וישב

מיהי הירח

יוסף חולם על שמש וירח ואחד עשר כוכבים. לא קשה להבין מיהם השמש והכוכבים. מספר הכוכבים זועק לשמים, ובפרט אחרי חלומו הקודם. השאלה הצריכה פתרון היא מיהי הירח. יעקב גוער ביוסף ותוך כדי דבריו פותר את החלום ומכריע שהירח היא רחל. אבל נראה שבני יעקב, ששמעו את יוסף מספר את החלום, חשבו שהוא מתכוון לומר שהירח היא לאה. קודם כל, כי כך הם פני הדברים מנקודת ראותם, מבחינתם אין לבית ירח אחר. ושנית, הם ראו בחלום קריאת תגר מצד יוסף על בכורתה של לאה. קריאת תגר שיש לה הרבה על מה לסמוך. בעיניהם, יוסף חולם שלאה ובניה ישתחוו לו. בעיניהם רחל כבר אינה רלוונטית, שהרי מתה ונקברה בדרך. כיון שהיה מתח גדול בבית בין שתי האִמהות, קל לפרש כך. אבל יעקב לא מוכן לקבל שלאה היא הירח. הוא רואה ברחל את המאור השני של הבית גם אחרי שכבה. מבחינתו, אין לבית ירח אחר מלבד רחל.

פתרון חלומות

הראשונים שפתרו חלומות בפרשה הם אחי יוסף ויעקב.

כפי שנבאר, התורה מספרת את החלום מפי המספר, כי התאור שלו מלמד על הפתרון יותר מאשר מה שראה. גם הפתרון בא מפי הפותרים.

אמנם, חלומו הראשון של יוסף הוא ברור. אבל התורה משמיעה לנו את הפתרון מפי האחים השונאים. חלומו השני היה יכול להתפרש בפירושים רבים. יעקב יכול היה לגעור בו ולומר לו הבוא יבואו השמש והירח להשתחוות לך? וכי צבא השמים לך משתחוים? וכי רוצה אתה להדמות לעליון? יעקב לא אמר כן, אבל גם בפתרונו של יעקב יש אמירה שלפיה יעקב הוא שמשו של עולם.

פלגנות

ראובן רוצה להציל את יוסף, אבל הוא לא מעז לומר זאת לאחים. לכן הוא מציע את פתרון הבור.

מסתבר שגם יהודה רוצה להציל את יוסף. אבל גם הוא לא מעז לומר זאת לאחים. לכן הוא מציע למכור אותו.

אילו ידע יהודה שראובן מתכנן להוציא את יוסף מהבור, לא היה מוכר אותו.

מסתבר שכמעט כל האחים לא רצו להרוג את יוסף. (שהרי עינינו הרואות שגם ראובן וגם יהודה משכנעים אותם בקלות), אבל אף אחד מהם לא העז לומר זאת. כי כל אחד היה בטוח שכל האחרים רוצים להרוג את יוסף. וזאת משום שאף אחד מהם לא העז לומר שלא.

כאשר דעת הקהל הצבורית מגויסת נגד מישהו, איש לא יאמר עליו דבר טוב. איש לא יאמר עליו אפילו שאסור להרוג אותו. זה יזהה אותו מיד כאיש שנמצא בצד הלא נכון. לאף אחד אין אומץ לעמוד בצד הלא נכון. (אמנם, אחרי שיוסף כבר נמכר, ראובן כבר יכול להודות בפני אחיו שהוא רצה להשיבו אל אביו, ולומר "ואני אנה אני בא". ואולי גם זו לא הודאה שלמה כפי שנפרש להלן).

אז אף אחד לא רוצה להרוג את יוסף. אבל כולם מנסים להרוג אותו כי לא נעים להם מהאחרים. גם ראובן וגם יהודה רוצים להציל את יוסף, ואף אחד מהם אינו מוכן להודות בכך בפני אחיו ובפני יתר אחיהם. טרגדיה של טעויות.

מכאן אתה למד את כחה של הפלגנות. כאשר יש מחלקת, אנשים חוששים להביע דעה נגד הזרם שאליו הם שיכים, כי אחת התכונות החזקות של האדם היא יצר ההשתיכות. כך טבע האדם, ובכך יתרונו. יש יתרון גדול בכך שהאדם שייך לחברה ואינו עומד לעצמו, שהרי החברה נצחית והוא חולף. להשתיכות יש יתרון בכך שבזכותה אדם לא משנה את דעותיו מדי יום לפי הצרכים, כי הוא חושש מדברי חבריו. אך יש לה גם חסרון: אדם מתאים את דעותיו למקובל בעדרו ואינו חושב ע"פ האמת. כי הדבר המפחיד אותו יותר מכל הוא שיאמרו עליו הוא שהוא דומה לבן העדר האחר.

את התופעה הזאת מוצאים אנו גם בחטא המרגלים - משנתגלעה המחלוקת על ארץ ישראל, שוב לא יכלו לומר שהיא טובה, כפי שאמרו תחלה. כעת - הרואה את טובה שיך לצד השני.

זהו כחה של פלגנות. כאשר אדם עבד לדעת הקהל סופו שהוא ואחיו יהיו עבדים לפרעה.

(ועם זאת יש לעמוד על הבדל חשוב בין ראובן ליהודה. שניהם אומרים שאסור לשלוח יד ביוסף. אבל ראובן מסתפק באמירה שאסור לשפוך דם. הוא לא מעז לומר לאחים שיוסף הוא אחיהם. יהודה מעז לומר זאת).

למה כל כך הרבה אנשים?

בסִפור של יוסף ואחיו, לפחות בחלקו הראשון, יש כמה אנשים שלא ברור מה הם תורמים לספור ולמה התורה טורחת לספר לנו עליהם.

יוסף הולך בצווי אביו בעקבות אחיו ומוצא אותם, אבל הוא לא מוצא אותם מיד, בדרך הוא פוגש איש אחד שעוזר לו ללכת בעקבותיהם. ולא נותר לנו אלא לשאול את האיש הזה מה תבקש. מה מקומך בסִפור ומה הוא חסר בלעדיך.

ואת הבעיה היותר גדולה יוצרים לנו אנשים מדינים סוחרים, שגם הם גובים כאן דמי תווך מיותרים לחלוטין. לא רק שהסִפור שלם לחלוטין גם בלי התערבותם, הם גם יוצרים בעיה פרשנית. מי הם ולמה הם נמצאים כאן. מי מכר למי ומתי? יש לנו מספיק ישמעאלים גם בלעדיהם.

