אֲנַחְנוּ הַחֹמֶר וְאַתָּה יוֹצְרֵנוּ אנחנו חמר ביד היוצר, בידו של ה'. אמירה זו מופיעה בתפלות רבות, ומקורה בנבואת ירמיהו: "הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה’ הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל". נראה שהפיטן לקח את הבטוי הזה מתפלות שונות מבוססות על הפסוק בירמיהו. הפיטן פותח את דבריו בהזכרת העובדה שאנחנו החמר, ומתוך כך הוא מבקש רחמים מה', שהוא יוצרנו. אֲמִתְּךָ וְחַסְדְּךָ תָּמִיד יִצְּרוּנוּ כאמור בתהלים: "אַתָּה ה’ לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ תָּמִיד יִצְּרוּנִי". הפיטן מצטט כאן את סוף הפסוק (בשנוי הסדרך של חסדך ואמתך, כדי להתאים למבנה האלפביתי של הפיוט) אבל ודאי שכונתו להזכיר כאן גם את ראש הפסוק. אל תכלא רחמיך מאתנו. ומתוך כך – חסדך ואמתך תמיד יצרונו. כלומר ישמרונו. הפיטן צטט פסוק שנאמר במקורו בלשון יחיד והסב אותו ללשון רבים, כמקובל בסליחות. בְּאַפְּךָ אַל תּוֹכִיחֵנוּ צוּרֵנוּ. בְּשֶׁצֶף חֲמָתְךָ אַל תְּיַסְּרֵנוּ כאמור: "ה’ אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי". גם כאן הפיטן הסב את הפסוק ללשון רבים, גִּשְׁתֵּנוּ אֵלֶיךָ בְּקִיחַת דְּבָרִים אנו נגשים אליך כעצת הנביא: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה’ אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ". אנו לוקחים עמנו דברים ומדברים אליך. גַּלְגֵּל רַחֲמֶיךָ מִשּׁוּב חֲפוּרִים גלגל עלינו את רחמיך, כדי שלא נשוב ממך בושים וחפורים, כלומר שלא נשוב ריקם מלפניך. דָּרַשְׁנוּ שִׁכְנְךָ מבוסס על הפסוק: "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה". כאן אין כונת הפיטן שבאנו אל המקדש, אלא שבאנו אל בית הכנסת, ועמדנו בתפלה לפני ה'. בְּלִבּוֹת נִשְׁבָּרִים. וכעת אנו מבקשים: דְּלֵנוּ מִרֶפֶשׁ הצילנו מרפש, אולי כונת הפיטן מן החטא, או מן הענש שמגיע לנו על חטאינו. וְרַפֵּא שְׁבָרִים כאמור: "הִרְעַשְׁתָּה אֶרֶץ פְּצַמְתָּהּ רְפָה שְׁבָרֶיהָ כִי מָטָה". אנו מבקשים מה' שירפא את שברינו, כלומר את כל מה שטעון רפואה במעשינו, ברוחנו, בגופנו, וכו'.: הַעֲבֵר חֶרְפָּתֵנוּ אֲשֶׁר נָגוּר גם כאן הפיטן הסב ללשון רבים פסוק שאמור בלשון יחיד: "הַעֲבֵר חֶרְפָּתִי אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי כִּי מִשְׁפָּטֶיךָ טוֹבִים", כלומר: העבר מאתנו את החרפה שאנו יראים מפני בואה. הענש המגיע לנו על חטאינו.. הַאֲלֵם מְלָשְׁנִי סתום את פיו של מלשני. הבטוי מבוסס על הפסוק "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל", אלא שכאן כונתו של הפיטן (ע"פ המדרשים) לשטן המקטרג על עם ישראל ומספר בגנותם. כביכול מלשין עליהם בפני ה'. אנחנו מבקשים מה' שיאלם את פיו של השטן המקטרג, ומנגד: וְהַגְבֵּר סַנֵּגוֹר חזק את קולו של הסנגור המספר בשבחם של ישראל. וְשַׁעֲרֵי תְפִלָּתֵנוּ בַּל תִּסְגּוֹר פתח את השערים לקבלת תפלתנו. וְעַל שׂוֹטְנֵינוּ חֵמוֹת תַּחְגֹּר מבוסס על הפסוק "כִּי חֲמַת אָדָם תּוֹדֶךָּ שְׁאֵרִית חֵמֹת תַּחְגֹּר". כאן כונתו של הפיטן לבקש מה' שיחגור את חמתו, כעסו, כנשק, כנגד כל שוטנינו, כלומר כל אויבינו: זַכֵּנוּ מֵחֵטְא וְהַחֲסֵנוּ בְּצִלֶּךָ זכנו לחסות בצלך. זְדוֹנֵנוּ תִמְחֶה מחה את חטאינו שחטאנו בזדון. וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלֶךָ כאמור: "יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם".. חַבְּאֵנוּ החביאנו וְהַסְתִּירֵנוּ בְּסֵתֶר אָהֳלֶךָ כאמור: "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי". חוּסָה עַל עֲמָלְךָ וּקְהָלֶךָ: טֻמְאָתֵנוּ טַהֵר כאמור בנבואות רבות, שה' יטהרנו מכל טומאותינו. וְעָרְלוֹת לְבָבֵנוּ מֹל מקור הבטוי בצווי "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד". בפסוק המקורי אחנו המצֻוִּים למול את ערלת לבבנו. אלא שכאן אנחנו מבקשים מה' שיסייע לנו בכך. כפי שכתב יחזקאל "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר". טוֹב מִדָּתְךָ לָנוּ תִּגְמֹל גמול לנו טוב, כמדך.. יַעַן וּבְיַעַן אוֹתָנוּ מִלִּגְמֹל מסתבר שהפיטן מבקש להזכיר את הפסוקים: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר: וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם". ואנו מבקשים מה' שלא יפר את בריתו אתנו. יֶהֱמוּ מֵעֶיךָ עלינו לרחמנו. כמו שנאמר "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה’" סְגֻלָּתְךָ תַּחֲמֹל רחם על עם סגולתך: כְּמוֹ הָרָה תָחִיל וְתִזְעַק. כֵּן מִפָּנֶיךָ נָחִיל וְנִזְעַק מבוסס על הפסוק בישעיהו: "כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ כֵּן הָיִינוּ מִפָּנֶיךָ ה’". אנו יראים מפניך וזועקים כמו יולדת. לֹא תִבְזֶה עֱנוּת זַעַק. לֹא תְשַׁקֵּץ עֶרֶך צַעַק כאמור: "כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ". אינך בוזה את הצועקים אליך, אנא אל תזה את תפלתנו, ושמע לקולנו: מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה מקור הבטוי בדברי ירמיהו על ממלכת ישראל: "וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ הֲרָאִיתָ אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל הֹלְכָה הִיא עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ וְאֶל תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וַתִּזְנִי שָׁם: וָאֹמַר אַחֲרֵי עֲשׂוֹתָהּ אֶת כָּל אֵלֶּה אֵלַי תָּשׁוּב וְלֹא שָׁבָה ותראה וַתֵּרֶא בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה: וָאֵרֶא כִּי עַל כָּל אֹדוֹת אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל שִׁלַּחְתִּיהָ וָאֶתֵּן אֶת סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ וְלֹא יָרְאָה בֹּגֵדָה יְהוּדָה אֲחוֹתָהּ וַתֵּלֶךְ וַתִּזֶן גַּם הִיא: וְהָיָה מִקֹּל זְנוּתָהּ וַתֶּחֱנַף אֶת הָאָרֶץ וַתִּנְאַף אֶת הָאֶבֶן וְאֶת הָעֵץ: וְגַם בְּכָל זֹאת לֹא שָׁבָה אֵלַי בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה בְּכָל לִבָּהּ כִּי אִם בְּשֶׁקֶר נְאֻם ה’: פ וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי צִדְּקָה נַפְשָׁהּ מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל מִבֹּגֵדָה יְהוּדָה: הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה’ לוֹא אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם ה’ לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם...". ועוד אומר ירמיהו בנבואה אחרת על ממלכת ישראל: "עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי בָרָא ה’ חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר". ירמיהו קורא לישראל החוטאים משבה ישראל, והבת השובבה. ועם זאת הוא קורא לה לשוב אל ה'. אף הפיטן מזכיר את הכנוי, ואומר עליה לה': מַלֵּא דְּבָרְךָ וְלִנְוֵה קֹדֶש תְּשׁוֹבְבָהּ עשה את אשר הבטחת לנו בדברך, והשב את משבה ישראל אל נוה הקדש. נָאוֹר פניה אל ה', הֲשִׁיבֵנוּ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה כאמור: "הֲשִׁיבֵנוּ ה’ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָ חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". נְאֻם הַגֶּבֶר תְּסוֹבֵב נְקֵבָה זהו נאומך אשר נאמת. אתה נמשל לגבר שהנקבה, עם ישראל, תסובב אותו, כאמור "עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי בָרָא ה’ חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר".: שְׂרוּפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה מִגַּעֲרָתֶךָ. סָלוּהָ וְאָרוּהָ מוֹאֲסֵי בְּרִיתֶךָ הפיטן מתבסס כאן על המזמור בתהלים: "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ: פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ: כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל: תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ: לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ: יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה: אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת: וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ: שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה מִגַּעֲרַת פָּנֶיךָ יֹאבֵדוּ: תְּהִי יָדְךָ עַל אִישׁ יְמִינֶךָ עַל בֶּן אָדָם אִמַּצְתָּ לָּךְ: וְלֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ תְּחַיֵּנוּ וּבְשִׁמְךָ נִקְרָא: ה’ אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה". עם ישראל נמשל לגפן, שאחרי חטאיה עזבה ה', וארוה כל עוברי דרך. והיא שרופה באש. עליה אנו מבקשים: עוֹלָלֶיהָ תְּעוֹלֵל וְתָחֹן שְׁאֵריתֶךָ רחם על השארים שנשארה בעם ישראל. עוֹד כְּקֶדֶם תִּכּוֹן עֲדָתֶךָ כאמור בדברי ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה’ הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב: וְיָצָא מֵהֶם תּוֹדָה וְקוֹל מְשַׂחֲקִים וְהִרְבִּתִים וְלֹא יִמְעָטוּ וְהִכְבַּדְתִּים וְלֹא יִצְעָרוּ: וְהָיוּ בָנָיו כְּקֶדֶם וַעֲדָתוֹ לְפָנַי תִּכּוֹן וּפָקַדְתִּי עַל כָּל לֹחֲצָיו": פְּקוֹד גֶּפֶן זֹאת פקוד את עם ישראל, כאמור במזמור שצטטנו לעיל: "אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת" הַפְּקוּקָה. פְּרַע בּוֹקְקֶיהָ כְּחֻקָּה הַחֲקוּקָה כאן מזכיר הפיטן פסוק אחר: "כִּי שָׁב ה’ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב כִּגְאוֹן יִשְׂרָאֵל כִּי בְקָקוּם בֹּקְקִים וּזְמֹרֵיהֶם שִׁחֵתוּ". כלומר: הרבה משחיתים השחיתו את ישראל, ואנו מבקשים מה' שיפרע משונאיו, מצוררי ישראל. צְרָרוּהָ צָרִים איבים צררו את ישראל בְּבֻקָּה וּמְבֻלָּקָה. צוֹרְרֶיהָ תָּצוּר לְהַבְהֵב עֲלוּקָה אנו מבקשים מה' שיצור את צוררינו. כמו שהבטיח לנו בתורתו: "כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ": קוֹמֵם נְפוּלָה כַּמֶּה שָׁנִים הקם את סכת דוד שכבר שנים רבות היא נפולה. קְדוֹרַנִּית יוֹשֶׁבֶת בְּמַחֲשַׁכֵּי אִישׁוֹנִים והיא יושבת קדורנית בגולה. רָם תִּזְכֹּר בְּרִית רִאשׁוֹנִים זכור לנו ברית ראשונים כאשר אמרת: "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה’". רוֹמֵם דְּבִירְךָ מחָרְבָּנִים רִאשׂוֹנִים הרם ובנה מחדש את דביר קדשך, והקימהו משני החורבנות הראשונים: שְׁעֵה שַׁוְעָה וְקַבֵּל פְּגִיעָה שעה לתפלתנו ולפגיעתנו. פגיעה היא תפלה כפי שדורשים חכמים בסנהדרין צה:. שְׁבוֹר רִשְׁעָה שבור את מלכות הרשעה, את הגויים חֲבוֹשׁ צֹלֵעָה חבוש את עם ישראל שהוא היום צולע. כאמור: "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה’ אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי: וְשַׂמְתִּי אֶת הַצֹּלֵעָה לִשְׁאֵרִית וְהַנַּהֲלָאָה לְגוֹי עָצוּם וּמָלַךְ ה’ עֲלֵיהֶם בְּהַר צִיּוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם". תָּקִים שְׁבוּעָה תקים את השבועה שנשבעת לאבותינו תָּחִישׁ יְשׁוּעָה תמהר ותחיש ישועה לעמך. תַּמָּה הוֹשִׁיעָה הושיעה את עמך, שהם נקראים תמה. כִּי גָעָה קֵץ וְשָׁעָה כי הגיעה השעה להושיעם:
בפיוט הזה הצלע האחרונה בכל בית היא פסוק מהתנ"ך, וכל בית פותח במלה האחרונה של הבית הקודם (שהיא חלק מהפסוק המצוטט שם). הפיוט אלפביתי.
אַרְיֵה בַיַּעַר דָּמִיתִי וְנִמְשַׁלְתִּי בְחוֹבָי ברוב חטאתינו אנו דומים לה' כאריה ביער, כפי שנאמר: "עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי נָטַשְׁתִּי אֶת נַחֲלָתִי נָתַתִּי אֶת יְדִדוּת נַפְשִׁי בְּכַף אֹיְבֶיהָ: הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ", כלומר: ה' שונא את נחלתו, ישראל, ברוב חטאיהם. בִּטּוּיִי נוֹאַל מִלָּתִי לְשׁוֹן הֲבַאי תפלתי לא מתקבלת, ודומה לבטוי נואל. גֻּדַּעְתִּי מַקִּישׁ כְּבֶן קִישׁ וּמִסְפָּר בִּגְוַי נגדעו מאתנו כל האנשים שיכולים להתפלל ולכפר בעדנו, כמו מרדכי, שהיה בן יאיר בן שמעי בן קיש, (נראה שהפיטן כאן מתבסס על הפיוט הנאמר בסליחות לתענית אסתר, ובמדרש שעליו מתבסס הפיוט הנ"ל, ראה בבאורנו שם. גם הפיוט ההוא מזכיר את הפסוק שמיד נצטט), ומספר בגוי, הם אנשים שנזכרו בפסוק אחד עם מרדכי: "אֲשֶׁר בָּאוּ עִם זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה שְׂרָיָה רְעֵלָיָה מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן מִסְפָּר בִּגְוַי רְחוּם בַּעֲנָה מִסְפַּר אַנְשֵׁי עַם יִשְׂרָאֵל". חז"ל בארו שמרדכי שבפסוק הזה הוא אותו מרדכי שנזכר במגלת אסתר. הפיטן אומר שאין בינינו היום אנשים כאלה. כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי פסוק מהנבואה הראשונה של ישעיהו, נבואת הפטרת חזון, שבה הוא מתאר חורבן וחטא: דַּוָּי גּוֹלֶה וְנִקְלֶה הֻכְאַבְתִּי וְנֶעֱכַרְתִּי נעשיתי כואב ועכור ודוה, מרוב עוונות. הֻגַּעְתִּי חַגְתִּי וְרָוִיתִי רוֹשׁ וְנִשְׁכַּרְתִּי שתיתי רוש ולענה והשתכרתי מהם. וּמִדֹּחַק אֲדוֹנִים חִנָּם לָהֶם נִמְכַּרְתִּי מתוך הצרות שמצרים לי האדונים שנמכרתי להם בחנם, הגויים שאל ארצם גליתי והם משעבדים אותי. הפיטן מתבסס על הפסוק "כִּי כֹה אָמַר ה’ חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ". בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת יְיָ זָכָרְתִּי פסוק מתוך תפלתו של יונה שהתפלל במעי הדגה: זָכַרְתִּי חֲסָדֶיךָ וְאַהֲבָתְךָ עָלַי כְּהִדְגִּילוּ אני זוכר את חסדיך הראשונים, שהיו מקדם. הפיטן מתבסס כאן על פסוק בשיר השירים. חוֹבוֹת הֶעֱבִירוּ וְאוֹתִי לְךָ הִסְגִּילוּ חובותי, כלומר חטאי, העבירו מעלינו את החסד והאהבה הראשונים. טְלָאֶיךָ עַתָּה בְּתַחַן וָפֶלֶל יַרְגִּילוּ עתה עם ישראל באים אליך בתפלה ותחנון (תחן ופלל). אֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ פסוק מישעיהו. וכאן כונת הפיטן היא שהיום, לפני ר"ה, עם ישראל יגילו באלהיהם ויתפללו אליו: יָגִילוּ יָרֹנוּ עֲבָדֶיךָ בְּפֶקֶד חוֹמוֹתַי עם ישראל ירנו ויגילו כשתפקוד אותם ותבנה את חומות ירושלים. כַּדְכֹּד וְאַבְנֵי חֵפֶץ תַּגְבִּילֵם אֵימָתַי מתי תקיים את הבטחתך "וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ". לְתֵל עוֹלָם עִירִי וּלְשֵׁפֶל רָמוֹתָי אנו מבקשים את נבואות הנחמה, כי בינתים ירושלים הושמה לתל עולם (מקור הבטוי מהצווי להפוך אתהעיר שהודחה לעבוד עז לתל עולם) ואינה נבנית, ורמותי ירדו לשפל. וְאַתָּה יְיָ עַד מָתָי עד מתי תמשיך להענישנו: מָתַי תְּחַיֵּנוּ וּמִתְּהוֹמוֹת תַּעֲלֵנוּ. נָאוֹר, פניה אל ה' הָסֵר וְהָקֵל סִמְלוֹן עֻלֵּנוּ הסר מעלינו את העול שהגויים נתנו על צוארנו. שֹׂבַע מַלֵּא אֲסָמֵינוּ וְהַצְלִיחָה מִפְעָלֵינוּ. יְהִי חַסְדְּךָ יְיָ עָלֵינוּ: עָלֵינוּ הִמָּלֵא רַחֲמִים כי בַּצָרָה דְרַשְׁתִּיךָ. פֵּרַשְׂתִּי יָדַי אֵלֶיךָ פרישת הידים היא בטוי לתפלה בְּקִרְבִּי שִׁחַרְתִּיךָ. צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי בַּלַיְלָה כִּי אִוִּיתִיךָ התשוקה הזאת מבוססת על כמה פסוקים בתהלים, המתארים אתהצמאון והאווי אל ה'. יְיָ אַל אֵבוֹשָׁה כִּי קְרָאתִיךָ: קְרָאתִיךָ מֵעֹמֶק מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה’ דַּלוּ עֵינַי דַּלּוּ עֵינַי לַמָּרוֹם אֲדֹנָי עָשְׁקָה לִּי עָרְבֵנִי. כלומר: אני נושא את עיני למרום. רוּם יָדי נָשָׂאתִי אני נושא את ידי למרום הֱפִיצוֹתִי מַעֲיָנַי קראתי אליך והתפללתי. שׁוּר כִּשְׁרוֹן ראה את מה שכשר בי מְחֵה וְהַעֲבֵר זְדוֹנַי מחה והעבר את חטאי. יְיָ שִׁמְעָה תְפִלָּתִי הַאֲזִינָה אֶל תַּחֲנוּנָי: תַּחֲנוּנַי אֶזוֹן האזן, הקשב, אל תחנוני. אוֹמְנִי מְחוֹלְלִי וּפגוגי פניה אל ה', שהוא אומן ומגדל את עם ישראל, הוא מוליד ומחולל אותנו, כלומר יוצר אותנו, והוא מלמד אותנו. לְךָ גָּלוּי וְצָפוּי תַּאַב רִגּוּגִי אתה יודע את אשר בלבי. יוּצְלַל זָדוֹן וִיכֻפַּר חֵטְא שִׁגְגִי כפר על חטאינו. אֲמָרַי הַאֲזִינָה ה’ בִּינָה הֲגִיגִי . בָּר יֵחָשֵׁב וְיִכּוֹן פִּלוּלִי תפלתי תחשב לפניך ברה ויפה. שְׁמַע יָהּ סְלָחָה דֹּפִי עִקּוּלִי סלח על חטאי, ועל מעשי הרעים המעוקלים המלאים דפי. חַזֵּק מַאֲמִירֶךָ חזק את עם ישראל, שעליו נאמר "אֶת ה’ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ" וּלְרָצוֹן יְהִי מִלּוּלִי. הֶגְיוֹן לִבּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגֹאֲלִי:
הפזמון הזה דומה מאד לפזמון "שחר קמתי" של סליחות ליום חמישי, וראה מה שכתבנו בהקדמה לפיוט ההוא. כי כמעט כל מה שכתבנו שם נכון גם לפיוט הזה.
יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן יש מחלוקת מפרשים האם את הפסוק "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן" יש לפרש כעוסק בה' או בחוסה בה'. בכמה וכמה פיוטים נראה כי הפיטנים פרשו את זה על ה'. גם כאן, "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן" הוא פניה לה' מָגִנִּי וְצִנָּתִי המשך הפניה אל ה', אתה המגן והצנה המגנים עלי. צַעֲקָתִי הַקְשִׁיבָה וְהַאֲזִינָה רִנָּתִי. חַטֵּא אֶת חַטָּאתִי נקה את חטאי. קָדוֹשׁ תֵּן תִּקְוָתִי שהיא: נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי. צְדָקָה עֲשֵׂה לְעַמֶּךָ. קָדוֹשׁ לְמַעַן שְׁמֶךָ. כִּי פַסּוּ תְּמִימֶיךָ. מַעֲבִירֵי זַעְמֶךָ לא נותרו עוד תמימים שיכולים להתפלל לפניך ולהעביר את זעמך. וּמַגִּישֵׁי לַחְמֶךָ פסו גם הכהנים שהקריבו לפניך קרבנות, וגם הם כבר אינם. לָכֵן עַתָּה בָאתִי לכן באתי אליך לבקש: נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי.
חַטֹּאת נְעוּרַי תַּצְלִיל. וְיָם יֵהָפְכוּ כְּצָלִיל תכפר על חטאת נעורי והן תוצללנה. כלומר תנקה אותי לגמרי. ואת החטאים תשליך במצולות ים. וְצֶדֶק זְקֵנִים תַּסְלִיל זכור את צדקת אבותינו. וְשַׁוְעַת נְכֵאִים תַּכְלִיל תשמע את שועתנו. וְעֵת תְּנַקֵּנִי כְּבַעֲלִיל. מַסְטִינִי אָז יְיֵלִיל כשתנקה אותי לגמרי מחטאי, השטן ייליל מרוב צער. כִּי לִבִּי לְךָ כָּלִיל קבל את לבי המכוון אליך כעולה כליל. עַתָּה הִנֵּה בָאתִי עתה באתי אליך לחזור בתשובה. (יתכן שהפיטן מתכון להזכיר את דברי בלעם כשבא אל בלק: "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה הֲיָכוֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר". או את דברי דוד: "אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי"). נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי.
חַנּוּן חַי חָנֵּנִי. לְקוֹל זַעֲקִי בִּגְרוֹנִי רחם עלי כשאני זועק אליך. בְּשָׁמְעֲךָ תַּעֲנֵנִי. סְלִיחָתְךָ תַּרְבֵּנִי. חַיִים תִּכְתְּבֵנִי כתבני לחיים. וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי מבוסס על דברי יעקב אל לבן. אבל כאן הפיטן מוציא את הפסוק מממשמעותו המקורית ומבקש מה' שתענה צדקתנו כשידין אותנו. כלומר שידיננו לחיים. נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי.
זֶה אֵלִי פניה אל ה', ע"פ הפסוק משירת הים. הוֹשִׁיעָה. וּזְכֻיּוֹת הַכְרִיעָה הכרע את כף הזכויות. ע"פ המשל הידוע של מאזנים שבהם ה' שוקל זכויות כנגד חובות. וּמִזְבֻלְךָ הוֹפִיעָה הופע וגאל אותנו. חֹן סֹעֲרָה וְסוֹעָה חן ורחם על עמך ישראל. וּמְלָשְׁנִי הַבְלִיעָה הבלע וסתום את פיו של מלשני. הבטוי מבוסס על הפסוק "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל", אלא שכאן כונתו של הפיטן (ע"פ המדרשים) לשטן המקטרג על עם ישראל ומספר בגנותם. כביכול מלשין עליהם בפני ה'. אנחנו מבקשים מה' שיבליע את השטן המקטרג צֹאנְךָ מִלְּהַפְשִׁיעָה כדי שלא יוכל לומר על צאנך שהם פושעים. פֶּן אֶרְאֶה בְרָעָה בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי מבוסס על דברי אסתר: "וַתֹּאמֶר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ: כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי". אף אנו מבקשים מה' שימחל על עוונותינו כדי שלא נראה אבדן העם. נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי:
קַדֵּשׁ שֵׁם קָדְשֶׁךָ. חִלְּלוּ בְּמִקְדָשֶׁךָ כפי שנאמר: "וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם". וכאן אנו מבקשים שה' יקדש את שמו הגדול שחללוהו במקדשו בשעת החורבן. וְאַהֲרוֹנִים קְדוֹשֶׁיךָ מַגִּישֵׁי אִשֶּׁיךָ וכן חללו את קדושת הכהנים, מקריבי הקרבנות. וּמַה יַעֲשׂוּ קְדוֹשֶׁיךָ. כְּפַסּוּ קָדָשֶׁיךָ מה יעשו עמך ישראל כשאין מקדש ואין קרבנות, במה יתכפרו. שְׁעֵה נָא מַקְדִּישֶׁיךָ. כְּפָרִים אִם שִׁלָּמְתִּי קבל את תפלת עמך ישראל, כאילו שמו בשפתיהם פרים. כמו שנאמר: "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה’ אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ", ודרשו חכמים שכאשר אין מקדש אנו משלמים פרים בתפלתנו. נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי.
יֵרָצוּ עֲבָדֶיךָ. לְמַעַן שֵׁם כְּבוֹדֶךָ רצה את עמך ישראל למען שמך. מְיַחֲדֶיךָ מְעִידֶיךָ עם ישראל הם מיחדיו של ה', כי הם אומרים ה' אחד. והם עדיו של ה', כאמור "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה’ וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה". וחכמים דרשו על הפסוק הזה שבעדות ישראל נעשה ה' אל. כִּי אֵין בִּלְעָדֶיךָ. בַּקֵּשׁ נָא אוֹבְדֶיךָ בקש את עמך ישראל האובדים. נראה שהפיטן מתבסס על נבואתו של יחזקאל על ה' הרועה את ישראל ויבקש את הצאן האובדות. הֵן בָּאוּ עָדֶיךָ כי הנה הם באו להתפלל לפניך. כפי שנאמר "שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ". כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ כאמור בשיר השירים. פָּנֶיךָ בִּקַּשְׁתִּי. נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי.
קוֹלִי יֶעֱרַב נָא. כְּמֵחִים תּוֹךְ צִיּוֹנָה יערב לפניך קולי כקרבנות בירושלים. לְטוֹבָה הִפָּנֶה נָא. לְהַמְצִיאֵנִי חֲנִינָה פנה אלי לטובה. כִּי אֶל מִי אֶפְנֶה נָא בְּאֵין מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה אל מי אפנה אם לא אליך. אין על מי להשען אלא עליך. מקור הבטוי בפסוק "כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן ה’ צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם". וכשאין אנשים להשען עליהם, אנו נשענים על ה'. לִמְיַחֲלֶיךָ סְלַח נָא. הַשְׁמִיעֵם סָלַחְתִּי כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר ה’ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי: