איכה

הקדמה: מגלת איכה מורכבת מחמש קינות. הקינות מתארות בצורה פיוטית שלבים שונים בחורבנה של ירושלים. כמו פרקים שיריים שונים בתנ"ך, גם הקינות באיכה בנויות בצורה אלפביתית, מלבד הפרק האחרון. בפרקים א' ב' וד' יש פסוק בכל אות. בפרק ג' יש שלשה פסוקים בכל אות. (אם כי שלשת הפסוקים שבכל אות לא בהכרח מהוים יחידה אחת מבחינה תכנית). בפרק א סדר האותיות הוא זה המוכר לנו ממקומות אחרים בתנ"ך, בעוד שבפרקים ב-ד הפ' קודמת לע'. פרק ה אינו אלפביתי, אך גם בו יש עשרים ושנים פסוקים.

המחבר, לדעת חז"ל הוא ירמיהו הנביא, וכן עולה מכמה וכמה ראיות. פרק ג באיכה מתאר בצורה מאד ברורה את הארועים שארעו לירמיהו הנביא עצמו, ומתוארים בירמיהו לח. מלבד זאת, במגלת איכה ישנם כמה בטויים האופיניים גם לספר ירמיהו.

פרק א – הפרק מתאר את ירידתה של ירושלים, שהיתה נחשבת לעיר מכובדת מאד, למצב שם בזיון ושפל. הפרק אינו מתאר חורבן של ירושלים. הוא אמנם מתאר גלות, אבל לא חורבן מוחלט. הוא מתאר גויים שבאו למקדש, אבל לא מתאר שהמקדש והעיר חרבו. הפרק אומר שיהודה גלתה, אך אינו אומר שירושלים גלתה או חרבה. הוא מתאר נפילה בחרב ובשבי של אנשים רבים, ודלול האוכלוסיה בירושלים. לכן נראה שהפרק הזה נכתב אחרי גלות יהוכין, שהיתה אחת עשרה שנה לפני חורבן הבית. על הגלות הזאת מסופר בספר מלכים: "בָּעֵת הַהִיא עָלוּ עַבְדֵי נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר: וַיָּבֹא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַל הָעִיר וַעֲבָדָיו צָרִים עָלֶיהָ: וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְאִמּוֹ וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ: וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית ה’ וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְקַצֵּץ אֶת כָּל כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל ה’ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה’: וְהִגְלָה אֶת כָּל יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ: וַיֶּגֶל אֶת יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה וְאֶת אֵם הַמֶּלֶךְ וְאֶת נְשֵׁי הַמֶּלֶךְ וְאֶת סָרִיסָיו וְאֵת אֵילֵי הָאָרֶץ הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה: וְאֵת כָּל אַנְשֵׁי הַחַיִל שִׁבְעַת אֲלָפִים וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף הַכֹּל גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה וַיְבִיאֵם מֶלֶךְ בָּבֶל גּוֹלָה בָּבֶלָה: וַיַּמְלֵךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת מַתַּנְיָה דֹדוֹ תַּחְתָּיו וַיַּסֵּב אֶת שְׁמוֹ צִדְקִיָּהוּ". צדקיהו עוד מלך אחת עשרה שנה, עד החורבן הסופי של ירושלים.

הפרק מתאר בצורה פיוטית את ההשפלה של ירושלים, שהיתה לפנים עיר מכובדת וכעת היא עיר מושפלת. הפרק מדמה את ירושלים לאשה שירדה מכבודה, וכעת היתה כאלמנה.

התיאור הולך ונעשה אישי יותר. בתחלת הפרק ירושלים נזכרת בלשון נסתר. כאדם המתאר צרות העוברות על אחרים, שאינן נוגעות אליו ישירות. אמנם, הפרק פותח כבר בתחילתו בלשון קינה (איכה), אך הוא מקונן על ירושלים כמסתכל מן הצד. בפסוקים הראשונים ה' לא נזכר, והדברים מוצגים כארועים שארעו לירושלים כביכול ביד המקרה. גם כאשר ה' נזכר, אחרי חמשה פסוקים, הוא נזכר בלשון נסתר. המחבר עובר בהדרגה לתיאור אישי, בו הוא פונה אל ה', ומייצג את ירושלים (שנזכרת בלשון מדבר). המעבר הוא כאמור, בהדרגה. עד פסוק יא עדיין נזכרת ירושלים בד"כ בלשון נסתר, ורק לעתים נדירות בלשון מדבר. רק מפסוק יב והלאה היא נזכרת בלשון מדבר בלבד. הקב"ה ממשיך להאמר בלשון נסתר, ורק מדי פעם בלשון נוכח, עד פסוק כ. רק בשלשת הפסוקים האחרונים ברור שהפניה היא אל ה'.

נראה שמלבד המטרה העקרית (לקונן על ירושלים) היו למחבר גם מטרות משניות, והן ללמד את ישראל שהחורבן הוא תוצאה של חטאיהם. את המסר הזה הוא מביא לאט לאט ובהדרגה. באופן שנראה כדרך אגב. תחילה הוא מזכיר זאת רק מדי פעם ובדרך אגב, וככל שהפרק מתקדם הוא מזכיר את הקב"ה בתדירות גבוהה יותר, עד שבסופו של הפרק הוא פונה אליו ישירות.

ירושלים כאשה שהיתה מכובדת וכעת ירדה מגדולתה

א אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה; רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה, לָמַס. {ס} ב בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ--אֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ: כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים. {ס} ג גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה--הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים.

א) אֵיכָה מלת פתיחה לקינה. אבוי, איך קרה הדבר יָשְׁבָה בָדָד הָעִי ר רַבָּתִי עָם העיר שהיתה עיר מכובדת, כעת ישבה בדד. מעורבים כאן המשל והנמשל. המשל הוא משל לאשה מכובדת שהיתה רבתי עם, כלומר מכובדת ע"י כל העם, וכעת איש אינו נותן את דעתו עליה. ויש מפרשים: יושביה עזבוה. או כהמשך הפסוק: הָיְתָה כְּאַלְמָנָה ובנמשל: ה', בעלה, עזבה. וכעת היא יושבת בדד רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת העיר שהיתה רבה ושרה לכל הגויים והמדינות, כעת הָיְתָה לָמַס משלמת מס למדינה אחרת. נתינה למס היא ביטוי נפוץ בתנ"ך לכיבוש. ב) בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָה המשך המשל לאשה אלמנה, אלא שאשה אלמנה זו, גם אוהביה עזבוה ואינם באים לנחמה. אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ אף אחד מאוהביה אינו מנחם אותה. שהרי כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים גם כאן מעורבים יחד המשל והנמשל. ג) גָּלְתָהיְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה החלק הזה של הפסוק מתאר את הנמשל. יהודה גלתה כי היתה צריכה לעבוד את אויביה. הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹח יתכן שכאן הוא רומז גם למשל. כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים אויביה השיגוה במקום צר שאין בו אפשרות לברוח.

שממת ירושלים

ד דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת, מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד--כָּל-שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין, כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים; בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת, וְהִיא מַר-לָהּ. {ס} ה הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ, כִּי-יְהוָה הוֹגָהּ עַל רֹב-פְּשָׁעֶיהָ; עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי, לִפְנֵי-צָר. {ס} ווַיֵּצֵא מן בת- (מִבַּת-) צִיּוֹן, כָּל-הֲדָרָהּ; הָיוּ שָׂרֶיהָ, כְּאַיָּלִים לֹא-מָצְאוּ מִרְעֶה, וַיֵּלְכוּ בְלֹא-כֹחַ, לִפְנֵי רוֹדֵף. {ס}

ד) כאן עובר המחבר לתאר את הנמשל: דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת השבילים ריקים. התושבים אינם מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד אין עולי רגל. כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין בערי התנ"ך השער הוא המקום המרכזי והשוקק חיים שבעיר. שער שומם הוא בטוי לעיר שוממה. כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים; בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת וְהִיא מַר לָהּ. ה) הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אויביה התנשאו והגיעו למעמד גבוה אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ ישבו בשלוה. כִּי יְהוָה הוֹגָהּ הביא עליה יגון עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ על פשעיה הרבים. זה המקום הראשון שבו מזכיר המחבר שהדבר ארע בשל פשעיה; עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר בניה הקטנים נפלו בשבי האויב (שבויים בזמן ההוא נמכרו לעבדים, ומן הסתם לא ראו עוד את משפחתם). ו) וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ: הָיוּ שָׂרֶיהָ בנגוד לפסוק הקודם, הפותח ב"היו צריה", הפסוק הזה פותח ב"היו שריה", צריה עלו ושריה ירדו. אלא שהפסוק צריך להקדים כמה מלים, משום שהפסוק צריך לפתוח באות ו'. כְּאַיָּלִים לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף איל רעב וחלש שלא מצליח להמלט מפני רודפיו.