לגבי האיש שמצא את יוסף, המפרשים נדרשו לדבר וכתבו שבא הדבר להודיע שבחו של יוסף, שהיה יכול לשוב אל אביו ולומר לא מצאתי, ואעפ"כ חקר ודרש ומצא את אחיו. אך מלשון הפרשה נראה בדיוק להפך. אילו היה הנכון כדברי המפרשים, היה צריך לכתוב "וימצא איש וישאלהו ויאמר לו את אחי אנכי מבקש הגידה נא לי איפה הם רועים". לשון הפרשה מלמדת שיוסף לא עשה דבר, האיש הוא שמצאו ושאלו. יוסף תעה בשדה. האיש הוא שמצאו והוא ששלח אותו אל אחיו.

לגבי המדינים הסוחרים, במאמר מוסגר אציע כאן פתרון לבעיה הפרשנית: נראה שאנשים מדינים סוחרים, הם תגרים. מדינים היינו סוחרים, (כפי שמצאנו בכמה מקומות). בפסוק הזה מדיינים אינו שם של עם. המדינים האמורים כאן היו עבדים של בני יעקב. יהודה אמר לחלק מאחיו (אלה שישבו קרוב אליו בשעה שאכלו) מה בצע כי נהרוג את אחינו, והם שלחו כמה עבדים שתפקידם היה לסחור עבור אדוניהם. העבדים האלה עברו אל הישמעאלים ומכרו להם את יוסף, גם הישמעאלים נקראים מדנים, כי גם הם סוחרים. ראובן לא הרגיש בדבר מפני שגם אם ראה שיהודה שלח כמה עבדים, אנשי מכירות, לקראת הישמעאלים, אינו יודע לשם מה בדיוק שלחם. אדרבה, נראה לו פשוט וטבעי שיהודה ישלח את אנשי המכירות שלהם לקראת הישמעאלים. (וכפי שבארנו לעיל, הבעיה היא שיהודה עצמו לא מעז לומר לראובן את האמת, כי הוא חושב שראובן באמת רוצה שיוסף ימות בבור. וזאת מפני שגם ראובן, הבכור וכביכול המנהיג, אינו מעז לומר לאחיו את האמת. גם אחרי שהוא שב אל הבור כל מה שיש לו לומר לאחיו הוא "ואני אנה אני בא", קריאה שמתפרשת ע"י אחיו כהבעת צער מטעם האח הבכור והבכיר, שיצטרך לתת דו"ח לפני אביו, ובאלו פנים ידווח לו על יוסף. כיון שזאת הבעיה של ראובן – יש לאחים פתרון פשוט ונוח: שעיר עזים).

עד כאן מבחינת הפתרון הפרשני, אבל מה עושות הדמויות האלה בפרק? מה היה הפרק חסר בלעדיהם?

נראה שהתשובה היא שהתורה רוצה כאן להראות שבסִפור הזה יש הרבה ידים שבוחשות בקדרה סביב יוסף, ומעט מאד יוסף. יוסף בפרק הזה הוא סביל, תועה בשדה, בעל חלומות שאינו מסוגל לצאת מעולם החלומות לעולם המציאות. נער צעיר ומלשין, המתחבא בצל סינורו של אביו ומביא את דבת אחיו אליו. בן זקונים שחולם שכולם משתחוים לו ואינו חש בלעג שאחיו לועגים לו. הוא תועה בשדה, הוא סביל. הוא לא מוצא איש אלא האיש הוא המוצא את יוסף. יוסף אינו הנושא במשפט, הוא המושא כמעט בכל המשפטים. וכל העולם מסובב אותו, מוצא אותו, שולח אותו, מוכר אותו.

וזה הולך ומשתנה ככל שהפרשה מתקדמת. ככל שיוסף יורד יותר ויותר לעומק ולשפל המדרגה, כך הוא נעשה יותר ויותר פעיל. כשהוא מגיע למצרים הוא כבר לא המושא במשפט. שם נאמר: "ויוסף הורד מצרימה", יוסף הוא עדין סביל אבל הוא הנושא של המשפט. מאותו רגע מתחילה ברכת ה' ללוות אותו. בבית הסהר הוא כבר כמעט מלך. את כל אשר עושים שם הוא היה עושה. הוא יוזם את הפניה לשר האופים ושר המשקים, הוא המבקש לפתור את חלומותיהם, והוא זה ששולח את שר המשקים אל פרעה ואת שר האופים אל העץ. הוא מבקש משר המשקים שיזכירהו אל פרעה. הוא לוקח אחריות על חייו. ככל שיוסף יורד יותר ויותר מטה מטה ונעשה יותר ויותר עבד, כך הוא נעשה יותר ויותר בן חורין ויוזם.

ועוד אפשר לומר שיוסף פוגש איש, משום שכל הפרשיה הזאת עומדת כנגד הפרשיה הבאה בה יהודה יורד ופוגש איש, וכן כל הפשך הפרשה כך הוא.

היכן מקומם של יהודה ויוסף

יש בתורה כמה וכמה רמזים על נחלותיהם העתידיות של השבטים. כבר כתבנו בפרשת וישלח שפרשית הולדת בנימין אינה רק פרשית הולדת בנימין אלא פרשית נחלת בנימין. גם בפרשת ויצא כתבנו שיש קשר בין השבטים, עוד בטרם נולדו אבותיהם, לבין נחלתם העתידית. בפרשתנו בא הדבר לידי בטוי לגבי יהודה ויוסף.

יש בפרשתנו שני מעשים שונים, אחד עוסק ביהודה ואחד עוסק ביוסף. בין שני הפרקים יש הקבלות לשוניות ותכניות רבות, ולא נעסוק בהן כעת. המקומות שנזכרו בכל פרק עתידים ליפול בחלקו של גִבור הסִפור. יוסף תועה בשדה באזור שכם ופוגש איש, מגיע לדותן, ונמכר לאורחה הבאה מגלעד. יהודה יורד מאת אחיו, כלומר מחברון שבה יושבת המשפחה, ויורד עד איש עדֻלמי. מעדֻלם הוא מוסיף לרדת עד כזיב, שם נולד שלה. משם הוא עולה תמנתה.

יוסף הולך ויורד לאורך הפרשה. העליה היחידה שלו בפרשה היא "וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור", עליה לצרך ירידה, כלומר: לצרך מכירה למצרים. ויוסף הורד מצרימה. לעמתו יהודה יורד מאת אחיו לעדֻלם, מוסיף ויורד עד כזיב, אך משם הוא עולה תמנתה. בהמשך הוא שוב נמצא עם אביו ואחיו בחברון.

