לאחרונה קראתי מאמר על צום ט' בטבת. אסכם אותו להלן בסעיפים א-ד (והוספתי תוך כדי הסעיפים קצת חומר רקע) , משם ואילך מסקנותי שלי:
א. מדרש שמקורו לא ידוע, (ונדגיש: אין מדובר כאן על מדרש תנאי או אמוראי ממקור מוסמך. מדובר על מדרש מאוחר, שהובא באוצר המדרשים של איזנשטין, שלקח אותו מבתי מדרשות, שלא ברור מנין הוא לקח). המדרש אומר ששמעון כייפא היה סוכן שתול של חכמי ישראל אצל הנוצרים. שמעון כייפא הוא אדם ידוע ומוכר מן ההסטוריה: הוא זה שהלך והיה רבם של הנוצרים ברומא. הוא כינה את עצמו פטרוס, לכן הוא כונה בפי חכמי ישראל שמעון פטר חמור, ובפי הנוצרים פטרוס הקדוש. לפי המדרש הנ"ל, תפקידו כסוכן היה לנתק את הנצרות מהיהדות כדי שיהודים לא יטעו אחרי הנצרות בחשבם שהיא כת יהודית, וכן לשכנע את הנוצרים שאפשר להיות נוצרי טוב גם בלי להרוג יהודי כל שעתים. ממקורות היסטוריים ידוע לנו על שמעון כייפא שהוא היה זה ששכנע את הנוצרים שה' אינו חפץ עוד בעם ישראל ובתורה. וכי ישראל והתורה אינם מעניינים אותו עוד. ע"פ המדרש הנ"ל, מוסבר היטב מדוע נהג כך שמעון. שהרי המדרש אומר שתפקידו של שמעון היה לנתק את הנוצרים מהיהדות ולמנוע מהם להתנכל לישראל. עוד ידוע ששמעון כייפא הוא זה שהמציא את הנורמה שלפיה איש דת נוצרי מתנזר מענייני העולם הזה. המדרש הנ"ל מסביר זאת בכך ששמעון כייפא רצה להיות אמין בעיני הגויים, ועם זאת לא לשאת גויה ולא לאכול נבלות וטרפות. לפי המדרש הזה, כל הכמרים והנזירים הנוצרים לכל אורך ההסטוריה הנוצרית נשארו רווקים כל ימיהם רק משום ששמעון כייפא לא רצה לשאת גויה. עוד אומר המדרש ששמעון הנ"ל כתב הרבה דברי שירות ותשבחות ותפִלות. (המדרש הזה מופיע בשלשה נוסחים שונים באוצר האגדות עמ' 557 ואילך. נמצא גם בפרוייקט השו"ת).
ב. יש בידינו תיעוד מפורט בכמה מקורות על צום שהיה נהוג בט' בטבת, המקורות לא ידעו לספר על מה הצום. במאמר האחרון במגלת תענית, נזכרים תאריכים רבים על פני השנה שנהגו להתענות בהם, תחת הכותרת: "ואלו הימים שמתענין בהם מן התורה וכל המתענה בהם לא יאכל ולא ישתה עד הערב". המגלה מונה תאריכים לפי סדר השנה, ובטבת נאמר שם: "בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והחשך בא לעולם שלשת ימים, בתשעה בו לא כתבו רבותינו על מה הוא, בעשרה בו סמך מלך בבל את ידו על ירושלים להחריבה". המאמר צוטט בדברי גאונים וראשונים שונים, ביניהם בה"ג, המצטט את המאמר כולו, ואחרי "לא כתבו רבותינו על מה הוא" הוא מוסיף: "ובו ביום מת עזרא הכהן ונחמיה בן חכליה".
ג. ר' ברוך פרנקל כותב שהוא מצא כת"י האומר שהצום בט' בטבת הוא על מות שמעון הנ"ל שהושיע את ישראל בצרה גדולה. כך כתוב גם בספר תולדות ישו (שהוא ספר שגם רש"י מצטט ממנו, בע"ז י. במקורות שלפנינו הוא חסר, אך קיים בגרסאות לא מצונזרות. רש"י מביא בשם אותו ספר שיוחנן, פאולוס ופטרוס פעלו כשתולים אצל הנוצרים כדי לסלקם מעל ישראל). יתכן שהספר הזה הוא כתב היד שהיה בידי ר' ברוך פרנקל.
ד. המדרש שהוזכר לעיל לא הזכיר צום ולא הזכיר את התאריך ט' בטבת. מאידך, כותב כתב היד שהיה בידי ר' ברוך פרנקל ודאי הכיר את המעשה המוזכר במדרש הנ"ל, שאל"כ לא ברור מדוע היהודים מתאבלים על רשע.
ה. הפיוט שאנו אומרים בעשרה בטבת אומר: "זֹעַמְתִּי בְּתִשְׁעָה בוֹ בִּכְלִמָה וָחֵפֶר. חָשַׂךְ מֵעָלַי מְעִיל הוֹד וָצֶפֶר. טָרֹף טֹרַף בּוֹ הַנֹּתֵן אִמְרֵי שֶׁפֶר. הוּא עֶזְרָא הַסּוֹפֵר". אמנם מות עזרא בט' בטבת הוזכר בבה"ג, אבל בשום מקום לא מצאנו שעזרא מת בדרך לא טבעית שתצדיק את הבטוי "טָרֹף טֹרַף". גם לא סביר שיתקנו צום על מותו, ולא סביר שצום שנקבע בתחלת ימי בית שני נשמר בחשאי וללא כל תיעוד עד תקופה מאד מאוחרת, שבה כבר לא נהג. מלשון הפייטן עולה שהוא הכיר את המקור המקשר את ט' בטבת לשמעון כייפא, ואולי אף את המדרש שהוזכר לעיל. הוא מכנה את האיש שמת באותו יום "הַנֹּתֵן אִמְרֵי שֶׁפֶר" וזה תואם את המדרש האומר ששמעון כתב שירות ותשבחות לה'. גם השמוש במלים "טָרֹף טֹרַף הַסּוֹפֵר" נראה כנסיון להשתמש בצורה בולטת באותיות פ' ט' ר' ו' ס'. אמנם, לכאורה הבטוי "טָרֹף טֹרַף" נצרך גם לשם האקרוסטיכון והבטוי "הַסּוֹפֵר" נצרך לשם החרוז. אלא שהבית כולו אינו מציית לכללי החריזה המקובלים. כל חרוזיו מלעליים וסגוליים מלבד האחרון. ובהחלט נראה שבמקור היה כאן בטוי אחר שדומה בצלילו לעזרא הסופר (שתי האותיות האחרונות בודאי היו), או לפחות שהפייטן החביא כאן רמז, ועזרא הסופר הוא שם קוד. יתכן שהוא בא להזכיר גם את הצליל של ע. זרה הכופר. (אמנם, יתכן שהבטוי "הנותן אמרי שפר" הושפע מפרשת השבוע שבה חל עשרה בטבת, וכן מכך שבהושענות נאמר על עזרא "מְחַכְּמֵנוּ אֲמָרִים", וא"כ הפייטן התכוון לעזרא עצמו, ואי אפשר ללמוד מכאן שהוא הכיר את המדרש).
ו. הפייטן הכיר אפוא את המדרש. גם כותב כתב היד שהיה בידי ר' ברוך פרנקל הכיר את המדרש. גם רש"י הסתמך על ספר שהביא מסורת דומה, אם כי לא בעניין הלכתי. האם זאת אומרת שהמדרש בהכרח משקף מסורת אמינה? נראה שלא. מקורו של המדרש עלום, (נזכיר: לא מדובר על מדרש תנאי או אמוראי ממקור מוסמך), והתוכן המובע בו אינו נשמע סביר.
ז. מלבד זאת, לא סביר שעם ישראל יקבע צום על מותו של אדם שכל גדולתו היא הסכמתו לשמש סוכן שתול אצל האויב. ואפילו מותו של עזרא אינו מצדיק צום. מעולם לא צמו בישראל ביום מותו של אדם. (צום גדליה הוא על אבדן שארית הפליטה, ולא על גדליה עצמו). לעומת זאת, אפשר לשער בסבירות יחסית מדוע יצומו ביום מותו של שמעון פטר חמור. שהרי עלינו לשאול: איזה מקרה מאד סביר שיקרה בעקבות מות שמעון ומאד סביר שישראל יתקנו על כך צום? והתשובה המסתברת: גל של פרעות. מאד סביר שבעקבות מות שמעון יפרוץ גל של פרעות נגד יהודים, ומאד סביר שעל כך יתוקן צום. (אמנם עדין קשה, כי יש להניח שאם יפרוץ גל פרעות בט' בטבת, יעמיסו את הצום על י' בטבת שבו צמים ממילא, כפי שעשו בדורנו). לפי זה אפשר לשער בזהירות שיתכן (ושוב: מדובר כאן על השערה ולא יותר מכך) שהצום נתקן ביום מות פטרוס בגלל גל הפרעות. כמה דורות לאחר מכן, שאלו את עצמם היהודים מדוע הם צמים ביום מותו של רשע, ומכאן נולדו האגדות על כך שהרשע הנ"ל היה בעצם סוכן שתול.
ח. אמנם, על השאלה למה צמים ביום מותו של אדם, עונה בלי משים המדרש עצמו. (בלי משים, מפני שהמדרש עצמו כלל לא הזכיר שיש צום ביום מותו). המדרש אומר ששמעון התנה את יציאתו לשליחות בכך שעם ישראל יקח על עצמו את האחריות לחטאים שיאלץ לחטוא במסגרת תפקידו. למרות שהמדרש מתרץ את הקושיה, נראה שלא יצאנו ידי הקושיה לגמרי. ועדיין נראה לא סביר ששמעון אכן היה סוכן שתול.
ט. לפי המסורת הנוצרית, שמעון כייפא הוא סמל לחזרה בתשובה כי הוא כפר וחזר בתשובה שלש פעמים. (כמובן שאצלנו תשובה כזאת לא תהיה לא סמל ולא מופת ולא תשובה, והדבר מאפיין את מושג התשובה הנוצרי). העובדה שהאיש המדובר חצה את הקוים הלוך ושוב שלש פעמים, מסבירה מדוע לא רק הנוצרים אלא גם היהודים רואים בו חוזר בתשובה. הרי כל פעם שבה הוא כפר מבחינת הנוצרים, מבחינתנו הוא חזר בתשובה, ולהפך. אדם כזה – לא פלא ששני הצדדים מנסים לנכס אותו אליהם ולהפוך אותו לגיבור. (בין אם חצית הקוים אכן היתה ובין אם צד אחד המציא אותה - הצד השני יאמץ אותה בחום). חצית קוים סדרתית כזאת מסבירה גם למה היה נוח ליהודים לחשוב שהוא סוכן כפול. גם זה יכול להסביר את הווצרותו של המדרש. (אמנם, לא נוכל לשלול גם את האפשרות ההפוכה: שהזגזוג הממושך מוכיח שהוא אכן היה סוכן כפול. אבל עלינו להודות שהאפשרות הזאת הרבה פחות סבירה).
י. מסתבר אפוא שהמעשה המתואר במדרש לא היה. ניתן לשער בסבירות מסויימת כיצד נוצרה האגדה. מאידך, מסתבר שהמדרש הזה היה נפוץ וידוע בתקופות מסויימות.