ז זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם, יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ--כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ, אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם; בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד-צָר, וְאֵין עוֹזֵר לָהּ--רָאוּהָ צָרִים, שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ. {ס} ח חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם, עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה; כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ, גַּם-הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר. {ס} ט טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ, לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ, וַתֵּרֶד פְּלָאִים, אֵין מְנַחֵם לָהּ; רְאֵה יְהוָה אֶת-עָנְיִי, כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב. {ס} י יָדוֹ פָּרַשׂ צָר, עַל כָּל-מַחֲמַדֶּיהָ: כִּי-רָאֲתָה גוֹיִם, בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ--אֲשֶׁר צִוִּיתָה, לֹא-יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ. {ס} יא כָּל-עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְשִׁים לֶחֶם, נָתְנוּ מחמודיהם (מַחֲמַדֵּיהֶם) בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ; רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה, כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה. {ס}

ז) זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ כמו "בימי עניה ומרודיה", אז היא זכרה את כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם; בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד צָר וְאֵין עוֹזֵר לָהּ רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקוּ לעגו לה עַל מִשְׁבַּתֶּהָ על אסונותיה, משובותיה. ויש מפרשים על שביתת עמה מתוכה או על שביתת שבתותיה וחגיה, שהיו ואינם עוד. ח) חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם כאן שוב מביא המחבר את הסבה לחורבן. עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה היתה מנודה ומורחקת ע"י כל; כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ אלה שכבדוה לפנים, כעת מזלזלים בה כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ. גַּם הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר. ט) טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ המשך המשל שנמשלה לנדה. טומאתה נראית לכל. כלומר: חטאה בגלוי. (רש"י) לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ חטאה בלי לחשוב מה יהיה בסופה (רש"י, ד"מ). וַתֵּרֶד פְּלָאִים ירידה גדולה ופלאית. אֵין מְנַחֵם לָהּ; רְאֵה יְהוָה אֶת עָנְיִי כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב כאן לראשונה פונה המחבר אל ה'. אמנם, בינתים הוא לא מזכיר את העובדה שישראל חטאו, ואת העובדה שהחורבן הוא ענש מאת ה'. למראית עין, הפניה אל ה' אינה אלא זעקה על המצב, כמי שזועק רבש"ע, ולא באמת פונה אל אלהיו, במהלך הפרק הפניה אל ה' תעשה בהדרגה בולטת יותר. י) יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כָּל מַחֲמַדֶּיהָ האויב לקח ובזז את כל רכושה החביב עליה. ומה הם מחמדיה?: כִּי רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא יָבֹאוּ בַקָּהָל לָך מתיחס כנראה למה שנאמר בספר מלכים: "וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית ה’ וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְקַצֵּץ אֶת כָּל כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל ה’" אמנם, הבבלים הם לא עם שה' צוה שלא יבאו בקהל, אבל כנראה היו להם שותפים מבני עמון ומואב. כפי שנאמר לפני כן "וַיְשַׁלַּח ה’ בּוֹ אֶת גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וְאֶת גְּדוּדֵי אֲרָם וְאֵת גְּדוּדֵי מוֹאָב וְאֵת גְּדוּדֵי בְנֵי עַמּוֹן וַיְשַׁלְּחֵם בִּיהוּדָה לְהַאֲבִידוֹ". המחבר רוצה להראות את גודל האסון, לא רק שבאו גויים אל המקדש, אלא שאלה גויים שאסורים לבא בקהל ְ. יא) כָּל עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְשִׁים לֶחֶם נָתְנוּ מַחֲמַדֵּיהֶם בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ תיאור למצב של מצור ורעב, שבו אנשים מוכרים את כל היקר להם להביא אכל; רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה עוד פניה לקב"ה, וכאן המחבר כבר רומז לכך שהחורבן בא בעקבות חטא. אמנם, המלה זוללה יכולה להתפרש גם כסתם אדם זול, המוותר על מחמדיו למען אוכל. אבל בהדרגה מביא המחבר תוך כדי קינה את המסר שהחורבן בא בעקבות חטא.

מכאן ואילך ירושלים היא המדברת, והקינה מושמעת מפיה.

ירושלים פונה אל הגויים ומתארת את ה' שהעניש אותה

יב לוֹא אֲלֵיכֶם, כָּל-עֹבְרֵי דֶרֶךְ--הַבִּיטוּ וּרְאוּ, אִם-יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי: אֲשֶׁר הוֹגָה יְהוָה, בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ. {ס} יג מִמָּרוֹם שָׁלַח-אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי, וַיִּרְדֶּנָּה; פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי, הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר--נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה, כָּל-הַיּוֹם דָּוָה. {ס} יד נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ, יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל-צַוָּארִי--הִכְשִׁיל כֹּחִי; נְתָנַנִי אֲדֹנָי, בִּידֵי לֹא-אוּכַל קוּם. {ס} טו סִלָּה כָל-אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי, קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי; גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי, לִבְתוּלַת בַּת-יְהוּדָה.

יב) ל וֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ עוברי הדרך נזכרו בכמה מקומות בתנ"ך, בהקשר של חורבן. כאשר ירושלים חרבה, כל עוברי הדרך עוברים ובזים לה. לכן פונה אליהם ירושלים ואומרת שלא יבוזו לה, אלא הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי: אֲשֶׁר הוֹגָה הביא יגון יְהוָה בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ. אם לעיל הוצג החורבן כארוע שארע, בהדרגה מתאר המחבר את החורבן כענש שבא בכוונה תחלה מאת ה'. כאשר ירושלים היא המדברת. אלא שבינתים היא מדברת אל עוברי הדרך ולא אל ה'. יג) מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה שלח ולקח שלח ולקח. ענה אותי באש כך שאמשיך לחיות ולסבול.; פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר הכשיל אותי כך שלא אוכל להתקדם בדרכי. נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה מנודה מכל רעיה, כאשה דוה. ושוממה מבעלה. יד) נִשְׂקַד שרש יחידאי בתנ"ך, אבל מתוך ההקשר אפשר להבין שהכוונה שהוחזק היטב עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ הוא רודה בי כמו בבהמה שנותנים עליה עול לחרישה. והעול הוא פשעי שפשעתי, שבגללם הוא רודה בי. יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל צַוָּארִי משל לגפן ששריגיה מטפסים עלי עד צואר, וכובלים אותי. הִכְשִׁיל כֹּחִי; נְתָנַנִי אֲדֹנָי בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם בידי אויב שממפלתו איני יכולה לקום. טו) סִלָּה השפיל והכניע כָל אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי, קָרָא עָלַי מוֹעֵד זמן לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי; גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה כביכול הוא דורך את ירושלים וישראל בגת, כמו שדורכים ענבים. בתולת בת היודה הוא כנוי לעם ישראל, או לירושלים.

ירושלים ללא מנחם, מצדיקה את הדין ומכירה בחטא

ס} טז עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם--כִּי-רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם, מֵשִׁיב נַפְשִׁי; הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים, כִּי גָבַר אוֹיֵב. {ס} יז פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ, אֵין מְנַחֵם לָהּ--צִוָּה יְהוָה לְיַעֲקֹב, סְבִיבָיו צָרָיו; הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה, בֵּינֵיהֶם. {ס} יח צַדִּיק הוּא יְהוָה, כִּי פִיהוּ מָרִיתִי; שִׁמְעוּ-נָא כָל-עמים (הָעַמִּים), וּרְאוּ מַכְאֹבִי--בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי, הָלְכוּ בַשֶּׁבִי. {ס}

טז) עַל אֵלֶּה כל אלה שהוזכרו בפסוקים האחרונים אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי אין מי שינחמני וישיב את נפשי; הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב. יז) פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ תנועה של אבל או של תפלה. אֵין מְנַחֵם לָהּ צִוָּה יְהוָה לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו כל העמים שיושבים סביב ישראל הם צריו ואינם מנחמים; הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם כולם מנדים ומבזים את ירושלים. יח) צַדִּיקהוּא יְהוָה כִּי פִיהוּ מָרִיתִי המחבר מצדיק את הדין, ואומר שבצדק הביא עלינו ה' את הענש הזה.; שִׁמְעוּ נָא כָל הָעַמִּים וּרְאוּ מַכְאֹבִי בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי.

יט קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי, כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ: כִּי-בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ, וְיָשִׁיבוּ אֶת-נַפְשָׁם.

יט) קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי לעמים האחרים שכרתי אתם ברית, או לאלהיהם. כבר נביאים קדומים יותר כמו הושע, דמו את הגויים ואליליהם למאהבים של ירושלים. ירמיהו ממשיך את הדרך הזאת גם בספר ירמיהו. הגויים ואליליהם שעל ישראל הלך אחריהם הֵמָּה רִמּוּנִי ולא הושיעוני בשעת צרתי. כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ: כִּי בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ וְיָשִׁיבוּ אֶת נַפְשָׁם.

פניה אל ה' לרחם על ירושלים ולהעניש את הגויים

כ רְאֵה יְהוָה כִּי-צַר-לִי, מֵעַי חֳמַרְמָרוּ--נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי, כִּי מָרוֹ מָרִיתִי; מִחוּץ שִׁכְּלָה-חֶרֶב, בַּבַּיִת כַּמָּוֶת. {ס} כא שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, אֵין מְנַחֵם לִי--כָּל-אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ, כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ; הֵבֵאתָ יוֹם-קָרָאתָ, וְיִהְיוּ כָמֹנִי. {ס} כב תָּבֹא כָל-רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ, כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל-פְּשָׁעָי: כִּי-רַבּוֹת אַנְחֹתַי, וְלִבִּי דַוָּי. {פ}

כ) וכאן באה פניה ישירה אל ה', הנמשכת עד סוף הפרק: רְאֵה יְהוָה כִּי צַר לִי מֵעַי חֳמַרְמָרוּ נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי כִּי מָרוֹ מָרִיתִי שוב, הצדקת הדין ואמירה שהחורבן בא בגלל החטא ; מִחוּץ שִׁכְּלָה חֶרֶב בַּבַּיִת כַּמָּוֶת אין מנוחה לא בבית ולא בחוץ. בחוץ יש אויבים שמכים אותנו בחרב, ובבית יש דממת מות ואבל. כא) שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי אֵין מְנַחֵם לִי כָּל אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ אתה הבאת עלי את החורבן; הֵבֵאתָ יוֹם קָרָאתָ וְיִהְיוּ כָמֹנִי תפלה אל ה' שיביא יום שבו הגויים שכעת ששים במפלתה של ירושלים, יחוו את החורבן בעצמם, ויהיו במצבה של ירושלים היום. כב) תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל פְּשָׁעָי: כִּי רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי. {פ}

בנגוד לקינה הראשונה הפותחת בתיאור החורבן, ורק אח"כ מביאה בהדרגה את המסר שהחורבן בא מאת ה' כענש על החטא, הקינה השניה כבר מתחלתה מתארת את החורבן כמעשה ידי ה', וככעסו של ה' על חטאי ישראל.

הקינה הזאת מתארת תיאורים יותר חזקים של החורבן. היא מתארת חורבן גמור של ירושלים. לכן מסתבר שהקינה הזאת נכתבה כבר אחרי חורבן הבית.

תיאור החורבן כמעשה ה'

א אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי, אֶת-בַּת-צִיּוֹן--הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ, תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל; וְלֹא-זָכַר הֲדֹם-רַגְלָיו, בְּיוֹם אַפּוֹ. {ס} ב בִּלַּע אֲדֹנָי לא (וְלֹא) חָמַל, אֵת כָּל-נְאוֹת יַעֲקֹב--הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת-יְהוּדָה, הִגִּיעַ לָאָרֶץ; חִלֵּל מַמְלָכָה, וְשָׂרֶיהָ. {ס} ג גָּדַע בָּחֳרִי-אַף, כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל--הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ, מִפְּנֵי אוֹיֵב; וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה, אָכְלָה סָבִיב. {ס} ד דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב, נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר, וַיַּהֲרֹג, כֹּל מַחֲמַדֵּי-עָיִן; בְּאֹהֶל, בַּת-צִיּוֹן, שָׁפַךְ כָּאֵשׁ, חֲמָתוֹ. {ס} ה הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב, בִּלַּע יִשְׂרָאֵל--בִּלַּע כָּל-אַרְמְנוֹתֶיהָ, שִׁחֵת מִבְצָרָיו; וַיֶּרֶב, בְּבַת-יְהוּדָה, תַּאֲנִיָּה, וַאֲנִיָּה. {ס}

א) אֵיכָה יָעִיב יחשיך, ימאס בְּאַפּוֹ בכעסו אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל הפיל את תפארת ישראל מהשמים לארץ; וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ ירושלים היא הדום רגלי ה', וגם אותה הוא לא זכר ביום כעסו, אלא ב) בִּלַּע השחית אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב כל ערי ישראל הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה הִגִּיעַ לָאָרֶץ השמיד את כל המבנים עד היסוד, עד הארץ. ויש מפרשים: השפיל אותם עד הארץ; חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ. חלל את כבוד הממלכה והשרים. ג) גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל גדע את קרן ישראל, כלומר השפיל את ישראל. הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב לא יצא להגנת ישראל מפני האויב.; וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב. משל ונמשל מעורבים יחד. חמת ה' בערה כאש. ד) דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב לא די שלא התיצב להגנת ישראל, אלא עוד היה כאויב נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן הרג בירושלים את כל הדברים שהעין חומדת; בְּאֹהֶל בַּת צִיּוֹן במקדש שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ. שוב המשל והנמשל מעורבים. ה) הָיָה אֲדֹנָי כְּאוֹיֵב כמו בפסוק הקודם בִּלַּע הרס יִשְׂרָאֵל בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ שִׁחֵת מִבְצָרָיו; וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה הרבה בישראל צער ויללה (רש"י).

ה' שופך את חמתו על המקדש

ו וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ, שִׁחֵת מֹעֲדוֹ; שִׁכַּח יְהוָה בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת, וַיִּנְאַץ בְּזַעַם-אַפּוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן. {ס} ז זָנַח אֲדֹנָי מִזְבְּחוֹ, נִאֵר מִקְדָּשׁוֹ--הִסְגִּיר בְּיַד-אוֹיֵב, חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ; קוֹל נָתְנוּ בְּבֵית-יְהוָה, כְּיוֹם מוֹעֵד. {ס} ח חָשַׁב יְהוָה לְהַשְׁחִית, חוֹמַת בַּת-צִיּוֹן--נָטָה קָו, לֹא-הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ; וַיַּאֲבֶל-חֵל וְחוֹמָה, יַחְדָּו אֻמְלָלוּ. {ס}

ו) וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ שִׁחֵת מֹעֲדוֹ השחית גם את הדברים המוקדשים לו, את המקדש שהוא סוכתו, ואת המועד בו חוגגים לשמו. וכפי שהמחבר ממשיך לפרט: שִׁכַּח יְהוָה בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת וַיִּנְאַץ בְּזַעַם אַפּוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן. ז) זָנַח אֲדֹנָי מִזְבְּחוֹ נִאֵר ביטל, עזב, מאס, שנא (רש"י ואב"ע) מִקְדָּשׁוֹ הִסְגִּיר בְּיַד אוֹיֵב חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ; קוֹל נָתְנוּ בְּבֵית יְהוָה כְּיוֹם מוֹעֵד האויבים חגגו במקדש כמו שחוגגים ישראל ביום מועד (רש"י) . ח) חָשַׁב יְהוָה לְהַשְׁחִית חוֹמַת בַּת צִיּוֹן כלומר: את ההשחתה עשה ה' בכוונה תחילה ומתוך מחשבה. נָטָה קָו מכשיר של הריסה (או בנין, אבל כאן הוא משמש להריסה) לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ; וַיַּאֲבֶל חֵל וְחוֹמָה החל הוא שטח הגנה פנימי יותר מהחומה. יַחְדָּו אֻמְלָלוּ.

אבל ורעב בירושלים

ט טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ, אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ; מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם, אֵין תּוֹרָה--גַּם-נְבִיאֶיהָ, לֹא-מָצְאוּ חָזוֹן מֵיְהוָה. {ס} י יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ, זִקְנֵי בַת-צִיּוֹן--הֶעֱלוּ עָפָר עַל-רֹאשָׁם, חָגְרוּ שַׂקִּים; הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן, בְּתוּלֹת יְרוּשָׁלִָם. {ס} יא כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי, חֳמַרְמְרוּ מֵעַי--נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי, עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי: בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק, בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה. {ס} יב לְאִמֹּתָם, יֹאמְרוּ, אַיֵּה, דָּגָן וָיָיִן: בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל, בִּרְחֹבוֹת עִיר--בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם, אֶל-חֵיק אִמֹּתָם.

ט) טָ בְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ, וה' אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ נפרצו השערים, ואין בריחים שיגנו על העיר; מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵיְהוָה למראית עין זו קינה, על כך שהמלך, השרים והנביאים גלו והם מפוזרים בגויים בלי תורה ובלי חזון. במרומז הוא מותח בקורת על השרים שלא שמעו לתורת ה', ועל נביאי השקר שלא מצאו חזון מה' אלא מלבם או מזרים. בספר ירמיהו נזכרו כמה ויכוחים של ירמיהו עם נביאי השקר. י) יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ ישבו בדממה, באבל. זִקְנֵי בַת צִיּוֹן הֶעֱלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם חָגְרוּ שַׂקִּים; הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן בגלל האבל והצער בְּתוּלֹת יְרוּשָׁלִָם. יא) כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי אני אבל עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי: בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה העוללים והיונקים מתכווצים מרוב רעב, כמפורט בפסוק הבא. יב) לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן: בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמֹּתָם הם מבקשים מאמם אוכל, ואין לה לתת להם. נראה שהפסוקים האלה מתארים את ימי המצור על העיר, לפני שנפרצה והאויב חדר פנימה. אמנם, יתכן שגם אחרי כן עדין לא סופקו צרכי המזון לתושבי ירושלים.

תגובת הגויים לחורבן

יג מָה-אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה-לָּךְ, הַבַּת יְרוּשָׁלִַם--מָה אַשְׁוֶה-לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ, בְּתוּלַת בַּת-צִיּוֹן: כִּי-גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ, מִי יִרְפָּא-לָךְ. {ס} ידנְבִיאַיִךְ, חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל, וְלֹא-גִלּוּ עַל-עֲו‍ֹנֵךְ, לְהָשִׁיב שביתך (שְׁבוּתֵךְ); וַיֶּחֱזוּ לָךְ, מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים. {ס} טו סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם, כָּל-עֹבְרֵי דֶרֶךְ--שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם, עַל-בַּת יְרוּשָׁלִָם: הֲזֹאת הָעִיר, שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי--מָשׂוֹשׂ, לְכָל-הָאָרֶץ. {ס} טז פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם, כָּל-אֹיְבַיִךְ--שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ-שֵׁן, אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ; אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ, מָצָאנוּ רָאִינוּ. {ס} יז עָשָׂה יְהוָה אֲשֶׁר זָמָם, בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי-קֶדֶם--הָרַס, וְלֹא חָמָל; וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב, הֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ.

יג) מכאן והלאה פונה המחבר אל ירושלים בלשון נוכח, ומתאר באזניה את צרותיה: מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ לא אוכל להביא דוגמא מעם אחר שקרו לו דברים כאלה (רש"י). ואפשר לפרש: המשורר, כדרך המשוררים, מחפש דימויים כדי לתאר בהם את החורבן, אבל החורבן כה גדול שאין למה לדמותו. הַבַּת יְרוּשָׁלִַם מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן: כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ. יד) נְבִיאַיִךְ חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל וְלֹא גִלּוּ עַל עֲו‍ֹנֵךְ לְהָשִׁיב שְׁבוּתֵךְ; וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים. גם הפסוק הזה, הוא גם קינה וגם בקורת על נביאי השקר, שהיו נפוצים בימי ירמיהו, כפי שמצאנו בכמה מקומות בספר ירמיהו, והבקורת עליהם מושמעת בכמה מקומות באיכה. חלק מהחורבן נגרם בגלל הנביאים שהרגיעו את העם במקום לעוררם לתשובה. וחזו נבואות שוא והדיחו את ישראל מהדרך. (רש"י, ראב"ע, ד"מ). טו) סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם עַל בַּת יְרוּשָׁלִָם: הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ. עוברי הדרך הוזכרו גם בקינה הקודמת, והזכרנו שם שדברי עוברי הדרך הם סימן לחורבן בכמה מקומות בתנ"ך. כאן מזכיר המחבר את מה שאמר ה' לשלמה ביום חנכת המקדש. שאם ישמור את דברי ה' יאריך המקדש ימים, ואם לא - וְהִכְרַתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי וְהָיָה יִשְׂרָאֵל לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכָל הָעַמִּים: וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן כָּל עֹבֵר עָלָיו יִשֹּׁם וְשָׁרָק וְאָמְרוּ עַל מֶה עָשָׂה ה’ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת וְלַבַּיִת הַזֶּה: וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצִיא אֶת אֲבֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיַּחֲזִקוּ בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּעַבְדֻם עַל כֵּן הֵבִיא ה’ עֲלֵיהֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת . טז) פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אֹיְבַיִךְ הפסוק הקודם הזכיר את דברי עוברי הדרך, הניטרליים כביכול. המתיחסים אל החורבן בפליאה וצער. הפסוק הזה מזכיר את דברי האויבים השמחים במפלתם של ישראל שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ; אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ. יז) כאן מסכם המחבר את הארועים מנקודת מבט אמונית: עָשָׂה יְהוָה אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם שאם ישראל יחטאו יבא חורבן. הָרַס וְלֹא חָמָל; וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב הֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ. כמבואר לעיל. שמחת האויבים היא זאת שמעוררת את הצעקה. לאורך כל המגלה שמחת האויבים או הבזיון הלאומי הוא אחד הגורמים החזקים ביותר לתיאור החורבן. יותר מחורבן המקדש. גם בקשת הנחמה בסוף פרקים א,ג,וד, היא בעצם בקשה לפורענות על הגויים השמחים לאידם של ישראל.

קריאה לחומת ירושלים לצעוק אל ה'.

יח צָעַק לִבָּם, אֶל-אֲדֹנָי; חוֹמַת בַּת-צִיּוֹן הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה, יוֹמָם וָלַיְלָה--אַל-תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ, אַל-תִּדֹּם בַּת-עֵינֵךְ. {ס} יט קוּמִי רֹנִּי בליל (בַלַּיְלָה), לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת--שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ, נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי; שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ, עַל-נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ--הָעֲטוּפִים בְּרָעָב, בְּרֹאשׁ כָּל-חוּצוֹת.

יח) צָעַק לִבָּם של השומעים את הדברים האלה, אנשי ירושלים. כשהם שומעים את גודל החרפה הנזכרת בפסוקים הקודמים, הם צועקים בלבם אל ה'. אֶל אֲדֹנָי; וכן, יש כאן פניה אל חומת ירושלים (שהיא סמל לפאר וגאות ירושלים): חוֹמַת בַּת צִיּוֹן הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה אַל תִּתְּנִי פוּגַת אל תתני הפוגה לצעקתך לָךְ אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ. אל תפסיקי לבכות. יט) קוּמִי רֹנִּי התפללי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת הלילה מחולק לאשמורות. שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי; שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ בתפלה, ובבקשת רחמים עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת כמבואר לעיל פס' יא-יב. וכך תזעק חומת בת ציון:

קריאתה של חומת ירושלים

כ רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה, לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה: אִם-תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים, אִם-יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא.

כ) רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה כך עוללת לאהובתך ירושלים אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא. היעלה על הדעת שתעולל כך לעמך? זה משול לאשה שאוכלת את בניה. או לכהן ונביא הנהרגים במקדש ה'. אמנם, כיון שגם ארועים אלה ארעו, יש כאן משל נלעג.

סכום, החורבן

כא שָׁכְבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת נַעַר וְזָקֵן, בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי נָפְלוּ בֶחָרֶב; הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ, טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ. {ס} כב תִּקְרָא כְיוֹם מוֹעֵד מְגוּרַי מִסָּבִיב, וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף-יְהוָה פָּלִיט וְשָׂרִיד: אֲשֶׁר-טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי, אֹיְבִי כִלָּם. {פ}

אפשר שפסוקים אלה הם עוד חלק מקריאתה של חומת ירושלים, ואפשר שהם דברי סכום של המחבר. כא) שָׁכְבוּ לָאָרֶץ מפני החרב והרעב חוּצוֹת בחוצות נַעַר וְזָקֵן בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי נָפְלוּ בֶחָרֶב; הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ. כב) תִּקְרָא כְיוֹם מוֹעֵד מְגוּרַי מִסָּבִיב הבטוי "מגור מסביב" נזכר בספר ירמיהו, וכונתו האויב והצר. כיום מועד תקרא ותזמין את אויבי וצרי. וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף יְהוָה פָּלִיט וְשָׂרִיד: אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי אֹיְבִי כִלָּם כל מה שטפח וגדל עם ישראל במשך השנים, האויב כלה ואבד.. {פ}

בקינה הזאת מתאר ירמיהו את חייו ויסוריו שלו, כמשל לחורבן והיסורים העוברים על ירושלים. המתואר כאן מזכיר את הארועים שארעו לירמיהו בימי המלחמה עם בבל, עוד לפני החורבן הסופי. כאשר השלטון בירושלים, וכנראה גם רוב העם, התנכלו לירמיהו.

ירמיהו נמשל לעם כולו. שהרי לירמיהו לא היו חיים פרטיים, כל כולו היה הנבואה. הוא לא נשא אשה וסבל כל חייו.

גם בקינה הזאת יש כמה פסוקים (לט-מח) המלמדים על כך שהקינה היא למעשה על מצבו של עם ישראל. הוא קורא לכל העם לתשובה, בלשון רבים. והוא מדבר עם בנות עירו (מח-נא), כמו בת ירושלים בשיר השירים.

הקינה הזאת בנויה מפסוקים קצרים מאד (בכל הפרק יש רק פסוק אחד שיש בו אתנחתא), שלשה פסוקים בכל אות, אם כי לא בהכרח כל שלישית פסוקים הפותחים באותה אות היא נושא אחד מבחינת התכן.

בקינה הזאת כבר מלכתחילה הוא מתיחס לכל היסורים העוברים עליו כיסורים הבאים מאת ה'. דוקא לקראת הסיום הגישה משתנה. בעוד שבתחלת הקינה הוא אומר שה' "אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ, כָּל-הַיּוֹם", לקראת סוף הקינה האויבים הם האשמים, הם אלה ש"שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם, עָלַי כָּל-הַיּוֹם. שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה, אֲנִי מַנְגִּינָתָם". וה' הוא המושיע מידם.

יסוריו של ירמיהו

א אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי, בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ. ב אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ, חֹשֶׁךְ וְלֹא-אוֹר. ג אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ, כָּל-הַיּוֹם. {ס} ד בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי, שִׁבַּר עַצְמוֹתָי. ה בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף, רֹאשׁ וּתְלָאָה. ו בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי, כְּמֵתֵי עוֹלָם. {ס} ז גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא, הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי. ח גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ, שָׂתַם תְּפִלָּתִי. ט גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית, נְתִיבֹתַי עִוָּה. {ס} י דֹּב אֹרֵב הוּא לִי, אריה (אֲרִי) בְּמִסְתָּרִים. יא דְּרָכַי סוֹרֵר וַיְפַשְּׁחֵנִי, שָׂמַנִי שֹׁמֵם. יב דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי, כַּמַּטָּרָא לַחֵץ. {ס} יג הֵבִיא, בְּכִלְיֹתָי, בְּנֵי, אַשְׁפָּתוֹ. יד הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל-עַמִּי, נְגִינָתָם כָּל-הַיּוֹם. טוהִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים, הִרְוַנִי לַעֲנָה. {ס} טז וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי, הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר.

א) אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ יש כאן לשון נופל על לשון. שבט הוא שוט, ראיתי עני וצער במכות שקבלתי מאת ה' בשבט כעסו. ובמשתמע: ראיתי צער מכל שבט יהודה העוין אותי.. ב) אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר במקומות שיש בהם חשך ולא אור.. ג) אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל הַיּוֹם כמדומה שה' כל היום עוסק אך ורק בי, הופך אותי לכאן ולשם.. ד) בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי שִׁבַּר עַצְמוֹתָי. ירמיהו הוכה ע"י העם. ראה ירמיהו כ. ה) בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף רֹאשׁ וּתְלָאָה כביכול בנה עלי מצור והקיפני מכל צד. ירמיהו ממשיל את יסוריו ויסורי ירושלים אלה לאלה.. ו) בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם. כמו מת היושב בקבר. ירמיהו נכלא פעמים רבות בגלל נבואותיו. ז) גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא אסר אותי. הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי את האסירים אוסרים בנחושתים, כמו שמצאנו בכמה מקומות בתנ"ך. ה' אסר את ירמיהו בנחושתים כבדים. ח) גַּםכִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי לא שמע לתפלתי (ועין ירמיהו ז טז, יא יד). ט) גָּדַר דְּרָכַי בְּגָזִית באבני גזית גדולות נְתִיבֹתַי עִוָּה עוות את דרכי. י) דֹּב אֹרֵב הוּא לִי אֲרִי בְּמִסְתָּרִים. נוהג בי כדוב ואריה. יא) דְּרָכַי סוֹרֵר וַיְפַשְּׁחֵנִי שבר אותי שָׂמַנִי שֹׁמֵם. יב) דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵץ. לשון נופל על לשון. רומז לחצר המטרה (=המשמר) שבה היה ירמיהו אסור. יג) הֵבִיא בְּכִלְיֹתָי בְּנֵי אַשְׁפָּתוֹ. לא רק הציב אותי כמטרה, אלא גם ירה, וחציו באו בכליותי. יד) הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל עַמִּי נְגִינָתָם כָּל הַיּוֹם. כל העם לועגים לי.(גם זה מוכר לנו היטב מספר ירמיהו) טו) הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה. אכלתי מרור ולענה טז) וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי גרס ושבר את שני הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר.

יאוש תוקף את ירמיהו

יז וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי, נָשִׁיתִי טוֹבָה. יח וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי, וְתוֹחַלְתִּי מֵיְהוָה. {ס} יט זְכָר-עָנְיִי וּמְרוּדִי, לַעֲנָה וָרֹאשׁ. כ זָכוֹר תִּזְכּוֹר, ותשיח (וְתָשׁוֹחַ) עָלַי נַפְשִׁי.

יז) וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה שכחתי את ימי הטובה, ונפשי שכחה את ימי השלום. יח) וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵיְהוָה. אבדתי כל תקוה ותוחלת. יט) זְכָר עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָרֹאש זכור את צרותי, ואת חיי המרים כלענה וראש. כ) זָכוֹר תִּזְכּוֹר וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי כאשר תזכור נפשי את עניי ומרודי, נפשי שחה, מתכופפת.

ירמיהו משיב אל לבו שטוב לו לשאת את היסורים ולדבוק בה'

כא זֹאת אָשִׁיב אֶל-לִבִּי, עַל-כֵּן אוֹחִיל. {ס} כב חַסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא-תָמְנוּ, כִּי לֹא-כָלוּ רַחֲמָיו. כג חֲדָשִׁים, לַבְּקָרִים, רַבָּה, אֱמוּנָתֶךָ. כד חֶלְקִי יְהוָה אָמְרָה נַפְשִׁי, עַל-כֵּן אוֹחִיל לוֹ. {ס} כה טוֹב יְהוָה לְקֹוָו, לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ. כו טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם, לִתְשׁוּעַת יְהוָה. כז טוֹב לַגֶּבֶר, כִּי-יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו. {ס} כחיֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, כִּי נָטַל עָלָיו. כט יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ, אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה. ל יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה. {ס}

כא) זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל. למרות שאמרתי לעיל שאבדה תוחלתי, יש לי תוחלת כאשר אזכור: כב) חַסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא תָמְנוּ לא תמו כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו. אלא כג) חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. בכל בקר מחדש מתחדשת האמונה. כד) חֶלְקִי יְהוָה אָמְרָה נַפְשִׁי עַל כֵּן אוֹחִיל לוֹ. יש לי למה לקוות. שהרי: כה) טוֹב יְהוָה לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ. כו) טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יְהוָה טוב לאדם שידום ויחיל (יחכה) לתשועת ה'. כז) טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו. ולכן אין לי טענות על היסורים שהם מנת חלקי. כח) יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו. המשך המשפט הקודם: טוב לגבר שבנעוריו ישא עול, ישב בדד וידום. וכן כט) יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה. ל) יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה.

ה' שופט משפט צדק

לא כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם, אֲדֹנָי. לבכִּי אִם-הוֹגָה, וְרִחַם כְּרֹב חֲסָדָיו. לג כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ, וַיַּגֶּה בְּנֵי-אִישׁ. {ס} לד לְדַכֵּא תַּחַת רַגְלָיו, כֹּל אֲסִירֵי אָרֶץ. לה לְהַטּוֹת, מִשְׁפַּט-גָּבֶר, נֶגֶד, פְּנֵי עֶלְיוֹן. לו לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ, אֲדֹנָי לֹא רָאָה. {ס} לז מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי, אֲדֹנָי לֹא צִוָּה. לח מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא, הָרָעוֹת וְהַטּוֹב.

מתוך מחשבותיו של המחבר על ה', הוא מתעודד: לא) כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם אֲדֹנָי. כי ה' זוכר את עבדיו ובעתיד יושיעם לב) כִּי אִם הוֹגָה וְרִחַם כְּרֹב חֲסָדָיו. גם אם הוא מביא יגון, בסופו של דבר הוא מרחם, בחסדיו. לג) כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ. ה' לא מענה אנשים לשוא ("מלבו") לד) לְדַכֵּא תַּחַת רַגְלָיו כֹּל אֲסִירֵי אָרֶץ. המשך הפסוק הקודם, ה' לא מענה לחנם לדכא אסירי ארץ. כלומר אנשים מסכנים. ולא לה) לְהַטּוֹת מִשְׁפַּט גָּבֶר נֶגֶד פְּנֵי עֶלְיוֹן. או לו) לְעַ וֵּת אָדָם בְּרִיבו את כל העוולות האלה אֲדֹנָי לֹא רָאָה. כלומר לא הוא צוה לענות אנשים בחנם. לז) מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי אֲדֹנָי לֹא צִוָּה. לח) מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב. ה' מביא רק את הטובה, ולא את הרעה. ואם באה רעה זה בחטאות האדם.

הרהורי תשובה

מַה-יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי, גֶּבֶר עַל-חֲטָאָו. {ס} מ נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, וְנָשׁוּבָה עַד-יְהוָה. מא נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל-כַּפָּיִם, אֶל-אֵל בַּשָּׁמָיִם.

מתוך הכרה בכך שה' לא מעוות את הדין, לומד המחבר שייסוריו מחייבים תשובה. לט) מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל חֲטָאָו. אין לאדם מה להתלונן על גורלו, כי הכל בגלל חטאיו. לכן: מ) נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד יְהוָה. מא) נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם.

כעס ה' על ישראל

מבנַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ, אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ. {ס} מג סַכּוֹתָה בָאַף וַתִּרְדְּפֵנוּ, הָרַגְתָּ לֹא חָמָלְתָּ. מד סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ, מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה. מה סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ, בְּקֶרֶב הָעַמִּים. {ס} מו פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם, כָּל-אֹיְבֵינוּ. מז פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ, הַשֵּׁאת וְהַשָּׁבֶר.

כאן עובר המחבר לדבר בפירוש על ישראל. תשובתם של ישראל אינה מתקבלת. מב) נַחְנוּ אנחנו פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ. אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ. מג) סַכּוֹתָה בָאַף וַתִּרְדְּפֵנוּ הָרַגְתָּ לֹא חָמָלְתָּ. בנית סוכה שתחצוץ בינינו לבינך, ולא שמעת לתפלתנו. מד) סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה. העמדת ענן שיחצוץ בינינו. מה) סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים. הבאת אותנו למצב שבו העמים מתיחסים אלינו כאל דבר מאוס. מו) פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם כָּל אֹיְבֵינוּ. כדי לקללנו או לשמוח בצרתנו, כמו בקינה הקודמת. מז) פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ הַשֵּׁאת וְהַשָּׁבֶר. נפלנו בפח ובפחד, בשואה ובשבר.

בכי על חורבן ירושלים

מח פַּלְגֵי-מַיִם תֵּרַד עֵינִי, עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי. {ס} מט עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה, מֵאֵין הֲפֻגוֹת. נ עַד-יַשְׁקִיף וְיֵרֶא, יְהוָה מִשָּׁמָיִם. נא עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי, מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי. {ס}

מח) פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי מרוב בכי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי. על האסון שפקד את עמי. מט) עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגוֹת. בכי ללא הפוגה נ) עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא יְהוָה מִשָּׁמָיִם. אני בוכה עד שה' ישקיף ויראה ויסלח נא) עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי. נראה שהוא רומז לשיר השירים, אבל הפוך. אני בוכה יותר מכל בנות עירי. ההתיחסות שלו לבנות עירו מלמדת שהוא לא מדבר דוקא על אסונו הפרטי, אלא על אסונה של בת ירושלים, הנמשלת לבת בין הבנות.

התנכלות האויבים לירמיהו, ויאושו של ירמיהו

צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר, אֹיְבַי חִנָּם. נג צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי, וַיַּדּוּ-אֶבֶן בִּי. נד צָפוּ-מַיִם עַל-רֹאשִׁי, אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי. {ס}

כאן חוזר המחבר לדבר על אסונו הפרטי נב) צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר אֹיְבַי חִנָּם. כאן הוא מקונן על גורלו האישי. נראה שהוא רומז לפסוקים: "וַיִּקְחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר מַלְכִּיָּהוּ בֶן הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה וַיְשַׁלְּחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וּבַבּוֹר אֵין מַיִם כִּי אִם טִיט וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט: ס וַיִּשְׁמַע עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אִישׁ סָרִיס וְהוּא בְּבֵית הַמֶּלֶךְ כִּי נָתְנוּ אֶת יִרְמְיָהוּ אֶל הַבּוֹר וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן: וַיֵּצֵא עֶבֶד מֶלֶךְ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֵרֵעוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ לְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵת אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֶל הַבּוֹר וַיָּמָת תַּחְתָּיו מִפְּנֵי הָרָעָב כִּי אֵין הַלֶּחֶם עוֹד בָּעִיר: וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֵת עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי לֵאמֹר קַח בְּיָדְךָ מִזֶּה שְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים וְהַעֲלִיתָ אֶת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִן הַבּוֹר בְּטֶרֶם יָמוּת: וַיִּקַּח עֶבֶד מֶלֶךְ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וַיָּבֹא בֵית הַמֶּלֶךְ אֶל תַּחַת הָאוֹצָר וַיִּקַּח מִשָּׁם בְּלוֹיֵ הסחבות סְחָבוֹת וּבְלוֹיֵ מְלָחִים וַיְשַׁלְּחֵם אֶל יִרְמְיָהוּ אֶל הַבּוֹר בַּחֲבָלִים: וַיֹּאמֶר עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אֶל יִרְמְיָהוּ שִׂים נָא בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת וְהַמְּלָחִים תַּחַת אַצִּלוֹת יָדֶיךָ מִתַּחַת לַחֲבָלִים וַיַּעַשׂ יִרְמְיָהוּ כֵּן: וַיִּמְשְׁכוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן הַבּוֹר וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה". נג) צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי. נד) צָפוּ מַיִם עַל רֹאשִׁי אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי. חשבתי שכבר נגזרתי מהעולם.

ה' שומע את קולו של ירמיהו הקורא לו

נה קָרָאתִי שִׁמְךָ יְהוָה, מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת. נו קוֹלִי, שָׁמָעְתָּ: אַל-תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי, לְשַׁוְעָתִי. נז קָרַבְתָּ בְּיוֹם אֶקְרָאֶךָּ, אָמַרְתָּ אַל-תִּירָא. {ס} נח רַבְתָּ אֲדֹנָי רִיבֵי נַפְשִׁי, גָּאַלְתָּ חַיָּי. נט רָאִיתָה יְהוָה עַוָּתָתִי, שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי. ס רָאִיתָה, כָּל-נִקְמָתָם--כָּל-מַחְשְׁבֹתָם, לִי. {ס} סא שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם יְהוָה, כָּל-מַחְשְׁבֹתָם עָלָי. סב שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם, עָלַי כָּל-הַיּוֹם. סג שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה, אֲנִי מַנְגִּינָתָם. {ס}

נה) קָרָאתִי שִׁמְךָ יְהוָה מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת. נו) קוֹלִי שָׁמָעְתָּ: אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי. נז) קָרַבְתָּ אלי, להצילני בְּיוֹם אֶקְרָאֶךָּ אָמַרְתָּ אַל תִּירָא. נח) רַבְתָּ אֲדֹנָי רִיבֵי נַפְשִׁי שפטת את משפטי ורבת את ריבי מיד אויבי. גָּאַלְתָּ חַיָּי. נט) רָאִיתָה יְהוָה עַוָּתָתִי את העוות שמעוותים אויבי. שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי. ס) רָאִיתָה כָּל נִקְמָתָם כָּל מַחְשְׁבֹתָם לִי. סא) שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם יְהוָה כָּל מַחְשְׁבֹתָם עָלָי. סב) שִׂפְתֵי הדברים שהם מוציאים בשפתים קָמַי אויבי וְהֶגְיוֹנָם מחשבותיהם עָלַי כָּל הַיּוֹם. כל היום הם מדברים והוגים רק בי סג) שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה הביטה וראה, שבשכבם וקומם אֲנִי מַנְגִּינָתָם. הם עוסקים בי ולועגים לי. ירמיהו כאן נמשל לעיר כולה, שגם היא מוקפת אויבים המבקשים את רעתה.

בקשה מה' להשיב לרשעים כגמולם.

סד תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל יְהוָה, כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. סה תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת-לֵב, תַּאֲלָתְךָ לָהֶם. סו תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם, מִתַּחַת שְׁמֵי יְהוָה. {פ}

סד) תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל יְהוָה כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. סה) תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת לֵב עצב. תַּאֲלָתְךָ קללתך לָהֶם. סו) תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְהוָה. {פ}

הקינה הזאת מתארת את עלבונה של ירושלים לעמת יפיה והדרה שהיו מימי קדם. ואת ההתדרדרות של ירושלים ממקום גבוה למקום נמוך ושפל.

אין כאן תיאור של החורבן עצמו. (אולי מלבד הבטוי "תשתפכנה אבני קדש" שניתן לפירושים שונים). יש כאן הרבה בטויים של רעב, מחסור ומלחמה. יתכן שהפרק מתאר את ימי המצור על ירושלים. מצור שנמשך שנה וחצי (מהחדש העשירי בשנה התשיעית לצדקיהו, ועד החדש הרביעי בשנה האחת עשרה לצדקיהו). ומסתבר שהוא מתאר גם את בקיעת העיר וכניסת האויב לתוך העיר. נראה שהוא נכתב עוד לפני שחרב הבית בתשעה באב.

(אמנם נזכר בו שמשיח ה' נלכד, אך הן ע"פ מלכים והן ע"פ ירמיהו נראה שצדקיהו נלכד בעת פריצת המצור, עוד לפני שבא נובזראדן והחריב את העיר ואת המקדש).

התיאורים כאן מפורטים יותר מבקינות הראשונות. שם היו תיאורים כלליים של חורבן ואבל ושל ענשיה. כאן יש יותר בטויים פרטיים המתארים בפרוטוט מה הצרות שעברו על ירושלים. להלן, הקינה החמישית, מפורטת הרבה יותר.

איכה ירדה ירושלים מגדולתה.

א אֵיכָה יוּעַם זָהָב, יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב; תִּשְׁתַּפֵּכְנָה, אַבְנֵי-קֹדֶשׁ, בְּרֹאשׁ, כָּל-חוּצוֹת. {ס} ב בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים, הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז--אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי-חֶרֶשׂ, מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר.

א) אֵיכָה יוּעַם זָהָב יועם זהרו של הזהב. כלומר: איכה תרד ירושלים מגדולתה יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב הכתם הטוב הוא זהב, וגם הוא ישנה, כלומר ירד מערכו; תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת. אפשר שזה משל לבני ציון שהם כאבני קדש, ואפשר שכוונתו כפשוטו. ב) בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז שערכם נאמד בזהב, בעבר אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ נבל הוא כלי לאחסון יין. נבל חרס הוא כלי פשוט וזול, מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר. הקינה הזאת פותחת בשתי שאלות של איכה. אלא שכיון שהפסוק השני חיב להתחיל באות ב, העביר ירמיהו את המלה איכה לאמצע הפסוק. יתכן ששני הפסוקים מקבילים זה לזה. השאלה הפותחת היא איכה יועם זהב, והנמשל: כיצד הפכו בני ציון היקרים מכלי זהב לכלי חרס.

ירושלים מופקרת מבלי מי שתומך בה.

ג גַּם-תנין (תַּנִּים) חָלְצוּ שַׁד, הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן; בַּת-עַמִּי לְאַכְזָר, כי ענים (כַּיְעֵנִים) בַּמִּדְבָּר. {ס} ד דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל-חִכּוֹ, בַּצָּמָא; עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם, פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם.

ג) גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן אפילו התנים אינם מפקירים את גוריהם אלא מיניקים אותם, אבל בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר. ירושלים מופקרת במדבר כיענים שהוריהם לא דואגים להם. ד) דָּבַקלְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם. ביאור למשל בפסוק הקודם: תיאור הרעב והצמא בירושלים שבו לא היה מי שיתן מים ולחם לילדים.

כל אלה שהיו מרוממים כעת מושפלים.

ה הָאֹכְלִים, לְמַעֲדַנִּים, נָשַׁמּוּ, בַּחוּצוֹת; הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע, חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת. {ס} ו וַיִּגְדַּל עֲו‍ֹן בַּת-עַמִּי, מֵחַטַּאת סְדֹם: הַהֲפוּכָה כְמוֹ-רָגַע, וְלֹא-חָלוּ בָהּ יָדָיִם. {ס} ז זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג, צַחוּ מֵחָלָב; אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים, סַפִּיר גִּזְרָתָם. {ס} ח חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם, לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת; צָפַד עוֹרָם עַל-עַצְמָם, יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ.

ה) הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים נָשַׁמּוּ בַּחוּצוֹת אלה שהיו רגילים לאכול מעדנים, כעת נשמו (מלשון שממה) בחוצות העיר; הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת אלה שהיו רגילים ללבוש בגד של תולעת שני, כעת מחבקים אשפתות. ו) וַיִּגְדַּל עֲו‍ֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם: הַהֲפוּכָה כְמוֹ רָגַע וְלֹא חָלוּ בָהּ יָדָיִם ירושלים נענשה ענש קשה יותר מענשה של סדום. סדום נהפכה ברגע, ואילו ירושלים סבלה מצור ממושך ברעב ובמחסור. המחבר מדבר כאן על עוון, כדי להזכיר שיהודה חטאה, ולא רק נענשה.. ז) זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג צַחוּ מֵחָלָב; אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים סַפִּיר גִּזְרָתָם. הנזירים בירושלים בעבר היו לבנים וצחים, יותר משלג, פנינים, וספיר. וכעת: ח) חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת איש לא רואה שלפניו נזיר.; צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ הם רק עור ועצמות. עור יבש צפוד על עצמות..

ממראות המצור והרעב.

ט טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי-חֶרֶב, מֵחַלְלֵי רָעָב: שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים, מִתְּנוּבֹת שָׂדָי. {ס} י יְדֵי, נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת--בִּשְּׁלוּ, יַלְדֵיהֶן; הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ, בְּשֶׁבֶר בַּת-עַמִּי.

ט) טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב: שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי. סימפטום למלחמה המדרדרת את האדם: במלחמה הקשה, אנשים עושים חשבונות שעדיף מוות בבת אחת, כאשר האדם שבע ומפצעו זבה תנובת מה שאכל, מאשר מוות אטי וממושך ברעב ובמצור י) ועוד ממחזות הרעב והמצור: יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן; הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת עַמִּי. ילדיהן היו למאכל להן, מאכל כמו סעודת הבראה, שבו מנחמים את האבל. הנשים התנחמו על שבר בת עמי באכילת ילדיהן.

תבוסת ירושלים בקרב.

יא כִּלָּה יְהוָה אֶת-חֲמָתוֹ, שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ; וַיַּצֶּת-אֵשׁ בְּצִיּוֹן, וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ. {ס} יב לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ, וכל (כֹּל) יֹשְׁבֵי תֵבֵל: כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב, בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם. {ס} יג מֵחַטֹּאות נְבִיאֶיהָ, עֲו‍ֹנֹת כֹּהֲנֶיהָ: הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ, דַּם צַדִּיקִים. {ס} יד נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת, נְגֹאֲלוּ בַּדָּם; בְּלֹא יוּכְלוּ, יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם. {ס} טו סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ, סוּרוּ סוּרוּ אַל-תִּגָּעוּ--כִּי נָצוּ, גַּם-נָעוּ; אָמְרוּ, בַּגּוֹיִם, לֹא יוֹסִפוּ, לָגוּר

יא) כִּלָּה יְהוָה אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ; וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ. יתכן שהוא מתאר כאן את החורבן עצמו ואת שריפת העיר, ויתכן שזה בטוי לזעמו של ה' הנשפך על ירושלים. (שהרי אילו היה רוצה לתאר את שריפת העיר, למה לא תאר זאת בפירוט) יב) לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם. ירושלים היתה כה חזקה, שאיש לא האמין שתתדרדר לאן שהגיעה. ומדוע הגיעה לכך? יג) מֵחַטֹּאות נְבִיאֶיהָ עֲו‍ֹנֹת כֹּהֲנֶיהָ הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ דַּם צַדִּיקִים. שוב, כמו בקינות הקודמות, דרך הקינה מוסיף המחבר ומזכיר לשומעיו מדוע נענשה ירושלים. וגם כאן הוא מבקר את נביאי השקר. יד) נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת נְגֹאֲלוּ בַּדָּם בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם. כהניה ונביאיה כעת הולכים עוורים, וכיון שידיהם מלאות דם, הם אינם יכולים לגעת בבגדיהם. טו) סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל תִּגָּעוּ וכל מי שרואה אותם מזהיר את סביבותיו שיתרחקו מהטמאים כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ התלכלכו (ראב"ע); אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִפוּ לָגוּר הגויים אינם יראים עוד מפני ישראל כמו בעבר.

טז פְּנֵי יְהוָה חִלְּקָם, לֹא יוֹסִיף לְהַבִּיטָם; פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ, זקנים (וּזְקֵנִים) לֹא חָנָנוּ. {ס} יז עודינה (עוֹדֵינוּ) תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ, אֶל-עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל; בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ, אֶל-גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ.

טז) פְּנֵי יְהוָה חִלְּקָם לֹא יוֹסִיף לְהַבִּיטָם ה' מסתיר את פניו מהם, כמו שנאמר בתורה: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים". פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ וּזְקֵנִים לֹא חָנָנוּ. האויב לא כיבד את הכהנים והזקנים של ירושלים, ולא רחם עליהם. ויש מפרשים: מדוע הסתיר ה' את פניו מבני ירושלים, כי הם עצמם לא נשאו פנים לכהנים והזקנים. יז) עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל; בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ. ועם ככל הצרות האלה, עדין ישראל מצפים ומייחלים לא לה' אלא לעזרתו של גוי לא יושיע. ישראל, כפי שאנו יודעים מספר ירמיהו ועוד כמה נביאים, צפו לתשועתה של מצרים שתעלה להושיע את ישראל, במקום להתפלל לה'. הנביאים התנגדו לכך. גם כאן יש לשון נופל על לשון: תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל, כלומר: לשוא, להבל, תכלינה עינינו. ורמז: הם עצמם הבל. הם גוי לא יושיע. למראית עין אין כאן אלא קינה, אבל תוך כדי הקינה המחבר גם רומז למסר שהוא מבקש ללמד.

התגברות האויב.

יח צָדוּ צְעָדֵינוּ, מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתֵינוּ; קָרַב קִצֵּנוּ מָלְאוּ יָמֵינוּ, כִּי-בָא קִצֵּנוּ. {ס} יט קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ, מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם; עַל-הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ, בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ. {ס} כ רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְהוָה, נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם: אֲשֶׁר אָמַרְנוּ, בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם.

יח) צָדוּ צְעָדֵינוּ מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתֵינוּ אויבינו פרשו מצודה לרגלינו (רש"י) כך שאפילו ברחובותינו שלנו אין אנו יכולים ללכת; קָרַב קִצֵּנוּ מָלְאוּ יָמֵינוּ כִּי בָא קִצֵּנוּ. יט) קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם; עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ. אנו הלכנו וירדנו, אבל אויבינו היו קלים מנשרי שמים. ואפילו כ) רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְהוָה נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם ברשתם, או בבורות-המלכודת שלהם. (ויתכן שגם כאן יש לשון נופל על לשון, ורומז גם לחטאיהם).: אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם. אפילו המלך מבית דוד, שחשבנו שבצלו נוכל לחסות ולהתגונן מפני הגויים, גם הוא נלכד ברשתם של הגויים ונתפש.

בקשה מה' להשיב לרשעים כגמולם.

כא שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת-אֱדוֹם, יושבתי (יוֹשֶׁבֶת) בְּאֶרֶץ עוּץ; גַּם-עָלַיִךְ, תַּעֲבָר-כּוֹס--תִּשְׁכְּרִי, וְתִתְעָרִי. {ס} כב תַּם-עֲו‍ֹנֵךְ, בַּת-צִיּוֹן--לֹא יוֹסִיף, לְהַגְלוֹתֵךְ; פָּקַד עֲו‍ֹנֵךְ בַּת-אֱדוֹם, גִּלָּה עַל-חַטֹּאתָיִךְ.

כא) בשני הפסוקים האחרונים, מבקש המחבר את נקמתו מהגויים. הוא מדבר על בת אדום לעמת בת ירושלים. באמרו אדום יתכן שהוא מדבר על אדום עצמה שגם היא בזזה את ירושלים ביום חורבנה, כפי שאנו מוצאים בספר עובדיה ועוד. ויתכן שאדום הוא כנוי כללי לצרי ירושלים, והוא מדבר כאן על בבל. שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ הוא לועג לבת אדום הששה ושמחה במפלת ירושלים. והוא אומר: שישי ושמחי, אבל גם תורך יגיע גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי. גם את עוד תשתי את הכוס. (ראה ירמיהו כה), תשכרי, ותתגלה ערוותך. כב) תַּם עֲו‍ֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ; פָּקַד עֲו‍ֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם גִּלָּה עַל חַטֹּאתָיִךְ. מעתה ישראל לא יגלו עוד, כעת תורה של בת אדום. {פ}

הקינה האחרונה, נכתבה כנראה כבר אחרי החורבן. היא מתארת את נפילת ישראל בשבי האויב, ואת הנובע מכך לטווח הארוך, וכן את חורבן בית ה'. הקינה הזאת אינה מנוסחת בצורה אלפביתית (אע"פ שגם בה יש עשרים ושנים פסוקים). היא מנוסחת בפסוקים קצרים ללא אלפבית, ואין בה תיאורים פיוטיים אלא תיאורים מוחשיים של הצרות שעברו על ישראל. כביכול תש כחו של המחבר מלכתוב בצורה מסודרת, והוא רק זועק זעקה גדולה אל ה', מקירות לבו.

פונה אל ה' ומקונן על החורבן ועד השפלת ירושלים.

בקשה מה' שיראה את חרפתנו אחרי החורבן.

א זְכֹר יְהוָה מֶה-הָיָה לָנוּ, הביט (הַבִּיטָה) וּרְאֵה אֶת-חֶרְפָּתֵנוּ. ב נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים, בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים. ג יְתוֹמִים הָיִינוּ אין (וְאֵין) אָב, אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת. ד מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ, עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ. ה עַלצַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ, יָגַעְנוּ לא (וְלֹא) הוּנַח-לָנוּ. ו מִצְרַיִם נָתַנּוּ יָד, אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם. ז אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ אינם (וְאֵינָם), אנחנו (וַאֲנַחְנוּ) עֲו‍ֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ. ח עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ, פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם. ט בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ, מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּר. י עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ, מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב.

א) זְכֹר יְהוָה מֶה הָיָה לָנוּ הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ. ב) נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים. זרים ונכרים כבשו את אדמתנו ונחלתנו ג) יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת. ד) מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ. האויב מתייחס לארצנו כאל ארצו, ואף מעז לדרוש מאתנו כסף עבור שתית המים שלנו. ה) עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַח לָנוּ. נרדפנו עד צואר. ו) מִצְרַיִם נָתַנּוּ יָד אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם. כל הגוים אשר סביבנו שולחים יד כדי לאכול אותנו. ז) אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ עֲו‍ֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ. ח) עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם. לא די שמושלים בנו זרים, עוד מושלים בנו עבדים. אנשים שהיו אמורים לעבוד אותנו. ט) בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּר. גויים מצויים בכל מקום והורגים אנשים. והמבקש לצאת להתפרנס מסתכן בהריגה. י) עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב. מתאר את הרעב שהיה בירושלים, אשר כמר (כמו שרף) את עורם של האנשים.

מעשי הגויים ששבו אותנו.

יא נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ, בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה. יב שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ, פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ. יג בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ, וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָׁלוּ. יד זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ, בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם.

יא) נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה. כשנכנסו חיילי האויב לירושלים, הם ענו את נשי ובתולות ירושלים ויהודה. יב) שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ שרים התאבדו, (ככל הנראה כדי שלא ליפול ביד האויב). פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ. האויב לא חס אפילו על זקנים, והוא מעביד גם אותם וכן יג) בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָׁלוּ. זקנים, בחורים ונערים הועבדו בעבודות קשות ע"י האויב ששבה אותם. יד) זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם. הזקנים לא יושבים עוד בשער, והבחורים אינם במשתה נגינתם.

קריאת אבל.

טו שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ, נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ. טזנָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ, אוֹי-נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ.

טו) שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ. טז) נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ בטל כבודנו אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ. כאן מזכיר המחבר שהכל בא לנו בחטאינו. אלא שבקינה זו הוא לא פונה אל הקהל אלא אל ה', ובוכה לפניו.

ועם כל זה, אנו אבלים דוקא על המקדש.

יז עַל-זֶה, הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ--עַל-אֵלֶּה, חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. יח עַל הַר-צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם, שׁוּעָלִים הִלְּכוּ-בוֹ.

יז) ועם כל מה שבא עלינו, לא על זה אנו בוכים, אלא על ביתך: עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. יח) עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ. מקום המקדש הוא שעליו אנו בוכים. (בספר ירמיהו אנו מוצאים שירמיהו כועס על העם על כך שהם חושבים שאם יחטאו המקדש יציל אותם. אבל כאן, אחרי החורבן, הוא עומד לפני ה' ומלמד עליהם זכות. שלמרות מה שעבר עליהם, מה שמעציב אותם הוא דוקא חורבן ביתך. אמנם, בפסוק הבא הוא טורח להבהיר שה' לא באמת נפגע כי אי אפשר לפגוע בה', אבל מבחינת העם – זה מה שמציק להם).

בקשה מה' לזכור אותנו ולהשיב אותנו אליו.

יט אַתָּה יְהוָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר. כ לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ, תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים. כא הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ ונשוב (וְנָשׁוּבָה), חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם. כב כִּי אִם-מָאֹס מְאַסְתָּנוּ, קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד-מְאֹד.

יט) אַתָּה יְהוָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדוֹר וָדוֹר. חורבן הבית לא פגע בך אלא בנו, שהרי אתה לעולם יושב. אנחנו אלה שנעזבו, לכן שואל המחבר: כ) לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים. והוא מבקש מה': כא) הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם. כב) כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד. זה ענש כבד מדי. ולכן אנא השיבנו. ואפשר לפרש: גם אם מאסת בנו, כבר קצפת עלינו מספיק.