הסליחה הזאת היא מהסוג הקרוי פתיחה. כלומר סליחה שאמורה לפתוח את הסליחות של אותו יום, ולהיות בסיס ופתיחה לקטע "כי על רחמיך הרבים אנו בטוחים". לכן, כל הפתיחות מסיימות בבטחון על רחמיו של ה'. (רוב פיוטי הפתיחות עשויים לפי א"ב, וכל השורות בהם מתחלתם ועד סופם מסתיימות בחרוז אחד. אבל יש גם מיעוט פתיחות שאינו עומד בכללים האלה).
בתחילת הפיוט מתאר הפיטן את העובדה שאנו מבקשים רחמים מה' למרות שאין לנו זכות לעשות זאת כי אנו חוטאים:
שורת הפתיחה: אֵיךְ נִפְתַּח פֶּה לְפָנֶיךָ דַּר מְתוּחִים: דר מתוחים היינו דר שמים, מתוחים הם השמים כמו שנאמר "הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת".
בְּאֵלּוּ פָנִים נִשְׁפּוֹךְ שִׂיחִים – כלומר: איך נעז לדבר לפניך. שיחים הוא כמו שיחות. שיח הוא דיבור. איך נדבר לפניך, שהרי:
גָּעַלְנוּ נְתִיבוֹתֶיךָ הַיְשָׁרִים וְהַנְכוֹחִים: המלה "געלנו" רומזת לפסוק האמור בפרשת הקללות: "יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם".
דָּבַקְנוּ בְּתוֹעֵבוֹת וּבְמַעֲשִׂים זְנוּחִים: הָלַכְנוּ אַחֲרֵי מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים. מקור הביטוי במגלת איכה: "נְבִיאַיִךְ חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל וְלֹא גִלּוּ עַל עֲוֹנֵךְ לְהָשִׁיב שְׁבוּתֵךְ וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים". נביאי השקר לא מנבאים נבואות (משאות) אמת, אלא מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים. כלומר: מדיחים את ישראל לע"ז. גם אנו בסליחות מתוודים על כך שבמקום להקשיב לתורה הקשבנו לנבואות שקר או למשאות שקר נפוצות בימינו.
וְהִקְשִׁינוּ עֹרֶף וְהֵעַזְנוּ מְצָחִים – עם ישראל החוטא נקרא עם קשה ערף, או עז מצח. וכך נהגנו גם אנו.
כאן עובר הפייטן לתאר שבעווננו ובחטאינו חרב הבית ויצאנו לגלות:
זָעַמְתָּ בְשֶׁלָּנוּ – כלומר בעוונותינו
בֵּית מִשְׁכְּנוֹת מִבְטָחִים – בית המקדש. בעווננו החרבת את בית המקדש
חָרֵב וּפַס – פס כמו אפס (שבתנ"ך הוא שרש), כלומר: נגמר ונעלם. (ויש מפסקים: "חרב, ופס ריח ניחוחים", כלומר: המלה "חרב" מתיחסת למקדש שנזכר לעיל, הוא חר, וחוץ מזה: פס ריח ניחוחים, אין מקדש).
רֵיחַ נִיחוֹחִים – כלומר: אין קרבנות, כי הבית חרב. הקרבנות הם לריח ניחוח.
טוֹרָדוּ וְטֻלְטָלוּ כֹּהֲנִים מְשׁוּחִים. יוֹדְעֵי עֵרֶךְ עוֹלוֹת וּזְבָחִים – המשך התיאור של מה שקרה "בשלנו" כלומר בעווננו. ה' זעם את הבית, אין עוד קרבנות, וגם אין עוד כהנים משוחים יודעי ערך עולות וזבחים (כלומר: שיודעים לערוך עולות וזבחים, לערוך היינו להקריב). הם כבר אינם כי הם טורדו וטולטלו. טולטלו ממקומם, כלומר גלו מארצם.
כַּמָּה יִסַּרְתָּנוּ עַל יְדֵי צִירִים וּשְׁלוּחִים. לֹא הִקְשַׁבְנוּ לִשְׁמוֹעַ לְמוֹכִיחִים – כמו שנאמר: "לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ: וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם". וכן נאמר: "וַיָּעַד ה’ בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל נְבִיאֵי כָל חֹזֶה לֵאמֹר שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים: וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ בַּה’ אֱלֹהֵיהֶם: וַיִּמְאֲסוּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אֲבוֹתָם וְאֵת עֵדְוֹתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם". וכן נאמר: "וְשָׁלַח ה’ אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם לִשְׁמֹעַ".
מֵאָז וְעַד עַתָּה – מיום החורבן והגלות ועד עתה
אנחנוּ נִדָּחִים. נֶהֱרָגִים וְנִשְׁחָטִים וְנִטְבָּחִים – מצב היהודי בגלות.
שׂוֹרַדְנוּ מְתֵי מְעָט – נשארו בנו שרידים מעטים, מתי מעט
בֵּין קוֹצִים כְּסוּחִים – מקור הביטוי: וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ.
עֵינֵינוּ כָלוֹת לִמְצֹא רְוָחִים – איננו מוצאים רווח והצלה.
