סליחות ליום רביעי

אני יום אירא

אֲנִי יוֹם אִירָא אֵלֶיךָ אֶקְרָא ביום שבו אני ירא אני קורא אליך. כמו שנאמר בתהלים: "יוֹם אִירָא אֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח: בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דְּבָרוֹ בֵּאלֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה בָשָׂר לִי" (הפיטן החליף את המלה אבטח במלה אקרא בשביל החרוז). בַּל יַעַשְׁקוּנִי זֵדִים כמו שנאמר: "עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים" (הפיטן החליף את המלה אל במלה בל כדי לשמור על הסדר האלפביתי) עוֹזְבֵי יְקָרָה עוזבי תורה, שעליה נאמר יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ. הצילני מאותם זדים עוזבי תורה שלא יעשקוני. גְּמוּל לְהָשִׁיב שֵב וּלְבַקָרָה שב לשפוט אותם ולהשיב להם כגמולם. דִּין רָשָׁע וְעַוָּל מְלוֹאָם יִקְרָא שפוט את הרשעים, והשב להם את גמולם. הַחוֹשְׁבִים לְהַשְׁכִּיחַ שֵׁם קֹדֶשׁ הַנִּכְבָּד. וּלְהַרְגִּיל שֵׁם טֻמְאָה נִקְלֶה וְנֶעְבָּד שפוט את הרשעים הרוצים להשכיח מעמך את שם קדשך ולהרגילם לשאת שם ע"ז. זֶה דַרְכָּם טוּבֵי עָם אִבָּד זה דרכם של אלה שאבדו את עמך.. חֲשׂוֹךְ הַשְּׁאָר מִלְכָתְשָׁם בְּבֵית הַבָּד הצל את שארית הפלטה ששרדה, מכתישה.. טְרוֹף טֶרֶף אָדָם לָמְדוּ כִּמְדֻבָּר המקור הוא משל של יחזקאל: " וְאָמַרְתָּ מָה אִמְּךָ לְבִיָּא בֵּין אֲרָיוֹת רָבָצָה בְּתוֹךְ כְּפִרִים רִבְּתָה גוּרֶיהָ: וַתַּעַל אֶחָד מִגֻּרֶיהָ כְּפִיר הָיָה וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל: וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו גּוֹיִם בְּשַׁחְתָּם נִתְפָּשׂ וַיְבִאֻהוּ בַחַחִים אֶל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַתֵּרֶא כִּי נוֹחֲלָה אָבְדָה תִּקְוָתָהּ וַתִּקַּח אֶחָד מִגֻּרֶיהָ כְּפִיר שָׂמָתְהוּ: וַיִּתְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ אֲרָיוֹת כְּפִיר הָיָה וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל: וַיֵּדַע אַלְמְנוֹתָיו וְעָרֵיהֶם הֶחֱרִיב וַתֵּשַׁם אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ מִקּוֹל שַׁאֲגָתוֹ". גם הגוים למדו לטרוף טרף אדם ואוכלים את ישראל. יַדּוּ גוֹרָל כְּעַל הֶפְקֵר בַּמִּדְבָּר הנביא יואל מתאר את המשפט ששופט ה' את הגויים על מה שעשו לישראל: " וְקִבַּצְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהוֹרַדְתִּים אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם עַל עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ: וְאֶל עַמִּי יַדּוּ גוֹרָל וַיִּתְּנוּ הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה וְהַיַּלְדָּה מָכְרוּ בַיַּיִן וַיִּשְׁתּוּ". הגויים לקחו את ישראל בשבי והפילו גורלות מי מקבל את מי.. כִּמְעַט כִּלּוּ וְלֹא יְעַדְּרוּ דָבָר. לוּלֵי רַחֲמֶיךָ אָדוֹן בְּחֶסֶד דַּבָּר אלמלא נסי ה' וחסדיו, הם היו מכלים את ישראל לגמרי, ורק רחמי ה' הצילו את ישראל: מִי יְהַרְהֵר אַחַר מִדּוֹתֶיךָ לְדַיְנָה ביטוי שגור בפי חז"ל, על אנשים שנוסו בניסונות ולא הרהרו אחר מדותיו של ה', אלא הצדיקו את הדין.. נוֹכְחָךְ לְהָשִׁיב מֵחֲלָצָיו לְזַיְנָה כלומר: מי יאזור חלציו ויעמוד מולך לדין. כמו שאמר ה' לאיוב " אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי". סַרְנוּ ממצוותיך וְסוֹעַרְנוּ גלינו, כמו שנאמר "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה". וכמו שנאמר: "וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה לְשַׁמָּה". וְנִשְׁמְטָה חֶרֶב הַיּוֹנָה מקור הבטוי בירמיהו. שם הוא כינוי לבבל. עִמְּךָ הַדִּין וְיָדְךָ עַל הָעֶלְיוֹנָה כל כל מה קרה – הצדק עמך, שפטת אותנו בצדק: פֶּן יֹאמַר יָכוֹלְתִּי בַּעַל הַמּוֹט. צָרֵי יְהוּדָה יָגִילוּ כִּי אֶמּוֹט מקור הבטוי בתהלים: " הַבִּיטָה עֲנֵנִי ה’ אֱלֹהָי הָאִירָה עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת: פֶּן יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו צָרַי יָגִילוּ כִּי אֶמּוֹט". לכן מבקשים אנו מה' שיושיענו פן יאמר האויב (בעל המוט) שהוא יכול לגבור על ה', וצרי יהודה יגילו. קְרָא לִמְכוּרֵי חִנָּם לעם ישראל, שעליו נאמר: "כִּי כֹה אָמַר ה’ חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ" שְׁנַת שָׁמוֹט שמיטת החובות. שמוט את החובות שאנו חייבים לך על כל חטאינו. כדין שמטת כספים: "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה’". רָשָׁע הַפּוֹשֵׁט יָד השולח את ידו אל עם ישראל יִסּוֹג אָחוֹר וְיִקְמוֹט: שְׁטָרְךָ קוֹדֵם וְלוֹ נוֹשִׁים מְבַקְּשִׁים כאשר יש נושים רבים המבקשים את רכושו של אדם, הדין הוא שמי ששטרו קודם גובה, ויתר הנושים אינם גובים. גם אנו מבקשים ליפול ביד ה' ולא ביד אויבינו , כי חובנו לה' קודם . שִׁעְבּוּדְךָ לְהַרְחִיק רַבּוּ צוֹרְרִים קָשִׁים העובדה שאנו משועבדים לה' מזמן קודם לשעבודנו לגויים, מלמדת שה' צריך להויא אותנו מידי הגויים ולקחתנו אליו. ע"פ הדין שנתבאר לעיל.. תְּחוּמֵי סִמָּנֵי מְצָרֶיךָ הסימנים המסמנים את גבולות נחלתך (מצרים הם גבולות השדה) לַעֲקוֹר מְבַקְּשִׁים הגויים מבקשים לעקור את תחומי סימני מצריך, ובכך להסיג את גבולך ולחמוס את נחלתך, היא עם ישראל, שנקרא בכמה מקומות נחלתו של ה'. תְּבוּאָה קִדַּשְׁתָּ כינוי לעם ישראל, שהם התבואה שה' מקדש, שנאמר "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה’ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה’". הנביא ירמיהו מדמה כאן את ישראל לראשית התבואה, התרומה הנִתֶּנֶת לה', שהיא קדש והאוכל אותה חיב מיתה. גם ישראל הם קדש לה', והגויים האוכלים את ישראל – יאשמו. רעה תבא עליהם, בְּלוּעָה מְלִילוֹֹת וְקַשִּׁים מלילות וקשים הם הפסולת שבתבואה. וכאן הכוונה לגויים שמנסים לשלוט בישראל. כעת אנו מבקשים מה' שיוציא את הפסולת מהתבואה, כלומר יסלק מעמנו את הגויים.: שֶׁפֶט רָעָה תָּבִיא עֲלֵיהֶם וְהַאֲשִׁימֵם קיים את הפסוק שהזכרנו לעיל: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה’ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה’". לָמוֹ עוֹלֵל וְהִתְעוֹלֵל במגלת איכה נאמר על הגויים: "תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל פְּשָׁעָי כִּי רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי" בְּכֹבֶד יְשִׁמֵּם תן אותם לשממה. מְנָת כּוֹסָם פַּחֵי מַפָּח הַגְשִׁימֵם גמול להם כגמולם. כמו שנאמר: "יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים אֵשׁ וְגָפְרִית וְרוּחַ זִלְעָפוֹת מְנָת כּוֹסָם". המשורר בתהלים השתמש בבטוי של מטר זלעפות, הפיטן השתמש בבטוי של גשם. התכן הוא אותו תכן. הֲשִׁיבֵם שִׁבְעָתַיִם כמו שנאמר: "וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי". אנו מבקשים שגם לרשעים האלה ישיב ה' שבעתים נְקַם בְּרִית מקור הביטוי דוקא בתוכחה שעלולה לבוא על ישראל אם יחטאו, אבל אנו מבקשים שה יקום בגויים וְהַשְׁמֵם: הָעִיר קִרְיַת טִירַת נָוְךָ נַהֲלֵנוּ נהלנו לירושלים עירך. יָם גְּאוּלִים דֶּרֶךְ לַעֲבוֹר קְהָלֵנוּ הפוך את הים לדרך לגאולים. כנבואת הנחמה של ישעיהו: "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה’ עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין: הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים: וּפְדוּיֵי ה’ יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה". בְּךָ תוֹחַלְתֵּנוּ וְאַתָּה רַב הָאֵל מְחוֹלְלֵנוּ אתה בוראנו ותקותנו.: נַחֲמֵנוּ נָא יְהִי חַסְדְּךָ עָלֵינוּ יְהִי חַסְדְּךָ ה’ עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ::

איה כל נפלאותיך

אַיֵּה כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ הַגְּדוֹלוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת. אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ יְיָ צְבָאוֹת. מקור הביטוי בשיחה בין גדעון והמלאך: "וַיָּבֹא מַלְאַךְ ה’ וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעָפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן: וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה’ וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה’ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל (הברכה ה' עמך היתה שגורה בפי העם באותו זמן, כמו שאנו מוצאים גם במגלת רות, אלא שגדעון עונה, בהתאם למצב ששרר אז בארץ): וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה’ עִמָּנוּ? וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת? וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה’ וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה’ וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן". גם הפיטן שואל שאלה דומה. הוא שואל איה נפלאותיו, מדוע היום ה' אינו מושיע את ישראל, הלא הוא עושה נפלאות. וכמו גדעון הוא מונה ופורט את הנפלאות שעשה עמנו ה', החל מיציאת מצרים: בְּרֶדֶת יִשׂרָאֵל מִצְרַיְמָה לְשִׁעְבּוּד וּתְלָאוֹת בְּחַבְלֵי אָדָם מְשַׁכְתָּם וְלֹא בְשַׁלְשְׁלָאוֹת מבוסס על המדרש: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו דכתיב בחבלי אדם אמשכם בעבתות אהבה ואהיה להם כמרימי על על לחיהם ואט אליו אוכיל". כלומר: כשעם ישראל גולה, הוא גולה ע"י מלך שכובש אותם ושובה אותם ומוליך אותם כבולים לגולה. על יעקב ה' רחם, והוריד אותו בעגלות ששלח לו יוסף. המדרש מתבסס על הפסוק "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה". גם הפיטן. : גַּם מַעֲבִידֵיהֶם בּקשה עֲבוֹדָה. גָּזְרוּ בַּיְאוֹר זְכוּרֵיהֶם לְאַבְּדָה כלומר: המצרים שהעבידו את ישראל גזרו להשליך כל זכר ליאור.. דַּנְתָּם בּסַאסְאָה מִדָּה בְּמִדָּה. על הפסוק "בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים", דורשים חכמים סאה בסאה, כלומר מדה כנגד מדה. דְּגָלִים הוֹצֵאתָ בִּרְכוּשׁ כָּל חֶמְדָּה הוצאת את עמך ישראל ממצרים ברכוש גדול.: הַיָּם וְגַלָּיו בְּעָזְךָ פוֹרָרוּ כלומר: בקעת לפניהם את ים סוף. הנסוח מבוסס על פסוק מתהלים (שלא עוסק בהכרח בקריעת ים סוף): אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. גם המזמור ההוא בתהלים אומר את המסר הזה: ה', עשית כ"כ הרבה נפלאות גדולות, למה עזבתנו עתה? הַיַּרְדֵּן הוֹבַשְׁתָּ וּבְרֶגֶל עָבָרוּ כפשוטו, ה' בקע לישראל את הירדן. וּבַמִּדְבָּר כִּלְכַּלְתָּם וְדָבָר לֹא חָסָרוּ. וּמַמְלָכוֹת וְעֲמָמִים בְּיָדָם נִמְסָרוּ. כפשוטו. מתאר את העובדה שה' כלכלנו במדבר, ונתן לנו לכבוש את סיחון ועוד, ול"א מלכי כנען. זָנְחוּ הַטּוֹב וּרְדָפוּם מַכְנִיעִים. זְעָקוּךָ וְשָׁמַעְתָּ וְהֶעֱמַדְתּ לָהֶם מוֹשִׁיעִים. מתאר את תקופת השופטים, המתוארת כך: "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה’ וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים: וַיַּעַזְבוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם הַמּוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּכְעִסוּ אֶת ה’: וַיַּעַזְבוּ אֶת ה’ וַיַּעַבְדוּ לַבַּעַל וְלָעַשְׁתָּרוֹת: וַיִּחַר אַף ה’ בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים וַיָּשֹׁסּוּ אוֹתָם וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וְלֹא יָכְלוּ עוֹד לַעֲמֹד לִפְנֵי אוֹיְבֵיהֶם: בְּכֹל אֲשֶׁר יָצְאוּ יַד ה’ הָיְתָה בָּם לְרָעָה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לָהֶם וַיֵּצֶר לָהֶם מְאֹד: וַיָּקֶם ה’ שֹׁפְטִים וַיּוֹשִׁיעוּם מִיַּד שֹׁסֵיהֶם: וְגַם אֶל שֹׁפְטֵיהֶם לֹא שָׁמֵעוּ כִּי זָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם לִשְׁמֹעַ מִצְוֹת ה’ לֹא עָשׂוּ כֵן: וְכִי הֵקִים ה’ לָהֶם שֹׁפְטִים וְהָיָה ה’ עִם הַשֹּׁפֵט וְהוֹשִׁיעָם מִיַּד אֹיְבֵיהֶם כֹּל יְמֵי הַשּׁוֹפֵט כִּי יִנָּחֵם ה’ מִנַּאֲקָתָם מִפְּנֵי לֹחֲצֵיהֶם וְדֹחֲקֵיהֶם: וְהָיָה בְּמוֹת הַשּׁוֹפֵט יָשֻׁבוּ וְהִשְׁחִיתוּ מֵאֲבוֹתָם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם לֹא הִפִּילוּ מִמַּעַלְלֵיהֶם וּמִדַּרְכָּם הַקָּשָׁה". חָנוּ בְאַרְצָם כָּל טוּב שְׂבֵעִים. חָטְאוּ וְגָלוּ וּפְקַדְתָּם לְשִבְעִים מתאר את תקופת הבית, וגלות שבעים השנה שאחריו, שעליה הזהירה התורה: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: פ וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן: כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה’ מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֵיכֶם". : טָפְלוּ שֶׁקֶר וְנִתְּנוּ לְמִרְמָס ישראל טפלו שקר ונענשו, כמו שנאמר (על הכרם שישראל נמשלו לו): "וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס". טְרָדוּם לְמַדְחֵפוֹת אַנְשֵׁי חָמָס כמו שנאמר: "אִישׁ חָמָס רָע יְצוּדֶנּוּ לְמַדְחֵפֹת".. יָצְאוּ מֵאַרְצָם וְקֵץ חֲזָרָתָם נִכְמָס אינם יודעים מתי יבא הקץ ויחזרו לארצם. הקץ נעלם ונכסה מעיניהם. יָשְׁבוּ בַגּוֹיִם וְהָיוּ לָמַס כמו שנאמר: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס: .... הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם...": לכן אנו מבקשים: כֹּח אַמֵּץ פְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת אמץ את כחה של שארית הפליטה, שהרי: כָּשַׁל כֹּחָהּ מִכּוֹבֶד רָעָה מַמְאֶרֶת. לְעֵת רִאשׁוֹנָה פְּקֻדָּה מְשֹׁאֶרֶת. לָבֹא שְׁנִיָּה אָצָה מְמַהֶרֶת. הצרות באות בזו אחר זו. בטרם תכלה אחת באה שניה. מֵעֵת לְעֵת צָרָתִי מְרֻבָּה. מִיּוֹם שֶׁעָבַר קָשָׁה הַבָּא כל יום קשה מקודמו. נִלְאֵיתִי נְשׂוֹא עוֹל מַדְהֵבָה כינו לבבל, מבוסס על פסוק בישעיהו שאומר שכשימות מלך בבל יאמר עם ישראל: "אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה". הפסוק בשלמותו: "וְהָיָה בְּיוֹם הָנִיחַ ה’ לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמֵרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ: וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה". כלומר: בגולה אנו עובדים עבודת פרך, ע"י מדהבה, בבל. ואנו כבר נלאים מלשאת את עלם. (הבטוי נלאיתי נשוא, מקורו דוקא בפסוק שבו ה' אומר שהוא נלאה מלשאת את חטאי ישראל ועומד להענישם). נוֹאֶמֶת מְדוֹד וְהָבֵא הֲבָאָה רַבָּה את המלה מדהבה שהוזכרה לעיל, מבאר המדרש: "מדהבה מלכות שהיא אומרת מדוד והבא".: סְגֻלָּתְךָ דֹּוחֶקֶת פְּקֻדָּתְךָ מִלִּנְצוֹר המלכות המשעבדת אותנו (את עמך, סגולתך) דוחקת אותנו לא לנצור את פקודתך, כלומר: לא לשמור את תורתך.. שִׂבְרָהּ לְהָמִיר כְּבוֹדְךָ בְּעֵת צָר היא סוברת שאם יהיה צר לנו – נמיר את כבודך באחר. בע"ז. הביטוי להמיר את כבוד ה' ככנוי לע"ז, נזכר כמה פעמים בתנ"ך. . עַד אָנָה יְיָ אֶקְרָא מִמֵּצָר. עֲנֵנִי בַּמֶרְחָב כמו שנאמר: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ". כִּי יָדְךָ לֹא תִקְצָר אומר ישעיהו: "הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה’ מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ". וממשיך ישעיהו, מדוע בכ"ז ה' לא הושיע אתכם, ואומר בפסוק שאחרי כן: "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ. לכן גם אנו מבקשים: פְּשָׁעִים אִם עָצְמוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינְךָ לְהַבְדִּילָה אם פשעינו מבדילים בינינו ובינך, ואם פַּרְגֹּד אִם נִנְעָל בִּפְנֵי הַתְּפִלָּה מרוב חטאינו ננעל הפרגוד של ה' ואין תפלתנו מגיעה אליו. צוּר, בְּכִסֵּא כְבוֹדְךָ חֲתוֹר מְחִלָּה מקורו במדרש: "והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב"ה והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקב"ה רבונו של עולם אדם שעבד עבודה זרה והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה? אמר להן אם איני מקבלו בתשובה הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה מה עשה לו הקב"ה חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו ושמע תחינתו". אף אנו מבקשים שה' יחתור לנו חתירה ויקבל את תפלתנו, וע"י כך:צַעֲקָתֵנוּ לְפָנֶיךָ תָּבֹא לִפְנֵי כְבוֹדְךָ לְהִתְקַבְּלָה: קְרָא שְׁנַת רָצוֹן מֵעוֹצֶב לְהַנְפִּישִׁי כמו שנאמר: "רוּחַ אֲדֹנָי ה’ עָלָי יַעַן מָשַׁח ה’ אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ: לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַה’ וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים". קַבֵּץ נְפוּצוֹתַי וַעֲבוֹר בְּרֹאשִׁי מקורו בפסוק: "וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה’ בְּרֹאשָׁם". רִיבָה יְיָ רִיבֵי נַפְשִׁי מקורו בפסוק: "קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי: קָרַבְתָּ בְּיוֹם אֶקְרָאֶךָּ אָמַרְתָּ אַל תִּירָא: רַבְתָּ אֲדֹנָי רִיבֵי נַפְשִׁי גָּאַלְתָּ חַיָּי". רְצֵה לְהַחֲלִיצֵנִי אֶלֹהַי קְדוֹשִׁי: שִׁנֵּי רְשָׁעִים בֶּחָצָץ תִּגְרוֹס מבוסס על הפסוק: "קוּמָה ה’ הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהַי כִּי הִכִּיתָ אֶת כָּל אֹיְבַי לֶחִי שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ", ועל הפסוק: "וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר".. שְׁכוֹל וְאַלְמוֹן אוֹתָם תַּהֲרוֹס מבוסס על נבואת ישעיהו על בבל: "וְעַתָּה שִׁמְעִי זֹאת עֲדִינָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד לֹא אֵשֵׁב אַלְמָנָה וְלֹא אֵדַע שְׁכוֹל: וְתָבֹאנָה לָּךְ שְׁתֵּי אֵלֶּה רֶגַע בְּיוֹם אֶחָד שְׁכוֹל וְאַלְמֹן...". כלומר: תהיי גם אלמנה וגם שכולה. יתכן שהפיטן רומז כאן גם לנבואה על אדום: "כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם ה’ עַד עוֹלָם".. תִשְׁפּוֹך דָּמָם אַרְצָה לָרוֹס שפוך ארצה את דם הגויים. תְּמוּתָה הוֹתֵר תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה (מתוך רצף פסוקים המבקשים נקמה בגויים וישועה לישראל) וּבֶאֱמוּנָה תֶּאֱרוֹשׂ כמו שנאמר: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה’" (נבואתו של הושע האומרת שה' ישוב ויארש לו את עם ישראל לאשה): גְּדוֹר פִּרְצַת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת מבוסס על נבואת עמוס: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם".. רוֹמֵם קִרְיָה עַד עָפָר מֻשְׁפֶּלֶת רומם את ירושלים, העיר שכעת היא מושפלת עד עפר, . שְׁבוּיָה נַחֵם נֶחָמָה מְכֻפֶּלֶת נחם את השבויה, כלומר את עם ישראל. מְאֹורָהּ הָאֵר וְתָאִיר מְאֻפֶּלֶת האר אור חדש על ירושלים, שכעת היא מאופלת. בְּנֵה עִירְךָ כּימֵי עוֹלָם. רַפֵּא מִזְבַּחֲךָ מקור הביטוי אצל אליהו: "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח ה’ הֶהָרוּס". הֵיכָל וְאוּלָם כלומר: רפא, בנה מחדש, את המזבח, ההיכל והאולם ההרוסים. ואז: יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל שָׁם יַעַבְדוּךָ כֻּלָּם. וְיִתְגַּדֵּל שִׁמְךָ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם:

באשמרת הבקר קראתיך

זהו פזמון, ככל הנראה פזמון מקורי (על פזמונים מקוריים ולא מקוריים ראה מה שכתבנו לפני הפזמון במוצאי מנוחה). יש כאן חרוז שחורז את כל הבתים (לל). בשני בתים הוא החרוז האחרון, ובשני בתים הוא שני החרוזים האחרונים. מקורו בפסוק "הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל". הוא פונה אל ה' בכנוי "מַלְכִּי וֵאלֹהָי", ומנמק את פניתו בנמוק "כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל". זאת תוספת שאפשר להוסיף לכל תפלה ולכל בקשה המופנית אל ה', לכן מבחינת התכן אין שום מניעה לומר אותה אחרי כל בית בסליחה הזאת.

בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר קְרָאתִיךָ אֵל מְהֻלָּל. יֶעֱרַב לְךָ חִין עֶרְכִּי תחינה שאני עורך, כלומר תפלתי. יוֹם לִבִּי לְךָ סוֹלָל היום שבו אני מכוון את לבי לעבודתך. וְתַגִּיהַּ אֶת חָשְׁכִּי תאיר את חשכי, תגיה מלשון נגה, אור. מקור הביטוי בפסוק: "כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי ה’ אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי" וּכְאוֹר בֹּקֶר יְהֻלָּל יואר כאור בקר. כמו שנאמר "וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שָׁמֶשׁ".. מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל: צָרֵי מַזְעִימֶךָ בְּאַף חֵרְפוּ עַמֶּךָ אויביך חרפו את עמך והכעיסוך.. וְנָשָׂאתִי אֵמֶיךָ מבוסס על הפסוק "עָנִי אֲנִי וְגֹוֵעַ מִנֹּעַר נָשָׂאתִי אֵמֶיךָ אָפוּנָה" בְּרֶגֶשׁ שְׁאוֹן קָמֶיךָ כדברי הפסוק: " אַל תִּשְׁכַּח קוֹל צֹרְרֶיךָ שְׁאוֹן קָמֶיךָ עֹלֶה תָמִיד". כלומר: הגויים מעלים את שאונם ומרימים את קולם נגד ה', לכן אנו מבקשים מה': שְׁפוֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַף מִמְּרוֹמֶךָ כמו שנאמר: שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם. וְקַנֵּא אֵל לִשְׁמֶךָ. אֲשֶׁר בַּגּוֹיִם מְחֻלָּל כמו שנאמר: "וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה: לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’ לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה’ נְאֻם אֲדֹנָי ה’ בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם.....". אף אנו מבקשים שה' יקנא לשמו המחולל בגויים ויגאל אותנו. מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל: חַי רוֹכֵב עַל עָב קַל כינוי לה', כמו שנאמר: "הִנֵּה ה’ רֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם". אִם תַּעֲלֵנִי בְּמִשְׁקָל אם תשקול את חטאי כנגד זכויותי, כדבי חז"ל שבר"ה ה' דן את האדם ושוקל את חטאיו וזכויותיו. צִדְקִי כְּחוֹל יָם יִתְקָל. וְרִשְׁעִי כְּנוֹצָה יֵקָל כלומר: העלה אותי במשקל כזה שבו יהיה צדקי כבד כחול הים (חול ימים נזכר באיוב כמשל לכובד) ורשעי יהיה קל. וְאִם נְתִיב אוֹרְחִי מְעֻקָּל אם אני חוטא, והולך בנתיבות וארחות עקלקלות, ולכן: וְדִינִי כְּשוֹר הַנִּסְקָל חטאתי ואני חיב מיתה. שָׁקְלָה בְּפֶלֶס מְהֻלָּל (יתכן שצ"ל מעגל, או מלה אחרת) אִישׁ מִפְּשָׁעִים מְחוֹלָל רומז לצדיק המכפר על אנשי דורו, עליו אמר ישעיהו: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה: וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ". כלומר: אם אני חיב מיתה, כפר עלי בזכות מעשי צדיקי הדור.. מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל: קוֹמֵם אָרוֹן וּבַדָּיו בנה מחדש את המקדש והעמד בוא את ארון הברית, בדיו לא יסורו ממנו. וְהַלְבֵּש אַהֲרֹן מַדָּיו כלומר: השב את הכהנים לעבודה. וְרוֹבֶהישמעאל, שנאמר עליו "וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת" וְצודֶה בְּצֵידָיו עשו שנאמר עליו "וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה" יֹאכַל פְּרִי מַעְבָּדָיו ישלם לו כגמולו הרע. כלומר: ה' יעניש את אויבינו עשו וישמעאל. וְאִישׁ נוֹהֵם עַל מְרָדָיו (יתכן שהפיטן רומז כאן לצורר מסוים שחי בימיו). לְשׁוֹן אֵשׁ תֹאַכל בַּדָּיו. וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו עשו וישמעאל, הפיטן מתבסס כאן על הפסוק "וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וְאֵין מְכַבֶּה". כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל ביטוי שמקורו בנבואת אחיה השילוני: "וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ". כלומר: בעור מוחלט, שלא נותר אחריו דבר . מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל: קָדוֹשׁ עַל כָּל אָדוֹן. עִם כָּל יְצוּרָיו נָדוֹן בימים אלה אתה עומד לדון עם כל יצוריך (נראה שהשורה הזאת צריכה לבוא להלן, לפני "תנה את נפשי לשלל, כדי ליצור את החתימה "חזק"). חֲזֵה ראה יְרִיבִי אִישׁ מָדוֹן הקטגור המקטרג עלי. מְדַבֵּר עָלַי בְּזָדוֹן. וְנוֹכְחִי יְעוֹרֵר כִּידוֹן. וְתוֹתָח בִּי יָדוֹן (כידון ותותח נזכרו בפסוק אחד בספר איוב). תְּנָה אֶת נַפְשִׁי לְשָׁלָל ביטוי שנזכר כמה פעמים בספר ירמיהו. הצילני מהשטן המקטרג, דון אותי לחיים ותהיה לי נפשי לשלל. מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שוֹלָל כינוי לה' נאמר עליו "מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל וְשֹׁפְטִים יְהוֹלֵל". מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל: