מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה שנאמ' עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי. (קדושין פב.). מכאן אנו למדים שהתורה כבר היתה קיימת בימי האבות. יתר על כן: מדרשים אחרים אומרים שהיא קדמה לעולם, כגון המדרש המובא במסכת שבת: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו אמר להן לקבל תורה בא אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם.ֹ (שבת פח:).
חז"ל אומרים שהאבות קימו את כל התורה כֻלה עד שלא נִתנה. ויש על כך קושיות רבות. האם הם סִפרו ביציאת מצרים? האם הם זכרו את מעשה עמלק? אבל ודאי שהיו להם מצוות, שהרי כבר קין והבל הקריבו קרבנות, ונח הלא ידע כבר להבחין בין הבהמה הטהורה לטמאה (אם כי לא מצאנו בפירוש שהוא ידע להבחין בין העוף הטמא לטהור, ואולי זה קשור לכך שסִמני עופות לא נתפרשו. וכל עוף שלא נאמר עליו שהוא טמא הרי הוא טהור ושבעה שבעה. ועין זבחים קטז. שהגמ' שם הקשתה מנין ידע נח להבדיל). והאבות בנו מזבחות לה' וקראו בשם ה', ומדברי יצחק איה השה אנו למדים שהם היו רגילים להקריב שה לעולה. ואצל אברהם ויעקב אנו מוצאים מעשרות, ויהודה הורה לבנו לקים את מצות היבום. והם אסרו להתחתן בכנעני. ומכאן שגם לאבותינו היתה תורה.
ואחר כל זה, מבחינה הלכתית, התורה לא מחייבת עד שלא נִתנה. לא דנים את ישראל כאנוסים שלא ידעו, אלא כאנשים שעשו היתר גמור.
כך מוצאים אנו במסכת נגעים: אלו בהרות טהורות שהיו בו קודם למתן תורה בעובד כוכבים ונתגייר בקטן ונולד בקמט ונגלה בראש ובזקן בשחין ובמכוה וקדח ובמורדין חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת טהורים. (נגעים ז). נגע שהיה בגוף האדם לפני מתן תורה – אינו מטמא גם אחרי מתן תורה. לא אומרים שהוא היה כבר טמא אלא שהאיש טרם ידע כי התורה לא נתנה לו. הנגע היה טהור וגם עתה הוא טהור. התורה לא מחייבת דבר לפני שנִתנה.
כך אנו מוצאים גם במסכת חולין. שם דנה המשנה על גיד הנשה ואומרת: נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה רבי יהודה אומר אף בטמאה אמר רבי יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו. (חולין ז). נחלקו ר' יהודה ורבנן בשאלה ממתי אנו מצֻוּים על גיד הנשה. אבל הכל מודים שאילו נצטוינו על גיד הנשה עוד לפני מתן תורה – ינהג גיד הנשה גם בבהמה טמאה. שהרי כל איסור נולד משנצטוינו עליו.
והרמב"ם מבאר שם: ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו והוא אמרם מסיני נאסר, והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צוה בכך לנביאים שקדמוהו, דוגמא לכך, אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שה' אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שישאר אבר מן החי אסור. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' צונו על ידי משה להמול כמו שמל אברהם עליו השלום, וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו, הלא תראה אמרם שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני, וכל אלה מכלל המצות. (פה"מ לרמב"ם)
כשנתנה התורה – התחדשה הלכה. כפי שמצאנו לגבי מילה: אמר רבי אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה וכל שאין אמו טמאה לידה אין נימול לשמנה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו אמר ליה אביי דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמנה אמר ליה נתנה תורה ונתחדשה הלכה. (שבת קלה.). גם לדעת אביי בדורות הראשונים אין אמו טמאה לידה. כלומר: כל עוד לא נצטוינו – אין טומאה. אבל רב אסי מחדש שאפילו המצוה שכן הצטוינו השתנתה כשנִתנה התורה. וכן לגבי השאלה האם מקבלים קרבנות מגויים: "מיתיבי ויאמר משה גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות קודם מתן תורה שאני ת"ש ויקח יתרו חתן משה עולה וזבחים לאלהים יתרו נמי קודם מתן תורה הוה" (ע"ז כד. זבחים קטז.).