שלה נולד בכזיב. בניו נוחלים את כזיב (אנשי כֹזבא, דבה"י א ד כב, כֹזבא היא כזיב והיא נמצאת באזור מרשה וגדרה, שהם ערי שלה). פרץ נחל בהר, באזור בית לחם וחברון.

יוסף בפרשתנו רק יורד, אך הספר נגמר בצוויו להעלות את עצמותיו מזה, אחרי שיעקב נותן לו בפירוש את שכם.

הירידה והעליה היא שהפילה את חלקו של יהודה במקומו וחלקו של יוסף במקומו.

(יהודה בפרשה יורד וגם עולה, יוסף רק יורד. לא רק שהוא רק יורד, הוא גם מוריד את אחיו עמו. כשהוא מתוַדע אל אחיו הוא מבקש "והורדתם את אבי הנה". יוסף יורד ומוריד את אחיו. לעֻמת זאת, בפרשה לא כתוב שהאחים מורידים את יוסף. הם מעלים אותו מהבור, אחרי שלא הורידו אותו אלא השליכו אותו לשם. כל עוד האחים פועלים "ויביאו את יוסף מצרימה", לא "ויורידו". רק אחרי שהאחים אינם בתמונה נאמר שיוסף הורד מצרימה).

ממצאים שתולים בזירה

פרשתנו מכילה כמה סִפורים שלכאורה אין ביניהם קשר, מלבד העובדה שהם מתארים רצף ארועים אחד. ואעפ"כ אנו מוצאים מרכיבים שחוזרים ונשנים לאורך הפרשיות השונות. אחד מהם הוא השִמוש בממצאים כדי להוכיח טענות מסוימות. ליתר דיוק: מדובר על מי שמלכתחילה דאג לכך שיהיו בידיו ממצאים כדי להוכיח את טענתו. בתחלה היתה זו כתנתו של יוסף הטבולה בדם, אח"כ היו אלה החותמת, הפתילים והמטה של יהודה (שהתורה מקשרת בינם לבין הכתנת במלים "הכר נא"). אח"כ היה זה בגדו של יוסף.

בגדו של יוסף וכתנתו של יוסף באו להוכיח שקר. לעֻמתם החותמת, הפתילים והמטה באו לגלות את האמת.

תמר מבקשת אמת. גם יוסף. אבל סובביו של יוסף מנצלים את תמימותו ואת בגדיו כדי לשקר וכדי לפעול כנגדו.

(גם השני הקשור על ידו של זרח הובא לשם כדי להוכיח דבר, שהתברר אח"כ כטעות).

כנגד הממצאים מהשטח, עומדות ראיות מסוג אחר: חלומות. "תשאל את אשתי, חלמנו". גם החלומות יכולים להתפרש כרצון איש ואיש. שר האופים מחליט לספר את חלומו ליוסף רק אחרי שראה שיוסף פתר לשר המשקים פתרון טוב. מכאן הוא הניח שכדאי לשאול את יוסף, הוא לא שת את לבו להבדל המרכזי שבין חלומו שלו לבין חלומו של שר המשקים, והניח שמי שיודע לפתור טוב חלום אחד, יפתור טוב גם חלום אחר. העובדות לא חשובות, העִקר שהאיש חפץ בטובתי.

כך שר האופים. אך גם שר המשקים התגלה לבסוף כאדם שלא ראוי לסמוך עליו ועל יושרו.

פרשנות החלומות היא דבר שתלוי בפותר. כך סובר כנראה גם יעקב, ולכן הוא גוער ביוסף על החלומות שהוא חולם (וראה להלן). פרשנות הממצאים תלויה במי ששותל אותם.

התורה מעמידה בכל פרק את האנשים שאינם אומרים את האמת: אחי יוסף, יהודה, אשת פוטיפר ושר המשקים והאופים. הם מיפים את המציאות ומתאימים אותה לצרכיהם. מולם עומדים יוסף ותמר דוברי האמת, ויהודה שהודה בסופו של דבר חזר ואמר את האמת. זהו יוסף המזכיר ללא הרף את אלהים ונשבע בו שדבריו אמת. גם יוסף אומר את האמת. ואולם, הוא מיחס לחלום משמעות מופרזת. את החלומות אפשר לפתור בכל כוון אפשרי; המספר חלום שאינו במקומו, ראוי לגערה מאביו. אבל יוסף חולק על כך ואומר שגם את החלומות יפתור אלהים. יעקב מסביר לו שהאמת הפוכה, את החלום צריך לספר ע"פ מה שיאמר אלהים. מי שמסתמך יותר מדי על החלום כעל ראיה בעולם המעשה, אינו שונה בהרבה ממי ששותל ממצאים שקריים בזירה.

תַּחְפּ‎ֹשֶׂת (לַחֲנֻכָּה)

מִגּ‎ֹבַהּ חֲלוֹמוֹת וְאַדְנוּת לַמָּאוֹר

כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים הוֹרִידוּנִי לַבּוֹר

כֻּתָּנְתִּי, בְּדַם שָׂעִיר טְבוּלָה

הוּבְאָה לְאָבִי לִרְאָיַת עֲלִילָה

הֶעֱלוּנִי מִבּוֹר לְבֵית טַבָּח לִשְׂרוֹר

וְעַל ל‎ֹא מְאוּמָה שָׂמוּנִי בַּבּוֹר

בִּגְדִי הַנָּקִי לְל‎ֹא רְבָב

הוּבָא לֲאדוֹנִי לִרְאָיַת כָּזָב

מִשָּׁם הוֹעֲלֵיתִי לִרְבִיד הַזָּהָב

וְהוּשַתִּי עַל כּוּר הַבַּרְזֶל בָּרָעָב

בְּבִגְדֵי הַשֵּשׁ אֲשֶׁר עָלַי

ל‎ֹא יַכִּירוּנִי אֲפִילוּ אֶחָי.

ירידה לצורך עליה

פרשת יהודה ותמר מתחילה בירידה, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו. יהודה יורד מחברון מערבה, ירידה טופוגרפית. אך לא רק טופוגרפית. יתכן שירידתו של יהודה לא היתה אמורה להיות ירידה להשתקע. הוא ירד יום אחד מאת אחיו, אלא שקרה לו משהו בירידה הזאת: "וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ". לאן לקח אותה יהודה? אולי לחברון. אלא שבהמשך הוא יורד עד כזיב.

עוד מלה אחת צריכה למשוך את תשומת לבנו בפסוק הזה: וַיֵּט. המלה הזאת נזכרת פעמים בפרשיה. פעם אחת כאן, כאשר יהודה נוטה אל בת איש כנעני, ופעם שניה להלן, כאשר הוא נוטה אל אשה שהוא חושב אותה לזונה: "וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ".

המלה וַיֵּט הראשונה, באה אחרי המלה וַיֵּרֶד. המלה וַיֵּט השניה, באה אחרי המלה וַיַּעַל. וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי.

מחציתה הראשונה של הפרשיה היא ירידה. יהודה יורד עד עדֻלם ועד כזיב. תוך כדי כך הוא מאבד שני בנים בגלל רעתם, ומשקר לתמר, או יותר נכון לומר מכזב. בבנו השלישי שנולד בכזיב.

למה יהודה לא אומר לתמר את האמת? מדברי חכמים משמע שיש אשה שמזלה גורם לבעליה למות. לפי זה אולי יהודה האמין באמונות תפלות. אבל נראה שההסבר הוא הרבה יותר פשוט. בימינו, כאשר שני בעליה של אשה ימותו באורח חשוד, המשטרה תחקור את האשה. בזמנם לא היתה משטרה. יהודה רואה ששני בעליה של תמר מתים, והוא חושד. אם הוא חושד, למה הוא לא אומר זאת לתמר. כ"כ קל לו לשרוף אותה כשהיא הרה, למה לא כשהיא רוצחת? כי זה רק חשד עמום. אם ישאלו אותו האם הוא באמת חושב שהיא הרעילה את בניו, הוא ישיב: 95% שלא. אם כך – למה הוא לא נותן לה את שלה? פשוט: כי איזה אב נורמלי יסכן את בנו בסִכון של 5%? למיחש מיבעי. לכן, לא נעים לו לומר לאשה ש95% שהיא לא רצחה, שהיא חשודה ברצח. יהודה פותר את הבעיה בדרך אלגנטית. הוא שולח אותה לבית אביה, עד להודעה חדשה, ועד בכלל. מבחינתו זה פתרון נוח, מבחינתה – הוא משאיר אותה תלויה באויר ולא אומר לה את האמת. עד כזיב יורד יהודה. מי גרם לו לרדת לשפל כזה?

זהו סוף ירידתו של יהודה. יש בתנ"ך שלש פרשיות המכילות מרכיבים זהים: פרשת ער ואונן, פרשת היבום, ופרק ד במגלת רות. בשלושתן מדובר על נשיאת אשת המת ע"י קרוב משפחה, בשלושתן מטרת הדבר היא להקים שם או זרע למת. בשלושתן מוזכר אדם שלא רוצה לעשות זאת, או שלא רוצה לעשות זאת כראוי. ובשלושתן נענש האיש הזה במחיית שמו. אלא שכאן לא רק אונן נענש ונמחה שמו. כמעט גם יהודה. שהרי הוא מוביל את שלה באותה דרך. גם אונן וגם שלה (או יהודה לגבי שלה) מסרבים להקים שם, והם מסתירים זאת.

מה גורם ליהודה להפסיק לרדת ולהתחיל לעלות? וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל...

ירידתו של יהודה התחילה בנשיאת בת איש כנעני. ירידתו של יהודה נגמרה במות אותה כנענית. אבותינו נזהרו שלא לשאת כנעניות. יהודה לא נזהר.

מיד אח"כ הוא מתחיל לעלות, והוא נושא את האשה האמתית והנכונה. (אולי הוא לא מודע למה שהוא עושה, אבל הוא עושה את המעשה הנכון וזה מה שחשוב). הוא נושא את האשה הנכונה, וממנה נולדים לו שני בנים חשובים ומיוחסים. בני הכנענית מתו (מלבד אחד שכמעט לא נזכר בהמשך) ובני תמר עולים לגדולה. היא יוזמת את זה, כיבמה בפרשת היבום אשר תובעת את היבם, וכרות הבאה אל בעז. היא זו אשר מביאה בסופו של דבר את העליה הגדולה. האשה הכנענית מביאה לירידה, האשה הנכונה מעלה אותו בחזרה.

גּוּר אַרְיֵה מִטֶּרֶף יָרַדְתָּ

עַד כְּנַעֲנִי נָטִיתָ נָפַלְתָּ

מִבְּנוֹתָיו לְךָ לָקַחְתָּ

תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ

יַכְרֵת ה' שֶׁבַּשָׂטָן גּוֹעֵר

לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר

רְשָׁעִים מִמֶּנָּה לְנַעֵר

לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ

כָּכָה יֵעָשֶׂה גַּם לְע‎ֹנֶה

אֲשֶׁר בֵּית אָחִיו לֹא יִבְנֶה

כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר כְּזֹנֶה

וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ

בֶּן כְּזִיב בְּאִמְרָתוֹ כִּזָב

בָּתֵּי אַכְזִיב לְאַכְזָב

הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אָח זָב

וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ

וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל

וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל

כִּי חִלֵּל יְהוּדָה וּבַת נֵכָר תִּבָּעֵל

תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אָרֶץ

בַּת נֵכָר תָּמוּת וְתִכְלֶה

עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ, מִגֹּלֶה

וַיֹּאמֶר ה' יְהוּדָה יַעֲלֶה

הִנֵּה נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ

עוּרִי תָמָר לִבְשִׁי עֻזֵּךְ

רְאִי כִּי גָדַל כְּבוֹדֵךְ

הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ

הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ

עֲטוּיי שָׁנִי לוֹבְשֵׁי אֲדַמְדָּם

לֹא עוֹד יִשְׁלְחוּ יָדָם

כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ גָּדוֹל כְּבוֹדָם

מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ

הבחירה וההמשכיות

שני זוגות תאומים יש בתורה: יעקב ועשו, פרץ וזרח. בשניהם טורחת התורה לספר לנו את סִפור לידתם, ובשני המקרים הסִפור מבטא מורכבות והסתבכות של שאלת הבכורה והבחירה. יעקב יוצא וידו אוחזת בעקב עשו, ופרץ מתפרץ ויוצא אחרי שסימן הבכורה כבר נקשר על ידו של אחיו. וכבר עסקנו בכך בפרשת תולדות.

התורה אוסרת להדיח את הבכור: "כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה .... לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור". אבל לכל אורכו של ספר בראשית, בכל תולדותיהם של האבות, הבכורות מודחים בזה אחר זה. ישמעאל נדחה מפני יצחק, עשו מפני יעקב, ראובן נדחה מפני יוסף, מנשה נדחה מפני אפרים, וזרח מפני פרץ. (ולמעשה כבר קודם: ה' שעה אל הבל ולא אל קין, ובסופו של דבר בחר בשת, שהושת במקום הבל). בכור יהודה האמיתי היה רע בעיני ה', וה' המית אותו. לא בכדי מודגש באותו פסוק (בראשית לח, ז) "ער בכור יהודה".

