ויקרא

ויקרא אל משה

הקרבנות אינם דבר שהתחדש בספר ויקרא, ספר בראשית מלא קרבנות, ובמיוחד מזבחות. (וראה דברינו בפרשת בראשית). קין, הבל, נח ואברהם הקריבו קרבנות, וגם יעקב זבח זבחים. נח ושלשת האבות בנו מזבחות. גם בספר שמות יש קרבנות. עולות וזבחים. ה' צוה את משה על המלואים כבר בהר סיני. מה מיוחד בפרשתנו, שנאמרה בקריאה למשה מאהל מועד דוקא?

בזמן שבו צוה ה' את משה על הקרבנות, אהל מועד עדין יושב במדבר סיני. סִכומה של פרשת הקרבנות הוא "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים:  אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי". הצווי הוא בהר סיני, אך בקריאה מתוך אהל מועד.

התורה מלמדת שהקרבנות האלה שונים לחלוטין מכל הקרבנות שהיו עד ליום הקמת המשכן. הם באים מתוך צווי. ולא סתם צווי, אלא צווי הבא מתוך המשכן עצמו.

אבל גם כאשר התורה עוסקת בצווי, היא פותחת בנדבה. הפרשה פותחת ב"אדם כי יקריב מכם קרבן", אדם שמקריב קרבן מפני שנדבו לבו. רוב הקרבנות שנזכרו בתורה לפני הקמת המשכן היו נדבות. קרבן בא מתוך רצון של האדם להתקרב אל ה' ולהתכפר.

כך גם בפרשתנו. חלקה הראשון של הפרשה עוסק במי שמקריב קרבן מפני שהוא רוצה. חלקה השני של הפרשה עוסק במי שמקריב קרבן כי התחייב (כי חטא).

הדבר דומה למשכן. גם בבנית המשכן עצמו, יש שתי פרשות המלמדות את הצווי של ה', ושתי פרשות המלמדות על הרצון של ישראל להשכין בקרבם את ה'. (ועסקנו בכך בפרשת פקודי).

פרשית הקרבנות דומה אף היא לכך. יש בה גם רצון של ישראל, וגם צווי מתוך המשכן. אלא שהיא נאמרת כבר מתוך המשכן הקים. קרבנות היו עוד לפני הקמת המשכן, ולכאורה המשכן והקרבנות הם שני עולמות שונים שכל אחד מהם יכול לעמוד בפני עצמו ללא חברו. היו קרבנות עוד לפני שהיה משכן, ונבנה משכן עוד לפני הצווי להקריב בו קרבנות. אבל הקרבן האמִתי הבא לכפר על האדם הוא זה שהצווי לעשותו יוצא מתוך המשכן, והאדם מצדו רוצה אף הוא להקריב. אדם כי יקריב מכם. אותו קרבן שהקרבתם כבר בספר בראשית מתוך רצון להתקרב אל ה', מהיום כל מי שירצה יעשה זאת ע"פ ההלכות שאני מלמד אותך מתוך המשכן.

ונרצה לו לכפר עליו

הפרשה פותחת בעולה ואומרת: "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’:  וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו". חוזר כאן פעמַים הרצון ופעם אחת הכפרה. גם הרצון וגם הכפרה העסיקו את חכמינו. על מה ירַצה ועל מה יכפר? הלא לא שמענו ולא ראינו שהאיש הזה חטא.

לגבי הרצון דורשים חכמים שהאיש צריך לרצות. מכאן למדו חכמים שהקרבן אינו מרַצה עד שיִרצה. כדי שיֵרָצה הקרבן וירַצה על האיש צריך שיִרצה האיש. מכאן למדו חכמים לתחומים רבים שבהם אין משמעות למעשהו של האיש אם נעשה שלא ברצון. אבל מסתבר שפשט הפסוק הוא שיקריב ובכך יהיה לו לרצון לפני ה', כלומר ה' ירצה בו. הפסוק אינו מדבר על רצונו של האיש אלא על רצונו של ה'.

ובשאלה על מה יכפר הקרבן דורשים חכמים שהעולה מכפרת על עשה. אלא שגם על זה יש תמיהות רבות. הלא אדם מביא עולה גם אם לא עבר על שום עשה, וגם לא מצאנו שמי שעבר על עשה מתחיב בעולה.

בראשי חדשים ובמועדים אנו מביאים חטאת צבור. היא מכפרת, לדעת חז"ל, על טומאת מקדש וקדשיו. אבל היא חובת היום ותקרב גם אם אנו בטוחים שלא היתה שום טומאה. כלומר: יתכנו כפרה ורִצוי גם אם אין חטא.

