מקדש – מקום, מחצות ורצפה
הגמ' (זבחים כד:) אומרת: "בעי רבי אמי: נדלדלה האבן ועמד עליה, מהו? היכא דאין דעתו לחברה לא תיבעי לך דודאי חייצא, כי תיבעי לך - דדעתו לחברה, מאי? וכיון דדעתו לחברה כמה דמחבר' דמיא, או דילמא השתא מיהא הא תלישא? רבה זוטי בעי לה הכי, בעי רבי אמי: נעקרה האבן ועמד במקומה, מהו? מאי קא מיבעיא ליה? כי קדיש דוד - רצפה עליונה קדיש, או דילמא עד לארעית דתהומא קדיש? ותיבעי ליה כל העזרה כולה! לעולם פשיטא ליה דעד ארעית דתהומא קדיש, והכי קמיבעיא ליה: דרך שירות בכך, או אין דרך שירות בכך? תיקו".
בפשטות נראה שהבעיא הראשונה היא חלק מדיני עבודה, האם האבן חוצצת לגבי הכהן העובד, ואילו הבעיא השניה היא חלק מדיני קדושה, מבנה הבית, האם המקום מקודש ע"י כך. אך הגמ' דוחה זאת ואומרת שפשיטא שיש כאן קדושה, ולא באבן תליא מילתא, אלא שהשאלה היא האם דרך שרות בכך. (גם בבעיא הראשונה נראה שפשיטא לגמ' שהמקום הוא שקדוש, כי הבעיא היא האם האבן חוצצת בפני מה שתחתיה וא"כ פשיטא שתחתיה קדש.)
הרמב"ם התיחס לנדלדלה (נתנדנדה) בהל' ביאת מקדש (ה יט), ולנעקרה בהל' ביה"ב (א י). ומכאן נראה שהוא סבר שהבעיא הראשונה עוסקת בהל' עבודה והשניה עוסקת בהל' ביהמ"ק, כלומר: במבנה הבית.[1]
בפשטות הגמ' עולה שקדוש המקום תלוי בדוד, ופשיטא שהוא קדש את המקום ולא את שורת האבנים העליונה. הרדב"ז (ביה"ב א י) אומר שהרמב"ם לא פסק כגמ' זאת שהרי הוא סובר שמחִלּות שתחת העזרה ופתוחות לחול לא מתקדשות, וא"כ א"א לומר שהרמב"ם סובר שהעזרה התקדשה עד התהום, אבל מפשט דברי הרמב"ם נראה שהוא סובר כגמ' זאת, וכן כתבו רוב האחרונים. את קושית הרדב"ז אפשר לתרץ בכך ש"עד התהום" היינו שהמקום קדוש ולא הרצפה. ומשום כך קדושתו היא גם ללא מחצות, וא"כ גם ללא מחצה תחתונה, שהרי לא המחצות נתקדשו אלא המקום. ואעפ"כ מחִלּות הבאות אל מתחת למקום זה אינן נחשבות כאותו המקום, כדרך שהעומד מעל מערת קבורה אינו טמא כי פתחה הוא מקומה, וכדרך שמהלך אדם במערה בשבת אף יותר מאלפים אמה וקל תוכה מעל גבה. כי פתחה של מחִלָּה הוא מקומה. ודברי הגמ' "עד ארעית תהומא קדיש" משמעותם שהמקום קדוש ולא שכבה כלשהי של הקרקע, מחִלּות אינן בכלל זה אם הן פתוחות לחוץ.
מסתבר שגם הרדב"ז יודה שאם הוציא את האבן לחוץ ועמד עליה ועבד חייב משום קדשים בחוץ, כלומר: הרדב"ז מחלק בין הקדושה לבין האסור להקריב בחוץ והחיוב במקום המקדש. הקדושה תלויה בקיומו של בנין והוא אשר התקדש, והחיוב במקום תלוי בבחירת המקום ואין בזה שיכות לקדושה. נתן אולי למצוא לכך סמוכין בכך שהגמ' אומרת שדוד הוא שקדש את המקום, ואעפ"כ ממשיכים להקריב בבמה. הרמב"ם (ביה"ב ו יד) כתב ששלמה קדש. (וראה רדב"ז שהעיר שם). רש"י (זבחים קיט. ד"ה זו וזו שילה) אומר שקדושת המקום היא הגורמת לאסור הבמות. כן משמע בזבחים קז:, הגמ' שם תולה את אסור במות בדין קדשה לע"ל. כך אומרים גם תוס' ור"ן חולין יז. ד"ה כל שכן, שאם בטלה קדושת המקום הותרו הבמות. וכן משמע ברמב"ם כאן, וכן אומר הרמב"ם בפירוש בל"ת צ ובמעה"ק יט טו. תוס' בשבועות (טז. ד"ה דכולי) תולה את קדושת ירושלים בכך שהיא נחלה, כלומר: הקדושה והאסור תלויים זה בזה. מאידך הוא קושר את קדושת ערי חומה לכך[2] וזה קשה שהרי ערי חומה קדושתם מימות יהושע, ונתן לתרץ. תוס' במגלה (י. ד"ה ומאי) אומר שאין קשר בין הקדושה לבין אסור במות. וע"כ זאת דעת הראב"ד (ביה"ב ו יד), וראה קר"א זבחים קיט. ד"ה זו.