בבית יעקב התחרות לא היתה רק בין הבנים, אלא בעיקר בין הנשים. תיאור מצות הלא-תעשה, המופיע בפרשת כי תצא, מספר בדיוק את סִפורו של בית יעקב. "כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה והיה הבן הבכור לשנואה", הרי זה בדיוק גורלו של יעקב. יש לו שתי נשים, רחל אהובה ולאה שנואה, הבן הבכור נולד ללאה, ויעקב מבכר את יוסף בן האהובה. הוא אוהב את יוסף מכל בניו, הוא שומע ממנו את דִבת אחיו, הוא ממנה אותו למשגיח עליהם ועושה לו כתונת פסים, הוא נותן ליוסף את הבכורה. הפסוק בדברי הימים אומר את זה במפורש: "ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל..".(התורה מקשרת בגלוי בין יעקב לבין פרשית בן האהובה ובן השנואה. הבטוי ראשית און נזכר בשני מקומות בתורה. אצל ראובן ובפרשיה ההיא. המלה "שנואה" אמורה על לאה בפירוש. ועוד). אמנם יש ליעקב סִבות לבחירתו: ראובן חִלל יצועי אביו, שמעון ולוי פסלו את עצמם בפרשת שכם, ועכשיו עומד יוסף מול יהודה, כבר לא בכור מול בכור, אלא הבכור של רחל מול הרביעי בבניה של לאה.

ובכל זאת, מן השמים נבחר יהודה. ואילו יעקב בוחר ביוסף. כי יעקב אוהב את רחל, אבל ה' בוחר בלאה. גם שבט הכהֻנה וגם שבט המלוכה יוצאים מלאה, לאה היא שקבורה במערת המכפלה עם יעקב, וסימנים שונים מראים שדווקא לאה היתה ראויה יותר: רחל קנאה באחותה, רחל מכרה את יעקב בעד דודאים, מעשה מקביל למכירת הבכורה בעד נזיד עדשים, רחל גנבה את התרפים של לבן אביה. עיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה. יצחק אהב את עשו בגלל הציד שבפיו ויעקב אהב את רחל בגלל יופיה, אבל ה' יראה ללבב. ואולי לא בכדי נסמכה פרשית אשת יפת תואר לפרשת הבכור בן השנואה.

כדי לצין את הבחירה ברחל וביוסף, מבכר יעקב את אפרים על פני מנשה. בכך הוא מכריע שזוהי המשפחה המתמודדת על הבכורה. כדי לבכר את יהודה, מחליף ה' את פרץ וזרח. ללמדך שזו המשפחה המתמודדת על הבכורה.

נפתולי ההכרעה בין הבן הנבחר ובין הבן הדחוי נעשים בשילוב של מעשי ה' ומעשי אדם, ואפילו יצחק שההכרעה הזו כאילו נכפתה עליו במרמה, אומר אחריה "גם ברוך יהיה", וחוזר ומברך את יעקב. רק בשלב האחרון, בין אפרים ומנשה ההכרעה כולה בידי אדם, ובמקביל בין פרץ ובין זרח ההכרעה כולה בידי שמים: ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו. לומר לך שבזאת הסתיימו הנפתולים והסִבוכים, אין עוד בן נבחר מול בן דחוי, כל הבנים בכלל הבחירה, ובתוכם יש בית מלוכה, הנבחר בידי שמים בלבד. תם שלב הבחירה והחל השלב שבו בחירת הנבחר מתמשכת לדורותיו. כל מי שיוליד הנבחר - יִוָּלד לתפקידו. המעבר בין התקופות מתרחש בארוע שבו נעשו הלידה והבחירה כאחד. המשפחה הנבחרת נבחרה. הבחירה התבצעה כבר ומרגע זה ואילך אסור לבכר את בן האהובה על פני הבכור.

(אמנם, עדין יש מקום לחכות לבחירת הכהֻנה והמלוכה. על שניהם נאמר "אלה תולדות" מחוץ לספר בראשית. כי הבחירה טרם התקימה. על הכהֻנה זה נאמר בפרשת במדבר, ועל המלוכה במגלת רות. מלבד אלה אין "אלה תולדות" מחוץ לספר בראשית. גם כשנבחר דוד, נבחר הבן הקטן, לאחר דחית הבכור ויתר הגדולים, כי גם שם יש מעמד של בחירה).

צדקה ממני

אונקלוס שתרגם לארמית, תרגם מני מעדיא, ובעקבותיו הלך רש"י. אבל לשון התורה כפי שבאה לידי בטוי בכמה מקומות בפרשתנו היא לא הרה מ... אלא הרה ל.... אשה היא הרה לבעלה.

מיהו הממשיך של יעקב

בתחומים מסויימים יוסף הוא המשך של האבות, ובהתרשמות ראשונה נראה שלשון ספר בראשית מדברת כאילו היה יוסף האב הרביעי. הבולט בתחומי הדמיון הוא ברכת ה' השלוחה במעשה ידיו. על אברהם נאמר "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", וכך מתאר עבדו של אברהם באזני לבן ובתואל: "וַה' בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים".  על יצחק נאמר "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה’:  וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד". גם על יעקב נאמר "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים".

וכך גם יוסף. "וַיְהִי ה’ אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ ... וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה’ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ  ... בַּאֲשֶׁר ה’ אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה’ מַצְלִיחַ". אלא שברכת ה' ששרתה על יוסף לא גרמה להתעשרותו של יוסף עצמו. ביתו של פוטיפר התברך בגלל יוסף, שר בית הסהר זכה לברכה בעמלו של יוסף, ובסופו של דבר ארץ מצרים כולה נתברכה בהצלחתו של יוסף. אך יוסף עצמו היה עבד, וגם כשיצא מבית הסהר ועלה לגדולה, לא היה בן חורין ולא התברך בשביל עצמו. יוסף נמכר לעבד וכזה נשאר.

יהודה, שהתמודד מול ראובן ויוסף על השליטה בבית יעקב, הצליח לסלק את יוסף מהבית למשך שנים רבות, ולזכות בהנהגה. המחיר על כך היה שלא רק יוסף אלא כל ישראל, נעשו עבדים לפרעה במצרים למשך זמן רב.

(יהודה כנראה לא התכוון לסלק את יוסף מהבית, הוא התכון להציל אותו ממות. אבל בפעל הוא סִלק אותו מהבית ומכר אותו לעבד).

כשמתוודע יוסף אל אחיו, המקסימום שהוא יכול לעשות למען אביו ואחיו הוא למשוך את כֻלם אליו למצרים, והוא אינו משמיע שום רמז שצר לו על כך. הרושם העולה מכל דבריו הוא שזה נראה בעיניו דבר גדול. ההשתקעות בתוך מנגנון המלוכה המצרי נראית בעיניו כמעלה גדולה, ולא כחסרון וגלות. "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם ...  וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה  ... וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה". הוא מרגיש שהוא עושה אך טוב למשפחה בכך שהוא מוריד אותה למצרים ומקרב אותה לפרעה. אם יציעו לו לשוב לארץ ישראל ולהיות שם מנהיג המשפחה, ספק רב אם הוא יסכים.  התוצאה היא שכולנו גלינו מארצנו ונעשינו עבדים.

עוד לפני שהוא מנשק ומחבק את אחיו, הוא שולח אותם להוריד את כל המשפחה למצרים. הוא רואה בכך ברכה.

האבות לא נטמעו בתוך בתי המלוכה של העמים, למרות קשרים קרובים וידידותיים עם פרעה מלך מצרים ואבימלך מלך גרר, ולמרות הזמנתו המפורשת של עשו לבוא ולהשתלב במלוכה על הר שעיר, האבות שמרו מרחק ושמרו על עצמאות. לא כן יוסף.

ועם זאת, יוסף לא נטמע בתוך התרבות המצרית. הוא רואה את יד ה' כל הזמן ובכל מקום, והוא מזכיר במפורש את שם ה' באזני המצרים, והמצרים שומעים אותו מזכיר שם שמים גם באוזני אורחים זרים רמי מעלה, כמו אחיו. הוא מדגיש שלא הוא פותר את החלומות אלא אלהים. הוא מדגיש שה' הוא היוצר את החלום והוא היוצר את הרעב והשבע בעולם.

בזה הוא מנוגד לאחים, שאפילו באמרם זה לזה שאין להרוג ואין לשפוך דם, אינם מזכירים כלל את יד ה'. הם מזכירים את ה' רק בהקשר של אסון הבא עליהם. רק בירידתם למצרים הם אומרים לראשונה  "מה זאת עשה אלהים לנו" (אחר כך אומר יהודה ליוסף "האלהים מצא את עון עבדיך", אך שם יש לפרש שהוא אינו אלא משיב ליוסף בלשונו. (כמו שפרעה השיב לו בלשונו ואמר הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו). שהרי סביר להניח שהם ידעו והבינו שאין בהם עוון אמיתי כלפי אלהים, שהרי כל אחד מהם ראה בשקו את כספו הן בראשונה והן בשניה, וסביר להניח שיהודה ידע והבין, שגם הגביע לא הגיע לאמתחת בנימין בגנבה).

בין יראי אלהים אין אדם יכול לומר לחברו אל תחטא לאלהים, כי ישיב לו חברו שבשם אלהים הוא רוצח את אחיו. בקרב המצרים אפשר להזכיר את ה', ובלבד שאמונה בה' איננה מרידה בפרעה ובמוסכמות המצריות. לכן מצליח יוסף להביא לרמה מסוימת של אמונה אצל פרעה, אך נכשל בסופו של דבר. בסופו של דבר נעשים כל בני ישראל עבדים לפרעה במצרים.

ביטויי האמונה של יוסף באלהים נאמרו בהקשר של אמת ויושר בין אדם לחברו, ולא בהקשר של בין אדם למקום. הוא לא אומר לאשת פוטיפר שאלהים אסר לנאוף, אלא שהוא אינו יכול למעול באמון שפוטיפר נותן בו "וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים". הוא מאמין במוסכמות המצריות ומקבל את הסדר המצרי, ואף על פי שהוא עצמו גֻנ‎ֹב גֻנב, ומצד האמת אינו חיב לפוטיפר דבר, הוא אינו מורד בפוטיפר וקורא לו אדוני. הוא מציג את אלהים כמי שאוסר לעבור על המוסכמות והחוקים הפרעוניים. לעֻמתו, האחים מאמינים באלהים המחוקק חוקים ומושל בעולם, גם אם אינם מזכירים אותו בכל עת.

דמות נסתרת הכובשת בלט את הבמה

ספר בראשית בנוי כסדרה של סִפורים, שכל אחד מהם סובב סביב דמות אחת הנִצבת במובהק במרכז הבמה. התורה ממקדת את מבטנו אל אברהם, מ"לך-לך" ועד לרגע בו יוצא העבד להביא את רבקה. במעמד הזה, שבו מדובר נכבדות ביצחק, התורה איננה מספרת מה עשה או מה אמר יצחק עצמו. הזרקור עדיין מכֻוָּן אל אברהם. (וכפי שהסברנו בפרשת חיי שרה). לעֻמת זאת, כאשר העבד חוזר עם רבקה, הכתוב אינו מספר אלא על המפגש בין העבד ויצחק. "וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה:  וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ ...". כאילו עבר הזרקור להאיר על יצחק. מכאן ואילך יצחק במרכז הבמה, כל הסִפור סובב סביבו, ואברהם נזכר רק בקצרה כדמות רקע בסִפורו של יצחק. (בפרשת חיי שרה הסברנו שגם פרשית קטורה נכתבה כדי ללמד על יצחק). כאשר יעקב יוצא ללכת חרנה, עובר המוקד אליו, והתורה אינה מספרת דבר ממה שעובר על יצחק בכל השנים הרבות שבהן אין לו קשר לסִפורו של יעקב.

במי מתמקדת התורה אחרי יעקב? בפשטות, נראה שמרגע שיוסף יוצא לדרוש את שלום אחיו, התורה מתמקדת ביוסף. סביבו סובב ספר בראשית עד תֻמו, ובמותו של יוסף מסתיים החומש. אלא שיש בו פרק אחד שעוסק ביהודה.

הקורא את ספר בראשית מתרשם שיוסף, ובעקבותיו אפרים, נבחרו להנהיג את העם. ואולם, התחרות בין שני השבטים האלה עוד נמשכת במדבר. שם מנהיג יהודה את הדגל המזרחי והולך בראש המחנה. לעמתו אפרים מנהיג את הדגל המערבי, העומד במקום השכינה. במדבר, אם כן, מאבק ההנהגה הוא בין נשיא הדגל המזרחי, נחשון בן עמינדב, לבין נשיא הדגל המערבי, אלישמע בן עמיהוד. בסוף התורה נראה היה שאלישמע נצח, שהרי ה' בפרוש צוה למנות את נכדו של אלישמע למנהיג העם. ה' ממנה את יהושע בן נון, איש אפרים ונכדו של אלישמע בן עמיהוד נשיא הדגל, להנהיג את העם. כמו כן, ברור שלא במקרה שני המרגלים שלא חטאו הם המרגל של יהודה והמרגל של אפרים, ובסופו של דבר נבחר המרגל של אפרים להנהיג את העם. אך התורה תלתה את בחירת המלך בבחירה עתידית, "אשר יבחר ה'" אחרי הביאה אל הארץ וירושתה. ולימים נבחר זרעו של נחשון בן עמינדב להנהיג את העם.

חדי העין יראו שכבר בפרשת במדבר, בחר ה' ביהודה להוביל את המחנה. וזאת הפעם הראשונה בתורה שבה אמר ה' בפירוש איזה שבט יוביל.

ועם זאת, הקורא בתורה לפני ימי דוד מתרשם שאפרים נבחר. כך משמע גם מסוף ספר בראשית וגם ממינויו של יהושע בסוף התורה. נראה שבני אפרים המשיכו לראות את עצמם כמנהיגי העם גם אחרי יהושע, ומשום כך כעסו על גדעון ועל יפתח שנלחמו ללא רשותם. הם לא היו גבורי רוח וכח דים כדי לצאת להגנת העם בשעת הצרך, אך כששבט אחר נִצח במלחמה בהעדרם הם חשו פגיעה במעמדם. נראה שהרגשה זאת היתה טבועה בבני אפרים גם אחרי שקבלו עליהם את דוד למלך, וזה אִפשר לירבעם למרוד. שני דורות אינם זמן מספיק כדי לשנות הרגשה כללית של צבור שלם, כי גם אם קבלו עליהם את מלכות דוד, הוסיפו לזכור את הימים שחשבו את עצמם למנהיגי העם, והוסיפו להעריך את שבטם כעקרי.

לפי זה כדאי לקרוא שוב בין השטין את הפרשות של סוף ספר בראשית. עיון מחודש בפסוקים מראה שלמרות שהתורה מתמקדת בעקר ביוסף, יהודה הולך וכובש לו מקום מרכזי של הנהגה. הוא המוביל את האחים, והוא הנגש אל יוסף להציל את בנימין. הוא הנשלח לפני יעקב להורות לפניו גשנה. מתוך כך יובן שגם הפרק הקוטע את מעשה יוסף ועוסק ביהודה, בא למקד את תשומת הלב בירידתו ועליתו של יהודה, שעתיד להנהיג את העם.

המעין בפרשות וישב מקץ ויגש בעיון, יראה שמלבד כמה פרקים, הגבור המרכזי הוא דוקא יהודה. הוא זה שמוכר את יוסף, והוא זה שבסופו של דבר מנהיג את האחים בירידתם למצרים. אבל המעין בחוסר עיון ידמה שיוסף הוא המוקד. (אמנם בפרשת ויחי שוב יוסף הוא המוקד).

(הוא מנהל מאבק עם ראובן על ההנהגה, ועל כך ראה את דברינו בפרשת מקץ).

מה החלום הזה אשר חלמת

יוסף מכונה בעל החלומות. חייו רצופי חלומות ופתרונות, אבל בין פרשת וישב לפרשת מקץ משתנה הבנתו את משמעות החלום ואת תפקידו של החולם.

בתחילה יוסף מאמין באמונה שלמה בכֹחו המוחלט של החלום. החלום הוא מסר חד משמעי, שפתרונו ברור וגלוי לכל עין. החלום מבשר על גזירה משמים, שאין לשנותה, והחולם אינו אלא צִנור להעברת המסר. עד כדי כך שכאשר האחים כועסים עליו, הוא מוכיח להם את צדקתו בעזרת חלום נוסף. הוא אינו מבין שרק יכעסו עליו יותר ויוסיפו עוד שנוא אותו. יוסף מספר להם את החלום מתוך הנחה שאם ישמעו שהיה חלום נוסף, ישתכנעו ויקבלו את דבריו. אומר יוסף: עליכם להשתחוות לי, ויש לי לכך ראיה מוחצת: חלמתי.

בחלום הראשון חלם יוסף רק שהאחים משתחוים. לא היו שם שמש וירח. היו רק אחים. גם לא נאמר שהוא סִפר אותו לאביו. הוא סִפר רק לאחיו: אחים יקרים, אתם צריכים להשתחוות לי. חלמתי.

בחלום השני היו גם שמש וירח, ואת החלום הזה סִפר יוסף גם לאביו. ואביו גער בו. בן חצוף חולם שאביו משתחוה לו.

יוסף חשב בשלב הזה שאם הוא יספר לבני משפחתו את חלומו, הם יבינו שתפקידם בעולם להשתחוות לו. לכן סִפר לכל אחד את מה שחלם עליו. עם הזמן הוא לומד מה כחו של החולם ומה כחו של הפותר. (על כחו של הפותר ראה דברינו בפרשת מקץ).

יעקב גוער ביוסף. לא על כך שהוא מספר את החלום, אלא על עצם החלום: "מה החלום הזה אשר חלמת". יעקב מייחס חשיבות לחלום, אך הוא סובר שהחלום ושברו אינם הודעה על גזירה משמים, אלא קריאה לפעולה ולתיקון, כפי שעתיד ללמוד יונה הנביא. לכן הוא גוער ביוסף. האם טוב בעיניך שנבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה? אם לא, בכֹחך לשנות, לשוב בתשובה ולעשות את רצון ה'. לשם כך דִבר אליך ה' בחלום. ויתרה מכך: בכחך לקבוע מה תחלום ומה לא.

וגם יוסף מתקדם עם הזמן בהבנת כֹחו של החלום ותפקידו של האדם המקבל את המסר. חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים דומים זה לזה, אבל פתרונותיהם שונים באופן קיצוני. החלום שוב אינו מסר חד משמעי, והוא משאיר מקום לאדם. יש צֹרך באיש אשר רוח בו, שיפתור את החלום. אבל החולם עצמו עדיין אינו אלא כלי קִבול, ולא ברור לשם מה הועבר אליו המסר ממרום. יוסף אומר להם "הלוא לאלהים פתרונים ספרו נא לי". כבביכול, אני הוא נציגו של אלהים כאן. כעבור שנתים הוא אומר לפרעה בפירוש: "בלעדי, אלהים יענה את שלום פרעה". לא עוד ה"ספרו נא לי", המציג את יוסף כפותר. אלא האמירה הברורה "בלעדי". גם הפתרון עצמו רצוף בהזכרת שם אלהים, שהוא העושה והוא המראה לפרעה, כדי להניע את פרעה לפעולה.