הקרבן מכפר ומרצה. נכון שבפשטות כל אדם הוא טהור ומכֻפָּר אא"כ נטמא או חטא. אבל החִדוש שמחדשת כאן התורה הוא שמי שרוצה להתרצות ולהתכפר לפני קונו, יכול לעשות זאת גם אם מעולם לא נטמא ולא חטא. אדם בא לפני ה' ומתרצה לפניו. כמובן, כפי שאומרים חז"ל, הדבר תלוי ברצונו שלו. אבל הרוצה להתקרב אל ה' ולקרב את נפשו לה' מתרצה ומתכפר לפני ה' גם אם לא חטא. תמיד יש לאדם לאן להתקדם בדרך אל ה', אל הקדושה ואל הטהרה.

וראה מה שכתבנו לקראת יום הכפורים.

"ונרצה לו לכפר עליו" האמור בעולה, אינו בהכרח כפרה על חטא כמו שדרשו המדרשים על עשה ועל הרהור, שהרי התורה לא מזכירה שהאיש חטא. נרצה לו לכפר עליו היינו להיות כֹפר, לעלות אל ה' במקומו. ובכך כאילו מעלה האדם את עצמו ועולה אל ה'. העולה היא תחליף לאיש המקריב אותה. ממילא מתישרות מחשבותיו אל ה', והוא עולה ועובד אותו, ומקים את מצוות העשה שצוה ה', כלומר: מקדיש את עצמו לה' ונעשה עבד שלו, ודרך העבד לעשות מצוות עשה שמצוהו רבו. זוהי העליה אל ה' של העולה. אין הלכה שהחושב מחשבה לא נכונה או המבטל עשה יקריב עולה. ואולם, מי שמעלה עולה לכפר עליו, כלומר: במקומו, ממילא תִקן עברות אלה. ונרצה לו לכפר עליו, כשסמך ידו על ראש קרבנו, כלומר: כשעומד לפני ה' ואומר הריני לפניך, וזה קרבני העולה ונשרף תחתי, והוא הכֹפר שלי, והריני מקדיש את עצמי ומוסר את עצמי לפניך כמוהו. ממילא מעתה יחשוב דברי קדושה, ויעשה מה שה' מצוהו.

תפקיד הקרבנות

פרשתנו מדברת על חמשת סוגי הקרבנות: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם.

עולה היא נתינה מוחלטת לה'. אב כל העולות הוא האיל שהעלה אברהם תחת בנו (אע"פ שגם נח לפניו כבר העלה עולות, כאשר מצא שבחסדי ה' זכה להברא מחדש במקום העולם החרב). כאשר רוצה אברהם לבטא את היותו מוסר את יצחק מסירה גמורה לה', הוא מביא איל ומעלה אותו כליל לה'. בכך באה לידי בִטוי מסירת עצמנו במסירה מלאה לה'. מאז, כל הנראה אל ה' בהר ה' יראה, מביא עמו עולה. בכך הוא אומר לה': הריני מוסר את עצמי לפניך. אמנם, אין תועלת בכך שאשרוף את גופי באש, אבל אני מוסר לך את עצמי ומתחייב להיות עבדך ולשרתך בכל דבר ודבר, וסמל לדבר הבהמה הזו שאני מוסר לך במסירה שלמה.

התורה אומרת על העולה "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו". ונשאלת השאלה, על מה מכפרת העולה, הלא לא מצאנו בשום מקום שהאיש הזה חטא. יש להשיב שלכפר היינו להיות כֹפר, כלומר: לעלות במקומו על המזבח. חז"ל אומרים שעולה מכפרת על עשה, וגם דבריהם מתבררים היטב לאור מה שכתבנו. ע"י העולה אדם מתחיב להיות עבד לה' ולגייס את כל כחותיו לעבודתו, היינו לעשות מצוות עשה ללא הפסקה. לכן היא מכפרת על עשה.

לעֻמת זאת, מנחה היא מתנה. מצאנו במקומות רבים בתנ"ך שהמנחה נִתנת לשליט. או לאדם שיראים ממנו. אדון הארץ מקבל מנחה מתבואת הארץ, לאמר הנה מלאתי את חובי לאדון, והשאר לי הוא. גם התורה מצוה לתת מתבואת הארץ מנחה לאדון הארץ. אך נלוית לה עולה.

קין הביא מנחה ללא עולה. וה' לא שעה אל מנחתו. מנחה הנִתנת כדי לצאת ידי חובתי לאדון הארץ וללכת, אין ה' שועה לה. צריך להביא עמה עולה. הראשון שהביא עולה, והראשון שבנה מזבח, הוא נח. נח שראה כיצד כל חייו תלויים בה', ומי שאינו עבד לה' מת, הבין שהוא עבד לה' והעלה עולות.