לדעת רח"ל הרמב"ם יפרש את קושית הגמ' "ותיבעי לך כל העזרה", שכל העזרה אינה ראויה לעבודה אם חסרה אבן. ויש לתמוה מה ההו"א (שהרי הגמ' דחתה את ההו"א) והלא לפי הרמב"ם המחצות אינן מעכבות והמקום קובע. ונתן לתרץ ששונה מחצה התחתונה ממחצות הצדיות, כי מחצה התחתונה היא חלק מהעבודה והרי היא ככלי[3]. ואולי זאת כונת הגמ' לגבי דרך שירות.
חזו"א (זבחים ה ב) כותב שההבדל בין שתי הלישנות בגמ' הוא שלפי לישנא קמא הרצפה מעכבת ואם אין רצפה א"א לעבוד. כאשר מקדשים, מקדשים את פני הארץ ולא את המקום, ולכן אומר חזו"א שגם במשכן העומד על הכלי פסול. דרך עבודה לעמוד על הארץ ולא על הכלי. לדעת חזו"א הרמב"ם פסק רק כלישנא קמא[4], ואליה כונתו בשני המקומות, ולא המקום קדוש אלא הרצפה (מעין דברי רדב"ז)
על שיטתם של אחרונים אלה קשה כי שיטתו של הרמב"ם היא שאין צרך במחצות וגם ללא בית ומחצות המקום קדוש ואפשר להקריב כי שכינה אינה בטלה (ביה"ב ו יד-טז) וקשה לומר שמחצות לא צריך אבל רצפה צריך. ואולי יש לבאר שהרצפה היא ככלי שרת, ואחד מכלי השרת הוא הרצפה, וכהן צריך לעבוד בכלי שרת זה (ולכן הוא צריך לקדש גם את ידיו וגם את רגליו) כפי שלומדת הגמ' רצפה מקדשת וכלי שרת מקדשים. לפ"ז צריך גם קדושת מקום וגם רצפה. את זאת קדש דוד ואת זאת שלמה (ומכאן יובן למה כתב הרמב"ם שלמה כשבגמ' נאמר דוד), ולכן יוסבר גם למה הרמב"ם כותב "ומרצפין כל העזרה", יש כאן חיוב.
אך עם כל התרוצים האלה עדין קשה כי עקר חסר מן הספר. הרמב"ם היה צריך לכתוב זאת בפירוש, מקריבים אע"פ שאין בית והוא שיש רצפה. הרמב"ם לא כתב בשום מקום שללא רצפה עבודתו פסולה[5]. ועוד – מנלן שיש כלי שרת כה"ג? ניחא אם נפרש שהדבר תלוי בקדושת המקום, א"כ צריך שיעמוד הכהן במקום ולא יחצוץ ביניהם דבר[6], אך היכן מצאנו חיוב לקדש את הרצפה ככלי שרת? ועוד – מפשט הגמ' נראה שהמקום קדוש ולא שורת האבנים העליונה, כמו שהבאנו בריש דברינו, ולשון הרמב"ם מורה שנקט את שתי הלישנות, שכן נקט בהל' ביה"ב נעקרה ובהל' ביא"מ נדלדלה, והביא שם את הדין של מקומהכ. ועוד - אם היה כאן דין של כלי שרת כמו בכל מקום - היה צריך שיגע בארץ בשתי רגליו, אך הרמב"ם פסק ע"פ סוגיתנו שאם רגלו אחת על הכלי ואחת על הארץ הולכים אחר רגלו שעליה נשען, כלומר: הדבר תלוי לא בנגיעתו בארץ אלא בעמידתו עליה, כלומר: בהיותו במקום קדוש. וכן קשות הקושיות דלעיל.