לכן מכניס יוסף לתוך פתרון החלום משפט שלא נרמז בחלום ואינו ממין הענין: "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים". את כל הרעיון של שבע ושבע השנים, ושמירת התבואה משנות השבע לשנות הרעב, אפשר היה לומר גם בלי להזכיר איש נבון וחכם. אבל יוסף למד בינתים את מה שצריך לדעת כל חולם וכל פותר: הכל נִתן לך מאת ה', ועם זאת הכל תלוי בך. השמים שמים לה', אך את הארץ נתן לבני אדם. אין סתירה בין היותך איש מצליח לבין היותך בעל חלומות. איש נבון וחכם יודע לשלב את שניהם. יוסף מדבר על איש נבון וחכם, ופרעה רואה איש אשר רוח אלהים בו.

מכאן מבין יוסף שבכֹחו לנצל את ההזדמנות לפתור חלום, כדי לתפור לעצמו משרה ולצאת בעזרתה מבית הסֹהר. יוסף לומד על חשיבות מעשיו שלו. אם בעבר סמך על טוב לבו של שר המשקים שיזכירהו לפני פרעה, כעת הוא מבין שאין הדבר תלוי אלא בו, החל מפתרון החלומות ועד הנהגתו בעולם.

זה כֹחו של נביא ושל חולם חלום. היכולת לדעת מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא נכון, ולהבין את רצון ה' בכל דבר. ומצד שני - היכולת להבין מה יש לעשות על הארץ בעקבות הנבואה משמים.

מה בין שר המשקים לשר האופים

רבים עסקו כבר בשאלה למה חס פרעה על שר המשקים ולא על שר האופים. המדרש כבר נותן תשובה לשאלה הזאת. אבל אפשר ללמוד על כך מתוך החלומות עצמם.

לשר האופים נדמה שהחלום שלו דומה מאד לחלומו של שר המשקים. לכן הוא פותח ב"אף אני". הוא לא שם לב להבדל מאד מרכזי: שר המשקים הגיש בסופו של דבר את הכוס אל פרעה, בעוד ששר האופים נכשל בתפקידו.

אבל ההבדל בין שני החלומות לא מסתכם רק בכך ששר המשקים הגיש בסופו של דבר את הכוס לפרעה ואילו שר האופים נכשל. יש הבדל גדול יותר בין שני החלומות: שר המשקים חולם לעבוד. הוא חולם על כך שהוא לוקט ענבים מהגפן, שׂוחט אותם, ומגיש את הכוס לפרעה. שר האופים בחלומו אינו עושה דבר. שר האופים לא חולם לעבוד ולא שואף לעבוד, וגם פרעה לא מעניין אותו כלל. פרעה כלל לא מופיע בחלומו. שר האופים רואה בחלומו רק את עצמו. לא מענין אותו לשרת את פרעה. מאד מענין אותו לראות את עצמו כשמאכל פרעה על ראשו. שהכל יראוהו במעמדו ויעריצוהו. לכך הוא שואף. הוא כה שואף למעמדו, עד שהוא כלל לא מבחין בהבדל שבין החלום שלו לבין החלום של שר המשקים. הוא פותח ב"אף אני", וכלל אינו מרגיש בהבדל בין חלומו שלו לבין חלומו של שר המשקים. הוא כלל לא מיחס חשיבות לשאלה אם פרעה יקבל בסוף את המאכל שלו או לא. מבחינתו, שר המשקים שואף להיות שר המשקים, ואני שואף להיות שר האופים. שר האופים כ"כ לא מבין את העניין, עד שנראה לו שגם שר המשקים כנראה חולם על מעמד ומשכורת. הוא לא מעלה בדעתו אפשרות אחרת. מי שמרוכז בשאלה האם הוא יזכה במשרה או לא, כלל לא מודע לקיומה של מטרה ולקיומו של זה שלמענו נעשית העבודה.

בעוד שר המשקים חולם על כך שפרעה יקבל משקה, שר האופים חולם על מעמד, על כבוד, על משרה ועל משכורת.

גם יוסף בפתרונו פותר את שני החלומות באותה לשון: "בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך". יש הבדל קטן. אם לא ראית את ההבדל בין שני החלומות, אולי גם לא תראה את ההבדל בין שני הפתרונות. הרי בעיניך העִקר הוא שפרעה ישא את ראשך, לא?

אולי גם פרעה, שלא שמע על החלומות, הבחין היטב בהבדל בין האישיות של שר המשקים לבין האישיות של שר האופים, ולכן גזר את דינו של כל אחד מהם בהתאם.

וגם כאן באה לידי בטוי לא רק השאלה על מה כל אחד מהם חלם, אלא בעקר השאלה מה כל אחד מהם ספר. השאלה מה האדם מספר חשובה לפתרון החלום לא פחות מהשאלה מה חלם. יכול להיות שגם שר האופים ראה את עצמו עושה משהו, אבל הוא לא יחס לכך חשיבות ולכן לא ספר זאת. לעמת זאת שר המשקים ספר גם על טיב הגפן וטיב הענבים שראה. אדם אחר אולי לא היה מתעכב על הפרט הזה, אבל איש מקצוע שחשובה לו איכות עבודתו יספר זאת, ואם הוא מספר זאת – אפשר ללמוד מכאן שהוא איש מקצוע שחשובה לו איכות עבודתו. בעוד שמדברי שר האופים אפשר ללמוד שלא חשובה לו עצם העבודה וכל מה שמעניין אותו זה עצם העובדה שהוא יהיה בתפקיד.

וכך הוא גם בכל מיני מאבקים שמתרחשים היום במדינה, על עבודת ה' ועל שאר תפקידים, אפשר לראות מי מתעניין בכך שהתפקיד יבוצע, ומי נאבק על כך שגם לו יש זכות למלא את התפקיד. מי שנאבק על זכותו של העובד לקבל את העבודה, כלל לא רואה לנגד עיניו את המטרה, או את זה שלמענו נעשים הדברים. הוא חושב רק על עצמו והוא בכלל לא מבין שהמטרה היא שהעבודה תֵעשה. הוא באמת לא מבין שיש הבדל בינו לבין מי שבא לשרת את בוראו או את עמו. (וראה דברינו בפרשת קרח(. הוא לא מבין שעבודה נעשית למען מטרה. הוא כלל לא רואה את כל זה. מבחינתו, אני רוצה לעבוד ופלוני רוצה לעבוד, וזה כל העניין. הוא כלל לא רואה לנגד עיניו את שאלת התועלת.

פורסם גם כאן וכאן

פורסם גם כאן וכאן

פורסם גם כאן וכאן

פורסם גם כאן וכאן

פורסם גם כאן וכאן