שלמים הם תשלומים. המלה שלמים נגזרת מהפעל לשלם. פסוקים רבים בתהלים מזכירים את הזבחים, הנדרים, והתודה, עם הפעל לשלם. כגון "זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך", "אשלם תודֹת לך". ועוד. פרשת ויקרא שאינה מלמדת אלא מי מביא קרבן, אינה אומרת מה יֵעשה באותו תשלום. אך פרשת צו, המלמדת את תורת הקרבנות אחרי הקרבתם, מלמדת שאת השלמים אוכלים מביאיהם, והחזה והשוק לכהנים. ה' אומר לנו שאם אנו חשים צֹרך לשלם לו על הטובה אשר גמלנו, התשלום שהוא רוצה הוא שנאכל לפניו משלחנו ונשמח לפניו בביתו.

חטאת באה לחַטֵּא ולטהר ולנקות. יש אומרים שהיא מלשון חֵטא, אבל רוב החטאות שבתורה אינן באות על חטא, אלא על טומאה או שהזמן גרמן. חטאת באה לחַטֵּא. מי שצריך נִקוי מחטא או מטומאה או שצריך לקדשו מביא חטאת. (ולכן אין מקום לכל הקושיות מה חטא הטמא ומה חטאו ישראל שהם צריכים חטאת, חטאת היא לא מלשון חֵטא אלא מלשון חִטוי (ולכן גם הפרה הבאה לחטא נקראת חטאת)).

קרבנות רבים של התקרבות והתקדשות בנויים מחטאת ועולה, ואח"כ הקרבן שהוא עניין היום. כך הוא במלואים, איל המלואים בא אחרי חטאת ועולה. כך הוא במצורע. (הדומה למלואים, ואשמו נעשה בדומה לאיל המלואים). כך הוא הן בנזיר טהור והן בנזיר טמא. כך הוא ביוה"כ, שרק אחרי חטאת ועולה על אהרן וחטאת ועולה על העם, אפשר לשלח את השעיר המשתלח עם כל עוונות בני ישראל. מלבדם, יש קרבנות התקדשות רבים שהם רק חטאת ועולה.

כל המתקרב אל ה' עושה זאת אחרי חטאת ועולה, קֹדם סור מרע. חִטוי האדם מחטאתיו, ואח"כ עשה טוב. עולה היא הצהרה על נתינה עצמית של האדם לה'. כלומר היא עשה טוב. (אולי לכן אמרו חכמים שהיא מכפרת על עשה, כי היא רתימת האדם לעשות מעשים לה'). אחרי סור מרע ועשה טוב באה ההתקרבות.

אשם הוא חוב. פירוש המלה אשָם הוא חוב (או תשלום חוב, כמו שנאמר השב תשיבו לו אשם, וכן ונתן לאשר אשם לו, כלומר לאשר חב לו). לכן באשם יש דין מיוחד: הוא בא בערכך בכסף שקלים. יש לו שוי. אשם בא גם כאשר לא ידוע חטא מסוים, כגון באשם תלוי, ידוע שעל האיש רובץ חוב, שלא כמו בחטאת שאינה באה אלא על חטא מסוים. חטאת באה לחַטֵּא, ואם אין כתם מסוים ידוע שצריך חִטוי, אין מקום לחטאת. אבל אשם הוא תשלום חוב. מי שנשבע לשקר בשם ה' חב לה'. השתמש בשם ה' כדי לחטוא. גם המועל בקדשי המקדש מעל בממון שמים. לכן הוא מתחיב אשם כדי להשיב את חובו. (וכפי שנבאר להלן בפרק "עולה ויורד ואשם למי שהתחייב לה'"). הפרשה מלמדת שגם מי שספק אם חטא - אשם הוא אש‎ֹם אשם לה'. למה קובעת התורה שאשֹם אשם? הלא אין כאן חטא ידוע. היא היא. אמנם אין חטא מסוים שאפשר לומר בודאות שהאיש חטא בו, ולכן אינו יכול להביא חטאת. אבל אדם מחויב לרצון ה' בכל רגע ורגע, ואם חרג מכך - חב כלפי ה'. לכן כל מי שחטא, גם אם הקרבן לא בא לחַטֵּא חֵטא מסוים אלא למרק את חובו הכללי של האדם לה', האדם חיב לה'. לכן, דוקא באשם תלוי, שמביא אדם שאינו יודע אם חטא, מדגישה התורה: אשם הוא אשם אשם לה'. אדם הוא שומר עבור ה' בכל רגע, ואם אינו יכול להשבע ששמר כראוי - מתוך שאינו יכול להשבע ישלם.

אשה ריח ניחוח

הביטוי "לחם אשה ריח ניחוח", או מרכיביו השונים, נאמרו על עולה, מנחה ושלמים, אך לא נאמרו על חטאת. בכמה מקומות הדבר בולט לעין, כגון במלואים, שם איל העולה ואיל המלואים הם אשה לריח ניחוח, אבל פר החטאת לא. או כאשר ישגו ישראל ויעשו פר עולה ושעיר חטאת, נאמר בפירוש: "וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה’ וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה’", העולה היא אשה, והחטאת היא חטאת לפני ה'. היא לא אשה ריח ניחוח לה'.

לכאורה, לכלל הזה יש יוצא מן הכלל. נאמר על חטאת יחיד: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ:  וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר הוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ". ואולם, לאור העובדה שחוץ מהפסוק הזה בולט מאד שחטאת אינה אשה ריח ניחוח, נראה שעלינו לפרש גם בפסוק הזה, ש"אשה ריח ניחוח" אמור על זבח השלמים האמור בו. את כל חלבה של החטאת יסיר, כאשר מסירים ומקטירים לריח ניחוח בזבח השלמים.

מהו אפוא ההבדל בין אשה ריח ניחוח לבין חטאת? מסתבר שיש להסביר זאת לפי ההסבר שהסברנו לעיל לגבי ההבדל בין הקרבנות השונים. חטאת באה כדי לחַטֵּא את המקריב. עולה, ובמדה מסוימת גם מנחה ושלמים, באים כקרבן במקום המקריב אותם. הם מיצגים אותו. הם עולים אל ה' כדי להתרצות לפניו ולעשות את רצונו. עשית רצון ה' והקדשת אדם את עצמו לה', היא ריח ניחוח לה'.

נדבה

פרשת הקרבנות פותחת בקרבנות נדבה, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. החובה להביא קרבנות נלמדת רק בהמשך הספר.

מבחינה זאת דומות פרשיות הקרבנות לפרשיות עשית המשכן. גם פרשת תרומה ופרשת ויקהל פותחות בתרומה הנִתנת מנדבת הלב, ורק אח"כ עוברות לצווי.

למה יקריב אדם קרבן? שאלה זו עומדת בשרש ספר ויקרא. אדם מקריב קרבן כדי לעשות את רצון ה'.

במלחמת עמלק (שבחלק מהשנים נקראת בשבת ויקרא), נאמר: "הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים".

הפרשה פותחת ב"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", אך שלא יטעה, אין כאן שֹחד לה' או יצירת מטרה שבה העִקר הוא הקרבן. העִקר הוא השמיעה בקול ה'.

חז"ל עמדו על הסדר "אדם כי יקריב מכם קרבן", ולא "אדם מכם כי יקריב קרבן" כפי שלכאורה מחייבת הלשון. מכאן דרשו חכמים שכל המקריב קרבן כאילו מקריב את עצמו. כלומר: שים לב, ענינו של הקרבן הוא לא לקרב את ה' אליך, אלא לקרב את עצמך אל ה'. אמנם הקרבן הוא מעשה שאתה בחרת לעשות, בנדבה, ולא נצטוית עליו. וכך ראוי שיהיה, אבל בתנאי שהוא מבטא שאיפה לבטל את רצונך בפני רצונו, ולעשות קֹדם כל את אשר נצטוית.

שאול עמד בפני מבחן מעין זה. ה' צִוה אותו לעשות מעשה מאד קשה, גם מבחינת עמידתו כלפי העם, וגם מבחינת עמידתו כלפי אומות העולם. אין סִכוי להסביר לא לאלה ולא לאלה מדוע אתה עושה את המעשה הזה. השאלה היא בפני מי תתכופף ותתבטל, בפני דעת הקהל או בפני ה'? כל כוון שתבחר, הפכת את עצמך לאפס כלפי הצד השני. אם אתה ירא את העם ושומע בקולם, מתברר שאינך ירא את ה'. אם אתה ירא את ה', העם יבוז לך ויחשוב עליך דברים רעים. השאלה היא את מי אתה ירא ומוכן לבטל את עצמך בפניו, עד שתקריב את עצמך בהויתך כלפי הצד השני. למי אתה מקריב את עצמך.

לפעמים, הדרך הקלה להקריב את עצמך היא דוקא ע"ג המזבח. לא זה מה שנדרש. מה שנדרש הוא לעשות את רצון ה', גם אם הוא לא קל. אם ה' רוצה למחות את עמלק מתחת השמים, זה מה שצריך לעשות. גם אם תמצא את עצמך חשוב לאפס בעיני מי שבאמת אתה רוצה לשאת חן לפניו. רְצֵה באמת לשאת חן לפני ה' ולא לפניהם, התקרב אל ה' והתרחק מדעת הקהל.

שאול נִסה לשחד את ה', או לפחות את שמואל, בקרבן לה'. זה לא פועל. קרבן אינו שֹחד.

לפעמים קל לנו הרבה יותר להקריב עולות וזבחים, מלשמוע בקול ה', אבל מעשה כזה, אם יֵעשה, אינו קרבן לה', הוא קרבן לעצמך.

קרבן יכול וצריך לבא בנדבה, מעֹמק הלב והרצון. בתנאי שהרצון הוא להתקרב אל ה' ולעשות את רצונו.

קל לחטוא ואח"כ להביא קרבן ולהרגיש קרוב לה'. אפשר אפילו להביא את פירות החטא אל ה', ולהרגיש שהנה הנה אנו קרובים אל ה'. מרצוננו ומנדבתנו נתנו נדבה לה'. נגד זה יצאו הנביאים. ולזה התכונו חז"ל כשעמדו על כך שהפרשה איננה פותחת ב"אדם מכם כי יקריב" אלא ב"אדם כי יקריב מכם". הקרבן והנדבה לפני ה' רצויים, כאשר הם מבטאים את רצונו של האדם להתקרב אל ה' בכל עניני חייו, ולתת את חייו לה'. כלומר: להנהיג את חייו ע"פ דברי ה', ולא לרתום את ה' לרצונותיו.

הפרשה אומרת "אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'". פשט הפסוק, כמו שעולה מפסוקים דומים לו, הוא שיֵרצה לו לפני ה', שהאיש יתרצה לפני ה'. אך חכמים דרשו שהאיש צריך לרצות להקריב. ונראה שהיא היא. אם האיש אינו רוצה להתרצות לפני ה' ולעשות את רצונו, לא יוכל להתכפר. הכפרה תלויה ברצון שלו להתרצות לה'.

מבחינה זאת דומים ספרי ויקרא ובמדבר לפרשיות תרומה ותצוה או ויקהל ופקודי. מעורבים כאן הרצון של האדם עם צווי ה'. עשית משכן עם עשית עובדים. תרומת נדבה עם פקודים. גם המשכן, שנעשה כֻלו על פי מראה מדויק וע"פ צווי, נעשה דוקא מתרומה של איש אשר ידבנו לבו. ובלבד שאת הנדבה יתן לגמרי ויוציא את עצמו מתוכה. שהוא נותן את עצמו בלב שלם ומבטל את עצמו, מתוך ידיעה שאחרי שיביא - יעשו בתרומה מה שצוה ה' ולא מה שהתורם רוצה. כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'. אך גם כשאתה נותן - זוהי תרומת ה' ולא תרומתך. מי שיכול לעשות זאת, יכול להיות מלך ישראל. וליצג את ה' בשליטה בישראל.

מנחת בכורים

פרשתנו מתחלקת לשני חלקים. החלק הראשון, העוסק בעולה, מנחה ושלמים, עוסק באדם המביא קרבן מרצונו. הוא רוצה להקריב ולכן הוא מתנדב. החלק השני, עוסק באנשים שמביאים קרבן על חטאם.

ואולם, בתוך המנחות נזכרת מנחת הבכורים שהיא מצוה ולא נדבה. אם כן, למה נזכרה כאן, ולמה פותחת הפרשה בלשון "אם", אם תקריב מנחת בכורים? לכאורה היה צריך לכתוב הקרב מנחת בכורים.

יש להשיב שמבחינת הנושא של פרשת ויקרא, זהו "אם". "ואם תקריב מנחת בכורים", מתפרש כמו וכאשר תקריב מנחת בכורים. (המלים אם וכאשר הן דומות). והוא המשך של סדרת המנחות הנזכרות כאן. אם מנחה על המחבת קרבנך, אם מנחת מרחשת קרבנך וכו'. התורה מפרטת חמשה סוגי מנחות: מנחת סלת, מנחת מאפה תנור, מנחת מחבת, מנחת מרחשת ומנחת בכורים. הן נבדלות זו מזו בכך שכל אחת מהן היא מין מאפה או תבשיל אחר, ולכן התורה מיחדת לכל אחת מהן פרשיה, כמו שבעולה היא מיחדת פרשיה לבקר, פרשיה לצאן ופרשיה לעוף, וכמו שבשלמים ובחטאת התורה מיחדת פרשיה לבקר, פרשיה לכבשים ופרשיה לעזים.

ואמנם במנחת בכורים יש גם מצוה, אבל המצוה הזאת אינה מעניינה של פרשת ויקרא. פרשת ויקרא מדברת על דרך הבאת המנחות, כאשר מקריבים מנחת סלת – יקריבו כך. כאשר מקריבים מנחת מרחשת – יקריבו כך. כאשר מקריבים מנחת בכורים – יקריבו כך. המצוה לעשות כך מקומה במקום אחר בתורה.

ואכן הצווי להקריב מנחת בכורים נזכר בתורה במקום אחר: בפרשת המועדים שבפרשת אמר. שם נאמר שיש להביא את עֹמר ראשית הקציר אל הכהן. שם לא נאמר שצריך להקריב ממנו על המזבח, שם המצוה היא להניף את העֹמר. הנפת העֹמר היא מצוה התלויה בזמן. היא מצות המועד. לבא לפני ה' ולהציג בפניו את ראשית הקציר. זוהי המצוה. הנושא של פרשת ויקרא הוא מהו הקרבן ומה ממנו עולה על המזבח. (מה נעשה בקרבן אחרי הקרבתו - בזה עוסקת פרשת צו, וגם אנחנו נעסוק בכך בפרשת צו). ומבחינת הנושא של פרשת ויקרא, מנחת הבִכורים היא עוד אחת מסדרת המנחות, שיש לבאר בפרשתנו מה סדר הקרבתה כאשר מקריבים אותה. המצוה של פרשת ויקרא היא מעשה ההקרבה וסוג המנחה, להביא גרש, לקמוץ ממנו, ולהעלות את הקמץ והלבונה על המזבח.

אלא שאם כך, יש לשאול שאלה אחרת: למה המנחה לא נקראת בפרשתנו מנחת גרש אלא מנחת בִכורים.

מנחת הבִכורים נבדלת מיתר המנחות לא רק בכך שהיא מין אחר, שהיא גרש ולא סלת, אלא גם בכך שכל יתר המנחות שנזכרות כאן הן מנחות נדבה, ונקראות על שם המין שממנו הן עשויות, ואילו מנחת הבכורים היא מנחה צבורית, ואיננה נקראת על שם המין שממנו היא עשויה אלא על שם הסִבה שבגללה היא באה.

לא לכל דבר מנחת הבכורים היא עוד אחת מחמש המנחות שהפרשה עוסקת בהן. פסוקי הסִכום של המנחות הפותחות ב"ונפש כי תקריב קרבן מנחה" באים עוד לפני מנחת הבכורים, וכבר שם נאמרו הדינים הכלליים של המנחות: אִסור חמץ, שאור ודבש, והחיוב למלוח. מנחת הבכורים אינה חלק מהמנחות הקרבות ע"י נפש אשר תקריב. כל המנחות אינן באות אלא ע"י יחיד ("נפש"), ואפילו שנים לא יכולים להביא מנחה בשותפות. אבל אין הנפש יכולה להביא קרבן מנחה, לפני שתקרב ע"י הצבור כולו מנחת הבכורים. מנחה שכל ישראל שותפים בה בלשון יחיד ("תקריב" וכו'), והיא מיצגת את תבואת כל הארץ. היא לא נקראת מנחת גרש, היא נקראת מנחת בכורים כי היא בכורים לכל המנחות.

לא תאפה חמץ

על חג המצות נאמר: "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי". וכן: "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל". למה מצוה התורה להשבית שאור? מפני שאסור לאכול חמץ. כיון שהחמץ נאסר, ממילא אין צרך בשאור.

בפרשתנו, לגבי מנחה, אנו מוצאים סדר הפוך: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". כאן אִסורו של החמץ נובע מאִסורו של השאור, ולא להפך. השאור והדבש נאסרו, ולכן ממילא אי אפשר לאפות חמץ.

לגבי פסח אין טעם להזכיר את הדבש, נכון שהוא יכול להחמיץ עִסה, אבל יש לו גם שִמושים אחרים, לכן אפשר להחזיק אותו בפסח. במנחה – עִקר האִסור הוא השאור והדבש עצמם.

והפעל "תשבית" אמור גם כאן. לא על השאור והדבש אלא על הצד השני שלהם: "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח". המצוה הזאת אמורה על כל הקרבנות, אבל היא נאמרה דוקא במנחה. כנִגוד לשאור והדבש. שאור ודבש לא תקריב, מלח לא תשבית.

ויש כאן גם פסוק המסייג את האִסור: "קרבן ראשית תקריבו אתם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח". השאור והדבש ראויים לקרבן לפני ה', אבל אינם ריח ניחוח.

המלח מלמד על השִמּור ועל הנצח, ולכן הוא ברית, והוא עולה על המזבח. השאור והדבש מלמדים על ההתחדשות, והם קרבן ראשית.

כל הקרבנות האלה הם מנחות. דינים אלה, של אִסור שאור ודבש ושל מלח על הקרבן, אמורים דוקא לגבי מנחה, אע"פ שהם נוהגים בכל הקרבנות. המנחה היא דורון שנִתן ע"י העם לשליט, במקומות רבים בתנ"ך אנו מוצאים שמביאים מנחה לשליט על הארץ. גם במקדש, המנחה היא המלכת ה' וההכרה בכך שתבואת ארצנו לו היא, והוא אדון העולם. כאן עלינו להזכיר שהברית עמו היא ברית המלח ולאו דוקא ברית התבואה. המלח הנצחי, שאיננו צומח מדי שנה בשדה, ומאפשר למה שצומח מדי שנה לשרוד זמן נוסף, הוא מרכיב הכרחי בהבאת המנחה לה'. החיוב במנחה אמנם מתחדש מדי שנה, אך הוא נשען על ברית קבועה עם ה' שאינה תלויה בהבאת המנחה מדי שנה.

ומיד מוסיפה התורה ומצוה על מנחה מיוחדת, המשלבת את הברית ואת הראשית: "ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך". בחדש הראשון קרבה מנחת בכורים, שהיא גם ראשית הקציר וגם ברית אלהינו. בחדש הזה אנו מצֻוִּים להשבית את השאור, ולדעת שגם הראשית היא ראשיתו של נצח.

עולה ויורד ואשם למי שהתחייב לה'

על שלש עברות חִיְּבה התורה קרבן עולה ויורד: על הנשבע להעיד ולא העיד, על העובר על שבועתו, ועל המטמא את המקדש. על עברות אלה חיב אדם קרבן שאינו קבוע. בשאר העברות, מביא אדם חטאת כדי לחַטֵּא את חטאו, ולכן אין חשיבות לשאלה מה מצבו של האדם, יש קרבן קבוע שמחַטֵּא את החטא. אבל בעברות אלה המטרה אינה רק לחַטֵּא את החֵטא אלא להתאים את הקרבן להרגשתו של האדם. הכפרה היא על האדם ולא על החֵטא ולכן היא תלויה במאמץ של האדם ולא במעשה קבוע.

אחרי פרשיות קרבן עולה ויורד, מביאה התורה שלשה חיובי אשם. יש בתורה ששה אשמות, שלשה מהם בפרשתנו: אשם מעילות, למי שמועל בקדשי ה', אשם תלוי, למי שלא יודע אם חטא או לא, ואשם גזלות, למי שנשבע לשקר על ממון.

יש קשר בין המצוות שעליהן קרב עולה ויורד למצוות האמורות כאן לגבי אשם. הנשבע לשקר חיב קרבן עולה ויורד, ואם נשבע על ממון חיב אשם. המטמא את המקדש חיב קרבן עולה ויורד, ואם מעל במקדש חיב אשם. עמידתו של אדם היא מול ה', גם כשהוא עומד מול חברו, ואם נשבע לחברו בשם ה' לשקר – עליו לשלם לה' ולא רק לחברו. וכן המועל בקדשי ה' כמועל בשם ה'. ומי שנשבע בשם ה' ומעל בממון – מעל בה'.

קרבן עולה ויורד מוערך כתשלום שיכביד על האדם, ולכן הוא נקבע ע"פ עשרו של האדם. גם אשם הוא תשלום ובא בערכך. קרבן עולה ויורד דומה לאשם. כך אנו למדים גם מהופעת המלה אשם בענין קרבן עולה ויורד פעמים רבות. ואעפ"כ קרבן עולה ויורד הוא חטאת. השעירה היא חטאת, העופות הוא לחטאת ראשונה, וגם על הסֹלת נאמר "עשירית האפה סלת לחטאת", ונאמר עליה עוד פעמַים "חטאת היא". ולא נאמר עליה שהיא מנחה אלא רק שתהיה לכהן כמנחה. לא מנחה היא כי חטאת היא. אלא שתהיה לכהן כאילו היתה מנחה. נאמר עליה בפירוש כי חטאת היא. קרבן עולה ויורד הוא חטאת, לכן הוא נקבה ונעשה כחטאת. נמצא אפוא שקרבן עולה ויורד הוא חטאת, אבל הוא בא על אשמה.

נראה שפירוש המלה אשָם הוא חוב (או תשלום חוב, כמו שנאמר "השב תשיבו לו אשם", וכן "ונתן לאשר אשם לו", כלומר לאשר חב לו). לכן אשם בא בכסף שקלים. יש לו ערך, הבהמה צריכה להיות שוה דמי ערך, כלשון התורה "בערכך". אשם בא גם כאשר לא ידוע חטא מסוים, כגון באשם תלוי, אם ידוע שעל האיש רובץ חוב. שלא כמו בחטאת שאינה באה אלא על חטא מסוים. חטאת באה לחַטֵּא. לאו דוקא לחַטֵּא חֵטא, לפעמים היא באה כדי לחַטֵּא טומאה, אבל תמיד היא באה לחַטֵּא דבר ידוע. חטאת מלשון חִטוי. כאשר צריך לחַטֵּא את האדם מלכלוך מסוים, בין אם זה חֵטא ובין אם זו טומאה, באה החטאת ומחטֵאת. אשָם הוא חוב, והוא רובץ על האדם. (אשם אמור בדרך כלל בלשון השבה. "והשיב את אשמו", "ואת אשמו ישיב", "אשמם אשר ישיבו", "האשם המושב" ועוד. כי אשם הוא חוב). בנגוד לחטאת שבאה לא על האדם אלא על החטא או על הטומאה. קרבן עולה ויורד הוא חטאת, אבל הוא בא על עברות דומות לאשמות שבפרשת ויקרא. משום שיש בו התייחסות למצבו של האדם ולא רק לחטא עצמו.

אשם הוא חוב הרובץ על האדם. לכן דורש ר' נתן: מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו שמוציאים מזה ונותנים לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו. אשר אשם לו, כלומר: אשר חיב לו, לאו דוקא מי שלוה אלא מי שרובץ עליו חוב, כשהחוב חל על האיש. לעֻמת חטאת הבאה לחַטֵּא כתם מסוים, האשם בא להחזיר את חובו של האיש. אשֵם הוא חיב. האשם הוא תשלום ולכן הוא בא בכסף בערכך. ונראה שכך דורש ר' נתן: המשתמש בשם ה' כדי להוציא ממון שאינו זכאי לו מאדם אחר - חיב כסף לה', וה' כביכול ישלם לאיש שלו נשבע האשם לשקר. ומכך שמוציאים מהנשבע לאשר אשם לו, אנו למדים שהנושה בחברו וחברו בחברו שמוציאים מזה ונותנים לזה."

מי שטִמא את המקדש חיב קרבן עולה ויורד, אך מי שנהנה ממונית מהמקדש חיב אשם. מי שנשבע ולא קים, ללא השלכה ממונית - חיב קרבן עולה ויורד. מי שנשבע והוציא ממון - חיב אשם. האשם הוא חוב ממוני לה'. לכן הוא בא בערכך בכסף שקלים.

מי שנשבע לשקר בשם ה' חב לה'. כביכול השתמש בשמו של ה' כדי לחטוא. גם המטמא את המקדש או המועל בקדשי המקדש - מעל בממון שמים. לכן הוא מתחיב אשם או קרבן עולה ויורד. הפרשה מלמדת שגם מי שספק אם חטא - אשם הוא אש‎ֹם אשם לה'. אמנם אין חטא מסוים שאפשר לומר בודאות שהאיש חטא בו, ולכן אינו יכול להביא חטאת. אבל אדם מחויב לרצון ה' בכל שעה ושעה ובכל רגע ורגע, ואם חרג מכך - חב כלפי ה'. לכן כל מי שחטא, גם אם הקרבן לא בא לחטא חטא מסוים אלא למרק את חובו הכללי של האדם לה', האדם חיב לה'. לכן, דוקא באשם תלוי מדגישה התורה: אשם הוא אשם אשם לה'. אדם הוא שומר עבור ה' בכל רגע, ואם אינו יכול להשבע ששמר כראוי - מתוך שאינו יכול להשבע ישלם. בעולה ויורד נאמר והוא עד או ראה או ידע, אבל באשם תלוי נאמר והוא לא ידע. אם לא ידע - אשֹם אשם לה'.

אשם הוא

פרשת ויקרא מחולקת לארבעה דִבורים של ה' אל משה. הראשון (המכונה במדרש "דבורא דנדבה") עוסק בקרבנות שאדם מביא מנדבת לבו, עולה, מנחה ושלמים. השני עוסק בחטאות. הנושא האמור בדבור הזה הוא הכפרה על כל מי שחטא, וגם הוא פותח בבקר ועובר לצאן כמו פרשיות העולה והשלמים, אלא שהחטאת תלויה בשאלה מי חטא. היא קרבן חובה, ולכן התורה גם קובעת מה יקריב.

שני הדִבורים האלה מטרתם אחת: ללמד מי מביא איזה קרבן. אלא שהראשון עוסק בנודב והשני עוסק בחוטא.

פרשיות האשם מחולקות לשנים. פרשיות האשם לכאורה אינן עוסקות בשאלת דרכי הקרבן (לגבי אשם, דרך ההקרבה מובאת בפרשת צו) אלא בהחזר האשם לה'. במיוחד הפרשיה השניה של האשם, המוקדשת כֻלה לאשם גזלות (שאם לא די בה, הנושא הזה מקבל פרשיה משלו גם בפרשת נשא). האשמות השונים נזכרו במקומות שונים ברחבי התורה, כאן נזכרו שלשה אשמות, גם כאן הנושא האמור הוא מי צריך להביא קרבן ואיזה קרבן, אבל כאן יש מטרה אחרת לפרשה. מטרה אחרת הכובשת את הבמה. במיוחד בדִבור הרביעי של הפרשה: אשם גזלות.

עִקר הצווי באשם גזלות הוא לא האשם. עִקר הצווי הוא ההשבה: "וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא:  אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ". רק אח"כ מוסיפה התורה: "וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה’ אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן". לא זו מטרת הפרשיה.

האיש הזה חטא ואשם גם לחברו וגם לה'. הוא אשם לחברו בממון, ואשם לה' כי הוא נשבע בשם ה' על שקר. ראשית, הוא משיב את האשם לאשר הוא לו. רק אח"כ, הוא מביא גם את אשמו לה'. מטרת הפרשיה היא התשלום.

תפקידו של אשם הוא לשלם חוב. יש כאן שתי פרשיות אשם שמטרתן תשלום החוב למזבח. התורה מתארת את הקרבן שצריך להקריב כדי לשלם. אם חטא גם לחברו – ישלם לחברו תחִלה ואז ישיב למזבח. הוא לא יכול להשיב למזבח כל עוד גזל חברו בידו.

פורסם גם כאן וכאן