סליחות ליום רביעי של עשרת ימי תשובה

פתיחה ליום רביעי של עשי"ת

הסליחה הזאת היא מהסוג הקרוי פתיחה. כלומר סליחה שאמורה לפתוח את הסליחות של אותו יום, ולהיות בסיס ופתיחה לקטע "כי על רחמיך הרבים אנו בטוחים". לכן, כל הפתיחות מסיימות בבטחון על רחמיו של ה'.

הפיוט הזה פותח בכל בית בתיאור גדולת עם ישראל, ובצלע השלישית בכל בית הוא פותח ב"ולמה" ושואל מדוע עם ישראל בגלות.

שׁוֹשַׁנַּת וֶרֶד בֵּין חוֹחִים גּדּוּלֶיהָ עם ישראל, שנמשל לשושנה בין החוחים. אֲשֶׁר כַּמִּגְדָּלוֹת שָׁדֶיהָ וּפַעֲמֵי נְעָלֶיהָ כל הדמויים כאן מקורם בשיר השירים. "אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם", "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב", "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת". וְלָמָה הָבְקְעוּ חוֹמוֹתֶיהָ וְהָלְכוּ שְׁבִי עוֹלָלֶיהָ כאמור באיכה: "הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ כִּי ה’ הוֹגָהּ עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר". עַל הֶהָרִים נֻגְּפוּ רַגְלֶיהָ:

מוֹשֶׁלֶת אַפְסֵי אֶרֶץ שַׁלְטָנִית וּגְבִירָה ישראל, שהיתה בעבר גבירה ומושלת. אֲשֶׁר שִׁכְנְךָ אָז בְּתוֹכָהּ שָׁרָה ראתה את שכנך בתוכה. וְלָמָּה כְּסֻכָּה בְכֶרֶם נוֹתָרָה כדברי ישעיהו: "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה". מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה פסוק מאיכה:

וְעוּדָה בַנָּשִׁים מֵעַמִּים מְהֻלָּלָה. אֲשֶׁר עַל כָּל עַם וְלָשׁוֹן מְגֻדָּלָה ה' בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון. וְלָמָּה גְרוּשָׁה כְּאִשָּׁה זוֹנָה וַחֲלָלָה למה כעת הושלכה וגורשה כזונה וחללה. פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ פסוק מאיכה:

אֵצֶל בַּת יוֹשֶׁבֶת בְּלִמּוּד תּוֹרוֹתֶיהָ. אֲשֶׁר בְּמַיִם רַבִּים שָׁלְחָה שְׂדוֹתֶיהָ יתכן שהפיטן רומז לפסוק "יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים". הפיטן מתכון שבעבר התברך עם ישראל והיו מים רבים שהשקו את שדותיו. וְלָמָּה נָשִׁים מְאִירוֹת בָּאוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיהָ בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ. הפיטן שואל מדוע נאררו המים הרבים שישראל התברכו בהן בעבר. רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקו עַל מִשְׁבַּתֶּהָ פסוק מאיכה:

לְמוּדָה לִקְחֲךָ הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגּוֹיִם כִּמְדֻבָּר גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים. אֲשֶׁר לְצִדְּךָ כָּאֵזוֹר מְדֻבֶּקֶת לְהִתְחַבָּר כדברי ירמיהו: "כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה נְאֻם ה’ לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת וְלֹא שָׁמֵעוּ". וְלָמָּה פְזוּרָה בְּכָל זָוִיּוֹת וּמַעֲבָר מדוע עם ישראל היום פזור בכל מקום. בַּת עַמִי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַמִּדְבָּר פסוק מאיכה:

חֲסִין יָהּ גְּמוֹל חֶסֶד לְחַיָּבִים. זְקוֹף קַרְנָהּ וְהוֹצִיאָהּ מִיַד מַלְעִיבִים מיד הגוים המבזים את ישראל. (המלה אמורה בתנ"ך בהקשר אחר). תְּמוּר בתמורה לכך שכִּי לֹא בְאַחֵר הִשְׁלִיכָה יְהָבִים. כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים קימה את מה שנאמר: "הַשְׁלֵךְ עַל ה’ יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק", והשליכה את יהבה על ה' ועל רחמיו, ולא פנתה לבטוח באל אחר:

אליך ה' אקרא

בפיוט זה מבקש הפיטן שיצילנו מן הגויים המבקשים להמיר את דתנו, ויגאלנו מביניהם לארצנו.