לכן נראה שלדעת הרמב"ם ורש"י הקדושה תלויה במקום, המקום[7] הוא שקדוש, לא המחצות ולא הרצפה, ולכן מותר תמיד להקריב, ואע"פ שאין בית, ואסור להקריב בבמות. לדעת תוס', ראב"ד ורדב"ז הקדושה היא בבנין המקדש, ובלעדיו א"א להקריב. אסור הבמות הוא אסור נפרד. הנגיעה ברצפה היא חלק מדיני העבודה ולא חלק מדיני המקדש.
ראה כס"מ ביה"ב א א. לדעת הרמב"ם המקדש והמשכן הם מצוה אחת. במשכן היה צרך במחצות, כי לא התקדש המקום. ולכן היו במות מותרות חלק מזמן המשכן. אך משנתקדש מקום המקדש אין השכינה בטלה וא"כ אין צריך מחצות, והבמות נאסרות. קדושת המקום, כמוה כבחירת המלך, אינה נעשית אלא ע"פ נביא, כי התורה תלתה את שני הדברים האלה בבחירת ה'. כלומר: כשה' בחר מקום הרי המקום קדוש ולא המחצות. ונראה שאין בכך מחלוקת בין הרמב"ם לסמ"ג, ומיום שיש בחירה אין צרך במחצות. וראה ביה"ב ו יא. וראה פרנקל ביה"ב פ"א ה"ג, פ"ו הי"ד.
[1] הרדב"ז (ביה"ב א י) אומר שהרמב"ם הביא בשני המקומות את אותה בעיא, ושתי הבעיות הן אחת ואיכא דבעי לה הכי ואיכא דבעי לה הכי. אך קשה לומר כן כשבגמ' יש שתי בעיות, אחת בנעקרה ואחת בנדלדלה, וכן ברמב"ם. וראה רח"ל.
[2] הרמב"ם (שמויו"ב יב טו) כותב שקדושת הערים בטלה ואינה תלויה בקדושת ירושלים שאינה בטלה. מל"מ (שמויו"ב י ט) טוען שגם לפי הרמב"ם קדושת ערי חומה תלויה בקדושת ירושלים לענינים מסוימים. אך הרדב"ז (ביה"ב ו יד) כותב שלפי הרמב"ם קדושת הערים בטלה.
[3] הגמ' (זבחים קיד.) מדברת על כך שרצפה וכלים מקדשים. הראשונים שם כותבים "מקודשים", אך נראה שגם הם לא חולקים ועקר הדבר הוא שמתוך שהם מקודשים הם מקדשים.
[4] דברים מעין זה מצאנו כבר בכס"מ והרדב"ז.
[5] הרמב"ם כתב (ביא"מ ה יט) "ואם עבד עבודתו כשרה הואיל ובמקומה עומדת", ונתן לדייק שאם אינה עומדת במקומה עבודתו פסולה. אך לא ברור איזה מקרה התכון הרמב"ם לדיק מכאן. יותר נראה שהוא התכון לשלול מקרה שבו עמד על האבן שלא במקומה, שאז פשוט כוון לדברי הגמ' בסוגיתנו "כי תיבעי לך דדעתו לחברה". כי אם לא תפרש כך את דברי הרמב"ם תיקשי לך תרתי: למה לא פסק הרמב"ם "והוא שדעתו לחברה" ומנין לקח הרמב"ם דין זה. והשתא א"ש שאבן שנמצאת במקומה מסתמא דעתו לחברה ואינה חוצצת.
[6] ולפ"ז במשכן אין דין כזה, כי שם המחצות הן שנותנות את הקדושה וצריך שיהיה מוקף מחצות אך ל"ד שיגע בארץ.
[7] וכן התרוץ שתרצנו לעיל לקושית הרדב"ז (עמ' לט), שבאמרנו "דוד עד ארעית תהומא קדיש" אין הכונה שרגבי העפר עד קרקע התהום קדושים, אלא כונתנו לומר שלא העפר והאבנים קדושות אלא המקום. ואם תביא עפר ממקום אחר יקדש ואם תוציא בטלה קדושתו. וא"כ המקום הוא שקדוש, אך מנהרה הפתוחה לחוץ נחשבת כעומדת בחוץ.