עד כאן מתאר הפייטן את עניים של היהודים, כעת הוא עובר לתאר את מצבם הטוב (והמרגיז) של הגויים הרודים בנו:
פּוֹרְכֵי עַמְּךָ – כמו צוררי עמך, המעבידים את עמך בפרך.
אֲשֶׁר לַבֵּל שׁוֹחֲחִים (בש' ימנית) כלומר: משתחוים בקומה שחוחה, לפני בל, שהוא שם של ע"ז שנזכרת הרבה בתנ"ך, אלהיהם של בבל.
צֶפֶר וָעֶרֶב לָמָּה מַצְלִיחִים – צפר הוא בקר. למה הם מצליחים גם בבקר וגם בערב בעוד אנו נכשלים?
קָמִים לְמוּלָךְ נְאָצוֹת שׂוֹחֲחִים (בש' שמאלית). כמו משוחחים. כלומר: משוחחים ואומרים נאצות לשמך. ואלה דברי הנאצה שהם אומרים:
רְצוּצִים בַּמָּה אַתֶּם בּוֹטְחִים. הם מכנים את ישראל רצוצים, ואומרים להם שאין להם במי לבטוח.
כאן עובר הפייטן לחלק האחרון של הפתיחה, תיאור העובדה שאנו בטוחים על רחמיו של ה'.
שׁוֹכֵן עַד וְקָדוֹשׁ צְפֵה בְּעֶלְבּוֹן אֲנוּחִים תְּמוּכִים עָלֶיךָ וּבְךָ מִתְאַחִים – כלומר: נאנחים ונאנקים, אבל שעונים על רחמי ה'.
בְּנוֹרָאוֹת יְמִינְךָ נִוָּשֵׁעָה לִנְצָחִים – ימין ה' נזכרת במקומות רבים כעושה חיל, או זו שרועצת את האויב ומושיעה את ישראל.
כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים אָנוּ בְטוּחִים – משפט הסיום שאליו חותר כל הפיוט.
אֵין מִי יִקְרָא בְצֶדֶק. מקור הבטוי בפסוק: "וְאֵין קוֹרֵא בְשִׁמְךָ מִתְעוֹרֵר לְהַחֲזִיק בָּךְ כִּי הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ מִמֶּנּוּ וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲוֹנֵנוּ". כלומר: אנו במצב עלוב ואין מי שיקרא בשם ה' וירחם עלינו.
אִישׁ טוֹב נִמְשַׁל כְּחֶדֶק. מקור הבטוי: עַל הָרַע כַּפַּיִם לְהֵיטִיב הַשַּׂר שֹׁאֵל וְהַשֹּׁפֵט בַּשִּׁלּוּם וְהַגָּדוֹל דֹּבֵר הַוַּת נַפְשׁוֹ הוּא וַיְעַבְּתוּהָ: טוֹבָם כְּחֵדֶק יָשָׁר מִמְּסוּכָה. כלומר: כאשר הרעים משתלטים, האנשים הטובים כחדק, כמי שאינו, אין איש טוב שיוכל לבַּקֵּשׁ רַחֲמִים בְּעַד שׁחוּקֵי הָדֵק. בטוי שלקוח ממעשה הקטרת, שנאמר עליה "וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק". גם עם ישראל נשחק עד דק בגלות, ואין מי שיבקש עליו רחמים.
בְּשׁוּם פָּנִים אֵין בֶּדֶק:
גֶּבֶר תָּמִים וְנָבָר אָפַס. גָּמַר חָסִיד וְצַדִיק נִרְפַּס. מבוסס על הפסוק: " הוֹשִׁיעָה ה’ כִּי גָמַר חָסִיד כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם". כלומר: לא נותרו עוד אנשים צדיקים, ישרים וחסידים. נבר הוא ישר, בר ונקי.
הביטוי צַדִיק נִרְפַּס מקורו בפסוק ממשלי: מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע. המקרה שבו הצדיק מט לפני רשע נמשל למַעְיָן נִרְפָּשׂ. גם כאן אומר הפיטן שבדור שלנו הרשעים מנצחים את הצדיקים, לכן אין לנו צדיק שיכול לעמוד ולבקש רחמים.
דוֹר עָנִי בַּעֲוֹנוֹ נִתְפַּס. הדור דור עני, ללא צדיקים, אין מי שיכפר עליו, לכן הוא נתפש בעווונו
דְּרָכָיו לְהַגִּיד מִי יְחֻפָּשׂ: אין מי שידריך אותו בדרך הישרה. אי אפשר למצוא (לחפש) מי שיעשה זאת.
הוֹסַפְנוּ בַחֲטָאֵינוּ חֵמָה לְהַבְעִיר. אנו מוסיפים עוד ועוד חטאים, ובכך בוערת עלינו חמת ה'.
הַמִּתְנַדְּבִים כִּבְנֵי בַיִת לְהַפְעִיר. אפילו המתנדבים בעם, כלומר גדולי העם, נעשו כבני בית , כלומר כעבדים, קטני העם. ואינם יכולים לפעור פיהם ולבקש רחמים.
