ישראל ולהוכיחם שוב על חטאיהם, ולכן למד זאת מק"ו ולא מדברי ה'. אבל עיון נוסף יראה שה' עצמו אמר זאת מק"ו. כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו.

שוב נשאלת כאן שאלת הידיעה והבחירה. ידיעתו של משה לא שוללת את הבחירה. משה יודע לא מפני שיש לו מידע על העתיד, ולא מפני שה' אמר לו, אלא מתוך היכרות עם העם. לעם יש בחירה, אבל מתוך היכרות אנו יודעים מה יבחר. נכון, בכחו לבחור אחרת, אבל יש להניח שכך יבחר. משה יודע זאת מתוך הכרות עם העם, אבל ה' יודע מפני שהוא יודע את העתיד, הוא מעל הזמן.

לאֹרך כל ספר דברים מזהיר משה את ישראל שלא יחטאו, פן יענשו. והנה בפרשת וילך אומר ה' למשה שכל אזהרותיו לא יועילו, ישראל יחטאו ויענשו. בפרשת וילך לא נאמר שאם תעשו הטוב תשבו בארץ ואם תעשו הרע תגלו. בפרשת וילך נאמר שכאשר תעשו הטוב תשבו בארץ וכאשר תעשו הרע תגלו. זה וזה יהיו, תפקידנו להאריך את התקופה הטובה ולקצר את הרעה. לשוב ולעשות הטוב.

ואעפ"כ, המעגל הצפוי, של חטא, אויב, זעקה, שופט וכו', ופריצת המעגל הצפויה אף היא, ככל עם שבדור כלשהו ודאי יבקש לו מלך, אינה מחויבת המציאות. יתכן שיש חוק טבע שכך מתנהלת ההסטוריה. אך בכחו של האדם לפרוץ אותו. (ואגב, גם פרשת נצבים מנבאת שיהיו חטא, גלות, תשובה וגאולה, אם כי בנסוח פחות נבואתי).

מי שבונה בית יודע שבעוד אלפַים שנה הוא לא יעמוד. אך אין חוק שמחיב את הבית ליפול בזמן כלשהו. דור שישמור על הבית, הבית לא יפול בימיו.

אם עד פרשתנו נאמר שאם נחטא תהיה גלות, פרשתנו אומרת שכאשר נחטא תהיה גלות. לא אם אלא כאשר. ודאי תהיה גלות. הגלות היא חלק מהמהלך ההסטורי העולמי, והיא הכרחית.

פרשת נצבים לִמדה שהגאֻלה היא הכרחית. היא חלק מהמהלך ההסטורי העולמי, והיא הכרחית. פרשת וילך אומרת זאת על הגלות.

חלק ממהלך ההסטוריה הכולל הוא הגלות. ולא פחות ממנה: התשובה והגאֻלה. החטא ודאי יהיה, אך למעלה מזו, התשובה והגאֻלה ודאי תהיינה. הן חלק מהתהליך ההסטורי שמתארת התורה.

התורה מתארת תהליך הסטורי כלל עולמי. ראשיתו בבריאת העולם, המשכו ביצירת עם ישראל, אבל חלק בלתי נפרד ממנו הוא החטא והגלות, ויתר על כן – התשובה והגאולה. אי אפשר לעולם בלא תשובה ובלא גאולה. השאיפה לתשובה ולגאֻלה היא עִקר העולם.

ואנכי אהיה עמך

בחלק השני של הפרשה יש פסוק קשה: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ". יש מפרשים שמשה מדבר בשם ה', ויש מפרשים שהפסוק השני ("ויצו") חוזר ומדבר על ה', שהוא, אחרי שצוה את משה ומשה עשה את צוויו, צוה ה' את יהושע. (שהרי כך אמר מלכתחילה: "קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ", ולא צוהו דבר עד כאן. משמע ש"ויצו" היינו ה' את יהושע). כך או כך, זה מסר שצריך ללמד: דע שה' יהיה עמך.

המסר הזה חוזר לכל אֹרך ספר דברים. וגם בפרשתנו. משה מדגיש בפני ישראל: "ה’ אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה’... חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה’ אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ". ולא די בכך, הוא שב ומדגיש גם בפני יהושע: "וַה’ הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת". מתחלת ספר דברים אנו יודעים שלא אנו כובשים את הארץ, אלא ה'.

ה' עמנו לכל אורך הדרך.

אבל המשך הפרשה מלמד על מציאות שבה קשה לראות את ה'. העם יעזוב את ה', ה' יעזוב את העם ויסתיר מהם את פניו. העם יראה בכך הוכחה שאין ה'. וכו'.

בארץ ההנהגה אינה נסית. קשה לראות את הנהגת ה' בארץ.

את ה' ישראל אולי ישכחו. את השירה לא. ה' ידע את יצרו של העם. והוא גם מנבא שהשירה הזאת לא תשכח מפי זרעו.

כאשר ההנהגה הולכת ונעשית יותר ויותר נסתרת, קשה לראות אותה. אבל השירה הזאת לעולם לא תשכח מפי זרעו!

חזק ואמץ

לפרשתנו יש שני חלקים, בשניהם מוזהרים בני ישראל מפני חטאים עתידיים, בשניהם מצוה משה את בני ישראל ויהושע, אומר להם חזק ואמץ, ומוסר ספר תורה אל הכהנים הלויים.

בחלק הראשון מזהיר משה את בני ישראל מפני הִשָנותו של חטא המרגלים. החשש הזה של משה בולט לעין ובא לידי בִטוי כבר בפרשת מטות ובפרשת דברים. בפרשת דברים כבר צוה משה את ישראל ויהושע, וכבר אמר ליהושע חזק ואמץ, וכבר הבהיר לישראל שה' הולך עמם וילחם עם הגויים כמו שנלחם עם סיחון ועוג ולכן אין להם סִבה לחשוש. אעפ"כ חוזר משה לפני מותו, ושוב חוזר על המסר באזני כל ישראל, אומר להם שה' עובר לפניהם, אומר להם חזקו ואמצו, ומצוה כך גם את יהושע.

החלק השני של הפרשה הוא חשש לטווח ארוך הרבה יותר. בו מובע החשש העתידי מפני ע"ז, ושם רוב הדברים הנאמרים הם דברי ה' למשה ולא דברי משה אל העם. ה' הוא זה שמדבר באזני משה על הסכנה הגדולה הטמונה בכניסה לארץ, שעלולה לגרום לישראל לעבוד ע"ז ולשכוח את ה'.

בשני המקרים הפתרון הוא אותו פתרון, מסירת התורה לישראל, וחזרה על האמירה שה' בקרבנו. (ובשני המקרים הפתרון מתבצע באמצעות הקהלה, ולִמוד העם את דבר ה').

בחלק השני של הפרשה יש פסוק קשה: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ". יש מפרשים שמשה מדבר בשם ה', ויש מפרשים שהפסוק השני חוזר ומדבר על ה', שהוא, אחרי שצוה את משה ומשה עשה את צוויו, צוה את יהושע. כך או כך, ההכנה היא לקראת מצב שבו לא יהיה נביא אשר ידעו ה' פנים אל פנים, והנהגת ה' תהיה נסתרת.

חטא המרגלים כבר הוכיח שאפילו במדבר, מול נסים גלויים ויומיומיים, עלולים ישראל לחשוש שמא ה' לא יעזור להם במלחמתם. חוסר האמונה של ישראל בה' הוא זה שמביא אותם להותיר מהמן למחר, וכן לעשות עגל. ישראל מיחסים את הנסים למשה עצמו. (ולכן לא האמינו בה' בחטא מי מריבה ושרו שירה למשה ולא לה' ועל כך נענש משה, כמו שכתבנו בפרשת חקת). גם בחטא המרגלים (לפחות כפי שהוא מתואר בספר דברים) נוזף משה בישראל על אי אמונה בה'. אפילו התגלות ה' אינה ערובה לאמונה. עאכ"ו המבחן של החיים הארץ שהוא באמונה ללא התגלות, או ליתר דיוק: בראית ההתגלות הסמויה במעשי ה'. לשם כך צריך תורה, ולשם כך הברכה הנחוצה היא חזק ואמץ או חזקו ואמצו. החוזק והאומץ הם הנחוצים כדי להאמין בה'.

ברכת חזק ואמץ נאמרה ליהושע כמה פעמים, מלבדו היא נאמרה מפי דוד לשלמה בנו, בקשר לבנין המקדש. דוד עומד במצב דומה מאד למצבו של משה, נאסר עליו לקדם בעצמו את עם ישראל לקראת השלב הבא בהתחברותם עם ה'. הוא מכין כל מה שהוא יכול ומצוה את זה שימשיך אותו בצווי חזק ואמץ.

אנו מוצאים כאן את שני המרכיבים מתוך הפרשה. המרכיב הראשון: האיש המעביר את התפקיד לממשיכו, ויודע שלא יוכל להיות שם בשעה שהתפקיד יבא לידי בטוי, והמרכיב השני: האיש שצריך להבהיר לעם שה' יושיע אותו מאויביו.

שני הדברים מצריכים אמונה. אמונה שכוללת הסתכלות לטווח רחוק, היא כוללת אדם שעושה את כל שביכלתו כדי להשפיע גם במה שמעבר לטווח השפעתו, אך בסופו של דבר סומך על הקב"ה. זה מצריך חוזק, אומץ ותורה.

עוד נזכר הבטוי הזה בדברי חזקיהו אל עמו: "חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּמִלִּפְנֵי כָּל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר עִמּוֹ כִּי עִמָּנוּ רַב מֵעִמּוֹ: עִמּוֹ זְרוֹעַ בָּשָׂר וְעִמָּנוּ ה’ אֱלֹהֵינוּ לְעָזְרֵנוּ וּלְהִלָּחֵם מִלְחֲמֹתֵנוּ".

כתבו לכם

משה מצֻוֶּה לכתוב שירה וללמד את ישראל כדי שתענה לפניו לעד, שתזכיר את דבר ה' לדורות. כדי שלא ישכח דבר ה' מפי זרעו. משה מקים את הצווי ע"י כך שהוא כותב ספר תורה ונותן לישראל כדי שתענה בו לעד. הצווי הוא לכתוב את השירה, אבל משה כותב את התורה, ומצוה את ישראל שתהיה בידם. מכאן למדו שיש מצוה על כל ישראל שיכתבו להם את התורה. אותה תורה שנתן משה לבני ישראל, צריכה להיות ביד ישראל.

דברינו לפרשת וילך פורסמו גם כאן וכאן

דברינו לפרשות נצבים וילך פורסמו גם כאן וכאן