ברכת המזון

מהי משמעותו ההלכתית של הפסוק "ואכלת ושבעת וברכת"?

אפשר לפרש שאין כאן צווי כלל, אלא תיאור: ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה - ושם תאכל ותשבע ותברך את ה'[1]. אך קשה לפרש כך בגלל מבנה הפרשיה. ענינה של הפרשיה הוא לזכור את הדרך שבה למדת שכל מה שיש לך בא מה' ולא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה', שנתן לך את מה שהיית צריך. דע לך שאתה בא אל ארץ טובה שמצמיחה פירות טובים וזכור גם שם את ה', ודע שהכל מידו, כמו שאומרת הפרשה - וזכרת את ה', ושמרת את מצוות ה', כי ה' מביאך אל ארץ טובה ואכלת ושבעת - וברכת את ה', השמר לך פן תשכח את ה', פן תאכל ושבעת ורם לבבך, וזכרת את ה', וכו'. כלומר: ענינה של הפרשה הוא לזכור את ה' ומתוך כך לשבח אותו על השבע, ולא לבא מתוך השבע לשכחה. ענינו של הפסוק לפ"ז הוא צווי: כאשר תבוא אל הארץ הטובה ותשבע - ברך עליה את ה'. אם נפרש כך - נצטרך להוסיף לפירוש הפרשני גם פירוש מעשי-הלכתי: מתי מוגדר האדם כשבע לענין זה שיחול עליו החיוב? ברור שאין הכונה שרק כאשר ישב האדם תחת גפנו ותחת תאנתו מרב כל ולא יחסר לנפשו מכל אשר יתאוה - יחול עליו חיוב הברכה. מסתבר שבכל קבלת שבע מאת ה' הוא יתחיב לברך את ה' על הארץ הטובה. וא"כ - מהי הגדרת שבע לענין זה?

אפשר לפרש שאין מדובר כאן על שבע כללי אלא על שבע מסוים: מתוך שתאכל ותשבע - ברך את ה'. פירוש זה, עם שהוא שונה מאד מבחינה פרשנית מהפרוש הקודם, מבחינת המשמעות להלכה אין הבדל גדול בין הפירושים משום שגם לפי הפירוש הקודם יש לבאר מתי יש לקים את הצווי, ומבחינה הלכתית הקיום הוא על כל שביעה ושביעה וכל קבלה וקבלה שהאדם מקבל מה' - עליו להודות לו עליה.

אפשר לפרש שהצווי לברך את ה' הוא דוקא על הארץ הטובה האמורה לעיל, ולכן דוקא כאשר אוכלים את שבעת המינים יש לברך את ה'. יש לברך את ה' דוקא כשאוכלים מפירות הארץ ודוקא בארץ. אך אפשר לפרש שלא נקטה התורה את הארץ והמינים האלה אלא לדוגמא, דבר הכתוב בהווה, כדי לבאר את הסכנה המרובה שיש בהתעשרות בלתי מבוקרת. אך למעשה בכל מצב שבו אדם יוצא מן המדבר לחיים שלא ע"פ נס הוא בסכנה פן ישכח את ה', ועליו לזכור לברך את ה' על כל מה שה' נותן לו. לפ"ז אין לברך דוקא על הארץ, אלא על המצב הכללי שבו אנו חיים וה' מספק את צרכינו. אך להלכה נקטה הגמ' כשני הפירושים: חיוב הברכה הוא על כל שביעה, וגם שלא מפירות א"י, אך יש לברך על הארץ הטובה.

כדי להבין את זה יש לקרוא היטב את פסוקים יד-טז. הצווי בפרשה הזאת הוא לזכור את ה' שלקח אותנו לעם. הברכה על הארץ הטובה אשר נתן לך, היא על "אשר נתן לך", כלומר: לאו דוקא על היותה ארץ עושה פירות, אלא על היותה ארץ ה' שהביאך אליה אחרי שהוציאך ממצרים והוליכך במדבר[2]. משעה שהדוד הביא את הרעיה אל ביתו היא מונהגת בדרך הטבע, אך עליה לעבוד את ה' ולזכרו, ולזכור שהיא בת ביתו ולברכו על כך. לפיכך כל שבע שנתן לה מכאן ואילך - עליה לזכור מי נתן לה אותו. ולברכו על כך שהוא מנהיגה והוא הנחיל לה את ארצו לשבטיה למחלקותם. לפ"ז גם אדם שגורש מהארץ בשל חטאיו צריך לזכור שנחלתו בארץ ובאפן זמני הוציאו ה' ממנה, ולכן גם הוא צריך להודות לה' על כל מה שהוא נותן לו בכל מקום ולזכור את ה' שהנחיל לו ארץ טובה ורחבה כדי לעבדו בה, לרשתה ולשבת בה, ולאכול פרותיה במקום אשר יבחר בקדושה ובטהרה. לכן הוא צריך להזכיר, מלבד ההודאה הפרטית על כל דבר ודבר שהביא לו ה', גם את קבלת הארץ ע"י לקיחת ה' אותו לעם וכריתת הברית עמו וגאולתו ממצרים. וגם את הישיבה בקדושה על אדמת ה' ורכוז העבודה אל המקום אשר יבחר ה'. לברך את ה' על הארץ הטובה[3] היינו לזכור את מקומנו בעולמנו ואת היותנו בניו של ה' בכל דבר ודבר שאנו מקבלים ממנו. להנתק מחיי המעשה ולזכור את הדבר הגדול שאנו חלק ממנו.

את הדברים האלה נסחו לנו חכמינו בשלש ברכות.

בברכות כ: נחלקו רש"י ותוס' בבאור צדדי הספק האם נשים חיבות בברהמ"ז. לדעת רש"י אם נאמר שנשים פטורות היינו משום שנסבור שרק מי שנוחל מצֻוֶּה לברך על העובדה שהוא מנוחלי הארץ, ותמיד יש לו נחלה, ובכך הוא בנו של ה' וכל מה שהוא מקבל בנחלתו ומחוצה לה מידו היא, אך מי שלא נחל אינו בכלל זה, ואם נאמר שנשים חיבות נסבור שכל מי שהוא בן לעם ישראל, אע"פ שהוא עצמו כפרט אינו בנוחלים, מברך כחלק מהעם ולו שנחל את הארץ. לדעת תוס' פשוט שכל אדם מברך על חלקו, וצדדי הספק הם אחרים: הסובר שנשים חיבות סובר שכל אדם מברך על הדברים שבהם באה לידי בטוי עובדת היותו בן לה', איש איש כדאית ליה, והסובר שהן פטורות סובר שמי שהיותו בן לה' מתבטאת במלואה - הוא המברך. מדבריו משמע שהוא סובר שמדאוריתא צריך להזכיר ברית ותורה. הוא מקשה על רש"י שא"כ יהיו כהנים ולויים פטורים, אך רש"י ודאי יתרץ לשיטתו שכל מי שיש לו נחלה הוא בן לה', והוא בכלל ירושת הארץ, גם אם ה' הוא נחלתו. תדע שהרי חלק מהזכרת ירושת הארץ הוא הזכרת ירושלים שבה באה לידי בטוי ירושתנו את הארץ הטובה אשר נתן ה' לנו, וא"כ ודאי שגם נחלה זאת בכלל נחלת הארץ היא.

יש לדון ע"פ כל אחד מהפרושים הנ"ל ממתי התחיבו במצוה זאת, האם רק מזמן הכניסה לארץ או מזמן ישיבה, או שגם לפני כן, וראה רא"ש ברכות ז כב ובמעדני יו"ט ויש לדחותו.

יש לשאול האם צריך לברך את ה' ולומר ברוך על כל פרט ופרט מהפרטים דלעיל. בפשטות די אם אומר ברוך על כל הדברים הנ"ל, וממילא ברכה מעין שלש עולה לו. ברכה מעין שלש כפי שקבעו לנו חז"ל אומרת בדיוק את הדברים האמורים לעיל: מזון מתוך ארץ טובה ורחבה במובן הגשמי, ואכילת פרותיה בקדושה ובטהרה במובן של ארצו של ה'.

ומ"מ משמע ברמב"ן בהשגותיו על השרש הראשון ט, שמה"ת די אם ברך בלשונו ולא צריך להזכיר את כל הפרטים הנ"ל, אלא הם הרחבה של החיוב שתקנו לנו חז"ל[4]. וגם הרשב"א (ברכות מח:) שמשמע ממנו שכל הפרטים דאוריתא, מודה שהנסוח הוא תקנת חכמים.

עם זאת, בברכות מד. משמע שהחיוב לברך הוא דוקא על אדם ששבע מן הארץ הטובה כפי שנזכרה לפני הצווי. אמנם נזכרת שם גם דעת ר"ע, שאותו הגמ' אינה מנמקת, שמשמע ממנו שעל כל שביעה צריך לברך, כאמור לעיל, אך הוא אינו נפסק להלכה וע"פ יתר הדעות שם החיוב לברך הוא דוקא מתוך טוב הארץ כאמור שם, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה: למה בחו"ל צריך לברך?

וגם על כך נראה לענות מתוך מה שאמרנו לעיל: הצווי הוא לברך בזמן שה' מיטיב אתך ומספק את צרכיך ואינך אוכל במסכנות. ומרגע שנחלת בארץ עליך לזכור שאתה בעל נחלה ובן של ה', והוא הנותן לך כח לעשות חיל, והוא שנתן לך את הלחם הנ"ל. וגם אם הוציאך לזמן מה מנחלתך - נחלתך שלך היא ובנו אתה והוא הנותן לך כח לעשות חיל גם במקום שבו אתה עכשו. ומה שנקטה תורה דוקא ארץ היינו כי שם אתה אוכל אותו בשבחו, ובחו"ל אולי לא ימצא לך, ואין דרכך שם לאכול ולשבוע, והתורה נקטה ארץ כי הזכירה את המקום שבו מטבע הדברים אדם ישבע[5]. אך אם נמצא לך בחו"ל ואכלת ושבעת - אף כי אינו משובח כשל הארץ - מיד ה' הוא ואתה חיב לברכו על כך[6].

ומ"מ עדין קשה לומר שתהיה הארץ האמורה בתחלתו בעלת משמעות אחרת מהארץ האמורה בסופו.

הרשב"א והריטב"א (ברכות מד. ד"ה ורבנן) אומרים שהשבע מברך שלש ברכות, ומי שלא שבע אך אכל מטוב הארץ האמור שם, תאנים וענבים ורמונים, מברך אחת מעין שלש מה"ת. וקשה: מנין לחלק בחיובים. אם נפרש שהחיוב הוא להזכיר כל אחד מהענינים הנ"ל בפני עצמו - חייב להזכירם כ"א בפ"ע, ואם לא - לא. ומהיכי תיתי שיש באותם מלים שני צוויים שונים? וי"ל שהשאלה הנשאלת היא מה המציאות שבה בא לידי בטוי חיוב זה שהתורה חיבה אותנו לברך את ה'. (שאלה זאת שאלנו לעיל), שהרי לא יעלה על הדעת שאין חיוב זה חל אלא כאשר כל ישראל יושב איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואיש אינו חסר כל. על כן למדו חכמינו שכל המקבל שבע כלשהו מה' חייב להודות לו על כך ולזכור ולהזכיר את הארץ הטובה שממנה לו כל אלה ושבה הוא בנו של ה', כאמור לעיל. אלא שיש מדרגות שונות בשביעה כמו שהפרשה מפרטת והולכת. תחלה היא מתארת את המעינות והנחלים, אח"כ היא עולה ומפרטת את מיני המגדים הטובים היוצאים ממנה, ועוד היא מוסיפה לתאר את טובה עד שלא תחסר כל בה, ואכלת ושבעת. נמצא שהמגיע אל הטוב המלא של השביעה מלחם שלא במסכנות וברוח הוא בא, הוא המְצֻוֶּה לברך את ה' ולזכור שממנו בא השבע ולברכו על הארץ הטובה, ולזכור את ה' המוציאו ממצרים וכו', ולזכור את ה' הנותן לו כח לעשות חיל. אך גם מי שלא עלה את כל המדרגות האמורות, ונהנה ממיני מגדיה של הארץ אע"פ שלא הגיע אל השביעה, בכלל הפרשיה הוא, אלא שהחיוב עליו אינו במלואו. אין עליו החיוב של "וזכרת" האמור בסוף הפרשיה כי טרם הגיע אל החיל. אך עליו לברך את ה' ולהזכיר בברכתו את טובו שבו נהנה מן הארץ הטובה שפרותיה המובחרים האלה עולים אל המקדש. בכך די בדבר אחד שאין להזכיר בו זן ומפרנס שהרי לא נזון והתפרנס אלא רק נהנה. עליו להזכיר את ההנאה, את הארץ, ואת קדושתה. ודי ב"וברכת" אחד ואין צריך לחלוק במה ל"פן תשכח" ו"וזכרת". (מ"ב (רט י) אומר שיש אומרים שאם אכל משבעת המינים כדי שביעה יברך מה"ת. ונראה שגם לשיטתם אין דין שביעה בשבעת המינים כי לא תוארה בהם שביעה[7], אלא כיון שנהנה מהם[8] חיב מה"ת חיוב קטן, כאמור כאן). ומיהו יש לדחות את כל הפלפול הנ"ל שכן הריטב"א עצמו כתב בהמשך דבריו שהמברך על פת אחת מעין שלש יצא י"ח, ונמצא שמה"ת אינו צריך לחלק כל אחת לברכה נפרדת, והאוכל פת כאוכל רמון, אלא שראוי שהשבע יאריך יותר. וא"כ אין אנו צריכים לכל הדחקים שנדחקנו[9] והכל מתבאר על דרך המלך.

[1] גם אם נפרש כך נוכל עוד לומר שממילא למדנו שהמקבל מה' מברך אותו, אך אם כך נפרש - אין כאן לשון צווי.

[2] יש לזכור שמשה רואה בארץ ישראל את ארצו של ה' וכל תשוקתו היא אליה, וממילא אנו למדים שבכל מקום שבו הוא מדבר על הארץ הטובה אין כונתו רק לארץ עושה פירות אלא לארץ טובה, ההר הטוב הזה והלבנון, ואם הוא מצוה את ישראל לברך עליה כונתו גם לכך. כפי שאנו מוצאים שהוא מתחנן לראות את הארץ הטובה גם במובן הזה. וכן דורשת הגמ' בברכות מח:

[3] כלומר: יש בפרשיה שתי בחינות של טוב הארץ: טובה כארץ עושה פירות וטובה כארץ שה' הביא אותנו אליה אחרי שהוציאנו ממצרים והוליכנו במדבר וכו'. לכאורה הבחינה הראשונה נראית רק כבחינה המהוה סכנה לשכיחת ה' ע"י כך, ולא כתכן שאותו יש לזכור, אך עיון בפרשה מראה שכדי לקים את הדבר יש לזכור את שני הדברים.

[4] וגם ברמב"ם אפשר לפרש כך.

[5] כגון: "כי אתה בא אל הארץ לא תלמד לעשות", וכאלה רבים, שברור שאין הכונה דוקא בארץ ודוקא בגויי הארץ, אך התורה דברה בהווה והדוגמא לאדם שאוכל וטוב לו היא בארץ.

[6] לפ"ז יש לבאר שתיאור הארץ בתחלת הפרשיה הוא תיאור השביעה, ואילו תיאור חסדי ה' בסוף הפרשיה הוא תיאור הברכה. ומכאן שכאשר אתה שבע עליך לברך. אפשר לבאר ש"על הארץ הטובה" כולל את שני הדברים. שהרי ברור מתוך הפרשיה שיש בארץ שתי מעלות: יש מעלה של גפן ותאנה ורמון שבגללה אתה שבע ומתוך כך אתה מברך. ולכן ממילא הברכה היא על טוב פרות הארץ ועל השביעה עצמה (שהרי ברור שאם אמרה התורה שמתוך טוב הארץ תשבע ותברך, כונתה שתברך על השבע שאתה שבע בו ועל הארץ שממנה אתה שבע, וזה מסתבר). אך אח"כ יש חיוב לזכור את טוב הארץ לענין קדושתה. כלומר: תחת נטיתו הטבעית של האדם כשהוא שבע להתמקד בצלחתו ולשכוח את אשר מחוצה לה, מצוה התורה לברך עליה את ה', ולזכור שהצלחת היא חלק מהארץ הטובה אשר נתן ה', ולזכור שהארץ היא חלק מלקיחת ה' אותנו לעם. כלומר: תחת המבט המצומצם אל הצלחת - מבט רחב על התמונה השלמה. ומכאן להזכרת כל הנושאים, ולא רק הברכה הבסיסית שאדם מברך את ה' כי הוא שבע מהארץ. הרמב"ן על הפסוק אומר שהוא כמו "ועל הארץ", ונראה שההסבר לכך הוא שאם אומרים לאדם מתוך שאתה שבע מהארץ ברך עליה - פשיטא שהברכה היא גם על המזון עצמו.

ומ"מ יש לחלק בבאור זה, הוא נכון לדעת חלק מהראשונים אך לא לדעת כל הראשונים, יש אומרים שמה"ת צריך להזכיר את כל הנושאים האמורים כאן, וחכמים נסחו אותם. אך יש אומרים שמה"ת די בברכה, אלא שחכמים למדו מעמק הענין שיש להזכיר את כל הנושאים האלה ולהקדיש לכל אחד מהם ברכה. ויש מפרשים שהכל מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.

[7] וגם הראשונים שהצריכו שעור במעין שלש לא דברו על שעור שביעה אלא על שעור אכילה. וכן מסתבר מהדרשה שהם דרשו, שהרי הפסוק העוסק בשבעת המינים עדין מתאר את טוב הארץ בלבד, ולא את השלמת החסרון "לא תחסר כל בה" של שביעה. רק בסוק שאחריו מלמדת התורה שבארץ לא נחסר ולא יהיה רעב.

[8] וכן מסתבר שהרי אין דרך לאכול לשבעה ענבים תאנים ורמונים.

[9] מלבד הדחק הגדול שחלוקה בין שני מקרים שחל בהם צווי אחד, שנדחקנו לומר שאותו צווי מצוה שני דברים שונים, הרי יש דחק גדול בעצם הקביעה שמה"ת צריך ברכה בפ"ע לכל אחד מהדברים האמורים בה. ויותר מסתבר שצווי התורה הוא איש כפי כחו לברך את ה' על הארץ, ולהזכיר את הפרטים האמורים לעיל. אמנם שמסתבר שהנהנה יותר יברך ביתר הרחבה, אך קשה לומר שיהיה זה בכלל הגדרת החיוב.