וּמַה יַעֲצוֹר כֹּחַ רַב וְצָעִיר. הביטוי לעצור כח נזכר פעמים רבות בתנ"ך, בד"כ בהקשר של מי שלא עצר כח, כלומר, לא היה לו כח. נראה שכאן כוונתו לפסוק: "וּמִי יַעֲצָר כֹּחַ לִבְנוֹת לוֹ בַיִת כִּי הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלֻהוּ וּמִי אֲנִי אֲשֶׁר אֶבְנֶה לּוֹ בַיִת כִּי אִם לְהַקְטִיר לְפָנָיו", ולכן נראה שצריך לגרוס "וּמִי יַעֲצָר כֹּחַ". כי ההקשר של הפיטן כאן הוא שאין מי שיעמוד לכפר בעדנו. אבל יתכן שהגירסה היא כמו שנדפס, ואז הפירוש הוא: בין רב ובין צעיר (כלומר: בין גדול ובין קטן). איך הוא יעצור כח כדי להתודות ולהתפלל. לא יעצור כח עבור וידוי ופלל. כלומר וידוי ותפלה.
וִדּוּי וָפֶלֶל לְקַדִּישׁ וָעִיר: וידוי ופלל – וידוי ותפלה. קדיש ועיר הם מלאכים, עין דניאל ד.
זָחַלְתִּי וָאִירָא בְּעַד מַחַן. מקור הביטוי זחלתי ואירא בספר איוב: וַיַּעַן אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וַיֹּאמַר צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים עַל כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוֹּת דֵּעִי אֶתְכֶם. כלומר: אני חושש בכלל לעמוד ולדבר. בעד מחן – בעד חנינה. אני מבקש חנינה מה', אלא שאני ירא לבקש זאת.
זַעַק לְחַוּוֹת לְחוֹקֵר בְּבַחַן. (אני ירא) לזעוק ולחוות את דברי לפני חוקר לב ובוחן כליות.
חֲסַר חֶסֶד וְיִתּוּר צַחַן. אני אדם בלי חסד, ומעשי מצחינים, ולכן:
חֵן אֵיךְ אֶמְצָא בְּתַחַן: אין אמצא חן בעיניך כאשר אתחנן לפניך.
כאן פונה הפיטן לה', פונה אליו כאל הטוב השומע לתפלות, ומבקש שישמע לתפלתו למרות כל מה שנאמר לעיל:
טוֹב לְקוֹרְאֶיךָ בְּנֶפֶשׁ רַהַב. כונתו לפסוק: טוֹב ה’ לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ. ה קרוב לכל קוראיו וטוב לקווי. כן פונה אליו המתפלל כאל טוב לקוראיך.
טָרְחָם נְשוֹא וּלְכַלְכֵּל יַהַב. אתה נושא את טרחם ומכלכל אותם, כמו שנאמר: הַשְׁלֵךְ עַל ה’ יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק. לכן אני מבקש:
יְקַר חַסְדְךָ עָלַי יִרְהַב. אראה את חסדך, שיראה עלי.
יַעַן כמו יֵענֶה. קוֹלִי לְהַאֲזִין בְּאַהַב: האזן לקולי באהבה.
כְּהָגוּן מִדּוֹת וּבִתְפִלָּה שָׁלֵם. כְּזָקֵן וְרָגִיל וְלֹא כְגֹלֶם. אנא ראה אותי כהגון ושלם וזקן ורגיל. ולא כגלם.
לְהֵחָשֵׁב נֶגְדְּךָ דִכְּאִי מִלְהִכָּלֵם.
לְרַוְחָתִי זָכְרָה רַחֲמֶיךָ מֵהִתְעַלֵּם: זכור את רחמיך ואל תתעלם ממני, ואל תעלם אזנך, ושמע את קולי, כמו שנאמר קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי.
מְרֻבִּים צְרָכֵינוּ וְאֵין לְהֵאָמֵר. תנו רבנן המהלך במקום גדודי חיה ולסטים מתפלל תפלה קצרה ואיזה היא תפלה קצרה ... צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה ברוך אתה ה' שומע תפלה.
מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵרוֹב מֶמֶר. המקור הוא הבטוי: וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. ומרוב ממר הוא מרוב מרירות. אין להאמר, כלומר אי אפשר לומר את כל צרכינו, מקצר רוח ומעבודה קשה. ומכך שצרכי עמך מרובים ודעתם קצרה.
נֶגְדְּךָ הַכֹּל שָׁמַרְתִּי פִקּוּדֶיךָ וְעֵדֹתֶיךָ כִּי כָל דְּרָכַי נֶגְדֶּךָ. כלומר: אתה רואה את הכל ויודע את הכל
יוֹצֵר חוֹמֶר. נוֹהֵג וְרוֹעֶה צֵל וְשוֹמֵר:כינויים לקב"ה, שהוא יוצרנו, נוהג ורועה אותנו, והוא הצל שבו אנו חוסים ושומר עלינו. (מקורם של כל הכנויים האלה בתנ"ך).
שׂוֹרַדְנו כְּתוֹרֶן הַר בְּדוּדֵנוּ. ישעיהו מנבא: אֶלֶף אֶחָד מִפְּנֵי גַּעֲרַת אֶחָד מִפְּנֵי גַּעֲרַת חֲמִשָּׁה תָּנֻסוּ עַד אִם נוֹתַרְתֶּם כַּתֹּרֶן עַל רֹאשׁ הָהָר וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה. כלומר: עם ישראל יוותר מתי מעט. כתרן על הר, שאינו תופש כמעט מקום על ההר. כך קרה גם לנו. שורדנו, נותרנו שרידים בודדים, כמו תרן בראש ההר.
סְחִי וּמָאוֹס הוּשַׂם כּבוֹדֵנוּ. מתיאורי החורבן במגלת איכה: סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים. כלומר: שהגויים יתיחסו אלינו בבזיון, כאילו היינו סחי ומאוס.
עֲנֵנוּ וּתְנֵנוּ מִחְיָה בְשִׁעְבּוּדֵנוּ. עזרא מתפלל לפני ה' ואומר: וְעַתָּה כִּמְעַט רֶגַע הָיְתָה תְחִנָּה מֵאֵת ה’ אֱלֹהֵינוּ לְהַשְׁאִיר לָנוּ פְּלֵיטָה וְלָתֶת לָנוּ יָתֵד בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ לְהָאִיר עֵינֵינוּ אֱלֹהֵינוּ וּלְתִתֵּנוּ מִחְיָה מְעַט בְּעַבְדֻתֵנוּ: כִּי עֲבָדִים אֲנַחְנוּ וּבְעַבְדֻתֵנוּ לֹא עֲזָבָנוּ אֱלֹהֵינוּ וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס לָתֶת לָנוּ מִחְיָה לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת חָרְבֹתָיו וְלָתֶת לָנוּ גָדֵר בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם. כלומר: גם כאשר אנו משועבדים לגויים אחרים, נתן לנו ה' מחיה מעטה והשיבנו לירושלים. זה מה שמבקש הפיטן גם כאן.
עוֹד לְמִנְיָנֶךָ בַּקֵּשׁ אֲבוּדֵינוּ: קייים את נבואת יחזקאל על ישראל: בְּמִרְעֶה טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם וּבְהָרֵי מְרוֹם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם נְאֻם אֲדֹנָי ה’: אֶת הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ וְאֶת הַחוֹלָה אֲחַזֵּק וְאֶת הַשְּׁמֵנָה וְאֶת הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט.
פְּקֻדַּת נִגְעֵי תוֹכְחוֹתֶיךָ שְבוּטִים. כינוי לעם ישראל, שהם שבוטים, כלומר: כל התוכחות שנאמרו בתורה אכן פקדת עליהם. הכית אותם בשבט (בשוט), ולכן הם שבוטים בנגעיך, וגם:
פְּזוּרִים פְּרוּדִים עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים וּבַגּוֹיִם עֲבוּטִים. ממושכנים.
לכן אנו מבקשים עליהם: צָפְנֵם בְּסֻכָּךְ כמו שנאמר: כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ, והצילם מֵרִיב וּשְׁפָטִים כלומר: ממשפטיך הקרבים. המלה ריב פירושה משפט בכמה מקומות. צְפִיַּת תִּפְאַרְתְּךָ לָמוֹ מַבָּטִים: הם צופים לראות בתפארתך.
קוֹל כֹּחֲךָ לַהַב חוֹצֵב. קוֹל ה’ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ
קֶצֶב טוֹב וְחלּוֹפוֹ קוֹצֵב. אתה כעת שופט וקוצב לכל אדם את הטוב או את חילופו כלומר את הרע. רֵעֶיךָ עם ישראל דּוֹפְקִים דופקים על דלתך ומבקשים רחמים. בְּקוֹל עָצֵב. ומבקשים את רְצוֹת נִדְבָתָם את קבלת תפלתם וּבְקִרְבָּם הִתְיַצֵּב ואת התייצבותך בתוכם:
שׁוֹקְדִים בְּצוֹם לִבָּם לְהַכְנִיעַ. רומז למנהג לצום בימי הסליחות כלומר: אנחנו צמים כדי לשוב אליך בתשובה שְׁאוֹנָם מִזַּעַם בַּחֲדָרֶיךָ תַּצְנִיעַ הצנע את עוונותיהם, כי הם:. תּוֹבְעִים בְּלַחַש שָׂפָה לְהָנִיע. מתפללים, כמו חנה שרק שפתיה נעות. תַּאֲוָתָם אַל תַמְנִיעַ אל תמנע מהם את מה שהם מבקשים: שִׁמְךָ אֱלֹהִים חַיִים מִתְפָּאֵר אתה נקרא אלהים חיים, לכן. לְחַיִים טוֹבִים מִמְּךָ נִשָּׁאֵר שפוט אותנו לחיים טובים. מְקוֹר חַיִים עִמְךָ מִתְבָּאֵר כמו שנאמר כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר. כך מתבאר שאתה (או עמך) מקור החיים. לכן: הַבִּיטָה וַעֲנֵנוּ וְעֵינֵינוּ הָאֵר:
תָּבֹא לְפָנֶיךָ שַׁוְעַת חִנּוּן. כמו שנאמר ה’ שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא או תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתִי הַטֵּה אָזְנְךָ לְרִנָּתִי. כלומר: תבא לפניך שוועתנו ותחנוננו. תְּהִי נָא אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת תַּחֲנוּן. המשמעות ברורה שִׁמְעָה יְיָ צֶדֶק הַקְשִׁיבָה רִנּוּן. מקור הביטוי: "תְּפִלָּה לְדָוִד שִׁמְעָה ה’ צֶדֶק הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה". כלומר: שמע את תפלתנו. שָׁר מֵישָׁרִים וּמַעְלִים מֵרִנּוּן: שר פירושו רואה. ה' רואה מישרים, ומעלים עיניו מהרנון הרע שלנו. ה' רואה מישרים כמו שנאמר "מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים". אלא שכיון שהשורה חייבת להתחיל בש' נאמר כאן שר מישרים ולא חוזה מישרים.
