איש אחד בנה תחנת מחקר בלב יער. כדי שלא להפריע למחקר ולא לשבש אותו הוא מיקם את תחנת המחקר בתוך האדמה, הזרים אליה חשמל. סידר שעון שמדליק ומכבה את החשמל לפי הצורך, ופתח חלונות נסתרים ליער. הוא הביא לשם תצפיתנים שישבו בחלונות וירשמו את תנועת בעלי החיים.
בהתחלה התצפיתנים מילאו היטב את תפקידם. הלא הם מתפרנסים וניזונים בזכות עבודתם. לכן הם מילאו את תפקידם בהתרגשות ובשמחה. הם חיברו שירים וגיבשו את הצוות סביב המשימה המשותפת. ודיברו בשמחה ובהתרגשות על חשיבות המשימה. אבל עם הזמן נמאס להם. מה גם שהם גילו שהאור נדלק וכבה לפי שעון, ובעזרת חוט העובר בקיר. לכן הם התחילו ללעוג לכל מי שדיבר על החוקר שבנה את התחנה. "פעם" הם הסבירו, "עוד היינו פרימיטיבים ולא ידענו כיצד נדלק האור, אז האמנו שיש חוקר שבנה את התחנה. היום אנו כבר יודעים להסביר בדיוק את התופעה: האור נדלק בגלל חוט שנמצא בתוך הקיר ובגלל שעון. אז לא צריך להאמין שיש חוקר".
"ובכלל", הוסיפו התצפיתנים, "למה אני צריך לעקוב דוקא אחרי בעלי חיים? אני לא מתחבר. זה כבר לא מרגש אותי. זה פשוט לא עושה לי את זה. למה שאני לא אמלא את זמני בפתרון תשבצים למשל. בשבילי זה הרבה יותר מרומם ורוחני".
"ובכלל", הוסיף תצפיתן אחר "זה לא שאני נגד תצפיות. אני מאד מכבד ומעריך, אבל את החיות אני אוהב דוקא לאכול. אז איך אפשר לומר לי לא לאכול אותן רק בגלל מסורת?".
"מי שרוצה שימשיך לתצפת" הוסיפה תצפיתנית אחרת, "אבל בלי כפיה. שכל אחד יעשה מה שמתאים לו".