חידוש גדול הרבה יותר מזה מלמד אותנו הרמ"ה: מי שנשא אשה לפני מתן תורה, ומתן תורה אסרה, לא נאסרה האשה. וכך אומר הרמ"ה: והלך אצל כזבי והביאה אצל משה א"ל זו אסורה או מותרת וא"ת אסורה לפי שהיא מדינית בת יתרו כהן מדין מי התירה לך נתעלמה הלכה ממנו שנאמרה לו בסיני הבועל ארמית קנאין פוגעין בו ואי משום דאמר ליה בת יתרו מי התירה לך הול"ל ליה ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ולא אסרה תורה אלא מכאן ואילך אבל מי שהיה נשוי ועומד קודם מתן תורה לא נאסרה עליו. (יד רמ"ה סנהדרין, בשינוי קל אך חשוב לענייננו מהגמ' שם). מי שהיה נשוי ועומד לפני מתן תורה יכול להשאר עם האשה גם אחר מתן תורה אע"פ שהיא עדיין אסורה. אמנם, לגבי צפורה מתבקש היה להשיב תשובה אחרת: שכעת היא כבר גיורת ולכן היא מותרת. אבל אילו היתה עדיין מדיינית היה עליו לגרשה. אלא שאת תשובתו של הרמ"ה צריך לומר על הוריו של משה. אמו של משה היתה דודתו של אביו. ובכ"ז גם אחרי מתן תורה משה אינו ממזר. הממזרות איננה פגם גנטי. ממזרות נוצרת מעברה אסורה. היא נוצרת מכך שאדם עשה מעשה בנגוד לצווי ה'. עמרם בא על יוכבד בשעה שהדבר היה מותר, שכן עדיין לא נתנה תורה. וכיון שהמעשה שעשה עמרם היה התר גמור – הנולד ממנו אינו ממזר.[1] מי שהוליד ילד בניגוד לצווי ה' – לא יוכל לדרוש לתת לו להמשיך להתרבות בעם ישראל, כי דרישה כזאת כמוה כגנב שדורש שישאירו בידו את הגנבה (או גנב שנתן מתנה לבן שלו והבן דורש שישאירו בידו את המתנה הגנובה), איזו רשות יש לך להחזיק דבר שה' אסר? זה לא בידך. אבל מי שהוליד ילד ברשות ה' – למה יאסר עליו להתרבות? מה שהופך את המצוות למצוות היא העובדה שה' צוה עליהן.
לכן, כך מסכם הרמב"ם את קבלת התורה: על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אף על פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות, וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם, בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית, ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות, עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו. (רמב"ם מלכים ט א).
את המצוות אנו מקיימים משום שהצטוינו, כאמור במדרש: ר' אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם אי איפשי ללבוש שעטנז אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבוא על הערוה, אבל איפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך ת"ל ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים. (תו"כ). כל עוד לא הצטוינו – אין מצוות. האבות יכולים לקיים אותן מדעתם, אך הן אינן מצוות. מה שהופך את המצוה למצוה הוא העובדה שהצטוינו עליה. לכן גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. כי מי שמצווה ועושה – עשה מצוה. ומי שאינו מצווה ועושה – עשה אמנם מעשה טוב וראוי, אבל לא מצוה. הצווי הוא שהופך את המצוות למצוות. לכן יש לקיים את המצוות לא בגלל אפשי, אלא בגלל שאבי שבשמים גזר עלי.
[1] וראה על כך בירושלמי: גר אחותו בין מאב בין מאם יוציא דברי ר' מאיר. ר' יודה אומר אחותו מאם יוציא מאב יקיים. אחות אמו יוציא אחות אביו יקיים. דברי ר"מ. ר' יודה אומר אחות אמו מאמה יוציא אחות אמו מאביה יקיים. שאר כל העריות כנס אין מוציאין מידו לא אמר אלא כנס הא בתחילה אסור. גוי אחותו בין מאב בין מאם יוציא דברי רבי מאיר רבי יודה אומר אחותו מאם יוציא. אחותו מאב יקיים. אחות אמו יוציא אחות אביו יקיים דברי ר' מאיר. ר' יודה אומר אחות אמו מאמה יוציא אחות אמו מאביה יקיים. אמר ר' חנין פשט הוא לן על דברי רבי מאיר [בראשית ב כד] על כן יעזב איש את אביו ואת אמו. בסמוך לו מאביו בסמוך לו מאמו. ר' ביבי מעתה אחות אביו אסורה שהיא סמוכה לאביו. אחות אמו תהא אסורה מפני שהיא סמוכה לאמו. התיב ר"ש בריה דרבי אייבו. והכתיב [שמות ו כ] ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה. מעתה אפי' כבני נח לא היו ישראל נוהגין. אמר ר' הילא בסמוך לו מאביו בסמוך לו מאמו. (ירושלמי יבמות יא).