רֹאשׁ לְהָרִים נִכְלַמְנוּ בּוֹשְׁנוּ. מקור הדברים בתפלתו של עזרא: אֱלֹהַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ כִּי עֲוֹנֹתֵינוּ רָבוּ לְמַעְלָה רֹּאשׁ וְאַשְׁמָתֵנוּ גָדְלָה עַד לַשָּׁמָיִם. רֵיחַ נִרְדֵּנוּ כִּי הִבְאַשְׁנוּ. על הפסוק בשיר השירים "עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ", דורשים חכמים על חטא העגל, ואומרים: עלובה כלה שמזנה תחת חופתה. כלומר: כבר בהר סיני, כשהיינו הכלה של ה', עבדנו את העגל. קִלְקַלְנוּ יְשָׁרִים כלומר: את מצוות ה', שנאמר עליה "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה’", ונאמר "פִּקּוּדֵי ה’ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב". וְתוֹרוֹת שִׁבַּשְׁנוּ. קִרְקַע פָּנֵינוּ בְּכֵן כָּבַשְׁנוּ. אנו כובשים את פנינו בקרקע מרוב בושה על מעשינו הרעים.
צַר וּמָצוֹק מִכָּל צַד. מקור הדברים הוא הפסוק "צַר וּמָצוֹק מְצָאוּנִי". כלומר צרה ומצוקה. אנו שרויים בצרה ומצוקה מכל צד. צֹאן נִדָּחָה מֵאֵין מְצָד. ישראל הם צאנו של ה', משל שמופיע בכמה מקומות בתנ"ך. והם היום נדחים בגולה. פָּנֹה לְיָמִין וַיִגְזוֹר מַעֲצָד. פַּחַד מִשְׂמֹאל וְצַיָד הַצָּד:כלומר: צרותינו מקיפות אותנו כל צד. ובכל כוון שאנו פונים יש אורב. (ואולי כוונתו לבני עשו).
עֵינֶיךָ רוֹאוֹת תִּהְיֶינָה פְקוּחוֹת,כנראה שהוא רומז לפסוק: "הַטֵּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ וּשֲׁמָע פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה שֹׁמְמֹתֵינוּ וְהָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ כִּי לֹא עַל צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים". אבל יתכנו גם פסוקים אחרים, שבהם יש תפלה אל ה' שיפקח את עיניו ויראה את עניינו, כמו שנאמר: וַנִּצְעַק אֶל ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. גם כאן אנו מבקשים מה' שעיניו תהיינה פקוחות ויראה את עוֹנִי וְעִנּוּי מִצָּרוֹת הַמְּתוּחוֹת. סֶפֶד לְרִנָּה וּלְרִצּוּי תּוֹכָחוֹת. סַבּוֹת וַהֲפוֹךְ בִּדְרָכֶיךָ הַנְּכוֹחוֹתבקשה שה' יהפוך את מספדנו לרנה. אולי רומז לפסוק הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה: נִתַּנּוּ בַּעֲוֹנֵינוּ לִשְׁבִי וּלְבִזָּה. נַחְנוּ מְלָכֵינוּ כּהֲנֵינוּ לְבוּזָה. רומז לפסוק מתפלתו של עזרא: מִימֵי אֲבֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּאַשְׁמָה גְדֹלָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּבַעֲוֹנֹתֵינוּ נִתַּנוּ אֲנַחְנוּ מְלָכֵינוּ כֹהֲנֵינוּ בְּיַד מַלְכֵי הָאֲרָצוֹת בַּחֶרֶב בַּשְּׁבִי וּבַבִּזָּה וּבְבֹשֶׁת פָּנִים כְּהַיּוֹם הַזֶּה מֵרוֹם נִכְבָּדוֹת וְאַהֲבָה עַזָּה. מִגַּרְתָּ לָאָרֶץ הורדת אותנו מהמקום הגבוה, רום נכבדות ואהבה עזה, משם הורדת אותנו עד ארץ וּלְשַׁמָּה וּלְעִזָּה לשממה וללעג. ויש גורסים: "לְשַׁמָּה וּלְמִזָּה" שהם נכדיו של עשו. כלומר: אנו בשבי בני עשו... לֹא חִלִּינוּ פָנֶיךָ לְהַפִּיל תְּחִנָּה. לְהַשְׂכִּיל בַּאֲמִתֶּךָ מֵעֲלוֹת צַחֲנָה. כלומר: במקום לחלות את פניך ולהתפלל, ולהשכיל בתורתך, לא עשינו זאת ולכן העלינו צחנה. כָּלִינוּ כִסְדוֹם לוּלֵי ה’ צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה. ביטוי שמקורו במגלת קהלת, שפירושו בשפל. כִּמְעַט רֶגַע לוּלֵי תְחִנָּה גם זה מתוך תפלתו של עזרא: וְעַתָּה כִּמְעַט רֶגַע הָיְתָה תְחִנָּה מֵאֵת ה’ אֱלֹהֵינוּ לְהַשְׁאִיר לָנוּ פְּלֵיטָה וְלָתֶת לָנוּ יָתֵד בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ לְהָאִיר עֵינֵינוּ אֱלֹהֵינוּ וּלְתִתֵּנוּ מִחְיָה מְעַט בְּעַבְדֻתֵנוּ: יֶתֶר הַפְּלֵיטָה לְהַשְׁאִיר חַסְתָּ. יָתֵד וְגָדֵר תַּתָּ (כמו נתת) וְכִנַסְתָּ. כאן הוא רומז להמשך תפלתו של עזרא: וְעַתָּה כִּמְעַט רֶגַע הָיְתָה תְחִנָּה מֵאֵת ה’ אֱלֹהֵינוּ לְהַשְׁאִיר לָנוּ פְּלֵיטָה וְלָתֶת לָנוּ יָתֵד בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ לְהָאִיר עֵינֵינוּ אֱלֹהֵינוּ וּלְתִתֵּנוּ מִחְיָה מְעַט בְּעַבְדֻתֵנוּ: כִּי עֲבָדִים אֲנַחְנוּ וּבְעַבְדֻתֵנוּ לֹא עֲזָבָנוּ אֱלֹהֵינוּ וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס לָתֶת לָנוּ מִחְיָה לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת חָרְבֹתָיו וְלָתֶת לָנוּ גָדֵר בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם. כלומר: חסת על יתר הפליטה של עם ישראל, נתת להם יד וגדר, וכנסת אותם לירושלים.
טֻלְטַלְנוּ כְּנֶגֶד שָׁלֹש מָאַסְתָּ. טִירַת כֹּסֶף בִּגְלָלֵנוּ רָמַסְתָּ:בגללנו חרב המקדש. (הפיטן השתמש בבטוי טירת כסף שמנוקד בשיר השירים בסגול סגול (קמץ בגלל האתנחתא), וכאן הוא הוציא אותו ממשמעותו המקורית, ניקד אותו בחולם, וכוונתו טירת כסופים, בית שבו אנו נכספים לה', חצרות ה' שאליהן נכספה נפשנו). חֲבֹל חָבַלְנוּ מַעַל לִמְעוֹל מתוך תפלתו של נחמיה, המתוודה: חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ. חֻבַּלְנוּ מֵעוֹל אֶל עוֹל כלומר: נלקחנו כמשכון, מעול אל עול. נלקחנו לעבדות. זְכוֹר צִוִיתָ בְּלִי לִגְעוֹל. נראה שכוונתו לפסוק: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם". זכור את הבטחתך זו. זְרוּיִם לְקַבֵּץ וּבַם לִבְעוֹל כמו שנאמר: הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’ וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה: לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה’: ולפני כן באותו פרק נאמר: מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ כלומר: אנו מבקשים שה' ישוב ויקבץ את בני ישראל הזרויים: וְאַתָּה אַחֲרֵי כָּל הַבָּא. וַדַּאי הַצַּדִּיק וְלָנוּ הַדִּבָּה. כמו שנאמר: וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ הַיּוֹם כְּמֵאָז בְּלִי סִבָּה. הִנְנוּ לְפָנֶיךָ בְּאַשְׁמָה רַבָּה: אין לנו תירוצים, אנחנו אשמים. דַּלַּת עָם דלת העם הם אלה שנותנו מהחורבן, והם היום נתונים לְקֶלֶס וְחֵרוּף.דְּחוּפִים סְחוּפִים נְתוּנִים לְטֵרוּף. ולכן אנו מבקשים: גָּלוּת וְשִׁעְבּוּד בְּנִסָיוֹן וְצֵרוּף. גַּלְגֵּל בְּחֶסֶד לִסְלִיחָה וְתֵרוּף.כלומר: בחסדך הפוך לנו את הגלות והשעבוד לסליחה ותרופה. וע"י יסורינו מחול לעוונותינו בְּרַחֲמֶיךָ עוֹד בִּרְבוֹת עִתִּים. בְּךָ נִוָּשֵעַ קַיֵּם וְהוֹשַעְתִּים ברחמיך קיים לנו את הנבואה "וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם וְהוֹשַׁעְתִּים בַּה’ אֱלֹהֵיהֶם". אֵלֶּה מֵרָחוֹק יָבֹאוּ כִתִּים. וְאֵלֶּה מִצָּפוֹן צִיִים וְכִתִּים כנבואת הישועה של ישעיהו: "הִנֵּה אֵלֶּה מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וְהִנֵּה אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים": שֶׁלְּךָ הֵם עֲבָדֶיךָ וְעַמֶּךָ. לַבֵּב כִּימֵי קֶדֶם מַנְעִימֶיךָ. מָשְכֵנוּ אַחֲרֶיךָ שִימֵנוּ בְּרִשּׁוּמֶךָ. הַכֹּל חֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ כלומר: כולנו שלך, עבדיך ועמך, לכן, חדש ימינו כקדם. משכנו שוב אליך לאהבתך (מתבסס על פסוק בשיר השירים). והביאנו כך שנחפוץ בך.: הַקָּטֹן לְאֶלֶף גַּדֵּל רְחוּמֵנוּ. וְהַצָּעִיר לְגוֹי לְהַעֲצִים בִּתְחוּמֵנו כמו שנאמר: הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה’ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה. קיים לנו את הפסוק הזה, גדל את הקטון לאלף. העצם את הצעיר לגוי עצום. . יַחַד כְּכָל צִדְקוֹתֶיךָ לְרַחֲמֵנוּ. יָשׁוּב נָא אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנוּ כדברי ישעיהו: וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה’ כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי:
הסליחה הזאת היא פזמון. בסופו של כל יום סליחות יש פזמון, שבו יש שורה החוזרת בסוף כל בית.
יש שני סוגי פזמונים. יש פזמונים שנכתבו מלכתחילה ע"י הפיטן כפזמונים. אבל יש פזמונים שנכתבו כסליחות רגילות שאינן פזמונים. אבל כיון שחסרו למסדר הסליחות פזמונים, הוא לקח כמה פיוטים שאינם פזמונים, והוסיף את השורה האחרונה של הבית הראשון אחרי כל בית, וכך הפך את הפיוטים האלה לפזמונים.
הפיוט שלפנינו אינו פזמון מקורי.
כיצד ניתן להבדיל בין פזמון מקורי לפזמון שאינו מקורי? ישנם כמה סימנים, לא לגמרי מובהקים, אך מועילים בד"כ.
ראשית, אם בבית הראשון יש מספר מסוים של צלעות כולל הפזמון, ובשאר הבתים יש אותו מספר של צלעות לא כולל הפזמון – כנראה שהפיוט נכתב מתחלה לא כדי להיות פזמון, ולכן מלכתחילה היו לו בסך הכל אותו מספר של צלעות בכל בית. (אבל הסימן הזה לא תמיד נכון, והוא ממש לא מובהק). בפיוט שלפנינו יש בבית הראשון שלש צלעות כולל הפזמון, ובשאר הבתים שלש צלעות ללא הפזמון, יחד עם הפזמון - ארבע.
שנית, בדרך כלל ברוב הפזמונים (אם כי לא תמיד), יש חרוז אחד לכל בית, וחרוז אחד החורז את הצלע האחרונה בכל בית ובית (ובד"כ הוא גם החרוז של הבית הראשון). לדוגמא, בפיוט לכה דודי (המוכר היטב לכולנו), החרוז החורז את הבית הראשון הוא "חד" (אחד, מיוחד, אחד), החרוז החורז את הבית השני הוא "כה" (מלוכה, ההפכה, הבכא). אבל החרוז החורז את כל הפיוט הוא "לה". (כלה, נקבלה, במחשבה תחילה, חמלה, נגלה, וכו'). בפיוט שלפנינו אין חרוז כולל לכל הבתים.
שלישית, וזה העיקר: בסליחות אנו לא סתם עומדים ושרים, אנו עומדים בתפלה לפני ה', ואומרים דברים בעלי תכן ובעלי משמעות. עיקר הכוונה הוא לעמוד לפני ה' ולדבר אליו. השירה היא רק דבר צדדי, לתפארת המליצה. לכן חשוב לומר רק משפטים שלמים בעלי משמעות. אי אפשר, לשם תפארת המליצה, לומר לפני ה' שברי משפטים חסרי משמעות. פזמונים מקוריים בנויים כך שיש משמעות לאמירה, כאשר מוסיפים את המשפט הנוסף בסוף כל בית. הפיוט שלפנינו אינו בנוי כך. הפזמון "לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה", אינו משפט שלם, הוא חצי משפט, שיש לו משמעות רק אם הוא מהוה המשך של המשפט שהתחיל בצלע שלפניו. בפיוט שלפנינו התנאי החשוב הזה מתקיים רק בבית הראשון (שהפזמון "לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה", היה שייך אליו מלכתחילה). שם יש משמעות למשפט "הַט אָזְנְךָ מִמָּרוֹם יוֹשֵׁב תְּהִלָּה. לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה". מאידך, אין שום משמעות תחבירית למשפט כמו "גְּנוֹן נָא גִזְעוֹ בְּזַעֲקָתָם בְּעוֹד לָיִל: לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה", או "טִנּוּפָם מְחֵה נָא וְיוֹדוּ פִלְאֶךָ: לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה". מי שחוזר על הפזמון הזה בסוף כל בית, עומד ומצפצף לפני ה' צפצופים חסרי משמעות.
לכן, יש נוהגים שלא לחזור על הפזמון בסוף כל בית אלא במקרים שבהם מדובר על פזמון מקורי, או לפחות על פזמון כזה שיש משמעות לאמירתו אחרי כל בית. לפי זה, בפיוט שלפנינו אין לחזור על הפזמון בסוף כל בית, אלא רק במקומו המקורי – בסוף הבית הראשון.
בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּה. התחלנו לומר סליחות במוצאי שבת. הַט אָזְנְךָ מִמָּרוֹם יוֹשֵׁב תְּהִלָּה כינוי לקב"ה, שנאמר עליו "וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל". אנו פונים אל הקב"ה יטה את אזנו (ביטוי שגור ונפוץ בתנ"ך) ממרום לשמוע אל רנתנו ותפלתנו. לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה: מקור הפסוק בתפלת שלמה, המבקש מה' שישמע אל תפלתם של ישראל: "וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ ה’ אֱלֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם: לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה: וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ....".
אֶת יְמִין עֹז עוֹרְרָה לַעֲשׂוֹת חָיִל. קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים יְמִין ה’ עֹשָׂה חָיִל: יְמִין ה’ רוֹמֵמָה יְמִין ה’ עֹשָׂה חָיִל. ימין ה' עושה חיל, ואנו מבקשים מה' שיעורר את ימינו לעשות חיל.
את בקשתנו זו אנו מבקשים בְּצֶדֶק בצדקו ובזכותו של זה שנֶעֱקַד וְנִשְׁחַט תְּמוּרוֹ אַיִל כלומר בזכות יצחק. תמורו היינו תמורתו, תחתיו, במקומו. גְּנוֹן נָא גִּזְעוֹ הגן נא על צאצאיו. בְּזַעֲקָתָם בְּעוֹד לָיִל:
דְּרָשׁ נָא דוֹרְשֶׁיךָ בְּדָרְשָׁם פָּנֶיךָ.דורשיך הם עם ישראל. דרוש אותם כלומר פנה אליהם ואל תפלתם וזכור אותם. הִדָּרֶשׁ לָמוֹ מקור הביטוי בפסוק: "בֶּן אָדָם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הֶעֱלוּ גִלּוּלֵיהֶם עַל לִבָּם וּמִכְשׁוֹל עֲוֹנָם נָתְנוּ נֹכַח פְּנֵיהֶם הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ לָהֶם". כלומר: ה' נדרש לענות למי שמבקש את פניו. מִשְּׁמֵי מְעוֹנֶךָ. וּלְשַׁוְעַת חִנּוּנָם אַל תַּעְלֵם אָזְנֶך מקור הבטוי בפסוק "קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי". אלומר: אל תתעלם משוועתנו. : שהרי עמך ישראל זוֹחֲלִים וְרוֹעֲדִים מִיּוֹם בּוֹאֶךָ כלומר: פוחדים לקראת יום הדין, שבו אתה בא לשפוט את העולם. חָלִים פוחדים כְּמַבְכִּירָה כיולדת את בנה הבכור, שפוחדת מציריה מֵעֶבְרַת מַשָּׂאֶךָ מכעסך. טִנּוּפָם מְחֵה נָא סלח להם ומחק את הטנוף שלהם וְיוֹדוּ פִלְאֶךָ ואז הם יודו לך: :
יוֹצֵר אַתָּה לְכָל יְצִיר נוֹצָר. כּוֹנַנְתָּ מֵאָז תֶּרֶף לְחַלְּצָם מִמֵּצָר מאז שיצרת את העולם, כוננת תרופה לחלץ את יצוריך מצרותיםה. לְחָנְּנָם חִנָּם מֵאוֹצַר הַמְּנֻצָּר מהאוצר שאתה שומר לצדיקים: : מָרוֹם כינוי לה', הפיטן פונה אל ה', ואומר לו, אִם עָצְמוּ פִשְׁעֵי קְהָלֶךָ. נָא שַׂגְּבֵם מֵאוֹצָר הַמּוּכָן בִּזְבוּלֶך תן להם בחנם מאוצרך הטוב. עָדֶיךָ לָחֹון חִנָּם בָּאִים אֵלֶיךָ רחם עליהם וחון אותם: : פְּנֵה נָא אֶל הַתְּלָאוֹת וְאַל לחַטָאוֹת זכור את התלאות שעברו עליהם ולא את החטאים שהם חטאו. צַדֵּק צוֹעֲקֶיךָ הצדק בדין את אלה שצועקים וקוראים לך. מַפְלִיא פְלָאוֹת כינוי לה'.. קְשֹׁב הקשב נָא חִנּוּנָם לתחנוניהם אֱלֹהִים יְיָ צְבָאוֹת: : רְצֵה עֲתִירָתָם קבל את תפלתם. עתירה היא תפלה. בְּעָמְדָם בַּלֵּילוֹת. שְׁעֵה קבל את תפלתם ושעה לה. נָא תְפִלָּתָם בְּרָצוֹן כְּקָרְבַּן כָּלִיל וְעוֹלוֹת כמו שאתה שועה לקרבן שמקריבים לפניך. תַּרְאֵם נִסֶּיךָ עוֹשֶׂה גְדוֹלוֹת: :