צורת קשירת התכלת בציצת

(כדאי לעיין בקבצים המצורפים, שם נראים התרשימים בצורה ברורה).

בשני מקומות מצוה התורה לעשות ציצת. בבמדבר (טו לח) נאמר "ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצת. ובדברים (כב יב) נאמר "גדִלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה-בה".

שלשה דברים טעונים ביאור בפרשותינו: גדיל, פתיל וציצת.

לכאורה פתיל הוא הפשוט ביותר. גדילה היא קליעה בד"כ, ציצת נלמדת מ"ויקחני בציצת ראשי". מכאן אנו למדים לעשות קליעה (גדיל) שיוצאים ממנה חוטים חפשיים (ציצת). אך אפשר לפרש שהגדיל והציצת הם דבר אחד, שכאן קראו ציצת ולהלן קראו גדיל.

עוד יש לבאר מהו "על", האם פתיל התכלת הוא חלק מהגדילה או לא. במנחות צו. מובאת מחלוקת לגבי "ונתת על המערכת לבנה זכה" האם על פירושו עליו או לידו. בדומה לכך יש לדון לעניננו: נתן לפרש שיש כאן שני מעשים: עשית ציצת או גדיל, ונתינת פתיל תכלת על הגדיל. וכנראה כך פרש הרמב"ם, כפי שיתבאר להלן. אבל נתן לפרש ש"על" הוא עִם. כלומר: איך תעשה ציצת? עשה ציצת הכנף[1] ועשה אִתּו תכלת והיה לכם לציצת. מכאן נראה שהתורה הקפידה על שני מינים בשותפות.

לפ"ז יש לדון בשאלה על מה נאמר "והיה לכם לציצת". האם יש כאן שני מרכיבים, הציצת והתכלת, ועל שניהם יחד נאמר והיה לכם לציצת, או שיש כאן דבר אחד, ציצת, ועליו נותנים פתיל, ועליו נאמר "והיה לכם לציצת". גם זה תלוי בשני הפירושים דלעיל ויתבאר להלן.

כללי עשית התכלת בגמ'

בגמ' (מנחות לט.) מצאנו כמה כללים לכריכת התכלת על הציצת. (וכפי שיתבאר להלן, כל אחד מהראשונים מבאר אותם ע"פ שיטתו, ובהתאם לבאורו בפסוקים):

א. הכריכה נעשית בחוליות

ב. שעור חוליה כדי שיכרוך וישנה וישלש.

ג. הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה.

ד. כשהוא מתחיל מתחיל בלבן וכשהוא מסים מסים בלבן.

יש דעות שונות בבאור הכללים האלה, ומתוך כך, בדרך עשית הציצת, וכפי שנבאר להלן.

דעת הרמב"ם

נראה שדעת הרמב"ם היא שיש בציצת שני מרכיבים שונים. הציצת, שהיא ציצת הכנף (כלומר לבן), ופתיל התכלת שתפקידו להכרך על חוטי הלבן (וכך הוא מפרש את המלה "על"). הוא כותב (פ"א ה"ט) שבזמן שאין תכלת א"צ לכרוך בחוליות אך נהגו לכרוך. כשיש תכלת אין לו כריכת חוליות של לבן. נתינת הציצת ונתינת הפתיל הם שני מעשים שנעשים בזה אחר זה.

לכן לפי הרמב"ם אין כריכות לבנות. אין בכך כל טעם. רק הכריכה הראשונה והאחרונה הן לבנות כדי לפתוח ולסים בלבן. הכריכה היא תפקידו של פתיל התכלת.

לכן יש לכרוך את פתיל התכלת בחוליות, שכל אחת מהן שלש כריכות. מספר החוליות לא פחות משבע ולא יותר משלש עשרה, הראשונה והאחרונה בנויות משתי כריכות תכלת ואחת לבנה, והיתר - תכלת בלבד.

כמו כן סובר הרמב"ם שהציצת עשויה מארבעה פתילים הנכפלים לשמונה, שמהם רק אחד צבוע בתכלת[2], וכל שבעת האחרים לבנים. ע"פ שיטתו שהתכלת אינה חלק מהציצת וכל תפקידה הוא להכרך על הציצת.

כאשר מרבה בכריכות עושה שלש עשרה חוליות, שהן שתי כריכות לבנות ושלשים ושבע כריכות תכלת. הלבן בפתיחה ובסיום נחשב חלק מהחוליה לדעת הרמב"ם.

דעת תוספות

לדעת תוס' הלבן נכרך אף הוא בחוליות, והחוליות נכרכות חולית תכלת וחולית לבן חליפות, ועל זה מלמדת אותנו הגמ' לפתוח ולסים בלבן. נראה שתוס' סברו שללבן והתכלת בציצת יש תפקיד שוה. התורה צותה לתת ציצת, ולתת פתיל תכלת, ועל שניהם יחד נאמר "והיה לכם לציצת". לא רק התכלת נכרכת אלא גם הלבן, והמלה "על" מתפרשת כ"עם". לכן לדעת תוס' (מנחות לח. ד"ה התכלת) מספר הפתילים הלבנים שוה למספר פתילי התכלת.

לכן יש לקחת ארבעה פתילים, שני לבנים ושנים תכלת, לקפל אותם לשמונה, ולכרוך בין שבע לשלש עשרה חוליות, בכל חוליה שלש כריכות.

מה שמבדיל בין חוליה לחוליה הוא שנוי הצבע.

דעת הראב"ד

לדעת הראב"ד הציצת בנויה משלשה פתילי לבן ואחד תכלת, הנכפלים לששה פתילי לבן ושני פתילי תכלת. והכריכה נעשית ע"י לבן ותכלת בו זמנית. כאשר הגמ' באה ללמדנו שהלבן מקדים. כלומר: לא פתיל אחד נכרך סביב השבעה האחרים (כדעת יתר הראשונים), אלא שני פתילים נכרכים סביב הששה האחרים:

אבל הכריכה האחרונה נעשית בפתיל לבן בלבד, שנכרך סביב שבעת האחרים:

להבדיל מהראשונים האחרים, שמפרשים את דברי הגמ' שלא יפחות משבע חוליות ולא יוסיף על שלש עשרה חוליות, מפרש הראב"ד שבכל חוליה וחוליה לא יפחות משבע כריכות ולא יוסיף על שלש עשרה כריכות. על החוליה הראשונה בלבד נאמר ששעורה כדי שיכרוך וישנה וישלש, ומכיון שהוא עושה זאת בשני פתילים יחד הרי כאן שש כריכות, וכשהוא מסים בלבן נמצאו שבע.

דעה זאת נזכרה גם בתוס' (מנחות לט. סד"ה לא).

ב"י (או"ח יא יד) אומר שדעה זאת היא המקור לקשירת שבע כריכות בחוליה ראשונה, תשע בשניה, אחת עשרה בשלישית ושלש עשרה ברביעית, וע"י כך אין פוחתין משבע ואין מוסיפין על שלש עשרה.

בסוף כל חוליה עושה קשר, וזה מה שמפריד בין חוליה לחוליה.

נראה שהוא סובר שהתכלת ומין הכנף הם שותפים בני אותו מעמד עם עדיפות למין הכנף כתוס'. שהרי הוא מקשה על הרמב"ם (ציצת פ"א ה"ז) למה העדיף יותר כריכות תכלת מלבן והלא הלבן חשוב יותר. ולפי הרמב"ם אין קושיה שהרי אין תפקידו של הלבן להכרך. הראב"ד מסכים עם תוס' שהעשיה היא עשיה אחת משני מינים, ואדרבה הוא מוסיף עליהם שהרי הוא כורך את שני המינים יחד. אלא שאין הוא מקבל את הסברא שמספר הפתילים שוה שהרי פתיל משמע אחד. ובכך הוא מתאים לספרי (במדבר קטו על "ועשו להם ציצת) שהוא המקור המפורש ביותר למנין הפתילים.[3]

קשרים

הגמ' (מנחות לח:לט.) אומרת שיש לקשור על כל חוליה וחוליה, וראיה מכך שגרדומי תכלת (כלומר: ציצת שנחתכה) כשרים, ואם לא קשר איך יהיו כשרים, הלא אם נחתך הקשר העליון תתפרק כל הציצת. הגמ' דוחה ראיה זאת ואומרת שאולי אין חובה לקשור כל חוליה, אבל אם קשר גרדומיו כשרים. אעפ"כ סוברים חלק מהראשונים שיש לקשור על כל חוליה, או מפני שסברו שלמסקנה חיב ו"דלמא דאיקטר" דחויא בעלמא. או מפני שסברו שלכתחילה יש לקשור.

העטור (הל' ציצת שער א חלק ב) כותב שהתורה למדה אותנו שני צבעים, מין הכנף ותכלת, ולשיטתו כורך כל חוליה וחוליה, ועושה חוליה ראשונה מין כנף, ואח"כ תכלת, וקושר כל חוליה וחוליה. נמצאו ארבע חוליות לבנות ושלש תכלת. וקשר על כל חוליה וחוליה. וכ"נ ברא"ש (הל' ציצת טו).

לפ"ז המבדיל בין חוליה לחוליה הוא לא רק החלפת הפתיל הכורך אלא גם הקשר.

תוס' (מנחות לט. ד"ה לא) אומר שיש לקשור אחרי כל חוליה של תכלת, נמצא שעושה לבן ותכלת וקושר, לבן ותכלת וקושר, לבן ותכלת וקושר, לבן וקושר:

וכן הביא הרא"ש.

העטור הביא את דעת רע"ג שלא יפחות משבע חוליות, שבכל חוליה יש שלש לבן, שלש תכלת, שלש לבן, וקשר.

בשו"ת רדב"ז (ב אלפים שלג) כתוב שיש לעשות שבעה קשרים (ונראה שביניהם ששה אוירים) כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים. הוא לא באר היכן בפעל נקשרים שבעת הקשרים. וגם לא התברר מדבריו אם הוא סובר שרק התכלת נכרכת או גם הלבן. ומ"מ דבריו נתנים להתפרש בצורות שונות. אפשר שגם הוא סבר שקושרים רק אחר חוליות התכלת, או שהקשר עצמו הוא כנגד רקיע.

במקורות שונים נזכר שהמנהג הוא לעשות חמשה קשרים. מנהג זה נזכר כבר בתנחומא על פרשת ציצת. וכן הביא בספר פתיל תכלת בשם הזהר. ויש סוברים שהוא נעשה גם בזמן שיש תכלת.

החנוך (שפו) כותב שיש לעשות חמשה קשרים, בין קשר לקשר שלש חוליות, ובין הרביעי לחמישי ארבע חוליות. וגם מדבריו עולה שההבדל בין חוליה לחוליה אינו הקשר. אבל לא נתבאר בדבריו אם הוא סובר שיש לכרוך גם חוליות לבנות, כדברי תוס', או שכל החוליות הן תכלת, כדברי הרמב"ם, או שכורך שני פתילים יחד כדברי הראב"ד..

נמוקים לדעות השונות

בארנו לעיל שלפי דעת הרמב"ם הציצת מורכבת מלבן ותכלת שלכל אחד מהם תפקיד אחר. על הציצת יתנו פתיל תכלת. לעמת זאת לדעת תוס' יש לציצת שני מרכיבים שוים, שעל שניהם יחד נאמר "והיה לכם לציצת". מכאן יש מקום רב לסברת התוס' (לח. ד"ה התכלת) שמן הסתם מספרם שוה (אך עדין נתן לדחות ולומר ששאני התם שנאמר בפירוש פתיל, דמשמע אחד[4], ואפשר שזאת סברת הראב"דב).

גם לפי הרמב"ם פתיל התכלת מושחל בחור של הבגד, ולא נתן על הציצת העשויה כבר. (אע"פ שהוא מפרש שתפקיד פתיל התכלת להנתן על הציצת) אך הוא צובע רק חצי פתיל (פ"א ה"ז) ואין התכלת באה אלא על הציצת. ליתר הראשונים התכלת באה על הכנף עם הציצת ולרמב"ם התכלת באה על הציצת כלשון הכתוב.

נתן להביא ראיה לשיטת התוס' מטלית שכולה תכלת, שיש לעשות בה תכלת ומין נוסף (מנחות מא:). לפי הרמב"ם לכאורה צריך להיות לה צבע אחד, להוציא מהכנף גדיל ממינה (תכלת) ועליו לכרוך תכלת. ע"פ שיטת תוס' האומרת שהתורה הקפידה על שותפות בין שני מינים ניחא. אך גם הרמב"ם יוכל לתרץ שיוצאים ידי מין הכנף גם בצבע אחר (מנחות לח:, ואע"פ שנראה שהרמב"ם לא פסק כך (פ"ב ה"ח)), ויש לעשות צבע אחר כדי שיהיה התכלת נִכָּר ויהיה אות. (עוד נתן להביא ראיה שעקר המצוה היא בתכלת שיהיה נכר על פני הלבן הוא מכך שזמן ק"ש משיכיר בין תכלת ללבן (ברכות א ב), ונראה שהוא משום פרשת ציצת. וגם מ"ד משיכיר בין תכלת לכרתי לא חלק על סברא זו, אך אמר שהואיל וטלית שצבעה כרתי מין כנף בה כרתי, לא יתכן שזמן חיובה יהיה אחר מזמן חיובה של טלית לבנה. ואם אין התכלת נכר בכל הטליתות אין חיוב[5]. ומ"מ אין מכאן ראיה לרמב"ם או לתוס' כי שניהם עוסקים בתכלת שיהא נכר ע"פ המין האחר).

יש כאן מצוה אחת בת שני חלקים שאינם מעכבים זא"ז. לכאורה זה קל יותר ע"פ תוס' מאשר ע"פ הרמב"ם שהוא מפרש שנתינת התכלת היא מעשה בפ"ע. אך אין כאן ראיה מוחצת. מכך שהלבן אינו מעכב את התכלת נראה לכאורה כתוס'. (לפי הרמב"ם הלבן הוא בסיס, ועליו יש צווי לתת תכלת, ואם אפשר לתת תכלת לבד בע"כ אלה שתי מצוות). אך הגמ' (לח:) אמרה שלא נצרכה אלא לטלית שכולה תכלת ומכאן ראיה לרמב"ם נגד תוס', כי לפי תוס' מאי איריא טלית שכולה תכלת, גם בטלית אחרת יש מצוה לתת שני מינים ששניהם שוים בחשיבותם ומאי אולמיה דהאי מהאי.

לפי הרמב"ם אין מצוה לכרוך את הלבן אלא רק בתחלתו (פ"א ה"ז), כדי לקים בו מצות ציצת הכנף. אך אם כך מה הסברא של מעלים בקדש ואין מורידים? נראה מכאן שהלבן גם הוא שותף בכריכות.

אומרת הגמ': הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה, כנגד שבעה רקיעים ושבעה אוירים שביניהם (מנחות לט.). אין ספק שזה מתבסס על המדרש האומר (מג:) שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. תפקידה של התכלת ע"פ זה הוא להזכיר את הרקיע ואת כסא הכבוד. לכן נראה שאם אנו מזכירים את הרוחים שביניהם היינו ע"י כריכות של לבן בין כריכות התכלת (דאל"ה איזה ענין יש להזכיר את הרוחים שבין רקיע לרקיע). וכ"כ הרא"ש (הל' ציצת טו). מכאן ראיה לשיטת תוס' (לט. ד"ה לא) שגם הלבן נכרך. אין כאן קושיה מכך שאפשר לפחות עד שבע ונמצאו שלשה רקיעים לבנים כי הרוצה לעשות שבעה ולהבדיל ביניהם צריך לעשות שלשה בצבע אחר, ומ"מ הרוב הכחול יזכיר שברקיעים עסקינן. דא עקא, שע"פ תוס' עושה י"ג חוליות (אם עושה י"ג) שהן שבע לבנות וביניהן שש תכלת.

ואם ראיתנו כאן לשיטת תוס' (שצריך לכרוך גם לבן) היא מהדמוי לרקיע, הרי נפלה ראיתנו מהרקיע השביעי ארצה. ובע"כ עלינו לעשות שבע כריכות תכלת וביניהן ששה לבנים. ונראה שציצת כזאת טובה גם לפי הרמב"ם, שכן הכריכות הלבנות שבתוך התכלת לא גרעו כל עוד יש שבע חוליות תכלת.

וכבר הזכרנו לעיל שלדעת ספר החנוך הקשרים מיצגים את הרקיעים. והכריכות, שהן האויר שבין קשר לקשר, מיצגות את האוירים.

גם הלשון (מנחות לח.) "מצוה להקדים לבן לתכלת, ואם הקדים תכלת ללבן יצא" מלמדת שהיה פשוט להם שיש כריכות תכלת וכריכות לבן ולא שאלנו כאן אלא איזה מהם קודם[6]. אמנם מלשון "תכלת שכרך רובה" (לט.) משמע כרמב"ם, שהכריכות הן בתכלת.

המנהגים בהלכה

בהלכה הובאו כמה מנהגים לקשירת הציצת. רוב המנהגים עוסקים בקשירת לבן בלבד, כיון שמקורם בימים שבהם לא היתה תכלת. אך הם נגזרים מהדעות השונות בענין קשירת התכלת.

ב"י (או"ח יא יד) אומר שיש לקשור שבע כריכות בחוליה ראשונה, תשע בשניה, אחת עשרה בשלישית ושלש עשרה ברביעית.

מקורו של ב"י הוא שיטת הראב"ד שהובאה גם בתוס', שיש לכרוך בשני פתילים, לא יפחות משבע ולא יוסיף על שלש עשרה.

הרמ"א והדרישה כותבים שם שיש להפחית כריכה אחת ממנינו של ב"י, כדי להגיע לל"ט כריכות.

את ערכן של ל"ט כריכות הם מבארים על דרך הגמטריה, אך נראה שאחד המקורות לכך הוא שיטת הרמב"ם ושיטת התוס', שעל פיהן כשמרבה ועושה י"ג חוליות, יש לו ל"ט כריכות:

אמנם בכריכה זאת אין קשרים, אך תוס' עצמם כתבו שיש לקשור, ואף הציעו קשירה שעל פיה יש חמשה קשרים:

ויש אומרים שכאשר מרבה בכריכות ועושה י"ג חוליות שהן ל"ט כריכות, עושה ג"כ חמשה קשרים בלבד:

וגם לדעת ספר החנוך עושה חמשה קשרים, אם כי בסדר אחר. וראה לעיל.

שיטת הראב"ד היא שיטת בינים. נראה שהוא סובר שהתכלת ומין הכנף הם שותפים בני אותו מעמד עם עדיפות למין הכנף כתוס'. שהרי הוא מקשה על הרמב"ם (ציצת פ"א ה"ז) למה העדיף יותר כריכות תכלת מלבן והלא הלבן חשוב יותר. ולפי הרמב"ם אין קושיה שהרי אין תפקידו של הלבן להכרך. הראב"ד מסכים עם תוס' שהעשיה היא עשיה אחת משני מינים, ואדרבה הוא מוסיף עליהם שהרי הוא כורך את שני המינים יחד. אלא שאין הוא מקבל את הסברא שמספר הפתילים שוה שהרי פתיל משמע אחד. ובכך הוא מתאים לספרי (במדבר קטו על "ועשו להם ציצת) שהוא המקור המפורש ביותר למנין הפתילים. אלא שגם עליו קשה שיש לו שבעה אוירים וביניהם ששה רקיעים.

הצעות למנהג עם חדוש התכלת

ע"פ מה שהתבאר לעיל, הכריכה של תוס' אינה טובה לדעת הרמב"ם, כי לדעת הרמב"ם כל החוליות צריכות להיות תכלת וצריכות להיות לפחות שבע חוליות, ובכריכה של תוס' יש רק שש חוליות תכלת. כמו כן ראוי שיהיו שבע חוליות תכלת להזכיר את שבעת הרקיעים. הכריכה של הרמב"ם אינה טובה לדעת תוס' כי לתוס' צריכות להיות חוליות לבנות.

אם נקח את הכריכה של תוס' ונוסיף עוד חולית תכלת אחת וחולית לבן אחת, יהיו לנו שבע חוליות תכלת וזה יועיל לרמב"ם (לא נראה שחוליות הלבן שבאמצע גורעות), אבל זה לא יהיה טוב לפי תוס' כי לשיטתם מונים גם את חוליות הלבן וא"כ נמצאו ט"ו חוליות והגמ' אמרה לא להוסיף על י"ג.

לכן נראה לפתוח ולסים לא בחולית לבן שלמה אלא בכריכה לבנה אחת, כדעת הרמב"ם, ואח"כ לכרוך חוליות באפן שיהיו שבע חוליות תכלת, ויחד עם הלבנות לא יהיו יותר מי"ג. חלק מחוליות התכלת יובדלו ביניהן ע"י קשר ולא ע"י חולית לבן. וכך נצא גם ידי דעת העטור שצריך לקשור. הכריכות שבין שני הקשרים הראשונים, וכן הכריכות שבין שני הקשרים האחרונים, יפתחו ויסימו בלבן (ובכך נצא י"ח הדעה שצריך לפתוח ולסים בחוליה לבנה, ואע"פ שיש תכלת באמצע נראה שלא גרע). יתר הרוחים שבין הקשרים יפתחו ויסתימו בתכלת.

העטור (הל' ציצת שער א חלק ב) כותב שהתורה למדה אותנו שני צבעים, מין הכנף ותכלת, ולשיטתו כורך כל חוליה וחוליה, ופשיטא שגם לשאר ראשונים אפשר לקשור על כל חוליה וחוליה כמו שנתבאר לעיל. נמצא שאם נרצה לעטר את טליתנו בעטורי העטור עלינו לקשור לפחות על כל כריכה של תכלת, לכה"פ בקשירה זוטא של הפתיל הנכרך. (כמו כן ראוי להקפיד על קשירת הכריכה הלבנה הראשונה ע"מ שתעמוד בפ"ע, וזה משום שיטת הרמב"ם שיש לעשות גדיל ועליו לכרוך תכלת. וע"י הקשירה הרי יש גדיל מין כנף ועליו נתן תכלת.) לשם כך יש לעשות קשר קטן בפתיל שאחרי כל חולית תכלת.

לפ"ז יש לעשות קשר כפול, כריכה לבנה קשורה, שלש כריכות תכלת, שלש כריכות לבנות שהראשונה קשורה, קשר כפול, שלש כריכות תכלת, שלש כריכות לבן שהראשונה קשורה, שלש כריכות תכלת, קשר כפול, שלש כריכות תכלת, ארבע כריכות לבן שהראשונה קשורה, שלש כריכות תכלת, קשר כפול, שלש כריכות לבן, שלש כריכות תכלת, שלש כריכות לבן שהראשונה קשורה, שלש כריכות תכלת, כריכה אחת לבן, קשר כפול.

נמצאו שבע חוליות תכלת שביניהן ששה אוירים (שאחד מהם הוא קשר[7] והשאר חוליה לבנה או חוליה לבנה וקשר), ולרמב"ם ודאי טוב. וגם הוא טוב ע"פ הסברא שהעלינו של שבעה רקיעי תכלת וביניהן אוירי לבן. וגם הוא טוב לתוס' שיש בו גם חוליות לבן, (ואמנם אין כריכת הפתיחה והסוף חוליה אלא כריכה בלבד, אך אפשר לסמוך בדחק על כל הגדילה הראשונה וכל הגדילה האחרונה שפותחות ומסימות בלבן ואין התכלת בהן גורע, ובשתי הגדילות האמצעיות הרי יש חמש חוליות)[8]. וגם יש בו ל"ט כריכות ע"פ המנהג, כפי שנתבאר לעיל (ראה פרישה או"ח יא כב, שגרע אחת ממנינו של ב"י, כדי שיהיו לו ל"ט כריכות. גם לפי הצעה זאת נגרעת כריכה אחת, אבל במקום אחר, לא ז, ח, יא, יג אלא ז, ט, י, יג).

ומכיון שלא מצאתי דרך לצאת גם ידי תוס' ורמב"ם וגם ידי הראב"ד יש ללכת אחר רוב הראשונים שסוברים שחוליה היא שלש כריכות רצופות מאותו מין.

בכך יוצאים י"ח גם לדעת הרמב"ם הסובר שיש לתת תכלת על הציצת, וגם ידי התוס' שיש לתת תכלת בין חוליות מין הכנף. ויש כאן שבעה רקיעים וביניהם ששה אוירים.

הצעה נוספת

חסרונה של ההצעה הראשונה הוא בכך שאינה פותחת וסוגרת בחוליה לבנה שלמה. ואולי לדעת תוס' יש להקפיד יותר לפתוח ולסגור בשלש כריכות לבנות. וכן אין בה קשרים על כל חוליה כדעת העטור. ולכן יש לעשות קשר כפול, שלש כריכות לבנות, קשר כפול, שלש כריכות תכלת, קשר כפול, שלש כריכות לבנות, קשר כפול, שלש כריכות תכלת, שלש כריכות לבן שהראשונה קשורה, שלש כריכות תכלת, קשר כפול, שלש כריכות תכלת, שלש כריכות לבן שהראשונה קשורה, שלש כריכות תכלת, קשר כפול, שלש כריכות תכלת, שלש כריכות לבן שהראשונה קשורה, שלש כריכות תכלת, קשר כפול, שלש כריכות לבנות, קשר כפול. ובזה יוצא י"ח הן לשיטת הרמב"ם והן לשיטת חכמי אשכנז השונים. הוא פותח וסוגר בלבן, ויש בו שבע חוליות תכלת, ויש בו י"ג חוליות, ויש בו ל"ט כריכות. ואף הקשרים מספקים. ואמנם הוא מבטל את המנהג של חמשה קשרים אך כבר הוזכרו לעיל דעות שונות שבזמן התכלת מספר הקשרים גדול יותר. ובהצעה זאת מספר הקשרים הוא בדיוק כמו שאומר העטור, אלא שנוספו על דבריו שש כריכות בחוליה הרביעית, החמשית והששית. אינני יודע אם העטור יאמר שהמוסיף כאן גורע, אבל גם אם כן יצאנו ברוח ידי חובת תוס' ורמב"ם.

[1] כלומר ממין הכנף, ומכאן נלמד שהציצת היא ממין הכנף.

[2] בענין מספר הפתילים ראה בספרי על הפרשה, וכן ראה מנחות מא:. ומ"מ יש לתמוה על דעת הרמב"ם כי משמע בכל מקום שתכלת אינו רק צבע אלא שם של חמר ידוע, שהוא צמר צבוע בדם חלזון, ולשיטתו לא השתנה פתיל התכלת מתאומו אלא בצביעה.

[3] אפשר לנמק את דעתו גם להפך, שתפקיד הלבן להיות ציצת ותפקיד התכלת להכרך. והלבן נכרך עם התכלת כדי שהתכלת תהיה נכרת יותר כי היא תהיה על רקע לבן, וע"י כך יהיה נכר מנין הכריכות שהוא, לשיטתו, העקר. ולכן יש רק פתיל תכלת אחד, כי אין צרך בתכלת בציצת עצמה אלא רק בכריכות. ומ"מ מהראיה שהוא מביא נגד הרמב"ם לא משמע כן כאמור לעיל.

[4] וראה תוס' לח. ד"ה התכלת שדן בשאלה האם פתיל משמע חד או תרי. ובד"כ בתורה דבר מלה כגון זאת אינה משמע תרי. (וגם כשנאמר גדיל שנים, הכונה היא שגדיל גדול לפחות משני פתילים, אך א"א לומר שפתיל הוא שני פתילים כשם שא"א לומר שגדיל הוא שני גדילים).

[5] עוד אפשר שטעם הדבר הוא אחר: משיכיר בין התכלת שבה ללבן שבה, עדין אין התכלת נִכֶּרֶת, האיש מבחין בין הלבן שבציצתו לבין התכלת שבציצתו כי הלבן כבר נִכָּר בלבנו. יש לחכות שיהיה די אור כדי שיוכל להבחין בין התכלת לבין צבע אחר כהה כמוה. לפי זה אפשר שבעל דעה זו סובר שהתכלת היא עקר הציצת ועליה נאמר וראיתם אותו וכו', ולכן היא נקראת ציצת של תכלת ועוד. ועליה דרשו חכמים תכלת דומה לים וכו'. אבל אפשר שגם בעל דעה זו סובר ששניהם שוים, אלא שאין הכרת הלבן קובעת, כי הלבן נכר בלבנו בבקר השכם. ועד שידע להכיר את שני צבעי התכלת ולא מפני בהק הלבן, אין חיוב.

[6] משמע בגמ' שהיה פשוט להם שהכריכה היא בחוליות, אלא שאת פרטי דיני החוליות למדו ממקורות שונים. לכן נראה שהיה פשוט להם שהגדילה היא חוליה לבן וחוליה תכלת חליפות, ובאה הגמ' ללמדנו שעורי החוליות והקדמת הלבן. וכ"ז לתוס'. והראב"ד יבאר שהיה פשוט להם שהכריכה היא משני פתילים יחד הכרוכים כעין חוליות, והגמ' בארה.

[7] אך יש רק י"ב חוליות, ואמנם הוא יותר משבע ופחות מי"ג, כלומר: לא פחת משבע ולא הוסיף על י"ג. אך ע"פ פסחים קג:קד. נראה שצריך דווקא באחד המספרים הנקובים. לעמת זאת בסכה נג:, לגבי מספר התרועות במקדש, נאמר לא יפחות ולא יוסיף וברור שיש גם מקרים שמספר התרועות הוא לא הגבוה ולא הנמוך אלא ביניהם, גם בערכין פ"ב יש מקרים רבים של לא יפחות ולא יוסיף ובכולם אפשר לא רק כמו הרב ביותר והמועט ביותר אלא גם מה שביניהם, כפשטות לשון לא יפחות ולא יוסיף. אמנם, בענייננו שבעה הוא כנגד רקיעים ושלשה עשה כנגד רקיעים ואוירים, י"ב כנגד מה? אולי ראוי לעשות כמו בפסחים.

[8] ובכלל לא ברור שהפתיחה בלבן היא חוליה שלמה. אך לתוס' כיון שיש לו חוליות לבנות הורה לפתוח בחוליה לבנה שלמה, אך אה"נ שבכריכה אחת דיו.

א"א לפתוח ולסים בכריכה שלמה כי א"כ נמצאו ט"ו. ואין להוסיף על י"ג. שאל"כ היה ראוי לעשות כך ולקשור על כל חוליה וחוליה קשר ממש.