אֵלֶיךָ יְיָ אֶקְרָא אָיוֹם וְנוֹרָא. אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ בְּיוֹם צָרָה אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי הַטֵּה אֵלַי אָזְנֶךָ בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵנִי. בְּקוּם עָלֵינוּ בַּעֲלֵי מְאֵרָה בקום עלינו אדם, בקום עלינו הגויים המקוללים. בְּהִוָּסְדָם יַחַד עֵצָה נִבְעָרָה כשכלם יחד נועצים נגדנו עצה רעה, המפורטת להלן: גּוֹזְרִים עָלַי דּוֹדִי וְאָדוֹן מִלִּקְרֹאת הגויים גוזרים עלינו שלא נקרא בשם ה' שהוא גֹּאֲלֵנוּ שְׁמוֹ יְיָ צְבָאוֹת מבוסס על הפסוק "גֹּאֲלֵנוּ ה’ צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל", דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרִבּוֹאוֹת דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה . והגויים גוזרים עלינו דְּבָרוֹ לְהַבְזוֹת וְאוֹתוֹ לְהַלְאוֹת: וכן הם גוזרים עלינו הָעֶצֶב נִבְזֶה לְקַבֵּל אֱלוֹהַּ לקבל לאלוה עצבים נבזים. עצבים בתנ"ך הם כנוי לע"ז. אמנם מקור הבטוי "העצב נבזה" הוא שאלה של ירמיהו על מלך יהודה: "הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ הָאִישׁ הַזֶּה כָּנְיָהוּ אִם כְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ מַדּוּעַ הוּטֲלוּ הוּא וְזַרְעוֹ וְהֻשְׁלְכוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָדָעוּ". הגויים גוזרים עלינו לקבל את העצב כאלוה וכן הִשְׁתַּחֲווֹת לְסֵמֶל גם הוא שם ע"ז הן בתורה והן בנביאים וּלְפָנָיו לִפְלוֹחַ. וּלְבִלְתִּי הַקְדִּישׁ הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ לא לעבוד את ה'. וְגַם לֹא לִירָא אָיוֹם אֱלוֹהַּ: זֹאת בְּשָׁמְעִי יֶחֱרַד לִבִּי. זֹאת אָשִׁיב תְּשׁוּבָה לִמְרִיבִי לגוי המאיים עלי. חָלִילָה לְשַׁכְּחָה וּלְעָזְבִי. חֲטִיבַת אֱלֹהֵי אָבִי: שהרי הפסל שלך הוא טָמֵא וָמֵת, חָדָשׁ הַבָּא מִקָּרוֹב הוא "שֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם". ולכן. טִיבוֹ מַה אֶצְלִי עֲרֻבָּתוֹ לַעֲרוֹב מה יש לו לחפש אצלי? (מקור הבטוי בגמ' בב"ק ובב"ב). ולעמת זאת יוֹצֵר הַכֹּל, אֲיַחֵד, אודיע שה', יוצר הכל הוא, ולְקוֹרְאָיו בֶּאֱמֶת קָרוֹב קָרוֹב ה’ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת. יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְאוֹיְבָיו יִזְרוֹב יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת: כְּשָׁמְעָם אֲמָרַי כִּי נָעֵמוּ כשהגוים המנסים לפתות אותי לעבוד ע"ז, שומעים את תשובתי הטובה, הם מנסים בכחח, כאמור להלן. מקור הבטוי בפסוק "נִשְׁמְטוּ בִידֵי סֶלַע שֹׁפְטֵיהֶם וְשָׁמְעוּ אֲמָרַי כִּי נָעֵמוּ", העוסק גם הוא ברשעים המתוכחים עם דוד.. כֻּלָּם יַחַד חוֹרְקִים עָלַי שִׁנֵּימוֹ מבוסס על הפסוק "בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעוֹג חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ", העוסק גם הוא באויבי דוד. לִשְׁלוֹל וְלָבֹז עֲמַל יָדֵימוֹ. לְהַשְׁמִיד וּלְאַבֵּד הגויים רוצים "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים ...וּשְׁלָלָם לָבוֹז". מִפְתַּח שְׂפָתֵימוֹ אלה דבריהם שהם מדברים (להשמיד ולהרוג ולאבד את היהודים). ולכן: מִבֵּית מַאֲוַיָּהּ סֻכָּתָהּ וּמְלוֹנָהּ. מְגֹרֶשֶׁת עֲדָתְךָ לְכָל רוּחַ וּפִנָּה בכל מקום מגרשים את היהודים. נַחֲלָתְךָ נִלְאָה הפסוק המקורי הוא "נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ", אבל כאן הפיטן מוציא את הדברים מהקשרם, ואומר שנחלתך, כלומר עם ישראל, היא כעת נלאית, מלאה תלאות, וכן עֲגוּמָה וַעֲגוּנָה. וכעת היא נוֹשֵׂאת עֵינֶיהָ לְעֶזְרָה הַיְשָׁנָה למי שעזר לה מעולם, כלומר אל ה', ולכן היא: שָׂמָה פָנֶיהָ לִתְשׁוּבָה וְלִתְפִלָּה. סֵדֶר אֲבוֹתֶיהָ כְּמִקֶּדֶם תְּחִלָּה חוזרת בתשובה ונוהגת כאבותיה, המתפללים אל ה'. עֲרוֹך שָׂפָה בַּצַּר לָהּ בַּגּוֹלָה מתפללת אליה בצר לה. כמו שנאמר: "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ". עָלֶיךָ מַשְׁלֶכֶת יַהַב לְכַלְכְּלָה שנאמר: "הַשְׁלֵךְ עַל ה’ יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק": פְּנֵה נָא אָדוֹן לִתְפִלַּת עֲבָדֶיךָ. פְּצֵם וְהַצִּילֵם מִכַּף בּוֹגְדֶיךָ מיד הגויים הבוגדים בך. הפיטן רומז לפסוק: "פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִמַּיִם רַבִּים מִיַּד בְּנֵי נֵכָר". צַוֵּה יְשׁוּעוֹת זֶרַע חֲסִידֶיךָ אַתָּה הוּא מַלְכִּי אֱלֹהִים צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב. צֵאת לָרְוָיָה לִנְוֵה בֵיתֶךָ הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה. כלומר הצלתנו, ואף הפיטן מבקש שה' יצילנו: קַנֵּא לִכְבוֹד שִׁמְךָ אִם לֹא לְמַעֲנֵמוֹ אם לא למען עמך, עשה למען שמך, כמו שנאמר"לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’ לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה’ נְאֻם אֲדֹנָי ה’ בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: .... לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי ה’ יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל ". ונאמר גם בתהלים: "לֹא לָנוּ ה’ לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ". קֶצֶף גָּדוֹל קְצֹף עַל מְעַנֵימוֹ עשה כדברי זכריה: "וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה: וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה", כלומר: אכן רציתי להעניש את ישראל, אבל הגויים הכו אותם הרבה יותר מממה שהגיע להם, וכעת אני קוצף על הגויים. רְשָׁעִים אַל יֹאמְרוּ אַיֵּה אֱלֹהֵימוֹ ככתוב: "לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם יִוָּדַע בַּגֹּייִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ", וככתוב: "חוּסָה ה’ עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם". רִיבָם רִיב ריב את ריבם, כלומר עשה את משפטם וְקוּם לְגוֹנְנֵמוֹ להגן על ישראל: שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי רַבְתָּ אֲדֹנָי רִיבֵי נַפְשִׁי גָּאַלְתָּ חַיָּי: רָאִיתָה ה’ עַוָּתָתִי שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי מִיִּשְׁמָעֵאל אִישׁ חָמָס. שְׁאוֹנָם הָמֵק וּלְשׁוֹנָם תִּמָּס ככתוב: וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה’ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלִָם הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם. תַּשְׁפִּיל גְּאוֹנָם השפל את גאוותם של הגוים וּתְנֵם לְמִרְמָס. תִּפַּח רוּחָם וְיִהְיוּ לָמָס עם שיהיה למס היינו עם שיכבש וישלם מסים לזר שמשעבד אותו. גם יתר הבטויים הנזכרים כאן הם בטויים רוווחים בתנ"ך להשפלה: גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ בְּנֵי יוֹסֵף. גְּאל שְׁאָר עַמְּךָ שֵׁנִית יָד תּוֹסֵף וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם . רִיבָה רִיבָם וּגְאָלֵם מִיַּד מְשַׁסֵּף. רְאֵה כִּי אָזְלַת יָד שירת האזינו מתארת את הצרות הבאות על ישראל, שבסופן ה' גואל אותם כי הם עניים ואומללים: "כִּי יָדִין ה’ עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב" וּמִכִּיס תַּם הַכֶּסֶף נראה שהפיטן רומז לדברי המצרים אל יוסף: "לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ: לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה". ואף הפיטן מבקש לומר: אין לנו מה לתת בעד ישועתנו, אך אנא הושיענו: שׁוּר ראה כִּי אֵין אִישׁ הִשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ כמו שנאמר: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא ה’ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט: וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ וְצִדְקָתוֹ הִיא סְמָכָתְהוּ: וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבֹּשֶׁת וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה: כְּעַל גְּמֻלוֹת כְּעַל יְשַׁלֵּם חֵמָה לְצָרָיו גְּמוּל לְאֹיְבָיו לָאִיִּים גְּמוּל יְשַׁלֵּם...". גם כאן, אין מפגיע, כלומר אין מי שיכול שְׂאֵת בַּעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה לְהַפְגִּיעַ אין מי שיכול להתפלל (פגיעה זו תפלה) בעד עם ישראל, ויכול גם מִדַּת דִּין לְהַרְחִיק וּמִדַּת רַחֲמִים לְהַגִּיעַ. ומֵעֹצֶב וּמֵרֹגֶז לְהָנִיחַ וּלְהַרְגִּיעַ להניח ולהרגיע את ישראל מעצב ומרגז. כמו שנאמר: "וְהָיָה בְּיוֹם הָנִיחַ ה’ לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמֵרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ": לכן פונה הפיטן אל ה' ומבקש: בְּצִדְקָתְךָ הַצֵּל פַּלֵּט וְהוֹשִׁיעַ. בִּצְדָקָה מְדַבֵּר וְרַב לְהוֹשִׁיעַ פניה אל ה', כמו שנאמר: "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ". רַחֵם תִּזְכּוֹר זכור את רחמיך, כמו שנאמר "ה’ שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי ה’ פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים תּוֹדִיעַ בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר" וְאַל נָא תַּרְשִׁיעַ. רְצֵה וְהַצֵּל חוּסָה וְתוֹשִׁיעַ את ישראל: יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ אָז כָּל בָּאֵי עוֹלָם. יַחַד יַעֲנוּ וְיֹאמְרוּ כֻלָּם. הֲלֹא אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָעוֹלָם. כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל חָזָק גֹּאֲלָם כדברי נעמן: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל": וְעַתָּה נוֹדֶה לְךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ. וְדִין עָלֵינוּ לְבָרֶכְךָ עֲלֵי תְשׁוּעָתֶךָ אנו מצֻוִּים להללך על הגאולה. דָּבָר זֶה כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלָּתֶךָ. לַייָ הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ:

אתה מקדם

פיוט המזכיר שה' הוא זה שהושיענו מאז ומעולם מיד אויבינו, ומבקש גם עתה להושיע את ישראל מאויביהם.

אַתָּה מִקֶּדֶם אֱלֹהֵינוּ אֲדוֹנֵינוּ כדברי חבקוק, כאשר הוא מבקש שהבבלים לא יבואו לאבד את ישראל: "הֲלוֹא אַתָּה מִקֶּדֶם ה’ אֱלֹהַי קְדֹשִׁי לֹא נָמוּת". וְאָנוּ עֵדֶיךָ אנו עדיו של ה' בעולמו, ככתוב: אָנֹכִי הִגַּדְתִּי וְהוֹשַׁעְתִּי וְהִשְׁמַעְתִּי וְאֵין בָּכֶם זָר וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה’ וַאֲנִי אֵל כִּי אֵין בִּלְתְּךָ אֵין קָדוֹשׁ כַּה’ כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ גְּאוֹנֵנוּ. בְּךָ בָּטְחוּ אֲבוֹתֵינוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ, פַּלְּטֵנוּ. אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ, בְּזַעֲקֵנוּ מַלְּטֵנוּ בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ: אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ. ואף אנו מבקשים שתפלט ותמלט אותנו מצרינו: גֵּר צֶדֶק הָרִאשׁוֹן לְכָל נְצִיבִים אברהם נקרא גר צדק בלשון הפיטנים, כי הוא הראשון שקרב עצמו תחת כנפי השכינה. בֶּן שָׁלֹש הִכִּירְךָ, יוֹשֵׁב כְּרוּבִים. דִּמּוּ לְהַפְרִידוֹ מִיִרְאָתְךָ אוֹיְבִים חַיָּבִים. בְּעַצְמְךָ יָרַדְתָּ וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר שְׁבִיבִים ע"פ המדרש: בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כבשן האש אמר גבריאל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן האש אמר לו הקדוש ברוך הוא אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו נאה ליחיד להציל את היחיד. הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל אֶרֶךְ הָאֶבְרָה משל שיחזקאל המשיל את נבוכדנצר מלך בבל. דְמוּת בַּהֲקִימוֹ בְּבִקְעַת דּוּרָא. וַחֲנַנְיָה וַחֲבֵרָיו פִּיךָ אָצוּ לְשָׁמְרָה. וְשַׂר אֵשׁ צִוִּיתָ לְהָקֵר אַתּוּן נוּרָא כמבואר בדניאל ג, שחנניה מישאל ועזריה לא השתחוו לפסל בבקעת דורא, הושלכו לכבשן האש ויצאו: זָמְמוּ רְשָׁעִים מְצֹא עֲלִילָה. לְהָמִית אִישׁ חֲמוּדוֹת עַל עֵסֶק הַתְּפִלָּה כמבואר בדניאל ו, שהרשעים כרו מלכודת לדניאל כדי שיומת על כך שהוא מתפלל לה', והוא הושלך לגב אריות, וה' הצילו. חַיָּיו צָמְתוּ בַבּוֹר וַיַּדּוּ אֶבֶן מִלְּמָעְלָה הנסוח מבוסס על פסוק מאיכה (שכמובן אינו עוסק בדניאל). מַלְאָךְ שָׁלַחְתָּ וְסָגַר פִּיהֶם של האריות מִלְּחַבְּלָה כדברי דניאל: "אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי כָּל קֳבֵל דִּי קָדָמוֹהִי זָכוּ הִשְׁתְּכַחַת לִי וְאַף קָדָמָיךְ מַלְכָּא חֲבוּלָה לָא עַבְדֵת": טָפַשׁ יְוָנִי הוּא וּמְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים. לְהַשְׁכִּיחַ מֵעַמְּךָ שִׁמְךָ הַנָּעִים. יָעַץ לְהַדִּיחַ מִמְּךָ יְלִידֵי שַׁעֲשׁוּעִים. וְנָפַל וְנִשְׁבַּר וּמֵת בְּתַחֲלוּאִים רָעִים גם היונים שגזרו על ישראל גזרות מתו בתחלואים: כַּמָּה וְכַמָּה רָעוֹת רַבּוֹת צְרָרוּנוּ מִנְּעוּרֵינוּ. עֶזְרָתֵנוּ הָיִיתָ וְלֹא יָכְלוּ לָנוּ שִׁיר הַמַּעֲלוֹת רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל: רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַּם לֹא יָכְלוּ לִי. לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד לֹא לָנוּ יְיָ לֹא לָנוּ לֹא לָנוּ ה’ לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ. בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם הָיוֹ תִהְיֶה עִמָּנוּ מבוסס על הפסוק: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי ה’ שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל: לוּלֵי ה’ שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם", ואף אנו מבקשים שגם עתה תהיה עמנו: מוֹשְׁלִים וְשָׂרִים הִמְשַׁלְתָּ עַל עַם דַּלִּים המשלת עלינו מושלים ושרים זרים. טוֹבָתְךָ תָּחִישׁ לָנוּ תן לנו את טובותיך שׁוֹכֵן מְעוּלִים שוכן שמים. נוֹשְׂאֵי לִבָּם וְעֵינֵיהֶם לְךָ תּוֹלִים. חֶבֶל נַחֲלָתְךָ לְךָ מְיַחֲלִים ישראל שהם חבל נחלתך, ככתוב "כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ", נושאים את לבם אליך, תולים בך את עיניהם ומיחלים לך: סוֹד עֲצָתָם של הגויים שהם יועצים נגדנו שָׁמַעְנוּ וַתִּרְגַז בִּטְנֵנוּ מקור הבטוי בחבקוק. שמענו וכעסנו. בְּיָדֵינוּ תָּפַשְׂנוּ אֻמָּנוּת אֲבוֹתֵינוּ. עָדֶיךָ לָשׁוּב בַּצַּר לָנוּ עשינו מה שאנו יודעים מדורי דורות: לשוב אליך בְּגָלוּתֵנוּ. רַחוּם שְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ וְאַל תַּשְׁחִיתֵנוּ: פַּלְגֵי מַיִם בְּיָדֶךָ לֵב מְלָכִים וְשָׂרִים שנאמר: "פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה’ עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ", כלומר: ה' שולט במעשיהם ומחשבותיהם של המלכים. לכן אנו מבקשים: הַטֵּה לִבָּם לְצֶדֶק מֵישָׁרִים הטה את לבם של המלכים לגזור גזרות טובות על היהודים. צְפֵה כִּי עַמְּךָ רַכִּים וּנְעָרִים. וְאֵין יְכֹלֶת לִסְבּוֹל עֹל פֻּרְעָנִיּוֹת וְיִסּוּרִים: קִיּוּם בְּרִית אָבוֹת זְכוֹר לִבְנֵיהֶם. כְּמוֹ כָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹכָחוֹתֵיהֶם. רְצוּיִם בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם. לֹא גְעַלְתִּים לְכַלּוֹתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי עִמָּהֶם כמו שכתוב בפרשת התוכחה: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר: וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם: וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה’": שַׁדַּי בְּשִׁמְךָ נִשְׁבַּעְתָּ לָרִאשׁוֹנִים. בְּשִׁמְךָ כֵּן תְּקַיֵּם לָאַחֲרוֹנִים אתה כורת ברית לראשונים ומקים שבועה לאחרונים, אנא קים לנו. תִּתֵּן חֶסֶד וֶאֱמֶת לַבָּנִים. אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתָם מִיָּמִים קַדְמוֹנִים תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם: גַּן נָעוּל מַעְיָן חָתוּם כנוי לישראל בשיר השירים: "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם" ואֵין מִזְדַּקֵּר. אותו אַל תִּתֵּן לְמִשְׁלַח מִרְמָס וְהֶפְקֵר כפי שעשית כשכעסת על עמך: "וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס". רֵאשִׁית תְּבוּאָתְךָ וְכַרְמְךָ ישראל נמשלו לכרמו של ה' (בישעיהו) ולראשית תבואתו (בירמיהו) שֶׁבָּם תִּתְיַקֵּר. אַל תִּמְסְרֵם לְמִרְמָס וּלְעַקֵּר: שְׁאֵרִית כְּנֵסִיָּה וּפְלֵיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת הנשארת מהאויב. כפי שאומרים אנשי חזקיהו לישראל. שְׁמוֹר בְּצִלְּךָ תִּהְיֶה לְמִשְׁמֶרֶת. מַעֲמָדָהּ חַזֵּק לְבַל תִּפֹּל בְּמִכְמֹרֶת. תֵּן אוֹתָהּ לִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת כפי שנאמר: "וַה’ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה’ אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר", ונאמר: "כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה נְאֻם ה’ לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת וְלֹא שָׁמֵעוּ": בִּנְךָ בְכוֹרְךָ כדברי ה' "בני בכרי ישראל" אֲשֶׁר בְּךָ נוֹשַׁע. תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים בְּקָרוֹב יִוָּשַׁע יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּה’ תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים לֹא תֵבֹשׁוּ וְלֹא תִכָּלְמוּ עַד עוֹלְמֵי עַד . רָעִים חוֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבוֹת רֶשַׁע. עֲצָתָם קַלְקֵל וְעֵינֵיהֶם הָשַׁע: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי לְפָנֶיךָ. הַיּוֹם הַזֶּה בְּהִתְפַּלְלִי עַל בָּנֶיךָ. וְאַל תְּשַׁקֵּץ עֱנוּת עֲנִיֶּיךָ. לִשְׁמוֹעַ שַׁוְעָתָם כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ תְּהִי נָא קַשֶּׁבֶת אָזְנֶךָ תְּהִי נָא אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם יוֹמָם וָלַיְלָה עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ וּמִתְוַדֶּה עַל חַטֹּאות בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ וַאֲנִי וּבֵית אָבִי חָטָאנוּ: דִּבְרֵי עֲוֹנוֹתֵינוּ וּפְשָׁעֵינוּ הַנִּכְתָּמִים. תִּשָּׂא וְתִכְבֹּשׁ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יַמִּים נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע .... יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם.. הַסְּלִיחָה עִמְּךָ כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא סְלַח נָא לַעֲוֹן אֲשֵׁמִים. אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים :

שוממתי ברוב יגוני

פיוט שבו מתאר הפיטן את חשבון הנפש שלו לקראת יום הדין. כאשר הוא זוכר את כל המעשים הרעים שעשה, ומצטער עליהם, וירא מן הדין. בפרט שהוא יודע שבסופו של דבר ימות. לכן הוא מתודה על חטאיו ומבקש רחמים מה'.

הפיוט מורכב מבתים בני שלש צלעות, שהאחרונה מביניהן היא פסוק מהתנ"ך. לא תמיד מובא הפסוק בהקשרו המקורי, ולפעמים הפיטן מרשה לעצמו גם לשנות קצת את הנסוח.

שׁומַמְתִּי בְּרוֹב יְגוֹנִי אני ירא מרב יגון שהרי. לְיוֹם יִפָּקֵד זְדוֹנִי. מָה אוֹמַר לַאֲדֹנִי מה אומר לו על חטאי. מקור הפסוק בדברי יהודה אל יוסף אחרי שנמצא הגביע באמתחת בנימין. שם הוא מנוסח בלשון רבים: "מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ". מסתבר שהפיטן רוצה להזכיר גם את ההקשר המקורי, ולומר שה' מצא את עווננו.: אֻמְלַלְתִּי וְנֶאֱלַמְתִּי. בְּזָכְרִי אֲשֶׁר אָשַׁמְתִּי. בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי המקור אמור בהקשר אחר: "שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה ה’ אֱלֹהָי: כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי: הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה’": בַּהֶבֶל כָּלוּ יָמַי מקור הבטוי בתהלים: "וַיְכַל בַּהֶבֶל יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתָם בַּבֶּהָלָה", אבל כונת הפיטן היא אחרת: לא עסקתי במצוות אלא בהבלים. מִפְּנֵי בֹּשֶׁת עֲלוּמַי מקורו של הבטוי בישעיהו, וכונת הפיטן שאני מתביש במעשי נערותי. אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי אֵין מְתֹם בִּבְשָׂרִי מִפְּנֵי זַעְמֶךָ אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי: גַּחַלְתִּי בִּי קוֹדַחַת. כִּמְגִלָּה נִמְתַּחַת מתוחה מגלה שלמה על חטאתי. וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת מקור הבטוי בדברי האשה אל אלישע: "וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה’ וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים". אבל כונתו של הפיטן היא שה' בא לגבות את חובו ולהענישנו על חטאתינו: דָּבַקְתִּי בְּמַחֲשַׁכִּי. וְנַפְשִׁי לֹא יָדְעָה כִּי. גֵר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי המקור הוא בדברי אברהם אל בני חת. כונת הפיטן היא שאני חי ולא מספיק מרגיש שאני רק גר בעולם. נראה, שאע"פ שהפיטן מצטט את לשונו של אברהם, והוא מבקש לרמוז בעקר לפסוק: "כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי", כלומר: אינכם בעלי הבית בעולם, אלא רק גרים ותושבים בו: הוֹי כִּי יָבֹא יוֹמִי. אֲזַי אִיקַץ מֵחֲלוֹמִי שכן החים אינם אלא חלום שיסתים ביקיצה. וְאָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי אשוב אל ה'. מקור הבטוי בהושע בהקשר אחר: וְעַל חֶטְאִי אֲשֶׁר עָבַר. וְעַל פִּשְׁעִי אֲשֶׁר גָּבַר. מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר מה אשיב לה' ששלח אותי לעולם הזה, כשישאלני על עוונותי. מקור הבטוי בדברי גד הנביא אל דוד: "וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר". גם גד התכון לה' כשאמר "שולחי", אבל ההקשר הוא אחר: זְדוֹן לִבִּי הִשִּׁיאַנִי המלה "השיאני" לקוחה מדברי חוה שאמרה "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל". חוה היתה בדיוק במצב המדובר כאן, היא היתה צריכה להסביר לה' מדוע חטאה, ואמרה שעשתה זאת בעצת הנחש. הפיטן אומר שעשה זאת בעצת זדון לבו, כלומר בעצת יצרו. וְעַל עָוֹן אֲשֶׁר הִלְאַנִי. מִבֶּטֶן קְרָאַנִי מקור הבטוי בפסוק שאומר את ההפך: "ה’ מִבֶּטֶן קְרָאָנִי מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי". ואילו הפיטן אומר: מאז שנולדתי שוכן בי היצר הרע ומפתה אותי לחטוא: חוֹשֵׁב בְּנַפְשׁוֹ נָבָל. כְּעֵץ שָׁתוּל עַל יוּבָל אדם חש שהוא יציב בארץ, "כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו", בעוד שלאמתו של דבר. וְהוּא לִקְבָרוֹת יוּבָל מקור הדברים בדברי איוב, בהקשר דומה מאד להקשר שאליו מתכון הפיטן. האדם כל חייו בדרך לקבר. הפיטן חורז כאן שתי מלים שנשמעות ונכתבות באופן שוה, אך משמעותן שונה. הדבר מקובל בפיוטים, משום שזו לא אותה מלה: טָפַל שֶׁקֶר בְּתוֹכוֹ. וְנָמַס מִמַּהֲלָכוֹ. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה והנה הוא רואה שתחושת הבטחון שלו היתה שקר. מקור הבטוי אצל משה, כשהרג את המצרי. האדם בסופו יֻשְׁלַךְ כְּאֶבֶן דּוּמָה. וְלֹא יִשָּׂא לְבֵית מְהוּמָה. מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה את כל הונו לא יוכל לקחת עמו לשאול. מקור הבטוי בהקשר אחר לחלוטין, דברי דוד: "וְדָוִד אָמַר אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה": כֹּחוֹ לֹא סְמָכַהוּ. עֵת נַפְשׁוֹ נְשָׂאַתְהוּ. אַף כִּי אֵשׁ אֲכָלָתְהוּ גם כשהיה חי לא היה לו כח, ק"ו בעת מותו. מקור הפסוק ביחזקאל: לְכָדַתְנִי אַשְׁמָתִי נלכדתי בחטאי. הֲלֹא זֶה דְּבַר נִשְׁמָתִי. עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי מקור הבטוי בדברי יונה: "אָנָּה ה’ הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה": לְזֹאת נַפְשִׁי נְשַׁמָּה מלשון שממה. כְּאִישׁ שׁוֹכֵב בִּכְלִמָּה נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ כִּי לַה’ אֱלֹהֵינוּ חָטָאנוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֵינוּ. עָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה המקור בדברי איוב שאמר: "עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה ה’ נָתַן וַה’ לָקָח יְהִי שֵׁם ה’ מְבֹרָךְ". הפיטן משתמש בדברי איוב בהקשרם המקורי: מְשׁוּגוֹתַי נָשָׂאתִי אני נושא את חטאי. וּבִלְבָבִי קָרָאתִי. אָנֹכִי חָטָאתִי אני מודה שחטאתי ושב אל ה'. (מקור הבטוי בודויו של עכן, שממנו לומדת המשנה שצריך להתודות והוידוי מכפר). והפיטן ממשיך בוידויו: נְכֹחָה לֹא חָשַׁקְתִּי לא חשקתי בדברי התורה הטובים והנכוחים. וּבִשְׁרִירוּת לִבִּי דָּבַקְתִּי כמו שנאמר: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה’ אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה: וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה". מַה לְךָ כִּי נִזְעָקְתִּי הפסוק המקורי הוא "מַה לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ", ומקורו בדברי בני דן אל מיכיהו אחרי שהם גנבו ממנו את פסלו. הפיטן פונה אל נפשו ואומר מַה לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ, אתה אשם, ולכן: שְׂאִי נַפְשִׁי אַשְׁמָתֵךְ. רְאִי חַטָּאתֵךְ לְעֻמָּתֵךְ. גַּם אַתְּ שְׂאִי כְלִמָּתֵךְ המקור בדברי יחזקאל: "גַּם אַתְּ שְׂאִי כְלִמָּתֵךְ אֲשֶׁר פִּלַּלְתְּ לַאֲחוֹתֵךְ בְּחַטֹּאתַיִךְ אֲשֶׁר הִתְעַבְתְּ מֵהֵן". וכן אומר הפיטן לנפשו: עֵת אֶדְאַג לַעֲוֹנַי. הֱשִׁיבוּנִי רַעֲיוֹנַי. נִפְּלָה נָא בְּיַד אֲדֹנָי כדברי דוד אל גד. וכאן פונה הפיטן לה' ומבקש: פְּנֵה מִמְּכוֹן שִׁבְתֶּךָ. וּפְתַח לִי דְּלָתֶיךָ פתח לי פתח אליך, לשוב אליך. כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ מקור הבטוי בתפלת חנה: צוּר הָגֵן בַּעֲדֵנִי. וּמֵעֲוֹנִי פְּדֵנִי. וְתוֹרָתְךָ לַמְּדֵנִי מוקר הבטוי בתהלים: קוֹלִי שִׁמְעָה כְחַסְדֶּךָ. בְּיוֹם אֶעֱמוֹד נֶגְדֶּךָ ביום הדין. (אולי מטרת הפיטן היתה שיאמרו את הפיוט עוד לפני ראש השנה). אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ אל תטה אותי למיתה באפך. מקור הבטוי התהלים, במזמור לדוד ה' אורי וישעי: רְאֵה עָנְיִי בכמה מקומות נאמר ראה עניי, נראה שהיפן רומז לפסוק "רְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי" וַעֲנֵנִי. אֲנִי בְיָדְךָ הִנֵּנִי. וְאַתָּה יְיָ חָנֵּנִי המקור בתהלים בהקשר אחר לגמרי: "וְאַתָּה ה’ חָנֵּנִי וַהֲקִימֵנִי וַאֲשַׁלְּמָה לָהֶם": שְׁלַח אֲמִתְּךָ וְחַסְדֶּךָ. לְעַם צוֹעֲקִים נֶגְדֶּךָ. וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ לכל העם, וגם לי. המקור הוא בדברי נתן אל דוד: "וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא": תִּסְלַח אַשְׁמָתֵינוּ. וְאַל תִּפְקוֹד עֲלוּמֵנוּ אל תפקוד עלינו את חטאי נעורינו. כִּי כְצֵל יָמֵינוּ:

תחרות רגז הניח

תַּחֲרוּת רֹגֶז הָנִיחַ וְתִזְכֹּר רַחֵם אל תזכור את התחרות והרגז אלא את הרחמים. כמו שנאמר "ה’ שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי ה’ פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים תּוֹדִיעַ בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר". תְּמִימֶיךָ חַנּוֹת וְאַל תִּשְׁכַּח בְּיַד לוֹחֵם חון את בניך, זכור את תמימיך ואל תעזבם ביד אויביהם. שְׁאֵרִיתָם חֲמוֹל פְּלֵיטָתָם תְּרַחֵם. שְׁבִיתָם כַּאֲפִיקִים שׁוֹבֵב שׁוּבָה ה’ אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב וְכַדֶּשֶׁא תַּפְרִיחֵם וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה: רָפוּ יְדֵי עַם עֲנִיֵּי הַצֹּאן רפו ידי ישראל. רָדוּ בָהֶם שׂוֹנְאֵיהֶם בְּעֹנִי וּלַחֲצוֹן. קוּם כִּי עָלֶיךָ לִגְדוֹר פִּרְצוֹן לגדור את פרצם של ישראל. קוֹחָם פְּקַח קים לנו את הפסוק: "רוּחַ אֲדֹנָי ה’ עָלָי יַעַן מָשַׁח ה’ אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ. לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַה’ וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים". וּקְרָא שְׁנַת רָצוֹן המשך הפסוק הנ"ל: צְבִי יִשְׂרָאֵל קֹדֶשׁ חָלָל עַל בָּמוֹת עם ישראל נופל בחרב, כקינת דוד: "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים.... אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל". צָרָיו עָלָיו יִשָּׁאוּן יַמִּים כַּהֲמוֹת כדברי ישעיהו: "הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן וּשְׁאוֹן לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם כַּבִּירִים יִשָּׁאוּן: לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן וְגָעַר בּוֹ וְנָס מִמֶּרְחָק וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה: לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה בַלָּהָה בְּטֶרֶם בֹּקֶר אֵינֶנּוּ זֶה חֵלֶק שׁוֹסֵינוּ וְגוֹרָל לְבֹזְזֵינוּ". אמנם, ישעיהו מנבא שם שבסופו של דבר ה' יצילנו מיד הגויים, אבל הפטןאומר שבינתים אנו עוד בזמן שבו הגויים יהמיון וישאון. פֶּלֶא אַיֵּה שׁוֹאֵל שואל איה הפלא שמחולל ה', כמו גדעון ששאל: "וְיֵשׁ ה’ עִמָּנוּ? וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת? וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ?" וּזְכֹר עוֹלָם יְמוֹת בשירת האזינו כתוב: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ: בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ,וכעת אנו שואלים הייכן כל אלה, וכן היכן פְּקֻדַּת מִשְׁנֶה כְּהוֹפַעְתָּ אֵל נְקָמוֹת היכן הנקמות שעשית באויביך, ככתוב: "אֵל נְקָמוֹת ה’ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ": עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ מְחוֹלֶלֶת קָמִים. עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דּוֹרוֹת עוֹלָמִים ככתוב "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה’ עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין". סַפֵּחַ כּוֹס חֲמָתְךָ וְאַף שַׁכֵּר לְאַנְשֵׁי דָמִים מקור הבטוי בחבקוק: "הוֹי מַשְׁקֵה רֵעֵהוּ מְסַפֵּחַ חֲמָתְךָ וְאַף שַׁכֵּר", אלא ששם הוא מדבר כנגד מלך בבל, והפיטן לוקח את הבטוי ומבקש שה' יעשה כן לכל העמים. סַף רַעַל כנוי לירושלים, לקוח מדברי זכריה: "הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלִַם סַף רַעַל לְכָל הָעַמִּים סָבִיב" פְּקֹד בְּשִׁלּוּם נִחוּמִים קים את דברי הפסוק: "דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו": נֵצַח יִשְׂרָאֵל פניה אל ה' קֹוֶיךָ חוּשָׁה לְעֶזְרָתָם חוש לעזרת קויך, כלומר לעזרת ישראל. נִגָּשִׂים וְנַעֲנִים הגויים נוגשים בהם ומענים אותם. הנסוח מבוסס על הפסוק: "נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו" וּבְךָ תִּקְוָתָם. מְיַחֲדִים שִׁמְךָ וְזִכְרְךָ תַּאֲוָתָם אַף אֹרַח מִשְׁפָּטֶיךָ ה’ קִוִּינוּךָ לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרְךָ תַּאֲוַת נָפֶשׁ. מְשֹׁל בָּם אַתָּה ולא הגוים וַעֲצֹר בְּמַקְהֵלוֹתָם: לְךָ יְיַחֲלוּ הֵן אִם תִּקְטְלֵם אפילו אם תקטלם, כדברי איוב: "הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל". לְרַוְחָתָם וּלְשַׁוְעָתָם אֹזֶן בַּל תַּעְלֵם קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי. כָּשַׁל כֹּחָם מְהֵרָה הַצִּילֵם כחם כבר כשל ותם, והם מבקשים שתצילם מהרה. כָּלוּ עֵינֵיהֶם, מִתְּהוֹמוֹת מָתַי תַּעֲלֵם עיניהם כבר כלות לראות מתי תעלה אותם מן התהום. יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעַ עם ישראל, שה' שואל עליו "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים". (אפרים הוא כנוי למלכות ישראל כולה) בְּיַד צָרָיו לָמָּה לְאָכְלָה למה נמסר ביד צריו לאכלה. יַחַרְקוּ שֵׁן הגויים חורקים שן על ישראל גְּזָרוּהוּ כַּצֹּאן מִמִּכְלָה כמו שנאמר: "כִּי תְאֵנָה לֹא תִפְרָח וְאֵין יְבוּל בַּגְּפָנִים כִּחֵשׁ מַעֲשֵׂה זַיִת וּשְׁדֵמוֹת לֹא עָשָׂה אֹכֶל גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים", כלומר: הגויים שוחטים את ישראל וגוזרים אותו מהעולם כצאן מדיר. טָבְעוּ פֹה מַבָּטָם וּלְעֶזְרָה נָסוּ לְבֵית הַתְּפִלָּה עם ישראל נסים אל ה' ומבקשים מממנו ישועה. טוּבְךָ וְרַחֲמֶיךָ מֵהֶם לֹא תִכְלָא: חִנָּם פְּעוֹל חֶסֶד גְּמוֹל טוֹבָה לְחַיָּבִים. חִלּוּךָ בְּקִדּוּשׁ צוֹם וּבַעֲצָרָה נִצָּבִים עשרת ימי תשובה. זֵרוּם כִּלוּם זֵדִים טוֹרְפִים כִּזְאֵבִים הגוים הטורפים כזאבים כלו את ישראל וזרו אותם בארצות. זוֹ לַעֲגָם וְרַב בּוּזָם בְּאַדְמַת שׁוֹבִים: וּבַמֵּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי אַתָּה גֹאֲלָם כדברי משה: "וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", בכך לדברי משה יודע כי ה' בחר בישראל, ואף הפיטן שואל במה יודע שה' אוהב את ישראל וְצָר הַצּוֹרֵר הִקְשָׁה וְהִכְבִּיד עֻלָּם? ומשיב הפיטן: הַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה וְלַטִּבְחָה הַתִּקֵם כֻּלָּם ירמיהו אומר: "צַדִּיק אַתָּה ה’ כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד: נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם: וְאַתָּה ה’ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה". ירמיהו מבקש שה' יקדיש את אויביו להריגה, ואף הפיטן מבקש כך על אויבי ישראל. (ויש גורסים: הִקְדִּישָׁם לְיוֹם הֲרֵגָה וְלַטִּבְחָה הִתִּיקָם כֻּלָּם, ולפי זה הצלע השלישית כאן היא עדין חלק מהשאלה ולא חלק מהתשובה. החסרון בגרסה הזאת הוא המרחק שלה מלשון הפסוק). והמשך הבקשה של הפיטן: הוֹרֵג שִׁבְעָתַיִם יִקָּם וְשִׁבְעִים וְשִׁבְעָה יְשֻׁלָּם הצלע הזאת מורכבת מדביר ה' אל קין ודברי למך אל נשיו. ה' אומר לקין: "לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם", ולמך מהלל את עצמו עוד יותר ואומר: "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה", ואף הפיטן מבקש שכל מי שהרג את היהודים ינקם פ שבעים ושבעה: דְּלֵה וְהַצֵּל לְקוּחֵי מָוֶת וְלַהֶרֶג מָטִים הצל את עמך ישראל הלקוחים למות ולהרג. דְּחוּפִים לְלַעַג בְּיַד שׁוֹאֲלֵי תֶּרֶף וְדוֹרְשֵׁי אִטִּים אלה ששואלים בתרפים ובאלילים (האטים נזכרים בספר ישעיהו כסוג של אלילים או כשפים). גְּבוּרָתָם בַּצוֹם נָשְׁתָה וְדָמָם לְפָנֶיךָ מְמַעֲטִים הם צמים (כפי המנהג לצום בימי הסליחות) ולכן דמם מתמעט. גִּלוּי רִיבָם אֵלֶיךָ, גְּאָלֵם מֵחֶרֶב לְהָטִים הלשון שאולה מלהט החרב המתהפכת, אבל כונת הפיטן שה' יגאלנו מחרבם של הגוים.: בִּלְתְּךָ לָמוֹ אַיִן זוּלָתְךָ לֹא בָחָרוּ הם לא פנו לאל אחר זולתך. בֶּעָשָׁן כָּלוּ עֵינֵיהֶם וְעַצְמוֹתָם כְּמוֹקֵד נִחָרוּ מבוסס על פסוק בתהלים: "כִּי כָלוּ בְעָשָׁן יָמָי וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹ קֵד נִחָרוּ". אוֹר חָשַׁךְ בַּעֲדָם כֹּחַ נֶעֶזָב וְהַלִּבּוֹת סְחַרְחָרוּ. אִוּוּךָ פְּקָדוּךָ בַּצָּר וּבָעֵת צַר לְךָ יְשַׁחֵרוּ: אָנָּא לְעֶזְרַת יְדִידֶיךָ הִוָּעֲדָה חוּשָׁה מְהֵרָה. הַקָּטֹן לְאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְהַעֲצִים וּלְהַגְבִּירָה כדברי ישעיהו: "הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה’ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה". יוֹדוּךָ חוֹכֵי יִשׁעֶךָ וִיהַלְלוּךָ עַם נִבְרָא ככתוב: "תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ". הפסוק הזה הוא חלק מהמזמור המתאר את ה' השומע את תפלת העני. מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה פניה אל ה', כדברי ירמיהו שפנה כך אל ה':

ישמיענו סלחתי

זהו פזמון, כנראה פזמון מקורי. (על פזמון מקורי ולא מקורי ראה בדברינו על הפזמון במוצאי מנוחה).

הפזמון כאן הוא "ה' היה עוזר לנו", הפסוק המקורי הוא "שְׁמַע ה’ וְחָנֵּנִי ה’ הֱיֵה עֹזֵר לִי", וכמו בסליחות רבות, גם כאן הוחלפה לשון היחיד של הפסוק בלשון רבים.

יַשְׁמִיעֵנוּ סָלַחְתִּי ה' ישמיעננו סלחתי, כמו שהשמיע למשה: "וַיֹּאמֶר ה’ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן מבוסס על המזמור הידוע בתהלים. בִּימִין יֶשַׁע לְהִוָּשַׁע ה' יושיענו בימין ישעו. עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן ה' יושיע את ישראל שנקרא עם עני. בְּשַׁוְּעֵנוּ אֵלֶיךָ נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֵנוּ כאמור: "נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ מִבְטָח כָּל קַצְוֵי אֶרֶץ וְיָם רְחֹקִים". יְיָ הֱיֵה עוֹזֵר לָנוּ:

שִׁוִּיתִי עֶזְרָתִי עַל גִּבּוֹר וְנִשָּׂא על ה'. לִפְנֵי גוֹחִי לפני ה', מבוסס על הפסוק "כִּי אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי" אֶשְׁפּוֹךְ שִׂיחִי. אוּלַי פָּנַי יִשָּׂא מקור הבטוי בדברי יעקב על עשו, אבל הפיטן מתכון שאולי ה' ישא את פני. מִדָּתִי כִּוַּנְתִּי. כְּסֵדֶר אֲשֶׁר עָשָׂה אני אומר שלש עשרה מדות כסדר שקבע ה'. הֲלֹא יַקִּיר, מְקַרְקֵר קִיר, עוֹד זָכוֹר תִּזְכְּרֶנוּ הפיטן פונה אל ה' בתאר מקרקר קיר, על סמך הפסוק: "כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה לַאדֹנָי ה’ צְבָאוֹת בְּגֵיא חִזָּיוֹן מְקַרְקַר קִר וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר". ואומר: הלא זכור תזכור את בנך יקירך, כאמור: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה’". יְיָ הֱיֵה עוֹזֵר לָנוּ:

בְבֹא כְּגַל הַגַּלְגַּל, לְהַחֲלִיף הַשִׁטָּה כאשר הגלגל מתהפך עלינו. בימי הדין. רַעְיָתְךָ יוֹנָתְךָ לְךָ פּוֹנָה הַבִּיטָה הבט וראה כי רעיתך יונתך, עם ישראל, פונה אליך. בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ הִגִּישָׁה לִפְתּוֹחַ בַּחֲרָטָה מקור הבטוי בהלכות נדרים, אבל הפיטן שאל את הבטוי וכונתו שהיא פותחת ומתחרטת על מעשיה הרעים. יְמִין פְּשׁוּטָה מִלְּמַטָּה, בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אנו מלמטה מצפים לימינך הפשוטה לקבל שבים. מקור הבטוי בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ הוא באיכה, שם ישראל לא מצפים אל ה' אלא אל גוי לא יושיע. הפיטן שאל את הבטוי משם ואומר את ההפך: אנו לא מצפים אל הגוי, אלא לימינך הפשוטה . יְיָ הֱיֵה עוֹזֵר לָנוּ:

שׁוֹאֵל חֶסֶד בְּהִוָּסֵד, הִנְנִי תֹאמַר שמע אל תפלתנו ואמור הנני. מָרוּת יֶצֶר. הִבָּצֵר. קָבוּעַ כְּבַמַּסְמָר המדרש אומר שהוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות. שלשתם אחד הוא. ואנו מבקשים מה' שייסר את השטן, היצר הרע, יאסור אותו ויחבר אותו במסמר למקומו, שלא יוכל להזיק. וּלְצַוָּאר כְּמוֹ סַוָּאר. הוּטַל לְמִשְׁמָר קשור את צוארו שלא יוכל לברוח. וּמִי אָזַר זֵר לְזָר. וּמִי אַכְזָר כִּי יְעוּרֶנוּ שמור אותו ואלתעורר אותו. יְיָ הֱיֵה עוֹזֵר לָנוּ:

לַחֲבַצֶּלֶת לעם ישראל, שנמשל בשיר השירים לחבצלת השרון פְּתַח דֶּלֶת. אֱלוֹהַ מִמַּעַל. בִּינָה הֲגִיגִי כאמור:"אֲמָרַי הַאֲזִינָה ה’ בִּינָה הֲגִיגִי". הקשב לתפלתי והבן את הגיגי. לְהַצִּיגִי. בְּתוֹךְ שַׁעַר הַנִּנְעַל בשעת נעילתשער, שמע אלתפלתי.. רַחֲמֵנוּ. קַדְּמֵנוּ רחמיך יקדמונו. צֳרִי וּמָזוֹר הַתְעַל תן לנו תרופות לחליינו, צרי ומזור. בָּרֵר חִכִּי. לְהַצְדִּיקִי. יְבֻקַּש עָוֹן וְאֵינֶנוּ כאמור: "בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם ה’ יְבֻקַּשׁ אֶת עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ וְאֶת חַטֹּאת יְהוּדָה וְלֹא תִמָּצֶאינָה כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר". יְיָ הֱיֵה עוֹזֵר לָנוּ:

יוֹנַת אֵלֶם מִשָּׁלֵם כנוי לעםישראל. חֵלֶק יָפֶה תַּגִּיעָהּ תתן לה חלק יפה, כאשר אתה דן את העולם. אוֹת צֶדֶק בְּהִצְטַדּק בְּיִרְאָתְךָ לְהוֹשִׁיעָהּ צדק אותה בדין והושיע אותה. לְךָ תִקְרָא עֵת לְשַׁחְרְרָהּ אָדוֹן בְּזוֹ הַשָּׁעָה זה הזמן לשחרר אותה מהגולה. וַתֵּק תֵּיק מִנַּרְתֵּק. כָּאוֹר תּוֹצִיא דִינֵנוּ תזכנו בדין, כאמור "וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם". יְיָ הֱיֵה עוֹזֵר לָנוּ:

תַּצְלִיחִי. בְּמִשְׁלָחִי בתפלתי. אָשִׁיב שׁוֹלְחִי דָּבָר מקור הבטוי בדברי גד הנביא: "וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר". הפיטן שאל את הבטוי, ואומר: אשיב לה' דבר: חִזַּקְתָּ חוֹק חַקְתָּ הלא אתה חקקת חוק: עֶשֶׂר וְשָׁלֹשׁ כִּמִדֻבָּר שלש עשרה מדות. מַחְזִיקִים וְלֹא רֵיקָם שֻׁלַּחְתִּי לְהִתְגַבָּר כדברי המדרש: "ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם". אתה למדת את משה שעלינו לומר שלש עשרה מדות ואינן חוזרות ריקם. והנה אנו אומרים. וְכֹה תַעֲשֶׂה. עָוֹן נוֹשֵׂא כנוי לה', שהוא נושא עוון ועובר על פשע. אַתָּה תָּשׁוּב תְּרַחֲמֵנוּ כאמור: "יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם". יְיָ הֱיֵה עוֹזֵר לָנוּ:

עקדה ליום רביעי של עשרת ימי תשובה

זהו פיוט עקדה. כל בית בו בנוי מארבע צלעות, שהרביעית מביניהן היא פסוק. הפיטן משתמש בפסוק לאו דוקא במשמעותו המקורית.

אִם אָפֵס רֹבַע הַקֵּן אם אין אנו יכולים להקריב אפילו קן צפורים ברובע, כלומר אפילו דבר קטן איננו יכולים להקריב לפניך לכפר. אֹהֶל שִׁכֵּן אִם רִקֵּן אם האהל שבו שכנת את שמך ריק. אַל נֹאבְדָה עַל כֵּן. יֵשׁ לָנוּ אָב זָקֵן הפסוק במקורו אמור על יעקב, אבל הפיטן מתכון לאברהם. פָּנִים לוֹ תַכִּיר תזכור אותו לטובה. וְצִדְקוֹ לְפָנֶיךָ נַזְכִּיר. צִוִּיתוֹ קַח נָא אֶת בִּנְךָ יַקִּיר. וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר מקור הבטוי בדיני קרבנות:"וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ":

רָץ אֶל הַנַּעַר וְהִקְדִּישׁוֹ ויש גורסים: רץ אליו הנער. כונת הפיטן היא שהוא מהר רץ אל הנער להקדישו לקרבן, כי ה' צוה. וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ ואע"פ שנפשו קשורה בנפשו. גם הפסוק הזה אמור על יעקב ובנו, אבל הפיטן שאל אותו ומשתמש בו כדי לתאר את אברהם ובנו. שנפשם קשורה זו בזו ואעפ"כ ארהם עושה את רצון ה'. עִטְּרוֹ בְּעֵצִים וְאִשּׁוֹ ככתוב: "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו". וְנֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ מקור הבטוי בפרשת נזיר:

יָחִיד רַךְ הֻקַּל כַּצְבִי. עָנָה וְאָמַר אָבִי. הִנֵה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים נָבִיא. וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא מקור הבטוי בדברי נערו של שאול אל שאול כיצד נבוא אל איש האלהים אם אין לנו מה לתת לו. אבל הפיטן מתכון בכל הבית הזה לאמור "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה". פיטנים רבים עסקו בשאלה מה היתה כונתו של יצחק ומה השיב לו אברהם, וראה כאן:

מִלִּין הֱשִׁיבוֹ מלְּהַבְהִילוֹ. עָנָה אָבִיו וְאָמַר לוֹ. אֱלֹהִים יִרְאֶה לוֹ וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי. כאמור, פיטנים רבים עסקו בשאלה מה היתה כונתו של יצחק ומה השיב לו אברהם, וראה כאן. הפיטן כאן סובר שאברהם הסתיר מיצחק את הכונה האמתית, אם כי להלן משמע אחרת. שגם יחק עמד בנסיון כראוי. עוד מחדד הפיטן שהפסוק יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי מהוה בחירה ביצחק לדורות. וכאן הוא מביא את הפסוק וְיוֹדַע יְיָ אֶת אֲשֶׁר לוֹ שמרקורו בדברי משה אל קרח, ובאמירה שהמעשה כאן מלמד מי לה'. וגם בענין זה ראה כאן:

בְּמִצְוֹתֶיךָ שְׁנֵיהֶם נִזְהָרִים. וְאַחֲרֶיךָ לֹא מְהַרְהְרִים. חָשׁוּ מְאֹד נִמְהָרִים כלומר: הם מדקדקים בכל מצוה, גם כאשר היא קשה. עַל אַחַד הֶהָרִים הפסוק הזה, מקורו כאן, בפרשת העקדה:

רָאוּ אֵשׁ תְּלוּלָה ע"פ המדרש שארהם ויצחק ראו את השכינה. מִהֲרוּ עֲצֵי עוֹלָה. יַחַד בְּאַהֲבָה כְלוּלָה. ישְׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה מקור הפסוק בישעיהו. שם הוא לשון צווי, אבל נראה שכאן יש לקרוא ישרו בחיריק, לשון עבר. כך עשו אברהם ויצחק:

רָאָה יָחִיד כִּי הוּא הַשֶּׂה הפיטן פרש לעיל שבפסוק "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה" ברהם לא אומר ליצחק את האמת. יצחק עוד מצפה לראות מי השה, וכעת הוא רואה כי הוא השה.. נָם נאם, אמר לְהוֹרוֹ הַמְּנֻסֶּה העומד בנסיון. אוֹתִי כַכֶּבֶשׂ תַּעֲשֶׂה תקריב אותי ככבש. לֹא תַחֲמֹל וְלא תְכַסֶּה מקור הבטוי בקרוב משפחה שמסית וחוטא, שהתורה אומרת לא לחמול עליו למרות שהוא קרוב. הפיטן שם בפי יצחק את אותן מלים:

בִּי חָפֵץ וְנִכְסוֹף. לְבָבִי לוֹ אֶחְשׂוֹף. הַאִם תִּמְנָעֵנִי סוֹף. רוּחִי וְנִשְׁמָתִי אֵלָיו יֶאֱסֹף כלומר: הקרב אותי, כאשר צוה ה':

יָדָיו וְרַגְלָיו עָקַד. וְחַרְבּוֹ עָלָיו פָּקַד וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ . לְשׂוּמוֹ עַל עֵצִים שָׁקַד. וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד גם כאן, מקור הפסוק בהלכות קרבנות בפרשת צו. והפיטן מתאר באמצעותו את העקדה.:

צַּוָאר פָּשַׁט מֵאֵלָיו יצחק שתף פעולה עם העקדה. וְאָבִיו נִגַּשׁ אֵלָיו. לְשָׁחֲטוֹ לְשֵׁם בְּעָלָיו לשם ה'. וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו מקור הפסוק בסלם יעקב, וכאן הפיטן שאל את הפסוק לצרך העקדה. והנה רואה אברהם שמלאך ה' קורא לו מן השמים:

חָקַר אֶת אֲשֶׁר נַעֲשָׂה. הָאָב עַל בְּנוֹ לֹא חָסָה. לִבּוֹ אֶל כַּפָּיו נָשָׂא. וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה מקור הפסוק בבריאת העולם. וכאן כונת הפיטן שאלהים ראה את כל אשר שה אברהם.: קָרָא לְמֵרֶחֶם מִשְׁחָר. תְּמוּרַת בִּנְךָ תִּבְחָר. הִנֵּה אַיִל אַחַר וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ . וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר מקור הבטוי בדברי דניאל אל ה' "אֲדֹנָי שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה אֲדֹנָי הַקֲשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ". הפיטן מביא את הדברים כדברי ה' אל אברהם, עשה אל תאחר את האיל.:

חֲלִיפִי אַזְכָּרָתוֹ. תִּכּוֹן הַקְטָרָתוֹ. וְתַעֲלֶה תִמְרָתוֹ יעלה ריח ניחוחו לפניך גם היום. וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ מקור הבטוי בהלכות קרבנות: "לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ". וגם אנו מבקשים, שלא רק האיל אלא גם יצחק וזרעו יחשבו קדש לה':

זִכָּרוֹן לְפָנֶיךָ בַּשַּׁחַק בשמים. לָעַד בַּסֵּפֶר יוּחַק יחקק בספר לעולם. בְּרִית עוֹלָם לֹא נִמְחַק. אֶת אַבְרָהָם וְאֶת יִצְחָק כאמור: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב". כאן בפרשה נמצאים רק אברהם ויצחק, ולכן הפיטן מזכיר רק אותם. וכמובן, את הברית:

קוֹרְאֶיךָ בָּאִים לִקֹּד עם ישראל באים לפניך להשתחוות ולהתפלל. בְּצֶדֶק עֲקֵדָה תִּשְׁקֹד זכור את העקדה ודון אותנו לצדק. צֹאנְךָ בְּרַחֲמִים תִּפְקֹד. פְּנֵה הַצֹּאן אֶל עָקֹד מקור הבטוי במעשי יעקב בצאן לבן. אבל כונת הפיטן היא זכור את עם ישראל, צאנך, וזכור את יצחק העקוד. ודון לטובה את צאנך בזכות יצחק העקוד.:

מלך מלכים

מֶלֶךְ מְלָכִים. רָם עַל רָמִים. שׁוכֵן שְׁחָקִים. יוֹשֵׁב בִּמְרוֹמִים. הַמְּהֻלָּל וְהַמְשֻׁבָּח לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים: בָּרוּךְ הוּא וּמְבֹרָךְ. בְּפִי כָּל יְקוּמִים כל אלה הם תארים ופניות לה', רְאֵה בְּעִנּוּי אֲנוּנִים וַעֲגוּמִים ראה כמה מעונים ומסכנים עמך ישראל שהם אנונים, כלומר אבלים, ועגומים. שׁוּר נָא בְּשִׁפְלוּת מְעוּטֵי עַמִּים ראה בשפלותם של ישראל שנאמר עליהם "כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים". מְפֻזָרִים וּמְפֹרָדִים בֵּין הָעַמִּים כדברי המן "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים". וּבְבֹשֶׁת וּבִכְלִמָּה נֶחְפָּרִים וְנִכְלָמִים. אֲבֵלִים וּבְדוּדִים נְזוּפִים וְנִזְעָמִים. לְמַכִּים נְתוּנִים וְגֶוְיָם לְמַהֲלֻמִּים כאמור "גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים". בַּבֹּקֶר מִי יִתֵּן עֶרֶב נוֹאֲמִים. רֶמֶשׁ אוֹמְרִים. מִי יְקָרֵב אוֹר יָמִים כאמור בפרשת התוכחה, אחת הקללות שתבוא על ישראל אם לא ישמרו את התורה היא: "בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה". אנו פונים לא ה' שיראה שכך אנו. רמש פירושו ערב. אֵין לָהֶם מְנוּחָה וְשֶׁקֶט וּשְׁלוֹמִים. בַּמֶּה לְהִתְנַחֵם וְלִמְצֹא תַנְחוּמִים: שָׁלוֹם מְצַפִּים. וְהִנֵּה נִלְחָמִים. לְטוֹבָה מְקַוִּים. וְהִנֵּה רֹעַ תַּשְׁלוּמִים מצפים לשלום והנה מלחמה, מקוים לטובה, והנה רע, כי משולם להם רע על מעשיהם. וַתִּבְחַר נֶפֶשׁ מִיתַת רְדוּמִים וַתִּבְחַר מַחֲנָק נַפְשִׁי מָוֶת מֵעַצְמוֹתָי. מַה נִתְאוֹנֵן וְנֹאמַר וַעֲוֹנוֹתֵינוּ גּוֹרְמִים מה יש לנו להתאונן, עוונותינו גרמו לכל זה. כדברי יהודה "מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ". שהרי חָטָאנוּ רָשַׁעְנוּ וְסַרְנוּ מֵחֻקִּים נְעִימִים מחקי התורה: זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ וַחֲסָדֶיךָ הָעֲצוּמִים. קוּמָה וְהִמָּלֵא עָלֵינוּ רַחֲמִים. וְקַבֵּץ פְּזוּרֵינוּ מֵאַרְצוֹת עַמִּים.

אֲשֶׁר מָסַרְתָּ חִנָּם לֶאֱדוֹמִים אותם יהודים שנמכרו חנם. מַהֵר לְגָאֲלָם בְּלֹא כֶסֶף וְדָמִים כאמור "כִּי כֹה אָמַר ה’ חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ". צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב כאמור "אַתָּה הוּא מַלְכִּי אֱלֹהִים צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב". הַצוּר תָּמִים מבוסס על שירת האזינו. כִּי לְךָ יְיָ הַסְּלִיחוֹת וְהָרַחֲמִים: