ספר מדרשי האגדה על השס

הקדמה

בעקבות הספר פקודיך דרשתי - ספר מדרשי ההלכה על הש"ס, שבא לבאר את מדרשי ההלכה, באתי לבחון גם את מדרשי האגדה. בניגוד לפקודיך דרשתי - ספר מדרשי ההלכה על השס, בו עבדתי באופן שיטתי על כל מדרש ומדרש, כאן אין לי יומרה להקיף את כל מדרשי האגדה שבש"ס. אבאר מדרשים נבחרים, אראה מה אומר הפשט ומה דורש המדרש, ואראה אם אוכל למצוא הבנות חדשות בדרכי הדרש. (הקובץ המלא של ספר מדרשי האגדה נמצא כאן).

דרכי המדרש

בשבת נו. אומר רב "אמר רב רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד". רב מבקר את רבי שהעדיף ללמד זכות על דוד על פני למוד לפי פשוטם של כתובים. רב עצמו בסוגיא שם הולך בדרך הפשט וסובר שדוד חטא הן בפרשת בת שבע ואוריה, והן בפרשת ציבא ומפיבשת. רב מעדיף ללכת בדרך הפשט. הוא אף תולה ברבי מחשבות זרות, ואומר שהוא מהפך בזכותו של דוד כי הוא מצאצאיו. אינני יודע האם כוונת רב כפשוטו, הלא דוד היה דורות רבים לפני רבי. יתכן שרב מבקש לרמוז שגם מי שמעקם את הפשט מפני כבודו של דוד מלך ישראל ונעים זמירות ישראל, גם הוא נותן למחשבות זרות להשתלט על לימודו. התורה אמרה "ולא תהדר פני גדול".

אבל רבי שם, וכן שמואל שם, וכן ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן שהוא בעל הסוגיא שם, מעדיפים להפך בזכותם של אנשי התנ"ך, גם אם לשם כך הם נדרשים לדרוש ולעקם את הפשט. וראה באורנו על הסוגיא שם.

ולגבי ראובן הובאה שם נה: מחלוקת תנאים האם לדרוש אותו לשבח או לגנאי.

מצאנו שכבר בימי חז"ל היו מחלוקות בשאלה מה לדרוש ומה לא. כמו "מודעי עד מתי אתה מגבב דברים ומביא עלינו" (יומא עו.).

גם מפרשי התורה נחלקו בזה לכמה דרכים. רש"י במקומות רבים פרש את הפסוקים ע"פ הדרש. אם כי גם הוא לא עשה כך בכל מקום. כמעט כל יתר הפרשנים פרשו ע"פ הפשט. כמובן אחת הדוגמאות הבולטות היא שרש"י מכנה את העבד המביא את רבקה בכל מקום בשם אליעזר, אבל יתר הפרשנים קראוהו העבד כפי שהוא נקרא בתורה. (רמב"ן קרא לו העבד או האיש כמעט לכל ארך הפרק. מלבד בפסוק לב שם הוא מזכיר אותו שלש פעמים בדבור אחד. ואולי העתיק את הדבור ההוא ממפרש קדום).

שמות טו טז, ברכות ד.

שירת הים מסתיימת בפסוקים:

תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ:  תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ:  ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד:

בפשטות, מדובר כאן על מעבר הים. עד יעבר היינו עד שיעבר עמך ישראל את הים. אבל כיון שהפסוק הבא מדבר על נטיעה בהר נחלת ה', אפשר לפרש שגם המעבר האמור כאן הוא לא רק מעבר הים אלא מעבר אל הארץ.

ישראל גורשו ממצרים. אבל על הים הם הבינו שיציאת מצרים וכל האותות והמופתים שהיו שם, הם הגאולה שלמדו עליה מאבותיהם, והיא המובילה אותם אל הר נחלת ה'.

מעתה, אפשר לפרש שכבר בפסוק הזה שרים ישראל על אותה גאולה, ועל אותה אמונה בגאוהל הנצחית של ישראל. (ויש עוד מדרשים שדורשים את הפסוק הזה על המשך גאולת ישראל).

כדרכה של שירה נאמר כאן פעמים עד יעבר. לשון זאת נמצאת בשירות רבות. כבר בשירת הים נכפלו ימינך ה' ומי כמכה. וכן מצאנו בהבו לה' ועוד. אבל חכמים דרשו את הדבר, ומסתבר שכונת חכמים בדרשתם היא שלא רק בימי משה ישראל נגאלים, אלא בכל פעם שישראל שבים אל ארצם ונגאלים – גאולה זו היא חלק מאותו מהלך של ה' המביא את ישראל אל הארץ כאשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב, ושירת הים חלה גם עליו.

עד יעבר עמך ה' עד יעבר עם זו קנית עד יעבר עמך ה' זו ביאה ראשונה עד יעבר עם זו קנית זו ביאה שניה מכאן אמרו חכמים ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא.

שמות לג טז, ברכות ז.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר  תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי:  וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה:  וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ:  וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה:  וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: פ  וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:  וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ:  וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם:  וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:  וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר:  וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי:  וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ: ס

ארבעים יום וארבעים לילה היה משה בהר ולמד לעשות את המשכן ולהביא לשכינת ה' בתוך בני ישראל.[1] בסוף אותם ימים חטאו ישראל ועשו את העגל, וה' אמר למשה "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ", כלומר: ה' לא ישכון בתוך בני ישראל ולא יהיה משכן. ה' לא ילך בתוך ישראל אלא ישלח מלאך.

משה דִבר אל ה' ובקש ממנו לבטל את רוע הגזרה ולשכון בתוך ישראל. משה מבקש את פני ה', פני ה' מוזכרים כאן כמה וכמה פעמים. משה מבקש לא רק את פני ה' אלא את הליכת ה': אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה:  וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. לא רק פניך אלא לכתך.

אחרי שעבר ה' על פני משה כאמור כאן, ירד משה מן ההר וקרן עור פניו. מכאן נראה שה' לא קבל את בקשתו של משה, ושלח את משה שפניו ילכו עם ישראל, ולא פני ה'. למרות זאת הקהיל משה את ישראל והם בנו את המשכן, והענן שכן עליו.

מתוך כך נחלקו חכמים איך לבאר את קרינת עור פני משה. יש דורשים אותו לשבח ויש דורשים אותו לגנאי. יש דורשים שנתן ה' למשה את כל אשר בקש, שתשרה שכינה על ישראל ובכך יבדלו ישראל מכל העם אשר על פני האדמה. ומשה זכה לכך על כך שבפעם הראשונה שדִבר אתו ה' בהר סיני כִבד את ה' והסתיר את פניו. אבל יש דורשים שנענש משה על שהסתיר את פניו.

משה בקש שה' יעלה וישכון בקרב ישראל, ובכך יתקים האמור הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. כלומר: רק על ישראל תשרה שכינה, ולא על האומות.

תהלים ז יב, ברכות ז.

שִׁגָּיוֹן לְדָוִד אֲשֶׁר שָׁר לַה' עַל דִּבְרֵי כוּשׁ בֶּן יְמִינִי:  ה' אֱלֹהַי בְּךָ חָסִיתִי הוֹשִׁיעֵנִי מִכָּל רֹדְפַי וְהַצִּילֵנִי:  פֶּן יִטְרֹף כְּאַרְיֵה נַפְשִׁי פֹּרֵק וְאֵין מַצִּיל:  ה' אֱלֹהַי אִם עָשִׂיתִי זֹאת אִם יֶשׁ עָוֶל בְּכַפָּי:  אִם גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָם:  יִרַדֹּף אוֹיֵב נַפְשִׁי וְיַשֵּׂג וְיִרְמֹס לָאָרֶץ חַיָּי וּכְבוֹדִי לֶעָפָר יַשְׁכֵּן סֶלָה:  קוּמָה ה' בְּאַפֶּךָ הִנָּשֵׂא בְּעַבְרוֹת צוֹרְרָי וְעוּרָה אֵלַי מִשְׁפָּט צִוִּיתָ:  וַעֲדַת לְאֻמִּים תְּסוֹבְבֶךָּ וְעָלֶיהָ לַמָּרוֹם שׁוּבָה:  ה' יָדִין עַמִּים שָׁפְטֵנִי ה' כְּצִדְקִי וּכְתֻמִּי עָלָי:  יִגְמָר נָא רַע רְשָׁעִים וּתְכוֹנֵן צַדִּיק וּבֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת אֱלֹהִים צַדִּיק:  מָגִנִּי עַל אֱלֹהִים מוֹשִׁיעַ יִשְׁרֵי לֵב:  אֱלֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם:  אִם לֹא יָשׁוּב חַרְבּוֹ יִלְטוֹשׁ קַשְׁתּוֹ דָרַךְ וַיְכוֹנְנֶהָ:  וְלוֹ הֵכִין כְּלֵי מָוֶת חִצָּיו לְדֹלְקִים יִפְעָל:  הִנֵּה יְחַבֶּל אָוֶן וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר:  בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל:  יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ וְעַל קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד:  אוֹדֶה ה' כְּצִדְקוֹ וַאֲזַמְּרָה שֵׁם ה' עֶלְיוֹן:

במזמור הזה מבקש דוד שה' יפרע מאויביו. אויביו מבית, מתוך עם ישראל. יש במזמור הזה כמה דברים שיכולים להתאים גם לבלעם, כגון וְלוֹ הֵכִין כְּלֵי מָוֶת חִצָּיו לְדֹלְקִים יִפְעָל:  הִנֵּה יְחַבֶּל אָוֶן וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר:  בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל:  יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ וְעַל קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד, ואפשר שמשום כך הוזכר כאן בלעם, אבל עקרו של המזמור הוא על דברי כוש בן ימיני.

במה מבקש זאת דוד? דוד אומר  אֱלֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם. שופט או זועם? כיצד גם שופט וגם זועם?

בכל אדם יש טוב ורע. דרכו של משה היא להראות את הטוב, לומר זכור לעבדיך. דרכו של בלעם היא להראות את הרע. להראות מה לא טוב בישראל, ולבקש את זעמו של ה'.[2]

מעלתו של בלעם שהוא רואה. רוב דבריו אינם אלא ראיה. אלא שיש רואה את הטוב ויש רואה את הרע.

ובאותם ימים הראה ה' לבלעם את הטוב שבישראל, ולא מצא בהם רע.

עד שהבין שצריך להחטיא את ישראל כדי שיהיה בהם רע.

וכנראה זה מה שרוצה המדרש כאן לומר. מלבד שדרש את לשון בלעם שאומר לא זעם ה'. אי אפשר לפרש חלילה שבלעם יודע לקלל קללה שה' יהיה חייב למלא אותה. ודאי וודאי שאי אפשר לפרש שבלעם יודע לתפוש את ה' כשהוא זועם ולשלוט בו כך. בלעם הוא קטגור. הוא יודע לראות, והוא רואה את אשר הוא רוצה לראות. הוא מחפש את אותם דברים רעים שיש בישראל ומראה אותם.

ובאותם ימים לא מצא.

שמואל א א יא, ברכות לא:

וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ:

חנה היא האדם הראשון שקראה לה' בשם צבאות. (השם הזה הוזכר לפני כן בפרקנו פעם אחת אבל לא בפי אדם: "וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה"). בתורה המלה צבאות נאמרה פעמים רבות על צבאות ישראל ההולכים אחרי ה'. בספר שמואל נזכר שם ה' צבאות, וכמעט תמיד הוא אמור בהנהגת ה' את ישראל. הוא אמור בפי שמואל השולח את שאול להלחם בעמלק, הוא אמור בפי דוד האומר לגלית "וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ", דוד מברך את העם בשם ה' צבאות, והוא אמור בפי נתן האומר בשם ה' צבאות אני לקחתיך מן הנוה. גם הכתוב מזכיר את שם ה' צבאות כאשר מדובר על מלחמה או מלכות. ה' צבאות הוא ה' אלהי צבאות ישראל[3].

במחצית הראשונה של ספר תהלים מוזכר השם הזה בהקשר של הנהגת ה' את ישראל ומלחמותיו. במחצית השניה של ספר תהלים מוזכר השם הזה גם בהנגת האדם הפרטי.

ה' צבאות הוא ה' אלהי צבאות ישראל.

(בספר מלכים ובנביאים האחרונים נזכר השם הזה פעמים רבות בהקשרים שונים. בעקר בישעיהו, בירמיהו, בעמוס ובשלשת נביאי בית שני שמרבים מאד להזכיר את השם הזה. אבל יש גם נביאים אחרים שמזכירים אותו מעט).

לכאורה הפרק הזה מדבר על אשה אחת המצרה על צרתה האישית, ולא על צבאות ישראל. אבל הפרק הזה פותח את פרשת מלכות ישראל, ועוסק באשה אחת שעל בן אחד שנתן לה היא אומרת ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו. וכפי שדורשת כאן הגמ' שהאשה הזאת מבקשת בן שימשח אנשים. היא התפללה דוקא אל הנער הזה. הנער הקורא תגר על עלי, השופט האחרון[4], ומוביל את ישראל אל המלכות. חנה קוראת לה' צבאות ומבקשת ממנו לתת לה זרע אנשים. חנה רואה שהבן שהיא יולדת הוא בן של כל ישראל שיוביל את כל ישראל. וכפי שנבאר במגלה יד.

אמנם, שלא כשמואל הדורש זרע המושח אנשים ושלא כר' יוחנן הדורש זרע ששקול כמשה ואהרן, (וגם רב שדורש גבר בגוברין, רומז למי שינהיג את ישראל), דורש ר"א שחנה היא מדברת על לבה. ואומרת מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד. לפי זה השם הזה רומז אל ה' אלהי השמים והארץ וכל צבאם.

דברים ח יד, לא כ, לב טו, הושע יג ו, ברכות לב.

בכמה מקומות מוצאים אנו שהשבע וההשמנה עלולים להביא גם לגבה הלב ולשכחת ה'. ובסכה נב. דורשים מכאן גם שהמשביע את יצרו יצרו רעב. וגם הדבר הזה עולה היטב מן הפסוקים האלה. מי שאינו מחסר את נפשו מכל אשר תתאוה בענייני החומר, הרי נפשו נוטה אחר החומר.

ברכות מ. – ראה קדושין פב:

במדבר כא יד, ברכות נד.:

מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי:  עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן:  וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב:  וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר ה' לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם: ס  אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ:  בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה:  וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת:  וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.

מהו ספר מלחמות ה'? איזו מלחמה היתה שם?[5] ועוד, הלא נאמר כאן "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת", פסוק שודאי בא להזכיר את שירת הים[6], שבה נאמר ה' איש מלחמה. כמו כאן.

בגלל השאלות האלה, מסביר בני יהודה את המדרש כאן כך: גם כאן מצאו חכמים את אותו דבר עצמו, כמו קריעת הים, אם כי להפך, הבקועים התאחדו כשישראל עברו ושבו לאיתנם אחרי שעברו ישראל. כשהתאחדו ההרים – התאחדו על האויב, כמו בים סוף, ואח"כ ראום ישראל מתים על שפת הנחל.

בפשטות, וכן פרשו המפרשת, את והב היינו מקום ששמו והב, שאותו ואת הנחלים ארנון הזכירו בספר מלחמות ה', ואפשר שוהב נכבשה בסופה. אבל כבר דרשו חכמים כמה דרשות על הפסוק הזה. וכאן דרשו שהם שני אנשים. שהאחד שמו את והשני שמו הב. ואין זה פשט הדברים, ותוכיח המלה את שבסוף הפסוק על המלה את שבראשו.

יחזקאל ט, שבת נה.

וַיִּקְרָא בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ בְּיָדוֹ:  וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ וְאִישׁ  אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת:  וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּקְרָא אֶל הָאִישׁ הַלָּבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר קֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו: ס  וַיֹּאמֶר ה' אֵלָו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ:  וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ על תָּחֹס עֵינְיכֶם וְאַל תַּחְמֹלוּ:  זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת...

יחזקאל רואה במארה הנבואה את המשחיתים את ירושלים, ששה אנשים ובידיהם כלי משחית. ששה משחיתים שונים. אבל לפניהם יוצא איש לבוש בדים כדי לסמן את מי שצריך להגן עליו מפני המשחית. (אולי בדומה למצרים). מי שלבוש הבדים מסמן עליו תו, לא יתן המשחית לבוא אליו.

את מי מסמן לבוש הבדים? את הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ. כלומר: כל אלה שאינם מרוצים, ואף נאנחים, מכל התועבות.

לכאורה הפסוק מדבר על אנשים שנאנחים וזועקים על התועבות. ואולם, הם רק נאנחים וזועקים. הם לא מוכיחים. מכאן דרש המדרש שמדת הדין אומרת לפני ה' "מה נשתנו אלו מאלו". את זה אומרת מדת הדין. כלומר: הריגת כל הדור בחטאי כל הדור – מדת הדין היא. זהו הדין. הדין הוא שכשהעם חטא יענש העם. (וכן משמע במדרש להלן, שכשקנס ה' מיתה על אדם הראשון בגלל חטאו, מעתה מקרה אחד לכל. נענש הוא שכל אדם לא יחיה לנצח).

אמנם, המשך המדרש מברר מהו חטאו של כל אחד ואחד מהם[7]. ולא מסתפק בכך שהם חלק מהדור. כל אדם מצֻוֶּה להביא לידי כך שרצון ה' יֵעשה, ולעשות כל שהוא רואה לשם כך.

הסימן שמסמן האיש לבוש הבדים נקרא תו. האמוראים דורשים שזו האות תו. לכן דורש רב יוסף שאלו בני אדם שקימו את התורה מאלף ועד תו. ודורשים שהתו מסמן מה שמתחיל בת'.

שבת כא: - ראה קדושין סו.

בראשית לה כב, שבת נה:

מעשה ראובן

וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ:  וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן:  וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין:  וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם:  וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם:  וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר:  וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל פ וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר:  בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן:  בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן:  וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי:  וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם.

הפרשה פותחת בארוע שבו מתה רחל ונולד בנימין, מספרת על מעשה ראובן ובלהה, ומיד אומרת "וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר", באותו פסוק שבו חטא ראובן.

בפשטות, שתי תוצאות היו למות רחל והולדת בנימין: מעשה ראובן, והשלמת שנים עשר השבטים.

מדוע עשה ראובן את מעשהו? מסתבר שהוא עשה זאת משום שסבר שאם מתה רחל שוב אין קשר בין יעקב לבלהה. ראובן סובר שבלהה אינה אשת יעקב אלא רק שפחת אשת יעקב, שיולדת בנים עבור גברתה, ומשמתה רחל שוב אין קשר בין יעקב לבלהה. לכן מובא מעשה ראובן מיד אחר מות רחל. המדרש מוסיף והולך שהוא תבע את עלבון אמו, וכך מסתבר.

ואעפ"כ דורש ר' יונתן שלא בכדי נאמר בפסוק אחד "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל פ וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר". גם ראובן עדין מבני יעקב הוא. (ואע"פ שלכאורה משמע מדברי יעקב לפני מיתתו שהוא מסיר את ראובן בגלל מעשהו).

ר' יונתן דורש שראובן לא ממש שכב עמה, אלא הרחיק אותה מיעקב. אמנם, אם כך יש לשאול שתי שאלות: א. אם כך מה החטא הגדול? ב. מדוע יש צורך לספר על כך? יבוא יעקב וישיב את מטתו למקומה? יש מעשה אחד שראובן יכול לעשות כדי להרחיק את בלהה מיעקב לצמיתת. (חוץ מאשר להרוג אותה).

גם כאן אנו מוצאים שיש לדון בשאלה האם עדיף להפך בזכותו של ראובן או לפרש את הפסוקים ככתבם ללא משוא פנים ולקים "ולא תהדר פני גדול". כבר התנאים נחלקו בכך, על הפסוק "פחז כמים".

עוד אנו למדים מכאן שאפשר לדרוש ולומר "מעלה עליו הכתוב". זוהי דרך דרשה המבוססת על ההנחה שהכתוב לפעמים מעלה על אנשים את המשמעות העמוקה של מעשיהם. מי שמפריד בין אשה לבעלה – כאילו שכבה. וראה להלן ש"מעלה עליו הכתוב" מוכח ומוכרח אצל דברי נתן לדוד.

שמואל א ב כב

מעשי בני עלי

וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת ה':  וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ  הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ:  וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה:  גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי:  וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר לו לֹא כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה:  וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי ה' כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת ה'...

וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:  וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת דִּבְרֵיכֶם רָעִים מֵאֵת כָּל הָעָם אֵלֶּה:  אַל בָּנָי כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם ה':  אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים וְאִם לַה' יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם כִּי חָפֵץ ה' לַהֲמִיתָם.

האמנם שכבו בני עלי עם הנשים? כך עולה לכאורה מן הפשט. אמנם, אפשר לפרש ש"יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" פירושו יגרמו להן להשאר לשכב שם. אם הם לא מזדרזים להקריב את קרבנותיהן ולא אכפת להם שהן נשארות שם עוד כמה ימים כי הם עסוקים באכילת הבשר הצלוי של הקרבנות, ובגללם אותן נשים לא שבות אל בעליהן. וכך מעדיף לפרש המדרש.

גם רב, שבד"כ מפרש לפי הפשט, מפרש כאן שפנחס לא חטא בעריות. הגמ' מבארת שרב הסתמך על הכתיב ישכבן. עם זאת מבארת הגמ' שר' יונתן הלך עוד צעד אחרי רב, ולמד שאפילו חפני לא חטא. (ואם כך – ודאי שאי אפשר ללמוד מהכתיב החסר).

שמואל א ח ג, שבת נו.

בני שמואל

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל:  וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע:  וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט.

בפשטות הכתוב כותב ואח"כ מפרש: וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו, ובמה לא הלכו בדרכיו? וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט. ואולם, ר' יונתן כדרכו מהפך בזכותם.

בני שמואל לא נחשדו בעריות. ואולם גם במה שנחשדו מלמד עליהם ר' יונתן זכות. וכבר התנאים מפרשים שלא ממש לקחו שחד, אלא בנו מערכת שלמה שמתפרנסת מהדין. וכאשר כך הם הדברים – המשפט נוטה בעל כרחו. לכן יכול הנביא לומר שהטו משפט.

שמואל ב יב ט, שבת נו.

מעשה דוד ואוריה

מסופר על דוד שלקח את בת שבע ושלח את אוריה למות במלחמה. אחרי כן מוכיח אותו נתן:

וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל:  וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם  מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה:  מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן:

גם כאן, לפי פשוטו כותב ואח"כ מפרש: מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו: אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן. ואולם ר' יונתן דורש זאת אחרת.

כך דרש גם רבי. שלא נאמר כאן "עשית הרע" אלא "לעשות הרע". אמנם, בפשטות שוברו בצדו: "בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע". יש כאן מעשה "בזית". בזית לעשות הרע, וכפי שמתואר בפרק שלפניו.

רב חולק על רבי ואומר: "אמר רב רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד". רב מותח בקורת על רבי שהעדיף ללמד זכות על דוד מאשר ללמוד לפי פשוטם של כתובים. רב עצמו בסוגיא שם הולך בדרך הפשט וסובר שדוד חטא הן בפרשת בת שבע ואוריה, והן בפרשת ציבא ומפיבשת. רב מעדיף ללכת בדרך הפשט. הוא אף תולה ברבי מחשבות זרות, ואומר שהוא מהפך בזכותו של דוד כי הוא מצאצאיו. אינני יודע האם כוונת רב כפשוטו, הלא דוד היה דורות רבים לפני רבי. יתכן שרב מבקש לרמוז שגם מי שמעקם את הפשט מפני כבודו של דוד מלך ישראל ונעים זמירות ישראל, גם הוא נותן למחשבות זרות להשתלט על לימודו. התורה אמרה "ולא תהדר פני גדול".

אבל רבי שם, וכן שמואל שם, וכן ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן שהוא בעל הסוגיא שם, מעדיפים להפך בזכותם של אנשי התנ"ך, גם אם לשם כך הם נדרשים לדרוש ולעקם את הפשט.

רב מתבסס על הפסוק האמור במלכים בימי אבים:

כִּי לְמַעַן דָּוִד נָתַן ה' אֱלֹהָיו לוֹ נִיר בִּירוּשָׁלִָם לְהָקִים אֶת בְּנוֹ אַחֲרָיו וּלְהַעֲמִיד אֶת יְרוּשָׁלִָם:  אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי:

הרי מפורש שבפרשת אוריה לא נהג דוד כרצון ה'.

כאמור, בפשטות אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן הוא באור של הדברים שעשה דוד ובזה את דבר ה'. אבל ר' יונתן דורש זאת אחרת. הפסוק אומר "וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן" כדי ללמד שגם חרב בני עמון היא הריגה שלך. בא ר' יונתן ואומר שזו ודאי לא אמירה הלכתית אלא אמירת "מעלה עליו הכתוב". כלומר: דוד שלח את אוריה כדי שימות[8], ולכן ודאי ראוי לומר עליו "וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ", אבל מבחינה הלכתית אין לחיבו. השתא דאתית להכי, אומר ר' יונתן, אפשר לפרש שגם שאר הדברים האמורים כאן הם לא אמירה הלכתית אלא "מעלה עליו הכתוב".

שמואל ב טז, שבת נו.

דוד ומפיבשת

כאשר בורח דוד מאבשלום, הוא מוצא לקראתו את ציבא:

 וְדָוִד עָבַר מְעַט מֵהָרֹאשׁ וְהִנֵּה צִיבָא נַעַר מְפִי בֹשֶׁת לִקְרָאתוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים חֲבֻשִׁים וַעֲלֵיהֶם מָאתַיִם לֶחֶם וּמֵאָה צִמּוּקִים וּמֵאָה קַיִץ וְנֵבֶל יָיִן:  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל צִיבָא מָה אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמֶר צִיבָא הַחֲמוֹרִים לְבֵית הַמֶּלֶךְ לִרְכֹּב ולהלחם וְהַלֶּחֶם וְהַקַּיִץ לֶאֱכוֹל הַנְּעָרִים וְהַיַּיִן לִשְׁתּוֹת הַיָּעֵף בַּמִּדְבָּר:  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וְאַיֵּה בֶּן אֲדֹנֶיךָ וַיֹּאמֶר צִיבָא אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִַם כִּי אָמַר הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי:  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצִבָא הִנֵּה לְךָ כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִי בֹשֶׁת וַיֹּאמֶר צִיבָא הִשְׁתַּחֲוֵיתִי אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:

דוד האמין לציבא, ונתן לו את שדה מפיבשת. אך בשוב דוד ממרד אבשלום נראה שציבא, כדרך העבדים, שִקר:

וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וְלֹא עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא עָשָׂה שְׂפָמוֹ וְאֶת בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס לְמִן הַיּוֹם לֶכֶת הַמֶּלֶךְ עַד הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּא בְשָׁלוֹם:  וַיְהִי כִּי בָא יְרוּשָׁלִַם לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת:  וַיֹּאמַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עַבְדִּי רִמָּנִי כִּי אָמַר עַבְדְּךָ אֶחְבְּשָׁה לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ וְאֵלֵךְ אֶת  הַמֶּלֶךְ כִּי פִסֵּחַ עַבְדֶּךָ:  וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ:  כִּי לֹא הָיָה כָּל בֵּית אָבִי כִּי אִם אַנְשֵׁי מָוֶת לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַתָּשֶׁת אֶת עַבְדְּךָ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ וּמַה יֶּשׁ לִי עוֹד צְדָקָה וְלִזְעֹק עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ: פ  וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה:  וַיֹּאמֶר מְפִיבֹשֶׁת אֶל הַמֶּלֶךְ גַּם אֶת הַכֹּל יִקָּח אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ:

משמע שמפיבשת התאבל על מרד אבשלום. ולא היה אכפת לו שציבא יקח את שדהו ובלבד שישוב דוד בשלום. אבל דוד בשלב הזה כבר לא ידע למי להאמין ולכן חלק את השדה. המדרש אומר שדוד נענש על כך. אם כך הוא חלק את השדה בין האדון לעבדו – תחלק מלכותו שלו לעבדו. וכפי שאומר כאן רב: אילו לא היה חוטא דוד לא היתה המלוכה מתחלקת. לא היו קמים המלכים החטאים של ישראל שהביאו לכאן ע"ז, והמקדש לא היה חרב.

ואולם, המדרש שרוצה להפך בזכותו של דוד, הופך את הפשט על ראשו של מפיבשת. ומפרש את דברי מפיבשת כגדוף כלפי שמים.

המדרש דורש את העובדה שכאן הוא נקרא מפיבשת ובדברי הימים הוא נקרא מריב בעל. בפשטות, ספרי יהושע ושמואל משנים שמות של ע"ז. לכן ספר יהושע הפך את החרס לסרח, וספר שמואל הפך את אשבעל, מריב בעל וירבעל, לאיש בשת, מפיבשת וירבשת. ודי ברור שאף איש לא יקרא לבנו איש בשת. (יתכן שספר שמואל הפך גם את ענתות לבחורים. ספר מלכים מזכיר את השם ענתות, אבל במקום שבו הוא מתבסס על ספר שמואל הוא אומר בחורים בעקבות שמואל).

אבל המדרש דורש מכאן שעשה מריבה עם קונו.

מלכים ב כג כה, שבת נו:

תשובתו של יאשיהו

וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ:  אַךְ לֹא שָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה:

בפשטות, אין הכונה שחטא, אלא שלא הלך בדרכי אבותיו הרשעים, ומיום שעמד על דעתו עשה הישר בעיני ה' והנהיג בדרך זו את ישראל. ואולם, גם כאן אומר רב, כמו שאמר לעיל על דוד, שיאשיהו חטא. ור' יונתן, כשיטתו לעיל, דורש שלא חטא.

עמוס ו ד, שבת סב:

חטאם של אנשי שומרון

עמוס מתאר בכמה מקומות את אנשי שומרון השמנים, האוכלים ושותים ובטלים. באחד המקומות הוא אומר:

הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק:  הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי שִׁיר:  הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף:  לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים.

עמוס מתאר חיי אכילה ושתיה והוללות. ואולם, חכמים דרשו את הפסוק "וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם". בלשון התנ"ך סרוח הוא שוכב. כמו "וְסֶרַח הָעֹדֵף בִּירִיעֹת הָאֹהֶל חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן:  וְהָאַמָּה מִזֶּה וְהָאַמָּה מִזֶּה בָּעֹדֵף בְּאֹרֶךְ יְרִיעֹת הָאֹהֶל יִהְיֶה סָרוּחַ עַל צִדֵּי הַמִּשְׁכָּן מִזֶּה וּמִזֶּה לְכַסֹּתוֹ". גם האנשים האלה שוכבים ומרוחים במטותיהם. אבל בלשון חכמים סרוח הוא בעל ריח רע. לכן דרשו האמוראים כאן את הפסוק כמדבר על ריח רע. ר' יוסי בר' חנינא מפרש על פי ההקשר של הפסוק. עמוס מדבר על חיי אכילה וסביאה והוללות, ולכן גם האנשים האלה הם כה נהנתנים עד שהם מתעצלים אפילו להתלבש וללכת לבית הכסא, והם עושים את צרכיהם ליד מטותיהם. האנשים שעמוס מדבר עליהם חיים חיי אכילה ושתיה והוללות, ולכן תחרב שומרון והם יגלו. אבל ר' אבהו, כדרכם של חכמים במקומות רבים, מבקש לפרש שהיה כאן חטא חמור מן התורה. הוא לא מקבל שהפסוק מדבר על חיי הוללות, הוא דן את המעשה עצמו ולא את ההקשר, לכן הוא מפרש את דבריו של ר' יוסי לעצמם ולא בהקשרם, ולא מוצא בהם חטא שמחייב גלות. לכן הוא מפרש שחטאו באשת איש. גם הוא מפרש את המלה סרוחים מלשון ריח רע, כלשון חכמים. ר' יוסי מן הסתם ישיב לו, שאמנם השתנה בפני המטה לא מחייבת גלות, אבל יש לקרוא את כל הנבואה, מתוארים כאן חיי הוללות.

תהלים סח, שבת פח

לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר שִׁיר:  יָקוּם אֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו:  כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ רְשָׁעִים מִפְּנֵי אֱלֹהִים:  וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה:  שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו:  אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ:  אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרֲרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה:  אֱלֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה:  אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱלֹהִים זֶה סִינַי מִפְּנֵי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:  גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ:  חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ בָהּ תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי אֱלֹהִים:  אֲדֹנָי יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב:  מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן וּנְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל:  אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ:  בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן:  הַר אֱלֹהִים הַר בָּשָׁן הַר גַּבְנֻנִּים הַר בָּשָׁן:  לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ אַף ה’ יִשְׁכֹּן לָנֶצַח:  רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן אֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ:  עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם וְאַף סוֹרְרִים לִשְׁכֹּן יָהּ אֱלֹהִים:  בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה:  הָאֵל לָנוּ אֵל לְמוֹשָׁעוֹת וְלֵה’ אֲדֹנָי לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת:  אַךְ אֱלֹהִים יִמְחַץ רֹאשׁ אֹיְבָיו קָדְקֹד שֵׂעָר מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו:  אָמַר אֲדֹנָי מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם:  לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם לְשׁוֹן כְּלָבֶיךָ מֵאֹיְבִים מִנֵּהוּ:  רָאוּ הֲלִיכוֹתֶיךָ אֱלֹהִים הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכִּי בַקֹּדֶשׁ:  קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת:  בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים ה’ מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל:  שָׁם בִּנְיָמִן צָעִיר רֹדֵם שָׂרֵי יְהוּדָה רִגְמָתָם שָׂרֵי זְבֻלוּן שָׂרֵי נַפְתָּלִי:  צִוָּה אֱלֹהֶיךָ עֻזֶּךָ עוּזָּה אֱלֹהִים זוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ:  מֵהֵיכָלֶךָ עַל יְרוּשָׁלִָם לְךָ יוֹבִילוּ מְלָכִים שָׁי:  גְּעַר חַיַּת קָנֶה עֲדַת אַבִּירִים בְּעֶגְלֵי עַמִּים מִתְרַפֵּס בְּרַצֵּי כָסֶף בִּזַּר עַמִּים קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ:  יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם כּוּשׁ תָּרִיץ יָדָיו לֵאלֹהִים:  מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ אֲדֹנָי סֶלָה:  לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ קוֹל עֹז:  תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים:  נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אֵל יִשְׂרָאֵל הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם בָּרוּךְ אֱלֹהִים:

לפי פשוטו של המזמור הוא מהלל את ה' על נצחון במלחמה. דוד ואנשיו עלו להרי הבשן וכבשו אותם. דוד רואה כאן נצחון של ה' והתגלות של ה'. הוא רואה כאן את מסע הארון ולכן הוא פותח ב"יָקוּם אֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו". הוא שר לה' אחרי הנצחון כשירת הים ושירת דבורה. שירת דבורה נזכרת כאן בפירוש: "אֱלֹהִים בְּצֵאתְךָ לִפְנֵי עַמֶּךָ בְּצַעְדְּךָ בִישִׁימוֹן סֶלָה:  אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱלֹהִים זֶה סִינַי מִפְּנֵי אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". גם "גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ" מזכיר את המלחמה בסיסרא. והפסוק "וּנְוַת בַּיִת תְּחַלֵּק שָׁלָל" הוא היפוך לאם סיסרא. גם הזכרת השבטים השונים מזכירה את שירת דבורה. אלא שבנגוד לשירת הים ושירת דבורה שם האויב בא רכוב במרכבות, כאן ה' מתגלה כמה פעמים לאורך המזמור כרוכב. דוד יוצא למלחמה, וכשהוא רואה את ישועת ה' הוא רואה את מעשה המרכבה של ה', הוא רואה את ה' ברכבו וחילו לוחם עמו מן השמים. בעיני דוד זו לא מלחמה בהר בשן. זו מלחמה בין ההר חמד אלהים לשבתו לבין הר בשן. הוא אומר להר בשן "לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ". אל תרצד מול הר ה'. אלא שהר ה' בתחלת המזמור הוא הר סיני ובסופו הוא ירושלים. המזמור מתאר את התגלות ה' שבא מסיני, רכב שמים ובא לירושלים. מבחינה זו הוא כמובן רומז גם לפרשת וזאת הברכה, בה ה' מסיני בא, והוא רוכב שמים. בפרוש יש כאן שירה אחרי המלחמה. "קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת". אנו מכירים את העלמות היוצאות לשיר לשבים מהמלחמה, הן מוכרות לנו מספר שמואל. אבל מצאנו נשים תופפות גם בשירת הים. וכאן השירה מקבלת משמעות:  "בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים ה’ מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל". את ה' מברכים, לא את דוד. ה' הוא המכה ברבבותיו, והוא "רֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ קוֹל עֹז". כמו בשירת הים, גם כאן השירה מביאה את כל הגויים אל ה'. אלא שכאן הם לא רק פוחדים אלא באים להלל את ה'. דוד רואה את הארוע שהיה בו כארוע של התגלות ה' במרכבתו, ארוע שמגדיל את שם ה' בעולם ומביא להשמעת דברי ה' ובשורתו: "אֲדֹנָי יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב". ה' יוצא לפני עמו ומביא אותם אל הר קדשו.

במזמור הזה ה' בא מסיני. סיני נזכר בו כמה פעמים, כולל בפסוק "רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן אֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ", שהוא כבר באמצע המזמור. יש בו מעשה מרכבה, ויש בו התגלות ה' לעיני כל באי עולם, שיבאו לשמוע את דבר ה'.

גם אם דוד אמר את השירה הזאת על מלחמה מסוימת, התגלות ה' מסיני לעיני כל באי עולם היא תופעה היסטורית. דוד ראה אותה באותה מלחמה, אבל הוא עצמו רואה את המלחמה הזאת כחלק מתהליך היסטורי של הודעת דבר ה' בעולם, שמתחיל בהתגלות ה' על הר סיני. במראה כבוד ה' רוכב שמים, ובשורתו יוצאת לכל באי עולם.

מכאן מתבקש לדרוש את המזמור על מעמד הר סיני.

תהלים ח, שבת פח:

לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד: ה’ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם: מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם: כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ: וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ: תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו: צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי: צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים: ה’ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ:

דוד תמה, הלא הארץ היא רק כוכב קטן מול כל צבא השמים, הירח והכוכבים, מדוע אפוא זוכר ה' את האדם הקטן.

המזמור אינו משיב תשובה. הוא נשאר בתמיהה. אבל מסיֵם כמו בפתיחתו ה’ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ. וכאן נִכר לעין שלא הוזכרו השמים. השמים היו מרכיב מרכזי ועִקרי בתחלת המזמור. שם הזכיר דוד את אפסות הארץ מול השמים הגדולים.

מה אפוא יש בארץ שאין בשמים? שבגללו ה' זוכר את האדם?

כאמור, המזמור אינו עונה על השאלה. אבל אפשר להשיב. על הארץ יש עסוק בחכמה ובתורה. בשום מקום לא חוקרים ושואלים שאלות ועונים תשובות ועוסקים בחכמה, אלא בארץ. מבחינה זו – האדם והארץ הם עִקר העולם.

אלא שאם כך נשאלת השאלה – איזו חכמה ואיזו תורה היא זו, שבשבילה אפשר להתמקד בארץ.

המדרש משיב שגדולתה של הארץ בכך שהיא מקבלת תורה שמימית. אין גדולה בכך שהארץ בקיאה בנעשה בארץ. חכמת הטכנולוגיה והעפר אינה מעלתה של הארץ. מעלתה של הארץ בקבלת תורה שקדמה לעולם תתקע"ד דורות ומקורה בשמים. היא תורה שמימית רוחנית, אלא שכאשר היא יורדת לארץ, היא מכוונת לארץ. היא לובשת לבוש המתאים לארץ. (העולם כולו הוא רוח המתלבשת בחומר, אמירת ה' היא זו שיוצרת את העולם, רצוננו הרוחני הוא זה ששולט בגופנו החומרי (אא"כ אנו נכנעים לדרישות החומר). והתורה הלבושה בלבוש השור והחמור והשה והגדי בחלב אמו, היא תורה רוחנית שקדמה לעולם, אלא שכעת היא לבושה בלבוש הארצי ולכן) היא לא מתאימה לצבא השמים, הכוכבים ממסלותם ומלאכי השרת, שכל אלה נקראו צבא השמים ואין להם בחירה חפשית. הם נעים במסלה שקבע להם ה'. ומכאן מצד אחד אינם יכולים להכשל ביצרם, אך מצד שני אינם יכולים לפתח את החכמה. אין להם מה לעשות בתורה השמימית. אבל תשובה זו אפשר להשיב רק באחוז כסא כבודו של ה'. רק בהיותנו חלק מעבדיו האוחזים בכסאו.

למלאכי השרת יש מעלה גדולה: הם תמיד עושים את שליחותם. הם תמיד ממלאים את התפקיד שלשמו נבראו. בכח גדול. אבל יש להם גם חסרון גדול: אין להם בחירה חפשית. אדם נברא בצלם אלהים ותחסרהו מעט מאלהים. הוא לא משועבד לכחות הטבע שקבע הקב"ה. הוא לא נפעל ע"י כחות הטבע. כביכול הוא בורא ויוצר בעצמו. כיון שאינו נפעל ע"י כחות הטבע יש לו בחירה חפשית, ויש לו יכולת ליצור ולחדש מה שלא קבע ה' בכלליו. הוא יכול ליצור דברים חדשים, רעיונות חדשים, הוא יכול לתת לאחרים. יש בו דעת. הוא יכול לבחור בטוב, אבל הוא יכול גם לבחור ברע. לעומת המלאך ההולך ועושה בכח את שליחותו. המלאך תמיד עושה בכח את שליחותו, לכן ירא משה מפני המלאך הגדול. אבל בסוף אומר משה: אם אין לך בחירה – למה לך תורה. אומר משה: חיות הקדש אינן אלא אופנים. גלגלי מרכבה, המתגלגלים וסובבים סביב עצמם. המדרש מדבר אמנם על מלאכים, אך מתבסס על הפסוקים של "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת", ולא על פסוקים שעוסקים במלאכי השרת. גם ברכת יוצר המאורות מביאה את שירת המלאכים בהקשר של המאורות. אלה ואלה מלאכי ה'. אלה ואלה צבא השמים. כחות טבע של ה' שהוא קבע את יעדם ומסלולם ואינם יכולים לשנותו. גם הרמב"ם רומז על הקשר בין גלגלי הכוכבים לגלגלי המרכבה. אלה ואלה סובבים בשמים במסלול שקבע להם ה' ואינם חורגים ממנו, וזוהי שירתם. וכפי שאומרת הגמ' בב"ב, ע"י הזריחה של השמש והכוכבים לתוך ההיכל הם משתחוים לה'. זוהי שירתם. עשית רצון קונם היא השירה. ישראל גדולים מאלה, כפי שאומר הפיוט הזה לכל ארכו, כי יש להם בחירה והם מחדשים ואומרים שירה משל עצמם ולא בכח הכללים שקבע ה' ואין להם יכולת לחרוג מהם. וראה גם המדרשים להלן. (גם היום שואלים אנשים מסוימים בעולם את שאלתו של דוד: מי אתה האדם? הלא אינך אלא מין נידח מול גלקסיות אדירות. והתשובה אותה תשובה: רק האדם רואה את גדלו של ה'. הגלקסיות סובבות כגלגל).

מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה

מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ

מָה הָאָרֶץ מוּל שָׁמַיִם

כּוֹכָב קָטָן וּמִי יִרְאֶנּוּ

וּמִי יִשָּׂא אֵלָיו עֵינַיִם

כּוֹכָב קָטָן וְדֵי נִדָּח

סוֹבֵב סְבִיב שֶׁמֶשׁ קְטַנָּה

בְּעַרְפִילִית קְטַנָּה כָּל כָּךְ

סְתָם דָּחוּק שָׁם בַּפִּנָּה

וְהַיְקוּם הֵן אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת

צוּקִים כַּבִּירִים סוֹבְבִים

שֶׁמָּא תִּשְׂרְפֵנִי הָאֵשׁ בּהֶבֶל

מִי אֲנִי מוּל הַשְּבִיבִים

אַךְ בַּאֲחוֹז כִּסֵּא כָבוֹד

הֵן כָּאן הַכּ‎ֹל וְאֵין אַחֵר

כִּי מִי שׁוֹאֵל עוֹד

מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזָּכֵר

הֲשָׁאַל כּוֹכָב אֵי פַּעַם

אֵי הַצֶּדֶק בַּשָּׁמַיִם

מַה הַתַּכְלִית וּמֶה הַטַּעַם

אוֹ הֲסִפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם

סְתָם גּוּשֵׁי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת

סְלָעִים סוֹבְבִים בְּמַעְגָּלִים

דְּבָרִים הַרְבֵּה מַרְבִּים הֶבֶל

כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים

אַךְ גּוּף קָטָן שֶׁבַּפִּנָּה

בּוֹ שׁוֹרָה כָּל הָרוּחַ

כִּי הַחָכְמָה וְהַבִּינָה

ל‎ֹא בְּחֵיק כְּסִילִים תָּנוּחַ

רַק כָּאן מְחַפְּשִׂים תַּכְלִית

רַק אָנוּ נִרְאֶה שָׁמֶיךָ

רַק אָנוּ בַּשָּמַיִם נַבִּיט

רַק אָנוּ נַכִּיר שְׁמֶךָ

עַל הַשָּמַיִם הוֹדוֹ

לְמַעַן נַכִּירֶנּוּ אָנוּ

הַשָּמַיִם אֶת כְּבוֹדוֹ

מְסַפְּרִים לָנוּ

הוֹדוֹ אֶת הָאָרֶץ כִּסָּה

עַל הַשָּמַיִם לֹא נֶאֱמָר

כָּל כּוֹכָב לִי אוֹהֵב נַעֲשָׂה

כָּל כּוֹכָב נָתַן לִי דָּבָר

 מדרשי מתן תורה – להפנות לע"ז ב ומשם לכאן

ישעיהו סג טז, שבת פט:

הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה מִזְּבֻל קָדְשְׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ אַיֵּה קִנְאָתְךָ וּגְבוּרֹתֶךָ הֲמוֹן מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ:  כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה’ אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ:  לָמָּה תַתְעֵנוּ ה’ מִדְּרָכֶיךָ תַּקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ מִיִּרְאָתֶךָ שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ.

פשט הפסוק: אין לנו אל מי לפנות אלא אליך. גם אבותינו לא עוזרים לנו.

אלא שהמדרשים כאן למדו מהפסוק הזה את ההפך, ואת המסר של הפסוק הזה למדו מפסוק אחר שאומר דבר אחר.

הדרשן, כדרך הדרשנים, המחיש והגשים את "כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ". אבל אח"כ הוא עמד על כך שיצחק לא הוזכר בפסוק הזה, ולכן הוא דרש שיצחק כן ענה לישראל. ועקדתו היא המכפרת עלינו. אלא שיצחק אומר שלא הוא העוזר לנו אלא ה'. את סוף הפסוק, "אַתָּה ה’ אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ", דורש הדרשן כנאמר מפי יצחק, שלא הוזכר בפסוק.

נראה שמה שהדרשן רוצה לומר הוא שבעקדת יצחק נעשינו בניו של ה'. ועקדת יצחק מתמשכת בכל הדורות. אנו מוסרים את עצמנו על ה', ובכך אנו מתכפרים. בכך מכפר לנו אבינו. ה' נעשה אב ליצחק, ומתוך כך הוא לעולם אביהם של כל ישראל.

וזה מה שעומד גם בבסיס הפסוק המפתיחת ספר ישעיהו:

רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ:  לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: ס  לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה’ אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ:

אם יחזרו ישראל בתשובה, אבהותו של ה' היא זו שתגן עליהם ותביא לכך שתשובתם תתקבל. כי התשובה היא ההכרה בכך שה' אבינו ועלינו לקיים את דבריו.

במדבר יב י, שבת צז.

 וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ:  וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת:  וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ:  אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ:  וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ:

אף ה' חרה בשניהם. ואז ראה אהרן את מרים והנה מצורעת. אילו כאן נגמר תאור הפרשה, היינו מפרשים ששניהם הצטרעו, אלא שאהרן לא ראה את צרעתו שלו, שהרי אף ה' חרה בשניהם.

אמנם, בהמשך התאור נזכר שמשה התפלל רק על מרים, ורק היא נסגרה מחוץ למחנה. ומכאן נראה שאהרן לא הצטרע.

ירמיהו י ב, שבת קנו.

מזל לישראל

נחלקו ר' חנינא ור' יוחנן בשאלה האם יש מזל לישראל. ר' יוחנן דורש את הפסוקים בירמיהו:

כֹּה אָמַר ה' אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה:  כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא כִּי עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד:  בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם וְלוֹא יָפִיק:  כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם.

הפסוקים האלה אומרים בצורה ברורה מאד שכל ההתיחסות למזלות – הבל הוא.

אבל שאר המדרשים המובאים שם, גם אלה שאומרים שאין מזל לישראל, לכאורה חולקים על ר' יוחנן.

רב דורש את דברי ה' אל אברם, המלמדים שיהיה לאברהם יורש. המדרש דורש "צא מאצטגנינות שלך". ולכאורה, דברי אברם לא מבוססים על אצטגנינות אלא על הטבע. הרי אני כבר זקן ולא נולד לי בן. המדרש מבקש כנראה לומר: גם הכוכבים הם חלק מכחות הטבע. ויש להם השפעה, אבל היפלא מה' דבר?

ודאי כך הוא לגבי המובאים שם על שמואל, ר"ע ורנב"י. הסיפורים האלה מראים דבר אחד: יש מזל, גם לישראל, אלא שאפשר לגבור עליו באמצעות תורה ומצוות.

היחיד בסוגיא אפוא שאומר שאין מזל לישראל הוא ר' יוחנן. הוא אומר שהמזלות הבל הם. שאר האמוראים בסוגיא אומרים שיש מזל, אלא שאפשר לגבור עליו. יתכן שכונתם לכחות הטבע. יש כחות ומשיכות ויצרים שמשפיעים על כולנו, אלא שאנחנו חזקים מהם, ויכולים לגבור עליהם ולשלוט בהם באמצעות התורה והמצוות.

במיוחד עוסק בכך הספור על רנב"י. הוא אומר שלאדם, כפי שאנו יודעים, יש משיכות ויצרים. לכל אדם יש תכונות טבעיות, אפשר לקרוא להן המזל שלו, או הטבע שלו, או כל שם אחר מעין זה. היינו הך. כל אדם נולד עם נטיות כאלה ואחרות, שנובעות מגורמים טבעיים שונים, מהן המושכות אותו לעשות רע. אלא שיש לו יכולת לגבור עליהן. בנגוד לתפישות העולם המניחות שאדם הוא עבד ליצריו ונטיותיו, לישראל אין מזל. האדם יכול לגבור על יצריו.

פסחים נו. - ראה סנהדרין כו.

הושע א-ב, פסחים פז

נבואת הושע ואשת הזנונים

דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל הוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל:  תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ פ וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה':  וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם וַתַּהַר וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן:  וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל:  וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא וְשָׁבַרְתִּי אֶת קֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל:  וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בַּת וַיֹּאמֶר לוֹ קְרָא שְׁמָהּ לֹא רֻחָמָה כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם:  וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם וְהוֹשַׁעְתִּים בַּה' אֱלֹהֵיהֶם וְלֹא אוֹשִׁיעֵם בְּקֶשֶׁת וּבְחֶרֶב וּבְמִלְחָמָה בְּסוּסִים וּבְפָרָשִׁים:  וַתִּגְמֹל אֶת לֹא רֻחָמָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן:  וַיֹּאמֶר קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם: ס  וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי:  וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל:  אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה:  רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ:  פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא:  וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה:  כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי:  לָכֵן הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים וְגָדַרְתִּי אֶת גְּדֵרָהּ וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא:  וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה:  וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל:  לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי לְכַסּוֹת אֶת עֶרְוָתָהּ:  וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי:  וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ:  וַהֲשִׁמֹּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ אֲשֶׁר אָמְרָה אֶתְנָה הֵמָּה לִי אֲשֶׁר נָתְנוּ לִי מְאַהֲבָי וְשַׂמְתִּים לְיַעַר וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה:  וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם ה': פ  לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ:  וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: ס  וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי:  וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם:  וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח:  וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים:  וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה': ס  וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם ה' אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ:  וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל:  וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי: פ

הושע מצֻוֶּה לקחת אשת זנונים וילדי זנונים, כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה'. הוא מצֻוֶּה להראות בעצמו את אשר עושים ישראל לאביהם שבשמים. האשה יולדת ילדי זנונים, ושמותיהם מלמדים פורענות על ישראל.

ואולם, הנבואה נגמרת בכך שהאשה חוזרת בתשובה, וכורתת ברית חדשה עם ה'. וה' מקבל אותה בתשובה ושב ומברך אותה. הנבואה מתארת ומפרטת שה' מרפא את נבואות הפורענות שנובאו עם כל לידה.

בכך, דומה נבואת הושע לנבואות רבות בתנ"ך, המדמות את ישראל העובדים ע"ז לאשה הזונה תחת בעלה. ומנבאים תשובה וגאולה. ואולם, נבואת הושע שונה משאר הנבואות בכך שבנבואת הושע מקבל ה' לא רק את ישראל אלא גם את ילדי הזנונים. וזה תמוה. למה יקבל אדם את ילדי הזנונים שילדה אשתו, שאינם ילדיו?

ושאלה נוספת שנשאלת כאן היא, שאין המשל דומה לנמשל. שהרי להושע אין שום סבה להחזיק בביתו את בניה של גמר בת דבלים שאינם בניו, ולמה לא ישליכם? אבל ה' – הלא ברא את כל בני האדם, וכל בני האדם בניו הם.

ושאלה נוספת, במה חטא הושע שנצטוה בצווי כזה?

לכן דורש ר' יוחנן ואומר שהושע חטא בכך שאמר לו ה' כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה', והוא לא מחה ולא בקש רחמים. שואל ר' יוחנן, מדוע לא הוזכרה כלל בנבואה זו ברית האבות? מדוע בנבואה זו שוים ילדי הזנונים לילדי הושע? ומשיב שהושע חטא בכך שלא הכיר בכך שיש הבדל בין בני ישראל לבין אומות העולם, אע"פ שגם את אומות העולם ברא ה'. ואולם, אומר ר' יוחנן, הנבואה הזאת אומרת שה' ירחם גם את בני הזנונים אם ישובו אליו, כלומר: יקבל את הגרים. ר"א דורש זאת מהפסוק האחרון של הנבואה, וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי. גם מי שאינו עמו של ה' – יהיה עמו. כזריעה (אם כי פשט הפסוק הוא זריעה בארץ ישראל).

בכך משיבים ר' יוחנן ור"א על השאלה מדוע מרחם ה' גם על בני הזנונים. ה' מקבל גם את מי שאינו בנו, ואלה הם הגרים. ואולם, הם אינם מקבלים את הטענה שאין הבדל בין ישראל לבין אומות העולם, והכל הם בניו של ה'. הגרים אמנם מתקבלים, אבל לא משום שהם בניו של ה' כמו ישראל. הם אינם בניו.

עוד הם דורשים את המלכים הנזכרים כאן. רוב הנביאים לא הזכירו את מלכי ישראל אלא את מלכי יהודה. אבל עמוס והושע הזכירו. בפשטות, עמוס והושע הזכירו משום שהם נבאו אל מלכות ישראל, בנגוד לשאר הנביאים שנבאו אל מלכות יהודה. ואולם, הושע בודאי נבא לא רק בימי ירבעם אלא גם בימי מלכי ישראל אחרים, שהרי ירבעם לא חי בימי יותם אחז וחזקיהו שהושע נבא בימיהם. גם הנבואות שבסוף הושע נראות כנבואות בימי המלכים שכל אחד מהם הרג ונהרג. לכן יש לשאול מה מיוחד בירבעם שהושע ועמוס הזכירוהו. למרות מנהג הנביאים שלא להזכיר מלכי ישראל.

ישעיהו ב ג, פסחים פח.

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל  הַגּוֹיִם:  וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם:  וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה:

כבר בתורה יש צווי לעשות מקדש, ונאמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, ומצד שני מוזכר המקום אשר יבחר ה'. ה' בוחר מקום, אנו בונים בית.

גם הפסוקים שהוזכרו כאן מזכירים בכל פסוק הן את המלה הר והן את המלה בית.

גדולתו של יעקב היא בכך שגם באין בית הבין שמקומו של ה' הוא בית[9]. מקום שכינת ה' היא בית.[10] ולא רק מקום.

הבטוי אלהי יעקב הוא בטוי שכיח. לא רק כאן הוא מוזכר. גם הפסוקים כאן מזכירים גם את ההר ולא רק את הבית. ואולם, המדרש מבקש להראות שיעקב הוא זה שאמר שמקומו של ה' – ביתו הוא.

בראשית י ח, דניאל ג, פסחים קיח.

וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ:  הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה' עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה':  וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר:  מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח:  וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה:

מדוע מפסיק הכתוב באמצע תאור תולדות בני חם ומספר לנו על נמרוד גבור הציד שהקים ממלכה גדול בבבל וממנה כבש את ערי אשור ובנאן? (שתי הפסקות יש באמצע בני חם, אחד מתארת את גבול הכנעני, וברור מדוע הפסיקה התורה כדי ללמדנו את גבול הכנעני, הלא ארץ ישראל היא. אך למה היה חשוב לספר לנו על נמרוד שמלך על בבל ואשור?).

ועוד יש לשאול מה הוא גבור ציד לפני ה'? מסתבר שהציד האמור כאן הוא לא ציד חיות השדה, משום שעל ציד חיות שדה לא היתה התורה מספרת לנו. ועוד: הלא אין כאן איש שעסוק בציד חיות השדה, אלא הוא מולך על בבל ואשור.

הבטוי "לפני ה'" מלמד לכאורה על איש ישר וטוב שהתהלך לפני ה' והיה גבור לפני ה'. ואולם, יש כמה רמזים בכתוב לכך שנמרוד היה איש רע.

לכן למדו חכמים מהאמור בספר דניאל. שם הוזכר מלך בבל שכובש לו ממלכות גדולות, מלך שמלך בבבל ומשם יצא וכבש את אשור, ואח"כ הפיץ את ישראל על פני כל הארץ, שעומד בראש מגדל ומתגאה וסובר שהוא מלך העולם, ששמו נבוכדנצר, שם שיש בו שלש מתוך ארבע האותיות שבשם נמרד. וגם האות מ' החסרה קרובה היא אל האות ב' הנמצאת בשמו של נבוכדנצר. ועוד, הלא השם נמרד מלמד על מרד בה'[11]. לכן למדו חכמים שאם נבוכדנצר מלך בבל השליך את עובדי ה' אל הכבשן על שלא עבדו ע"ז, כן עשה גם נמרד מלך בבל.

לפי זה התורה מספרת על ממלכת בבל ואשור ועל גבול הכנעני, משום שאברהם הולך מממלכת בבל ואשור אל גבול הכנעני.

ואפשר שמספרת התורה על נמרד כי הוא אבי הכובשים לעצמם ארצות לא להם ומולכים על ארצות רבות.

לפי זה אפשר ללמוד שנמרד הוא המלך של הממלכה שממנה בא אברהם. וכן אפשר שהוא המלך של מגדל בבל. כשנפצו הגויים משם, המלך שמלך שם הלך לכבוש לו ממלכות נוספות. ומכאן מה שדרשו חכמים.

וכיון שהוא מולך בבבל בארץ שנער, דרשו חכמים שהוא אמרפל מלך שנער, שגם בשמו יש שתי אותיות משמו של נמרד, והאות פ קרובה אל האות ב שבשמו של נבוכדנצר.

ומתוך כך דרשו חכמים שכמו שנצלו חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר שהפילם אל כבשן האש על שלא עבדו ע"ז, כך אברהם.

וכך נאמר על חנניה מישאל ועזריה:

עֲנוֹ שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ וְאָמְרִין לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר לָא חַשְׁחִין אֲנַחְנָה עַל דְּנָה פִּתְגָם לַהֲתָבוּתָךְ:  הֵן אִיתַי אֱלָהַנָא דִּי אֲנַחְנָא פָלְחִין יָכִל לְשֵׁיזָבוּתַנָא מִן אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא וּמִן יְדָךְ מַלְכָּא יְשֵׁיזִב:  וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵא לָךְ מַלְכָּא דִּי לֵאלָהָיךְ לָא אִיתַינָא פָלְחִין וּלְצֶלֶם דַּהֲבָא דִּי הֲקֵימְתָּ לָא נִסְגֻּד: ס  בֵּאדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר הִתְמְלִי חֱמָא וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי אֶשְׁתַּנִּו עַל שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ עָנֵה וְאָמַר לְמֵזֵא לְאַתּוּנָא חַד שִׁבְעָה עַל דִּי חֲזֵה לְמֵזְיֵהּ:  וּלְגֻבְרִין גִּבָּרֵי חַיִל דִּי בְחַיְלֵהּ אֲמַר לְכַפָּתָה לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ לְמִרְמֵא לְאַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא:  בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ כְּפִתוּ בְּסַרְבָּלֵיהוֹן פַּטְּישֵׁיהוֹן וְכַרְבְּלָתְהוֹן וּלְבֻשֵׁיהוֹן וּרְמִיו לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא:  כָּל קֳבֵל דְּנָה מִן דִּי מִלַּת מַלְכָּא מַחְצְפָה וְאַתּוּנָא אֵזֵה יַתִּירָא גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי הַסִּקוּ לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ קַטִּל הִמּוֹן שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא:  וְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ תְּלָתֵּהוֹן שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ נְפַלוּ לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא מְכַפְּתִין: פ  אֱדַיִן נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא תְּוַהּ וְקָם בְּהִתְבְּהָלָה עָנֵה וְאָמַר לְהַדָּבְרוֹהִי הֲלָא גֻבְרִין תְּלָתָא רְמֵינָא לְגוֹא נוּרָא מְכַפְּתִין עָנַיִן וְאָמְרִין לְמַלְכָּא יַצִּיבָא מַלְכָּא:  עָנֵה וְאָמַר הָא אֲנָה חָזֵה גֻּבְרִין אַרְבְּעָה שְׁרַיִן מַהְלְכִין בְּגוֹא נוּרָא וַחֲבָל לָא אִיתַי בְּהוֹן וְרֵוֵהּ דִּי רְבִיעָאָה דָּמֵה לְבַר אֱלָהִין:

חנניה מישאל ועזריה הודיעו לנבוכדנצר שלא ישתחוו לצלם, ומלאך נשלח להצילת מכבשן האש. מכאן דרשו חכמים על אברהם, וכן דרשו מיהו אותו מלאך.

וכיון שאברהם היה יחיד בעולם שעבד את ה', דרשו חכמים שכשיחיד הוא בעולם יחיד הוא בשמים, וה' הוא שהצילו.

וכיון שהם עשו למען כבודו של ה', דרשו חכמים שהמזמור לא לנו ה' לא לנו כי לשמך, אמור עליהם, והם אלה שה' הוא עזרם ומגנם, והם אלה שיודו לה'.

במדבר כא א, ר"ה ג.

מיד אחרי מות אהרן אנו מוצאים:

וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי:  וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם:  וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה: פ

הפסוקים האלה מזכירים את הפסוקים שמצאנו בפרשת שלח:

 וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח:  אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:  כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם:  וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה:  וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה: פ

נראים הדברים שאחר ארבעים שנה שבו ישראל אל אותו מקום, ושוב נלחמו בהם הכנענים, והפעם שמע ה' בקול ישראל ונתן את הכנענים, וישראל החרימו אותם לה', כתחלת המלחמה בארץ.

כך אנו למדים גם מפרשת מסעי. שם אנו מוצאים:

 וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם:  וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ:  וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר: ס  וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר וַיַּחֲנוּ בְּצַלְמֹנָה....

פרשת מסעי אינה מספרת לא על מתן תורה, לא על חטא העגל ולא על חטא המרגלים, לא על מי מריבה ולא על המתאוננים. היא רק מזכירה את המסעות. למה אפוא מספרת הפרשה על שני הדברים האלה, כמו בפרשת חקת?

כאן נפתחת פרשיה חדשה. הפרשיה פותחת בכנעני מלך ערד, שנזכר כבר בפרשת חקת, אלא שכאן הוסיפה התורה פרט שלא נזכר בפרשת חקת: "והוא יושב בנגב בארץ כנען". הפרשיה מסתיימת על הירדן, בצווי ה' אל משה לבא ולרשת את הארץ.

חטא המרגלים היה בקדש. שם נענשו ישראל ונגזר עליהם לשוב אל המדבר. המעפילים נִסו להלחם, אך העמלקי והכנעני הִכו אותם עד החרמה. כנגד אותה מלחמה, בפרשת חקת אנו שוב מוצאים את ישראל בקדש, ושוב הם נלחמים בכנעני, אלא שהפעם גוברים ישראל ומחרימים את הכנענים, והמקום נקרא חרמה. כעבור ארבעים שנה שבו ישראל לקדש, כדי לזכות ולהכנס לארץ. אמנם, בסופו של דבר לא משם נכנסו ישראל לארץ, כיון שאדום (שככל הנראה ישבו גם בנגב ולא רק בהר שעיר) לא נתנו לישראל לעבור בארצם, אבל המסע הכושל של דור המרגלים נגמר שם (ולא בחטא המרגלים עצמו, אלא בסיום הענש על חטא המרגלים, בתום ארבעים שנה), שם מתחיל המסע של הדור הבא אל הארץ. המסע הזה מתחיל במלחמה בכנעני, לכן מדגישה הפרשה "והוא יושב בנגב בארץ כנען". זאת כבר חלק ממלחמת ארץ כנען. גם בתיאור גבולות הארץ שבפרשתנו, נמצאת קדש ברנע בגבולות הארץ. המלחמה המוצלחת הראשונה ביושבי ארץ כנען היתה אחרי מות אהרן. מותו של אהרן הוא המסַיֵּם את המסע של דור המרגלים אל הארץ. כפי שמלמדת פרשת מסעי עצמה: "ואחרי מות הכהן הגדל ישוב הרצח אל ארץ אחזתו". מי שחטא ונגזר עליו שלא ישב בארץ אחֻזתו כל אותו דור, יכול לשוב אל ארץ אחֻזתו כשמתחלף הדור. האיש המייצג את הדור, שמותו הוא סימן להתחלפות הדור, הוא הכהן הגדול. מסירת שרביט הכהֻנה (או בגדי הכהֻנה) מאהרן לאלעזר, היא המאפשרת לעם ישראל לשוב אל ארץ אחֻזתו. החל מא' באב קם דור ההמשך ושב ונוחל את הארץ.

שוב אין ישראל מונהגים בדרך נס כבמדבר. הם יוצאים בדרך הטבע ובעזרת ה' לרשת את הארץ.

את הדברים האלה מוצאים חכמים כאן בפרשה. וסמכו על המלה ויראו, שיכולה להקרא גם בשתי צורות נוספות: ויֵרָאו וכן וייראו. כיון שגוע אהרן התחילה המלחמה בכנעני.

גם המלחמה בסיחון התבררה לאחר מכן כמלחמה המביאה לקבלת נחלה בארץ. לכן דורשים חכמים שיש קשר בין מלך ערד לבין סיחון.

דברים יא יב, מל"א ח נט, תהלים פא ה, איוב ז יח, ר"ה ח: טז.

בכמה מקומות מוצאים אנו שה' דן את העולם בזמנים קבועים, דבר זמן בזמנו. כך אנו מוצאים בתורה:

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק:  וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם:  אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה: ס  וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:  וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ:  וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ:

מרשית השנה עד אחרית שנה עיני ה' בארץ. על תבואתה. ואפשר ללמוד מכאן שלא רק על התבואה, אלא על כל דבר, שהרי נאמר כאן שה' בוחן מרשית השנה עד אחרית שנה אם שמוע נשמע אל מצוותיו.

כך מוצאים אנו גם בדברי שלמה:

 בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֵּר לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ:  יְהִי ה' אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבֹתֵינוּ אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ:  לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבֹתֵינוּ:  וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי ה' קְרֹבִים אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ:  לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד:

ה' דן את ישראל דבר יום ביומו. וממילא גם למדנו שאת המלך דן ה' בפני עצמו.

כך מצאנו גם בתהלים:

הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב:  שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל:  תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ:  כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב:

לפי פשוטם של דברים, החוק והמשפט האמורים כאן היינו שחוק ומשפט לתקוע בחדש שופר. ולא נאמר כאן זמן שבת ה' במשפט. אבל כיון שכבר הזכרנו לעיל שה' דן דבר שנה בשנה ודבר יום ביומו, הרי אפשר ללמוד מכאן שהדבר תלוי בזמן. וכיון שהזמן הוא מרשית השנה, הרי שהוא הוא זמן תקיעת השופר בחֹדש. וכיון שאת הזמנים קובעים ישראל והם הקובעים את החֹדש. כמו שיתבאר להלן בהמשך המסכת וכמו שבארנו בפד"ר, הרי עולה מכאן שה' דן את ישראל ביום שבו קִדשו ישראל את החֹדש.

אמנם, איוב אומר שאין זמן לדין, אלא אדם נדון בכל עת ובכל שעה:

מָה אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ וְכִי תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ:  וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ:

לכן נחלקו חכמים. הדבר האמור בפירוש שהוא נדון דבר שנה בשנה הוא תבואות השדה, הבאות דבר שנה בשנה, ועליהן נאמר שה' דורש את הארץ מרשית השנה עד אחרית שנה. על האדם לא נאמר הדבר. דין האדם נאמר בדברי שלמה כפי שהזכרנו, אבל יש שלמדו שאדם נדון בכל עת ובכל שעה מדברי איוב כפי שהזכרנו. אבל יש שדחו זאת שהרי איוב לא אומר שה' דן את האדם בכל יום אלא שה' בוחן את האדם בכל יום ורגע.[12]

ויש אומרים שמהפסוק על עיני ה' מרשית השנה עד אחרית שנה אפשר ללמוד שגם האדם נדון דבר שנה בשנה. שהרי עִקרו של הפסוק הוא שה' ידון את ישראל אם שמוע ישמעו אל מצוותיו, ואותם ידרוש ה' מרשית השנה ועד אחרית שנה. ומשמע שהשנה שמרשיתה עיני ה' בנו ובארץ היא שנת התבואות שהרי התבואות אמורות שם, כלומר: השנה המתחילה בחדש השביעי.[13]

לפי זה, גם האדם נדון בחֹדש השביעי. שנתו של דין האדם מתחילה בחֹדש השביעי.

כאמור, לענין התבואות ה' דורש את הארץ מרשית השנה עד אחרית שנה. ומצאנו זמנים שבהם אנו מזכירים זאת במקדש. בהבאת והנפת העֹמר ושתה"ל שהם בִכורי פרי הארץ. בפשטות נראה שהבאת בִכורי פרי הארץ היא הודאה. כך נראה גם ממקרא הבִכורים. ואולם, חכמים דרשו שיש בהבאה לא רק הודאה על העבר אלא גם דין על העתיד[14]. ומכאן הם דרשו שזמני הבאת הבִכורים הם גם זמני דין. כך הוא ודאי ברשית השנה, שהיא גם זמן אסיף תבואת השנה הקודמת, וגם הזמן שבו מצפים אנו לגשמי השנה הבאה, ועליה נאמר בפירוש שבה ה' דורש את הארץ לענין הגשם.[15] ומצאנו שבחג מביאים מים. לפי דברינו עד כאן עולה שבזמן העמר ושתי הלחם נדונים אנו על התבואה, ובחג על המים. וכן הם דברי התנאים. ויש להוסיף שגם האדם נִדון בחדש השביעי, וכן הם דברי התנא שבמשנתנו כפי הגרסה שלפנינו.

והדבר נלמד גם מכך שהתורה קבעה את יום כפור העוונות בחדש השביעי. לפי דברינו כאן אפשר לבאר שזה טעם הדבר. לאחר שנדון האדם יוכל להתכפר ונסלח לו. ומכאן למדנו גם שעל אף שהאדם נדון, עוד יפים צעקתו וכִפוריו. נמצא אפוא שגם אם נדון האדם, אין דינו חתום, שהרי ה' שומע את תפלת האדם בכל עת, ואזניו קשובות לקול תחנוני השבים אליו באמת. ואפילו חרב חדה מונחת על צוארו אל ימנע עצמו מן הרחמים. ואם יש לו יום שיכפר עליו לאחר הדין, ודאי שאין לראות את דינו כחתום עד אותו יום. וכן דברי התנא בבריתא.

ולמדנו שגם לאחר אותו יום יפה לו הצעקה.

אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה.

בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים.

כי חק לישראל הוא אין לי אלא לישראל לאומות העולם מנין תלמוד לומר משפט לאלהי יעקב אם כן מה תלמוד לומר כי חק לישראל מלמד שישראל נכנסין תחילה לדין.

רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום שנאמר ותפקדנו לבקרים רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה שנאמר לרגעים תבחננו.

רב נחמן בר יצחק אמר לדין דכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה מראשית השנה נידון מה יהא בסופה ממאי דתשרי הוא דכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב.

מאי טעמא לא אמר כרבי נתן בחינה עיוני בעלמא היא פקידה נמי עיוני בעלמא היא אלא אמר רב חסדא טעמיה דרבי יוסי מהכא לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו ואמר רב חסדא מלך וצבור מלך נכנס תחלה לדין שנאמר לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל.

אמר רבי יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין.

כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב מלמד שאין בית דין של מעלה נכנסין לדין אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החדש.

בראשית א יא-יב, ר"ה י: יא.

כבר בארנו בפד"ר שמן התורה עולה שיש כמה ראשים לשנה. שנת החדשים מתחילה בחדש הראשון הוא חדש ניסן, שעליו נאמר ראשון הוא לכם לחדשי השנה. אבל כיון ששנת החריש והקציר מתחילה בסתו, שאז חורשים לקראת קציר השנה הבאה, הרי שגם הסתו ראשית השנה הוא. וכן כל דבר כדינו.

שנות התבואה ודאי מתחילות בסתו, ומכאן לכל דיני שמטה ושאר מצוות השדה.

וכפי שהזכרנו לעיל, לענין הדין והמשפט הרי רשית השנה הוא הסתו.

ואולם, לכל דבר שתלוי בחדשים השנה מתחילה בחדש הראשון הוא חדש ניסן.

מכאן למד ר"י שהשנים האמורות במבול וכד' מתחילות בחדש הראשון. הלא היא שנה שיש עמה חדשים.

אבל ר"א אומר ששנות התבואה הרי הן שרירות וקימות משעת בריאת העולם, אבל שנות החדשים המתחילות בחדש הראשון אינן קימות אלא מכח הצווי שצוה ה' את משה לישראל ואמר החדש הזה לכם ראש חדשים. ואין זה ראש חדשים אלא לישראל. לכן עד הצווי הזה ראש השנה הוא תשרי.

וכיון שהשנה הטבעית מתחילה בתשרי, סובר ר"א שהעולם נברא בתשרי. העולם נברא, ובו צוה ה' על הזרעים שיתחילו להזרע ולצמוח. ומשעת בריאתו מתחילות שניו.

אבל ר"י סובר שמכאן אין ראיה. שהרי העולם נברא ובו עצים בצביונם. נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:  וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:  וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי". בו ביום ראה אלהים את העץ עושה הפרי ואמר כי טוב. אלהים ברא עולם העומד בשלמותו. ר"א ישיב ויאמר שבו ביום נברא העץ שלעתיד יעשה פירות.

ישראל הם פריו של העולם. ר"א סובר שתחלה נברא עולם טבעי, ורק לאחר דורות צמח פריו, ישראל והתורה. אבל ר"י סובר שכבר בבריאת העולם העולם קים כתורה. והשנים הן כשנות התורה. וגם אם בפעל ישראל עוד לא קימים, הלא העולם הוא עולמו של ה'. ה' דן את העולם לפי החדשים. ולכן מסתבר שגם ברא את העולם בתחלת השנה, כדי שמיום בריאתו והלאה תתחלנה השנים.

לכן, נחלקו ר"א ור"י גם בשאלה מתי נולדו האבות.

ישראל נולדו בחדש הראשון. בו גם הוקם המשכן ושכן ה' בקרב ישראל, ובו גם נכנסו לארץ. אמנם, פרים הושלם בחדש הראשון, שבו נחנך מקדש שלמה. כמו שנאמר  אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל  הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן:  וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. השלמת הגאולה היא בחג. בחדש השביעי. לכן סובר ר"א שגם הגאולה לעתיד לבא בתשרי היא, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. אבל ר"י אומר שניסן הוא זמן גאולתם של ישראל כבר מששת ימי בראשית, כשם שהוא סובר ששנותיהם של ישראל הן מששת ימי בראשית. וכבר הארכנו בפד"ר בהערה בפסחים צו. בכך שהפסח קים ועומד עוד מלפני ימי יציאת מצרים.

רבי אליעזר אומר מנין שבתשרי נברא העולם שנאמר ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות הוי אומר זה תשרי ואותו הפרק זמן רביעה היתה וירדו גשמים וצימחו שנאמר ואד יעלה מן הארץ רבי יהושע אומר מנין שבניסן נברא העולם שנאמר ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עשה פרי איזהו חדש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן ואותו הפרק זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה שנאמר לבשו כרים הצאן וגו' ואידך נמי הא כתיב עץ עשה פרי ההוא לברכה לדורות הוא דכתיב ואידך נמי הא כתיב עץ פרי ההוא כדרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי כל מעשה בראשית בקומתן נבראו לדעתן נבראו לצביונן נבראו שנאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם אל תקרי צבאם אלא צביונם רבי אליעזר אומר מנין שבתשרי נולדו אבות שנאמר ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האתנים בחג ירח שנולדו בו איתני עולם רבי יהושע אומר מנין שבניסן נולדו אבות שנאמר ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זו בירח שנולדו בו זיותני עולם...

בתשרי עתידין ליגאל אתיא שופר שופר כתיב הכא תקעו בחדש שופר וכתיב התם ביום ההוא יתקע בשופר גדול רבי יהושע אומר בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל מנלן אמר קרא ליל שמרים ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית ואידך לילה המשומר ובא מן המזיקין.

תהלים פא ו, ר"ה יא.

תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ:  כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב:  עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע:  הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה:

יציאתו של יוסף מבית הסהר אמורה בלשון קץ שנתים ימים, ומתהלים משמע שהיתה בחדש בו תוקעים בשופר בכסה ליום חגנו. משמע שגם הוא קץ השנה.

המלאך בִשר לאברהם שיצחק יִוָּלד למועד הזה כעת חיה. באותו ערב לוט אפה מצות למלאכים. הדבר היה מיד לאחר מילת אברהם. והמילה והפסח תלויים זה בזה וקשורים זה בזה במקומות רבים. לכן דרשו חכמים שגם המעשה הזה היה בפסח. ועוד: הלא נאמר בלוט קומו צאו מן המקום הזה כי משחית ה' את העיר. גם המלים "קומו צאו" וגם המשחית אמורים גם ביציאת מצרים. לילה שבו בא ה' להוציא את האיש מסדום מזכיר מאד את הלילה שבו בא ה' להוציא את ישראל ממצרים. המדרש בסדר עולם ה מונה כמה דברים ששמורים לאותו ליל שמורים. אמנם סוגייתנו מניחה שהיום שבו באו המלאכים אל אברהם ואל לוט היה דוקא בחג הסוכות. והדבר מתאים למדרש שאומר שאברהם נמול ביום הכפורים.

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין מנלן דכתיב תקעו בחדש שופר ... עדות ביהוסף שמו בצאתו וגו.

ר"ה טז. – ראה לעיל ר"ה ח:

בראשית כב יג, ר"ה טז.

וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:  וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:  וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת  הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ:  וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה:

מטרת העקדה היתה לנסות את אברהם, ואברהם עמד בנסיון. עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. וכו'. נמצא א"כ שלא היה צרך בקרבן אלא רק לראות האם יעשה אברהם את צווי ה' במלואו. א"כ למה היה צרך להקריב איל?

מכאן יש להבין מה משמעותו של קרבן.

הקרבן עצמו מבטא את מקומו של מביאו. כל המקריב קרבן כאילו הקריב את עצמו, ובחטאת צריך האדם לתת אל לבו שכל מה שנעשה בחטאת היה ראוי שיעשה לו. וכן כתב רמב"ן (ויקרא א ט) שכל המקריב קרבן כאילו העלה את עצמו, ושיתן האדם אל לבו שמה שנעשה לקרבן ראוי שיעשה לו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהיה דמו תחת דמו[16]. כלומר: כל קרבן הוא כאיל העקדה. בא במקום האדם ליצג את האמירה שהאדם עצמו הוא קרבן והוא עושה רצון וצווי בוראו עד כדי הקרבת עצמו. ראוי לאדם להקריב את עצמו ולתת את עצמו לה', אלא שלא כדאי שהוא יקריב את עצמו על המזבח כי בכך הוא לא יביא תועלת לרצון ה'. אין צרך באפר של בשר אלא בעבדים לעבודת ה'. אם חפץ האדם לתת את עצמו לה' יעשה זאת בדרך שתביא תועלת. האדם יקריב את עצמו ע"י שיקדיש את חייו לעבודת ה'. הקרבן מבטא זאת: נפשו נתנת למזבח, הדם הוא הנפש, ובשרו משמש לתועלת לפני ה'. עולה באה לבטא את הנתינה המוחלטת לה', את ההכרה בכך שכל העולם שיך לה' כי כל קיומו וכל קיום העולם הוא חסד מאת ה', לכן יש לעבוד את ה' בכל, עד כדי הקרבת חייו, כי הכל של ה'[17], לכן גם הבשר עולה למזבח. קרבנות אחרים באים ללמד שעל האדם להביא תועלת לעובדי ה' ולעבודת ה', ולכן הבשר משמש אף הוא לכך. לעובדי ה' או לשמחה לפני ה' בעבודת ה' במקום הקדש.

האיל של העקדה מבהיר לדורות מה תפקידו של קרבן. יצחק הוא קרבן. כלשון חז"ל, עולה תמימה. וכך הוא נשאר לדורות. הוא לא נשחט ותחתיו נשחט איל. אך הוא נשאר קרבן. לדורות הוא קדש לה' והוא עבד לה'. הוא עבד ויעשה כל צוויי ה', כי ה' עשאו והוא כלי לה'. כך צריך להרגיש כל מקריב קרבן לדורות.

יש בנסיון העקדה נסיון משום שני דברים, משום יצחק האיש ומשום יצחק העם, כלומר: ביצחק יקרא לך זרע. הקרב את כל עתידך וכל מה שהובטח לך להיות עם ככוכבי השמים. אם אברהם שוחט את יצחק הוא שוחט למעשה את עצמו, את כל עתידו. הוא שוחט את העם. ראה במאמר על חטאת פנימית שבארנו שאיל בא במקום היחיד. תחת יצחק היחיד הוקרב איל. יצחק העם נשאר קרבן לדורות. לעולם הוא על מזבח ה'. ומכאן קדושתו.

אברהם עומד בנסיון ואינו מהרהר אחר דברי ה' ואף אינו מדבר עמו ומנסה לשנות, כפי שעשה בענין סדום וככל הנראה גם בענין ישמעאל. שם לא היתה שליחות אלא דין. ונסה אברהם להמתיק את הדין. כאן מדובר בתפקיד. אדם לא יכול לומר לקב"ה אני עבדך בתנאי שתפקידי הוא להקים ממלכה לדורות. כמו כן אינו יכול לומר אני עבדך בתנאי שתפקידי להיות קרבן. זה אינו עבד. עבד ה' הוא מי שמבטל עצמו לרצון ה', שעובד את ה' בכל תפקיד שיבחר ה'. ללא תנאי. אם יבחר ה' שתפקידי הוא להיות קרבן אני קרבן, אם יבחר שתפקידי להקים ממלכה לדורות אקים ממלכה לדורות[18]. כיון שאני שלו ה' בוחר את התפקיד.[19]

גם כאן צריך האדם לתת אל לבו שמה שנעשה לקרבן ראוי להעשות לו. ומה שעשה אברהם צריך הוא לעשות. בכל אדם יש טוב ורע. בכל אדם יש חלק שהוא צריך להשליך ולשלח המדברה, ולא קל לו לשלחו, ורע בעיניו על אודות בנו, כי הוא חלק ממנו. כפרת יום הכפורים היא ע"י שישליך האדם את החלק הרע שבו ויקריב את הטוב שבו לה'. כפי שעשה אברהם.

הבחירה בין השעירים נעשית אך ורק ע"י ה' בגורל. ה' הוא הבוחר מי טוב ומי רע, והוא הקובע מה טוב ומה רע. ה' הוא הבוחר את הטוב.

בפרשת העקדה נאמר בצורה המפורשת ביותר בתורה היכן מקום השכינה לדורות. "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' ירָאה". זהו המקום שבו לדורות ירָאה כל זכורך את פני ה' אלהיך. והוא נקרא ע"י אברהם ה' יִראה, מפני שאמר ליצחק אלהים יִראה לו השה. זה פסוק שנחלקו המפרשים בהבנת כונתו של אברהם באמירתו, אבל פשוטו המלולי הוא שהשה שיבחר ה' הוא הקרבן. מה שיאמר ה' נעשה. ה' בוחר. הוא יִראה ואנחנו נֵרָאֶה. אנחנו נֵרָאֶה לה' לכל אשר יחפוץ ויבחר. אנחנו ראוים לקרבן. וכך גם נֵרָאֶה לה' שלש פעמים בשנה[20]. כמאמר הפסוק "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר" נֵרָאֶה לקרבן[21]. ולכל אשר יבחר ה'. גם בעקדה ה' ראה לו השה לעולה אחרי שאברהם עקד את יצחק. דברי אברהם אל יצחק הם שנעבוד את ה' בכל אשר יאמר. ה' בוחר את הקרבן[22].

גם את המקום בוחר ה'. נאמר כאן ולך לך אל... אחד ההרים אשר אמר אליך. כמו לך לך אל הארץ אשר אראך. יחודו של המקום הוא בכך שה' אומר מהו. לא נזכר שם המקום כי המיוחד בו הוא שהוא המקום שה' אמר, לא מהותו מקדשת אותו אלא בחירתו של ה' בו. גם בפסוק שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר,  לא נזכר מהו המקום ויחודו בכך שזה המקום שיבחר ה'.

ה' בוחר את העובד, ה' בוחר את התפקיד, ה' בוחר את הקרבן, ה' בוחר מה טוב וה' בוחר את המקום. ענינה של העקדה, ושל המקריב לדורות, הוא בטולו המוחלט של אדם לרצון ה' ועשיתו כלי לרצון ה', ע"פ בחירת ה'.

מלבד הנסיון, יש אפוא לעקדה עוד מטרה. המטרה כמובן היא ללמד כמה חשובים דברי ה', וכמה יש לשמוע לדברי ה' בכל דבר. אבל המסר הזה הוא רחב. המסר הוא שה' בוחר: ה' בוחר איזה מעשה ראוי ואיזה לא, אבל ה' בוחר גם את המקום הקדוש, ואת האיש הקדוש. ה' יודע את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו, ואת אשר יבחר בו יקריב אליו.

העקדה צריכה להֵעשות על אחד ההרים אשר אמר אליך, כלומר: במקום שבו אני אבחר. המקום שלדורות יקרא המקום אשר יבחר ה'.

אחד הפסוקים המרכזיים בפרשה הוא הפסוק אלהים יראה לו השה לעלה בני. זהו פסוק מפתח בפרשת העקֵדה. האמירה הזאת מביאה בסופו של דבר את אברהם לקרוא למקום 'ה' יראה', הוא המקום 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה'. כלומר: הפסוק הזה קבע את המקום למקום הבחירה, שבו באה לידי בִטוי לא רק בחירתו כמקום השראת השכינה לדורות, אלא גם בחירת ה' בזרעו של יצחק. אלהים ראה לו את השה. את יצחק. באותו מעמד קדש לו ה' את יצחק וזרעו לדורות. האיל קרב במקומו, אבל אלהים ראה את יצחק. לכן נקרא גם המקום כך, ולדורות מצֻוִּים כל ישראל לעלות ולהראות באותו מקום לפני ה'.

האיל הוא בהמה טהורה. הוא נבחר לקרבן לפני ה', במקום אשר יבחר ה', ומאת האיש אשר יבחר ה'. יש בפרשה גם בהמה טמאה. החמור. החמור הוזכר כדי להראות שיצחק נבחר מבין אחרים. הנערים נשארים מרחוק, עם החמור. ולא בכדי דרשו חכמים על הפסוק הזה שהגויים הם עם הדומה לחמור. זה הדבר שמלמד הפסוק הזה. אל מקום הבחירה רשאים להתקרב רק הנבחרים. השאר צריכים להשאר מרחוק. הנבחרים יעלו ויראו שלש פעמים בשנה בהר ה' יראה.

פרשת העקדה באה ללמד על הבחירה. היא מלמדת שה' בוחר את המקום, את העובד, את תפקידו, ואת המעשה הנכון. אלהים יראה לו השה הינו ה' יבחר את הקרבן, וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו. ה' הוא הבעלים והוא יבחר מה נעשה והרי אנו קרבן לפניו, זוהי פרשת העקדה וזוהי מצות ראיה. גם אם בסופו של דבר אנו מקריבים איל, הרי אנו עצמנו עולים ונראים לפניו בעזרה. אנו באים לפני ה' ויעשה הוא כאשר יבחר. על זה יאמר היום בהר ה' יראה. זוהי מצות ראיה. וגם אם אין אנו שוחטים את עצמנו, לא נֵראה ריקם ונביא איל.

יחודה של פרשת העקדה הוא בכך שה' אומר, ה' בוחר, ה' מצוה, ומה שה' בוחר הוא הקדוש, ואותו אנו צריכים לעשות. לכן, כשאומר אברהם ליצחק "אלהים יראה לו השה", ה' לא רק יבחר  באיל, הוא יבחר ביצחק, וזרעו של יצחק יראה לפניו באותו מקום לעולם.

פרשת העקדה באה ללמד על הבחירה. היא מלמדת שה' בוחר את המקום, את העובד, את תפקידו, ואת המעשה הנכון.

נמצא אפוא שעבודת ה' באיל כמוה כהקרבת אדם את עצמו לפני ה'. לכן גם התקיעה בשופר של איל מעלה את זכרונו של אדם לפני ה'.

אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.

רבי ביבי אבא בשם ר' יוחנן אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק בני היה לי מה להשיב ולומר לפניך אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו את אומר והעלהו שם לעולה. ח"ו לא עשיתי כן אלא כבשתי את יצרי ועשיתי רצונך כן יהי רצון מלפניך ה' אלהי שבשעה שיהיו בניו של יצחק בני נכנסים לידי צרה ואין להם מי ילמד עליהם סניגוריא אתה תהא מלמד עליהם סניגוריא. ה' יראה את נזכר להם עקידתו של יצחק אביהם ומתמלא עליהם רחמים מה כתיב בתריה וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר וגו'. מהו אחר א"ר יודה בי ר' סימון אחר כל הדורות עתידין בניך ליאחז בעונות ולהסתבך בצרות וסופן להגאל בקרניו של איל הזה שנאמר וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן. רבי חונה בשם ר' חיננה בר יצחק כל אותו היום היה אברהם רואה את האיל נאחז באילן זה וניתור ויוצא נאחז בחורש זה וניתור ויוצא נאחז בסבך זה וניתור ויוצא אמר לו הקדוש ברוך הוא אברהם כך עתידין בניך נאחזים בעונות ומסתבכין במלכיות מבבל למדי ממדי ליון ומיון לאדום. אמר לפניו רבון העולמים יהיה כן לעולם א"ל וסופן להגאל בקרניו של איל הזה וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן. (ירושלמי תענית ב ד)

בראשית כא יז, ר"ה טז:

וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם:  וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ:  וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם:  קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ:

למה נאמר כאן "בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם"? בפשטות, אומר המלאך להגר: אע"פ שאת התרחקת ממנו וממקומו והלכת וישבת מנגד הרחק. ואין את צופה בו, ה' צופה בו ושומע את קולו מהמקום אשר הוא שם. לא אל קולך ובכיך שמע ה', אלא אל קול הנער. ולא מן המקום הזה שבו את יושבת ובו אני קורא אליך, אלא מן המקום אשר הוא שם.

והמלאך מבטיח להגר: כי לגוי גדול אשימנו. זאת לא רק הבטחה אלא טעם הצווי: קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ.

וישאל השואל, וכי מפני הגוי הגדול שיהיה, שיהיה פרא אדם, מפני כך ינצל? ולמה שמע אלהים אל קולו ולא אל קול הגר. על כך משיב המדרש ואומר: באשר הוא שם. מעשיו של אותה שעה הם הגורמים.[23]

בראשית טז ה, ר"ה טז:

וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר:  וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי:  וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה:  וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ:  וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ:

שני אנשים אמרו "ישפט ה' ביני ובינך". שרה לאברהם, ודוד לשאול. שרה אמרה זאת אחרי שהיא עשתה את כל המעשים, ואברהם רק שמע בקולה. והיא מתה תחלה.

שמות לב לב, תהלים סט כט, דניאל ז י, ר"ה טז:

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם:  וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב:  וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ:  וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי:

מה הוא אותו ספר אשר כתב ה'? רש"י מפרש שהספר הזה הוא התורה. הוא ספרו של ה' שנתן ביד משה ומשה מוזכר בו רבות. וכך לכאורה נראה. וה' אינו מקבל את בקשת משה ואומר מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. לא אמחה אותך כי אתה לא חטאת, אלא את החטאים אמחה.

על כך מקשים רבים מן המפרשים ואומרים: והלא את מי אפשר למחות מספר התורה מלבד משה. ושתי תשובות בדבר: א. אפשר שכונת דברי ה' היא לא שימחה את הרשעים, אלא ר"ל אותך לא אמחה כי אתה לא חטאת. ב. אפשר שהיו חוטאים בתורה, אלא שאין אנו יודעים עליהם כי ה' מחה אותם מספרו.

אמנם, על אף התשובות מקשים המפרשים קושיות נוספות. והם מלמדים שיש לה' ספר שבו נכתבים החיים. וראיה לדבריהם הפסוק בתהלים, שודאי נכתב על פי הפסוק האמור כאן: "תְּנָה עָוֹן עַל עֲוֹנָם וְאַל יָבֹאוּ בְּצִדְקָתֶךָ:  יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ". ואף בדניאל מצאנו שבעת הדין נפתחים ספרים במרום: "חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק:  נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי אֶלֶף אלפים יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ וְרִבּוֹ רבון קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ".

יתר על כן, משמע שלא רק הזכאים נכתבים בספר אלא אף החיבים. שאל"כ למה היה דוד צריך לומר "יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ"?

דניאל יב ב, יונה ג י, זכריה יג ט, ישעיהו סו כד, תהלים מט, קטז, ר"ה טז:-יז:

דין סליחה וכפרה

רבים מספור הם המקומות שבהם מזכיר הכתוב שה' דן את עולמו ונותן שכר לצדיקים ועֹנש לרשעים, ושיש שכר לעם צדיק ועֹנש לעם רשע. לא נוכל לפרטם כי רבים הם ואף אין צֹרך בכך שהרי הדבר ידוע ומפורסם ואמור במקומות רבים. כמו כן במקומות רבים מאד הוזכר כחה של התשובה ושל הכפרה. ובמקומות רבים מצאנו אנשים שזעקו אל ה' שיסלח לחוטא, ומצאנו שה' שמע וסלח וכפר. כך היה גם בחטא העגל וגם בחטא המרגלים, שבשניהם הוזכרו שלש עשרה המדות שהוזכרו גם בסוגייתנו, ובארנו זאת בפד"ר.

בחטא המרגלים אמר ה' סלחתי כדברך, ואולם חי אני וכו'. ה' אמר שהוא סולח לישראל אבל לא לדור הזה. הדור הזה ימות במדבר.

בכמה מקומות מצאנו שבקשת הסליחה והתשובה לא התקבלה. או שלא התקבלה תחלה. או שלא התקבלה במלואה (כמו חטא המרגלים שהזכרנו). ומצאנו שנאמר על יאשיהו: "וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ:  אַךְ לֹא שָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה:  וַיֹּאמֶר ה' גַּם אֶת יְהוּדָה אָסִיר מֵעַל פָּנַי כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי אֶת יִשְׂרָאֵל וּמָאַסְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם". ולכן אומר ירמיהו בכמה מקומות שאין תקנה לגזרה אשר נגזרה על יהודה ואין הם יכולים לחזור בתשובה. כמו "כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָי ה'", "לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם ה'?", "הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ". ועוד פסוקים מעין אלה. משמע שיש גזרה שנגזרה ונחתמה. אמנם, ירמיהו עצמו במקומות רבים אומר לישראל שישובו בתשובה ויתקבלו, ועוד, מדוע ישָלח נביא לומר לעם שתשובתם לא תתקבל? וכי נביא נשלח כדי לומר לעם לשוב בתשובה או כדי לומר לעם שלא לשוב? לכן אפשר שגם במקומות שבהם אומר ירמיהו שלא תועיל התשובה, לא אמר כן אלא כדי להבהיל את העם על גֹדל חטאם כדי שישובו בתשובה.

כאמור, רבים מאד המקומות שבהם נאמר שה' דן את עולמו, את עמו ואת בניו. לא נעסוק כאן אלא בפסוקים שהובאו כאן.

תשובה מועילה. כמו שנאמר באנשי נינוה (ובמקומות רבים אחרים) "וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל מֶלֶךְ נִינְוֵה וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר:  וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ:  וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן  הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם:  מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד:  וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה".

וכן מצאנו לעתיד לבא: "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם:  וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה':  וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר". "כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף:  וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק:  וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אָמַר ה' צְבָאוֹת". גם ישעיהו וגם מלאכי מזכירים בנבואתם את הרשעים המציקים לצדיקים והמונעים את מצוות העם והמקדש, והם מנבאים שלעתיד לבא יֵעשה דין, ויבערו הרשעים ויֵעשו אפר. ישעיהו אומר שיבערו לנצח, ומלאכי אומר שיעשו אפר, ומסתבר ששניהם אמרו את דבריהם על דרך משל וכונתם שענשם של הרשעים יהיו לעולם, ויהיה הדבר גלוי לעין הצדיקים. ואף בני קרח עסקו בצדיקים והרשעים ואמרו: "זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה:  כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר וְצֻיּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ:  אַךְ אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה" ודניאל אומר זאת על תחית המתים: "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם: ס  וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד". מכאן משמע שיש שיקיצו לחיי עולם, יש שיקיצו לחרפות, ויש שלא יקיצו.

ומצאנו שבשעת הגאולה לא יִוָּתר אלא שליש, וגם הוא יענש: "וְהָיָה בְכָל הָאָרֶץ נְאֻם ה' פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ:  וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ אָמַרְתִּי עַמִּי הוּא וְהוּא יֹאמַר ה' אֱלֹהָי". מפשט הפסוקים עולה ששני שלישים מהעם יענשו על העוונות ויכרתו. (ולא ברור מלשון הכתוב אם יענשו על עוונותיהם או על עוונות העם). והשליש שישאר יובא באש כדי להוציא ממנו את הסיגים. משמע שגם השליש הזה עוד יעמוד בדין, יעבור באש, ורשעיו יכרתו ממנו. מכאן למדו שגם רשעים, אם הם רשעים שאינם גמורים אלא יש בהם גם צדק וגם רשע, יעברו באש ויצרפו ויחיו.

אבל כיון שבמקומות רבים נאמר שה' סולח לחוטאים, ונאמר שה' שומע אל תחנוני השבים אליו, ונאמר בשלש עשרה המדות שה' הוא רב חסד, סוברים ב"ה וחכמים נוספים שה' מכפר לשבים ומזכה את הבינוניים.

ומצאנו בתהלים שנאמר: "אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי:  כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא:  אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא:  וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא אָנָּה ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי:  חַנּוּן ה' וְצַדִּיק וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם:  שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ", כלומר: ה' שהוא חנון וצדיק ומרחם על הדלים שומע אל תחנוניהם וממלט אותם ממות. אפשר לפרש שדוד מבקש כאן על הצלה מיד אויביו המבקשים להמתו, אבל כיון שהוזכרו כאן רחמיו וחסדיו של ה' ודלותו של המבקש, מפרשים חכמים שגם הדל במצוות מרחם עליו ה' ושומע אל תחנוניו. וגם חנה עסקה בצדיקים והרשעים ובכך שה' משפיל רמים ומגביה שפלים ועונה לקוראיו. ונבאר את דבריה במגלה יד.

שמות יז יא, ר"ה כט.

עמלק

וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:  וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:  וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:  וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ:  וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: פ  וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:  וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי:  וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר: פ

אין זה המופת הראשון שעושה משה במטהו. יתר על כן, אין זה המופת הראשון שעושה משה במטהו כדי שבכך ידעו הכל את ה' ויאמינו בו. הלא כל מכות מצרים וקריעת הים נעשו במטה ובפירוש נאמרו על כל מכה טעמים כמו למען תדע כי אני ה'.

כאן לא נאמר הדבר. ועוד: כאן אמנם נאמר בתחלת הפרשה שמטה האלהים ביד משה, אבל כאשר הוא מרים את ידו, הוזכרה ידו ולא הוזכר המטה.

ולכן יש לשאול: וכי ידיו של משה עושות מלחמה?

ועוד: המופתים שנעשה במטה במצרים לא נעשו אלא במטה. אבל כאן הלא יהושע נלחם לפי חרב.

זה הדבר שבאה התורה ללמד כאן. גם כאשר יהושע בוחר אנשים ויוצא להלחם בחרב, יד ה' היא הלוחמת. אין זה מעשה פלא שנעשה בהרמת מטה. לא נאמר שמשה הרים את מטהו. כאן ישראל צריכים ללמוד שהם צריכים להלחם בחרב, ויד ה' היא הלוחמת לפניהם.

ולא קל הדבר. הפרשה מלמדת שהאיש המורה לעם את אמונת ה' צריך עזרה ותמיכה בידיו יותר מהאיש הלוחם. לא בקלות תהיינה ידיו אמונה.[24]

מלחמת עמלק באה בזמן שבו צריך להלחם בו בדרך הטבע, ואעפ"כ לדעת שה' הוא הנלחם. ה' אומר מחה אמחה, ואנו מצֻוּים לעשות זאת. וה' הוא הנלחם לנו בהסתר.

חטאו של עמלק האמור כאן הוא שלא ירא אלהים.[25] כפי שנאמר במפורש בפרשת כי תצא. ואת המלחמה במי שלא ירא אלהים הטילה התורה על ישראל, שייראו אלהים ויצאו כלפיו בחרב. מלחמת עמלק היא מלחמה על יראת אלהים.

במדבר כא ח, ר"ה כט.

וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ:  וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל:  וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל:  וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת  הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם:  וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי:  וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי:

גם הנחש בתורה דומה לעמלק שאת תפישתו והשקפתו בארנו לעילכה. הנחש הוא החטא. כבר מגן עדן. הוא אשר אינו רואה את ה' כמלך העולם, וסובר שיוכל האדם להתגבר ולהיות כאלהים. ושאין האדם צריך לירא מפני אלהים אלא אלהים הוא הירא שיהיה האדם כאחד ממנו. כעמלק. משרש נחש יצא צפע. השרש נחש מלמד על סוגים שונים של נִחושים, שכעמלק ענינם קריה בדרך ואמונה בכחו של יד המקרה. המנחשים מנחשים בפור.[26]

הנחשים השרפים נושכים את העם כאשר אינם יודעים את מעלתה של ארץ ישראל. בהיות ישראל עיף ויגע, וקצרה נפשו בדרך, ושואל מדוע יצא ממצרים, אז יוצא ישראל לגלות, ואז ה' מסתיר פניו מהם והיה לאכול. אז מגיעים השפלים שבאויבים ומזנבים את ישראל. וזהו מעשה נחש.

גם כשבא נחש העמוני, רצה להטיל חרפה על ישראל. הנחש הוא הנושך בעקב.

ואז התגלתה המלכות.

מתוך כל אלה למדו חכמים שגם המופת האמור בנחש בא ללמד שלא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, אלא ה' אלהיו עמו. ומתוך כך למדו כאן כמה שלמדו.

ההסתכלות כלפי מעלה כדי להנצל מהנחש ומעמלק, היא המלכת ה'כה, כמו שבארנו. לכן היא אמורה בדברי חכמים עם הכונה להמליך את ה' בשופר. (וכן עם המגלה).

והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נימוקים.

יחזקאל ט-י, ר"ה לא.

גלות השכינה

יחזקאל מתאר כיצד במראה הנבואה הוא הובא לירושלים וראה את השכינה גולה:

וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּקְרָא אֶל הָאִישׁ הַלָּבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר קֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו: ...  וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אֶל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרֻבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם:  וַיֹּאמֶר אֶל הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיֹּאמֶר בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל אֶל תַּחַת לַכְּרוּב וּמַלֵּא חָפְנֶיךָ גַחֲלֵי אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרֻבִים וּזְרֹק עַל הָעִיר וַיָּבֹא לְעֵינָי:  וְהַכְּרֻבִים עֹמְדִים מִימִין לַבַּיִת בְּבֹאוֹ הָאִישׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת הֶחָצֵר הַפְּנִימִית:  וַיָּרָם כְּבוֹד ה' מֵעַל הַכְּרוּב עַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּמָּלֵא הַבַּיִת אֶת הֶעָנָן וְהֶחָצֵר מָלְאָה אֶת נֹגַהּ כְּבוֹד ה':  וְקוֹל כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים נִשְׁמַע עַד הֶחָצֵר הַחִיצֹנָה כְּקוֹל אֵל שַׁדַּי בְּדַבְּרוֹ: .... וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי בִּנְהַר כְּבָר:  וּבְלֶכֶת הַכְּרוּבִים יֵלְכוּ הָאוֹפַנִּים אֶצְלָם וּבִשְׂאֵת הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם לָרוּם מֵעַל הָאָרֶץ לֹא  יִסַּבּוּ הָאוֹפַנִּים גַּם הֵם מֵאֶצְלָם:  בְּעָמְדָם יַעֲמֹדוּ וּבְרוֹמָם יֵרוֹמּוּ אוֹתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּהֶם:  וַיֵּצֵא כְּבוֹד ה' מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים:  וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ לְעֵינַי בְּצֵאתָם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וַיַּעֲמֹד פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' הַקַּדְמוֹנִי וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה:  וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה:  וַיַּעַל כְּבוֹד ה' מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר:  וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתְּבִיאֵנִי כַשְׂדִּימָה אֶל הַגּוֹלָה בַּמַּרְאֶה בְּרוּחַ אֱלֹהִים וַיַּעַל מֵעָלַי הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי:  וָאֲדַבֵּר אֶל הַגּוֹלָה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר הֶרְאָנִי:

הנבואה הזאת עוסקת בגלות השכינה. היא מלמדת שבגלות ישראל גולה עמהם השכינה.

חכמים דרשו עשר גלויות. לא נאמרו כאן עשר, אבל המדרש הוסיף כאן פסוקים ממקומות אחרים. הפסוקים ממשלי לא עוסקים בגלות השכינה אלא בחכמת אדם לעצמו. אבל נאמר לכל אדם שטוב לשבת על פנת גג או בארץ מדבר מבית מדינים, הרי שגם השכינה גולה מביתה כשנעשה בית מדינים. וכיון שהושע מתנבא שה' יעזב את עמו וישוב אל מקומו, הרי עוד נבואה על גלות השכינה.

כנגד גלות השכינה בחורבן בית ראשון, מונה המדרש את גלות הסנהדרין בחורבן בית שני. בבית שני לא היתה שכינה כמו בבית ראשון, אבל היתה סנהדרין. ותולדות נדידתה היו ידועות.

עשר מסעות נסעה שכינה מקראי מכפרת לכרוב ומכרוב לכרוב ומכרוב למפתן וממפתן לחצר ומחצר למזבח וממזבח לגג ומגג לחומה ומחומה לעיר ומעיר להר ומהר למדבר וממדבר עלתה וישבה במקומה שנאמר אלך אשובה אל מקומי מכפרת לכרוב מכרוב לכרוב ומכרוב למפתן דכתיב ונועדתי [לך שם ודברתי] אתך מעל הכפרת וכתיב וירכב על כרוב ויעף וכתיב וכבוד אלהי ישראל נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו אל מפתן הבית וממפתן לחצר דכתיב וימלא הבית את הענן והחצר מלאה את נגה כבוד ה' מחצר למזבח דכתיב ראיתי את ה' נצב על המזבח וממזבח לגג דכתיב טוב לשבת על פנת גג מגג לחומה דכתיב והנה ה' נצב על חומת אנך מחומה לעיר דכתיב קול ה' לעיר יקרא ומעיר להר דכתיב ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר ויעמד על ההר אשר מקדם לעיר ומהר למדבר דכתיב טוב שבת בארץ מדבר וממדבר עלתה וישבה במקומה דכתיב אלך אשובה אל מקומי וגו'.

שמות כד טז, יומא ד.

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם:  וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים:  וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם:  וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:  וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה’ עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:  וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה’ כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.

נחלקו חכמים בשאלה מתי היו הדברים האמורים כאן, האם הדברים האמורים כאן ארעו כסדרם, ואחרי מעמד הר סיני היה המעמד האמור כאן, או שכל האמור כאן חוזר ומתאר שנית את האמור בפרשת יתרו, וששת הימים האמורים כאן הם ששת הימים שלפני מתן תורה.

יומא כח: – ראה קדושין פב.

נחמיה ח ד, ט ד, יומא סט:

הריגת יצר ע"ז

מצאנו כמה פסוקים המתארים את אבוד הרשעה בראשית ימי בית שני. כך מצאנו בדברי זכריה:

וַיֵּצֵא הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה הַיּוֹצֵאת הַזֹּאת:  וָאֹמַר מַה הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה הַיּוֹצֵאת וַיֹּאמֶר זֹאת עֵינָם בְּכָל הָאָרֶץ:  וְהִנֵּה כִּכַּר עֹפֶרֶת נִשֵּׂאת וְזֹאת אִשָּׁה אַחַת יוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הָאֵיפָה:  וַיֹּאמֶר זֹאת הָרִשְׁעָה וַיַּשְׁלֵךְ אֹתָהּ אֶל תּוֹךְ הָאֵיפָה וַיַּשְׁלֵךְ אֶת אֶבֶן הָעֹפֶרֶת אֶל פִּיהָ.

וכך גם בנחמיה. נחמיה מספר שהעם נאספו אל ירושלים בתחלת ימי בית שני, קראו בספר התורה וחזרו בתשובה על חטאיהם. וכך נאמר שם:

וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם:  וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם:  וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה’ אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה’ אֱלֹהֵיהֶם: פ  וַיָּקָם עַל מַעֲלֵה הַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ וּבָנִי קַדְמִיאֵל שְׁבַנְיָה בֻּנִּי שֵׁרֵבְיָה בָּנִי כְנָנִי וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל ה’ אֱלֹהֵיהֶם.

בהמשך מתואר כיצד זעקו ישראל אל ה', וסִפרו על כך שלאֹרך כל ימי עם ישראל חטא עם ישראל וה' העניש אותם. ולכן הם מבקשים רחמים, וכורתים אמנה שלא יחטאו עוד:

מַחֲזִיקִים עַל אֲחֵיהֶם אַדִּירֵיהֶם וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת ה’ אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו:  וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ:  וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחוֹת וְכָל שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר לֹא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ וְנִטֹּשׁ אֶת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וּמַשָּׁא כָל יָד:  וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ:  לְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּמִנְחַת הַתָּמִיד וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים וְלַקֳּדָשִׁים וְלַחַטָּאוֹת לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ.

נאמר כאן שישראל מתחיבים שלא להתחתן עם עמי הארצות, ושלא לחלל שבת. אלה החטאים המרכזיים של אנשי אותו דור. ואולם, לא נזכר כאן שהם מתחיבים שלא לעבוד ע"ז. דוקא החטא המרכזי שהוזכר בנביאים כטעם לחורבן הבית, לא הוזכר אצל אנשי בית שני. מכאן דרשו חכמים שבימי הבית השני נמסר יצר עבודה זרה בידי ישראל. שוב לא חטאו בו ולא חששו מפניו. בית שני נבנה אחר תקון החטא הזה (אם כי לכאורה חזר ונעור כשבאו היונים והעמידו צלם בהיכל). החטא שאנשי בית שני חוששים מפניו הוא החתונה עם עמי הארצות.

המדרש לומד מכאן שישראל בקשו רחמים ובטלו את היצר שהביא לחורבן הבית. ואכן אנו מוצאים שבזמן בית שני לא עבדו ע"ז. (מלבד בתקופת יון).

הריגת יצר ע"ז גם היא נתפשת במדרש במסכת סוכה כדבר שראוי להתאבל עליו. כדי להבין זאת נתבונן במדרש של מסכת יומא.

אם הדבר העקרי שאותו בא המדרש ללמד הוא בטול יצר ע"ז, מדוע הביא המדרש גם את החלק השני שלו, העוסק בבטול יצר עריות? המדרש הביא את החלק הזה[27] כדי לומר: עִקר טענתכם בטלה. טענתם "כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא", ולא היא. היצר נברא לקיומו של העולם ולא כדי לספק לעם חידון נושא פרסים. כיון שהיצר נחוץ לקיום העולם – לא יאבד ה' את עולמו מפני השוטים או הנכשלים ביצרם, כי עולמו עִקר והם ושכרם טפל. והם עצמם לא נִתְּנו לעולם אלא כדי שיקבל בהם העולם שכרו ובנינו. לאחר שנבראו ונִתן להם תפקיד בעולמו של ה', יקימוהו ויקבלו שכרם. אבל לא בשביל זה הם נבראו. הם נבראו לבניינו של עולם והיצר נברא לבניינו של עולם. הם נבראו למלא תפקיד בעולם והיצר נברא למלא תפקיד בעולם, ולא למענם ולמען שכרם נבראו היצר והעולם. את הדבר הזה הם הבינו ולמדו אחרי שרצו לבטל את יצר העריות. לכן, כעת הם הבינו שפלגא ברקיעא לא יהבי. כי היצר הוא דבר אמִתי הקים בעולם לצורך בנינו, ולא דבר שנבנה למשחק ומבחן לאדם לחדודי שמעתא.[28]

מכאן נוכל להבין את התאור של המדרש. המדרש מתאר את עצמתו של היצר הזה. הוא דומה לגוריא דנורא, וקולו חזק מאד.

אין להרוג את היצר, כי כמו שאמרנו – הוא נחוץ לקיום העולם. ה' מרחם עליו. הדרך להלחם בו היא לאטום אותו ולא לשמוע את קולו. כל עוד לא ישמע קולו – נוכל לגבור עליו.

ומכאן נוכל להבין מדוע המדרש בסכה נב אומר שהריגת היצר היא דבר שיש לבכות עליו. היצר נחוץ לקיום העולם. היצר הזה נחוץ לצורך החִבור אל ה'. נאלצנו לאטום אותו בתוך עופרת, אך זה דבר שיש לבכות עליו, לא פחות ממשיח בן יוסף.

אם אין לנו יצר עבודה, אין חשש שנעבוד עבודה זרה, אבל גם את ה' אנו עובדים פחות טוב ובפחות שמחה.[29]

ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול מאי אמור אמר רב ואיתימא רבי יוחנן בייא בייא היינו האי דאחרביה למקדשא וקליה להיכליה וקטלינהו לכולהו צדיקי ואגלינהו לישראל מארעהון ועדיין מרקד בינן כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתב בה אמת אמר רב חנינא שמע מינה חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא מסרוהו ניהליהו נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים אמר להו נביא לישראל היינו יצרא דעבודה זרה שנאמר ויאמר זאת הרשעה בהדי דתפסוה ליה אשתמיט ביניתא ממזייא ורמא קלא ואזל קליה ארבע מאה פרסי אמרו היכי נעביד דילמא חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא אמר להו נביא שדיוהו בדודא דאברא וחפיוהו לפומיה באברא דאברא משאב שאיב קלא שנאמר ויאמר זאת הרשעה וישלך אתה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה אמרו הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה בעו רחמי ואמסר בידייהו אמר להו חזו דאי קטליתו ליה לההוא כליא עלמא חבשוהו תלתא יומי ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח אמרי היכי נעביד נקטליה כליא עלמא ניבעי רחמי אפלגא פלגא ברקיעא לא יהבי כחלינהו לעיניה ושבקוהו ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה.

משלי כג לא, יומא עד:עה.

 בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי:  וְתַעְלֹזְנָה כִלְיוֹתָי בְּדַבֵּר שְׂפָתֶיךָ מֵישָׁרִים:  אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת ה' כָּל הַיּוֹם:  כִּי אִם יֵשׁ אַחֲרִית וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת:  שְׁמַע אַתָּה בְנִי וַחֲכָם וְאַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ לִבֶּךָ:  אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ:  כִּי סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה:  שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ:  אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה:  גִּול יָגִול אֲבִי צַדִּיק וְיוֹלֵד חָכָם יִשְׂמַח בּוֹ:  יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ:  תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה:  כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה וּבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה:  אַף הִיא כְּחֶתֶף תֶּאֱרֹב וּבוֹגְדִים בְּאָדָם תּוֹסִף:  לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מִדְיָנִים לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם:  לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ:  אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן בַּכֹּיס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים:  אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ:  עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת:  וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב יָם וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל:

הפסוקים האלה מזהירים את האדם לא להיות עם שותי היין הסובאים, כי הם עוזבים את החכמה והולכים אל זרות. (ולכן טוב שילך האדם בדרך הטובה שהורוהו אביו ואמו, ולא ילך עם חבריו הרעים הסובאים הבוררים להם דרך אחרת זרה). האשה הזרה המוזכרת כאן יכולה להתפרש כפשוטה, והיא יכולה להתפרש כמשל לדרך זרה שאינה דרך החכמה. נראה שר"א ור"א התקשו במלה מישרים האמורה כאן, שבד"כ היא נאמרת על ההולך ישר ותמים. אבל הקורא את כל הפרק יראה מיד כי כאן יש לפרש אותה אחרת. שהשותה יין שוטה מן הדרך, והולך הישר לפניו אל הרע.

בראשית ג יד, ישעיהו סה כה, יומא עה

אחרי חטא האכילה מעץ הדעת טוב ורע, קלל ה' את הנחש, האשה והאיש:

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל  גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ:  וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: ס  אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.

בפשטות נראה היה לבאר שאין הנחש שבע מן העפר שהוא אוכל, אלא שמתוך שהוא הולך על גחונו, העפר נכנס את תוך פיו בכל עת. וכן אנו רואים שאין הנחשים אוכלים עפר לשבעם.

אמנם, בנבואה לעתיד לבא אומר ישעיהו:

זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל  הַר קָדְשִׁי אָמַר ה'.

אע"פ שזאת נבואה לעתיד לבא, ואינה מתארת את קללת הנחש אלא את הברכה לעתיד לבא, נִכר שישעיהו נתן לנחש את העפר (ולא נתן לו תבן כמו לאריה) בגלל שהוא התבסס על הפסוק בספר בראשית. ומכאן שראוי שאכן יאכל הנחש עפר.

מכאן דרש ר' יוסי שהקללה לנחש ברכה היא, שהרי מוצא הוא מזון בכל מקום. וקללותיו של ה' חלק מבנין העולם הן. ואף האשה שאישה ימשול בה, כיון שהוא רץ אחריה, הרי סופו לעשות את רצונה אע"פ שהיא המחויבת לו. אבל ר"א ור"א דרשו את הדברים כפשוטם. שקללה היא לנחש. ולא שימצא מזון בכל מקום. שהרי עינינו הרואות שאין העפר משביע את הנחש. ואפשר שגם דברי ר"א ור"א הם משל ליצר הרע (שהרי הנחש נמשל כאן ליצר הרע), כי כך דרכו של יצר הרע, שהוא מרעיב את האדם ואינו משביעו, וסופו של האדם ההולך אחר יצרו לטעום טעם עפר עד שובו לעפרו. (הם דרשו את הפסוק מישעיהו למרות שהוא מדבר על העתיד לבא, ולא את הפסוק מבראשית שלכאורה ממנו היה ראוי לדרוש, ונראה שעשו כן מהטעם שהזכרנו, שאלמלא הפסוק בישעיהו היה הפסוק מבראשית מתפרש אחרת).

ונחש עפר לחמו רבי אמי ורבי אסי חד אמר אפילו אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר וחד אמר אפילו אוכל כל מעדני עולם אין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל עפר.

אמר רבי יוסי בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם מקניט את חבירו יורד עמו לחייו אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן קלל את הנחש  עולה לגג מזונותיו עמו יורד למטה מזונותיו עמו קלל את כנען אוכל מה שרבו אוכל ושותה מה שרבו שותה קלל את האשה הכל רצין אחריה קלל את האדמה הכל ניזונין הימנה.

במדבר יא ה, יומא עה.

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה:  וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ:  וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה':  וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:  זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת  הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים:  וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ:  וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח:  שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן:  וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו:  וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע...

העם מתלוננים על אשר היה להם במצרים ואין להם במדבר. במצרים יש יאור ויש בו דגים, ויש שדות ירק על שפת היאור[30]. אבל לאור כל חטאי ותלונות ישראל מאז צאתם ממצרים ועד היום, נראה שגם אם האמתלא שמצאו ישראל היא הדגים והקשואים והחציר, הרי מה שבאמת מפריע להם הוא לקיחתם לעם לה'. הם לא רוצים דגים וקשואים, הם רוצים להיות חלק ממצרים ולא להיות בני ישראל ההולכים אחר ה' ותורתו. גם אם בפיהם הם רוצים בשר, בלבם הם רוצים תאות כל בשר. על זה בוכה העם למשפחותיו מיציאת מצרים ועד היום.

נאמר כאן "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ", בפשטות כונת הדברים היא שכל משפחה ומשפחה בכתה בפתח אהלה. אלא שיש לשאול מדוע הוזכרו כאן המשפחות. לכן דרשו חכמים שעל זה בכה העם. עומד איש בפתח אהלו ונושא את עיניו אל האהלים האחרים.

מפשט הכתוב עולה שתלונתם של ישראל היתה שלא כהוגן והיתה חטא. לכן דרשו חכמים שנתחיבו כליה. מפשט הכתובים עולה שהמן דבר טוב הוא וטעמו טוב, ומכאן דרשו חכמים כפי שדרשו.

אכילת המן היורד מיד ה' היא קשה. כמובן, מצד אחד האדם אינו צריך להתאמץ. הוא אינו צריך לחרוש ולזרוע ולדאוג למזונותיו, והוא מקבל טעם כצפיחית בדבש וכטעם לשד השמן[31]. אך מנגד, הוא תלוי בה'. אכילת המן מחייבת מאמץ תורני. היא מחייבת לכוון את הלב בכל עת לקב"ה. היא מחייבת קרבה לה', והקרוב אליו מתגלים עוונותיו. הוא לא יכול לחטוא בסתר. וכפי שמלמד המדרש כאן. כל מה שאדם מנסה להסתיר מעיני סובביו ומעיניו שלו מתגלה בקרבה לה'. כשאוכלים מיד ה' נִכר מי צדיק ומי רשע. לכן דרשו חכמים כפי שדרשו כאן. המן כזרע גד הוא. פשוטו שמראהו כמראה גד. מדרשו שהוא כדברי תורה וכדברי אגדה. אבל כך הלא עולה מדברי משה שאמר "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם". אכילת המן נסיון גדול היא. העם רוצה את דגת מצרים וקשואיה, ולא את הקִרבה לה'. הקִרבה לה' מרתיעה. העם נע ועומד מרחוק.

אבל אכילת המן גם מלמדת שה' ממציא לכל אדם את כל צרכיו. לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם. מכאן דרשו חכמים שירדו עם המן גם תכשיטים, אבנים טובות ומרגליות. ולכן גם דרשו את המלה נשיאים כפי האמור. אין זה פשטה של המלה נשיאים, אבל מן הכתוב עולה שבמדבר ספק ה' את כל צרכיהם של ישראל בדרך נס. דרך נס שהיא דרכו של הטבע. לכן מתבקש לומר שכל צרכיהם ירדו עם המן.

תהלים עח כה, יומא עה:

בספר תהלים מתואר המן כך:

וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח:  וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ:  לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע:  יַסַּע קָדִים בַּשָּׁמָיִם וַיְנַהֵג בְּעֻזּוֹ תֵימָן:  וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף:  וַיַּפֵּל בְּקֶרֶב מַחֲנֵהוּ סָבִיב לְמִשְׁכְּנֹתָיו:  וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם:

המן הוא דגן שמים והוא לחם אבירים. למה הוא נקרא לחם אבירים? אלו אבירים אוכלים אותו?

אפשר לפרש שלחם אבירים אינו לחם של אבירים, אלא לחם חשוב, לחם אבירוּת. יש בלשון העברית דברים מעין אלה. אבל אם נאמר שלחם אבירים הוא לחם של אבירים, והמן הוא לחם אבירים, הרי שאין לנו לומר אלא שהאבירים האמורים הם צבא השמים. וכי יש לנו על האדמה מי שהלחם הזה הוא לחמם? ומכאן האמירה "לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ", כלומר: אע"פ שאינו אלא איש, אכל הוא לחם אבירים. שהרי המן דגן שמים הוא. הרי שהוא לחמם של השמים ויושביהם. אמנם, כיון שמשה עצמו בהיותו בשמים לחם לא אכל ומים לא שתה, הרי שאין צבא השמים אוכלים. ואולם אפשר שאוכלים הם אלא שאין הם מוציאים גללים. ולפי זה נחלקו כאן חכמים.

ויקרא כג מג, סכה יא:

לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:

נאמר כאן כי בסכות הושבתי, משמע שה' הוא שהושיב את ישראל בסכות[32]. ואולם, גם אם ה' הוציא את ישראל למדבר והם ישבו בו בסכות, הדבר בכלל הלשון כי בסכות הושבתי. לא מצאנו סכות במדבר. אמנם, המקום הראשון בו חנו ישראל אחר צאתם ממצרים נקרא שמו סכות, ואפשר שכך נקרא שמו משום שחנו שם ישראל בסכות, וכך חנו אח"כ בכל מסעיהם. ואולם, בכמה מקומות מצאנו שישראל יושבים באהלים, וסכות לא נזכרו.

עננים נזכרו גם נזכרו בכמה מקומות. בד"כ ענן הוא התגלות של ה'. ה' הולך לפני ישראל בעמוד ענן, עננו על הר סיני ועל המשכן ועוד. אבל בכמה מקומות מצאנו שעננו על ישראל. אפשר לדרוש זאת על גלוי שכינה. אבל המכילתות דרשו על עננים הסוככים על ישראל ומגנים עליהם.

ירמיהו משבח את ישראל על לכתם במדבר.

מצאנו פסוקים המגנים את המתלוננים, ועוסקים בכך שה' נשא את ישראל במדבר כאשר ישא איש את בנו.

לכן מדרשים רבים מפארים את נסי ה' לישראל במדבר.

נראה שהמחלוקת לגבי הסכות היא בשאלה האם כל חג נחגג רק לזכר נסים שעשה ה' לישראל, או שאפשר שהחג ילמד את ישראל ללמוד מאבותיהם וללכת אחר ה' גם למדבר.

כי בסכות הושבתי את בני ישראל ענני כבוד היו דברי רבי אליעזר רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם.

ישעיהו ה, שיר השירים ז, סכה מט. נג

אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן:  וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים:  וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי:  מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים:  וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס:  וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר:  כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה.

בפשטות, הנמשל לכרם הוא עם ישראל. כך אמור כאן בפירוש. ואולם, כאשר ישראל חוטאים, הכרם הנתן לשממה הוא המקדש והארץ. לכן נראה שהמגדל והיקב הם המזבח והשתין. המזבח הנראה כמגדל, והשיתין הנראים כיקב חצוב והמלאים יין והם חלק מעם ישראל. כפי שכתבנו בכמה מקומות שהמזבח הוא צד העובד במקדש. במקדש נפגשים שמים וארץ, ה' וישראל. המזבח הוא מזבח אדמה, הוא הצד של ישראל. לכן דרשו חכמים פסוקים שהם משל לישראל, הן משיר השירים והן מישעיהו, כך שהם משל גם על המזבח.

המזבח הוא הצד של העובד, והוא עומד כנגד קדש הקדשים והארון, שם כביכול מתגלה השכינה. שם ה' נראה בענן.

כך דרשו חכמים על השתיה והשיתין. השתיה היא תשתית קדש הקדשים, השיתין הם תשתית המזבח. חכמים דרשו שהושתת העולם מהשתיה (יומא נד:), והשיתין נבראו בששת ימי בראשית. ה' השתית את עולמו, וברא בו את מקום עבודת האדם.

עוד דרשו חכמים שהעולם הושתת מהשתיה, והאדם נברא ממקום המזבח.

ולהלן דורשת הגמ' שהשיתין הם מקום המים. משם עולים המים ומשקים את העולם. הדבר אמור עם נסוך המים של חג הסכות, ולעיל למדנו על הסכות מהאד שעולה מן הארץ ומשקה את האדמה וממנו נוצר האדם. המקדש הוא מקום המפגש בין האדם לה', ובין השמים לארץ. מקום המזבח הוא המקום שממנו עולה האדם מן האדמה. וממנו מושקים כל פני האדמה, המביאה פרנסה לאדם. כדי להעלות את המים יש לשיר שירים לה', להתפלל על המים. כדי שהמים לא יעלו וישטפו את העולם יש צרך בשמו הגדול שנכתב בקדושה. הבטחת ה' שאין המים עולים ושוטפים.[33]

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שיתין מששת ימי בראשית נבראו שנאמר חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן חמוקי ירכיך אלו השיתין כמו חלאים שמחוללין ויורדין עד התהום מעשה ידי אמן זו מעשה ידי אומנותו של הקדוש ברוך הוא.

בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח ליכא דקאמר ליה מידי אמר דוד כל דידע למימר ואינו אומר יחנק בגרונו נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה אמר ליה שרי כתב שם אחספא ושדי לתהומא ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי כי חזי דנחית טובא אמר כמה דמידלי טפי מירטב עלמא אמר חמש עשרה מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי ואוקמיה באלפי גרמידי.

זכריה יב י, סכה נב

משיח בן יוסף

זכריה מנבא על מלחמה עתידית שבה ילחמו כל הגויים על ירושלים, ובמלחמה הזאת יתאבלו אנשי ירושלים על האויב שהם הרגו:

וְהוֹשִׁיעַ ה’ אֶת אָהֳלֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְמַעַן לֹא תִגְדַּל תִּפְאֶרֶת בֵּית דָּוִיד וְתִפְאֶרֶת יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם עַל יְהוּדָה:  בַּיּוֹם הַהוּא יָגֵן ה’ בְּעַד יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדָוִיד וּבֵית דָּוִיד כֵּאלֹהִים כְּמַלְאַךְ ה’ לִפְנֵיהֶם:  וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם:  וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר:  בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן:  וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית דָּוִיד לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית  נָתָן לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד:  מִשְׁפַּחַת בֵּית לֵוִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד:  כֹּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת מִשְׁפָּחֹת מִשְׁפָּחֹת לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד: ס

מדוע יתאבלו יושבי ירושלים על האויב? וכי ראוי להתאבל עליו?

לכן מבאר המדרש שהמלחמה הזאת לא תהיה עם סתם עמים. היא תהיה מלחמה עם ממלכת ישראל, שתפקידה לבטל את מלכות ישראל, ולהשיב את המלוכה לדוד וזרעו.

תפקיד המלחמה הזאת היא להרוג את מלך ישראל, כדי שרק דוד ימלוך.

זכריה אומר שלעתיד לבא, או אולי כבר בימי זכריה עצמו, יש לבטל את החטא של ימי בית ראשון ולאחד בחזרה את הממלכה.

גם הבריתא הסמוכה אומרת שלעתיד לבא ימות משיח בן יוסף, ובפשטות הכונה: כדי שתתבטל מלכות ממלכת ישראל.

כך נראה להסביר את המדרש. אמנם ההסבר הזה קשה בכמה קושיות. הלא בימי זכריה מלכות ישראל כבר לא היתה קימת. למה צריך אפוא זכריה לנבא על מלחמה בה? ועוד, הלא הנבואה מדברת על מלחמה עם כל העמים.

עדין אפשר לומר שהדרשן דרש כפי שדרש למרות הקושיות. אבל רבים מהמפרשים פרשו שלעתיד לבא יהיו שני משיחים. וכך לכאורה עולה מהמדרש הסמוך המתאר את משיח בן יוסף כאחד מגודעי הגלות. למלך ישראל יש תפקיד בהשבת ישראל לארצם. כך הבריתא דורשת נבואה מוקדמת יותר של זכריה:

וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אַרְבַּע קְרָנוֹת:  וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי מָה אֵלֶּה וַיֹּאמֶר אֵלַי אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת יְהוּדָה אֶת  יִשְׂרָאֵל וִירוּשָׁלִָם: ס  וַיַּרְאֵנִי ה’ אַרְבָּעָה חָרָשִׁים:  וָאֹמַר מָה אֵלֶּה בָאִים לַעֲשׂוֹת וַיֹּאמֶר לֵאמֹר אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת יְהוּדָה כְּפִי אִישׁ לֹא נָשָׂא רֹאשׁוֹ וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה לְהַחֲרִיד אֹתָם לְיַדּוֹת אֶת קַרְנוֹת הַגּוֹיִם הַנֹּשְׂאִים קֶרֶן אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה לְזָרוֹתָהּ.

הגמ' שם אומרת שאחד מאותם ארבעה חרשים הגודעים את הגלות, הוא מלך ישראל.

גם את המדרש הזה אפשר לבאר שכיון שישנה מלכות ישראל – גם היא תשוב. אבל כאן זה כבר יותר קשה.

הסוגיא דורשת שאותו משיח צריך למות. אי אפשר לקומם את הבית השני אם יהיו בו שני משיחים. חלק מהגאולה הוא גם מותו של המשיח השני. אמנם בתחלת ספר זכריה מוזכרים החרשים הגודעים את הגלות, ואחד מהם הוא מלך ישראל, אבל אי אפשר להשאיר את מלך ישראל לאורך זמן. הוא לא יוכל להתקיים בימי הבית השני. יש להלחם בו ולהרגו.

כך נראה להסביר את המדרש. אמנם ההסבר הזה קשה בכמה קושיות. הלא בימי זכריה מלכות ישראל כבר לא היתה קימת. למה צריך אפוא זכריה לנבא על מלחמה בה? ועוד, הלא הנבואה מדברת על מלחמה עם כל העמים.

אולי בגלל הקושיות האלה, ואולי מטעמים אחרים, יש בסוגיא שם גם הסבר נוסף: המלחמה שזכריה מדבר עליה היא הריגתו של יצר עבודה זרה. הבית הראשון חרב בגלל עבודה זרה. הבית השני יבנה כאשר לא יהיה עוד יצר עבודה זרה. גם הדעה הזאת אומרת שכדי לבנות את הבית השני יש לתקן את אשר היה מקולקל בימי בית ראשון. אלא שהדעה הזאת מתמקדת בעבודה הזרה שהיתה בבית ראשון. ובשאלה מדוע יש להתאבל עליו ראה דברינו ביומא סט:

הא הספידא מאי עבידתיה פליגי בה רבי דוסא ורבנן חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג וחד אמר על יצר הרע שנהרג.

משיח בן דוד שעתיד להגלות במהרה בימינו אומר לו הקדוש ברוך הוא שאל ממני דבר ואתן לך שנאמר אספרה אל חוק וגו' אני היום ילדתיך שאל ממני ואתנה גוים נחלתך וכיון שראה משיח בן יוסף שנהרג אומר לפניו רבונו של עולם איני מבקש ממך אלא חיים אומר לו חיים עד שלא אמרת  כבר התנבא עליך דוד אביך שנאמר חיים שאל ממך נתתה לו וגו'.

ויראני ה' ארבעה חרשים מאן נינהו ארבעה חרשים אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ואליהו וכהן צדק.

יואל ב כ, סכה נב.

וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ:  וַיַּעַן ה' וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם:  וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה אֶת פָּנָיו אֶל הַיָּם הַקַּדְמֹנִי וְסֹפוֹ אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת:  אַל תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת:  אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם:  וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן:  וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר:  וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם:  וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם:  וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם: ס

הצפוני האמור כאן הוא הארבה המוזכר בנבואתו של יואל, או בני עם צפוני שעלו על ישראל כארבה לרוב. אבל כיון שהוא מוצג כאן כאויבו של ה', שהוא יענש כי הגדיל לעשות, והישועה תבוא כי הגדיל ה' לעשות, דורש המדרש שהוא אויבו של ה'. השטן הלוחם בה' ובישראל עמו בעולמו. והמדרש דורש שהוא שטן הוא יצר הרע, כי כשם שבעולמו של ה' אנו לוחמים בעמלק השטן וממליכים את ה', כך בתוך כל אדם ואדם יש להלחם באויבי ה' ולהמליך את ה'. כך משמע לפי הפשט בחלק מהפסוקים המוזכרים כאן. על ערלת הלב וטהרת הלב, ולב האבן והבשר, שלפי פשוטם מדברים על היצר הטוב והיצר הרע. הפסוקים במשלי וכן הפסוקים מתהלים המובאים להלן, לפי פשוטם עוסקים באויב וברשע בשר ודם, אבל כיון שגם השטן והיצר הרע הם אויביו של אדם, הרי גם הם בכלל האמורים כאן.

מדוע מעניש ה' את הארבה? כי הגדיל לעשות. אם אין מדובר כאן אלא על ארבה כפשוטו, מה טעם להדיחו אל ארץ ציה ושממה ולהעלות את באשו וצחנתו? גם מכאן ראיה שהארבה אינו אלא משל. חטאי ישראל גרמו לחורבן. העולם הוא מקום מלחמה בעמלק הוא השטן, הלוחם בתוך גופו של כל אדם, והלוחם נגד ישראל. היצר הרע קיים לא רק בתוך כל אדם ואדם, הוא הרוחות הרווחות בעולם ומפתות את הדור ומחטיאות את הדור.[34] רוח הזנונים שמתעה את העם ולבסוף בקרבם היא. אלה הגדילו לעשות והחטיאו את העם, ועל כן יענשו.

שמואל ב יב ד, סכה נב:

וַיִּשְׁלַח ה' אֶת נָתָן אֶל דָּוִד וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ:  לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד:  וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת:  וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו:

העשיר הוא דוד, הרש הוא אוריה, הכבשה היא בת שבע. למה הזכיר נתן את ההלך? מה מקומו כאן?

מכאן למדו חכמים שההלך הוא היצר הרע, היצר הרע הוא שגרם לדוד לחטוא, ולכן נראה שההלך במשל הוא היצר הרע. ומן המשל למדים אנו שהוא הולך וגדל.

סכה נב: – ראה ברכות לב.

תענית ל:

וְהָעָם נִחָם לְבִנְיָמִן כִּי עָשָׂה ה' פֶּרֶץ בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:  וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי הָעֵדָה מַה נַּעֲשֶׂה לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים כִּי נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה:  וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל:  וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֵת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן: ס  וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה:  וַיְצַוֻּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים:  וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן:  וְהָיָה כִּי יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לָרִוב אֵלֵינוּ וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ:

מובא בשם הגאונים שחג ה' אשר בשילו[35] מימים ימימה הוא חמשה עשר באב. אם נקבל את הפירוש הזה, הרי שהותר שבט בנימין לבא בקהל לא מן הדין אלא למעשה. התירו זקני העדה לבנימין לחטוף להם נשים.

המדרש אומר שדרשו את הפסוק "וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה", ולא נאסרו אלא הנשבעים עצמם. ולכן בניהם אינם בכלל זה. ואפשר שגם את הדבר הזה אפשר ללמוד מכלל מעשי זקני העדה. זקני העדה צוו את בני בנימין לחטוף לעצמם נשים, ואמרו לאבותיהן שאין אִסור בדבר כי לא הם נתנו להם. ממילא למדנו שלא נאסרו אלא הנשבעים עצמם[36].

עוד מובא כאן (וביתר באור בירושלמי כאן, והביאו רש"י כאן) שכלו מתי מדבר. ולפי הירושלמי היו המתים מתים רק בליל תשעה באב. בארו המפרשים שנותרו חוטאים בחטא המרגלים שלא מתו, והשמחה היתה על שנסלח לאותם חוטאים. אבל אין הכרח לפרש כן. אפשר לפרש כפשוטו, שכלו מתי המדבר ולכן באותה שנה לא מתו בתשעה באב. אלא שבני אותו דור שידעו זה ארבעים שנה שאנשים מתים בליל תשעה באב סברו שכך היא דרכו של עולם וכך יהיה לעולם. ואמנם מתי מדבר כלו אבל נענש עם ישראל לעולם על חטאם. וכשראו שאינם מתים עוד בליל תשעה באב עשוהו יו"ט.

על הושע בן אלה נאמר "בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל תֵּשַׁע שָׁנִים:  וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו". ומצאנו בדברי הימים ששלח חזקיהו שליחים אל כל שבטי ישראל לבא לעשות את הפסח בירושלים, משמע שיכלו לבא ומקצתם אכן באו. ומכאן שהושע לא מנע מהם.

עוד בארו שהותרו שבטים לבא זה בזה. ומבארת הגמ' שגם בנות יורשות נחלה הותרו, שהרי בת שאינה יורשת נחלה לא מצאנו שנאסרה. ועסקנו בדרשה זו בפד"ר. ולפי מה שבארנו שם גם הדבר הזה תלוי בכלוי דור יוצאי מצרים. והוא דומה להתר שבט בנימין מצד זה שהוא מתיר נשואי בת שבט אחד לבן שבט אחר. והוא דומה לבטול הפרוזדאות של הושע בן אלה מצד זה שהוא מאפשר לבני שבטי ישראל לעלות אל יהודהלה.

אולי משום כך חגגו חג המאחד את הכל, לא מבייש את מי שאין לו, ומזמין כל בחור לשאת בת מכל משפחה.

קהלת ב כו, מגלה י:

כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.

דברים אלה התקימו בצדיקים שירשו את הרשעים. דברים אלה התקימו גם במרדכי, שבית המן וכל אשר לו נמסרו לו. נמצא שכל אשר אסף וכנס המן נִתן למרדכי. המגלה עוסקת בכניסה ובכנוס. ישראל מפוזר ומפורד ואסתר אומרת למרדכי לכנוס אותם.

ישעיהו יד כב, מגלה י:

ושתי

בנבואתו של ישעיהו העוסקת בחורבנה של בבל נאמר:

הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ בַּעֲוֹן אֲבוֹתָם בַּל יָקֻמוּ וְיָרְשׁוּ אָרֶץ וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל עָרִים:  וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם ה':  וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד נְאֻם ה' צְבָאוֹת:

בבל תכרת וממלכה אחרת ששמה לא נזכר בנבואה הזאת תביס אותה. יכרתו לבבל שם ושאר ונין ונכד. אפשר היה לבאר זאת שיכרתו כל צאצאי בבל. וגם המלה שם מתאימה כדי ללמד את הדבר. שהרי אנו מוצאים בתורה שמי שאין לו צאצאים נכרת שמו. אבל אפשר גם לדרוש כמו שדורשים כאן, שיכרת שמה כפשוטו. יכרתו כתבה ולשונה. ושלא כממלכת בבל שכפתה על כל העמים שכבשה את לשונה, תבוא מלכות פרס שתדבר אל מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו. יקיץ הקץ על בבל.

והלשון האמורה כאן דומה ללשון מצות מחית עמלק. שיש למחותם ולא להשאיר מהם זכר. וגם את המלה זכר אפשר לפרש בשתי דרכים.

אמנם, חכמים למדו (ואינני יודע מנין למדו זאת[37]) שושתי היתה בת מלך בבל. מצאנו אנשים שנושאים את בת מלך אחר כדי להתקרב אליו, כמו שלמה שנשא את בת פרעה. אבל כאן נראה להפך: כדי לציֵן שבבל כבושה תחת פרסמד, לקח לעצמו מלך פרס את בת מלך בבל השבויה.

והדבר דומה לשאול שחמל על אגג.

נמצא שלא תושלם מחית בבל עד שתֻכה גם ושתי.[38]

ירמיהו כז טז, כט י, כה יא, מגלה יא:יב.

חִשובי הקץ וכלי המקדש

לאחר גלות יכניה, כאשר בית המקדש עוד קים אבל רוב העם כבר גלו, נבאו נביאי השקר על שיבת ציון מהירה, וירמיהו השיב להם שגלות בבל תארך שבעים שנה:

כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל יַשִּׁיאוּ לָכֶם נְבִיאֵיכֶם אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְקֹסְמֵיכֶם וְאַל  תִּשְׁמְעוּ אֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַחְלְמִים:  כִּי בְשֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם בִּשְׁמִי לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם ה': ס  כִּי כֹה אָמַר ה' כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה:  כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם ה' מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה:  וּקְרָאתֶם אֹתִי וַהֲלַכְתֶּם וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אֵלָי וְשָׁמַעְתִּי אֲלֵיכֶם: וּבִקַּשְׁתֶּם אֹתִי וּמְצָאתֶם כִּי תִדְרְשֻׁנִי בְּכָל לְבַבְכֶם:  וְנִמְצֵאתִי לָכֶם נְאֻם ה' וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבֻיּתְכֶם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם וּמִכָּל  הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֶתְכֶם שָׁם נְאֻם ה' וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם:

ועוד אומר ירמיהו:

וְאֶל הַכֹּהֲנִים וְאֶל כָּל הָעָם הַזֶּה דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל דִּבְרֵי נְבִיאֵיכֶם הַנִּבְּאִים לָכֶם לֵאמֹר הִנֵּה כְלֵי בֵית ה' מוּשָׁבִים מִבָּבֶלָה עַתָּה מְהֵרָה כִּי שֶׁקֶר הֵמָּה נִבְּאִים לָכֶם:  אַל תִּשְׁמְעוּ אֲלֵיהֶם עִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וִחְיוּ לָמָּה תִהְיֶה הָעִיר הַזֹּאת חָרְבָּה:  וְאִם נְבִאִים הֵם וְאִם יֵשׁ דְּבַר ה' אִתָּם יִפְגְּעוּ נָא בַּה' צְבָאוֹת לְבִלְתִּי בֹאוּ הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בְּבֵית ה' וּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה:

פרק הזמן של שבעים שנה אמור בכמה מקומות בנביאים כפרק זמן של חורבן. לא רק על ישראל, הוא אמור גם בנבואת ישעיהו על צור. ואפשר שאין כונתו שבעים בדוקא. ואולם, על חורבן ירושלים אמרו ירמיהו ולא רק כאן, הוא כבר אמר זאת קדם לכן, עוד לפני הגלות הראשונה, בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הִיא הַשָּׁנָה הָרִאשֹׁנִית לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל:

 הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת כָּל מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן נְאֻם ה' וְאֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וַהֲבִאֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל יֹשְׁבֶיהָ וְעַל כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה סָבִיב וְהַחֲרַמְתִּים וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחָרְבוֹת עוֹלָם:  וְהַאֲבַדְתִּי מֵהֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל רֵחַיִם וְאוֹר נֵר:  וְהָיְתָה כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה:  וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם ה' אֶת עֲוֹנָם וְעַל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם:

הנבואה הזאת עִקרה חורבן ירושלים, אבל היא מנבאת גם על גדולתו של מלך בבל. שיגדל עד שיגדע.

בספר דניאל, בפרק המלמד על חורבנה של בבל, מצאנו:

בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַף וְלָקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵה:  בֵּלְשַׁאצַּר אֲמַר בִּטְעֵם חַמְרָא לְהַיְתָיָה לְמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא דִּי הַנְפֵּק נְבוּכַדְנֶצַּר אֲבוּהִי מִן  הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְיִשְׁתּוֹן בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ:  בֵּאדַיִן הַיְתִיו מָאנֵי דַהֲבָא דִּי הַנְפִּקוּ מִן הֵיכְלָא דִּי בֵית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְאִשְׁתִּיו בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ:  אִשְׁתִּיו חַמְרָא וְשַׁבַּחוּ לֵאלָהֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא נְחָשָׁא פַרְזְלָא אָעָא וְאַבְנָא:  בַּהּ שַׁעֲתָה נְפַקָו אֶצְבְּעָן דִּי יַד אֱנָשׁ וְכָתְבָן לָקֳבֵל נֶבְרַשְׁתָּא עַל גִּירָא דִּי כְתַל הֵיכְלָא דִּי מַלְכָּא וּמַלְכָּא חָזֵה פַּס יְדָה דִּי כָתְבָה:

לא נאמר כאן דבר על מלאת לירושלים שבעים שנה. אבל נזכרו כאן כלי המקדש. אנו מוצאים כאן מלך שעושה משתה לכל שריו ועבדיו, שותה בכלי זהב ועושה משתה רווי יין ויצר, המלך חושש ודואג בגלל דבר שנמצא כתוב, המלכה באה לפניו ואומרת לו להביא לפניו את היהודי, ובזאת מתגדל היהודי והמלך נהרג באותו לילה. בכל אלה דומה מעשה בלשצר למעשה אחשורוש. ישנם גם הבדלים. בלשצר עושה משתה עם נשיו, שכדי ללמד את גֹדל הזִמה הן אמורות בלשון שגלתיה ולחנתיה. אבל גם במשתה אחשורוש, שבו ישבו הנשים לעצמן, קרא המלך לאשתו להראות העמים והשרים את יפיה.

הן בלשצר והן אחשורוש, שקועים בחמר וביין, ומתנשאים ומדמים שהם אלהים.

לכן דרשו חכמים שגם אחשורוש השתמש בכלי המקדש ובבגדי הכהֻנה.

אחת מנבואות ירמיהו שהוזכרה לעיל הזכירה את כלי המקדש שלא ישובו מהרה. מכאן דרשו חכמים שבלשצר חשב את הקץ ע"פ ירמיהו. ומתוך כך נוכל לראות כיצד רואה הוא את הקץ ואת הנבואה, וכיצד רואים ישראל את הקץ ואת הנבואה.

ישראל מצפים ומיחלים לשיבת ציון. ירמיהו נבא על גלות של שבעים שנה, ואנו מצפים לקץ.

בלשצר מחכה שיעברו שבעים שנה כדי למנוע את הקץ. לא נאמר כאן בפירוש שהיה לו חשבון של שבעים שנה, אבל אכן משמע כאן שהוא מאד מחשיב את היותו שותה בכלי המקדש ומחללם. לכן מבארים חז"ל שגם הוא למד את ירמיהו. אמנם, הוא קורא את הנבואה בדרך אחרת. כבבלי, הוא סבור שעִקר הנבואה היא נבואה על גדולתה של בבל. לכן הוא מפרש את המלים "למלאת לבבל" כמתיחסות לשנות בבל. הוא כלל לא חושב שאפשר לפרש אחרת. בבל היא הדבר המדובר כאן. הוא מונה לימי נבוכדנצר, שכך הוא המנין שלו, הוא לא מכיר מנין אחר ולא מעלה על הדעת שיש לנביא או כל אדם אחר מנין אחר. הוא כלל אינו מבין את הנבואה. הנבואה לא עסקה בבבל אלא ביהודה, והיא אומרת שגלות בבל תקח שבעים שנה. לא בבל היא הנושא המדובר, אלא הגלות. בבל לא באה לעולם אלא מפני חטאי ישראל. בלשצר לא יכול להבין את זה ולכן הוא זקוק לדניאל שיבאר לו שכלתה מלכותו. שירמיהו אכן נבא שבבל תמלוך שבעים שנה, והרי הן כלו. אבל טרם מלאו שבעים שנות גלות.

גם דניאל, שעסק רבות בחשוב הקץ (מקור המלה קץ במובן של קץ הגלות הוא בדניאל), חשב שבעים שנה, ולכן הבין שלאחר שבעים צריכים ישראל להתעורר:

 בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ בֶּן אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִזֶּרַע מָדָי אֲשֶׁר הָמְלַךְ עַל מַלְכוּת כַּשְׂדִּים:  בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה:  וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי אֶל אֲדֹנָי הָאֱלֹהִים לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים בְּצוֹם וְשַׂק וָאֵפֶר:  וָאֶתְפַּלְלָה לַה' אֱלֹהַי וָאֶתְוַדֶּה וָאֹמְרָה אָנָּא אֲדֹנָי הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו: וכו'.

וכן מצאנו בזכריה:

 וַיַּעַן מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמַר ה' צְבָאוֹת עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה:

ובתחלת מלכות כרש נאמר:

 וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר:  כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת  לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה:  מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם:

לא הוזכרו כאן שבעים שנה, אבל נאמר "לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה".

מצאנו שבלשצר מחכה שיעברו שבעים שנה לא כי הוא רוצה גאולה, אלא כי הוא רוצה לראות שאין גאולה. השאלה החשובה היא איפה ישראל. הם אומרים שהם מחכים לגאולה ורוצים בה, השאלה היא האם בתום שבעים שנה, כאשר ה' קורא להם, הם יבאו. הגמ' כאן אומרת שהם נהנו מסעודתו של אותו רשע. הרשות נתנה לעלות לארץ ישראל, אבל היהודים עוד בכל הארצות, רואים את עצמם חלק מהארצות שאליהן הם גלו. כשכלו הקצים אין הדבר תלוי אלא בתשובה. לכן בא המן.

התקים בהם האמור:

כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ:  הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן:  וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה:  וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן:

בימים ההם כשבת המלך וכתיב בתריה בשנת שלוש למלכו אמר רבא מאי כשבת לאחר שנתיישבה דעתו אמר בלשצר חשב וטעה אנא חשיבנא ולא טעינא מאי היא דכתיב כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם וכתיב למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה חשוב ארבעין וחמש דנבוכדנצר ועשרים ותלת דאויל מרודך ותרתי דידיה הא שבעים אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו ונבוכדנצר מנלן דארבעין וחמש שנין מלך דאמר מר גלו בשבע גלו בשמונה גלו בשמונה עשרה גלו בתשע עשרה גלו בשבע לכיבוש יהויקים גלות יהויכין שהיא שמונה לנבוכדנצר גלו בשמונה עשרה לכיבוש יהויקים גלות צדקיהו שהיא תשע עשרה לנבוכדנצר דאמר מר שנה ראשונה כיבש נינוה שניה כיבש יהויקים וכתיב ויהי בשלשים ושבע שנה לגלות יהויכן מלך יהודה בשנים עשר חדש בעשרים וחמשה לחדש נשא אויל מרדך מלך בבל [בשנת מלכתו] את ראש יהויכין מלך יהודה ויצא אתו מבית הכלוא תמני ותלתין ושבע הרי ארבעין וחמש דנבוכדנצר ועשרין ותלת דאויל מרודך גמרא ותרתי דידיה הא שבעין אמר השתא ודאי תו לא מיפרקי אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו היינו דקאמר ליה דניאל ועל מרא שמיא התרוממת ולמאניא די ביתה היתיו קדמך וכתיב בה בליליא קטיל בלשאצר מלכא [כשדאי] וכתיב ודריוש מדאה קבל מלכותא כבר שנין שתין ותרתין אמר איהו מיטעא טעי אנא חשיבנא ולא טעינא מי כתיב למלכות בבל לבבל כתיב מאי לבבל לגלות בבל כמה בצירן תמני חשיב ועייל חילופייהו חדא דבלשצר וחמש דדריוש וכורש ותרתי דידיה הא שבעין כיון דחזי דמלו שבעין ולא איפרוק אמר השתא ודאי תו לא מיפרקי אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו בא שטן וריקד ביניהן והרג את ושתי והא שפיר חשיב איהו נמי מיטעא טעי דאיבעי ליה למימני מחרבות ירושלים סוף סוף כמה בצירן (חדיסר) איהו כמה מלך ארביסר בארביסר דידיה איבעי ליה למיבני בית המקדש אלמה כתיב באדין בטלת עבידת בית אלהא די בירושלם אמר רבא שנים מקוטעות הוו  אמר רבא אף דניאל טעה בהאי חושבנא דכתיב בשנת אחת למלכו אני דניאל בינתי בספרים מדקאמר בינתי מכלל דטעה מכל מקום קשו קראי אהדדי כתיב מלאת לבבל וכתיב לחרבות ירושלים אמר רבא לפקידה בעלמא והיינו דכתיב כה אמר כרש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם דרש רב נחמן בר רב חסדא מאי דכתיב כה אמר ה' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו וכי כורש משיח היה אלא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשיח קובל אני לך על כורש אני אמרתי הוא יבנה ביתי ויקבץ גליותי והוא אמר מי בכם מכל עמו ויעל.

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו אמרו לו אמור אתה אמר להם מפני שהשתחוו לצלם אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר אמר להם הם לא עשו אלא לפנים אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים והיינו דכתיב כי לא ענה מלבו.

מגלה יב.

דרכו של אחשורוש

אומנותו של אחשורוש היא לעשות לכל איש את רצונו, וגם אם רצונותיהם סותרים זה את זה. אי אפשר להשיב כתב שנכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך. אבל אפשר לכתוב כתב אחר שיתן ליהודים להקהל ולעמוד על נפשם. אחשורוש נותן להמן להרוג את כל היהודים, אבל בינתים מרדכי יושב בשער המלך. מבאר רבא שאפשר לראות זאת כבר במשתה הזה. אחשורוש מזמין את כל הממלכה כדי לעשות כרצון איש ואיש. כרצון כל אחד מאנשי שושן, ואפילו המן ומרדכי גם יחד. ששניהם נקראו איש.

כך דרכה של מלכות פרס. ידבר כל עם כלשונו. יעבוד כל עם את אלהיו. ובלבד שיעבוד את המלך.[39] וכפי שנבאר להלן מגלה יג: עמ' מב.

כאשר כל אדם עובד את אלהיו, הרי שאין מאמינים באלהים כלל. בורחים מהכרעה בשאלות החשובות.

לעשות כרצון איש ואיש אמר רבא לעשות כרצון מרדכי והמן מרדכי דכתיב איש יהודי המן איש צר ואויב.[40]

אסתר א י, מגלה יב:

וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ:  חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת:  וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ:  וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ:  גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים בֵּית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: ס  בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא זֵתַר וְכַרְכַּס שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:  לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי  טוֹבַת מַרְאֶה הִיא:  וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ:

המגלה לכל ארכה מציגה את אחשורוש בצורה נלעגת, כמי שמנסה להיות אלהים ולמעשה הוא הולל חומרני מאד. כל המגלה עוסקת ביינו ותמרוקי נשיו המרובות, במלך המרבה לו נשים סוסים וכסף[41], אבל מציג עצמו כאלהים. ומזכיר בטויים מתחום המקדש: יושב בחצר הפנימית, עושי המלאכה, ועוד. (וחז"ל עוד הוסיפו ודרשו, בהסתמך על הדמיון למשתה בלשצר, שהוא שתה בכלי המקדש ובבגדי הכהן). שמן המר, הבשמים ותמרוקי הנשים, באים להזכיר את שמן המשחה. הפסוק "וּבָזֶה הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל הַמֶּלֶךְ" מזכיר פסוקים כגון בזאת יבא אהרן אל הקדש. (גם הפסוק "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" בנוי אף הוא כך שהוא מזכיר את בגדי הכהן הגדול, ואם הוא הכהן הגדול הבא אל המלך, מיהו המלך?). וכל היום הוא שותה ותולה, תולה ושותה. וראה גם דברינו להלן טז.

גם פסוק הסיום של המגלה, מזכיר במבנהו וצורתו את פסוק הסיום של ספר שמות: "כי ענן ה' על המשכן יומם וכו'".

(אל תפל דבר מכל אשר דברת בא להזכיר את הפסוק לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב).מח

המגלה מציגה אדם שמשחק באלהים. הוא דורש שיתייחסו אליו כאל אלהים, וכך אכן מתייחסים אליו.

לכן דורשים חכמים גם את שמות שריו בעניני קרבנות. בעוד ישראל עובדים את ה', אלה עובדים את עצמם.

המגלה עשירה גם בביטויים משיר השירים. עמודי שש, מקוטרת מור, ועוד. דומה מגלת אסתר לשה"ש בכך שה' נסתר ואינו אלא רמוז בה. אך יש מקומות שבהם הרמז גלוי, כמו "וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ", שהוא רמז ברור למלכו של עולם[42], ועוד.

המגלה מציגה את המלך בצורה נלעגת. כבוד אלהים למי שרחוק מלהיות אלהים.

כך הוא גם כאן. המלך מתהדר בכספו וזהבו שבעת ימים. וביום השביעי טוב לבו ביין.

הבטוי שבעת ימים אמור בתורה בהקשרים של קדושה.

גם לגויים יש מקדשים וחגים וימים שביעיים. ההבדל בין ישראל לגויים הוא בשאלה מה חוגגים. האם חוגגים את היין והכסף והזהב, או שעסוקים בדברי אלהים חיים.

וכאן אנו מוצאים את הגויים עוסקים בנשים. המלך שמראה את עשר כבוד מלכותו מבקש להראות גם את יפי אשתו. גם היא חלק מעֹשר כבוד מלכותו, בהצגת יפיה לעיני אנשיו.[43]

וגם להלן דרשו שאהב את אסתר משום שהיה הדבר כאשר הגוף נהנה מן הגוף. וכן דרשו התנאים, כמו שנבאר להלן, שלא גופה של אסתר היה יפה תאר. הגויים עסוקים ביפי הגוף. והמלך מתהלל בגופה של אשתו.

קשה להאמין שעבדי המלך היו מעזים לדרוש ממנו להביא את אשתו ערומה[44]. אבל כאשר מעמידים אשה לפני קהל של גברים כדי להציג את יפיה וכדי להשתבח ביפיה[45], הרי זה כאילו מעמידים אותה ערומה[46]. מציגים את גופה. וזה מה שחכמים באים ללמד במדרש הזה. כך הוא האיש המציג את יפי אשתו לעיני העמים.[47]

ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא אמר רבא יום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות אבל אומות העולם שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות וכן בסעודתו של אותו רשע הללו אומרים מדיות נאות והללו אומרים פרסיות נאות אמר להם אחשורוש כלי שאני משתמש בו אינו לא מדיי ולא פרסי אלא כשדיי רצונכם לראותה אמרו לו אין ובלבד שתהא ערומה.

אסתר א יד, מגלה יב:

פסוקים רבים במגלה כתובים בכונה בנוסח שמזכיר פסוקים אחרים בתנ"ךמח, כפי שהזכרנו לעיל, וכפי שנזכיר להלן יג:. כדי להראות את אחשורוש המנסה להדמות למלך העולם, אך אינו כך.

בחורבן הבית אנו מוצאים:

... הָעַמּוּדִים שְׁנַיִם הַיָּם הָאֶחָד וְהַמְּכֹנוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה לְבֵית ה' לֹא הָיָה מִשְׁקָל לִנְחֹשֶׁת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה:  שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד וְכֹתֶרֶת עָלָיו נְחֹשֶׁת וְקוֹמַת הַכֹּתֶרֶת שָׁלֹשׁ אמה אַמּוֹת וּשְׂבָכָה וְרִמֹּנִים עַל הַכֹּתֶרֶת סָבִיב הַכֹּל נְחֹשֶׁת וְכָאֵלֶּה לַעַמּוּד הַשֵּׁנִי עַל הַשְּׂבָכָה:  וַיִּקַּח רַב טַבָּחִים אֶת שְׂרָיָה כֹּהֵן הָרֹאשׁ וְאֶת צְפַנְיָהוּ כֹּהֵן מִשְׁנֶה וְאֶת שְׁלֹשֶׁת שֹׁמְרֵי הַסַּף:  וּמִן הָעִיר לָקַח סָרִיס אֶחָד אֲשֶׁר הוּא פָקִיד עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַחֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי  הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר נִמְצְאוּ בָעִיר וְאֵת הַסֹּפֵר שַׂר הַצָּבָא הַמַּצְבִּא אֶת עַם הָאָרֶץ וְשִׁשִּׁים אִישׁ מֵעַם הָאָרֶץ הַנִּמְצְאִים בָּעִיר:  וַיִּקַּח אֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים וַיֹּלֶךְ אֹתָם עַל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה:  וַיַּךְ אֹתָם מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְמִיתֵם בְּרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיִּגֶל יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתוֹ:

נִכר הדבר שכותב המגלה ראה לנגד עיניו את הפסוקים האלה, לכן הוא הזכיר במשתה אחשורוש את הכלים, את הסריסים, את רואי פני המלך, ובהמשך המגלה גם את שומרי הסף.

המגלה מבקשת ללמד שישיבת היהודים בגלות היא המשך החורבן. אמנם בבל כבר איננה שולטת, ויש מלך שמרשה ליהודים לשוב ולעבוד את ה'. אבל העם והשכינה בגלות. מלך אחר יושב על הכסא ומדמה שהוא מלך העולם. הוא זה שמשתמש בכלים מפוארים ומחזיק את פאר העולם. המגלה מציגה את פארו של אחשורוש כנגד פארה של ירושלים. מכאן (וגם מהדמיון למשתה בלשצר) דרשו חכמים שכלי אחשורוש הם כלי המקדש, ושרואי פני אחשורוש עומדים כנגד רואי פני המלך שבירושלים. ואולי מכאן למדו גם שושתי היא מבית מלך בבל.

וכאשר היהודים מבקשים להיות כגויים, לקיים את מצוות האיש היחיד אך לחיות בקרב הגויים, בא מי שמזכיר להם להתבדל.ס

אסתר ב ד, מגלה יב:

פסוקים רבים במגלה כתובים בכונה בנוסח שמזכיר פסוקים אחרים בתנ"ך[48], כפי שהזכרנו לעיל, וכפי שנזכיר להלן יג:. כדי להראות את אחשורוש המנסה להדמות למלך העולם, או למלך טוב, אך אינו כך.

הפסוקים על משרתי המלך שאומרים יבקשו למלך[49] בודאי נועדו להזכיר את דוד[50]. וללמד על ההבדל בין אחשורוש לדוד, שאחשורוש הוא רודף נשים ומגוחך שחושב שידמה בכך דמיון חיצוני לדוד.[51]

על דוד נאמר: "וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ", ועד אחשורוש נאמר: "וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה". ומתוך הדמיון הלשוני נִכר ההבדל: דוד לא בִקש לו אלא אחת וגם אותה לא ידע, בעוד שאחשורוש קבץ נערות רבות, וכו'.

כל ערום יעשה בדעת זה דוד דכתיב ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדני המלך נערה בתולה כל מאן דהוה ליה ברתא אייתה ניהליה וכסיל יפרש אולת זה אחשורוש דכתיב ויפקד המלך פקידים כל מאן דהוה ליה ברתא איטמרה מיניה.

אסתר ב ה, מגלה יב:יג.

אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי:

לפי פשוטו של מקרא הוא משבט בנימין, והוא מממלכת יהודה. ולכן נקרא יהודי כי באותו זמן כל גולי ממלכת יהודה נקראו יהודים. וזאת מסקנת הגמ' שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי, כלומר כל עובדי ה' ההולכים בתורתו. גולי יהודה.

ואולם, הפסוק אומר דרשני. מסתבר שלא בחנם נמנו כאן שלשה מאבותיו של מרדכי, וצוין שהוא איש ימיני.

המגלה מזכירה את מלחמות עמלק שלפניה בכמה מקומות. המן מצוה להרוג את ישראל טף ונשים ביום אחד ושללם לבז. ברור שהפסוק הזה בא להזכיר את צווי שמואל לשאול בהריגת עמלק. ואולם, כאן מודגש שהצווי היה ושללם לבז, אך בפעל, שלא כמלחמת עמלק, בבזה לא שלחו את ידם. (ועוד כדי להזכיר את מלחמת עמלק: המן נקרא אגגי, והפסוק: "וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה" בא להזכיר את הפסוק: "קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ". "כל אשר קרהו" בא להזכיר את "אשר קרך בדרך". וכמובן המן האגגי עומד כאן מול בן קיש איש ימיני. הפסוק "ונכתב בספר" בא להזכיר את הפסוק כתב זאת זכרון בספר. "ונוח בארבעה עשר" כנגד "בהניח ה' אלהיך לך". כאשר אין גוי שקבל רשות להרוג את היהודים, ונוח, יוצאים יהודי שושן למחות את עמלק).

לכן גם מרדכי מיוחס עד היותו בן קיש איש ימיני.

שמעי וקיש הם שמות ימיניים. לכן דורש המדרש ומלמד על שמעי וקיש ימיניים אחרים. וכן הוא מלמד על מעשי יהודה ובנימין, שמסתבר שהמגלה רומזת אליהם.

קרי ליה יהודי אלמא מיהודה קאתי וקרי ליה ימיני אלמא מבנימין קאתי אמר רב נחמן מרדכי מוכתר בנימוסו היה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי אביו מבנימין ואמו מיהודה ורבנן אמרי משפחות מתגרות זו בזו משפחת יהודה אומרת אנא גרים דמתיליד מרדכי דלא קטליה דוד לשמעי בן גרא ומשפחת בנימין אמרה מינאי קאתי רבא אמר כנסת ישראל אמרה לאידך גיסא ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני מה עשה לי יהודי דלא קטליה דוד לשמעי דאיתיליד מיניה מרדכי דמיקני ביה המן ומה שילם לי ימיני דלא קטליה שאול לאגג דאיתיליד מיניה המן דמצער לישראל רבי יוחנן אמר לעולם מבנימין קאתי ואמאי קרי ליה יהודי על שום שכפר בעבודה זרה שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי כדכתיב איתי גברין יהודאין וגו'.

אסתר ב ז, מגלה יג.

וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת:

יש במגלה כמה בטויים כפולים, עברי ולועזי, מפני שהמגלה היא מגלת היהודים היושבים בארץ דוברת לשון אחרת. כך מצאנו ביטויים כפולים: פור הוא הגורל, הדסה היא אסתר, החדש הראשון הוא חדש ניסן, החדש השלישי הוא חדש סיון וכו'. לכן כך הוא הפשט גם בשמה של אסתר, וכך דורש ר' נחמיה.

אבל הזכרת השם הכפול, שמרדכי לא זכה לה, אומרת דרשני. ר' יהודה דורש את השם אסתר. שהרי כל המגלה היא המגלה של היהודי החי בהסתר, בזמן הסתר פני ה'. וכבר דרשו חכמים שאסתר מזכירה את הפסוק ואנכי הסתר אסתיר פני. (וכמו שנבאר בחולין קלט: עיי"ש). היא מלמדת על הימים שבהם יתרחש הדבר שאמרה התורה, שישראל יחטאו וה' יסתיר את פניו מהם. המגלה באה ללמד שגם כאשר בנגלה אחשורוש הוא המולך בעולם, למעשה ה' הוא המולך. אלא שהוא בהסתר.

אבל התנאים האחרים המוזכרים כאן דרשו דוקא את השם הדסה. ר"מ למד שנקראה על שם הצדיקים. בן עזאי למד מההדס שבלולב שהיא בינונית. לא כמו הלולב ולא כמו האתרוג. ריב"ק הלך עם המשל עד תֻמו. בד"כ כאשר ממשילים אדם להדס מלמדים שכשם שלהדס יש תכונות טובות עבור צמח כך לאיש הזה יש תכונות טובות עבור איש. ריב"ק לקח את התכונות הטובות של ההדס כצמח ונתן אותן לאסתר. למרות שתכונות אלה אינן טובות לאיש. ללמד שלא גופה היה יפה, אלא צדיקותה.[52] (אשה יכולה לשאת חן בעיני כל ראיה רק אם המראה שלה משדר הוד, צניעות וענוה. אשה שכל נוכחותה אומרת ראו כמה יפה אני, בודאי יהיו רבים שהיא לא תשא חן בעיניהם).

רבי מאיר אומר אסתר שמה ולמה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים שנקראו הדסים וכן הוא אומר והוא עמד בין ההדסים רבי יהודה אומר הדסה שמה ולמה נקראת שמה אסתר על שם שהיתה מסתרת דבריה שנאמר אין אסתר מגדת את עמה וגו' רבי נחמיה אומר הדסה שמה ולמה נקראת אסתר שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר בן עזאי אומר אסתר לא ארוכה ולא קצרה היתה אלא בינונית כהדסה רבי יהושע בן קרחה אמר אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה.

נאמר כאן ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת, ונאמר הוא היה אומן. ונאמר באמנה אתו. מכאן משמע שהוא גִדל אותה כבת. כפשט הדברים. כאשר ישא האומן את היונק. שאל"כ למה נאמר שעשה זאת במות אביה ואמה? אבל ר"מ דורש שנשאה. כאשר ישא האומן את היונק. והוא מוכיח זאת ממשל כבשת הרש. הלוקח אשה אל ביתו כדי שתהיה לו כבת, גם תשכב בחיקו. ואפשר שגם ר"מ מודה שתחִלה לקחה כדי להיות לה כאב, אלא שאח"כ גם היתה לו כבית. ואמנם, נערי המלך יעצו לקחת בתולות. אבל בפסוק הזה נאמר ובהקבץ נערות רבות ולא נאמר בתולות. ואולי משום כך דרש ר"מ כפי שדרש. פקיד שצריך להביא נערות, לא יחשוש גם לקחת אשה מיד בעלה, אם בכך תלויה פרנסתו ומשרתו ואולי גם חייו. ובהיותו פקיד המלך – מי יאמר לו מה תעשה.

אסתר ב ט, מגלה יג.

 וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו וַיְבַהֵל אֶת תַּמְרוּקֶיהָ וְאֶת מָנוֹתֶהָ לָתֵת לָהּ וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב בֵּית הַנָּשִׁים:  לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד:

קשים חייו של יהודי בגולה, וקשים חייה של אשה יהודיה שנלקחה אל בית המלך.

הטוב הוא טוב בעיני אחד ורע בעיני אחר.

וכפי שכתבנו לעיל מגלה יב. על רצון איש ואיש.

אנו מוצאים בהמשך שאסתר לא בקשה דבר כי אם את אשר יאמר הגי. אסתר לא מבקשת לגדול בבית המלך. הגי הוא המבקש לגדלה, במה הוא משנה לטוב? מהו הטוב ההוא אשר ייטיב?

בכך נחלקו האמוראים. מן הקצה אל הקצה. האם טוב הוא טוב בעינינו או טוב בעיניו.

השאלה הזאת מלוה את כל המגלה. הטוב בישראל הוא הרע בגויים, והרע לישראל הוא הטוב לגויים. אנו רואים את המציאות בעין אחת, ובני הדור רואים אותה בעין אחרת. מהי אפוא לשונו של כותב המגלה?

הטוב טוב בעיני אחד ורע בעיני אחר, אבל אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה.

ר' יוחנן מדמה את אסתר למקרה דומה מאד שנזכר בתנ"ך:

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאַשְׁפְּנַז רַב סָרִיסָיו לְהָבִיא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וּמִן הַפַּרְתְּמִים:  יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מאוּם וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּילִים בְּכָל חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ וּלֲלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים:  וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ מִפַּת בַּג הַמֶּלֶךְ וּמִיֵּין מִשְׁתָּיו וּלְגַדְּלָם שָׁנִים שָׁלוֹשׁ וּמִקְצָתָם יַעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:  וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה:  וַיָּשֶׂם לָהֶם שַׂר הַסָּרִיסִים שֵׁמוֹת וַיָּשֶׂם לְדָנִיֵּאל בֵּלְטְשַׁאצַּר וְלַחֲנַנְיָה שַׁדְרַךְ וּלְמִישָׁאֵל מֵישַׁךְ וְלַעֲזַרְיָה עֲבֵד נְגוֹ:  וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַתְבַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו וַיְבַקֵּשׁ מִשַּׂר הַסָּרִיסִים אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאָל:

המעשה בדניאל דומה מאד בפרטים רבים ובלשונות רבות למעשה אסתר. לכן מדמה ר' יוחנן את הדבר לזרעוני דניאל.

 וישנה ואת נערותיה וגו' אמר רב שהאכילה מאכל יהודי ושמואל אמר שהאכילה קדלי דחזירי ורבי יוחנן אמר זרעונים וכן הוא אומר ויהי המלצר נושא את פתבגם ונותן להם זרעונים.

ותהי אסתר נשאת חן אמר רבי אלעזר מלמד שלכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו.

אסתר ב יח-כ, מגלה יג.

וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת כְּיַד הַמֶּלֶךְ:  וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת שֵׁנִית וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ:  אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ:

בפשט הדברים המלך שוב חוגג במשתה גדול את היות אשתו, ומביא את כל הממלכה לחגוג אתו.

ואסתר איננה מגדת שהיא יהודיה. בלשוננו, ובלשון המגלה, היא לא מגידה את עמה ומולדתה, כי עמה ומולדתה יהודה. בלשון אחשורוש הוא יודע את עמה ומולדתה, היא משושן הבירה. הוא לא יודע שיש כאן דבר שהוא לא יודע. גם כאן אנו מוצאים את ההסתר ואת שתי נקודות ההסתכלות. כשנאמר עם ומולדת, בעינינו נראה דבר אחד, בעיני אחשורוש נראה דבר אחר. אחשורוש לא יודע שאסתר לא מגדת את עמה ומולדתה.

והמלך עסוק כדרכו בקִבוץ בתולות.

אבל שלשת הפסוקים האלה אומרים דרשני. וחכמים אכן דורשים. המלך עושה משתה גדול, משמח עמו את כל המדינות, וממשיך לקבץ בתולות. ומרדכי יושב בשער המלך והכל יודעים שהוא יהודי. כפי שאנו רואים בהמשך המגלה. ואסתר עושה את מאמרו. לכן דרשו כמו שדרשו. היהודי היושב בגולה ונאלץ להסתיר את היותו יהודי למרות רצון המלך למצוא את היהודים ולגלותם, הוא הדבר הרמוז בפסוקים האלה. ממלכות רבות פעלו רבות כדי לגלות את היהודים, כשהיהודי מסתתר הוא נופל ביד הגוי המגלהו. זהו אחד הדברים שמגלה המגלה. אם היהודים מנסים להיות כגויי הארץ, תבא הפורענות ותגלה אותם. ומכאן דברי תלמידי רשב"י.

ויעש המלך משתה גדול עבד משתיא ולא גליא ליה דלי כרגא ולא גליא ליה שדר פרדישני ולא גליא ליה ובהקבץ בתולות שנית וגו' אזיל שקל עצה ממרדכי אמר אין אשה מתקנאה אלא בירך חבירתה ואפילו הכי לא גליא ליה דכתיב אין אסתר מגדת מולדתה וגו'.

בראשית כט יב, כה, מגלה יג:

כנגד רבקה שהחליפה את הבנים והביאה ליצחק את יעקב במרמה, בא אחיה, לבן, והחליף את הנשים, והביא ליעקב את לאה במרמה.

כנגד "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה", "וְלָמָּה רִמִּיתָנִי"

כנגד "בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי", "וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת".

כנגד ברכה שנִתנה עבור שני גדיי עזים מן הצאן, נשים שנִתנו עבור רעית הצאן.

ויבא יעקב מן השדה. כמו עשו שנאמר עליו ויבא עשו מן השדה. עשו מכר את בכורתו בנזיד עדשים. רחל מכרה את יעקב בעד דודאים.

ואפשר שגם המלים "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה" באות לרמז על מעשה יעקב. ואמנם, שם עשה את הדבר בצווי אמו, והסכים עמו אביו והסכים עמו הקב"ה. אבל כאשר הוא בא ומבכר את הבת הצעירה של לבן, נוזף בו לבן.

גם אם יצחק הסכים בסופו של דבר לברכת יעקב, יעקב נענש על כך שרִמה את אביו, ובסופו של דבר מוצא עִמו את לאה כאשתו העִקרית, אם הכהֻנה והמלוכה, הקבורה עמו במערת המכפלה. הוא נאלץ להסכים לרמאות.

בפרשת תולדות התורה מתארת לא רק את מעשי רבקה אלא גם את מעשי יעקב, היא אומרת שיעקב חשש שיצחק יכיר שהוא יעקב, ושיצחק אכן חשד בכך, ורבקה הלבישה את יעקב בבגדי עשו. בפרשת ויצא עושה לבן אותו מעשה רמאות, הוא שולח בת אחרת. התורה כלל לא מתארת את מחשבות ומעשי לאה באותו לילה, היא לא אומרת ולא רומזת שיעקב חשש מראש שלבן עלול לרמות אותו, מן התורה נראה שיעקב לא העלה על דעתו שלבן עלול לרמות אותו, אלא האמין ללבן. אבל חכמים דרשו שיעקב חשש שלבן ירמה אותו ולכן מסר לרחל סִמנים, ואולי דרשו כך בגלל הדמיון לפרשת הבכורה (ואולי גם חז"ל לא התכוונו אלא שרחל לִמדה את לאה איך להתחפש לרחל באופן שיעקב לא ירגיש ולא יכיר, ולא משום שיעקב מסר לה סִמנים, אלא משום שרחל ידעה שיש דברים שיעקב ודאי יגלה אותם מיד, ואם כך הדבר ממש דומה לפרשת תולדות).

הכתוב ממש זועק שיעקב נענש במדה כנגד מדה. לכן מלמדים כאן חז"ל שאומר יעקב אחיו אני ברמאות, ולומדים שגם לאה למדה לעשות עצמה כרחל.

יעקב אפוא לא ידע ולא הכיר שהאשה שעמו היא לאה עד הבקר. וכיון שרבקה נתנה ליעקב סִמנים שיגרמו ליצחק לחשוב שהוא עשו, ולכן לא הכיר בו, וכיון שהפרשות כתובות זו כנגד זו מדה כנגד מדה, למדו חכמים שבבית לבן נתנו ללאה סִמנים שיגרמו ליעקב לחשוב שהיא רחל. ומלמדים חכמים שרחל עצמה נתנה את ידה לכך.

מגלה יג:

כבר אמרו רבים לפני שיש הקבלות רבות בין מעשה יוסף במצרים למעשה אסתר. המלך העושה משתה לכל עבדיו (שם ביום השלישי וכאן בשנת שלש), שני הסריסים החוטאים למלך (וגם שם אחד מהם נתלה על עץ, ונזכר שם השרש ק.צ.ף. בהקשר זה), אחר הדברים האלה אחר הדברים האלה ויהי ביום השלישי, הסריס המזכיר לפני המלך, המלך הקורא בלילה, תליות רבות, כאשר שכלתי שכלתי, וכנגדו – כאשר אבדתי אבדתי, מיעצים למלך שיפקד פקידים על הארץ ויקבצו, ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה, האיש המחליף בגדים ובא אל המלך, ויתאפק, האיש המתמנה למשנה למלך ומרכיבים אותו וקוראים לפניו, בגדי הפאר שזוכה בהם יוסף ומרדכי, כי כן ימלאו ימי[53], ויהי כדַבּר יום יום ולא שמע, פן אראה ברע אשר ימצא את, משאת, ועוד רבים. גלות היא גלות וירידה לגלות היא ירידה. במצרים כמו בפרס. ההכרה בישראל כעם אע"פ שהם בגלות היא אותה הכרה במצרים ובפרס. אלא שממצרים נגאלו ישראל ויצאו, ואילו במגלה - אכתי עבדי אחשורוש אנן. המגלה באה להזכיר את ירידת ישראל למצרים, את ישראל שבגלות, שהמלך אולי נותן להם את טבעתו, אבל הם נאחזים בגלותם ומשתעבדים למלך.

אבל ישנן עוד הקבלות למעשה יוסף: שר האופים ראה כי טוב פתר, ולכן בא אל יוסף ובקש פתרון. יוסף משיב לו באותה לשון שהשיב לשר המשקים: בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך. סופו שהוא תלוי. גם המן, המלך גִדלו ונִשאו מעל כל השרים, ולבסוף נשא את ראשו מעל כֻלם, בגבה חמשים אמה, ותלה אותו על עץ. הוא סבר שלמי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממנו, ולכן טוב היה בלבו, והמלך תלאו. גם אצלו וגם אצל שר האופים היתה לשונו ללעג ולשחוק לקורא.

גם אסתר יראה לבא אל המלך כשם ששר המשקים ירא ללכת אל המלך לבקש על יוסף.

היציאה מגזרת המן מזכירה פסוקים שנאמו ביציאת מצרים, האיש מרדכי הולך וגדול מזכיר את הפסוקים האמורים אצל משה. אבל יציאת מצרים תופשת מקום קטן מאד במגלה, עקר המגלה הוא שעבוד מצרים.

הדרשן כאן עומד על הקשר בין שני הסריסים שפרעה קצף עליהם, לבין שני הסריסים שקצפו. כאן וגם כאן דומה שהמלך ושריו הם עִקר העולם, אך מתברר שלא הביא אותם ה' לעולמו אלא בשביל ישראל. הנותר מהם בכתובים הוא רק מעשי יוסף ומרדכי.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הקציף הקדוש ברוך הוא אדון על עבדיו לעשות רצון צדיק ומנו יוסף שנאמר ושם אתנו נער עברי וגו' עבדים על אדוניהן לעשות נס לצדיק ומנו מרדכי דכתיב ויודע הדבר למרדכי וגו'.

אסתר ג ז, מגלה יג:

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר.

המן הפיל פור. פור הוא הגורל. כאן מביאה המגלה מלה בלשונו של המן, תוך תרגומה לעברית. מלה שהפכה לשם היום.

את כל סִפור המעשה אפשר היה לספר גם בלי להזכיר שהמן בחר את זמן ההשמדה באמצעות גורל. ואעפ"כ נותן כותב המגלה מקום גדול לפור הזה.

גורל מוזכר בתנ"ך בכמה ענינים. התורה מצוה לחלק את הארץ בגורל, ולהפיל גורל על שעירי יום הכפורים.

הפלת גורל היא דרך לשאול את ה'.

גם המלחים בספינתו של יונה הפילו גורלות, כדי לשאול את ה'.

וגם המן מפיל פור. ומן הסתם לא כדי לשאול את ה'. המן מפיל פור בהנחה שפור הוא ההפך מהליכה אחר ה'[54]. לכן אינו יודע לפרש נכונה את התוצאות. הוא סובר שכל העולם הוא מקריות עוורת. וכך הוא מפרש את הפור. עזב אלהים את הארץ ואת עמו. המן רואה בפור שנפל לרעת ישראל ראיה שה' לא שולט בעולם.[55]

הימים ימי הסתר פנים. ה' אינו מתגלה. ואעפ"כ מתגלה רצון ה' בדרך הטבע. (וכמו שנבאר בחולין קלט: עיי"ש).

המגלה מלמדת את הפור כדי ללמד שה' הוא השולט במקריות העוורת. במלחמה בין מאמיני המקריות למאמיני ההשגחה, שם מגיעה ההשגחה לתוך המקריות.

וביחודו של החֹדש השנים עשר לענין זה ראה דברינו להלן עמ' מב.

כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד.

אסתר ג ח, מגלה יג:

וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם:

בפסוק זה למדים אנו רבות על אחשורוש והמן ועל ממלכת פרס. וגם על היהודים ועל שונאיהם.

המלה איננו ישנה בתנ"ך במקומות רבים, אבל המלה ישנו כמעט ואיננה בתנ"ך. מלבד כאן היא מוזכרת פעמַים בפי שאול, כאשר הוא רודף אחר זה שישנו, ועוד פעם אחת, ולמעשה הפעם הראשונה, בכריתת הברית של ה' את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה עמנו היום.

השִמוש במלה הזאת אינו מקרי. לכן דרשו חכמים שהעם הזה כבר לא ישנו עומד היום.

וכאן בא צורר היהודים ומסביר במה ישראל הם עם.

ממלכת פרס ומדי היא ממלכה מסודרת. יש לה סופרים ואחשדרפנים ופחות, וכל אדם הוא חלק מעם, הוא כפוף לפחה שלו ולאחשדרפן שלו ומקבל את דבר המלך בלשון עמו. עם הוא קבוצת אנשים דוברי לשון אחת שחיים יחד במקום אחד.

מן התורה, כך אמור להיות גם עם ישראל, הוא אמור להיות עם היושב בארצו ודובר את לשונו.

אך מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. ואעפ"כ אנחנו עם.

וזה החִדוש של המגלה. שהיהודים, אע"פ שגלו מארצם ואין להם מדינה משלהם והם מפוזרים ומפורדים – עם הם. ונבדלים הם בתורתם, בכתבם ובלשונם. ואע"פ שהם מפוזרים הם עם. דבר שאינו קים בשום אומה ולשון מלבד ישראל.[56] וזה מה שמרגיז את שונאי ישראל. אם הגלינו אותם – איך הם ממשיכים להיות עם? עם הטענה הזאת יכול המן לבוא אל המלך.

מלכות פרס היא מלכות שנותנת חופש לעשות כרצון איש ואיש. תכתוב כל מדינה בכתבה וידבר כל עם כלשונו. יעבוד כל איש את אלהיו ובלבד שיעבוד את המלך. כל שלטון שדוגל בחופש, דוגל בחופש שיֵראה בדיוק כמו שהשלטון קבע. כך הוא כל המאמינים בחופש מאז ועד עולם. אנחנו נכפה בכח את החופש על כל העולם, כולכם תהיו חופשיים בדיוק כמו שנגיד לכם. חריגה מהסדר הזה היא הפרעה לשלטון, כפי שאומר כאן המן שלמלך אין שוה להניחם.[57]

כאן יש עם שאינם עושים את דתי כל מדינה ומדינה שהם נמצאים בה. וממשיכים לנהוג כדתיהם. זה פוגע בסדר הכללי שהנהיג המלך.

וכך מצליח המן לקבל רשות מהמלך להשמיד עם שלם, מבלי שהוזכר שם העם. עם בלי שם.

ישראל הם עם בתורתו. יש להם מלך אחר מבלעדי המלך. דתיהם גוברות על דתי המלך. את זה אומר המן.

כי כאן נבחנים ישראל וכאן נבחנת דתם ואמונתם, ולא במקרה בא הדבר בעקבות שאלת ההשתחויה להמן. המלכות נותנת לכל אדם חופש לעבוד את אלהיו, כי היא סוברת שעבודת אלוה היא דבר לא חשוב[58]. הלא בדבר חשוב לא נותנים חופש.[59] יעבוד איש איש את אלהיו ובלבד שיעבוד את המלך. לפי תפישת עולם זאת, עבודת האלוה היא דבר אישי של האיש העובד, ולא דבר אמתי שקובע את עניני הממלכה. לכן אין הדבר פוגע במלך אם יתנו ליהודי התר לא להשתחוות לשר. הוא לא משתחוה לא מפני שהוא אינו מקבל את סדרו של המלך אלא כי יש לו בעיה אישית דתית. זאת אינה תורה[60]. תורה היא הבנה שה' מולך על העולם ולא על האיש היחיד בארבע אמותיו. ואת הדבר הזה מרגיש המן. כשישראל נהנים מסעודת אותו רשע ומניחים תפלין איש איש בביתו, באים שונאי ישראל להזכיר להם שלא כך היא התורה. היהודים אינם משתחוים לבשר ודם כי ה' אלהיהם הוא מלכם. את הדבר הזה היהודים עצמם בגולה אולי לא מבינים ואולי מנסים לברוח ממנו[61], אבל מזלו של המן רואה את הדבר הזה ואומר אותו למלך.

ישנו עם אחד אמר רבא ליכא דידע לישנא בישא כהמן אמר ליה תא ניכלינהו אמר ליה מסתפינא מאלהיו דלא ליעביד בי כדעבד בקמאי אמר ליה ישנו מן המצות אמר ליה אית בהו רבנן אמר ליה עם אחד הן שמא תאמר קרחה אני עושה במלכותך מפוזרין הם בין העמים שמא תאמר אית הנאה מינייהו מפורד כפרידה זו שאינה עושה פירות ושמא תאמר איכא מדינתא מינייהו תלמוד לומר בכל מדינות מלכותך ודתיהם שנות מכל עם דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן ולא מנסבי לן ואת דתי המלך אינם עשים דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י ולמלך אין שוה להניחם דאכלו ושתו ומבזו ליה למלכות ואפילו נופל זבוב בכוסו של אחד מהן זורקו ושותהו ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהן חובטו בקרקע ואינו שותהו.

אסתר ג ט, מגלה יג:

אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ:

מגלת אסתר מרבה להביא בטויים שמוזכרים בספרים אחרים בתנ"ך, כדי ללמד דבר על האמור במגלה[62]. הפסוק כאן רומז בצורה ברורה לפסוק האמור במלכים:

וְנָתְנוּ אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן עַל יְדֵ עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַֻפְקָדִים בֵּית ה' וַיּוֹצִיאֻהוּ לְחָרָשֵׁי הָעֵץ וְלַבֹּנִים הָעֹשִׂים בֵּית ה':  וְלַגֹּדְרִים וּלְחֹצְבֵי הָאֶבֶן וְלִקְנוֹת עֵצִים וְאַבְנֵי מַחְצֵב לְחַזֵּק אֶת בֶּדֶק בֵּית ה' וּלְכֹל אֲשֶׁר יֵצֵא עַל הַבַּיִת לְחַזְקָה.

במגלת אסתר כל אשר נעשה מוצג כמקרי, אך שום דבר אינו מקרי. המן מכוֵן אל חֹדש אדר, והכתוב שם בפיו מלים מאִסוף השקלים למקדש.

חדש אדר הוא החדש האחרון, הרחוק ביותר מחדש גאולתם של ישראל. אם נולד ישראל בחדש הראשון, הרי שבחדש שנים עשר הוא כבר זקן עיף ויגע. אבל לא כן. חֹדש אדר אינו רק החֹדש האחרון[63], אלא הוא החדש שלפני החדש הראשון. בחדש הזה גובים ישראל שקלים כדי להביא קרבנות צִבור בשנה החדשה. ישראל אפוא מקדימים את שקליהם ליום שבו יתחיבו בקרבנות. ובכך הם מקדימים את שקליהם לשקליו. המן מבקש להקים ממלכה חדשה ובה מקדש חדש ועושי מלאכה חדשים שישקלו את כסף שללם של ישראל, אבל עושי המלאכה אשר למלך עתידים לנשא את היהודים.

ואפשר שיש עוד מקור וטעם לדברי ר"ל. שהרי יש לשאול מדוע נזכרה פרשת מחצית השקל בתוך צוויי המשכן. אמנם, מחציות השקל נתנו על עבודת אהל מועד, אבל עִקר מטרתן הוא הכפרה על כל אדם מישראל. נראה שהזכרת פרשיה זו כאן רמז גלוי יש בה, שגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתידים ישראל לעשות את העגל, לפיכך הקדים כפרתם. והקדים את "וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף", לנגפו של העגל.

אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף וגו' אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים.

אסתר ג ט-יא, מגלה יד.

אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ:  וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים:  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ:

המן מציע לאחשורוש לשקול כסף עבור היהודים, ואחשורוש עונה תשובה בלתי צפויה לגבי מלך. הלא דבר הוא. מה באה המגלה ללמדנו כשהיא מספרת שהמלך הסכים מיד ואפילו[64] וִתר על הכסף?

המדרש למד מכאן שגם אחשורוש שונא ישראל היה. וכפי שנבאר להלן מגלה טז. עמ' מז. אמנם, יש שני סוגי שנאת ישראל. אחשורוש צריך שלא יהיו לו יהודים. הם לא מוצאים חן בעיניו. תן לי עולם בלי יהודים ואוכל לנוח. אבל המן הוא שונא ישראל מסוג אחר, מהסוג העמלקי. הוא לא רוצה שלא יהיו יהודים. הוא, אם לא יהיה לו יהודי – הוא יקנה יהודי כדי להרוג אותו.

משל דאחשורוש והמן למה הדבר דומה לשני בני אדם לאחד היה לו תל בתוך שדהו ולאחד היה לו חריץ בתוך שדהו בעל חריץ אמר מי יתן לי תל זה בדמים בעל התל אמר מי יתן לי חריץ זה בדמים לימים נזדווגו זה אצל זה אמר לו בעל חריץ לבעל התל מכור לי תילך אמר לו טול אותה בחנם והלואי.

אסתר ג י, מגלה יד.

וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים:

הפסוק בא להזכיר את מעשה יוסף. אבל הוא מלמד דבר נוסף: כאשר ישראל אינם עושים את רצונו של מקום, בא הרשע ומחזירם למוטב.

שמואל א א א, דברי הימים א ו ז-יג, מגלה יד.

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי:

ומדברי הימים למדים אנו מאין בא אלקנה:

בְּנֵי קְהָת עַמִּינָדָב בְּנוֹ קֹרַח בְּנוֹ אַסִּיר בְּנוֹ:  אֶלְקָנָה בְנוֹ וְאֶבְיָסָף בְּנוֹ וְאַסִּיר בְּנוֹ:  תַּחַת בְּנוֹ אוּרִיאֵל בְּנוֹ עֻזִּיָּה בְנוֹ וְשָׁאוּל בְּנוֹ:  וּבְנֵי אֶלְקָנָה עֲמָשַׂי וַאֲחִימוֹת:  אֶלְקָנָה בְּנֵו אֶלְקָנָה צוֹפַי בְּנוֹ וְנַחַת בְּנוֹ:  אֱלִיאָב בְּנוֹ יְרֹחָם בְּנוֹ אֶלְקָנָה בְנוֹ:  וּבְנֵי שְׁמוּאֵל הַבְּכֹר וַשְׁנִי וַאֲבִיָּה.

בתורה נאמר שבני קהת עמרם ויצהר חברון ועזיאל. לא נאמר שהיה לו בן ששמו עמינדב. אבל נאמר שאחד מבני יצהר היה קרח, ובני קרח היו אסיר ואלקנה ואביאסף, לכן מוכרחים אנו לפרש שעמינדב המוזכר כאן הוא יצהר. גם בפסוק בדברי הימים מוזכרים אחרי קרח אסיר ואלקנה ואביאסף. אפשר שהיו שני אסיר ואלקנה ואביאסף, שלשה אחים בני קרח, ושלשה דורות זה אחר זה. שהרי רואים אנו שהשם אלקנה שִמש הרבה במשפחה זו. ואפשר ששלשת אלה הם שלשת אלה או להפך, ובמקום אחד הוזכרו הדברים שלא כסדרם. אלקנה אבי שמואל המוזכר בתחלת ספר שמואל הוא בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף, אלקנה אבי שמואל המוזכר בדברי הימים הוא בן ירחם בן אליאב בן נחת בן צופי. נאמר כאן וּבְנֵי שְׁמוּאֵל הַבְּכֹר וַשְׁנִי וַאֲבִיָּה, ובספר שמואל נאמר על בני שמואל "וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה". הדמיון רב על השוני, לכן נראה ששמואל המוזכר בדברי הימים הוא הנביא שמואל. אע"פ שמקצת מן השמות השתנו במקצת. ובעל כרחנו השתנו השמות במקצת כמו שבארנו לגבי יצהר ועמינדב.

שמואל בא אפוא ממשפחת הקרחי. שכבר הוזכרה בתורה כאחת ממשפחות לוי, ונאמר שבני קרח לא מתו. על השאלה כיצד לא נבלעו באדמה שפתחה את פיה ובלעה את כל האהלים והרכוש, משיבים כאן שמקומם של בני קרח לא נבקע.

בני קרח הם משפחה ידועה. הם כתבו חלק ממזמורי תהלים. ואף אנו מוצאים בדברי הימים שמקצת המשוררים היו מבניהם.

מקומו של אלקנה הוא הרמתים צפים. לפי פשוטו, זה שם המקום. למה יקרא מקום בשם זה? מן הסתם משום שהיו בו שתי רמות צופות. וכך אמנם מפרש ר' שמואל בר נחמני. אבל יש שדרשו את השם. ואמרו שהוא מן הנביאים או מן בני העומדים ברומו של עולם.

ויהי איש אחד מן הרמתים צופים אחד ממאתים צופים שנתנבאו להם לישראל... רבי שמואל בר נחמני אמר אדם הבא משתי רמות שצופות זו את זו רבי חנין אמר אדם הבא מבני אדם שעומדין ברומו של עולם ומאן נינהו בני קרח דכתיב ובני קרח לא מתו תנא משום רבינו מקום נתבצר להם בגיהנם ועמדו עליו.

שמואל א ב, מגלה יד.

וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּה' רָמָה קַרְנִי בַּה' רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ:  אֵין קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ:  אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת ה' וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת:  קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל:  שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה:  ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל:  ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם:  מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל:  רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ:  ה' יֵחַתּוּ מְרִיבָו עָלָו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם ה' יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ: פ

תפלתה של חנה היא הודאה על כל אשר נגזר עליה. היא היתה עקרה בעוד צרתה רבת בנים, וכעסתה צרתה גם כעס. תפלתה של חנה היא הודאה על ישועת ה', על שה' הרחיב את פיה על אויביה, ועל כך שה' משפיל גאים ומגביה שפלים. התפלה מביאה דוגמאות רבות לכך שה' מרים את התחתונים ומנמיך את העליונים, מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם. ואחת הדוגמאות היא עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה. בכך עוסקת רוב התפלה הזאת.

ואולם, יש בתפלה הזאת יותר מכך. התפלה הזאת פותחת ומסימת בקרן. היא פותחת במלים רָמָה קַרְנִי בַּה' ומסימת במלים וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ. חנה רואה בנס שקרה לה חלק מסדרה ארוכה של מופתים שבהם ה' משפיל רמים ומגביה שפלים, ותפלתה הולכת אל תפלה כלל ישראלית. אין די לחנה בהזכרת הנס שקרה לה, היא מצפה להרמת קרן ישראל. היא מצפה לכך שהדבר שארע לה יביא להתגלות ה' בעולמו והקמת מלכות ישראל. הדבר הזה אכן קרה. שמואל בנה הוא שהקים את מלכות ישראל ומשח אותה. מכאן אנו למדים שיש בחנה נבואה.

התפלה מסתיימת במלים קֶרֶן מְשִׁיחוֹ. בפשטות הרמת קרן משיחו היא כמו הרמת קרנה של חנה בתחלת התפלה. אומרת חנה: לא רק קרני שלי תרום, אלא גם קרנו של משיח ה'. אבל לאור מה שלמדנו כבר שבחנה היתה נבואה, אפשר שהצרוף קרן משיחו מלמד על שמשיחו ימשח בקרן.

גם את המלכים שעוד יהיו לישראל ה' ישפיל אף ירומם. ביד נביאיו וביניהם בנה של חנה עליו היא מודה. אבל נבואה נזרקה מפיה שמי שימשח בקרן – תרום קרנו.

חנה דכתיב ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בה' רמה קרני בה' רמה קרני ולא רמה פכי דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן.

חנה מהללת ומשבחת כאן את ה' אֵין קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ. וחכמים מפרשים ודורשים זאת. במה גדולתו של ה' שבפסוק.

שמואל א כה לג, מגלה יד:

וְדָוִד אָמַר אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה:  כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר:  וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ:  וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתֹּאמֶר בִּי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ:  אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל נָבָל כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ וַאֲנִי אֲמָתְךָ לֹא רָאִיתִי אֶת נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ:  וְעַתָּה אֲדֹנִי חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ ה' מִבּוֹא בְדָמִים וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ וְעַתָּה יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים אֶל אֲדֹנִי רָעָה:  וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי וְנִתְּנָה לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי:  שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ:  וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע:  וְהָיָה כִּי יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל:  וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ וְהֵיטִב ה' לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ: ס  וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי:  וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי:  וְאוּלָם חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ וַתָּבֹאתי לִקְרָאתִי כִּי אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר:

מדוע סבר דוד שהוא יכול להרוג את נבל על שלא נתן לו אֹכל?

מסתבר שדוד, כיון שכבר נמשח ע"י שמואל, סבר שהוא מלך. אמנם, הוא סרב לבקשת עבדיו ולא הסכים להרוג את שאול, שהרי גם שאול נמשח ע"י שמואל. אבל הוא הקים צבא ושמר על אזור יהודה. ולכן סבר שיכול הוא לגבות מס כדי להאכיל את צבאו.

לפי זה יש לבאר את דברי אביגיל, שאמרה לו שבפעל אינו מלך ולכן אינו יכול לגבות מס. "כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ:  וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע:  וְהָיָה כִּי יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל", כלומר: בינתים אינך מלך.

חכמים מבטאים זאת במלים לא יצא טבעך בעולם, כי המטבע הוא המלמד מי מלך בזמן חז"ל. אבל עִקר הדבר שעדין אינו מולך בפעל. וראה דברינו בפד"ר בסנהדרין כ ובהערות שם.

מלאכי א א, מגלה טו.

הספר האחרון בתרי עשר פותח במלים "מַשָּׂא דְבַר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי". משום כך הספר נקרא מלאכי בפי חכמים. אפשר שהיה זה נביא ששמו מלאכי. וכך סברו כנראה חלק מהדרשנים שדבריהם נזכרו כאן. אבל כיון שהשם מלאכי אינו דומה לצורתם של מרבית השמות בתנ"ך, אפשר שאין זה שמו. אלא הוא משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאך ה'. (אמנם קשה כי אם כך היה צריך להיות מלאכו ולא מלאכי, הלא ה' נזכר בפסוק הזה בלשון נסתר ורק בפסוק הבא הוא בלשון מדבר, וגם שם הוא גם נסתר). כך עולה גם מכך שבתוך הספר נאמר הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר ה' צְבָאוֹת. לכן דרשו ריב"ק ור"נ שמלאכי אינו שמו, ובארו מי היה. אבל חכמים אומרים שמלאכי שמו.

ר"נ אמר תחלה שמלאכי הוא מרדכי, אבל חזר בו כשראה שמסתברים דברי ריב"ק.

אמר רבי יהושע בן קרחה מלאכי זה עזרא וחכמים אומרים מלאכי שמו.

אמר רב נחמן מלאכי זה מרדכי ולמה נקרא שמו מלאכי שהיה משנה למלך.

אמר רב נחמן מסתברא כמאן דאמר מלאכי זה עזרא דכתיב בנביאות מלאכי בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר ומאן אפריש נשים נכריות עזרא.

אסתר ד א, מגלה טו.

וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה:

כמו הרבה מפסוקי המגלה, גם הפסוק הזה מנוסח בצורה המגלה ומסתירה ונִתנת לפירושים רבים. כל המגלה מלמדת שלא הרי הנגלה כהרי הנסתר. וכך גם בפסוק זה. למה פתח הפסוק במלים "וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה"? ומהו כל אשר נעשה? הלא אגרותיו של המן פורסמו בגלוי לכל העמים, ובכל מדינה ומדינה כבר הציעו היהודים שק ואפר. מה אפוא היה הדבר שיש לספר שמרדכי ידעו?

מסתבר שבכונה תחלה נכתבה המגלה כך שהדבר יוכל להתפרש בנגלה ובנסתר.

מרדכי שהיה יושב בשער המלך ודאי ידע דברים רבים שנעשו שם. אמנם הכל ידעו על פתשגן הכתב הגלוי לכל העמים, אבל מרדכי ידע גם שלא המלך הוא הכותב וחותם, וידע מה נעשה בחצר המלך, וידע שכעת יש לבוא אל המלך להתחנן לו.

אבל לא בחנם כתבה המגלה את דבריה בלשון עמומה. כל אשר נעשה לא נעשה רק משום שכך עשו אחשורוש והמן. כל אשר נעשה נעשה במחשבה אלהית.

וכך דורשים חכמים להלן טו: גם את הפסוק בלילה ההוא נדדה שנת המלך. והדבר אמור כמעט במפורש בפסוק וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל  רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ. שהוא רמז ברור מאד למלכו של עולם.

ומרדכי ידע את כל אשר נעשה מאי אמר רב אמר גבה המן מאחשורוש ושמואל אמר גבר מלכא עילאה ממלכא תתאה.

אסתר ד טז-יז, מגלה טו.

לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי:  וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר:

המלה דת במגלה פירושה חוק המלך. בשום מקום, לא כאן ולא במקום אחר, לא נקראו חֻקי התורה בשם דת. היחיד שקרא לחֻקי התורה בשם דת הוא המן, שאמר וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים.

אבל ככל דברי המגלה, שבהם אפשר לקרוא את המגלה בנסתר ובנגלה, כך גם בדברי אסתר. בפשטות, אסתר אומרת שתבוא אל המלך למרות חוק המלך שמי שלא יקרא לא יבא אל המלך. אסתר חוששת מחקו ומחמתו של המלך. אבל כל המגלה כֻלה רומזת לכך שיש מלך אחד שבחֻקיו צריכים אנו ללכת. והוא מלך מלכי המלכים. לכן גם כאן יש דורשים אותו על דת מלכות השמים ויש דורשים אותו על דת מלכות הארץ. משום כך, כך נדרש גם הפסוק הבא אחריו. יש מי שמפרש כפשוטו, שמרדכי עבר בעיר. אבל יש המפרש שמרדכי עבר עברה. שהרי עת לעשות לה' הפרו תורתך.

המן הפיל את פורו בי"ג בניסן. המועד הבא המוזכר במגלה הוא כ"ג בסיון. לכן אפשר היה לפרש שכל הדברים האמורים כאן ארעו במשך זמן ארוך. ועברו כמה ימים עד שפורסמו האגרות, ועוד כמה ימים עד שנודע לאסתר שמרדכי לבש שק, ועוד כמה ימים מתלית המן ועד שבאה אסתר שוב אל המלך. ולכן רק ביום כ"ג בסיון יצאו האגרות השניות. אך דרכם של חכמים לפרש כל דבר ביומו. לכן גם כאן חז"ל מהרו את המן. ולפי זה היה צומם בפסח.

אשר לא כדת אמר רבי אבא שלא כדת היה שבכל יום ויום עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון וכאשר אבדתי אבדתי כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך ויעבר מרדכי אמר רב שהעביר יום ראשון של פסח בתענית ושמואל אמר דעבר ערקומא דמיא.

אסתר ה א, מגלה טו.

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת

גם הפסוק הזה אומר דבר אחד ורומז לדבר אחר. פשוטו של הפסוק הוא שלבשה בגדי מלכות. אבל במקום הזה במגלה משתנה אסתר שִנוי גדול. עד כאן אסתר לא עושה דבר. הכל עושים בה והיא אינה עושה דבר. היא נלקחת, היא מומלכת, היא לא בִקשה דבר. מרדכי מבקש לדעת מה יֵעשה בה, לא מה היא תעשה. הדבר היחיד שהיא עשתה עד עכשו מדעתה ומרצונה היה לבקש להלביש את מרדכי. מרדכי מבקש ממנה להיות מלכה ולנהוג כמלכה והיא יראה לעשות זאת. לא כן מכאן והלאה. מכאן והלאה היא לובשת מלכות.

כך הוא היהודי הירא בגלות. לוקחים אותו וחומסים אותו והוא אינו עושה דבר. ולא ינצל עד אשר ילבש מלכות. ועד אשר ילבש מלכות שמים.[65]

ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות בגדי מלכות מיבעי ליה אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא מלמד שלבשתה רוח הקדש.

תהלים כב, מגלה טו:

כמו במגלת אסתר, כך אנו מוצאים בימי דוד, שהאויבים מבקשים לכלות אותו, והוא קורא אל ה', וה' מציל אותו. התאור שמתאר דוד דומה מאד לתאור המגלה:

לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד:  אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי:  אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי:  וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל:  בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ:  אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ:  וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם:  כָּל רֹאַי יַלְעִגוּ לִי יַפְטִירוּ בְשָׂפָה יָנִיעוּ רֹאשׁ:  גֹּל אֶל ה' יְפַלְּטֵהוּ יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ:  כִּי אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי:  עָלֶיךָ הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם מִבֶּטֶן אִמִּי אֵלִי אָתָּה:  אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי כִּי צָרָה קְרוֹבָה כִּי אֵין עוֹזֵר:  סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי:  פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג:  כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי:  יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי:  כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי:  אֲסַפֵּר כָּל עַצְמוֹתָי הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי:  יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל:  וְאַתָּה ה' אַל תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה:  הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי:  הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי:  אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ:  יִרְאֵי ה' הַלְלוּהוּ כָּל זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל:  כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ:  מֵאִתְּךָ תְהִלָּתִי בְּקָהָל רָב נְדָרַי אֲשַׁלֵּם נֶגֶד יְרֵאָיו:  יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ יְהַלְלוּ ה' דֹּרְשָׁיו יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד:  יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל ה' כָּל אַפְסֵי אָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם:  כִּי לַה' הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם:  אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ כָּל דִּשְׁנֵי אֶרֶץ לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל יוֹרְדֵי עָפָר וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה:  זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר:  יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה:

המזמור הזה נאמר אמנם ע"י דוד, אבל הוא מזכיר מאד את מעשה המגלה. לכן דרשוהו חכמים על אסתר.

המזמור מלמד על דרך הנהגת ה' בעולמו. כך גם בימי אסתר הסתיר ה' את פניו הן מאסתר והן מעמו ישראל.

אמנם, לא ידעתי למה דרשו חכמים שלא טוב עשתה אסתר שקראה לאחשורוש כלב. למה לא טוב הוא?

אסתר ה ג, מגלה טו:

וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ:

לפי פשוטם של דברים, המלך מבין שלא בחנם נכנסה אליו המלכה אשר לא כדת, והוא מבין ששאלה ובקשה בפיה. ובבטוי של נדיבות אומר הוא לה עד חצי המלכות. כלומר: רק הכסא אגדל ממך. ולכן לא תוכלי לבקש יותר מחצי המלכות.

אבל כמו שבארנו, המגלה כֻלה עוסקת בשאלה מיהו המלך. האם אחשורוש הוא המלך או שהקב"ה הוא המלך. הדבר יצא מפי המלך גם כאן. מבארים חכמים שכל שנותן המלך לאסתר, לא נותן אלא ע"מ שיוסיף הוא להיות המלך. ושלא תמליך מלך אחר על פניו.

בנין המקדש הוא גלוי מלכות ה'. אחשורוש מסכים שהיהודים יקימו מצוות ואפילו יקריבו קרבנות, כי מעשים אלה הם מעשי היחיד. בנין המקדש משמעותו שה' אינו ענינו של היחיד אלא קביעה שה' ימלוך בעולמו.

מה בקשתך עד חצי המלכות ותעש חצי המלכות ולא כל המלכות ולא דבר שחוצץ למלכות ומאי ניהו בנין בית המקדש.

אסתר ה ד, מגלה טו:

וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ:

וכאן הבן שואל שאלה פשטית. מה מבקשת אסתר לעשות, ומה היא מבקשת להשיג כשהיא מזמינה את המלך והמן למשתה.

וכאן משיבים חכמים תשובות פרשניות פשטניות.

ללמדך שחכמים עוסקים לא רק בדרשנות אלא גם בפירוש הפשט.

וכך עסקו גם להלן בבאור הפשט בהבאת ספר הזכרונות.

ופטור בלא מדרש אי אפשר. לכן בא אליהו ומלמד שכל דברי כל התנאים והאמוראים דברי אלהים חיים הם.

כיון שנזכרו עשרה בני המן שנהרגו, אומרים הפשטנים שהיו להמן עשרה בנים. והם בהחלט יכולים להקרא רב בניו. אבל כאן באים חכמים ומצביעים על דבר חשוב בפשט הפסוקים: במגלה לא נאמר ולא נרמז לא בפירוש ולא ברמז שלא היו להמן אלא עשרה בנים. לכן אפשר בפשט הדברים לומר שהיו לו יותר. אמנם, לפעמים דרכו של הדרש ללמוד הסתום מן המפורש ולפרש את רב בניו האמורים כאן ע"פ המפורש במקום אחר, אבל באים חכמים ומלמדים שאפשר לדרוש גם אחרת, ולדרוש את הסתום לגופו.

אמנם, לפי פשוטם של דברים נראה שהמגלה רוצה ללמד שנהגו ישראל כדין עמלק והרגו גם את בניו. ועם זאת אין זו ראיה שהרי גם אם בקשו ישראל לקים מצות מחית עמלק, עם זאת לא השמידו ישראל את כל העמלק שבאותם ימים.

אסתר ו ב, מגלה טז.

 וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:

דברים רבים ודאי היו כתובים בספר הזכרונות. ויקר מקרה לזכרון הזה. ה' מתגלה במקרים הקורים. הנה הפור המקרי נופל כרצון ה'. כדי ללמד על כך למדו חכמים שהיתה כאן ידו של גבריאל. (הקושיה לא קשה כי בכמה מקומות בתנ"ך מצאנו כתוב שנמצא כתוב, אבל סִפור המעשה מלמד שבעל כרחנו היה שם נס).

אסתר ז ו, מגלה טז.

 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן:  וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה:

לאֹרך כל המגלה, מוצגים הדברים כך שהמן הוא הרשע, האגגי, צורר היהודים. מרדכי הוא היהודי אשר לא יכרע ולא ישתחוה להמן, והמלך? המלך לכאורה אינו עושה דבר חוץ ממשתה יין ונשים. הוא אינו טוב ואינו רע, אינו צדיק ואינו רשע. הוא לא כלום. הוא מרכז המגלה, הוא אחשורוש המולך מהדו ועד כוש, והוא לא כלום. וכמו שבארנו לעיל יב:.

כותב המגלה מביע את מורת רוחו מדרכו של אחשורוש בכך שהוא מתעלם ממנה, והיתה כלא היתה. הוא אינו מלמד על שום מעשה שלטוני שעשה אחשורוש.

הוא מציג את אחשורוש כמי שמולך בכל העולם ואינו עושה כלום, ועבדיו הם המסובבים אותו. הוא הנותן את טבעתו לעבדיו והם חותמים בשמו כדי להשמיד עם שהמלך אפילו לא מבקש לדעת מי הוא ומה שמו, מי הוא זה ואי זה הוא.

אין זאת אומרת שכך היה אחשורוש. נהפוך הוא. אפשר שאחשורוש היה רב פעלים. המגלה גם לא אומרת אחרת. אבל המגלה מציירת את המלך הגדול המולך מהדו ועד כוש היושב בחצר הפנימית כמי שאינו עושה דבר, כדי ללמד שגם אם בנגלה יש מלך אחד. מלך אחר ששמו לא נזכר והוא נסתר הוא העושה את הכל.[66]

אבל כאן במשתה הגיע הזמן לשאול מה אחריותו של אחשורוש. הלא בשמו וברשותו יצאו האגרות. לא רק לכך הגיע הזמן, אלא הגיע הזמן לפרוק מעלינו את עולו של אחשורוש ולקבל את עול הקב"ה. כותב המגלה מהטעמים שהזכרנו מציג את אחשורוש כלא כלום, אבל חכמים אומרים שכאן הגיע הזמן להסיר את המסוה מעל פניו של אחשורוש. לא אסתר עשתה זאת, אבל הדרשן עושה זאת. אחשורוש היה רשע[67], ודאי כלפי אסתר. וכפי שבארנו לעיל מגלה יד. לכן אומרים חכמים שהיא הצביעה על אחשורוש. אבל לא היה זה אלא בנסתר. בנגלה היא ידעה שעדין אין לה כח לפרוק מעליה את אחשורוש, והצביעה על המן.

ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה אמר רבי אלעזר מלמד שהיתה מחווה כלפי אחשורוש ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן.

בראשית כא לג, סוטה י.:

וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם.

מסתבר שהכתוב לא היה מספר לנו על נטיעת עץ אחד לבד. אם הכתוב מספר לנו על אותה נטיעה, הרי שלא היה שם רק עץ אחד בודד, אלא נטיעת אשל שיש בה משום קריאה בשם ה'. לכן דורשים כאן חכמים שנטע גנות ופרדסים. כלומר שכאן החל אברהם להשתרש בארץ ולגדל בה עצים, וע"י כך קרא בשם ה' אל עולם כלומר למד לכל באי עולם את שם ה'. ויש שפרשו שכלל לא היה זה עץ אלא מקום שבו קרא אברהם בשם ה'. ורס"ג בפרושו פרש שהיא מצבה. וכך נראה שיש כאן מזבח, שהרי בכל מקום שנבנה מזבח יש קריאה בשם ה' וכפי שכתבנו בכמה מקומות.

בהמשך המדרש מביא שאיוב, יתרו ובלעם היו באותה עצה. אלה שלשה גויים שהביאו חכמה לישראל. בלעם הביא ברכה לישראל, אבל ה' שם דבר בפיו נגד רצונו. הוא רצה לקלל. יתרו למד את משה להעמיד בתי דין. איוב נתן לנו ספר שלם. אלה לא רק שמות שלשה גויים חכמים, אלא שמות שלשה גויים שנתנו לישראל דבר שהם צריכים לו.

שמואל א ז, שמואל ב ו, סוטה לה.:

וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת:  וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית הַשִּׁמְשִׁי וַתַּעֲמֹד שָׁם וְשָׁם אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְבַקְּעוּ אֶת עֲצֵי הָעֲגָלָה וְאֶת הַפָּרוֹת הֶעֱלוּ עֹלָה לַה': ס  וְהַלְוִיִּם הוֹרִידוּ אֶת אֲרוֹן ה' וְאֶת הָאַרְגַּז אֲשֶׁר אִתּוֹ אֲשֶׁר בּוֹ כְלֵי זָהָב וַיָּשִׂמוּ אֶל הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה וְאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ הֶעֱלוּ עֹלוֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים בַּיּוֹם הַהוּא לַה':  וַחֲמִשָּׁה סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים רָאוּ וַיָּשֻׁבוּ עֶקְרוֹן בַּיּוֹם הַהוּא: ס  וְאֵלֶּה טְחֹרֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֵשִׁיבוּ פְלִשְׁתִּים אָשָׁם לַה' לְאַשְׁדּוֹד אֶחָד לְעַזָּה אֶחָד לְאַשְׁקְלוֹן אֶחָד לְגַת אֶחָד לְעֶקְרוֹן אֶחָד: ס  וְעַכְבְּרֵי הַזָּהָב מִסְפַּר כָּל עָרֵי פְלִשְׁתִּים לַחֲמֵשֶׁת הַסְּרָנִים מֵעִיר מִבְצָר וְעַד כֹּפֶר הַפְּרָזִי וְעַד אָבֵל הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר הִנִּיחוּ עָלֶיהָ אֵת אֲרוֹן ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה בִּשְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית הַשִּׁמְשִׁי:  וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה' וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי הִכָּה ה' בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה:  וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' הָאֱלֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וְאֶל מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ: ס  וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אֶל יוֹשְׁבֵי קִרְיַת יְעָרִים לֵאמֹר הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן ה' רְדוּ הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם: וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ לִשְׁמֹר אֶת אֲרוֹן ה': פ  וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה': ס  וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ה' הָסִירוּ אֶת  אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל ה' וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים:  וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרֹת וַיַּעַבְדוּ אֶת ה' לְבַדּוֹ:

כאשר חזקה הממלכה ביד דוד, העלה משם את ארון ה'. וה' פרץ פרץ בעֻזה.

וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף:  וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר  נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו:  וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה:  וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן:  וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים:  וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:  וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים:  וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה:  וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה':  וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי:  וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה' בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ:  וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה:  וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא:  וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד:  וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר:  וְהָיָה אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ:  וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים:  וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת:

ספר שמואל הוא ספר של החלפת שושלות. בית עלי חרב כשנפל הארון בשבי. כשחרב בית עלי, שמואל נעשה מנהיג ובית אבינדב נעשו שומרי הארון. לא במקרה שמו אבינדב ולא במקרה שם בנו אלעזר. ואפשר אף שלא במקרה שם האיש שלפניהם הוא יהושע. בית אבינדב, כאהרן אבי נדב או כנדב ואביהוא, הוא שהתמנה לשמור את הארון. וקדשו את אלעזר בנו, ששמו כאלעזר בן אהרן. אבל כשדוד העלה את ארון ה' מוזכר אבינדב ששמו כשם נדב ואביהוא, אבל אלעזר לא נזכר. שני בנים אחרים של אבינדב לקחו את הארון. הם לא נשאו אותו בכתף כי אינם כהנים ואינם לויים. לכן הם הרכיבו אותו על עגלה חדשה כמו העגלה שהביאה אותו משדה פלשתים. אבינדב ששמו נושא את שם נדב ואביהוא הוא זר, כמו האש הזרה שהביאו נדב ואביהוא. בספר שמואל התעלה שבט בנימין, שאול מלך ואבינדב שמר על הארון. דוד אינו רוצה לשלוח יד בבני בנימין והוא מחכה שה' הוא שיעביר אותם מתפקידם. לכן גם כאן דוד עדין לא מוצא כח להוציא את הארון מידי בני אבינדב שהחזיקו בו עשרים שנה. הוא לא שולח אליהם את ידו, אבל עֻזה שולח את ידו. בשליחת יד זו - גם בית אבינדב אִבדו את מעמדם. ואז הביא דוד תחתיהם את אלה שיכולים לשאת אותו בכתף. הכהנים והלויים שבו למקומם, ועוד באותה פרשה מסביר דוד למיכל מדוע הדיח ה' את בית שאול ומנה תחתיו את בית דוד. זו פרשה של בחירת משפחה נכונה והדחת משפחה לא נכונה. עוד באותה פרשה שלח ה' ביד נתן הבטחה לדוד שיעשה לו בית.

הארון לא נִשא בכתף כי נושאיו היו זרים. כנדב ואביהוא שהביאו אש זרה.

הפרשה הזאת מזכירה לכל ארכה את פרשת נדב ואביהוא בדברים רבים. וזה אחד מהם.

לכן דרשו חכמים שדוד נענש על שלא הביא את הראויים לכך לשאת את הארון.

ישעיהו מד כה, גטין נו:

המדרש מביא שיחה ארוכה בין ריב"ז לבין אספסיינוס. ריב"ז מבין מראש שהמקדש יחרב. לפי המדרש הזה עצמו, ריב"ז אמר את הדבר לאספסיינוס במפורש. אבל דור מאוחר יותר (רב יוסף, או אולי אפילו ר' עקיבא) במבט של דורות, מרשה לעצמו לחלוק על ריב"ז ולומר עליו את הפסוק מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל. לדעת רב יוסף או ר' עקיבא היה ריב"ז צריך לנצל את קשריו עם אספסיינוס כדי להציל את ירושלים.

ובפשטות, הפסוק שהוזכר כאן, מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל, לא הוזכר אלא מפני דרך ארץ. חכם שרוצה לחלוק בענין כה גדול וחשוב על חכם גדול שחי כמה דורות לפניו, ודאי יזכיר את הפסוק הזה כדי לומר שאע"פ שריב"ז הוא חכם גדול, ומי אני שאומר שהוא טועה, אני יכול לומר זאת כי הקב"ה כאן השיב חכמים אחור.

אבל הפסוק הזה אומר הרבה יותר ממה שנראה תחִלה. וכך אומר ישעיהו:

כֹּה אָמַר ה' גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן אָנֹכִי ה' עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מֵי אִתִּי:  מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל:  מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם:  הָאֹמֵר לַצּוּלָה חֳרָבִי וְנַהֲרֹתַיִךְ אוֹבִישׁ:  הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד: ס  כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ:  אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲוַשֵּׁר דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ:  וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:  לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי:  אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי:  לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד:  יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה:

הבית השני שהאגדה הזאת עוסקת בחורבנו, נבנה בחסדי מלכי פרס. כורש לא בהכרח היה גדול הצדיקים. הוא היה מלך כובש חובב כח ואוהב אוצרות חשך ומטמני מסתרים. מחקרים מלמדים שהוא לא אהב במיוחד את היהודים, אלא המדיניות הכללית שלו היתה לתת לכל עם לבנות את מקדשו ובכך למשול בו. אבל מכל מה שעשה כורש עם עמים אחרים לא נותרה אפילו שורה אחת בספר דברי הימים למלכי תבל. רק הצהרתו אל ישראל חותמת את התנ"ך ופותחת פרק חדש בדברי ימי ישראל והעולם כֻלו.

כורש הוא משיח ה'. לא כי הוא בחר בתפקיד ולא כי הוא האיש שאליו אנו מצפים כשאנו מחכים למשיח. (ויורשה לי להעיר שכנראה גם המשיח שאנחנו מחכים לו, מזרע דוד, ינחיל אכזבה גדולה לרבים ממצפיו שכבר תולים בו תקוות יותר מדי גדולות וחלומיות). אבל כשה' רוצה לגאול את ישראל, הצולה תחרב, הנהרות ייבשו, דעת החכמים תשכל וכורש יהיה המשיח. לא פעם בשביל לגאול את ישראל מביא הקב"ה מלחמה כלל עולמית, ותהליך כלל עולמי שבאותו דור יעורר את כל העולם אבל בדברי ימי הנצח העולמי לא יוותר ממנו שום דבר חוץ מאשר גאולת ישראל.

וכך קורה גם כשה' מחריב את ישראל.

הבית השני נבנה בחסדי פרס. במהלך ימי הבית באו החשמונאים והעמידו את יהודה על רגליה העצמאיות. בסוף ימי הבית שוב חיינו תחת שלטון רומאי זר.

בריוני ירושלים לא רצו להיות תלויים במלך זר. אבל מרוב שאיפה לעצמאות הם גם לא הסכימו לקבל את מרות החכמים. הם החליטו שאם דעתם לא מתקבלת הם ישרפו את העיר ויכריחו את העיר לקבל את דעתם.

אפילו מנהיג הבריונים אינו יכול להם. הוא מבין שלא את מנהיגותו הם רוצים אלא את השלטת דעתם.

החכמים סברו שהדרך הנכונה במקרה הנדון היא להשלים עם הרומאים ולתמרן את היחסים עם הרומאים כדי להשאיר את ירושלים במקומה. הם האמינו שהסבלנות תשתלם. אבל הבריונים הכריחו אותם להכנע. ריב"ז יצא אל הרומאים, אבל הוא יצא אל הרומאים אחרי שכבר אִבד את כחו. אילו יכלה ירושלים לשרוד במצור עשרים ואחת שנה, אפשר היה לדבר עם הרומאים מעמדת כח. הבריונים הם אלה שגרמו לכך שדבריו של ריב"ז עם הרומאים כבר לא נעשים מעמדת כח, וריב"ז כבר מוותר על ירושלים.

יתר על כן. ריב"ז אומר לאספסיינוס דבר שאולי מחמיא לאספסיינוס, אבל למעשה הופך אותו לעוד אחד מהכלים שהקב"ה השתמש בהם בהנהגת ישראל ובדברי ימי העולם לא נותר מהם דבר. ריב"ז אומר לאספסיינוס שאם הקב"ה רוצה להחריב את המקדש, לא יעשה זאת אלא מלך. השמועה הטובה מדשנת את עצמותיו של אספסיינוס עד שאפילו לנעליו הוא לא מצליח להכנס, אבל אפשר לפתור את בעיית נעלי המלך החדשות כשמזכירים לאספסיינוס את האיש שעליו הוא כועס. האיש שזה עתה הפך למלך הקיסרות הרומית כולה, שוכח את הבשורה הטובה כשמזכירים לו את המריבה הקטנה עם שכן מרגיז. כך יכול המלך להכנס לנעליו של מלך ולנהל את כל הקיסרות.

ובמבט של דורות רחוקים יכולים רב יוסף או ר' עקיבא לומר לריב"ז שגם הוא היה יכול להתעלם מהכעס שיש לו על בריוני זמנו ולחשוב על הצלת ירושלים. הלא בשביל להציל את ירושלים גם כורש יכול להיות משיח. כשאנחנו בתוך המאורעות לא קל לנו להבין את חשבונותיו של הקב"ה. לפעמים אנחנו רואים את הבעיות של דורנו כאילו הן הרבה יותר גדולות ממה שהן באמת, רק מפני שכשעומדים קרוב הדבר נראה גדול. לפעמים אנחנו חושבים שהצולה לעולם לא תחרב והנהרות לעולם לא ייבשו, שכורש לעולם לא יהיה משיח, ושהחכמים הם חכמים. ואז אנחנו מתחילים לחשב חשבונות מקומיים ולא נצחיים, אותות בדים וקוסמים. במקום כל החשבונות האלה כדאי להתכוונן למטרה: בניין ישראל, ירושלים והמקדש.

ודקאמרת אי מלכא אנא אמאי לא קאתית לגבאי עד האידנא בריוני דאית בן לא שבקינן אמר ליה אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון אישתיק קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל איבעי ליה למימר ליה שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה וחביתא שבקינן לה ... אלא בעי מינאי מידי דאתן לך אמר ליה תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק קרי עליה רב יוסף ואתימא רבי עקיבא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא והוא סבר דלמא כולי האי לא עביד והצלה פורתא נמי לא הוי.

קדושין סו.

הגמ' מביאה מקור שפותח ב"תניא", אך אין זו בריתא ככל הבריתות. לשונה אינה לשון מקרא ואינה לשון חכמים אלא לשון בינים ביניהם. ואולי לפנינו עדות יחידה ללשון בית שני. הגמ' דורשת את הבריתא הזאת בלשון שבה דורשים פסוקים.

בפד"ר בהוריות יא: הערנו ושאלנו למה אמרו לבית חשמונאי די לך בכתר מלוכה הנח כתר כהונה, ולא אמרו הנח כתר מלוכה לזרעו של דוד. ואולי מכאן שעקר מצות מלך מתקימת בכל מי שמולך עלינו. ועוד אפשר לפרש שאת זאת לא העזו לומר לו שהרי הוא מלך, אך לזה רמזו. ועוד אפשר לפרש שזה היה חטאו של יהודה בן גדידיה וחבריו, שלא העריכו נכון את קדושת המלכות, שדמתה בעיניהם לחול שהרי בעסקי חולין היא עוסקת, ולא הקפידו אלא על הלכות המקדש.

רש"י פרש שאמו נשבית במודיעין ולכן היא פסולה לכהֻנה והוא חלל. ונראה שפרש כן בשל השאלות ששואלת הגמ' על העדות. ואפשר שלזה רומז גם המדרש במגלת תענית המובא במסכת שבת: בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. ויש לשאול: וכי אין ליונים בעולמם אלא ללכת לטמא שמן? ואפשר שהוא רומז לכך שטמאו את כל הנשים, עד שמצאו אחת שעדין ראויה לכהֻנה ואליה רומז המדרש כאן.

אמנם מהלשון המובאת כאן "הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן" משמע שיהודה בן גדידיה לא חשש שאמו פסולה, אלא חשש שינאי עצמו הוא בנו של אותו שבאי ואינו מזרעו של אהרן. ואולי גם המדרש על ליצני הדור בא להזכיר את המעשה הזה.

בראשית כו ה, קדושין פב

 וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:  גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ:  וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:  עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי:

במקומות רבים אנו רואים שאברהם הלך בדרך ה' ושמע לדבריו. כאן נאמר שהוא שמר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי. מה בכלל הדברים? הלא התורה עוד לא נתנה?

מצאנו שגם לאבותינו היו מצוות. שהרי כבר קין והבל הקריבו קרבנות, ונח הלא ידע כבר להבחין בין הבהמה הטהורה לטמאה (אם כי לא מצאנו בפירוש שהוא ידע להבחין בין העוף הטמא לטהור, ואולי הדבר תלוי בכך שסִמני עופות לא נתפרשו. וכל עוף שלא נאמר עליו שהוא טמא הרי הוא טהור ושבעה שבעה. ועין זבחים קטז. שהגמ' שם הקשתה מנין ידע נח להבדיל). והאבות בנו מזבחות לה' וקראו בשם ה', ומדברי יצחק איה השה אנו למדים שהם היו רגילים להקריב שה לעולה. ואצל אברהם ויעקב אנו מוצאים מעשרות, ויהודה הורה לבנו לקים את מצות היבום. והם אסרו להתחתן בכנעני. ומדברי אברהם ואבימלך למדים אנו שהיה פשוט להם שאין אדם לוקח את אשת חברו ואין אדם נושא אחותו בת אמו, ואין אדם גוזל. ומכאן שגם לאבותינו היתה תורה. (וראה רמב"ם מלכים ט א שאומר שלא קִיְּמו האבות את כל התורה אלא רק מצוות שנִתנו להם. ואינו מונה את כל אלה שאנו מנינו כאן. ומ"מ הוא מודה שיש מצוות לפני מתן תורה, ואח"כ התורה חזרה וצִוְּתה עליהן)[68].

אמנם, כמו שהקשו ביומא כח:, המלים מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי יכולות להתפרש גם על מקצת מצוות שהיו להם. ועל לשון המדרש שקים אברהם את כל התורה יש לשאול: האם ספר ביציאת מצרים? האם הזכיר את מעשה עמלק?

מה שיכולים אנו ללמוד מפסוק זה וממעשי האבות, הוא שאע"פ שהתורה עוד לא נתנה להם, לא היו האבות אנשים חסרי תורה וחכמה. הם היו אנשי חכמה שהגו בדבר ה' והשמיעו את דברו בעולם. הגמ' ביומא כח: לומדת זאת גם מכך שהיו לישראל זקנים, שמשה יכול לאסוף אותם וללכת לדבר בעזרתם אל ישראל. זקנים כאלה ודאי יושבים והוגים. שהרי אל"כ אין להם מעמד משלהם. ודאי שלאנשים כאלה יש תורה וחכמה בפיהם, וכפי שראינו. לכן דורשים האמוראים גם את הזקנה האמורה באברהם ויצחק, אע"פ שלפי פשוטה היא באה ללמד על אורך ימיהם, שהרי הפרשה שם מלמדת על מה שעשו אברהם ויצחק בזקנתם כדי להעביר את אשר להם לבניהם, מדרשה של המלה מלמד על היות האבות כזקני ישראל. ואף אם אין הדבר עולה מפשט אותם פסוקים, הרי הוא עולה מכלל ספר בראשית כמו שאמרנו. שנכר שהיתה לאבות תורה בפיהם.

בראשית ג יט, קדושין פב:

וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:  וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה:  בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב: ... וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם:

בגן עדן לא היה האדם צריך לעבוד את האדמה, אלא היה כצבי וכארי וכשועל, מקבל את מזונו מיד ה'.

מיום שאכל האדם מפרי העץ אשר בתוך הגן התקלל ועליו לעבוד את האדמה.

המקום שבו שוב קבל האדם את מזונו מיד ה' הוא כשהיו ישראל במדבר וירד להם מן מן השמים. והתורה מלמדת שארץ ישראל, הארץ שבין ארבעת הנהרות, גם בה נזון האדם מיד ה' בדגן שמים. אמנם עליו לעבוד את אדמתו, אך אם יעשה את רצון ה' ירבה הגשם ותרבה הברכה. אם לא יעשה את רצון ה' – יגורש מן הארץ אל כל גויי האדמה אשר לֻקח מהם, ותחת אשר לא עבד את ה' אלהיו יעבוד את אויביו. ויעבוד שם את העץ והאבן.

בברכות מ. וסנהדרין ע. מצאנו מחלוקת מה היה העץ שאכל ממנו אדם בגן עדן. שלשה תנאים נחלקו בדבר. איש מהם לא סבר שמין בפני עצמו הוא ששמו דעת טוב ורע. הכל מודים שפרשת גן עדן באה ללמד על מין מן המינים שהאדם מגדל בגנו כשהוא עובד את אדמתו. מין מן המינים שארץ גן העדן השתבחה בהם, וכשהאדם למד לגדלם בעצמו ולא לאכלם מיד ה', הרי קרב אל העץ אשר בתוך הגן, ולכן גורש מן הגן כדי לעבוד את האדמה שממנה לֻקח. הוא שב אל האדמה שממנה לֻקח. וכמו שבארנו כאן. כך גם התלוננו ישראל במדבר ומאסו באכילה מיד ה' ורצו לאסוף את תבואתם שלהם ולא לחיות מידו. וכך הוא גם חטא גן עדן. ונראה שמשום כך באר ר' יהודה שהמין הוא חטה, שהוא עִקר עבודת האדמה. והוא המין שמי שיש בו דעת מגדלו בשדהו ולא רועה בו כבהמה. אבל ר"מ אומר שהוא היה גפן, והוא מביא פסוק מפרשת נח כדי ללמד זאת. גם בימי נח חטא האדם וה' מחה אותו מן האדמה, ואח"כ שתה נח יין. לכן מפרש ר"מ שכך גם הוא חטא גן עדן. כשהאדם לא רק אוכל ענבים אלא למד לעשותם יין, אִבד את מעלתו. יש בו קללה ויללה. אבל ר"נ לומד שפרשת גן עדן באה ללמד את תקון האדם ולא את קלקולו. למד האדם לגדל תאנה ולכסות את ערותו ועלה ונתעלה.[69]

ב"מ לג: - ראה סנהדרין כו.

תהלים קד כב, ב"מ פג:

תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר:  הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם:  תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן:  יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב:

הלילה הוא זמן החשכה, והוא זמנן של חיות היער והכפירים השואגים לטרף. היום הוא זמן האור והוא זמן פעלו של אדם. במקומות רבים מצאנו שכשם שיש זמן אור וזמן חשך מדי יום וחוזר חלילה, וכן מדי שנה וחוזר חלילה, כך הוא בעולם. יש זמן חשכה שבו מושלים הרשעים. אלא שישוב ויאיר להם. אמנם, המדרש דורש שזמן האור אינו זמן פעלו של אדם אלא זמן קבלת שכרו של אדם על פעלו.

מל"א ה יא, ב"ב טו.

הכתוב מלמד על חכמת שלמה: "וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם:  וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב". מי הם אותם איתן והימן וכלכל ודרדע? מצאנו בדברי הימים בתאור בני יהודה: "וּבְנֵי זֶרַח זִמְרִי וְאֵיתָן וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וָדָרַע כֻּלָּם חֲמִשָּׁה". הרי כאן כל אותם ארבעה. ולפי זה "האזרחי" היינו בן זרח. וכל אלה בני זרח הם. ולא התבאר מה חכמתם.

ואולם, מצאנו בדברי הימים עוד אנשים בשמות אלה, והם ודאי אחרים, כי מבני לוי הם ולא מבני יהודה: "וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶעֱמִיד דָּוִיד עַל יְדֵי שִׁיר בֵּית ה' מִמְּנוֹחַ הָאָרוֹן:  וַיִּהְיוּ מְשָׁרְתִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד בַּשִּׁיר עַד בְּנוֹת שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִָם וַיַּעַמְדוּ כְמִשְׁפָּטָם עַל עֲבוֹדָתָם:  וְאֵלֶּה הָעֹמְדִים וּבְנֵיהֶם מִבְּנֵי הַקְּהָתִי הֵימָן הַמְשׁוֹרֵר בֶּן יוֹאֵל בֶּן שְׁמוּאֵל:  בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיאֵל בֶּן תּוֹחַ:  בֶּן ציּף בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן מַחַת בֶּן עֲמָשָׂי:  בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יוֹאֵל בֶּן עֲזַרְיָה בֶּן צְפַנְיָה:  בֶּן תַּחַת בֶּן אַסִּיר בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח:  בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל:  וְאָחִיו אָסָף הָעֹמֵד עַל יְמִינוֹ אָסָף בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן שִׁמְעָא:  בֶּן מִיכָאֵל בֶּן בַּעֲשֵׂיָה בֶּן מַלְכִּיָּה:  בֶּן אֶתְנִי בֶן זֶרַח בֶּן עֲדָיָה:  בֶּן אֵיתָן בֶּן זִמָּה בֶּן שִׁמְעִי:  בֶּן יַחַת בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן לֵוִי: ס  וּבְנֵי מְרָרִי אֲחֵיהֶם עַל הַשְּׂמֹאול אֵיתָן בֶּן קִישִׁי בֶּן עַבְדִּי בֶּן מַלּוּךְ:  בֶּן חֲשַׁבְיָה בֶן אֲמַצְיָה בֶּן חִלְקִיָּה:  בֶּן אַמְצִי בֶן בָּנִי בֶּן שָׁמֶר:  בֶּן מַחְלִי בֶּן מוּשִׁי בֶּן מְרָרִי בֶּן לֵוִי". הרי המשוררים. הימן, איתן ואסף, אחד מבני גרשון, אחד מבני קהת ואחד מבני מררי. והם הוזכרו במשמרות המשוררים גם להלן: " וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְשָׂרֵי הַלְוִיִּם לְהַעֲמִיד אֶת אֲחֵיהֶם הַמְשֹׁרְרִים בִּכְלֵי שִׁיר נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת וּמְצִּלְתָּיִם מַשְׁמִיעִים לְהָרִים בְּקוֹל לְשִׂמְחָה: פ  וַיַּעֲמִידוּ הַלְוִיִּם אֵת הֵימָן בֶּן יוֹאֵל וּמִן אֶחָיו אָסָף בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ ס וּמִן בְּנֵי מְרָרִי אֲחֵיהֶם אֵיתָן בֶּן  קוּשָׁיָהוּ:  וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָהוּ בֵּן וְיַעֲזִיאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וִיחִיאֵל וְעֻנִּי אֱלִיאָב וּבְנָיָהוּ וּמַעֲשֵׂיָהוּ וּמַתִּתְיָהוּ וֶאֱלִיפְלֵהוּ וּמִקְנֵיָהוּ וְעֹבֵד אֱדֹם וִיעִיאֵל הַשֹּׁעֲרִים:  וְהַמְשֹׁרְרִים הֵימָן אָסָף וְאֵיתָן בִּמְצִלְתַּיִם נְחֹשֶׁת לְהַשְׁמִיעַ". והם הוזכרו גם להלן בעשרים וארבעה משמרות הלויים.

בעל כרחנו יש שני הימן ואיתן, ומשמע שהאזרחי אינו הלוי העומד לשיר. ותמוה הדבר. כי בתהלים איתן האזרחי הוא משורר. לכן היה מקום לומר שהוא לוי. אמנם את רוב המזמורים כתב דוד שגם הוא משבט יהודה.

רב דורש שהימן הוא משה. ולפי זה אע"פ שבשני הפסוקים שפתחנו בהם הוזכרו יחדו הימן וכלכל ודרדע, אלה אינם אלה.

איוב, ב"ב טו:טז.

בארנו בברכות ז. (עיי"ש) שמשה בקש שה' יעלה וישכון בקרב ישראל, ובכך יתקים האמור הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. כלומר: רק על ישראל תשרה שכינה, ולא על האומות.

נראה שזה הכלל שעל פיו דרשו חכמים את ספר איוב בסוגייתנו. נחלקו הדעות מתי היה איוב, אבל גם אילו היה מישראל, אין דבריו אמורים דוקא לישראל. איוב ורעיו באו מכל קצות הארץ, עוץ ותימן ושוח ונעמה ובוז. הרי שהם ישבו בארצם של שני בני נחור, בן קטורה, ובן עשו. הם מדברים על יראת אלהים, ומדברים בעִקר על מצוות שבין אדם לחברו או של כבוד ה', אך לא מוזכרות באיוב מצוות כמו שבת, ציצת, תפלין, שעטנז וכו'. איוב הוא ספר שנאמר לא רק לישראל.

הספר מספר כיצד איוב נותר בתומתו וסרב לברך אלהים, אבל אח"כ הטיח דברים וטען שה' דן אותו שלא כדין, ואפשר לפרש את דבריו שהוא מקלל את ה'. וה' מתגלה אליו מן הסערה ומראה לו שאינו מבין את העולם. כיון שלמדנו שאין השכינה שורה על האומות, דרשוהו חכמים לגנאי[70], ובשל כך אף דרשו את מעשי השטן לחיוב.

לכאורה אין באיוב שום התיחסות לעם ישראל, אבל כיון שנאמר על אברהם קום התהלך בארץ, והשטן אומר שהוא בא משוט בארץ ומהתהלך בה, דרשו חכמים שהשטן מדבר על אברהם. אמנם, אפשר היה לדרוש גם להפך: שהשטן מתהלך בארץ ומבקש לרשת אותה ולהוציאה מידי אברהם.

אמנם, בסנהדרין פט: דורשים להפך. שם דרשו חכמים שהשטן הוא זה שמבקש לפתות את אברהם שלא יעמוד בנסיון, ואומר לאברהם את אשר אמרו רעי איוב לאיוב, ואילו אברהם הוא איוב, הוא זה שמשיב לשטן את דברי איוב, והוא עומד בנסיון ועוקד את יצחק. השטן שם מקטרג לפני ה' וה' מנסה את אברהם. (ועוד דרשו חכמים שהשטן התיצב לפני אברהם בדרך לעקדה, ונראה שדרשו כך בגלל הדמיון לבלעם, ועוד דרשו "יש לי שני בנים ואת שניהם אני אוהב", ונראה שדרשו כך בגלל הדמיון הלשוני הרב בין פרשת גרוש ישמעאל לפרשת עקדת יצחק).

השטן הוא זה שמנסה להחטיא את איוב. מכאן אנו למדים שהשטן הוא יצר הרע. הוא מופיע בדרכים שונות, אך הוא המזיק לאדם כדי להסיתו לעשות רע. ר"ל דורש שהוא גם מלאך המות. הלא הוא הרוצה להפילו ולהמיתו.

מסופר שאיוב לא שעה אל השטן ואל אשתו, ולא ברך אלהים. נותר בצדקו והשטן נכשל. אבל כאשר רעיו אמרו לו שאם נענש הרי בהכרח חטא, הוא השיב ואמר שה' עוות את דינו. נחלקו אפוא הדעות בשאלה האם בסופו של דבר חטא איוב.

איוב אומר שאין משפט צדק בעולם, וכך הוא אומר: "תָּם אָנִי לֹא אֵדַע נַפְשִׁי אֶמְאַס חַיָּי:  אַחַת הִיא עַל כֵּן אָמַרְתִּי תָּם וְרָשָׁע הוּא מְכַלֶּה:  אִם שׁוֹט יָמִית פִּתְאֹם לְמַסַּת נְקִיִּם יִלְעָג:  אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע פְּנֵי שֹׁפְטֶיהָ יְכַסֶּה אִם לֹא אֵפוֹא מִי הוּא". לכאורה נראה שהוא קורא לה' רשע, ואומר שה' מכלה תם ורשע כאחד. אמנם אפשר לפרש שהרשע האמור כאן הוא השטן, שהוא המכלה תם ורשע כאחד.

איוב מבקש לדון עם ה' כדין איש עם רעהו. צדיקים גדולים בתנ"ך דנו עם ה' וחִלו את פניו. אבל איוב אומר שה' אינו שומע, ושאי אפשר לעמוד מולו לדין. " אָמְנָם יָדַעְתִּי כִי כֵן וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל:  אִם יַחְפֹּץ לָרִיב עִמּוֹ לֹא יַעֲנֶנּוּ אַחַת מִנִּי אָלֶף:  חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ מִי הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם: ...  אֲשֶׁר אִם צָדַקְתִּי לֹא אֶעֱנֶה לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן:  אִם קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי לֹא אַאֲמִין כִּי יַאֲזִין קוֹלִי:  אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי וְהִרְבָּה פְצָעַי חִנָּם:  לֹא יִתְּנֵנִי הָשֵׁב רוּחִי כִּי יַשְׂבִּעַנִי מַמְּרֹרִים". וכן הוא אומר: "אִם הִתְרָחַצְתִּי בְמֵו שָׁלֶג וַהֲזִכּוֹתִי בְּבֹר כַּפָּי:  אָז בַּשַּׁחַת תִּטְבְּלֵנִי וְתִעֲבוּנִי שַׂלְמוֹתָי:  כִּי לֹא אִישׁ כָּמֹנִי אֶעֱנֶנּוּ נָבוֹא יַחְדָּו בַּמִּשְׁפָּט:  לֹא יֵשׁ בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ יָשֵׁת יָדוֹ עַל שְׁנֵינוּ:  יָסֵר מֵעָלַי שִׁבְטוֹ וְאֵמָתוֹ אַל תְּבַעֲתַנִּי:  אֲדַבְּרָה וְלֹא אִירָאֶנּוּ כִּי לֹא כֵן אָנֹכִי עִמָּדִי:  נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי אֶעֶזְבָה עָלַי שִׂיחִי אֲדַבְּרָה בְּמַר נַפְשִׁי:  אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ אַל תַּרְשִׁיעֵנִי הוֹדִיעֵנִי עַל מַה תְּרִיבֵנִי:  הֲטוֹב לְךָ כִּי תַעֲשֹׁק כִּי תִמְאַס יְגִיעַ כַּפֶּיךָ וְעַל עֲצַת רְשָׁעִים הוֹפָעְתָּ:  הַעֵינֵי בָשָׂר לָךְ אִם כִּרְאוֹת אֱנוֹשׁ תִּרְאֶה:  הֲכִימֵי אֱנוֹשׁ יָמֶיךָ אִם שְׁנוֹתֶיךָ כִּימֵי גָבֶר:  כִּי תְבַקֵּשׁ לַעֲוֹנִי וּלְחַטָּאתִי תִדְרוֹשׁ:  עַל דַּעְתְּךָ כִּי לֹא אֶרְשָׁע וְאֵין מִיָּדְךָ מַצִּיל". לכאורה איוב אומר כאן שה' דן אותו שלא כדין. הוא מבקש לעמוד מול ה' כשוה בשוה, או לפחות מתלונן על שלא יוכל לעשות כן. ועוד דורש רבא את המשך דברי איוב: " עַל דַּעְתְּךָ כִּי לֹא אֶרְשָׁע וְאֵין מִיָּדְךָ מַצִּיל:  יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי יַחַד סָבִיב וַתְּבַלְּעֵנִי:  זְכָר נָא כִּי כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי וְאֶל עָפָר תְּשִׁיבֵנִי:  הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי:  עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסֹכְכֵנִי:  חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי:  וְאֵלֶּה צָפַנְתָּ בִלְבָבֶךָ יָדַעְתִּי כִּי זֹאת עִמָּךְ:  אִם חָטָאתִי וּשְׁמַרְתָּנִי וּמֵעֲוֹנִי לֹא תְנַקֵּנִי". איוב מתלונן שה' בראו באופן שיהיה חיב לחטוא. ושבכל טוב יש רע, ורעיו השיבו שבכל רע יש טוב, ובו תלוי הדבר לבחור בטוב.

תשובת ה' אל איוב היא שאיוב לא יכול לדעת את עומק חשבונו וברייתו של עולם, ולכן אינו יכול להבין מדוע לקה. אפשר שה' משיב על דברי איוב כאן המתלונן שה' ברא את העולם בדרך המכשילה אנשים. לכן מלמד ה' את איוב את עומק חשבון העולם ומראה לו שאינו יודע מה הוא, ובחשבון מדוקדק נברא העולם. "וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב מִנהַסְּעָרָה וַיֹּאמַר:  מִי זֶה מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין בְּלִי דָעַת:  אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי:  אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה:  מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו:  עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ:  בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים:  וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם בְּגִיחוֹ מֵרֶחֶם יֵצֵא:  בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ:  וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם:  וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ:  הֲמִיָּמֶיךָ צִוִּיתָ בֹּקֶר יִדַּעְתָּה שַּׁחַר מְקֹמוֹ:  לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה:  תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ:  וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר:  הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתָּ:  הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מָוֶת וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה:  הִתְבֹּנַנְתָּ עַד רַחֲבֵי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ כֻלָּהּ:  אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן אוֹר וְחֹשֶׁךְ אֵי זֶה מְקֹמוֹ:  כִּי תִקָּחֶנּוּ אֶל גְּבוּלוֹ וְכִי תָבִין נְתִיבוֹת בֵּיתוֹ:  יָדַעְתָּ כִּי אָז תִּוָּלֵד וּמִסְפַּר יָמֶיךָ רַבִּים:  הֲבָאתָ אֶל אֹצְרוֹת שָׁלֶג וְאֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה:  אֲשֶׁר חָשַׂכְתִּי לְעֶת צָר לְיוֹם קְרָב וּמִלְחָמָה:  אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ יֵחָלֶק אוֹר יָפֵץ קָדִים עֲלֵי אָרֶץ:  מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת:  לְהַמְטִיר עַל אֶרֶץ לֹא אִישׁ מִדְבָּר לֹא אָדָם בּוֹ:  לְהַשְׂבִּיעַ שֹׁאָה וּמְשֹׁאָה וּלְהַצְמִיחַ מֹצָא דֶשֶׁא:  הֲיֵשׁ לַמָּטָר אָב אוֹ מִי הוֹלִיד אֶגְלֵי טָל:  מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח וּכְפֹר שָׁמַיִם מִי יְלָדוֹ:  כָּאֶבֶן מַיִם יִתְחַבָּאוּ וּפְנֵי תְהוֹם יִתְלַכָּדוּ:  הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה אוֹ מֹשְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ:  הֲתֹצִיא מַזָּרוֹת בְּעִתּוֹ וְעַיִשׁ עַל בָּנֶיהָ תַנְחֵם:  הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ:  הֲתָרִים לָעָב קוֹלֶךָ וְשִׁפְעַת מַיִם תְּכַסֶּךָּ:  הַתְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ:  מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה:  מִי יְסַפֵּר שְׁחָקִים בְּחָכְמָה וְנִבְלֵי שָׁמַיִם מִי יַשְׁכִּיב:  בְּצֶקֶת עָפָר לַמּוּצָק וּרְגָבִים יְדֻבָּקוּ:  הֲתָצוּד לְלָבִיא טָרֶף וְחַיַּת כְּפִירִים תְּמַלֵּא:  כִּי יָשֹׁחוּ בַמְּעוֹנוֹת יֵשְׁבוּ בַסֻּכָּה לְמוֹ אָרֶב:  מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ כִּי יְלָדָו אֶל אֵל יְשַׁוֵּעוּ יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל:  הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר:  תִּסְפֹּר יְרָחִים תְּמַלֶּאנָה וְיָדַעְתָּ עֵת לִדְתָּנָה:  תִּכְרַעְנָה יַלְדֵיהֶן תְּפַלַּחְנָה חֶבְלֵיהֶם תְּשַׁלַּחְנָה:  יַחְלְמוּ בְנֵיהֶם יִרְבּוּ בַבָּר יָצְאוּ וְלֹא שָׁבוּ לָמוֹ:.....". ה' מלמד את איוב שחשבונו של עולם גדול מחשבונו של אדם אחד, שלפעמים לשם חשבונו של עולם ומלחמתו של ה' בשטן, צריך להעמיד אותו למבחן מול השטן ע"מ לשלם לו אח"כ את שכרו.[71]

ה' מלמד כיצד הוא מנהל את העולם ומלואו, את הגשם, את עונות השנה, ואת בעלי החיים. כיון שנאמר כאן "מִי פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה" דרשו חכמים שה' מנתב את נתיבות הגשם, פותח לכל טפה פתח אחד, תעלה אחת, כדי שלא יפתחו יחד כל הפתחים ויהיה שטף גדול שישטוף את העולם. וכן פותח פתח קטן לכל שערה, כדי שלא יפתחו פתחים גדולים. וכן דרשו חכמים כיצד מילד ה' את בעלי החיים. נראה שנקטו דרקון ונשר שלא בדוקא, אלא ה' הוא המנהיג כל בריה ובריה.

נראה כאן שאיוב סובל יסורים כדי שיעמוד מול השטן, וה' שִלם לו על כך. כאדם בעולם הזה שעליו להלחם את מלחמת ה', וה' ישיב לו לעתיד לבא. אבל חכמים דרשו כאן להפך. שהרי גם את שכרו קִבל איוב בעוה"ז.

הספר מלמד שבסופו של דבר שִלם ה' לאיוב על מה שהפסיד במלחמתו עם השטן: "וַה' שָׁב אֶת שְׁבֻית אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף ה' אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה: ... וַה' בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף צֹאן וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים גְּמַלִּים וְאֶלֶף צֶמֶד בָּקָר וְאֶלֶף אֲתוֹנוֹת:  וַיְהִי לוֹ שִׁבְעָנָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת:  וַיִּקְרָא שֵׁם הָאַחַת יְמִימָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית קְצִיעָה וְשֵׁם הַשְּׁלִישִׁית קֶרֶן הַפּוּךְ:  וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב בְּכָל הָאָרֶץ וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם: ס  וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּרְאֶ אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֵי בָנָיו אַרְבָּעָה דֹּרוֹת:  וַיָּמָת אִיּוֹב זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים". ה' נתן את כל אשר לאיוב למשנה, נכפלו צאנו ובקרו וגמליו, שהרי בראש הספר נאמר: "וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת:  וַיְהִי מִקְנֵהוּ שִׁבְעַת אַלְפֵי צֹאן וּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי גְמַלִּים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת צֶמֶד בָּקָר וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֲתוֹנוֹת וַעֲבֻדָּה רַבָּה מְאֹד וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא גָּדוֹל מִכָּל בְּנֵי קֶדֶם". בניו ובנותיו לא נכפלו. אבל הגמ' מבארת שנכפלו ביופי, ונראה שגם בניו נכפלו במדותיהם הטובות, ושבענה היינו שבעה טובים. וכיון שחי אחרי כן מאה וארבעים שנה, למדו חכמים שלפני כן חי שבעים שנה.

נחמיה ט ו, ב"ב כה.

אַתָּה הוּא ה' לְבַדֶּךָ אַתָּ עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים:

את הפסוקים האלה אפשר היה לפרש שה' מושל בכל צבא השמים, ועבדיו הם. אבל חכמים דרשו שתנועתו של צבא השמים היא השתחויה לה'. שהרי צותה התורה שקדש הקדשים יהיה במערב. וכך הוא במשכן ובמקדש. ולפי זה יש לבאר שצבא השמים כֻלו עובד את ה' בכך שהוא משתחוה לקדש הקדשים שבמערב. וכן מצאנו במסכת סכה שהפכו פניהם למערב והבדילו את עצמם מהעבודה הזרה. שעובדי העבודה הזרה עובדים את השמש, ואת כל כחות הטבע וסוברים שהם המושלים בעולם. ואילו עובדי ה' יודעים שיש מי שמפעיל את כל כחות הטבע וחוקיהם, וכחות הטבע וחוקיהם הם העובדים אותו ועושים את שליחותו כצוויו.

אי אפשר שחוקי הטבע וגורמי הטבע ייצרו את עצמם. ודאי יש מי שיצר אותם והם פועלים כפי שיצרם. אבל עובדי הע"ז אינם מתבוננים אלא במה שרואות עיניהם ומחקריהם בעולם, וממילא אינם מכירים את מי שמחוצה לו. בטוחים הם שמה שהם חקרו ומצאו הוא המושל בעולם, ואין דבר מלבד מה שרואות עיניהם, וודאי שעיניהם לא רואות אלא את אשר בתוך העולם.

ואולם, גם אם נבאר את הפסוק כך, אומר ר' אושעיא שאין צרך לפרשו דוקא על המקדש. אלא צבא השמים כֻלו בכל מקום שהוא הולך בדבר ה' הוא הולך. אין ה' תלוי בזמן ובמקום. ובכל מקום כל כחות הטבע עושים את אשר ה' גזר עליהם.

איוב לז, ב"ב כה

בכמה מקומות שיריים מוזכר תאור מרובע של בואו של ה', או של ה' המביא דבר מה לעולם.

כך הוא בפרשת וזאת הברכה "ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ". ואפשר שהתאור המרובע רומז לרוחות השמים. כך הוא גם בסוף הפרשה "רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים:  מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם". אמנם כאן קשה יותר לפרש שמדובר על רוחות השמים. ארבע רוחות השמים שהוזכרו הן למעשה ארבע כנפות הארץ. הפסוקים בסוף הפרשה עוסקים בשמים ומתארים את התגלות ה' מן השמים.

כך הוא גם בדברי אליהוא בן ברכאל הבוזי, המלמד על גדולת ה'. וכך הוא אומר: "מִן הַחֶדֶר תָּבוֹא סוּפָה וּמִמְּזָרִים קָרָה:  מִנִּשְׁמַת אֵל יִתֶּן קָרַח וְרֹחַב מַיִם בְּמוּצָק". הפסוקים האלה מתארים את ה' הפותח את כל אוצרותיו ומביא גשם לעולם מכל כחות העולם. התאור הוא מרובע. הוזכרו כאן ארבעה מקומות. לכן דרשוהו על רוחות השמים. וכן דרשו את שירת האזינו. ובסוף דבריו אומר אליהוא "מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה עַל אֱלוֹהַּ נוֹרָא הוֹד:  שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ וּמִשְׁפָּט וְרֹב צְדָקָה לֹא יְעַנֶּה:  לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא יִרְאֶה כָּל חַכְמֵי לֵב".

הוזכרה כאן אחת מרוחות השמים.

ועוד נאמר "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:  וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ: ... יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ ...". משמע כאן שאוצרו הטוב הוא השמים. יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, כלומר אוצרו הטוב שהוא השמים. אמנם נאמר כאן שה' יפתח את אוצרו רק כאשר נשמור את מצוותיו, אבל עינינו הרואות שהגשם יורד גם בימי חטאינו כשגלינו מארצנו, לכן דרש ר"ח שהגשמים יורדים אבל לא מאוצרו הטוב. שהרי דרשנו לעיל שאוצרות רבים יש לה'.

זכריה ב ו, ב"ב עה:

וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ וּבְיָדוֹ חֶבֶל מִדָּה:  וָאֹמַר אָנָה אַתָּה הֹלֵךְ וַיֹּאמֶר אֵלַי לָמֹד אֶת יְרוּשָׁלִַם לִרְאוֹת כַּמָּה רָחְבָּהּ וְכַמָּה אָרְכָּהּ:  וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי יֹצֵא וּמַלְאָךְ אַחֵר יֹצֵא לִקְרָאתוֹ:  וַיֹּאמֶר אֵלָו רֻץ דַּבֵּר אֶל הַנַּעַר הַלָּז לֵאמֹר פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ:  וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ:

בימי זכריה חומת ירושלים היתה חרבה. היא נבנתה רק אחרי ימי זכריה, בימי נחמיה, שהעידו בפניו כי "הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ", והוא בנה את החומה כדי שלא נהיה עוד חרפה. מצאנו בכמה מקומות שעיר חומה חשובה הרבה יותר מעיר פרזות.

בנבואה הזאת של זכריה אנו מוצאים דבר שאומר דרשני: מלאך אחד אומר לזכריה דבר אחד, ובא מלאך אחר ומורה לו לדבר דבר אחר.

מסתבר שדברי זכריה כאן מכֻוָּנים אל דברי יחזקאל בסוף ספרו, שבו הוא מתאר כיצד הוא בא אל ירושלים במראות הנבואה, ורואה איש שמודד את ירושלים ואת חומותיה.

מתוך כך נבין מדוע האיש שרואה זכריה רוצה למדוד את ירושלים. צריך למדוד את ירושלים כדי לבנות את חומותיה.

אך החומות, לא רק מעלות יש להן אלא גם מגרעות נתן בהן. הן כולאות את ירושלים ומותירות אותה במדתה לעולם.

אמנם בימיהם היה צרך בחומה ועיר ללא חומה היתה לשלל לבזה ולחרפה. אבל החומה גם מגבילה את העיר. בימי זכריה היו ישראל במצוקה ולא יכלו לבנות את החומה שרצו בה. לכן מנבא זכריה ומנחם ואומר שאמנם תהיה ירושלים עיר יושבת פרזות, אך טעם הדבר הוא מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ. כלשון המדרש כאן: כדי שלא לתת לה מדה. ובאשר להגנה על העיר – תהיה גם תהיה. וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ.

את הרעיון הזה אומר המדרש שלפנינו, שגם הוא מתאר שיח בין המלאכים לה'. שיח לכאן ולכאן, כמו בנבואה שבה יוצא מלאך אחד ומשיב למלאך אחר ואומר לו שלא תהיה מדה לירושלים. המדרש אומר שהאיש שבקש למדוד את ירושלים הוא ה' בכבודו ובעצמו, ומלאכי השרת חלו את פניו ואמרו לו שלא יגביל את ירושלים במדה.

אמר רבי חנינא בר פפא בקש הקדוש ברוך הוא לתת את ירושלים במדה שנאמר ואומר אנה אתה הולך ויאמר אלי למוד את ירושלים לראות כמה רחבה וכמה ארכה אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע הרבה כרכים בראת בעולמך של אומות העולם ולא נתת מדת ארכן ומדת רחבן ירושלים ששמך בתוכה ומקדשך בתוכה וצדיקים בתוכה אתה נותן בה מדה מיד ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז לאמר פרזות תשב ירושלם מרוב אדם ובהמה בתוכה.

רות א יט, ב"ב צא.

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו:  וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם:  וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ:  וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים:  וַיָּמוּתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ: ... וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם וַיְהִי כְּבֹאָנָה בֵּית לֶחֶם וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי:  וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד:  אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה' לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַה' עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי:

לא נאמר כאן במפורש על מה עשה ה' ככה לאנשים האלה, אבל עינינו הרואות שהם הלכו מהארץ ונעמי חזרה ריקם. וכל הנשים שאלו הזאת נעמי שהיתה מלאה.

שופטים יב טו, ב"ב צא.

וַיִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת יִשְׂרָאֵל אִבְצָן מִבֵּית לָחֶם:  וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת שִׁלַּח הַחוּצָה וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת הֵבִיא לְבָנָיו מִן הַחוּץ וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁבַע שָׁנִים:  וַיָּמָת אִבְצָן וַיִּקָּבֵר בְּבֵית לָחֶם:

כיון שהוא היה מבית לחם, דרשו שהוא בעז.

אין הוא השופט היחיד שהכתוב מצין שהיו לו הרבה בנים. בנים רבים היו גם לגדעון, ליאיר הגלעדי ולעבדון הפרעתוני. מסתבר שהשופטים הרבו להם נשים. על גדעון (שבקש למלוך) נאמר הדבר במפורש. התורה לא אסרה על השופט להרבות נשים. לא נאמר אסור זה אלא על המלך. אבל מסתבר שכל איש צבור לא ראוי שינצל את מעמדו כדי להרבות נשים. ואם אבצן הוא מהמשפחה העתידה למלוך, הרי שהמדרש מבקר אותו על כך ודורש אותו לגנאי ולפורענות. שהרי מן הלשון משמע שהוא פאר את עצמו במשפחתו הגדולה. וגם הלשון הכפולה השבה לאחוריה "וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת שִׁלַּח הַחוּצָה וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת הֵבִיא לְבָנָיו מִן הַחוּץ" מלמדת על משתה כפול לכל אחד מהם.

דוקא מגלת רות מציגה את בעז כאיש המשפחה השלמה הגואל את משפחת אלימלך. משמע שם שמשפחת אלימלך מתה ולא משפחת בעז.

במגלת רות נאמר על בעז שהוא ממשפחת אלימלך, ונאמר שפלוני אלמוני קרוב ממנו. לא נאמר מה היא קרבתו של כל אחד מהם אל אלימלך, אפשר שהיו אחיו, או אחרים ממשפחתו. המדרש דורש שכל אלה היו מבני נחשון בן עמינדב. אפשר שכונת המדרש היא שכל אלה מזרע נחשון הם. אבל אפשר שכונתו שכל אלה הם ממש בנים של נחשון, ולפי זה אלימלך ופלוני אלמוני הם דודיו של בעז.

דברי הימים א ד כב, ב"ב צא:

בְּנֵי שֵׁלָה בֶן יְהוּדָה עֵר אֲבִי לֵכָה וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית עֲבֹדַת הַבֻּץ לְבֵית אַשְׁבֵּעַ:  וְיוֹקִים וְאַנְשֵׁי כֹזֵבָא וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב וְיָשֻׁבִי לָחֶם וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים:  הֵמָּה הַיּוֹצְרִים וְיֹשְׁבֵי נְטָעִים וּגְדֵרָה עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם:

בפשטות הפסוקים האלה מזכירים את בני שלה בן יהודה, ולכן אין להם קשר למשפחת אלימלך שהיתה מבני פרץ בן יהודה. אלה הם בני שלה שישבו בכזבא, שאפשר שהיא כזיב שבה נולד שלה. והיה להם תפקיד במלאכת המלך. אבל כיון שהוזכרו כאן האנשים אשר בעלו למואב והדברים עתיקים, דרשו חכמים שאלה הם מחלון וכליון הידועים מקדם כבועלי מואב. ובפרט שנאמר כאן לחם, והדבר מזכיר את בית לחם, והם היו עם המלך במלאכתו, ומשפחת בעז היא משפחת המלוכה. כיון שדרשו את הפסוק לאו דוקא על בני שלה, דרשוהו על אנשים רבים שאינם בני משפחה אחת, ודרשו שהפסוק רומז לאותם אנשים.

שופטים יח ל, ב"ב קט:קי.

וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי דָן מִמִּשְׁפַּחְתָּם חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מִקְצוֹתָם אֲנָשִׁים בְּנֵי חַיִל מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וּלְחָקְרָהּ וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם לְכוּ חִקְרוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ הַר אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה וַיָּלִינוּ שָׁם:  הֵמָּה עִם בֵּית מִיכָה וְהֵמָּה הִכִּירוּ אֶת קוֹל הַנַּעַר הַלֵּוִי וַיָּסוּרוּ שָׁם וַיֹּאמְרוּ לוֹ מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם וּמָה אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה וּמַה לְּךָ פֹה:  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם כָּזֹה וְכָזֶה עָשָׂה לִי מִיכָה וַיִּשְׂכְּרֵנִי וָאֱהִי לוֹ לְכֹהֵן:  וַיֹּאמְרוּ לוֹ שְׁאַל נָא בֵאלֹהִים וְנֵדְעָה הֲתַצְלִיחַ דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הֹלְכִים עָלֶיהָ:  וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן לְכוּ לְשָׁלוֹם נֹכַח ה' דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ: .... וַיַּעַבְרוּ מִשָּׁם הַר אֶפְרָיִם וַיָּבֹאוּ עַד בֵּית מִיכָה:  וַיַּעֲנוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ לַיִשׁ וַיֹּאמְרוּ אֶל אֲחֵיהֶם הַיְדַעְתֶּם כִּי יֵשׁ בַּבָּתִּים הָאֵלֶּה אֵפוֹד וּתְרָפִים וּפֶסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה דְּעוּ מַה תַּעֲשׂוּ:  וַיָּסוּרוּ שָׁמָּה וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּית הַנַּעַר הַלֵּוִי בֵּית מִיכָה וַיִּשְׁאֲלוּ לוֹ לְשָׁלוֹם:  וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ חֲגוּרִים כְּלֵי מִלְחַמְתָּם נִצָּבִים פֶּתַח הַשָּׁעַר אֲשֶׁר מִבְּנֵי דָן:  וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ בָּאוּ שָׁמָּה לָקְחוּ אֶת הַפֶּסֶל וְאֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה וְהַכֹּהֵן נִצָּב פֶּתַח הַשַּׁעַר וְשֵׁשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחָגוּר כְּלֵי הַמִּלְחָמָה:  וְאֵלֶּה בָּאוּ בֵּית מִיכָה וַיִּקְחוּ אֶת פֶּסֶל הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן מָה אַתֶּם עֹשִׂים:  וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַחֲרֵשׁ שִׂים יָדְךָ עַל פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ וֶהְיֵה לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל:  וַיִּיטַב לֵב הַכֹּהֵן וַיִּקַּח אֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַפָּסֶל וַיָּבֹא בְּקֶרֶב הָעָם: ... וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ:  וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁלֹה:

 האיש האמור כאן הוא יהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה. שהוא לוי כפי האמור כאן. כיון שלמשה היה בן ששמו גרשום, דרשו חכמים שמנשה האמור כאן הוא משה.

בדברי הימים מצאנו על בני משה: "וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי:  בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶזֶר:  בְּנֵי גֵרְשׁוֹם שְׁבוּאֵל הָרֹאשׁ:  וַיִּהְיוּ בְנֵי אֱלִיעֶזֶר רְחַבְיָה הָרֹאשׁ וְלֹא הָיָה לֶאֱלִיעֶזֶר בָּנִים אֲחֵרִים וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמָעְלָה", והם הוזכרו בהמשך ספר דברי הימים: "וּשְׁבֻאֵל בֶּן גֵּרְשׁוֹם בֶּן מֹשֶׁה נָגִיד עַל הָאֹצָרוֹת:  וְאֶחָיו לֶאֱלִיעֶזֶר רְחַבְיָהוּ בְנוֹ וִישַׁעְיָהוּ בְנוֹ וְיֹרָם בְּנוֹ וְזִכְרִי בְנוֹ וּשְׁלֹמִות בְּנוֹ:  הוּא שְׁלֹמוֹת וְאֶחָיו עַל כָּל אֹצְרוֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ דָּוִיד הַמֶּלֶךְ וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וְשָׂרֵי הַצָּבָא". הפסוקים האלה ודאי אמורים על משה. ומבני גרשום הוזכר כאן רק שבואל. אמנם, דוקא על אליעזר נאמר שלא היו לו בנים אחרים. על גרשום לא נאמר כאן כך. ולכן גם אם נדרוש שיהונתן הוא בן גרשום בן משה, אפשר שלא הזכירו הכתוב כאן כי עבד אלהים אחרים ולא הופקד במקדש. אבל היו לגרשום גם בנים אחרים. אבל חכמים דרשו שיהונתן הנ"ל שב אל ה'.

משמע כאן שבני דן עבדו את פסל מיכה. הן בהליכתם לראות את ליש והן בבואם אליה. אבל חכמים שדרשו שיהונתן הוא בן בנו של משה, דרשו שגם בני דן דרשו את האיש ושאלוהו למה עובד הוא ע"ז. ונראה ששאלוהו כך כי לשון הכתוב אומרת דרשני, מדוע מאריך הכתוב ומצין שלש שאלות ששאלוהו אע"פ שאינו משיב אלא תשובה אחת שהכתוב מקצר בה.

מלכים א א ו, ב"ב קט:

הכתוב מלמד על אדוניהו שרצה למלוך במות דוד. והכתוב אומר:

וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו:  וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם:

בפשוטם של דברים, הכתוב מצין שאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם וכונת הדברים שהוא נולד לדוד אחרי אבשלום. לא אותה אם ילדה את שניהם, אבל חגית שילדה את אדוניהו ילדתו אחרי שנולד אבשלום, ולכן סובר אדוניהו שהוא ימלוך אחרי דוד, שהרי משמתו ארבעת אחיו הגדולים ממנו נמצא הוא הגדול ביותר.

ואולם, מסתבר שלא רק משום כך הזכיר כאן הכתוב את אבשלום. הפרשיה כלה מבקשת להזכיר את מרד אבשלום ולהשוות את אדוניהו לאבשלום וללמד שאף הוא עשה שלא כהוגן כאבשלום. ואמנם אבשלום מרד באביו המולך ואילו אדוניהו רק בקש למלוך תחת אביו אחרי מותו, אבל אעפ"כ הפרשיה כלה מבקשת להזכיר את אבשלום ולומר שאף אדוניהו היה כמותו. מכאן למדו שתולים את הקלקלה במקולקל.

במדבר כו נט, ב"ב קכ.

וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי לִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמְּרָרִי:  אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת לֵוִי מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי מִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי מִשְׁפַּחַת הַקָּרְחִי וּקְהָת הוֹלִד אֶת עַמְרָם:  וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם:

הוזכרו כאן גרשון, קהת ומררי, שמנויים עם יורדי מצרים בפרשת ויגש. כמו כל המשפחות המוזכרות בפרשת פינחס (מלבד בני אפרים ומנשה) שכֻלן נקראות על שם שבעים יורדי מצרים שבפרשת ויגש. לפי זה יתבאר מדוע נאמר על יוכבד "אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם, כלומר: אמנם אינה מהמוזכרים עם יורדי מצרים, אך ראויים בניה להקרא משפחה לעצמם. ומכאן תלמד שנולדה במצרים אך מוצאה מארץ ישראל.

תהלים מד ד, ז, ב"ב קכג.

לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל:  אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם:  אַתָּה יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם תָּרַע לְאֻמִּים וַתְּשַׁלְּחֵם:  כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם:  אַתָּה הוּא מַלְכִּי אֱלֹהִים צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב:  בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ:  כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי: ...

בני קרח אומרים שאבותיהם ספרו להם שבימי קדם ירשו את הארץ לא בחרבם ולא בזרועם, ולכן גם הם מבקשים צוה ישועות יעקב, ואומרים שלא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני.

ואולם, יעקב אומר שלקח את שכם בחרבו ובקשתו.

הפסוק האמור אצל יעקב אומר דרשני מצד עצמו, שהרי יעקב כעס על שמעון ולוי שהרגו את אנשי שכם[72]. ואיך הוא אומר שלקחם בחרבו ובקשתו? ועוד, הלא בני קרח[73] אומרים שאבותינו ירשו את הארץ לא בחרבם, ואחרי כן הם מזכירים את יעקב, ומזכירים חרב וקשת כמו בפסוק של דברי יעקב בספר בראשית. לכן דורש המדרש כאן, וכן הוא באונקלוס ובמכילתא דרשב"י[74], שלקחם בתפלתו.

ירמיהו כא יב, סנהדרין ז:

בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם.

כיצד יש לפרש את המלה "לבקר"? אפשר היה לפרש שהוא תאור זמן, כמו "וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ", או "וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם". אבל כיון שירמיהו כאן מוכיח את בית דוד על שהם שופטים שלא בצדק, נראה יותר שיש לפרשו שידינו את הדין ביושר וצדק. מכאן שלא יאמר אדם דבר שאינו צדק בודאי.

מלכים ב יח-יט, ישעיהו כב, לו-לז, סו, סנהדרין כו.

וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתְפְּשֵׂם:  וַיִּשְׁלַח חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לָכִישָׁה לֵאמֹר חָטָאתִי שׁוּב מֵעָלַי אֵת אֲשֶׁר תִּתֵּן עָלַי אֶשָּׂא וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁלֹשִׁים כִּכַּר זָהָב:  וַיִּתֵּן חִזְקִיָּה אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ:  בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת דַּלְתוֹת הֵיכַל ה' וְאֶת הָאֹמְנוֹת אֲשֶׁר צִפָּה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּתְּנֵם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר: פ  וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת תַּרְתָּן וְאֶת רַב סָרִיס וְאֶת רַבשָׁקֵה מִן לָכִישׁ אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלִָם וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס:  וַיִּקְרְאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת וְשֶׁבְנָה הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר:  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַבשָׁקֵה אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ:  .... וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כִּי יַסִּית אֶתְכֶם לֵאמֹר ה' יַצִּילֵנוּ:  הַהַצֵּל הִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אִישׁ אֶת אַרְצוֹ מִיַּד מֶלֶךְ אַשּׁוּר:  אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוַיִם הֵנַע וְעִוָּה כִּי הִצִּילוּ אֶת שֹׁמְרוֹן מִיָּדִי:  מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי כִּי יַצִּיל ה' אֶת יְרוּשָׁלִַם מִיָּדִי:  וְהֶחֱרִישׁוּ הָעָם וְלֹא עָנוּ אֹתוֹ דָּבָר כִּי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא לֵאמֹר לֹא תַעֲנֻהוּ:  וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּה אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים וַיַּגִּדוּ לוֹ דִּבְרֵי רַבשָׁקֵה:  וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּתְכַּס בַּשָּׂק וַיָּבֹא בֵּית ה':  וַיִּשְׁלַח אֶת אֶלְיָקִים אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְאֵת זִקְנֵי הַכֹּהֲנִים מִתְכַּסִּים בַּשַּׂקִּים אֶל  יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא בֶּן אָמוֹץ:  וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה:  אוּלַי יִשְׁמַע ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי רַבשָׁקֵה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֲדֹנָיו לְחָרֵף אֱלֹהִים חַי וְהוֹכִיחַ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַע ה' אֱלֹהֶיךָ וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה:  וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ:  וַיֹּאמֶר לָהֶם יְשַׁעְיָהוּ כֹּה תֹאמְרוּן אֶל אֲדֹנֵיכֶם כֹּה אָמַר ה' אַל תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֹתִי:  הִנְנִי נֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב לְאַרְצוֹ וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב בְּאַרְצוֹ:  .... לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֹא יָבֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה:  בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יָבֹא בָּהּ יָשׁוּב וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבֹא נְאֻם ה':  וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי:  וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים:  וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה:  וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט וַיִּמְלֹךְ אֵסַר חַדֹּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו: פ

הוזכרו כאן כמה מדברי ישעיהו אל חזקיהו, אבל נבואה אחרת מוצאים אנו בדברי ישעיהו עצמו:

כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי:  וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם ה' וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל  דְּבָרִי:  שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה:  גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ: ס  שִׁמְעוּ דְּבַר ה' הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה' וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ:  קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר קוֹל מֵהֵיכָל קוֹל ה' מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו:  בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ וְהִמְלִיטָה זָכָר:  מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי חָלָה גַּם  יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ:  הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר ה' אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱלֹהָיִךְ: ס  שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ:  לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ: ס  כִּי כֹה אָמַר ה' הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ:  כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ:  וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה וְנוֹדְעָה יַד ה' אֶת עֲבָדָיו וְזָעַם אֶת אֹיְבָיו:  כִּי הִנֵּה ה' בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי אֵשׁ:  כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט וּבְחַרְבּוֹ אֶת כָּל בָּשָׂר וְרַבּוּ חַלְלֵי ה':

נִכר שדברי ישעיהו אלה נאמרו בשעת המצור של סנחריב. יש כאן כמה פסוקים שעוסקים בהריון ולידה, מכאן נראה שנבואה זאת היא תשובת הנביא למלך שאמר "כי באו בנים עד משבר וכח אין ללדה". על כך משיב ישעיהו בשם ה': בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ וְהִמְלִיטָה זָכָר:  מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי חָלָה גַּם  יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ:  הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר ה' אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱלֹהָיִךְ: (ויש עוד נבואות של ישעיהו שאמורות על המלחמה הזאת ומנבאות על ישועה גדולה וגאולה ועל עולם חדש בנפילת סנחריב).

הנבואה הזאת נאמרה אחרי שנפלו כל ערי יהודה ורק ירושלים נותרה, ומלך אשור צר על ירושלים ונראים הדברים שהיא תפול בידו. הפסוקים כאן מלמדים על כמה מחנות שהיו בירושלים. מצד אחד אלה שנאמר עליהם שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה:  גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ: ואל המחנה האחר אומר ישעיהו: שִׁמְעוּ דְּבַר ה' הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה' וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ: מכאן שהיו מתנגדים רבים לחזקיהו בירושלים שרצו לכרות ברית עם אשור. וזה מסתבר מאד כי כל מי שלא היה לו בטחון בה' כמו חזקיהו ודאי סבר שאין סכוי ואין לבעיה פתרון צבאי ולכן כדאי לפנות לדרך המדינית ולותר על הארץ.

מי הם אותם מתנגדים לחזקיהו? אנו מוצאים שישעיהו התנבא על שבנא: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת לֶךְ בֹּא אֶל הַסֹּכֵן הַזֶּה עַל שֶׁבְנָא אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת:  מַה לְּךָ פֹה וּמִי לְךָ פֹה כִּי חָצַבְתָּ לְּךָ פֹּה קָבֶר חֹצְבִי מָרוֹם קִבְרוֹ חֹקְקִי בַסֶּלַע מִשְׁכָּן לוֹ:  הִנֵּה ה' מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר וְעֹטְךָ עָטֹה:  צָנוֹף יִצְנָפְךָ צְנֵפָה כַּדּוּר אֶל אֶרֶץ רַחֲבַת יָדָיִם שָׁמָּה תָמוּת וְשָׁמָּה מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדֶךָ קְלוֹן בֵּית אֲדֹנֶיךָ:  וַהֲדַפְתִּיךָ מִמַּצָּבֶךָ וּמִמַּעֲמָדְךָ יֶהֶרְסֶךָ:  וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא וְקָרָאתִי לְעַבְדִּי לְאֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ:  וְהִלְבַּשְׁתִּיו כֻּתָּנְתֶּךָ וְאַבְנֵטְךָ אֲחַזְּקֶנּוּ וּמֶמְשַׁלְתְּךָ אֶתֵּן בְּיָדוֹ וְהָיָה לְאָב לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וּלְבֵית יְהוּדָה:  וְנָתַתִּי מַפְתֵּחַ בֵּית דָּוִד עַל שִׁכְמוֹ וּפָתַח וְאֵין סֹגֵר וְסָגַר וְאֵין פֹּתֵחַ:  וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְהָיָה לְכִסֵּא כָבוֹד לְבֵית אָבִיו:  וְתָלוּ עָלָיו כֹּל כְּבוֹד בֵּית אָבִיו הַצֶּאֱצָאִים וְהַצְּפִעוֹת כֹּל כְּלֵי הַקָּטָן מִכְּלֵי הָאַגָּנוֹת וְעַד כָּל כְּלֵי הַנְּבָלִים:  בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת תָּמוּשׁ הַיָּתֵד הַתְּקוּעָה בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְנִגְדְּעָה וְנָפְלָה וְנִכְרַת הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר עָלֶיהָ כִּי ה' דִּבֵּר". שבנא הוא זה שהיה אשר על הבית לפני אליקים בן חלקיהו. ישעיהו מתנבא על כך ששבנא יודח מתפקידו ותחתיו יתמנה אליקים בן חלקיהו, וכשבא רבשקה אנו מוצאים שאליקים בן חלקיהו הוא כבר על הבית (יחד אתו נזכר שבנה הסופר, אך מסתבר שהוא אינו שבנא אשר על הבית). אפשר ששבנא הוא שהיה על הבית בזמן שחזקיהו שלח למלך אשור את דלתות היכל ה', שלא הועילו. חכמים לא הודו לחזקיהו על הדבר, אפשר שעשה דבר זה בעצת שבנא.

ובכל דור ודור יש מישראל אנשים שרוצים להכנע לגויים, ופעמים רבות אותם כנועים מלשינים על אחיהם. לכן קראו כאן חכמים על חזקיהו ושבנא את הפסוקים בתהלים "כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל לְיִשְׁרֵי לֵב:  כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן צַדִּיק מַה פָּעָל:  ה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ ה' בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם:  ה' צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ".

מ"מ אנו מוצאים שיש כאן חרדים אל דבר ה', וכנגדם אחיהם שונאיהם מנדיהם. בכמה מקומות דרשו חכמים שגם אותם שונאים ומנדים אנשי תורה הם, אלא שהם חסרים. או שאין בהם די תורה, או שאין בהם הבטחון של חזקיהו, שנזכר בהרחבה בכמה מקומות. ישעיהו מדמה אותם למקריבי חזיר ואוכליו וכו'. ומסתבר שלא מדובר בהכרח על אנשים שאכן אכלו חזיר וזבחו כלב, אלא על אנשים בעלי מדות רעות, ישעיהו אומר: כן, גם אוכלי החזיר מצוידים בהסברים מדוע מעשיהם כשרים, וגם מעשיכם, צדיקים בעיניכם, לא רצויים לפני ה' כמו מקריבי כלבים וחזירים.

לפי זה אפשר ש"כנהר שלום וכנחל שוטף" הוא רמז לנחל השוטף בתוך הארץ (דהי"ב לב ד) שסתם חזקיהו. נהר הוא מימי הנהר שכבר לעיל (ח ו-ז) משלם ישעיהו למלך אשור, גם כאן הוא חוזר על נחל שוטף ונהר שנזכרו לעיל, כלומר השלוח ומלך אשור, שהפעם הם נבואת נחמה, הנהר יביא שלום וכבוד גויים. כל הגויים נקבצים בנבואה זו אל ירושלים, אלא שישעיהו מלמד שטעם הדבר הוא להראותם את כבוד ה', כי באש ובחרבו ה' נשפט אליהם ורבו חלליהם. כלומר: מלאך ה' יצא ויכה בהם לילה.

בשעה שכל העם ירא מדברים חזקיהו וישעיהו על לידה. מתוך המשבר יולדו שמים חדשים וארץ חדשה. המתינו עד הבקר ותראו את ה' משלם גמול לאויביו.

גם כאן וגם בפרק א מוכיח ישעיהו את הסוברים שאם יקריבו לה' יצילם ה' גם אם הם חוטאים. ישעיהו מוכיח אותם ומלמד אותם שגם אם תנצל העיר הם לא ינקו, לא כך עובדים את ה'. (מבחינה זאת, הפרק הוא המשך לפרק הקודם, בו מבדיל ישעיהו בין הצדיקים לרשעים, ומנבא על מפלה לרשעים וצמיחה גדולה לצדיקים. גם הבטויים דומים מאד: זובחי בגנות, אוכלי בשר החזיר, ותעשו הרע עיני ובאשר לא חפצתי בחרתם, שמים חדשים וארץ חדשה, ועוד).

במשנה בפסחים אומר התנא שלא הודו חכמים לחזקיהו שסתם את מי גיחון. באדר"נ אומר התנא שהסכימה דעת המקום לדעתו בענין זה. נראה שישעיהו התנגד למהלך של חזקיהו בכך. לכן לא הזכיר זאת בתאור המלחמה. וגם ספר מלכים שהעתיק מישעיהו לא הזכיר אלא ברמז בסכום ימי חזקיהו. אבל בעל דה"י הסכים, ולכן אדר"נ מצטט פסוק מדה"י. ואפשר שאף ישעיהו מחל לו ורמז בפסוק הנני נוטה אליה.

למלאך ה' המכה במחנה אשור יש הסבר בדרך הטבע. לא רק הסבר בדרך הטבע, אלא בכחו של חזקיהו. פעמים רבות בתנ"ך בעיר נצורה יש דבר. בד"כ הדבר פוגע בנצורים ולא בצרים. כאן היה להפך, כנראה משום שלנצורים היו מים בשפע, ולצרים לא היו. עדין, גם אם ההסבר הזה נכון, היה שם נס גדול. השאלה היא האם האדם רואה את הנס או את כחו ועצם ידו. חזקיהו עשה את מה שצריך מלך לעשות: עשה כל שביכלתו, הכין את העיר למצור, ובטה בה'. הוא למד את אנשיו שלא ייראו מפני מלך אשור ולא יענו לרבשקה, אלא יבטחו בה'. השאלה היא האם הוא ידע להכיר בכך שה' עשה את הישועה, והוא מכיר.

הכתוב מדמה אותו לדוד. פעמים רבות הוא מזכיר שרבשקה חרף אלהים. הוא מזכיר את גלית. בבקר כל אשור היו פגרים, להזכיר את הפסוק ונתתי פגר מחנה פלשתים. דוד לא בא בשם הקלע שלו אלא בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל. יתר עליו חזקיהו שכלל לא הזכיר את מעשהו. אלא שחכמים בקרו אותו. המדרש באיכה רבה על חזקיהו המבקש לשכב על מטתו ושה' ילחם, והמדרש בסנהדרין על חזקיהו שלא אמר שירה, והמדרש בפסחים על חזקיהו שלא הודו לו חכמים, אומרים שחזקיהו לא נהג כראוי. הוא לא יצא למלחמה, הוא רצה שה' ילחם לו והוא יחריש, ואפילו שירה לא אמר. דברי ישעיהו בזה לך לעגה לך מזכירים את ברב רכבי, ואת כל יאורי מצור, ואת דברי האויב שירדוף וישיג ויחלק שלל. מי שרוצה להחריש ושה' ילחם לו - לפחות שישיר. אבל מי שבוטח בה' יותר מדי, חושב שדרך הטבע היא שה' מושיע, ואינו אומר שירה. לכן ישעיהו מבקר בשני הפרקים את מי שבוטח יותר מדי, ואינו מבין שה' לפעמים שומע ולפעמים לא.

וכאן היתה החטאה גדולה. שהמדרש בִטא אותה בכך שחזקיהו הפסיד את משיחותו. (וראה דברינו להלן סנהדרין צד-צה). חזקיהו וישעיהו מצפים ללידה, למציאות חדשה, שמים חדשים וארץ חדשה. הם צִפו לכך שפליטי אשור יגידו את כבוד ה' בכל העולם ותמלא הארץ דעה את ה'. אך כיון שאפילו חזקיהו לא שורר לה', נבואות הגאולה של ישעיהו נותרו חזון לדורות ולעתיד לבא. ישעיהו נבא על הקמת שמים חדשים וארץ חדשה שיעמדו לעולם. מכאן שישעיהו נבא על משיח העומד לבא. מכאן למדו חכמים או שרצה ה' לעשות את חזקיהו משיח, או שגם עשהו משיח ואין עוד משיח לישראל.

משלי ט, סנהדרין לח.

חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה:  טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ:  שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת:  מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לּוֹ:  לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי:  עִזְבוּ פְתָאיִם וִחְיוּ וְאִשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ בִּינָה:  יֹסֵר לֵץ לֹקֵחַ לוֹ קָלוֹן וּמוֹכִיחַ לְרָשָׁע מוּמוֹ:  אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ:  תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח: פ  תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת ה' וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה:  כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים:  אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָּךְ וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא:  אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה פְּתַיּוּת וּבַל יָדְעָה מָּה:  וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ עַל כִּסֵּא מְרֹמֵי קָרֶת:  לִקְרֹא לְעֹבְרֵי דָרֶךְ הַמְיַשְּׁרִים אֹרְחוֹתָם:  מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה וַחֲסַר לֵב וְאָמְרָה לּוֹ:  מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם:  וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ: פ

החכמה והסכלות נמשלות כאן לשתי נשים. שתיהן קוראות אל האדם ומציעות לו מטובן, והוא צריך לדעת לבחור בחכמה ולא בסכלות. המדרש דורש שהחכמה האמורה כאן היא תורת ה'. כפי שעולה ממשלים רבים בפרקים הראשונים במשלי. המדרש מפרש שהפרק אומר: לך בתורת ה', כי לה' יש לתת לך הרבה יותר משיתנו לך החטאים. את כל העולם הוא התקין לבאים אליו והולכים בדרכו.

בראשית א כו, תהלים ח, סנהדרין לח:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל  הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:  וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

הפסוקים האלה, כמו פסוקים נוספים שהוזכרו כאן בסוגיא[75], אומרים דרשני. מדוע אמר אלהים נעשה אדם, בלשון רבים, ולא אמר יהי אדם, כמו שאמר יהי אור, יהי רקיע וכו'. עם מי דִבר כאן אלהים?

התשובה שמשיב כאן רב יהודה בשם רב היא שה' דִבר עם מלאכי השרת. אמנם, מלשונו נראה שכונתו שה' כביכול דִבר עם עצמו, ברא מלאכים, דִבר אִתם ושרף אותם.[76] במקומות רבים בתנ"ך מובא שיח בשאלה האם ראוי שיחיה האדם או העם אם לאו. כך דבר ה' עם משה בחטא העגל ובחטא המרגלים, ועוד. וחכמים דרשו זאת על מדת הדין ומדת הרחמים בבריאת העולם. כאן לא היה מי שידבר עם ה' ויאמר לו מדות הרחמים, ולכן מפרש רב שהתורה רמזה שגם כאן היה ראוי שיאמר שלא יברא האדם, אלא שה' השיב למי שלא היה ולא אמר שהוא בורא את האדם אעפ"כ.

וחכמים דרשו שכך הוא השיח בין ה' למלאכים הרמוז במזמור

לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד: ה’ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם: מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם: כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ: וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ: תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו: צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי: צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים: ה’ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ:

וראה גם דברינו בשבת פח: בבאור דרשות חכמים על המזמור הזה. המזמור הזה מציג אף הוא את אותה תמיהה, ורומז לפסוק האמור כאן "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל  הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ". גם דוד מעלה את התמיהה הזאת, מדוע יבָּרֵא אדם ויקבל ממשלה על כל העולם.

אמר רב יהודה אמר רב בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם ברא כת אחת של מלאכי השרת אמר להם רצונכם נעשה אדם בצלמנו אמרו לפניו רבונו של עולם מה מעשיו אמר להן כך וכך מעשיו אמרו לפניו רבונו של עולם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו הושיט אצבעו קטנה ביניהן ושרפם וכן כת שניה כת שלישית אמרו לפניו רבונו של עולם ראשונים שאמרו לפניך מה הועילו כל העולם כולו שלך הוא כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך עשה כיון שהגיע לאנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלין אמרו לפניו רבונו של עולם לא יפה אמרו ראשונים לפניך אמר להן ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבל וגו'

תהלים קלט, דברים ד לב, תהלים מט יג, סנהדרין לח:

לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר ה' חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע:  אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק:  אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה:  כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי הֵן ה' יָדַעְתָּ כֻלָּהּ:  אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה:  פְּלִאָיה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ:  אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח:  אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ:  אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם:  גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ:  וָאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי:  גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה:  כִּי אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי:  אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד:  לֹא נִכְחַד עָצְמִי מִמֶּךָּ אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ:  גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יֻצָּרוּ ולא אֶחָד בָּהֶם:  וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל מֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֶם:  אֶסְפְּרֵם מֵחוֹל יִרְבּוּן הֱקִיצֹתִי וְעוֹדִי עִמָּךְ:  אִם תִּקְטֹל אֱלוֹהַּ רָשָׁע וְאַנְשֵׁי דָמִים סוּרוּ מֶנִּי:  אֲשֶׁר יֹאמְרֻךָ לִמְזִמָּה נָשֻׂא לַשָּׁוְא עָרֶיךָ:  הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט:  תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי:  חָקְרֵנִי אֵל וְדַע לְבָבִי בְּחָנֵנִי וְדַע שַׂרְעַפָּי:  וּרְאֵה אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם:

נאמר כאן בפירוש שהמזמור הזה לדוד הוא. אעפ"כ דרשו חכמים בכמה מקומות שהוא אמור מפי אדם הראשון. שהרי נאמר כאן אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי ונאמר אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ:  גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ.

בפשטות, כונתו של דוד כאן היא לומר שגם הוא יציר ה' ולכן אינו יכול לברוח מלפני ה'. ואולם, חכמים דרשו שהדברים נאמרים כבר מפיו של אדם הראשון.

עוד דורשים כאן חכמים את הפסוק "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ". פשט הכתוב הוא שאל נא בכל מקום ובכל זמן האם היה כדבר הזה. אבל הפסוק הזה גם מלמד את אשר הזכרנו גם לעיל: עשה ה' את האדם והמשיל אותו על כל הארץ. ומכאן גם יובן המזמור האמור כאן: האדם מושל בכל הארץ כי נעשה מכל הארץ. אבל בכל מקום שבו יהיה – שם עיני ה' יראוהו.

וכך דרשו חכמים גם מהמזמור הזה: אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי, גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ, מכאן שנברא האדם מכל העולם. וחכמים מבארים שברור שראשו מארץ ישראל, שהרי היא ראש כל הארצות, ושאר גופו מפרשים האמוראים לפי טיב מעשיהם של הארצות. מרכז התורה בזמנם בבבל הוא. (אמנם בזמנים אחרים לא), וכנראה שמעשי אנשי אקרא דאגמא היו מקולקלים ושפלים.

ה' המשיל את האדם על כל העולם כלו. אחור וקדם צרתני. מקצה השמים ועד קצה השמים. אבל כשהאדם חוטא הוא מתמעט.

איך יש לבאר את הפסוק "וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל מֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֶם"? בפשטות אומר כאן דוד לה', אני אוהב את אוהביך ושונא את משנאיך. אני אוהב את רעיך, ויקרים הם לי. רב מפרש זאת מלשון האמור בארמית[77]. ובפשטות כונתו שאני מכבד את רעיך. והדבר בכלל מה שדרשו כאן על דברי בני קרח: "הַבֹּטְחִים עַל חֵילָם וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ:  אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ:  וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וְחָדַל לְעוֹלָם:  וִיחִי עוֹד לָנֶצַח לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת:  כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ יַחַד כְּסִיל וָבַעַר יֹאבֵדוּ וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם:  קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם מִשְׁכְּנֹתָם לְדֹר וָדֹר קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת:  וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ". בני קרח מלמדים שבני אדם הבוטחים על עשרם, לא יעמוד להם עשרם לנצח, וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ. כלומר: לא ירד שאולה עם כבודו ויקרו. אבל גם את המזמור הזה, כיון שנאמר בו אדם, דרשו האמוראים על אדם הראשון, שנטרד מעולמו כאשר מלמדים כאן בני קרח, ולא לן בגן עדן אפילו לילה אחד. שהרי אדם ביקר לא ילין. נאמר כאן ביקר ונאמר במזמור שהזכרנו מה יקרו. ומוסיף רמי בר חמא ומלמד על סוף הפסוק. לפי פשוטו, סוף הפסוק מלמד שנמשל האדם לבהמה, שהרי אל מקום אחד הכל הולך והאדם ערום ישוב שמה. אבל רמי בר חמא דורש את המלה נמשל מלשון מושל. שכאשר יהיה האדם כבהמה – הרי הוא נמשל, ואינו מושל עוד בכל אשר בארץ.

בראשית ג, סנהדרין לח:

וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן:  כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:  וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:  וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:  וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:  וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה:  וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא:  וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ

מדוע חטא האדם? ומה מלמדת התורה בהזכירה את דברי הנחש?

האדם שמע את דברי ה', ואף ידע שה' קים כפי שאנו למדים מדבריו עם ה' אחר החטא. מדוע אפוא חטא האדם?

האמוראים מבארים שהאדם כפר בה', או הפר את בריתו עם ה'. וכדי ללמד היטב את הדבר ולהסביר זאת, הם מדמים אותו לחוטאים בני זמנם. כלומר: כמו הכופרים בזמננו הממציאים תורה חדשה או מבטלים את המצוות, כך נהג גם האדם. אין חדש תחת השמש.

חכמים דרשו גם את הפסוק בהושע "וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית שָׁם בָּגְדוּ בִי". הושע אומר על ישראל שבזמנו שכאדם עברו ברית. האמוראים מפרשים את דבריו שישראל עברו את ברית ה' כמו אדם הראשון. והרי זה בא ללמד ונמצא למד. ומכאן שאדם הראשון הפר את ברית ה'.

שמות יד כ, סנהדרין לט:

וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם:  וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה:

בפשטות באור הדברים הוא שהמלאך ועמוד הענן חצצו בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, ולכן לא יכלו המצרים להתקרב אל בני ישראל כל הלילה. וגם כשעלו ישראל מן הים עדין היו המצרים בתוך הים כי לא יכלו להתקרב אל ישראל, ואף החלו לנוס מפניהם חזרה אל הים. אבל כיון שהוזכר כאן מלאך, וכיון שהמלים לא קרב זה אל זה מזכירים את דברי ישעיהו על השרפים וקרא זה אל זה, דרשו חכמים שבאותו לילה לא קרא זה אל זה. ואפשר לפרש זאת בשל טביעת המצרים, ואפשר לפרש שכיון שהיה הדבר בלילה, בשל מעבר ישראל בתוך הים.

מלכים א כב, סנהדרין לט:

וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי:  וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם וַיָּמָת בָּעֶרֶב וַיִּצֶק דַּם  הַמַּכָּה אֶל חֵיק הָרָכֶב:  וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ לֵאמֹר אִישׁ אֶל עִירוֹ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ:  וַיָּמָת הַמֶּלֶךְ וַיָּבוֹא שֹׁמְרוֹן וַיִּקְבְּרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּשֹׁמְרוֹן:  וַיִּשְׁטֹף אֶת הָרֶכֶב עַל בְּרֵכַת שֹׁמְרוֹן וַיָּלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמוֹ וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֵּר:

בפשטות כונת הדברים היא שאותו איש ירה חץ אל מחנה ישראל ולא ידע שהוא פוגע במלך ישראל, אלא לפי תומו ירה. ואז עבר קול במחנה שאין מלך ואפשר לשוב איש לביתו. אבל חכמים דרשו שלא סתם נאמר שעברה רנה ולא נאמר שעבר קול. שהרי באבוד רשעים רנה. ובכך התקיימו נבואותיהם של אליהו ושל מיכיהו שנבאו שניהם שימות אחאב וילקו הכלבים את דמו.

לא מובן מדוע רחצו זונות בדמו. אפשר שכיון שנשטף הרכב על הברכה, כל הפרוצות שאינן בושות לרחוץ בברכה רחצו גם בדמו. ומ"מ גם בכך נאמרו כאן שני פירושים.

יהושע ז, סנהדרין מג:-מד:

וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: ... וַיַּעֲלוּ מִן הָעָם שָׁמָּה כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּנֻסוּ לִפְנֵי אַנְשֵׁי הָעָי:  וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד הַשְּׁבָרִים וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם:  וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' עַד הָעֶרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם:  וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:  בִּי אֲדֹנָי מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו:  וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל: ס  וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ:  חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם:  וְלֹא יֻכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם עֹרֶף יִפְנוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם כִּי הָיוּ לְחֵרֶם לֹא אוֹסִיף לִהְיוֹת עִמָּכֶם אִם לֹא תַשְׁמִידוּ הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם:  קֻם קַדֵּשׁ אֶת הָעָם וְאָמַרְתָּ הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל חֵרֶם בְּקִרְבְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא תוּכַל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ עַד הֲסִירְכֶם הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם:  וְנִקְרַבְתֶּם בַּבֹּקֶר לְשִׁבְטֵיכֶם וְהָיָה הַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ ה' יִקְרַב לַמִּשְׁפָּחוֹת וְהַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר  יִלְכְּדֶנָּה ה' תִּקְרַב לַבָּתִּים וְהַבַּיִת אֲשֶׁר יִלְכְּדֶנּוּ ה' יִקְרַב לַגְּבָרִים:  וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ כִּי עָבַר אֶת בְּרִית ה' וְכִי עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל: ... וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ מַלְאָכִים וַיָּרֻצוּ הָאֹהֱלָה וְהִנֵּה טְמוּנָה בְּאָהֳלוֹ וְהַכֶּסֶף תַּחְתֶּיהָ:  וַיִּקָּחוּם מִתּוֹךְ הָאֹהֶל וַיְבִאוּם אֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּצִּקֻם לִפְנֵי ה':  וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן זֶרַח וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אָהֳלוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר:  וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים:  וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיָּשָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה: פ

כמה שאלות יש לשאול על האמור כאן.

א. למה אמר ה' ליהושע שחטא ישראל, ואמר לו להפיל גורל על שבט ומשפחה? אם כבר דבר ה' עם יהושע, למה לא אמר לו מי חטא?

על כך משיב המדרש ומלמד שה' אינו אומר בנבואה מי חטא. אבל באו"ת ובגורל הוא אומר.

ב. למה נאמר כאן כשלשים וששה. כ הדמיון באה בד"כ כאשר המספר עגול. כשלשים וששה הוא בטוי תמוה.

על כך משיב ר' נחמיה שהיה איש אחד ששקול כרוב הסנהדרין. אמנם ר' יהודה דורש כפשוטו.

ג. למה נאמר כאן חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם. (ועוד פסוקים רבים לאורך הפרק מדברים על החטא הגדול שחטא ישראל, על כך שישראל חטאו ועברו וכו', ועל עכירת עכן את העם).

בפשטות, כונת דברי ה' כאן היא שאל יהיה קל בעיניך חטא המעילה בחרם, שלא תאמר הלא אין כאן אִסור מהתורה, אלא יהושע הוא שצוה: "וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַה' רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ:  וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ:  וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַה' אוֹצַר ה' יָבוֹא". לא כן, התורה צִוְּתה על חרמים ולכן אע"פ שיהושע הוא שהחרים, המעבר על החרם הוא מעבר על דברי ה' וממילא על בריתו. הלא הוא כמו חטא גן עדן. הוא עבירה על הדבר היחיד שנאסר לקחת ממנו בארץ ישראל. העובר על דבר ה' בדבר אחד הלא למד שדבר ה' אינו חשוב בעיניו. ואולם, ריבוי הביטויים כאן מלמד על חומרה רבה. לכן דרש ר' אילעא שהוא כמו לעבור על כל התורה[78]. ועוד הוסיף ר' אילעא שהוא כמושך בערלתו, כלומר כמו פורקי העול, וכן שבא על נערה מאורשה. מלשון ר' אילעא נראה שאין כונתו שעבר ממש על כל ל"ת ול"ת שאמור בתורה, אלא שעכן פרק מעליו את עול התורה. אבל האמוראים פרשוהו כלשונו ולכן שאלו פשיטא. ואולם רבינא פרש כפשוטו, שאין כונת הדברים שעכן עשה את כל המעשים האלה, אלא שחמורה המעילה בחרם ככל המעשים האלה, וכן נראה פשט הדברים כאן.

עכן עשה נבלה בישראל כשמעל בחרם, מכאן שהמעילה בחרם חמורה כנבלה בישראל.

יהושע הוא שהכריז מראש וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ, וכיון שהכריז כך – כך היה, וכל הפרק חוזר שוב ושוב על הצווי שצוה יהושע ועל לשונו. לכן דרשו כאן חכמים שכשאמר כאן ה' ליהושע קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ, יש כעס בדבריו, מדוע גרמת כך לעם.

יהושע הוא שהזהיר שאם ימעלו ישראל בחרם יהיה כל מחנה ישראל לחרם "וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ". וכיון שחטא אחד מהעם הרי הדבר כאילו חטאו כל העם. ולכן אמר ה' ליהושע שחטא ישראל. כאשר אמרת כן היה. הלא אתה אמרת שהחוטא ישים את כל מחנה ישראל לחרם. אבל דרכם של האמוראים היא שאין נענש אלא החוטא עצמו. וכן דרשו כאן על פינחס ועל יהושע שעמדו לפני המקום ואמרו שלא יענשו כל ישראל על חטא של איש אחד. לכן דרשו גם כאן שחטא עכן, וישראל הוא. אמנם, המשל המובא כאן הוא משל הלקוח מארבעת המינים בהם כל ישראל נעשים אגודה אחת, ואעפ"כ ההדס ישאר הדס גם אם הוא עומד בין הערבות. ישראל אגודה אחת הם, ואם עם ישראל עבר על החרם אי אפשר לומר שאחד בלבד עבר על החרם, שהרי ישראל הוא, נמצא שעם ישראל לא שמר על החרם.

ד. למה נענשו בניו ובנותיו, ולמה נענשו ישראל?

רב הונא משיב שהם לא נענשו. אבל לא כן הפשט. ובפשטות בעל המימרא בראש העמוד, שאומר שידעו בו אשתו ובניו, סובר שהם נהרגו. שאל"כ מנין לו שידעו בו אשתו ובניו?

שמואל ב ג כט, יח יד, כ י, מל"א ב ה, סנהדרין מח:מט.

בכמה מקומות מצאנו שדרכו של יואב היא להרוג את כל מי שאינו לצדו של דוד, ואילו דרכו של דוד אינה כן. (וכבר כתבנו על כך במאמר ובפד"ר).

מצאנו שהרג יואב את אבנר, שהיה שר צבאו של שאול והמליך אחר שאול את איש בשת:

וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל דָּוִד אָקוּמָה וְאֵלֵכָה וְאֶקְבְּצָה אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וְיִכְרְתוּ אִתְּךָ בְּרִית וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וַיְּשַׁלַּח דָּוִד אֶת אַבְנֵר וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם:  וְהִנֵּה עַבְדֵי דָוִד וְיוֹאָב בָּא מֵהַגְּדוּד וְשָׁלָל רָב עִמָּם הֵבִיאוּ וְאַבְנֵר אֵינֶנּוּ עִם דָּוִד בְּחֶבְרוֹן כִּי שִׁלְּחוֹ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם:  וְיוֹאָב וְכָל הַצָּבָא אֲשֶׁר אִתּוֹ בָּאוּ וַיַּגִּדוּ לְיוֹאָב לֵאמֹר בָּא אַבְנֵר בֶּן נֵר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְשַׁלְּחֵהוּ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם:  וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָה הִנֵּה בָא אַבְנֵר אֵלֶיךָ לָמָּה זֶּה שִׁלַּחְתּוֹ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ:  יָדַעְתָּ אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר כִּי לְפַתֹּתְךָ בָּא וְלָדַעַת אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת מֹבָואֶךָ וְלָדַעַת אֵת כָּל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה:  וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה וְדָוִד לֹא יָדָע:  וַיָּשָׁב אַבְנֵר חֶבְרוֹן וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂה אֵל אָחִיו:  וַיִּשְׁמַע דָּוִד מֵאַחֲרֵי כֵן וַיֹּאמֶר נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם ה' עַד עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר:  יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל בֵּית אָבִיו וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם:  וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת עֲשָׂה אֵל אֲחִיהֶם בְּגִבְעוֹן בַּמִּלְחָמָה: פ  וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יוֹאָב וְאֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ קִרְעוּ בִגְדֵיכֶם וְחִגְרוּ שַׂקִּים וְסִפְדוּ לִפְנֵי אַבְנֵר וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה:

ומצאנו שהרג יואב את אבשלום:

וַיַּרְא אִישׁ אֶחָד וַיַּגֵּד לְיוֹאָב וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי אֶת אַבְשָׁלֹם תָּלוּי בָּאֵלָה:  וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָאִישׁ הַמַּגִּיד לוֹ וְהִנֵּה רָאִיתָ וּמַדּוּעַ לֹא הִכִּיתוֹ שָׁם אָרְצָה וְעָלַי לָתֶת לְךָ עֲשָׂרָה כֶסֶף וַחֲגֹרָה אֶחָת:  וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל יוֹאָב וְלֻא אָנֹכִי שֹׁקֵל עַל כַּפַּי אֶלֶף כֶּסֶף לֹא אֶשְׁלַח יָדִי אֶל בֶּן הַמֶּלֶךְ כִּי בְאָזְנֵינוּ צִוָּה הַמֶּלֶךְ אֹתְךָ וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר שִׁמְרוּ מִי בַּנַּעַר בְּאַבְשָׁלוֹם:  אוֹ עָשִׂיתִי בְנַפְשִׁו שֶׁקֶר וְכָל דָּבָר לֹא יִכָּחֵד מִן הַמֶּלֶךְ וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד:  וַיֹּאמֶר יוֹאָב לֹא כֵן אֹחִילָה לְפָנֶיךָ וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם עוֹדֶנּוּ חַי בְּלֵב הָאֵלָה:

אחרי שהרג יואב את אבשלום, מנה דוד את עמשא, שר צבא אבשלום, לשר צבא על ישראל, ויואב הרג גם אותו:

וַיֵּלֶךְ עֲמָשָׂא לְהַזְעִיק אֶת יְהוּדָה וַיֹּיחֶר מִן הַמּוֹעֵד אֲשֶׁר יְעָדוֹ: ס  וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי עַתָּה יֵרַע לָנוּ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי מִן אַבְשָׁלוֹם אַתָּה קַח אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ וּרְדֹף אַחֲרָיו פֶּן מָצָא לוֹ עָרִים בְּצֻרוֹת וְהִצִּיל עֵינֵנוּ:  וַיֵּצְאוּ אַחֲרָיו אַנְשֵׁי יוֹאָב וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וְכָל הַגִּבֹּרִים וַיֵּצְאוּ מִירוּשָׁלִַם לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן  בִּכְרִי:  הֵם עִם הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן וַעֲמָשָׂא בָּא לִפְנֵיהֶם וְיוֹאָב חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוֹ וְעָלָו חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל מָתְנָיו בְּתַעְרָהּ וְהוּא יָצָא וַתִּפֹּל: ס  וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק לוֹ:  וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא שָׁנָה לוֹ וַיָּמֹת ס וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו רָדַף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי:

לשון הכתוב האמורה כאן מזכירה בדברים רבים את לשון הכתוב האמורה בהריגת אבנר.

בהריגת אבנר נאמר במפורש פעמַים שיואב ואבישי הרגו את אבנר כי הרג את אחיהם. כלומר: הרגו אותו בדין. כדין גואל דם. לא נאמר למה הרג יואב את עמשא. ואולם, היו ליואב כמה סבות לעשות כן: עמשא היה שר צבאו של אבשלום, הרי שהיה חלק ממרד אבשלום. וכן, הלא הוא התמנה לשר צבא תחת יואב. ואולם, הגמ' מבארת שיואב הרגו כי אֵחֵר. אפשר היה לבאר שאחר בשגגה, כי לא הצליח להגיע במועדו, אבל הגמ' מבארת שהיה כאן מעין מרד. והדבר מזכיר את האמור בשאול ושמואל.

לפני מותו צוה דוד את שלמה בנו:

וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו:  וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל.

דוד לא הזכיר את הריגת אבשלום שכעס עליה בשעתה. אולי משום שלעת מותו הוא הבין שצדק יואב כשהרג את אבשלום. אבל הוא הזכיר את אבנר ועמשא. אע"פ שהכתוב בפרשת הריגת אבנר מזכיר פעמים את הטעם שאבנר הרג את עשהאל.

שלמה קיֵם את דברי דוד כשבקש אדוניהו את אבישג. קרואיו של אדוניהו קמו והלכו איש לדרכו כשנודע להם שדוד המליך את שלמה. מכאן משמע שהם לא בִקשו למרוד במלך, אלא רק בִקשו למנות את אדוניהו למלך אחר מות דוד כל עוד לא התמנה שלמה. משנודע שדוד המליך את שלמה, קמו קרואי אדוניהו והלכו איש לדרכו. שלמה עצמו אמר על אדוניהו: "אִם יִהְיֶה לְבֶן חַיִל לֹא יִפֹּל מִשַּׂעֲרָתוֹ אָרְצָה וְאִם רָעָה תִמָּצֵא בוֹ וָמֵת". כשהתברר שאדוניהו עדין מחפש את דרכו אל המלוכה, הרגו שלמה, ובתוך כך גם העניש את אנשי אדוניהו. גרש את אביתר והרג את יואב. ויש לשאול מדוע. הלא לא נודע שאביתר ויואב תמכו באדוניהו גם אחרי שנודע שהומלך שלמה.

וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה וַיָּנָס יוֹאָב אֶל  אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ:  וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וְהִנֵּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן  יְהוֹיָדָע לֵאמֹר לֵךְ פְּגַע בּוֹ:  וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא וַיֹּאמֶר לֹא כִּי פֹה אָמוּת וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי:  וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי:  וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה:  וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד  עוֹלָם מֵעִם ה':  וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיְמִתֵהוּ וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר:

גם אם אמנם לא הרג שלמה את יואב עד אשר בִקש אדוניהו את אבישג, הלא הוא עצמו אומר שטעם הדבר הוא הצווי שצוהו אביו להרוג את יואב על שהרג את אבנר ואת עמשא. ושלמה אומר כאן "וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם ה'". בדומה לדברי דוד אחרי הריגת אבנר: "נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם ה' עַד עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר:  יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל בֵּית אָבִיו וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם". דברי שלמה כאן אמורים על פי דברי דוד אביו ביום מות אבנר. לכן בארו חכמים שדברי יואב הם שלא יענש שני ענשים על מעשה אחד[79].

דומה שבמחלוקת בין דוד ליואב דעת חכמינו בסוגיא כיואב. הם דורשים שהקללה הושתה על זרע דוד, ושבדין הרג יואב את אשר הרג. ושיואב היא איש גדול וצדיק המפזר ונותן לאביונים בעין יפה.

לעֻמת זאת, הם דורשים שלא טוב עשה יואב כשקיֵם את דברי דוד שהיו נגד דברי תורה. (אע"פ שהוא עצמו מן הסתם סבר שאם דוד מצוה לשלוח את אוריה למלחמה החזקה, ודאי טעם טוב ונכון יש לדוד. הלא יואב עוד לא ידע באותו זמן מדוע מבקש דוד לתת את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה).

לא הוזכרה כאן הריגתו של אבשלום ע"י יואב, אבל חכמים דרשו שהוא בקש לנטות אחרי אבשלום. ותמוה הדבר, מדוע דרשו כן. הלא יואב הוא שהרג את אבשלום והוא שעמד בראש הלוחמים נגד אבשלום. ואמנם נכון הוא שיואב הוא שהחזיר את אבשלום מגשור, אך לא הוסיף. וגם לא רצה לדבר עליו עם המלך עד שהוצתה חלקתו באש. ודאי שלא נטה אחריו כשמרד. ומדוע דרשו חכמים כן? וגם הגמ' אומרת שהדבר שנוי במחלוקת.

ישעיהו נט א-ב, סנהדרין סה:

הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה' מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ:  כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ:

פשוטו של הפסוק הוא שהעוונות מבדילים בינינו לבין ה' כמו "והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים". העוונות תלויים ועומדים בינינו לבין ה' והם המסתירים אותנו מפניו, ולכן אינו שומע לתפלותינו.

אבל רבא דורש את הפסוק שלא כפשוטו. הוא דורש שעוונותינו מבדילים כמו ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, או ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור. וביום שלא יהיו עוונות – והייתם כאלהים.

אפילו הנחש לא אמר שנהיה כאלהים ונברא, אלא שנדע טוב ורע.

הגמ' מספרת שרבא היה נאה דורש ונאה מקיים, וברא גברא. אלא שאותו גברא לא יכול היה לדבר. לא יהיו הצדיקים כאלהים. דבור רק ה' יכול לתת.

הגמ' מספרת על ר"ח ור"א שעשו להם עגל ואכלוהו. יש לשאול למה עשו להם עגל ולא עשו להם סיר מלא בשר. אולי המדרש בא ללמד שאי אפשר לוותר על מעשי בני אדם. יש מעשי שמים ויש מעשי אדם. ומ"מ יש לשאול מה בא המדרש ללמד באמרו שעשו להם עגל. מסתבר שהמדרש רוצה לרמוז שלא טוב עשו. בפרט שהמדרש הזה מופיע מיד אחרי המכשפים. אמנם המדרש מבדיל בין רוח טומאה לרוח טהרה. ואעפ"כ משמע שהמדרש בא לומר שלא טוב עשו. ואולם, מצד שני אפשר שכונת המדרש לומר את ההפך: ודאי שאין אדם שבע מאכילת בשר שאינו קים באמת. אבל ר"ח ור"א טעמו טעם ענג שבת בדברי תורה ובבשר שאינו קים אלא בפלפוליהם.

בראשית ט כב, סנהדרין ע.

 וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן:  שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ:  וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם:  וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה:  וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ:  וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ:  וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן:  וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו:  וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ:  יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ:

מה היה חטאו של חם? הכל מסכימים שאי אפשר לפרשו כפשוטו, שחם רק ראה, כי לא מתקבל על הדעת שעל דבר קטן כזה יתקלל הוא וזרעו. גם הלשון "אשר עשה לו בנו הקטן" מלמדת שהוא עשה מעשה.

גם בפרשת עריות נזכרה לשון גלוי ערוה וראית ערוה, ואין פירושה הגִלוי והראיה אלא המעשה, ולכן גם בפרשתנו יש לפרש שעשה מעשה, כלומר סרסו או רבעו.

אבל עדיין יש לשאול למה נח קִלל את כנען ולא רק את חם. אם חם חטא, למה קֻלל כנען? בסוגייתנו מבארים שטעם הדבר הוא שחם סרס את נח ומנע ממנו הולדת בן רביעי.

בסוגייתנו למדים ממעשהו של אחד מבני בניו של כנען שהתקלל כאן: "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ". והפסוק האמור שם דומה לפסוק האמור כאן. מכאן שראיה היא רביעה. אמנם קשה, שהרי אצל שכם הראיה לא היתה שכיבה אלא שאחרי שראה אותה גם בא עליה. אך אפשר שלמדו מ"וראה את ערותה" האמור בבא על אחותו.

ואולם נראה לפרש שחטאו של חם היה שבא על אשת נח והוליד את כנען. ולכן קֻלל כנען. את הפסוק "וירא... את ערות אביו" יש לפרש בדומה לפסוק "ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא". וכן פסוקים נוספים בפרשת עריות, שמשמע מהם שהבא על אשתו של קרוב, גִלה את ערות הקרוב.

בד"כ המלה "אהלו", כתובה באות ו. אבל כאן כתוב "ויתגל בתוך אהל‎ֹה" באות ה. ואין דרך התורה לכתוב כן אלא בעניני נשים, כך נאמר לגבי יעקב ויט אהל‎ֹה מהלאה למגדל עדר. עוד פעמַים נזכרה המלה באות ה' לגבי אהלו של אברהם בבית אל. ושם דרשו חז"ל שנטה את אהלה של שרה תחִלה, אבל אצל נח ויעקב לא היו צריכים לדרוש דבר כי ברור למה נכתב בה'. וגם אצל אברהם אפשר לפרש שנכתב בה' כדי ללמדנו שאע"פ שלקחה פרעה לא נפגעה ושבה אל מקום אהלה בתחלה.

גם כאן יש לפרש, שאחרי ששתו נח ואשתו מן היין, עשה חם את המעשה שעליו נאמר ערות אביך לא תגלה, והוליד את כנען.

את המלים איש האדמה האמורות כאן דרשו חכמים מלשון אדם. מדוע לא למד נח ממעשי אדם.

סנהדרין ע. – ראה קדושין פב:

משלי לא, סנהדרין ע:

דִּבְרֵי לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ:  מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי וּמֶה בַּר נְדָרָי:  אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ וּדְרָכֶיךָ לַמְחוֹת מְלָכִין:  אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים אֵו שֵׁכָר:  פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק וִישַׁנֶּה דִּין כָּל בְּנֵי עֹנִי:  תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ:  יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ וַעֲמָלוֹ לֹא יִזְכָּר עוֹד:  פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם אֶל דִּין כָּל בְּנֵי חֲלוֹף:  פְּתַח פִּיךָ שְׁפָט צֶדֶק וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן:

הדברים האלה נאמרו בשם אותו מלך ששמו למואל. אבל כיון שהם אמורים בתוך ספר משלי דרשו חכמים שגם הפסוקים האלה נאמרו מפי שלמה[80], והמשא הזה הוא משא שיסרתו בת שבע אמו.

ככל אם היא קוראת לבנה ברי ובר בטני, אך היא מוסיפה בר נדרי. מכאן למדו חכמים שהיא נדרה נדרים להולדתו, וכיון שקראתו גם בר בטני דרשו מכאן שגם הולדתו היתה במעשה מצִדה[81].

היא מזהירה את בנה שלא יתן חילו לנשים ושלא ישתה יין. שלא יתן ליין ולנשים להטות את לבבו. כי אין ראוי כך למלכים. יין הוא טוב לאובדים ורשים[82] ולא למלכים.

האסור למלך להרבות נשים אמור כבר בתורה. ושלמה נכשל בו. ואולי זה עוד טעם שבגללו דרשו זאת על שלמה.

כנגד אותן נשים מובא כאן מהי אשת חיל.

בפשטות, אמו של למואל פונה אל בנה בתוך שאר המלכים ואומרת להם שלא ישתו. האמוראים דרשו זאת שהיא מזהירה את בנה שיבדל מיתר המלכים ולא יהיה כמותם. שהם הולכים אחר הנשים והיין.

ועוד דורשים חכמים שאמו אמרה לו כדרך האמהות: אל תביישני. אם תהיה בן רע הדבר יביישני. (המדרש דורש שהיא אמרה שלא יאשימו בדבר את דוד כי הוא היה ירא שמים. אמנם בנים רבים היו לדוד שחטאו, אבל כדרך האמהות היא אומרת לבנה אל תביישני).

במדבר כה ח, סנהדרין פב.

מעשה פינחס

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב:  וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן:  וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל:  וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר:  וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי  יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:  וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ:  וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל  קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף: פ וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:  לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם:  וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי:  וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא: פ 

כאשר ישראל הולכים אחרי יצרם וזונים עם בנות מדין, מוביל הדבר לעבודה זרה. כך הוא דרכו של יצר הרע. תחִלה הוא אומר שאין רע בכך שאדם בא אל אשה שחפצה בכך, אולי אף היצר ממציא תמיכות רעיוניות לדבר, ומבקש לטעון טענות בדבר קרוב בנות מדין לעבודת ה'. וסופו שהוא עובד ע"ז, ומן הסתם ממציא גם כאן טענות המצדיקות את מעשיו.

כך בכל זמן. לא רק בזמנו של פינחס. גם מלאכי מוכיח את העם ואומר: "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ:  בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר:  יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת". בימי מלאכי, כפי שלמדים אנו בספר עזרא, לא נבדלו ישראל מהנשים הנכריות. והבא על אשה נכריה בשל תאוה של איש אחד לאשה אחת, מושך אחריו את כל הקהל גם אל הנשים הנכריות וגם אל אלהיהן. ומכאן נעשה הדבר ענין שלוחמים עליו בשל העקרון.

מה שמתחיל כיצר פרטי של אדם פרטי שרוצה לבוא על אשה אחת, נעשה תופעה ציבורית. וכאשר הוא נעשה תופעה ציבורית, באים אנשים לטעון טענות עקרוניות בעדה, והדבר שהתחיל ככניעה של אדם ליצרו גדל ונעשה לדגל.

וכך מוצאים אנו גם בפרשה זו. אחרי שמשה ושופטי ישראל התחילו כבר לבער את הרע, בא איש מבני ישראל ועושה את מעשיו בגלוי, לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל. אם עד עכשו לא היה הדבר אלא יצר של איש אל אשה, כעת, כשמשה כבר מבער את הרע, תחת שיתוף פעולה בבעור הרע, באים נכבדי ישראל ולא זו בלבד שאינם לוחמים ברע, הם עוד מצדיקים אותו וטוענים טענות לא רק להצדיקו אלא לעשותו כלל חשוב.

כדי ללמד על הדבר מלמדים חכמים שהחוטאים באו אל אותו איש וקראו לו שיצא בגלוי. שהרי כך היא דרכו של היצר. להפוך את כניעותיו לדגל.

כאן יש חלול השם.

כשיש חלול השם, צריך לקנא לה' כדי לעצור את המעשים, ובכך לתקן את העם ולכפר עליו.

וכאן מקומו של הכהן. הכהן מכפר על ישראל בכך שהוא מתקן אותם. הדבר לא קל ולא פשוט. הלא פינחס הלך והרג, וכי זאת דרכו של כהן? לכן מלמד המדרש שהיה על כך דיון בב"ד של מעלה. שהרי לא פשוט הדבר. אבל פינחס עשה את מעשהו כדי לכפר לפני ה'. כפי שאומר הפסוק בתהלים: "וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים:  וַיַּכְעִיסוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם וַתִּפְרָץ בָּם מַגֵּפָה:  וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה:  וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם". היכן מצאנו שהתפלל פינחס. הלא לא התפלל אלא דקר ברמח. אלא שדקירתו היא תפלתו, במעשהו הוא עומד לפני ה'. וכפי שמזכיר המדרש, לא נאמר ויתפלל אלא ויפלל. פינחס במעשהו עומד לפני ה'. וכיון שכִפר פינחס ועצר מגפה כאבי אביו, קִבל ברית כהנת עולם.[83]

לכן, אחרי שכִפר פינחס קבל ברית כהנת עולם. ראויה כפרה זו שתכפר לדורות.

רק אחרי שנעצרה המגפה וזכה פינחס בברית כהנת עולם, מספרת התורה מי היו האיש והאשה. בעיני פינחס הם אנשים חסרי שם. לא בהם הוא לוחם אלא בחטא. אבל אחרי שקבל פינחס ברית כהנת עולם, מספרת לנו התורה שהם היו מנכבדי ישראל ומנכבדי מדין. ולכן הם הרימו את דגל החטא.

חכמים מלמדים זאת כשהם אומרים שצור צוה את כזבי שלא תשמע אלא לגדול שבישראל. בת מלך היא. אמר לה זמרי שהוא גדול יותר. שהוא שני ולא שלישי. אפשר לפרש זאת כמו שפרש רש"י, שהוא גדול ממשה שאינו אלא הבן השלישי של יעקב. ואפשר לפרש שהוא גדול מצור אביה. שהרי ברשימת חמשת מלכי מדין צור הוא השלישי. (ומסתבר שהיו למדין חמשה מלכים מפני שהיו למדין חמשה שבטים, ובני מדין עיפה ועפר וחנך ואבידע ואלדעה, ולפי זה צור המלך השלישי הוא מלך השבט השלישי של מדין, חנוך). התורה מלמדת שלא עשו זאת קטני ישראל ומדין היושבים בשולי המחנה ועסוקים בעריות. גם אם התחיל הדבר בקטנים, נעשה הדבר ענינם של גדולים, שעשו את החטא לדגל. וכשנעשה החטא לדגל קשה ללחום בו.

מלכים א כב ז, סנהדרין פט.

וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל דְּרָשׁ נָא כַיּוֹם אֶת דְּבַר ה':  וַיִּקְבֹּץ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַנְּבִיאִים כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הַאֵלֵךְ עַל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמְרוּ עֲלֵה וְיִתֵּן אֲדֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ:  וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' עוֹד וְנִדְרְשָׁה מֵאוֹתוֹ:  וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט עוֹד אִישׁ אֶחָד לִדְרֹשׁ אֶת ה' מֵאֹתוֹ וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו כִּי לֹא  יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע מִיכָיְהוּ בֶּן יִמְלָה וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אַל יֹאמַר הַמֶּלֶךְ כֵּן:  וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל סָרִיס אֶחָד וַיֹּאמֶר מַהֲרָה מִיכָיְהוּ בֶן יִמְלָה:  וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה יֹשְׁבִים אִישׁ עַל כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים בְּגֹרֶן פֶּתַח שַׁעַר שֹׁמְרוֹן וְכָל הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים לִפְנֵיהֶם:  וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם עַד כַּלֹּתָם:  וְכָל הַנְּבִאִים נִבְּאִים כֵּן לֵאמֹר עֲלֵה רָמֹת גִּלְעָד וְהַצְלַח וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ:  וְהַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר הָלַךְ לִקְרֹא מִיכָיְהוּ דִּבֶּר אֵלָיו לֵאמֹר הִנֵּה נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה אֶחָד טוֹב אֶל הַמֶּלֶךְ יְהִי נָא דְבָרְיךָ כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טּוֹב:  וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ חַי ה' כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר:  וַיָּבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו מִיכָיְהוּ הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם נֶחְדָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֲלֵה וְהַצְלַח וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ:  וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּעֶךָ אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם ה':  וַיֹּאמֶר רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה וַיֹּאמֶר ה' לֹא  אֲדֹנִים לָאֵלֶּה יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם:  וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ לוֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע:  וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר ה' רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ:  וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה:  וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו בַּמָּה:  וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן:  וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן ה' רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה:  וַיִּגַּשׁ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה וַיַּכֶּה אֶת מִיכָיְהוּ עַל הַלֶּחִי וַיֹּאמֶר אֵי זֶה עָבַר רוּחַ ה' מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ:

 אחאב קרא לנביאים רבים וכולם אמרו דבר אחד. יהושפט בקש לשמוע נביא נוסף. אחאב הסביר שיש כאן נביא נוסף "וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו כִּי לֹא  יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע".

מתוך הפרק לא קשה להבין מדוע בקש יהושפט לשמוע נביא נוסף. כשכל הנביאים אומרים בקול אחד בדיוק מה שהמלך מבקש לשמוע, לא קשה להבין שהם לא אמינים. כשיהושפט שומע מקהלה שמדברת כולה בקול אחד ובסגנון אחד, קל לו להסביר שמקהלת נביאים כזאת ודאי לא דוברת אמת. ומכאן מלמד אותנו יהושפט כלל: אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד.

ומיד מלמד אותנו הכתוב שצדק יהושפט, בשני מעשים. דברי אחאב עצמו המסביר שאינו שומע לנביא שאינו מתנבא טוב, ודברי המלאך המלמדים גם הם שבממלכת אחאב צריך הנביא לדבר כאשר יבקשוהו.

וכשמיכיהו עושה כן – אחאב עצמו רואה שהוא משקר.

וכאן מספר מיכיהו את אשר ראה בבית דין של מעלה. חכמים דורשים שהרוח היא רוחו של נבות, שעומדת ומצפה לנקמה. אפשר לבאר זאת בצורה רוחנית, שיש בבית דין של מעלה רוח שתובעת את שלה. אבל אפשר להסביר את המדרש הזה גם באופן הרבה יותר ארצי ופשטני: כשכל הנביאים לומדים שמי שלא עושה את רצון המלך נהרג בעדי שקר, ממילא הם ישקרו כדי לרצות את המלך, וכך נעשית רוחו של נבות רוח שקר בפי כל נביאיו, ולכן ה' מוציא את הרוח ממחיצתו.

מאי הוה ליה למעבד רוח נבות אטעיתיה דכתיב ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמת גלעד ויצא הרוח ויעמד לפני ה' ויאמר אני אפתנו ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן אמר רב יהודה מאי צא צא ממחיצתי מאי רוח אמר רבי יוחנן רוחו של נבות היזרעאלי הוה ליה למידק כדרבי יצחק דאמר רבי יצחק סיגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד עובדיה אמר זדון לבך השיאך ירמיה אמר תפלצתך השיא אתך זדון לבך והני מדקאמרי כולהו כהדדי שמע מינה לא כלום קאמרי דילמא לא הוה ידע ליה להא דרבי יצחק יהושפט הוה התם וקאמר להו דכתיב ויאמר יהושפט האין פה נביא לה' עוד אמר ליה הא איכא כל הני אמר ליה כך מקובלני מבית אבי אבא סיגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד.

סנהדרין פט: - ראה ב"ב טו:טז. עמ' נב.

משלי יא כו, סנהדרין צא:

יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד וְחוֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר:  נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּׁן וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא:  מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר:

פשוטם של דברים הוא שהנותן משלו והפורס מפתו לאחרים יתברך. גם האחרים יברכוהו, וגם ה' יברך את נכסיו. ואילו הכילי – יבזוהו הכל.

הנותן משלו לאחרים – גם הוא יורה.

הפסוק מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר מזכיר את יוסף, שנאמרו בו המלים בר ומשביר. והוא זה שהשביר בר לכל ארץ מצרים ברעב.

אמנם, חכמים דרשו פסוקים אלה על דברי תורה. ומן הסתם אפשר ללמוד מכאן גם על דברי תורה. אם כך יעשה במי שנותן או מונע מאכל מאחרים – ק"ו לדברי תורה.

יחזקאל לז, סנהדרין צב:

הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת:  וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד:  וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי ה' אַתָּה יָדָעְתָּ:  וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה':  כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם:  וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי  אֲנִי ה':  וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ:  וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם:  וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ:  וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד: ס  וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ:  לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל: ס  וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי:  וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה'.

כמו שמלמד ה' את יחזקאל בסוף הנבואה, הנבואה הזאת היא משל לעם ישראל שנעשו עצמות יבשות בגולה, ואמרו יבשו עצמותינו והתייאשו מהגאולה, ויחזקאל מנבא שהם ישובו לחיות ולארץ ישראל.

ביסוד הדבר הוא מראה נבואי שהוא משל. אבל הוא משל לכך שישראל הגולים שיבשו עצמותיהם ישובו לחיות. לכן יש אומר שהוא משל, יש אומר שלא חיו אלא לשעה קלה, ויש אומר שהם עלו לארץ ישראל, שהרי הנבואה היא על שובו של ישראל לארץ ישראל.

וכיון שהם משל לישראל שגלו, יש מפרשים שהם הגולים שחטאו בירושלים וגלו. יש מפרשים שהם התייאשו מהגאולה. או שיבשו עצמותיהם.

וכיון שהם גולי ירושלים, הרי הם בכלל אנשי ימי נבוכדנצר, שהעמיד פסל בבקעת דורא והרג את כל מי שלא השתחוה לו. לכן יש מקום לומר שיחזקאל מחיה את מי שנבוכדנצר ממית. שהרי על גולי נבוכדנצר ומתיו הוא מתנבא. ומצאנו שה' הציל את חיי אלה שנבוכדנצר בִקש להרגם כי לא השתחוו לפסל. וכיון שגם על העצמות היבשות וגם על פסלו של נבוכדנצר נאמר שהיו בבקעה, דרשו חכמים שהבקעה שהזכיר יחזקאל היא בקעת דורא שבה עמד פסלו של נבוכדנצר.

דניאל ב-ג, סנהדרין צב:צג.

דניאל פתר את חלומו של נבוכדנצר על הפסל הנופל, ואמר שהוא ארבע המלכויות שתעבורנה מן העולם. מיד אחרי כן עשה נבוכדנצר פסל גדול המזכיר את הפסל מחלומו, וצוה שמי שלא ישתחוה לו יושלך לכבשן האש. חנניה מישאל ועזריה לא השתחוו והושלכו אל האש. ונצלו משם.

אחרי שהצליח דניאל לפתור את חלומו של נבוכדנצר נאמר שהוא השתחוה לדניאל. ואחרי שנצלו חנניה מישאל ועזריה מן הכבשן נאמר שנבוכדנצר שבח את ה'.

בראש הפרק נאמר "וּנְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא שְׁלַח לְמִכְנַשׁ לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לְמֵתֵא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא:  בֵּאדַיִן מִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא אֲדַרְגָּזְרַיָּא גְדָבְרַיָּא דְּתָבְרַיָּא תִּפְתָּיֵא וְכֹל שִׁלְטֹנֵי מְדִינָתָא לַחֲנֻכַּת צַלְמָא דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא". כשיצאו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש נאמר: "וּמִתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא סִגְנַיָּא וּפַחֲוָתָא וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא חָזַיִן לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי לָא שְׁלֵט נוּרָא בְּגֶשְׁמְהוֹן וּשְׂעַר רֵאשְׁהוֹן לָא הִתְחָרַךְ וְסָרְבָּלֵיהוֹן לָא שְׁנוֹ וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן". שלטוני מדינתא לא הוזכרו כאן (וכן לא הוזכרו גדבריא דתבריא תפתיא), מכאן למדו שאנשי המלכויות הם אלה שעליהם נאמר "גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי הַסִּקוּ לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ קַטִּל הִמּוֹן שְׁבִיבָא דִּי נוּרָא".

מכאן דרשו שמלבד אבוד המלכויות שדניאל דבר עליו בפתרון החלום, גם הומק הכבשן שהושלכו אליו חנניה מישאל ועזריה. ונבוכדנצר וכל העמים ראו את גדולת ה'. כפי שנכתב כאן.[84]

בתחלת ספר דניאל נאמר שדניאל חנניה מישאל ועזריה הובאו אל שר הסריסים. מכאן נראה שהוא סרס אותם. ואולם חכמים נחלקו בכך, ויש אומרים שנעשה להם נס והולידו בנים. אמנם, ישעיהו מנבא לסריסים שיתן להם ה' יד ושם טוב מבנים ומבנות, משמע שבנים ובנות לא יהיו להם, כי סריסים הם.

דניאל יב, ישעיהו כו, תהלים עב, סנהדרין צ-צב

מנין לתחית המתים מן התורה

יש כמה מקורות בתנ"ך לתחית המתים. המפורש ביותר הוא בדניאל שאומר:

וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם: ס  וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד: פ  וְאַתָּה דָנִיֵּאל סְתֹם הַדְּבָרִים וַחֲתֹם הַסֵּפֶר עַד עֵת קֵץ יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעַת:  ...  וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין:

ישעיהו אומר:

מֵתִים בַּל יִחְיוּ רְפָאִים בַּל יָקֻמוּ לָכֵן פָּקַדְתָּ וַתַּשְׁמִידֵם וַתְּאַבֵּד כָּל זֵכֶר לָמוֹ:  יָסַפְתָּ לַגּוֹי ה' יָסַפְתָּ לַגּוֹי נִכְבָּדְתָּ רִחַקְתָּ כָּל קַצְוֵי אָרֶץ:  ה' בַּצַּר פְּקָדוּךָ צָקוּן לַחַשׁ מוּסָרְךָ לָמוֹ:  כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ כֵּן הָיִינוּ מִפָּנֶיךָ ה':  הָרִינוּ חַלְנוּ כְּמוֹ יָלַדְנוּ רוּחַ יְשׁוּעֹת בַּל נַעֲשֶׂה אֶרֶץ וּבַל יִפְּלוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל:  יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל.

דברי ישעיהו ניתנים לפירושים שונים.

ואולם קליאופטרה למדה מהמזמור:

כִּי יַצִּיל אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ וְעָנִי וְאֵין עֹזֵר לוֹ:  יָחֹס עַל דַּל וְאֶבְיוֹן וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ:  מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס יִגְאַל נַפְשָׁם וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו:  וִיחִי וְיִתֶּן לוֹ מִזְּהַב שְׁבָא וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ תָמִיד כָּל הַיּוֹם יְבָרֲכֶנְהוּ:  יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ....

אפשר לפרש שהיא אומרת שהמתים יצמחו מהאדמה כעשב. כיון שכך היא מפרשת את המזמור, השיב לה ר"מ בק"ו מחטה. שהרי לפי דרכה המת צומח מן האדמה כחטה שנזרעה. (מסתבר שהיא שאלה משום שהיכן מצאנו שה' בורא אדם לבוש, והשיב לה ר"מ שאל תתמה, שהרי כל תחית המתים היא חדוש. ומכאן לדרשות הק"ו שנאמרו כאן, אם ה' בורא את מי שעוד לא היה, כ"ש שיברא את שהיה, ואם בורא מן המים כ"ש מן הטיט).

ר' יוחנן דרש מהצווי ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן. אמנם פשוטו של הצווי הוא שניתן לבניו, שהם כמוהו, וראה דברינו בפד"ר.

כך גם ר' סימאי שדרש שה' הקים את בריתו עם האבות לתת להם את ארץ כנען. וגם כאן לפי פשוטו בר כרעיה דאבוה וירושת בניהם היא כירושתם. אדם ממשיך לחיות ע"י בניו. ואפשר שהיא הנותנת, כיון שאדם ממשיך לחיות ע"י בניו, ממילא הוא חי.

וכך בנבואת יחזקאל, וכך בשירת האזינו: "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל", ושניהם הם גם משל לתחית ישראל, אבל מ"מ למדנו שם שהחיים והמות מאת ה'.

יש כאן כמה דרכים להבין את תחית המתים. שיבתו של עם ישראל לארצו היא תחית המתים. בדרך הטבע אדם ממשיך לחיות ע"י בניו. ואולם יש גם תחית המתים שאינה כטבעו וסדרו של עולם. דניאל מדבר עליה בפירוש. וגם את תחית המתים הזאת אפשר לפרש בכמה דרכים. אפשר לפרש שה' יברא בריאה חדשה, ואפשר לפרש שה' ישיב את האדם לבריתו. גם את הבריאה החדשה אפשר לפרש בדרכים שונות. קליאופטרה מצאה אותה כדרך הטבע שבצמחים. ואולם נראה שחכמים פרשו שה' משיב את הכלי השבור לשלמותו. אפשר שגם חכמים יודו שהגוף יוצר מחדש, אך כיון שהנשמה עוד קימת, הרי שהגוף החדש אינו אלא לבוש חדש לאיש הקים.

זכריה א ח, סנהדרין צג.

בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן עִדּוֹא הַנָּבִיא לֵאמֹר:  רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה אִישׁ רֹכֵב עַל סוּס אָדֹם וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים:  וָאֹמַר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אֲנִי אַרְאֶךָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה:  וַיַּעַן הָאִישׁ הָעֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים וַיֹּאמַר אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁלַח ה' לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ:  וַיַּעֲנוּ אֶת מַלְאַךְ ה' הָעֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים וַיֹּאמְרוּ הִתְהַלַּכְנוּ בָאָרֶץ וְהִנֵּה כָל הָאָרֶץ יֹשֶׁבֶת וְשֹׁקָטֶת:  וַיַּעַן מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמַר ה' צְבָאוֹת עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה:  וַיַּעַן ה' אֶת הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים...

המתהלכים בארץ חזרו אל המלאך העומד בין ההדסים ואמרו לו שכל הארץ יושבת ושוקטת, ורק ישראל עוד בגולה. והמלאך פנה אל ה' ובִקש ממנו לרחם גם על ישראל.

משמע שהמלאך הוא האיש הרוכב על הסוס, או שהוא עומד לפני האיש הרוכב על הסוס. לכן דרשו שהוא משל לה'. שממנו מבקש המלאך את אשר בקש וה' ענהו.

לכן דרשו חכמים שההדסים אשר במצולה הם הגולים אשר בבבל. ה' עמם, והוא ישיבם למקומם.

ועוד דרשו שהסוס נעשה לבן.

ישעיהו לו י, מל"ב יח כה, סנהדרין צד:

המדרש דורש את דברי רבשקה עַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי ה' עָלִיתִי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַשְׁחִתוֹ ה' אָמַר אֵלַי עֲלֵה עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ שרבשקה למד את נבואות ישעיהו וחפץ לקימן. לפי פשט הדברים נראה היה לבאר שאין כונת רבשקה שה' אמר לו ממש. אלא כעין מי שאמר לשמן וידלוק. כלומר כך היא כונת ה' ואני באתי כי כך גזר ה'. וכן יש לפרש אצל שמעי בן גרא שלא אמר לו ה' ממש, אלא רצון ה' הוא שיבוא, כמו שאמר לשמן וידלוק. ואפשר שכך היא גם כונת חכמים. שמלך אשור בא על הארץ כי ישראל מאסו את ה' ואת הארץ.

אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב עתה המבלעדי ה' עליתי על המקום הזה להשחתו ה' אמר אלי עלה על הארץ הזאת והשחיתה מאי היא דשמע לנביא דקאמר יען כי מאס העם הזה את מי השלח ההולכים לאט ומשוש את רצין ובן רמליהו.

 סנהדרין צד. - ראה סנהדרין כו.

מלכים ב יט, ישעיהו לז, דברי הימים ב לב, סנהדרין צד-צה

 וַיִּקַּח חִזְקִיָּהוּ אֶת הַסְּפָרִים מִיַּד הַמַּלְאָכִים וַיִּקְרָאֵהוּ וַיַּעַל בֵּית ה' וַיִּפְרְשֵׂהוּ חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי ה':  וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ אֶל ה' לֵאמֹר:  ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ:  הַטֵּה ה' אָזְנְךָ וּשְׁמָע פְּקַח ה' עֵינֶךָ וּרְאֵה וּשְׁמַע אֵת כָּל דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב אֲשֶׁר שָׁלַח לְחָרֵף אֱלֹהִים חָי:  אָמְנָם ה' הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת וְאֶת אַרְצָם:  וְנָתֹן אֶת אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה כִּי אִם מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן וַיְאַבְּדוּם:  וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ הוֹשִׁיעֵנוּ מִיָּדוֹ וְיֵדְעוּ כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ כִּי אַתָּה ה' לְבַדֶּךָ:  וַיִּשְׁלַח יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֶל חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי אֶל סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר:  זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עָלָיו בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלִָם:  אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וְעַל מִי הֲרִימוֹתָה קּוֹל וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:  בְּיַד עֲבָדֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדֹנָי וַתֹּאמֶר בְּרֹב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחַר בְּרֹשָׁיו וְאָבוֹא מְרוֹם קִצּוֹ יַעַר כַּרְמִלּוֹ:  אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מָיִם וְאַחְרִב בְּכַף פְּעָמַי כֹּל יְאֹרֵי מָצוֹר:  הֲלוֹא שָׁמַעְתָּ לְמֵרָחוֹק אוֹתָהּ עָשִׂיתִי מִימֵי קֶדֶם וִיצַרְתִּיהָ עַתָּה הֲבֵאתִיהָ וּתְהִי לְהַשְׁאוֹת גַּלִּים נִצִּים עָרִים בְּצֻרוֹת:  וְיֹשְׁבֵיהֶן קִצְרֵי יָד חַתּוּ וָבֹשׁוּ הָיוּ עֵשֶׂב שָׂדֶה וִירַק דֶּשֶׁא חֲצִיר גַּגּוֹת וּשְׁדֵמָה לִפְנֵי קָמָה:  וְשִׁבְתְּךָ וְצֵאתְךָ וּבוֹאֲךָ יָדָעְתִּי וְאֵת הִתְרַגֶּזְךָ אֵלָי:  יַעַן הִתְרַגֶּזְךָ אֵלַי וְשַׁאֲנַנְךָ עָלָה בְאָזְנָי וְשַׂמְתִּי חַחִי בְּאַפֶּךָ וּמִתְגִּי בִּשְׂפָתֶיךָ וַהֲשִׁיבֹתִיךָ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּאתָ בָּהּ:  וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית שָׁחִיס וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זִרְעוּ וְקִצְרוּ וְנִטְעוּ כְרָמִים וְאִכְולֻ פִרְיָם:  וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה שֹׁרֶשׁ לְמָטָּה וְעָשָׂה פְרִי לְמָעְלָה:  כִּי מִירוּשָׁלִַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת: ס  לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֹא יָבוֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה:  בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּא בָּהּ יָשׁוּב וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבוֹא נְאֻם ה':  וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי: ס  וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים:  וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה:  וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט וַיִּמְלֹךְ אֵסַר חַדֹּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו:

חזקיהו התפלל תפלה גדולה וגם ישעיהו נבא נבואה שירית גדולה, וגם להלן, אחרי רפואתו ממחלתו אנו מוצאים אותו שר, אבל כאן, אחרי ההצלה מכף מלך אשור, אין אנו מוצאים דבר מפי חזקיהו. הוא שותק.

בדברי הימים מתוארת ההצלה הזאת במלים שיריות שאינן רגילות בתנ"ך בפרקי סִפור:

 וַיִּתֵּן שָׂרֵי מִלְחָמוֹת עַל הָעָם וַיִּקְבְּצֵם אֵלָיו אֶל רְחוֹב שַׁעַר הָעִיר וַיְדַבֵּר עַל לְבָבָם לֵאמֹר:  חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּמִלִּפְנֵי כָּל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר עִמּוֹ כִּי עִמָּנוּ רַב מֵעִמּוֹ:  עִמּוֹ זְרוֹעַ בָּשָׂר וְעִמָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְעָזְרֵנוּ וּלְהִלָּחֵם מִלְחֲמֹתֵנוּ וַיִּסָּמְכוּ הָעָם עַל דִּבְרֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה: ... וּסְפָרִים כָּתַב לְחָרֵף לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְלֵאמֹר עָלָיו לֵאמֹר כֵּאלֹהֵי גּוֹיֵ הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר לֹא  הִצִּילוּ עַמָּם מִיָּדִי כֵּן לֹא יַצִּיל אֱלֹהֵי יְחִזְקִיָּהוּ עַמּוֹ מִיָּדִי:  וַיִּקְרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית עַל עַם יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר עַל הַחוֹמָה לְיָרְאָם וּלְבַהֲלָם לְמַעַן יִלְכְּדוּ אֶת הָעִיר:  וַיְדַבְּרוּ אֶל אֱלֹהֵי יְרוּשָׁלִָם כְּעַל אֱלֹהֵי עַמֵּי הָאָרֶץ מַעֲשֵׂה יְדֵי הָאָדָם: ס  וַיִּתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וִישַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא עַל זֹאת וַיִּזְעֲקוּ הַשָּׁמָיִם: פ  וַיִּשְׁלַח ה' מַלְאָךְ וַיַּכְחֵד כָּל גִּבּוֹר חַיִל וְנָגִיד וְשָׂר בְּמַחֲנֵה מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיָּשָׁב בְּבֹשֶׁת פָּנִים לְאַרְצוֹ וַיָּבֹא בֵּית אֱלֹהָיו וּמִיצִיאֵו מֵעָיו שָׁם הִפִּילֻהוּ בֶחָרֶב:  וַיּוֹשַׁע ה' אֶת יְחִזְקִיָּהוּ וְאֵת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם מִיַּד סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּמִיַּד כֹּל וַיְנַהֲלֵם מִסָּבִיב:  וְרַבִּים מְבִיאִים מִנְחָה לַה' לִירוּשָׁלִַם וּמִגְדָּנוֹת לִיחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּנַּשֵּׂא לְעֵינֵי כָל הַגּוֹיִם מֵאַחֲרֵי כֵן:

לכן דרשו חכמים שחזקיהו לא אמר שירה. וכיון שנאמר כאן שסנחריב השתחוה בית נסרך אלהיו, ובניו שהכוהו נמלטו ארץ אררט, שהיא מקום תבת נח, דרשו חכמים שסנחריב השתחוה לנסר מתבת נח, שסבר שהנסר הוא שהציל את נח.

וגם הדבר הזה דומה לדברי רבשקה הרואה את אותו עץ ואבן כמציל את עירו.

פרקים ופרשות גדולים בספר ישעיהו אמורים על מלך אשור שיבא ליהודה כמי הנהר הגדולים, ויפול ביהודה, ותהיה תשועה גדולה. לכן דורשים כאן חכמים פסוקים רבים בספר ישעיהו על המלאך המכה את אשור. (ובתוכם גם פסוק אחד מספר יחזקאל, ויש לבאר מדוע).

מדרשים רבים אומרים שגם מלחמת סיסרא, גם מלחמת אברהם במלכים וגם נס חזקיהו היו בפסח. לכן דורש המדרש שאותם לוחמי ה' שלחמו בפרעה ובמצרים הם שהכו את כדרלעמר, סיסרא וסנחריב.

נאמר כאן שהמלאך הכה מאה שמונים וחמשה אלף, לכן דורש רב שמחנה אשור היה מאה שמונים וחמשה אלף. אמנם, כדרכם של מדרשים מוסיפים עליהם רבים, ואז מקשים מה ארע לכל שאר הלוחמים.

ישעיהו י כח, שמואל ב כא, סנהדרין צד.

לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת אַל תִּירָא עַמִּי יֹשֵׁב צִיּוֹן מֵאַשּׁוּר בַּשֵּׁבֶט יַכֶּכָּה וּמַטֵּהוּ יִשָּׂא  עָלֶיךָ בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם:  כִּי עוֹד מְעַט מִזְעָר וְכָלָה זַעַם וְאַפִּי עַל תַּבְלִיתָם:  וְעוֹרֵר עָלָיו ה' צְבָאוֹת שׁוֹט כְּמַכַּת מִדְיָן בְּצוּר עוֹרֵב וּמַטֵּהוּ עַל הַיָּם וּנְשָׂאוֹ בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם:  וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן:  בָּא עַל עַיַּת עָבַר בְּמִגְרוֹן לְמִכְמָשׂ יַפְקִיד כֵּלָיו:  עָבְרוּ מַעְבָּרָה גֶּבַע מָלוֹן לָנוּ חָרְדָה הָרָמָה גִּבְעַת שָׁאוּל נָסָה:  צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה עֲנִיָּה עֲנָתוֹת:  נָדְדָה מַדְמֵנָה יֹשְׁבֵי הַגֵּבִים הֵעִיזוּ:  עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בַּית צִיּוֹן גִּבְעַת יְרוּשָׁלִָם: ס  הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מְסָעֵף פֻּארָה בְּמַעֲרָצָה וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ:  וְנִקַּף סִבְכֵי הַיַּעַר בַּבַּרְזֶל וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל: ס

הפסוקים האלה מנבאים מראש שמלך אשור יבא ויפול ותהיה תשועה גדולה. וכך דורשים זאת חכמים.

רוב המקומות שמתואר כאן שסנחריב יעבור בהם הם מקומות ידועים ומוכרים. ואולם יש כאן כמה מקומות לא ידועים. וגם ענתות אינה במקומה, שהרי היה צריך להזכירה לפני הרמה והגבעה. לכן דרשו חכמים שאין אלה שמות מקומות. וכן דרשו שנוב הוזכרה כאן מפני שסנחריב בא בשל עוון שאול שהכה את נוב. (ואולי דרשו כך גם מפני שהוזכרה כאן הגבעה בשמה גבעת שאול).

כשהכה שאול את נוב עיר הכהנים נמלט ממנה אביתר בנו של אחימלך הכהן. גם עתליה אִבדה את כל זרע דוד אך יהושבע הצליחה למלט את יואש. לכן דרשו חכמים שדוד נענש בעוון נוב. וגם דרשו שגם כאן אמר ה' לדוד כמו שאמר לו ע"י גד הנביא שיבחר לו ענש.

בפרקים האחרונים של ספר שמואל מצאנו שנענש דוד על מעשי שאול, ומצאנו שגד הנביא אמר לדוד שיבחר לו ענש על שפקד את העם, וגם מצאנו את המעשה בישבי בנב (מיד אחרי שכפר דוד על מעשי שאול בגבעונים):

 וְיִשְׁבִּו בְנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד:  וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל.

הפסוקים האלה נאמרו מיד אחרי המעשה בדוד שכִפר על חטא שאול בגבעון. והאיש שלוחם כאן בדוד שמו יִשְׁבִּו בְנֹב. לכן דרשו חכמים שהוא בא על דוד בעוון נוב של שאול. שאול הכה את נוב מפני שרדף אחרי דוד. כפי שהזכרנו לעיל גם ישעיהו הזכיר את נוב בנבואתו. לכן דרשו חכמים שגם סנחריב בא בגלל עוון נוב. אלא שהחמיץ את השעה כי זלזל בירושלים.

דרשו כאן חכמים שלעבד אברהם קפצה הדרך שנאמר ואבא היום אל העין, ומכאן שבאותו יום יצא. ולכאורה נראה שלחכמים קפצה כאן הדרך, שהרי מנין למדו מכאן שבאותו יום יצא? לא נאמר כאן אלא שבאותו יום בא אל העין. וצ"ע.

בראשית כח יא, סנהדרין צה:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה:  וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:

פשוטם של דברים שהלך חרנה, ובדרכו אל חרן פגע במקום. אבל כיון שנאמר תחלה וילך חרנה, ורק אח"כ ויפגע במקום, דרשו חכמים שתחלה הגיע אל חרן, ואח"כ שב אל בית אל.

ירמיהו יב ה, סנהדרין צו.

צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל  בֹּגְדֵי בָגֶד:  נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם:  וְאַתָּה ה' יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה: ס  עַד מָתַי תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְעֵשֶׂב כָּל הַשָּׂדֶה יִיבָשׁ מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ סָפְתָה בְהֵמוֹת וָעוֹף כִּי אָמְרוּ לֹא יִרְאֶה אֶת אַחֲרִיתֵנוּ:  כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם אַתָּה בוֹטֵחַ וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן:  כִּי גַם אַחֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ גַּם הֵמָּה בָּגְדוּ בָךְ גַּם הֵמָּה קָרְאוּ אַחֲרֶיךָ מָלֵא אַל תַּאֲמֵן בָּם כִּי  יְדַבְּרוּ אֵלֶיךָ טוֹבוֹת.

חכמים פרשו שהפסוקים האמורים כאן בסוף הנבואה הם תשובת ה' לטענותיו של ירמיהו בתחלתה. ותלונתו של ירמיהו על הצלחת הבבלים היא דבר שאפשר ללמוד ממנו על הישועה הגדולה שתהיה בסופה. (אם אמנם נפרש שהרשעים שירמיהו מזכיר כאן הם הבבלים).

ישעיהו לח-לט, סנהדרין צו.

 בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה:  וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה':  וַיֹּאמַר אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל: ס  וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יְשַׁעְיָהוּ לֵאמֹר:  הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת  דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה:  וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת:  וְזֶה לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה ה' אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֵּר:  הִנְנִי מֵשִׁיב אֶת צֵל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְמַעֲלוֹת אָחָז בַּשֶּׁמֶשׁ אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת וַתָּשָׁב הַשֶּׁמֶשׁ עֶשֶׂר מַעֲלוֹת בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרָדָה: ....  בָּעֵת הַהִוא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ וַיִּשְׁמַע כִּי חָלָה וַיֶּחֱזָק: ...

מנין שמע מלך בבל על מחלתו של חזקיהו? לפי האמור כאן פרשו חכמים שכיון שחזרה השמש אחורנית עשר מעלות, שמעו על כך בכל מקום.

תהלים עד ו, סנהדרין צו.

שָׁאֲגוּ צֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶךָ שָׂמוּ אוֹתֹתָם אֹתוֹת: יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסֲבָךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת: וְעַתָּ פִּתּוּחֶיהָ יָּחַד בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפֹּת יַהֲלֹמוּן: שִׁלְחוּ בָאֵשׁ מִקְדָּשֶׁךָ לָאָרֶץ חִלְּלוּ מִשְׁכַּן שְׁמֶךָ: אָמְרוּ בְלִבָּם נִינָם יָחַד שָׂרְפוּ כָל מוֹעֲדֵי אֵל בָּאָרֶץ: אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ אֵין עוֹד נָבִיא וְלֹא אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד מָה.

אסף מדבר כבר בתחלת ימי הבית על החורבן. וחכמים דרשו מכאן כמה דרשות על הצוררים שיחריבו את ירושלים.

סנהדרין צח: - ראה סנהדרין כו.

במדבר טו כב-לא, סנהדרין צט.

וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֶל מֹשֶׁה:  אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה’ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם:  וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת:  וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה’ וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה’ עַל שִׁגְגָתָם:  וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה: ס  וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת:  וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה לִפְנֵי ה’ לְכַפֵּר עָלָיו וְנִסְלַח לוֹ:  הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה:  וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת ה’ הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ:  כִּי דְבַר ה’ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ.

כבר בארנו בפד"ר בהוריות ח שהפסוקים האלה מלמדים על שעובר על כל התורה. כמו עובד ע"ז. טעם הדבר: כִּי דְבַר ה’ בָּזָה. מיהו הבוזה את דבר ה'? לפי מה שבארנו שם ולפי העולה מן הפרשיה, הבוזה את דבר ה' הוא מי שמבקש להוציא את עצמו מן הכלל ולהתנתק מעל ה'. בכלל זה הבוזה את התורה (ואינו לומדה ואינו נוהג בה כאשתו הקבועה), המפר ברית. הכופר בתורה והמחלל את הקדשים והמועדים. כל אלה בזו את דבר ה' והם כמי שהתרחקו ממנו. וודאי שבכלל זה גם העובד ע"ז, וכמו שבארנו בהוריות שם.

ומוסיפים חכמים ואומרים שגם הכופר במקצת התורה הרי הוא ככופר בכולה.

בראשית לו, סנהדרין צט:

אחרי שהתורה מזכירה את תולדות עשו, כדרכה להזכיר את תולדות הבן הלא נבחר לפני שהיא מזכירה את תולדות הבן הנבחר, היא מביאה את תולדות ואלופי הארץ שאליה הלך עשו:

אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה:  וְדִשׁוֹן וְאֵצֶר וְדִישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי בְּנֵי שֵׂעִיר בְּאֶרֶץ אֱדוֹם:  וַיִּהְיוּ בְנֵי לוֹטָן חֹרִי וְהֵימָם וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע:  וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוֹבָל עַלְוָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל שְׁפוֹ וְאוֹנָם:  וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו:  וְאֵלֶּה בְנֵי עֲנָה דִּשֹׁן וְאָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה:  וְאֵלֶּה בְּנֵי דִישָׁן חֶמְדָּן וְאֶשְׁבָּן וְיִתְרָן וּכְרָן:  אֵלֶּה בְּנֵי אֵצֶר בִּלְהָן וְזַעֲוָן וַעֲקָן:  אֵלֶּה בְנֵי דִישָׁן עוּץ וַאֲרָן:  אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי אַלּוּף לוֹטָן אַלּוּף שׁוֹבָל אַלּוּף צִבְעוֹן אַלּוּף עֲנָה:  אַלּוּף דִּשֹׁן אַלּוּף אֵצֶר אַלּוּף דִּישָׁן אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי לְאַלֻּפֵיהֶם בְּאֶרֶץ שֵׂעִיר.

והדבר אומר דרשני. דרכה של תורה להזכיר את בני אברהם וזרעו, אך מדוע הזכירה את יושבי הארץ?

נאמר כאן יושבי הארץ. יושבי אותה ארץ שהוזכרה לעיל במלים "וילך אל ארץ". אותה ארץ שירשו עשו וזרעו. ואולם המלים יושבי הארץ אמורות בתורה גם על יושבי ארץ ישראל שצריך להוריש.

עשו לא הוריש את יושבי הארץ שירש, אלא נשא לנשים את בנותיהם. הוא נשא את אהליבמה, ובנו נשא את תמנע, ממשפחת אלופי החורי.

את ישראל צוה ה' להוריש את יושבי הארץ ולא לקחת מבנותיהם. כדי שלא יסיר את בנינו מאחרי ה'. אבל עשו לא עשה כן בארץ שאליה הלך. ומכאן בא עמלק.

מכאן דרשו חכמים שרצו החורים להדבק בזרע אברהם. כאותם כנענים שעלולים לרצות להדבק בזרע אברהם ועלולים להחטיאו.

אברהם לא הסכים, שהרי ישראל אינם כורתים ברית ליושב הארץ. אבל עשו וזרעו לא נמנעו מכך ובכך פרשו מזרע אברהם ונעשו עמלק.

כך הוא הכורת ברית ליושב הארץ.

הושע ה ב, סנהדרין קב.

שִׁמְעוּ זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט כִּי פַח הֱיִיתֶם לְמִצְפָּה וְרֶשֶׁת פְּרוּשָׂה עַל תָּבוֹר:  וְשַׁחֲטָה שֵׂטִים הֶעְמִיקוּ וַאֲנִי מוּסָר לְכֻלָּם:  אֲנִי יָדַעְתִּי אֶפְרַיִם וְיִשְׂרָאֵל לֹא נִכְחַד מִמֶּנִּי כִּי עַתָּה הִזְנֵיתָ אֶפְרַיִם נִטְמָא יִשְׂרָאֵל:  לֹא יִתְּנוּ מַעַלְלֵיהֶם לָשׁוּב אֶל אֱלֹהֵיהֶם כִּי רוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם וְאֶת ה' לֹא יָדָעוּ:  וְעָנָה גְאוֹן יִשְׂרָאֵל בְּפָנָיו וְיִשְׂרָאֵל וְאֶפְרַיִם יִכָּשְׁלוּ בַּעֲוֹנָם כָּשַׁל גַּם יְהוּדָה עִמָּם:  בְּצֹאנָם וּבִבְקָרָם יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה' וְלֹא יִמְצָאוּ חָלַץ מֵהֶם:  בַּה' בָּגָדוּ כִּי בָנִים זָרִים יָלָדוּ עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת חֶלְקֵיהֶם.

הושע חי בימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, מצאצאי יהוא שבער את עבודת הבעל מישראל, אך לא בער את עבודת העגלים.

יהוא השמיד את בית אחאב שנאמר עליו "וְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה:  וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה' מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו:  וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ:  וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן:  וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו". כאשר מוסיפים חטא חמור על חטא קל, יש להניח שיראי אלהים שבאותו דור היו אומרים: ומי יתן ולא חטא אלא בעגלים כאשר עשו החוטאים לפניו. וודאי היו מוכיחים את עובדי הבעל ואומרים להם: וכי גם את אלהי הגויים תעבדו? וכאשר כך הוא, גם כאשר בא יהוא ומאביד את בית אחאב, אין הוא מבין שכדאי לו לנצל את ההפיכה כדי להאביד גם את עבודת העגלים. אין הוא מעז לחלום אלא על האבדת הבעל בלבד.

לכן מאשים הושע את הכהנים ובית המלך, ואף אומר "וַאֲנִי מוּסָר לְכֻלָּם", ואפשר שכונתו לכך שכל החוטאים בעגל תולים את מעשיהם בה'. ומכאן דרשו שגם נביאי ה' טעו והוטעו וחתמו על מעשה העגל, ומכאן הלכו וטעו אחריהם גם המלכים.

וחכמים מוסיפים ודורשים כאן שגם חטאי אחאב לא באו לעולם אלא לאחר שירבעם כבר פרץ את הגדר. ולכן הכתוב אומר וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ. אמנם הלך אחאב והוסיף ועשה חטאים חמורים משל ירבעם. והיו חטאי ירבעם קלים ביחס לחטאי אחאב, אך לא עשה אחאב אלא את אשר עשה ירבעם אלא שהחמיר עליהם. ירבעם התחיל בקלקלה.

לשון הפסוק תולה את חטאי אחאב בו, אך מוסיפה שהסתה אותו איזבל אשתו. מכאן דרש הירושלמי כאן שאחאב מתגונן ואומר שלא הוא האשם אלא האשה אשר נתנה עמו היא נתנה לו מן העץ. וכך אמנם נראה מכל האמור עליהם.

ונעסוק בדרשות על הפסוק הזה להלן.

מל"א יא-יג, סנהדרין קב

וְהָאִישׁ יָרָבְעָם גִּבּוֹר חָיִל וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת הַנַּעַר כִּי עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף: ס  וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָם וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה:  וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים:  וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם קַח לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים:  וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:  יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְעַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִין לִכְמוֹשׁ אֱלֹהֵי מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְלֹא הָלְכוּ בִדְרָכַי לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי וְחֻקֹּתַי וּמִשְׁפָּטַי כְּדָוִד אָבִיו:  וְלֹא אֶקַּח אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה מִיָּדוֹ כִּי נָשִׂיא אֲשִׁתֶנּוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֹתוֹ אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֹתַי וְחֻקֹּתָי:  וְלָקַחְתִּי הַמְּלוּכָה מִיַּד בְּנוֹ וּנְתַתִּיהָ לְּךָ אֵת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים:  וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים לְפָנַי בִּירוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם:  וְאֹתְךָ אֶקַּח וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְהָיִיתָ מֶּלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל:  וְהָיָה אִם תִּשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ וְהָלַכְתָּ בִדְרָכַי וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִשְׁמוֹר חֻקּוֹתַי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד עַבְדִּי וְהָיִיתִי עִמָּךְ וּבָנִיתִי לְךָ בַיִת נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בָּנִיתִי לְדָוִד וְנָתַתִּי לְךָ אֶת יִשְׂרָאֵל:  וַאעַנֶּה אֶת זֶרַע דָּוִד לְמַעַן זֹאת אַךְ לֹא כָל הַיָּמִים: ס  וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת יָרָבְעָם וַיָּקָם יָרָבְעָם וַיִּבְרַח מִצְרַיִם אֶל שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיְהִי בְמִצְרַיִם עַד מוֹת שְׁלֹמֹה ....

וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי שָׁב יָרָבְעָם וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ אֶל הָעֵדָה וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל כָּל  יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה אַחֲרֵי בֵית דָּוִד זוּלָתִי שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ: ... וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד:  אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה' בִּירוּשָׁלִַם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה:  וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן:  וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד דָּן:  וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית בָּמוֹת וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי:  וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל  הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה:  וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבֹּד וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר:  וְהִנֵּה אִישׁ אֱלֹהִים בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר ה' אֶל בֵּית אֵל וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר:  וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר ה' וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ כֹּה אָמַר ה' הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׁרְפוּ עָלֶיךָ:  וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת לֵאמֹר זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו:  וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית אֵל וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו:  וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן הַמִּזְבֵּחַ כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱלֹהִים בִּדְבַר ה':  וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים חַל נָא אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי וְתָשֹׁב יָדִי אֵלָי וַיְחַל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת פְּנֵי ה' וַתָּשָׁב יַד הַמֶּלֶךְ אֵלָיו וַתְּהִי כְּבָרִאשֹׁנָה: ... אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וַיָּשָׁב וַיַּעַשׂ מִקְצוֹת הָעָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת הֶחָפֵץ יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ וִיהִי כֹּהֲנֵי בָמוֹת:  וַיְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם וּלְהַכְחִיד וּלְהַשְׁמִיד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

מוזכר כאן אחיה השילוני שמצא את ירבעם מחוץ לירושלים והמליך אותו כשהם לבדם בשדה. בפשטות נראה שאחיה לא עשה את מעשהו בתוך ירושלים משום שאז יתפש מיד ע"י אנשי שלמה שידונו אותו ואת ירבעם כמורדים במלכות. וכפי שאנו רואים מיד ששלמה בקש להרוג את ירבעם וירבעם נאלץ לברוח. ואולם מכלל הדברים למדים אנו שאחיה בחר בירבעם מפני שמצאו ראוי לכך.[85] גם לאחר מכן אנו מוצאים שירבעם לא חטא בעגלים אלא מפני שחשש שכל עוד עובדים כל ישראל את ה' בירושלים – לא יכון הוא ומלכותו. כי איך ימלוך מלך על חצי ישראל כשכל ישראל עולים לרגל אל מקום מלכותו של מלך אחר. לכן עשה ירבעם את אשר עשה ולא לפני שנועץ ויעצוהו. מכאן נראה שלפני כן היה ירבעם איש טוב וראוי. אלא שחטא מיראת מלכות בית דוד. וה' שלח אליו איש אלהים להשיבו, והשיב את יד המלך כבראשונה, ואעפ"כ לא שב ירבעם מדרכו. מכאן נראה שה' עוד צפה לירבעם שישוב ואף קרא לו לחזור בו, וירבעם לא חזר בתשובה רק משום שלא רצה להשיב את המלוכה לבית דוד. ואלמלא כן היה שב אל ה'.

ומכאן ארע שאותה יציאה של ירבעם מירושלים התגלגלה והיתה ליציאה מפתקה של ירושלים.

ומלבד המרידה במלכות שמים, דורשים חכמים ולומדים שגם המרד במלכות בית דוד הוא חטא. אמנם לא ברור איך דרשו כאן פסוק ממיכה שלכאורה נאמר בענין אחר ונאמר דוקא אל יהודה. אבל נביאים רבים מנבאים שתשוב הממלכה לבית דוד.

דברים לב לו, מלכים, סנהדרין קב:

בשירת האזינו מצאנו שה' מרחם על ישראל כשרואה שנכחדו עד שאין בהם אפילו עצור ועזוב: "כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב". ראשו של הפסוק הזה הובא בתהלים. סופו של הפסוק הזה שמש את ספר מלכים בארבעה מקומות. הרביעי בהם מתבסס ממש על הפסוק הזה כפי שנאמר. הוא אומר: "הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר:  כִּי רָאָה ה' אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל:  וְלֹא דִבֶּר ה' לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ". כאמור בשירת האזינו, גם כאן רחם ה' על ישראל כשראה שאפס עצור ועזוב. ואולם, לפני כן הזכיר ספר מלכים נבואות על בית ירבעם ועל בית אחאב שיכרתו מן העולם ולא יהיה להם עצור ועזוב, או שלא יהיה לישראל עצור ועזוב. כריתת בתי ירבעם ואחאב תהיה עד שלא יִוָּתר מהם דבר, ואפילו עצור ועזוב. מכאן דרשו שאפילו לע"ל אין מהם דבר.

מלכים א כ ו, סנהדרין קב:

וּבֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם קָבַץ אֶת כָּל חֵילוֹ וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ אִתּוֹ וְסוּס וָרָכֶב וַיַּעַל וַיָּצַר עַל  שֹׁמְרוֹן וַיִּלָּחֶם בָּהּ:  וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הָעִירָה:  וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לִי הוּא וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים לִי הֵם:  וַיַּעַן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי:  וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיֹּאמְרוּ כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד לֵאמֹר כִּי שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ לִי תִתֵּן:  כִּי אִם כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֶת עֲבָדַי אֵלֶיךָ וְחִפְּשׂוּ אֶת בֵּיתְךָ וְאֵת בָּתֵי עֲבָדֶיךָ וְהָיָה כָּל מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ:  וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְכָל זִקְנֵי הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי רָעָה זֶה מְבַקֵּשׁ כִּי שָׁלַח אֵלַי לְנָשַׁי וּלְבָנַי וּלְכַסְפִּי וְלִזְהָבִי וְלֹא מָנַעְתִּי מִמֶּנּוּ:  וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כָּל הַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם אַל תִּשְׁמַע וְלוֹא תֹאבֶה:  וַיֹּאמֶר לְמַלְאֲכֵי בֶן הֲדַד אִמְרוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֶל עַבְדְּךָ בָרִאשֹׁנָה אֶעֱשֶׂה וְהַדָּבָר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת וַיֵּלְכוּ הַמַּלְאָכִים וַיְשִׁבֻהוּ דָּבָר....

מה בין בקשתו הראשונה של בן הדד לבקשתו השניה?

בפשטות, בקשתו הראשונה היא שאחאב יצהיר שהוא עבד לבן הדד ומעלה לו מס, ובן הדד מושל בישראל. כדרכם של המלכים והמלחמות בזמנם, סבר אחאב שאם יסכים לשלם לבן הדד מס בכל שנה, ולומר שהוא עבד לבן הדד וכל אשר לו שייך לבן הדד, יעלה בן הדד מעליו וישוב לארצו. ואולם, כשנודע לו שבן הדד אכן מבקש שהוא ועבדיו יקחו משומרון את כל אשר יחפצו, ושממש כל רכוש שומרון ונשי שומרון להם יהיה – לא הסכים אחאב.

ואולם, עם כל שעבד אחאב עגלים אשר הסתו אותו איזבל, הלא לבניו קרא יהורם ואחזיהו. אחאב אמנם עבד את הבעל, אבל פסח על שתי הסעיפים ועבד גם את ה' וגם את הבעל, כפי שאנו למדים מדברי אליהו. ולא זו בלבד אלא שבעיניו עקר אלהיו הוא ה', ולכן על שמו קרא לבניו, אלא שסבר שאפשר לעבוד את הבעל ביחד עם ה'.

לכן, מסתבר שגם היה עמו ספר תורה, שהרי ראה את עצמו מלך ישראל היושב על כסא ה'.

לכן דרשו חכמים שזה הדבר שרצה בן הדד לקחת ממנו. לא תהיה עוד מלך ישראל אלא תהיה עבד להדד אלהי ארם בלבד. יקחו ממך את ספר התורה שאתה מציג כדי להראות שמלך ישראל אתה.

מלכים א טז לא, כא ה, סנהדרין קב:

על אחאב נאמר:

וְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה:  וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה' מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו:  וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ:  וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן:  וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו:

ונאמר בסוף מלכותו, עם נבואת אליהו על חורבן בית אחאב, לפני המלחמה שמת בה:

וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל אֵלִיָּהוּ הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי וַיֹּאמֶר מָצָאתִי יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' ....  רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ:  וַיַּתְעֵב מְאֹד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

מכל המקומות האלה למדים אנו שאחאב הביא את עבודת הבעל לישראל משום שאיזבל הסתה אותו לכך.

מדרשים רבים דרשו את המלים "הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ" האמורות כאן. בפשטות, כונת הדברים שלא רק שחטא בחטא הקל של העגלים, אלא שקל היה בעיניו העגל ועשה אף דברים חמורים ממנו. וכן דרשו כך כאן. ועוד דרשו את המלה הנקל מלשון קלקלה.

ויש שדרשו מהמלה קל, ומכאן דרשו דרשות על משקל. ומכך שנאמר כאן יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה', דרשו בירושלמי שהיה מוכר את עצמו, כלומר נותן את משקלו לע"ז. ונראה שבעקבות הירושלמי דרשו כאן שהיה שקול. ובבבלי הגירסה היא שהיתה שוקלת שקלי זהב, ולא נאמר שהיה זה משקלו של אחאב. אבל נראה שאותו מדרש הוא. שאומר שאי אפשר לדרשו מלשון שקול אלא מלשון שקילת שקלי זהב. אמנם בירושלמי משמע שהפסוק אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ יכול להתפרש גם כסנגוריה על אחאב[86].

סנהדרין קב: - ראה סנהדרין פט.

דברי הימים ב כב, סנהדרין קב:

וַיַּמְלִיכוּ יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אֶת אֲחַזְיָהוּ בְנוֹ הַקָּטֹן תַּחְתָּיו כִּי כָל הָרִאשֹׁנִים הָרַג הַגְּדוּד הַבָּא בָעַרְבִים לַמַּחֲנֶה וַיִּמְלֹךְ אֲחַזְיָהוּ בֶן יְהוֹרָם מֶלֶךְ יְהוּדָה: פ  בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אֲחַזְיָהוּ בְמָלְכוֹ וְשָׁנָה אַחַת מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ עֲתַלְיָהוּ בַּת  עָמְרִי:  גַּם הוּא הָלַךְ בְּדַרְכֵי בֵּית אַחְאָב כִּי אִמּוֹ הָיְתָה יוֹעַצְתּוֹ לְהַרְשִׁיעַ:  וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' כְּבֵית אַחְאָב כִּי הֵמָּה הָיוּ לוֹ יוֹעֲצִים אַחֲרֵי מוֹת אָבִיו לְמַשְׁחִית לוֹ:  גַּם בַּעֲצָתָם הָלַךְ וַיֵּלֶךְ אֶת יְהוֹרָם בֶּן אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה עַל חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם בְּרָמוֹת גִּלְעָד וַיַּכּוּ הָרַמִּים אֶת יוֹרָם:  וַיָּשָׁב לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל כִּי הַמַּכִּים אֲשֶׁר הִכֻּהוּ בָרָמָה בְּהִלָּחֲמוֹ אֶת חֲזָהאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַעֲזַרְיָהוּ בֶן יְהוֹרָם מֶלֶךְ יְהוּדָה יָרַד לִרְאוֹת אֶת יְהוֹרָם בֶּן אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל כִּי חֹלֶה הוּא:  וּמֵאֱלֹהִים הָיְתָה תְּבוּסַת אֲחַזְיָהוּ לָבוֹא אֶל יוֹרָם וּבְבֹאוֹ יָצָא עִם יְהוֹרָם אֶל יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי אֲשֶׁר מְשָׁחוֹ ה' לְהַכְרִית אֶת בֵּית אַחְאָב:  וַיְהִי כְּהִשָּׁפֵט יֵהוּא עִם בֵּית אַחְאָב וַיִּמְצָא אֶת שָׂרֵי יְהוּדָה וּבְנֵי אֲחֵי אֲחַזְיָהוּ מְשָׁרְתִים לַאֲחַזְיָהוּ וַיַּהַרְגֵם:  וַיְבַקֵּשׁ אֶת אֲחַזְיָהוּ וַיִּלְכְּדֻהוּ וְהוּא מִתְחַבֵּא בְשֹׁמְרוֹן וַיְבִאֻהוּ אֶל יֵהוּא וַיְמִתֻהוּ וַיִּקְבְּרֻהוּ כִּי אָמְרוּ בֶּן יְהוֹשָׁפָט הוּא אֲשֶׁר דָּרַשׁ אֶת ה' בְּכָל לְבָבוֹ וְאֵין לְבֵית אֲחַזְיָהוּ לַעְצֹר כֹּחַ לְמַמְלָכָה:

מלך יהודה נשא אשה מבית עמרי מלך ישראל, וכאיזבל אמה גם היא הסתה אותו לעבוד את הבעל.

אחרי שהגדוד הרג את כל בניה מלבד אחד, שגם הוא נהרג בידי יהוא, קל היה לה להרוג את בני בניה ושאר זרע הממלכה. וגם הפעם נותר הבן הקטן.

יהוא המית את אחזיהו כי היה בן ברית לבית אחאב. אך כיון שאחזיהו היה מזרע יהושפט שעבד את ה', הקפיד יהוא לקבור אותו בכבוד, כאמור כאן.

אחזיהו ודאי החזיק ספר תורה, שהרי מלך בירושלים. אבל גם לשם הכניס את הבעל כפי שהסתה אותו אמו, וכפי שאיזבל אם אמו הסתה את בעלה במלכות ישראל. המדרש בטא זאת כשאמר שהיה קודר את שם ה' מספר התורה וכותב תחתיו את הבעל. מזרע יהושפט הוא אבל גם בן עתליה ואיזבל ובעל ברית לבית אחאב.

עוד דרשו כאן על צדקיהו. בכמה מקומות מצאנו שצדקיהו היה ירא את דבר ה' ושואל את ירמיהו, אלא שהיה ירא מפני העם. מלמדים אותנו חכמים שתפקידו של מלך הוא שהעם יירא את ה'. ואם אין העם יראים את ה' – הרי כשל המלך בתפקידו והרי הדבר כאילו חטא בעצמו.

דברי הימים ב כה יד, כח כד, סנהדרין קג.

התורה מזהירה בכמה מקומות שלא לקחת את אלילי הגויים שה' מוסר בידינו. למשל נאמר "וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם:  וְנָתַן מַלְכֵיהֶם בְּיָדֶךָ וְהַאֲבַדְתָּ אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם:  פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא:  וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא". ולמה יעבד אדם את אלהי הגויים אשר לא יועילו ולא יצילו? אלה שנמסרו בידינו? אולי כי גם עובדיהם אינם מאמינים בהם. אך הם עובדים אותם כי הם עשויים כסף וזהב ועובדיהם שמחים בהם, ואוכלים ושותים ושרים ומחוללים סביבם. גם הנביאים הוכיחו את ישראל על ע"ז. ואנו מוצאים באמציה שנאמר עליו שעשה הישר בעיני ה', שלקח לשלל את אלהי הגויים ועבדם. והנביא הוכיחו על כך. כאמור "וַיְהִי אַחֲרֵי בוֹא אֲמַצְיָהוּ מֵהַכּוֹת אֶת אֲדוֹמִים וַיָּבֵא אֶת אֱלֹהֵי בְּנֵי שֵׂעִיר וַיַּעֲמִידֵם לוֹ לֵאלֹהִים וְלִפְנֵיהֶם יִשְׁתַּחֲוֶה וְלָהֶם יְקַטֵּר:  וַיִּחַר אַף ה' בַּאֲמַצְיָהוּ וַיִּשְׁלַח אֵלָיו נָבִיא וַיֹּאמֶר לוֹ לָמָּה דָרַשְׁתָּ אֶת אֱלֹהֵי הָעָם אֲשֶׁר לֹא  הִצִּילוּ אֶת עַמָּם מִיָּדֶךָ:  וַיְהִי בְּדַבְּרוֹ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הַלְיוֹעֵץ לַמֶּלֶךְ נְתַנּוּךָ חֲדַל לְךָ לָמָּה יַכּוּךָ וַיֶּחְדַּל הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי כִּי יָעַץ אֱלֹהִים לְהַשְׁחִיתֶךָ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת וְלֹא שָׁמַעְתָּ לַעֲצָתִי". ואמנם, אחז אמר שהוא עובד אותם כי הצילו את עובדיהם, כמו שנאמר "וּבְעֵת הָצֵר לוֹ וַיּוֹסֶף לִמְעוֹל בַּה' הוּא הַמֶּלֶךְ אָחָז:  וַיִּזְבַּח לֵאלֹהֵי דַרְמֶשֶׂק הַמַּכִּים בּוֹ וַיֹּאמֶר כִּי אֱלֹהֵי מַלְכֵי אֲרָם הֵם מַעְזְרִים אוֹתָם לָהֶם אֲזַבֵּחַ וְיַעְזְרוּנִי וְהֵם הָיוּ לוֹ לְהַכְשִׁילוֹ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל". אבל מתברר שעובדי ע"ז מבקשים אמתלאות ותירוצים, אך הם עובדים ואובדים לא כי מאמינים הם אלא לשם היצר.

תהלים צא, סנהדרין קג.:

יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן:  אֹמַר לַה' מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ:  כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת:  בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ:  לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם:  מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם:  יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ:  רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה:  כִּי אַתָּה ה' מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ:  לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ:  כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ:  עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ:  עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין:  כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי:  יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ:  אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי:

מחבר המזמור מסביר מדוע לבטוח בה'. אם תבטח בה' – כך יעשה לך ה': יצילך יגן עליך וישמור עליך. בתוך כך נכנס באמצע התאור פסוק שאמור מהמחבר אל ה': כִּי אַתָּה ה' מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ. ובסוף המזמור שני פסוקים נאמרו כביכול מאת ה'. וכמו בשיר השירים שבו מעורבים פסוקים שנאמרו ע"י דוברים שונים, כך גם כאן.

את החלק שאחרי הפסוק כִּי אַתָּה ה' מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ דרשו חכמים כעוסק חלקו בהצלה מחטא וחלקו כהצלה מיד אויב. וכיון שממילא המזמור אמור מפי דוברים שונים, גם את חלקו הזה של המזמור תלו חכמים באביו ובאמו. משום שאביו הוא המלמדו תורה ואמו היא המתפללת שלא ינזק ממחלה ומהפסד ממון. (ואולי בשל המדרש הזה נהגו לברך את העולה לתורה בשם אביו ואת החולה בשם אמו. כי אביו הוא המלמדו תורה ואמו היא השומרתו מפני מחלה והפסד).

מלכים ב כא יב, כג יב, ישעיהו כח כ, סנהדרין קג:

מסופר על יאשיהו שהוציא מבית ה' את התועבות שהכניסו לשם המלכים אשר היו לפניו:

וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי ה' לָלֶכֶת אַחַר ה' וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְאֶת  עֵדְוֹתָיו וְאֶת חֻקֹּתָיו בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית:  וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה וְאֶת שֹׁמְרֵי הַסַּף לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל ה' אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׁרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת עֲפָרָם בֵּית אֵל:  וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלִָם וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם:  וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית ה' מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם:  וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית ה' אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה:  וַיָּבֵא אֶת כָּל הַכֹּהֲנִים מֵעָרֵי יְהוּדָה וַיְטַמֵּא אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר קִטְּרוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים מִגֶּבַע עַד  בְּאֵר שָׁבַע וְנָתַץ אֶת בָּמוֹת הַשְּׁעָרִים אֲשֶׁר פֶּתַח שַׁעַר יְהוֹשֻׁעַ שַׂר הָעִיר אֲשֶׁר עַל שְׂמֹאול אִישׁ בְּשַׁעַר הָעִיר:  אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח ה' בִּירוּשָׁלִָם כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם:  וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בני בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ:  וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ מִבֹּא בֵית ה' אֶל לִשְׁכַּת נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ:  וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר  עָשָׂה מְנַשֶּׁה בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה' נָתַץ הַמֶּלֶךְ וַיָּרָץ מִשָּׁם וְהִשְׁלִיךְ אֶת עֲפָרָם אֶל נַחַל קִדְרוֹן.[87]

משמע כאן שמנשה עשה מזבחות בחצרות בית ה', ואחז עשה מזבחות על הגג בעליה. לא נאמר כאן בפירוש שהגג הוא גג בית ה', אבל כך עולה מכלל הכתוב. מכלל כל הכתוב במלכים ובדברי הימים משמע שמנשה היה רשע יותר מאחז, ואמון יותר ממנשה.

ועל מנשה נאמר:

וּבָנָה מִזְבְּחֹת בְּבֵית ה' אֲשֶׁר אָמַר ה' בִּירוּשָׁלִַם אָשִׂים אֶת שְׁמִי:  וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה':  וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיס:  וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם.

כאן נאמר שעשה בחצרות בית ה', ונאמר ששם פסל בתוך הבית.

אמון הרשיע יתר על מנשה. חכמים דורשים על ימיו את האמור בישעיהו:

לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר ה' אַנְשֵׁי לָצוֹן מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם:  כִּי אֲמַרְתֶּם כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה שׁיֹט שׁוֹטֵף כִּי עֲבֹר לֹא יְבוֹאֵנוּ כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ: ס  לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ:  וְשַׂמְתִּי מִשְׁפָּט לְקָו וּצְדָקָה לְמִשְׁקָלֶת וְיָעָה בָרָד מַחְסֵה כָזָב וְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטֹפוּ:  וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת וְחָזוּתְכֶם אֶת שְׁאוֹל לֹא תָקוּם שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי יַעֲבֹר וִהְיִיתֶם לוֹ לְמִרְמָס:  מִדֵּי עָבְרוֹ יִקַּח אֶתְכֶם כִּי בַבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יַעֲבֹר בַּיּוֹם וּבַלָּיְלָה וְהָיָה רַק זְוָעָה הָבִין שְׁמוּעָה:  כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס:  כִּי כְהַר פְּרָצִים יָקוּם ה' כְּעֵמֶק בְּגִבְעוֹן יִרְגָּז לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂהוּ זָר מַעֲשֵׂהוּ וְלַעֲבֹד עֲבֹדָתוֹ נָכְרִיָּה עֲבֹדָתוֹ:  וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת עַל  כָּל הָאָרֶץ.

ישעיהו מוכיח את העם על ברית שהם כרתו כביכול עם השאול והמות, וישעיהו מנבא שהיא לא תצלח. אפשר לפרש שישראל כרתו ברית עם האויב, ולכן אינם יראים מפניו. ואפשר לפרש שישראל כרתו ברית לאלהי האויב. וכך פרשו חכמים. ולפי זה המצע הוא המצע בבית קדשי הקדשים, שבכמה מקומות הוא נמשל למקום ההתיחדות של ישראל והשכינה.

אנו מוצאים שהמרגלים ששלחו בני דן לנו בבית מיכה. מכאן שהיה ביתו פתוח לרוחה לעוברי דרכים.

יחזקאל כ, סנהדרין קה.

 וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית בַּחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרֹשׁ אֶת ה' וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי: ס  וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:  בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי  אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה':  הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם: .... לָכֵן אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הַבְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵיכֶם אַתֶּם נִטְמְאִים וְאַחֲרֵי שִׁקּוּצֵיהֶם אַתֶּם זֹנִים:  וּבִשְׂאֵת מַתְּנֹתֵיכֶם בְּהַעֲבִיר בְּנֵיכֶם בָּאֵשׁ אַתֶּם נִטְמְאִים לְכָל גִּלּוּלֵיכֶם עַד הַיּוֹם וַאֲנִי אִדָּרֵשׁ לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם:  וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן:  חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם:  וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה:  וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים:  כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה':  וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית:  וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה':  וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ וְאַחַר אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ עוֹד בְּמַתְּנוֹתֵיכֶם וּבְגִלּוּלֵיכֶם:  כִּי בְהַר קָדְשִׁי בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי ה' שָׁם יַעַבְדֻנִי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה בָּאָרֶץ שָׁם אֶרְצֵם וְשָׁם אֶדְרוֹשׁ אֶת תְּרוּמֹתֵיכֶם וְאֶת רֵאשִׁית מַשְׂאוֹתֵיכֶם בְּכָל קָדְשֵׁיכֶם:  בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרְצֶה אֶתְכֶם בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם:  וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָה לַאֲבוֹתֵיכֶם:  וּזְכַרְתֶּם שָׁם אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֵת כָּל עֲלִילוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר נִטְמֵאתֶם בָּם וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם בְּכָל  רָעוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם:  וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי ה'.

מסבי זצ"ל למדתי שעם הגלות היו יהודים שסברו שאם הם גלו מארץ ה' כבר אינם עם ה', ואחרים סברו שאם עם ה' הם יבנו מקדש בגולה. יחזקאל משיב לאלה ולאלה. הוא מלמד אותם שה' לא חדל להיות אלהיהם אלא שהם נענשים על תועבותיהם. ואין הם יכולים להתנתק מעל ה' או מעל ארצו, אלא שעליהם לשאת את ענשם על חטאיהם. וכך שומעים אנו בנבואה הזאת שה' יגאל אותנו בחמה שפוכה. כלומר: לא יתן לעמו להיות כגויי הארצות אלא יגאלם בכח. ולכן אומר כאן ר"נ שהכעס והחמה השפוכה האמורים כאן הם כעס וחמה של גאולה, וכך עולה מלשון הנבואה. ונבואת גאולה היא זאת. וכדברי יחזקאל אלה כבר אמר ישעיהו שלא נתן ה' לישראל ספר כריתות או מכירה, אלא העניש אותם על פשעיהם. ולכן עליהם לשוב אל ה', ולא לומר שאם גלו הם פטורים מן המצוות.

במדבר כב, סנהדרין קה.

מדוע מספרת לנו התורה שחמורו של בלעם אתון היה? דרך התורה לומר חמור בין בזכר בין בנקבה, כי מאי נפק"מ בין חמור לאתון? מכך שעל בלעם נאמר במפורש שרכב על אתון, למדו שאצלו היתה נפק"מ לכך שהיא אתון. ומכאן למדו שביצרו קסם. וכן אנו מוצאים שהבין בלעם שלא בקסמים יפול ישראל אלא ביצר הרע.

לא די שהזכירה התורה שחמורו היה אתון, היא גם דברה עמו כדבר אשה אל בעלה. הרבה מדבריה של האתון מזכירים דברי אשה אל בעלה. וחכמים גם דרשו שהיא הוציאה את דבתו באזני אנשים אחרים כאשה רעה, וכל דברי שרצה לומר לאחרים באה היא וסתרה את דבריו.

זקני מדין לא נזכרו עוד אחרי שאמר בלעם שמאן ה', אבל הם אלה שהחטיאו את ישראל. כי הם למדו שלא בפי הקוסם יבורך או יקולל העם, אלא בעשית רצון ה' או בעברם על רצונו. נמצא שבלעם קסם בעריות. וחכמים למדו זאת גם מכך שהיה רואה מחזה שדי בהיותו נופל.

הלשון האמורה אצל בלעם באה להזכיר את הלשון האמורה אצל אברהם. (אמנם על בלעם לא נאמר וישכם). מכאן למדו חכמים שהיו שניהם זריזים, זה לטובה וזה לרעה. ומבלעם דרשו שגם לפני אברהם בא השטן לשטן לו.

תהלים נב-נה, סנהדרין קו:

לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לְדָוִד:  בְּבוֹא דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיַּגֵּד לְשָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ בָּא דָוִד אֶל בֵּית אֲחִימֶלֶךְ:  מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם:  הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֵׂה רְמִיָּה:  אָהַבְתָּ רָּע מִטּוֹב שֶׁקֶר מִדַּבֵּר צֶדֶק סֶלָה:  אָהַבְתָּ כָל דִּבְרֵי בָלַע לְשׁוֹן מִרְמָה:  גַּם אֵל יִתָּצְךָ לָנֶצַח יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה...

נאמר כאן בפירוש שהאיש שדוד אומר עליו את הדברים הוא דואג. הוא זה שאוהב לומר דברי בלע לשון מרמה. ולכן דוד מקלל אותו.

מצאנו שדוד אמר לאביתר שכשראה את דואג בנב ידע שיגיד לשאול. דוד מכיר את דואג ויודע שהוא יאמר לשאול. ואולי אף יודע שאם שאול יאמר לו להרוג את הכהנים – יעשה כן.

לכן דוד אומר עליו גַּם אֵל יִתָּצְךָ לָנֶצַח יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה.

חכמים דרשו שגם המזמורים הבאים עוסקים בדואג, שהרי גם הם אמורים על רשע שבא מתוך המחנה, שמאימתו בורח דוד ושוכן במדבר. ואמנם אחד המזמורים האלה פותח בפסוק "בְּבוֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל הֲלֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ", אבל מסתבר שגם הזיפים לא הסגירו את דוד ביד שאול אלא משום שפחדו שיהרגם שאול כמו שהרג את נוב. וא"כ גם הדבר הזה נובע מתוך מעשי דואג.

וכך דורשים חכמים את האמור שם: כִּי לֹא אוֹיֵב יְחָרְפֵנִי וְאֶשָּׂא לֹא מְשַׂנְאִי עָלַי הִגְדִּיל וְאֶסָּתֵר מִמֶּנּוּ:  וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי:  אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ. כלומר: מי שיחד עמו הייתי והיינו מהלכים ברגש בבית אלהים, כעת נעשה אויבי. מכאן שדואג היה מיושבי בית המדרש אלא ששמע בקול שאול להרוג את כהני ה'.

ודרשו את הפסוקים האמורים במזמורים אלה גם על אחיתפל. גם דואג וגם אחיתפל היו אנשי שלומו של דוד ונעשו אויביו.

ישעיהו לג יח, סנהדרין קו:

שִׁמְעוּ רְחוֹקִים אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וּדְעוּ קְרוֹבִים גְּבֻרָתִי:  פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם:  הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע:  הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים:  מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ תִּרְאֶינָה אֶרֶץ מַרְחַקִּים:  לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים:  אֶת עַם נוֹעָז לֹא תִרְאֶה עַם עִמְקֵי שָׂפָה מִשְּׁמוֹעַ נִלְעַג לָשׁוֹן אֵין בִּינָה:  חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם נָוֶה שַׁאֲנָן אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח וְכָל חֲבָלָיו בַּל יִנָּתֵקוּ

הנביא מתאר כאן את ירושלים שיש בה צדיקים, ויש בה חטאים וחנפים, ויש בה אימה איה ספר איה שקל. לכן דרשו גם את הפסוקים האלה על דואג ואחיתפל.

תהלים נא, סנהדרין קז.

לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד:  בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע:  חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי:  הֶרֶבה כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי:  כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד:  לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ:  הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי:  הֵן אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי:  תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין:  תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ:  הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי וְכָל עֲוֹנֹתַי מְחֵה:  לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי:  אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי:  הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי:  אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ:  הַצִּילֵנִי מִדָּמִים אֱלֹהִים אֱלֹהֵי תְּשׁוּעָתִי תְּרַנֵּן לְשׁוֹנִי צִדְקָתֶךָ:  אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ:  כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה:  זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה:  הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם:  אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים:

אלה הדברים שאמר דוד כאשר נתן הוכיחו על חטא בת שבע. מתוך המזמור אפשר ללמוד מה זעק דוד אל ה' אחרי שאמר חטאתי לה', וכיצד שב אל ה'. דוד מתודה על חטאיו, ומבקש שלא תלקח ממנו רוח הקדש של ה'. הוא מבקש הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי. הוא מבקש תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין. בפשטות כונת הדברים היא שדוד מבקש שאחרי שיחטאנו ה' יהיה לבן יותר משלג. אבל חכמים דרשו שאטהר מהשלג, כלומר מצרעת שהיא כשלג. וכיון שאת המצורע מטהרים באזוב, הדבר רמוז כאן.

בפשטות, דוד מבקש טהרה מחטאו, רוח חדשה ולב חדש. אבל גם זה נדרש.

חכמים דרשו גם את פסוקי שאו שערים ראשיכם, שנאמרו בסוף מזמור כ"ד, כלומר לאחר עשרים וארבעה מזמורים, ולמדו ששכינת ה' שרתה על המקדש בזכות דוד.

ישעיהו מא ב, סנהדרין קח:

הַחֲרִישׁוּ אֵלַי אִיִּים וּלְאֻמִּים יַחֲלִיפוּ כֹחַ יִגְּשׁוּ אָז יְדַבֵּרוּ יַחְדָּו לַמִּשְׁפָּט נִקְרָבָה:  מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ:  יִרְדְּפֵם יַעֲבוֹר שָׁלוֹם אֹרַח בְּרַגְלָיו לֹא יָבוֹא:  מִי פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ אֲנִי ה' רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא:  רָאוּ אִיִּים וְיִירָאוּ קְצוֹת הָאָרֶץ יֶחֱרָדוּ קָרְבוּ וַיֶּאֱתָיוּן:  אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק:  וַיְחַזֵּק חָרָשׁ אֶת צֹרֵף מַחֲלִיק פַּטִּישׁ אֶת הוֹלֶם פָּעַם אֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט.

בפשטות מדובר כאן על מלך שבא ממזרח להלחם, והכל יראים מפניו, וישעיהו מנבא שישראל ינצלו ואל להם לפחד ממנו. אבל כיון שנאמר כאן מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ דרשו חכמים בכמה מקומות שהפסוק הזה עוסק באברהם, ולפי זה דרשו גם את המשך הפסוק: יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ.

איוב כא, כד, כח, סנהדרין קט-קי

חכמים דרשו כמה מענות של איוב כעוסקות במבול ובסדום. או לפחות: שהאמור בהם מתרחש גם בדור המבול ובסדום. (יש בלשון הכתוב הרבה מאד הקבלות בין המבול לבין הפיכת סדום ועמורה).

וכך אומר איוב:

וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:  שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ מִלָּתִי וּתְהִי זֹאת תַּנְחוּמֹתֵיכֶם:  שָׂאוּנִי וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר וְאַחַר דַּבְּרִי תַלְעִיג:  הֶאָנֹכִי לְאָדָם שִׂיחִי וְאִם מַדּוּעַ לֹא תִקְצַר רוּחִי:  פְּנוּ אֵלַי וְהָשַׁמּוּ וְשִׂימוּ יָד עַל פֶּה:  וְאִם זָכַרְתִּי וְנִבְהָלְתִּי וְאָחַז בְּשָׂרִי פַּלָּצוּת:  מַדּוּעַ רְשָׁעִים יִחְיוּ עָתְקוּ גַּם גָּבְרוּ חָיִל:  זַרְעָם נָכוֹן לִפְנֵיהֶם עִמָּם וְצֶאֱצָאֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם:  בָּתֵּיהֶם שָׁלוֹם מִפָּחַד וְלֹא שֵׁבֶט אֱלוֹהַּ עֲלֵיהֶם:  שׁוֹרוֹ עִבַּר וְלֹא יַגְעִל תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ וְלֹא תְשַׁכֵּל:  יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם וְיַלְדֵיהֶם יְרַקֵּדוּן:  יִשְׂאוּ כְּתֹף וְכִנּוֹר וְיִשְׂמְחוּ לְקוֹל עוּגָב:  יְכַלּוּ בַטּוֹב יְמֵיהֶם וּבְרֶגַע שְׁאוֹל יֵחָתּוּ:  וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ:  מַה שַׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ:  הֵן לֹא בְיָדָם טוּבָם עֲצַת רְשָׁעִים רָחֲקָה מֶנִּי:  כַּמָּה נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ וְיָבֹא עָלֵימוֹ אֵידָם חֲבָלִים יְחַלֵּק בְּאַפּוֹ:  יִהְיוּ כְּתֶבֶן לִפְנֵי רוּחַ וּכְמֹץ גְּנָבַתּוּ סוּפָה:  אֱלוֹהַּ יִצְפֹּן לְבָנָיו אוֹנוֹ יְשַׁלֵּם אֵלָיו וְיֵדָע:  יִרְאוּ עֵינָו כִּידוֹ וּמֵחֲמַת שַׁדַּי יִשְׁתֶּה:  כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו וּמִסְפַּר חֳדָשָׁיו חֻצָּצוּ:  הַלְאֵל יְלַמֶּד דָּעַת וְהוּא רָמִים יִשְׁפּוֹט:  זֶה יָמוּת בְּעֶצֶם תֻּמּוֹ כֻּלּוֹ שַׁלְאֲנַן וְשָׁלֵיו:  עֲטִינָיו מָלְאוּ חָלָב וּמֹחַ עַצְמוֹתָיו יְשֻׁקֶּה:  וְזֶה יָמוּת בְּנֶפֶשׁ מָרָה וְלֹא אָכַל בַּטּוֹבָה:  יַחַד עַל עָפָר יִשְׁכָּבוּ וְרִמָּה תְּכַסֶּה עֲלֵיהֶם:  הֵן יָדַעְתִּי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וּמְזִמּוֹת עָלַי תַּחְמֹסוּ:  כִּי תֹאמְרוּ אַיֵּה בֵית נָדִיב וְאַיֵּה אֹהֶל מִשְׁכְּנוֹת רְשָׁעִים:  הֲלֹא שְׁאֶלְתֶּם עוֹבְרֵי דָרֶךְ וְאֹתֹתָם לֹא תְנַכֵּרוּ:  כִּי לְיוֹם אֵיד יֵחָשֶׂךְ רָע לְיוֹם עֲבָרוֹת יוּבָלוּ:  מִי יַגִּיד עַל פָּנָיו דַּרְכּוֹ וְהוּא עָשָׂה מִי יְשַׁלֶּם לוֹ:  וְהוּא לִקְבָרוֹת יוּבָל וְעַל גָּדִישׁ יִשְׁקוֹד:  מָתְקוּ לוֹ רִגְבֵי נָחַל וְאַחֲרָיו כָּל אָדָם יִמְשׁוֹךְ וּלְפָנָיו אֵין מִסְפָּר:  וְאֵיךְ תְּנַחֲמוּנִי הָבֶל וּתְשׁוּבֹתֵיכֶם נִשְׁאַר מָעַל:

איוב מספר כאן על רשעים שמתים כמות הצדיקים ונעשה בהם ובצדיקים מעשה אחד. הם מצליחים בחייהם.

נאמר כאן  יְכַלּוּ בַטּוֹב יְמֵיהֶם וּבְרֶגַע שְׁאוֹל יֵחָתּוּ:  וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ. משמע שברגע אחד הם ירדו לשאול. ומכאן מקום לדרוש שמה שמתאר שם איוב הוא מה שארע גם לרשעים בדור המבול. אמנם, רק אח"כ נאמר וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ. אפשר לפרש שהכתוב מבאר. מדוע ירדו לשאול? מפני שכך אמרו. או: במה ירדו לשאול? בכך שאמרו כך. ומ"מ הרשעים האמורים כאן יש להם מכל טוב ואינם מבינים שה' הוא שנתן להם את כל זאת. אלא סבורים הם שאינם צריכים לו עוד. ונאמר כאן יִהְיוּ כְּתֶבֶן לִפְנֵי רוּחַ וּכְמֹץ גְּנָבַתּוּ סוּפָה, וכיון שפסוק דומה לזה אמור על הרשעים במזמור הראשון בתהלים, דרשו חכמים שגם הרשעים האמורים שם הם דור המבול.

ובמענהו הבא שוב מזכיר איוב את הרשעים:

גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ:  חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ יַחְבְּלוּ שׁוֹר אַלְמָנָה:  יַטּוּ אֶבְיוֹנִים מִדָּרֶךְ יַחַד חֻבְּאוּ עֲנִיֵּי אָרֶץ:  הֵן פְּרָאִים בַּמִּדְבָּר יָצְאוּ בְּפָעֳלָם מְשַׁחֲרֵי לַטָּרֶף עֲרָבָה לוֹ לֶחֶם לַנְּעָרִים:  בַּשָּׂדֶה בְּלִילוֹ יִקְציֹרוּ וְכֶרֶם רָשָׁע יְלַקֵּשׁוּ:  עָרוֹם יָלִינוּ מִבְּלִי לְבוּשׁ וְאֵין כְּסוּת בַּקָּרָה:  מִזֶּרֶם הָרִים יִרְטָבוּ וּמִבְּלִי מַחְסֶה חִבְּקוּ צוּר:  יִגְזְלוּ מִשֹּׁד יָתוֹם וְעַל עָנִי יַחְבֹּלוּ:  עָרוֹם הִלְּכוּ בְּלִי לְבוּשׁ וּרְעֵבִים נָשְׂאוּ עֹמֶר:  בֵּין שׁוּרֹתָם יַצְהִירוּ יְקָבִים דָּרְכוּ וַיִּצְמָאוּ:  מֵעִיר מְתִים יִנְאָקוּ וְנֶפֶשׁ חֲלָלִים תְּשַׁוֵּעַ וֶאֱלוֹהַּ לֹא יָשִׂים תִּפְלָה:  הֵמָּה הָיוּ בְּמֹרְדֵי אוֹר לֹא הִכִּירוּ דְרָכָיו וְלֹא יָשְׁבוּ בִּנְתִיבֹתָיו:  לָאוֹר יָקוּם רוֹצֵחַ יִקְטָל עָנִי וְאֶבְיוֹן וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב:  וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף לֵאמֹר לֹא תְשׁוּרֵנִי עָיִן וְסֵתֶר פָּנִים יָשִׂים:  חָתַר בַּחֹשֶׁךְ בָּתִּים יוֹמָם חִתְּמוּ לָמוֹ לֹא יָדְעוּ אוֹר:  כִּי יַחְדָּו בֹּקֶר לָמוֹ צַלְמָוֶת כִּי יַכִּיר בַּלְהוֹת צַלְמָוֶת:  קַל הוּא עַל פְּנֵי מַיִם תְּקֻלַּל חֶלְקָתָם בָּאָרֶץ לֹא יִפְנֶה דֶּרֶךְ כְּרָמִים:  צִיָּה גַם חֹם יִגְזְלוּ מֵימֵי שֶׁלֶג שְׁאוֹל חָטָאוּ:  יִשְׁכָּחֵהוּ רֶחֶם מְתָקוֹ רִמָּה עוֹד לֹא יִזָּכֵר וַתִּשָּׁבֵר כָּעֵץ עַוְלָה:  רֹעֶה עֲקָרָה לֹא תֵלֵד וְאַלְמָנָה לֹא יְיֵטִיב:  וּמָשַׁךְ אַבִּירִים בְּכֹחוֹ יָקוּם וְלֹא יַאֲמִין בַּחַיִּין:  יִתֶּן לוֹ לָבֶטַח וְיִשָּׁעֵן וְעֵינֵיהוּ עַל דַּרְכֵיהֶם:  רוֹמּוּ מְּעַט וְאֵינֶנּוּ וְהֻמְּכוּ כַּכֹּל יִקָּפְצוּן וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת יִמָּלוּ:  וְאִם לֹא אֵפוֹ מִי יַכְזִיבֵנִי וְיָשֵׂם לְאַל מִלָּתִי:

הרשעים האמורים כאן עושקים אלמנה ויתום, נואפים, רוצחים, ועוד. וגם הם נכחדים בסופו של דבר. ולכן דרשו שגם מעשים אלה ארעו בדור המבול ובדור הפלגה.

ואולם, חכמים דרשו כך גם על מענהו הבא של איוב. למענה הזה שני חלקים. הוא פותח מתוך תאור הרשע. אבל חכמים דורשים את דרשותיהם על החלק השני של המענה, שלכאורה כלל אינו עוסק ברשעים:

וַיֹּסֶף אִיּוֹב שְׂאֵת מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר:  חַי אֵל הֵסִיר מִשְׁפָּטִי וְשַׁדַּי הֵמַר נַפְשִׁי:  כִּי כָל עוֹד נִשְׁמָתִי בִי וְרוּחַ אֱלוֹהַּ בְּאַפִּי:  אִם תְּדַבֵּרְנָה שְׂפָתַי עַוְלָה וּלְשׁוֹנִי אִם יֶהְגֶּה רְמִיָּה:  חָלִילָה לִּי אִם אַצְדִּיק אֶתְכֶם עַד אֶגְוָע לֹא אָסִיר תֻּמָּתִי מִמֶּנִּי:  בְּצִדְקָתִי הֶחֱזַקְתִּי וְלֹא אַרְפֶּהָ לֹא יֶחֱרַף לְבָבִי מִיָּמָי:  יְהִי כְרָשָׁע אֹיְבִי וּמִתְקוֹמְמִי כְעַוָּל:  כִּי מַה תִּקְוַת חָנֵף כִּי יִבְצָע כִּי יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ:  הַצַעֲקָתוֹ יִשְׁמַע אֵל כִּי תָבוֹא עָלָיו צָרָה:  אִם עַל שַׁדַּי יִתְעַנָּג יִקְרָא אֱלוֹהַּ בְּכָל עֵת:  אוֹרֶה אֶתְכֶם בְּיַד אֵל אֲשֶׁר עִם שַׁדַּי לֹא אֲכַחֵד:  הֵן אַתֶּם כֻּלְּכֶם חֲזִיתֶם וְלָמָּה זֶּה הֶבֶל תֶּהְבָּלוּ:  זֶה חֵלֶק אָדָם רָשָׁע עִם אֵל וְנַחֲלַת עָרִיצִים מִשַּׁדַּי יִקָּחוּ:  אִם יִרְבּוּ בָנָיו לְמוֹ חָרֶב וְצֶאֱצָאָיו לֹא יִשְׂבְּעוּ לָחֶם:  שְׂרִידָו בַּמָּוֶת יִקָּבֵרוּ וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה:  אִם יִצְבֹּר כֶּעָפָר כָּסֶף וְכַחֹמֶר יָכִין מַלְבּוּשׁ:  יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ וְכֶסֶף נָקִי יַחֲלֹק:  בָּנָה כָעָשׁ בֵּיתוֹ וּכְסֻכָּה עָשָׂה נֹצֵר:  עָשִׁיר יִשְׁכַּב וְלֹא יֵאָסֵף עֵינָיו פָּקַח וְאֵינֶנּוּ:  תַשִּׂיגֵהוּ כַמַּיִם בַּלָּהוֹת לַיְלָה גְּנָבַתּוּ סוּפָה:  יִשָּׂאֵהוּ קָדִים וְיֵלַךְ וִישָׂעֲרֵהוּ מִמְּקֹמוֹ:  וְיַשְׁלֵךְ עָלָיו וְלֹא יַחְמֹל מִיָּדוֹ בָּרוֹחַ יִבְרָח:  יִשְׂפֹּק עָלֵימוֹ כַפֵּימוֹ וְיִשְׁרֹק עָלָיו מִמְּקֹמוֹ:  כִּי יֵשׁ לַכֶּסֶף מוֹצָא וּמָקוֹם לַזָּהָב יָזֹקּוּ:  בַּרְזֶל מֵעָפָר יֻקָּח וְאֶבֶן יָצוּק נְחוּשָׁה:  קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת:  פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ:  אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם וְתַחְתֶּיהָ נֶהְפַּךְ כְּמוֹ אֵשׁ:  מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ:  נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה:  לֹא הִדְרִיכֻהוּ בְנֵי שָׁחַץ לֹא עָדָה עָלָיו שָׁחַל:  בַּחַלָּמִישׁ שָׁלַח יָדוֹ הָפַךְ מִשֹּׁרֶשׁ הָרִים:  בַּצּוּרוֹת יְאֹרִים בִּקֵּעַ וְכָל יְקָר רָאֲתָה עֵינוֹ:  מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר: פ  וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה:  לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים:  תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי:  לֹא יֻתַּן סְגוֹר תַּחְתֶּיהָ וְלֹא יִשָּׁקֵל כֶּסֶף מְחִירָהּ:  לֹא תְסֻלֶּה בְּכֶתֶם אוֹפִיר בְּשֹׁהַם יָקָר וְסַפִּיר:  לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז:  רָאמוֹת וְגָבִישׁ לֹא יִזָּכֵר וּמֶשֶׁךְ חָכְמָה מִפְּנִינִים:  לֹא יַעַרְכֶנָּה פִּטְדַת כּוּשׁ בְּכֶתֶם טָהוֹר לֹא תְסֻלֶּה: פ  וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה:  וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה:  אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ:  אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ:  כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה:  לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה:  בַּעֲשֹׂתוֹ לַמָּטָר חֹק וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת:  אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ:  וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה:

המענה הזה פותח בתאור דרכו של הרשע, אך ממשיך ועוסק בשאלה מה מקום החכמה. אמנם נאמר כאן אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם וְתַחְתֶּיהָ נֶהְפַּךְ כְּמוֹ אֵשׁ, ומכאן דרשו שאיוב עוסק כאן בסדום. אבל בפשטות כונתו לומר שבכל מקום שתבקשו, תמצאו את מקום הלחם ומקום האש, אבל את מקום החכמה לא תמצאו עד שתשאלו את ה'. (ואילו דרשו מענה זה של איוב על דור הפלגה אפשר היה להבין שבני דור הפלגה סברו שיעלו לשמים ויקחו את החכמה והבינה ולא חכמו ולא הבינו, אבל חכמים דורשים כאן את דברי איוב על המבול ועל סדום ולא על הפלגה).

ועל הפלגה: מלשון הכתוב לא ברור מה היה חטאם של אנשי דור הפלגה. נאמר שרצו לעשות מגדל וראשו בשמים. ושה' ירד לראות את העיר ואת המגדל והענישם. דרשו כאן כמה דרשות. משמע שהם רצו לעלות לשמים. סברו שיהיו כאלהים. מכאן דרשו שרצו להלחם עם ה' או להיות יושבי שמים כמוהו. או לעשות את עצמם לאלהים ולהיות עובדי ע"ז. וכל אלה עולים מכלל הדרשות. על כך שרצו להגיע אל המים אשר ברקיע הקשו שא"כ יבנוהו בהר. אבל אם אנשי הפלגה לא חפצו להתנשא אלא מעל אנשי דורם, אם אנשי דורם יושבים בבקעה יכולים הם לבנות מגדל בבקעה ובכך הם מתנשאים מעל אנשי דורם. כמו נבוכדנצר שהקים פסל גדול בבקעת דורא ואפשר שהיא היא הבקעה. שהרי מלך בבל הוא. (הפיטן של סדר העבודה נקט כמ"ד שרצו לעלות לרקיע להלחם).

במדבר טז, כו, סנהדרין קי.

התורה לא אמרה בפירוש מה קרה לקרח. ההעלמה הזאת זועקת דרשני. בפרשיה שבה דִבר משה אל קרח מוזכר קרח שוב ושוב. משה אומר לו שוב ושוב "אתה והם...ואתה ואהרן". קרח מוזכר שוב ושוב. אבל אז הלך משה אל דתן ואבירם, וקרח נעלם כאילו בלעתו האדמה. הוא איננו. לא בבליעה ולא בשרפה. יחד עם דתן ואבירם נבלע כל האדם אשר לקרח. ונשאלת השאלה היא מיהו האדם אשר לקרח, כאשר חמשים ומאתים האנשים נשרפים. אבל כך או כך – העדרו של קרח זועק.

דתן ואבירם נקראים עדת קרח. הם באים בעדת קרח. ומצים על משה ועל אהרן בעדת קרח. אבל קרח עצמו איננו.

האדם אשר לקרח גם לא יכול להתפרש כבני קרח, כי הם לא מתו.

בפרשת קרח נראה שקרח נשרף. הלא הוא היה עם מאתים וחמשים אנשיו. אבל בפרשת פינחס נאמר "ותבלע אותם ואת קרח". אולי כך נראה משום שפרשתנו עוסקת בקרח, ופרשת פינחס עוסקת בדתן ואבירם, וקרח טפל להם. אבל אם נבלע אהלו באדמה, למה לא מתו בניו?

(מפרשת פינחס נראה בפירוש שקרח נבלע, ואלמלא פרשת פינחס לא היינו חושבים כך, אבל גם שם אפשר לפרש שקרח נשרף, ומה שנאמר "ותבלע אותם ואת קרח", היינו שהאדמה בלעה אותם, וגם קרח מת באותו זמן, והוזכרה רק לשון בליעה כי עִקר דבר הפרשה שם הוא דתן ואבירם).

למחרת התלוננו העדה על המתת עם ה', אבל לא ברור מיהו עם ה' שעל מותו מתלוננים כל העדה. הבלועים או השרופים? או אולי על אלה ואלה גם יחד?

בפרשת קרח עִקר הדִבור הוא על הבליעה. השרפה הוזכרה רק בקִצור, בפסוק אחד. אבל מיד אח"כ מוזכרים מחתות הנחשת ומחתתו של אהרן.

בפרשת פינחס מושם הדגש על דתן ואבירם. כך גם בפרשת הבליעה בפרשתנו, וכך גם בפרשת עקב. אבל הם נקראים עדת קרח.

פרשת קרח היא פרשת בחירת אהרן. כאן הוא נבחר מחדש במחתה. היה צֹרך בדתן ואבירם המורדים, כדי להראות שמחתתו של אהרן מכפרת עליהם. ועל המתלוננים בעקבותיהם. דתן ואבירם הם המורדים. אלא שהם נקראים עדת קרח. אהרן הוכיח את עצמו במחתה, בגברו על עדת קרח.

ואיפה קרח? אולי הוא כבר לא היה שם. אבל לא חשוב. הוא הבעיר את האש. אלה שהחזיקו במחלוקת החזיקו אותה בשמו. הם עדת קרח.

לכן יש שדרשו שהוא לא מן הבלועים ולא מן השרופים. ויש שדרשו שהוא מאלה ומאלה.

ר"ע דרש כאן את הפסוק ויאבדו מתוך הקהל, שהוא דומה לפסוק כמו ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, או ונכרתה מעמיה, וכד'. משמע שהוא אבד גם לעולם הבא. הפסוק הזה נאמר על הבלועים. ואי אפשר לומר שחרבו גם לדורות הבאים (כפי שדרשו להלן על שרש וענף, וכפי שבארנו לעיל שחיים לדורות הבאים חיים הם) כי בני קרח לא מתו. אמנם, אם נאמר שקרח אינו מן הבלועים אפשר יהיה לדרוש שדתן ואבירם אבדו לעולם. אלא שר"א דורש את הפסוק מוריד שאול ויעל, ועליהם הלא נאמר שירדו שאולה. וריב"ב דורש פסוק מתהלים. אמנם יש לשאול למה היה ר"ע צריך לדרוש, הלא עדת קרח בני דור המדבר הם.

תהלים נ, סנהדרין קי:

מִזְמוֹר לְאָסָף אֵל אֱלֹהִים ה' דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ:  מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ:  יָבֹא אֱלֹהֵינוּ וְאַל יֶחֱרַשׁ אֵשׁ לְפָנָיו תֹּאכֵל וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד:  יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ:  אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח:  וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט הוּא סֶלָה:  שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה יִשְׂרָאֵל וְאָעִידָה בָּךְ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי:  לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד:  לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים:  כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף:  יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי:  אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ:  הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה:  זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ:  וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי:  וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ:  וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ:  אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ:  פִּיךָ שָׁלַחְתָּ בְרָעָה וּלְשׁוֹנְךָ תַּצְמִיד מִרְמָה:  תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי:  אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ:  בִּינוּ נָא זֹאת שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ פֶּן אֶטְרֹף וְאֵין מַצִּיל:  זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים:

ה' בא לשפוט את עולמו, קורא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו, ואוסף את חסידיו כורתי בריתו.

אפשר לפרש שה' אוסף מצד אחד את חסידיו, ומנגד קורא לרשע. משמע שאת חסידיו הוא אוסף לתת להם שכר.

אבל אפשר לפרש שגם אותם הוא שופט ומוכיח. שהרי כך נראה כאן.

על מי מדבר המזמור? אפשר שהוא מלמד את דרך ה' במשפטו בכל דור ודור. ואפשר שככל מזמורי המשפט הוא מתאר את התגלות ה' לעתיד לבא. אבל אפשר שכורתי ברית ה' עלי זבח הם ישראל שכרתו ברית בהר סיני וזבחו זבחים. והם נקראים כאן חסידי.

דור המדבר היה דור גדול אך גם היה דור חוטא שחפץ לשוב למצרים.[88]

לכן יש דורשים אותו לשבח ויש דורשים אותו לגנאי. ר"ע ור"א סוברים כאן שלא כדרכם בכל מקום. ואפילו ירמיהו נביא החורבן מנבא על הדור הזה ועל מלכות שומרון שישובו למקומם. לכן שואל ר' יוחנן למה עזב ר"ע את חסידותו.

דברים כט כז, סנהדרין קי:

וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה:  וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם:  וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה:  וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה:  הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

מתואר כאן חורבן גמור. מכאן למד ר"ע שמי שחטא וגלה מן הארץ לא ישוב עוד. והם עשרת השבטים. ר"ע נתלה במלים "כיום הזה". המלים כיום או כיום הזה שכיחות בתורה כמלים הבאות לחזק את הדבר. כך אנו מוצאים בדברי יעקב ועשו, וכך הוא שש פעמים בספר דברים. למרות זאת דורש ר"ע שהיום הולך ואינו חוזר. ור"א משיב לו שאם משם הוא דורש – הלא היום הולך וחוזר, ומדוע ידרוש דוקא כפי שדרש?[89] ובירושלמי משיב ר"ש שיש לפרש שכל עוד מעשיהם כיום הזה אינם חוזרים. אבל אם אין מעשיהם כיום הזה הם חוזרים. (אמנם אם נדרוש כך נצטרך לבאר שכך גם עתיד לשוב ולהאפיל. ואפשר שמן התורה אכן כך הוא. כשיחטאו ישראל יגלו וכשישובו ישובו להיות בארץ ולחיות בה עד שיחטאו ויגלו וחוזר חלילה).

יש ברית עם ה' שלא יטוש את עמו. אבל הפרשה הזאת לא מדברת על העם כֻלו אלא על איש או אשה או משפחה או שבט. האם גם הברית הקבועה עם ה' חלה על כל יחיד? בכך נחלקו ר"ע ור"א, כדברי המשנה: "עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה היום הזה הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים דברי רבי עקיבא רבי אליעזר אומר מה היום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפל להן כך עתיד להאיר להן".

ר"ע מתבסס על הפסוק מפרשתנו, ולומד ממנו שהיחיד, או השבט, שנענש באלה האמורה בפרשתנו, אינו עתיד לחזור. התורה נותנת דין שוה ל"איש או אשה או משפחה או שבט", מכאן למד ר"ע שאפשר ששבט שלם יכרת מעם ישראל ויובדל ממנו לרעה. ואם שבט יכול להכרת מהעם – גם עשרה שבטים יכולים להכרת. ולכאורה התשובה שהיה ראוי שיענה לו ר"א היא מהפסוקים הבאים: "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך...ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו...  ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה", וכי יכולה להיות הוכחה גדולה יותר לדעתו של ר"א? אבל ר"א כלל לא מנסה להביא ראיה מהפסוקים האלה. אילו הביא ר"א ראיה מהפסוקים האלה, מן הסתם היה ר"ע משיב שהפסוקים האלה עוסקים בעם ישראל כֻלו שגלה בפרשת כי תבוא, ולא ביחיד שגלה בפרשת נצבים. (אע"פ שהם כתובים בפרשת נצבים). שהרי בפרשת התשובה של פרשת נצבים כתוב "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך", והפסוק הזה ודאי רומז לפסוק האמור בפרשת כי תבוא "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם". ה' ישוב לשוש עלינו לטוב, שוש אשיש בה'. גם הפסוק "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה", מתיחס בודאי לפסוק "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ", האמור בפרשת כי תבוא, אלא שפרשת נצבים מגדילה ואומרת שלא רק עד קצה הארץ, אלא אפילו "אם יהיה נדחך בקצה השמים – משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך".

היחיד עומד בברית כחלק מעם, הברית עם העם כוללת את כל היחידים, גם את אלה שעוד לא נולדו. אבל רק הברית עם העם עומדת לנצח. יחיד שהבדיל את עצמו לרעה משבטי ישראל – גם ה' יבדיל אותו לרעה מכל שבטי ישראל, והוא לא יהיה עוד חלק מהברית. לכן אפשר שהוא לא יהיה חלק מעם ישראל בשעה שעם ישראל יִגָּאֵל. זה החִדוש של פרשת נצבים.

עם זאת, נראה שהברית בפרשת נצבים אף היא ברית של צִבור. קשה לראות היכן בדיוק עוברת התורה מתיאור ענשו של היחיד לתיאור ענשו של הצבור. כאמור לעיל, ארץ שלמה שוממה, וגלות שבה ה' השליך את אנשי הארץ אל ארץ אחרת, היא ע‎ֹנש לצבור. גם הפסוק "למען ספות הרוה את הצמאה", שנאמרו בו פירושים רבים, נראה שהוא מתפרש כנגד הפסוק "האף תספה צדיק עם רשע", ובא ללמד שעם היחיד החוטא ילקה גם הצבור. וכבר רש"י עמד על הקשר בין שני הפסוקים האלה. האומר שלום יהיה לי יביא לידי כך שיחד עמו יספו גם הצדיקים. העם נענש בחטאו של היחיד. וממילא ברית עם היחיד היא ברית עם הכלל.

(אמנם הפרשה מסיימת שהנסתרות לה' אלהינו, ומפרשים רוב המפרשים שאין העם נענש על חטאים נסתרים של יחידים, אך גם הפסוק הזה, עִקר חדושו הוא בכך שלפחות בנגלות, נענש העם כֻלו בחטאי היחיד. העם כשל בתפקידו. תפקידו של העם הוא להביא לידי כך שלא יהיו חטאים כלל. המטרה היא התוצאה: ארץ ללא חטא. אין אדם יכול להסתתר מאחורי העובדה שהוא עצמו לא חטא, אם בסופו של דבר רצון ה' לא נעשה. ואולם מי שמוציא את עצמו מן הכלל ואומר שלום יהיה לי, מי שאומר שהכלל כֻלו לא תלוי בו ולכן יכול אני היחיד ללכת בשרירות לבי, כיון שהוציא את עצמו מן הכלל לא יאבה ה' סלח לו. דלתות תשובה נעולות בפני יחיד המוציא עצמו מן הכלל. איש כזה אכן יבדל מן הכלל, אם הוא התברך בלבבו שהאלה לא יכולה לחול על היחיד, הרי שה' יבדיל אותו מכל שבטי ישראל ותחול הקללה רק עליו).

לפי הנוסח בבריתא המחלוקת היא לא על שיבתם לארץ אלא על העוה"ב, ואפשר שהיא היא. בפרט שהתנאים החולקים על ר"ע מוכיחים את דבריהם מפסוקים העוסקים בשיבת ישראל לארצו, ואומרים בפירוש ששבטי ישראל יחזרו למקומם. כפי שלומד ר"ש מנבואת ירמיהו שנאמרה על עשרת השבטים שגלו, וכפי שלומד רבי מנבואת ישעיהו שנאמרה לפני גלות יהודה, כך שודאי הוא מדבר על עשרת השבטים האובדים והנדחים. מכאן למדו ר"ש ורבי, אבל אפשר ללמוד זאת מנבואות רבות על שיבת כל שבטי ישראל. פסוקים רבים גם כאן וגם בנביאים מנבאים על שיבת ישראל לארצו. לפי זה אפשר שהעולם הבא הוא הגאולה. (ולפי הירושלמי רבי למד משם גם על דור המדבר. גם הם בכלל האובדים בארץ מצרים).

ומלשון ר"ג להלן משמע שביאה לעולם הבא היא העמדת זרע לדורות. וכפי שבארנו במקומות רבים שאדם חי ע"י בניו.

ישעיהו כח ה, סנהדרין קיא:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם: הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים הֲלוּמֵי יָיִן:  הִנֵּה חָזָק וְאַמִּץ לַאדֹנָי כְּזֶרֶם בָּרָד שַׂעַר קָטֶב כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים הִנִּיחַ לָאָרֶץ בְּיָד:  בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם:  וְהָיְתָה צִיצַת נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ גֵּיא שְׁמָנִים כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' צְבָאוֹת לַעֲטֶרֶת צְבִי וְלִצְפִירַת תִּפְאָרָה לִשְׁאָר עַמּוֹ:  וּלְרוּחַ מִשְׁפָּט לַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט וְלִגְבוּרָה מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה: וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה...

 ישעיהו מנבא כאן על אפרים, על ממלכת ישראל, ואומר שהם שכורים וגאים. אמנם, ישעיהו אומר שה' יהיה לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו, כמו מקומות רבים בספר ישעיהו שבהם הוא מבדיל בין הצדיקים לרשעים. אלא שהוא אומר שגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה. לכן שואלת מדת הדין מה נשתנו אלה מאלה.

מלכים א טז לד, סנהדרין קיג.

וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה' מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו:  וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ:  וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן:  וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו:  בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגֻיב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם  יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי:

חיאל בית האלי עבר כאן על שבועת יהושע: "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת  יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ".

קללת יהושע הוא שכשייסד את העיר ויתחיל לבנותה ימות בכורו, וכשיכלה את מלאכתו ימות צעירו. משמע שאין כונת הקללה לבכורו וצעירו בלבד, אלא שימותו כל בניו כסדרם תוך שהוא בונה את העיר. וכך אכן היה.

בנין יריחו מוזכר כאן כחלק ממעשיו הרעים של אחאב. לכן דרשו חכמים שהוא היה מרעיו של אחאב. ובשמו בנה את העיר. כיון שמיד אחרי בנין יריחו הוזכר לראשונה אליהו, שהספר כלל לא מזכיר מיהו אלא מיד אומר שהוא דבר אל אחאב, וכיון שאחאב עבד ע"ז שהתורה אמרה עליה שתביא לעצירת גשמים, דרשו חכמים שבגלל הדבר הזה אמר לו. שהרי מן הכתוב עולה שחיאל לא האמין בקללת יהושע.

יש שלשה דברים שנאמר במפורש שה' פותח אותם. כמו שמוזכר בתחלת מסכת תענית. ומכאן מדרש חכמים.

ישעיהו מג ט-י, ע"ז ב.:

וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה:  כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ:  כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ:  מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ:  אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנִי מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ:  אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ:  כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו:  הוֹצִיא עַם עִוֵּר וְעֵינַיִם יֵשׁ וְחֵרְשִׁים וְאָזְנַיִם לָמוֹ:  כָּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת:  אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא  נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה.

הפסוקים האלה מלמדים שישראל נבדלים הם מהגויים, ולכן ה' יגאל את ישראל ויביא פורענות על הגויים ויכפר בהם על ישראל, משום שישראל הם המעידים על ה', וכשישראל גוברים הרי זו עדות על כך שה' הוא האלהים.

וכאן נאמר כָּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת. כלומר: כלם באים, אבל מי מהם יכול להוכיח שהוא העד, ועל כך משיב הנביא אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'.

יש כאן לשון נופל על לשון, משמע שכל העמים צריכים להוכיח את צדקתם כדי שה' יצדיקם בדין, יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ כלומר יביאו את ראייתם שתזכה אותם בדין. ולשון הפסוק מלמדת שהדברים אמורים בלשון לעג, אילו היו להם עדים לזכותם – יתנו ויצדקו. אבל אין להם.[90] כנגד דברים אלה אומר ה' על ישראל אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה', ולהלן בנבואתו הבאה אומר ישעיהו "אַל תִּפְחֲדוּ וְאַל תִּרְהוּ הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי וְאַתֶּם עֵדָי הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי:  יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה בַּל יִרְאוּ וּבַל יֵדְעוּ לְמַעַן יֵבֹשׁוּ". ישעיהו רומז כאן לנבואתו הקודמת, ומזכיר שוב לישראל אתם עדי, ואומר שוב שעדיהם של הגויים אינם מעדים עליהם אלא לרעה, שהרי אלילים הם.

אבל לישראל אומר ה' אתם עדי. ישראל הם השומרים את תורתו של ה' ובכך מעדים עליו.

המצוות והתורה מעידות על ישראל, אבל לגויים אין מי שיעיד לטובתם.

כיון שמשמע כאן שכל הגויים נאספים ועומדים בדין[91] (שהרי נתבע מהם יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת) דרשו חכמים שה' שופט כל עם לעצמו. ועל מה הוא שופט אותם? על השאלה מי מעיד על אלהותו של ה'. שהרי על הדבר הזה הוא מצדיק את ישראל.

הגויים לא יכולים לומר שהלכו בתורת ה'. הם לא יכולים לומר שמלאו את התפקיד כישראל (מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ), לכן בארו חכמים שה' שואל אותם אם הלכו בתורתו. ואולם, יכולים הם לטעון שהם בנו את העולם ובכך אפשרו לישראל לעסוק בתורה.

המדרש אומר שזאת טענה שהיה ראוי לה להשמע אילו עשו זאת הגויים לשמה. אכן נכון, וכך גם עולה מכאן, שראוי שישרתו הגויים את ישראל כדי שיוכלו ישראל להעיד על ה'. כך ברא ה' את עולמו, וכפי שמשמע גם מהנבואה הזאת. ואעפ"כ משמע מהנבואה שה' אינו מצדיק את הגויים בדין, אלא להפך, נותן אותם כֹפר על ישראל. מכאן דרשו חכמים שאין הגוים מקבלים שכר אע"פ ששרתו את ישראל, אם לא שרתו אותם לשם המצוה.

המדרש סובר שהעולם הבא הוא מעין שבת. העולם הזה הוא ששת ימי המעשה, ומי שלא טרח בששת ימי המעשה לא יוכל להכין צרכי סעודתו משנכנס כבר העולם הבא.

דניאל ז, ע"ז ב:

דניאל ראה בחזיונו ארבע חיות ונאמר לו שהן ארבע מלכויות, והרביעית תהיה עד הקץ. לכן זיהו חכמים את ארבע המלכויות עם ארבע המלכויות הגדולות שהיו מבבל עד רומא, ואמרו שהרומאים יהיו עם הפרסים עד הקץ.

דברים לג, חבקוק ג, ע"ז ג

כישעיהו גם חבקוק מנבא על ישועה לישראל ומפלה לגויים. אחרי שהוא זועק אל ה' שלא יעלה את הכשדים על ישראל, הוא אומר:

אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ:  וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה:  לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו:  עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ:  תַּחַת אָוֶן רָאִיתִי אָהֳלֵי כוּשָׁן יִרְגְּזוּן יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן...

דברי חבקוק רומזים לברכת משה:

ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת אֵשׁ דָּת לָמוֹ:  אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ:  תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב.

גם דברי משה האלה אומרים שה' בא ונגלה אל ישראל לתת להם את התורה, בעוד כל יתר העמים יֻכו לרגליהם.

מכל המקומות האלה משמע שה' בחר לו את ישראל מכל העמים. בא מכל העמים אל ישראל. משום התורה.

ואילו הגויים – להם אין תורה.

דרשו חכמים שכיון שהגויים לא מקימים מצוות – גם את התורה שיש להם ה' לקח מהם.[92]

זכריה מנבא שלעתיד לבא כל הגויים יבאו לחג את חג הסכות, אך לא נאמר שישבו בסכה. אלא רק שיחגו את החג לפני ה'. לכן דורש המדרש שה' מנסה אותם במצות סכה.

תהלים פב, ע"ז ה

מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט:  עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ סֶלָה:  שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ:  פַּלְּטוּ דַל וְאֶבְיוֹן מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ:  לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ:  אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם:  אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ:  קוּמָה אֱלֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ כִּי אַתָּה תִנְחַל בְּכָל הַגּוֹיִם:

המזמור פונה אל השופטים, שאינם שופטים כדין וחוטאים, ומסים ואומר: "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם: אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ". כלומר: חשבתי שתהיו כאלהים, אך אינכם אלא כאדם בן תמותה.

בפשטות המזמור עוסק בשופטים. אבל המדרש (שמקורו במכילתא) דורש שכשקבלו ישראל את התורה היו יכולים להיות כאלהים, אך כיון שחטאו נגזר עליהם להיות כאדם. ונחלקו הדעות במה היו יכולים להיות כאלהים אלמלא חטאו. האם לא היו מתים (כפי שלכאורה משמע מלשון המזמור) או שלא היו מולידים. ואולם, משמע כבר מהפסוקים בפרשות בראשית ונח שדרך העולם היא שדור הולך ודור בא והארץ לעולם עמדת. וכן משמע מלשון ה' שאמר משה בספר דברים "למען ייטב להם ולבניהם לעלם", מתוך שהוזכרו הם ובניהם, משמע שהדורות מתחלפים. העם קים לעולם אך הדורות מתחלפים.

לכן נחלקו ר"י ות"ק. לדעת ת"ק כונת הפסוק שיֵרדו מגדולתם ולא יהיו עוד שופטים. לדעת ר"י נגזרה עליהם מיתה.

ה' אמר לרבקה שני גויים בבטנך וכו'. הלא הם עשו ויעקב, שהמאבקים ביניהם מתוארים באריכות הן בפרשת תולדות והן בפרשת וישלח. מכירת הבכורה, גנבת הברכה, רצונו של עשו להרוג את יעקב, והמו"מ בין יעקב לעשו על שובו של יעקב לארץ כנען, שם יעקב הוא הקורא לעשו אדוני, ושוב הוא הולך סחור סחור ולא אומר לעשו שהוא שב אל יצחק אביו.

גם בדברי הנביאים אחד הגויים שמוזכרים רבות הוא אדום, שנפילתו היא עליית יעקב.

חכמים זהו את אדום עם רומי. רומי של זמנם היא המתחרה הגדול של יעקב. ולכן דרשו פסוקים רבים העוסקים באדום כמכוונים לרומי. (אמנם, בימי הנביאים אדום מעולם לא היתה האימפריה השלטת באזור. היא תמיד הסתפחה אל השליטים כדי ללקט אחריהם את שאריות השלל). לכן דרשו חכמים ששני גויים הם רבי ואנטונינוס. כלומר: בכל דור ישראל ואדום הם האומות הגדולות והמכובדות. ולכן גם דרשו שאדום בגדה בברית שלה עם יהודה, כמו שהיה בימי יעקב ועשו שלא נאמנו זה לזה. ולכן דרשו חכמים שהרומאים עושים חג להזכיר את נצחון עשו על יעקב. ואומרים וי לדין כד יקום דין. וכפי שאמרו במקומות רבים שכשישראל יעלו ירד אדום ולהפך, וגם זאת דרשו מהפסוקים. ואפשר שאכן חגגו ברומא את נצחונם על יהודה.

ישעיהו נד י, כד כג, נא ו, לד ד, ע"ז יז.

ישעיהו מנבא על ישראל שאע"פ שחטאו וה' קצף עליהם, עוד ישוב ה' וירחמם:

בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה': ס  כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ:  כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה'.

אין הכרח לפרש את כונת הפסוק שההרים ימושו, אפשר לפרש שאפילו אם ההרים ימושו – חסדי מאתך לא ימוש. אהבת ה' לבניו גדולה היא מקיומם של ההרים והגבעות. לא זו בלבד אלא שגדולה היא גם מן השמים והארץ:

קָרוֹב צִדְקִי יָצָא יִשְׁעִי וּזְרֹעַי עַמִּים יִשְׁפֹּטוּ אֵלַי אִיִּים יְקַוּוּ וְאֶל זְרֹעִי יְיַחֵלוּן:  שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל הָאָרֶץ מִתַּחַת כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת.

אף אם יבלו השמים והארץ, גאולת ישראל בא תבא.

וגדולה גאולת ישראל אף מהמאורות:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה:  וְאֻסְּפוּ אֲסֵפָה אַסִּיר עַל בּוֹר וְסֻגְּרוּ עַל מַסְגֵּר וּמֵרֹב יָמִים יִפָּקֵדוּ:  וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד.

ה' יפקוד על כל הגויים, ואף על צבא המרום והשמש והירח, ויגאל את ישראל וימלוך בהר ציון ובירושלים. וכאן לשון הפסוק לא נתנת להתפרש בשתי דרכים. אי אפשר לפרש שאפילו אם ימושו המאורות חסד ה' על ישראל לא ימוש[93].

וודאי שכך הוא בנבואה שבה ה' נפרע מהגויים:

קִרְבוּ גוֹיִם לִשְׁמֹעַ וּלְאֻמִּים הַקְשִׁיבוּ תִּשְׁמַע הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ תֵּבֵל וְכָל צֶאֱצָאֶיהָ:  כִּי קֶצֶף לַה' עַל כָּל הַגּוֹיִם וְחֵמָה עַל כָּל צְבָאָם הֶחֱרִימָם נְתָנָם לַטָּבַח:  וְחַלְלֵיהֶם יֻשְׁלָכוּ וּפִגְרֵיהֶם יַעֲלֶה בָאְשָׁם וְנָמַסּוּ הָרִים מִדָּמָם:  וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם וְכָל צְבָאָם יִבּוֹל כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה:  כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד וְעַל עַם חֶרְמִי לְמִשְׁפָּט:  חֶרֶב לַה' מָלְאָה דָם הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵילִים כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם.

בכל הנבואות האלה מנבא ישעיהו שישוב ה' ויגאל את ישראל מכל הגויים, ויפרע מכל הגויים.

לפעמים עם ישראל מרגיש שהעולם ואומותיו גדולים ממנו. עם ישראל מקבל תחושת קטנות. ובמיוחד כאשר הוא גולה ועובר נהרות ויורד אל הפחותים שבגויים ונעשה כמוהם. כאן הוא מתייאש מהגאולה. אינו מאמין שיכול לשוב אל ה' אלהיו.

ולפעמים דווקא הירידה אל שפל המדרגה מעוררת בעם ישראל את הרצון לשוב. כשהפחותים בגויים מדמים את ישראל להפיחה שלהם. ואומרים שלעולם לא ישובו ישראל אל ה' ואל ארצם[94]. דוקא שם מתעוררים ישראל לבקש גאולה.

אבל ישראל אינו מאמין בכחו שלו לשוב. הוא מרגיש קטן בין עמים גדולים, עלה נדף בין הרים וצבא השמים. הגויים דומים בעיניו כאיתני עולם וכצבא השמים שלעולם לא ימושו. הוא שולח שתדלנים לבקש רחמים מהגויים.

וכאן מבטיח ישעיהו שהגאולה ואהבת ה' לבניו גדולה היא מהעולם ואומותיו. העולם ואומותיו ימוטו וימושו, אבל חסד ה' לעמו לא ימוש.[95]

הגאולה תבוא כשיבין עם ישראל שאין הדבר תלוי אלא בו.

 כך הוא בעם ישראל כֻלו, וכך הוא גם באחד מישראל שירצה לשוב אל ה'.[96]

אמרו עליו על ר"א בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות בשעת הרגל דבר הפיחה אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה הלך וישב בין שני הרים וגבעות אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים אמרו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה אמר חמה ולבנה בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה אמר כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר ונמקו כל צבא השמים אמר אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו יצתה בת קול ואמרה ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת ואמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי.

משלי ב יא, ע"ז יז:

כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם:  מְזִמָּה תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ תְּבוּנָה תִנְצְרֶכָּה:  לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת:  הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ:  הַשְּׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רָע יָגִילוּ בְּתַהְפֻּכוֹת רָע:  אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם:  לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה:  הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה:  כִּי שָׁחָה אֶל מָוֶת בֵּיתָהּ וְאֶל רְפָאִים מַעְגְּלֹתֶיהָ:  כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים:  לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר:

החכמה שומרת על האדם מפני דרך רע ומאנשים רעים, ומאשה נואפת, שאפשר שנמשלה לדרך רעה ואפשר שאין כאן משל אלא ממנה עצמה החכמה והתורה, הנקראת מזמה בספר משלי, שומרת. כך הוא פשוטם של דברים אבל רבא דורש שהתורה תשמור מדבר זמה.

מסתבר שגם ר"ח ור"י שתורתם הצילה אותם, לא היו הולכים שם בידיעה שתצילם תורתם, אלמלא היתה הדרך האחרת דרך של ע"ז. כאן אמר איש לחברו: לא נלך בדרך של ע"ז כדי שלא יאמרו שהלכו חכמים בדרך של ע"ז. ואע"פ שאין שם יצר. ומן החטא – תורתנו תצילנו.

ר' חנינא ור' יונתן הוו קאזלי באורחא מטו להנהו תרי שבילי חד פצי אפיתחא דעבודת כוכבים וחד פצי אפיתחא דבי זונות אמר ליה חד לחבריה ניזיל אפיתחא דעבודת כוכבים דנכיס יצריה א"ל אידך ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין ונקבל אגרא כי מטו התם חזינהו [לזונות] איתכנעו מקמייהו א"ל מנא לך הא א"ל מזימה תשמור עלך תבונה תנצרכה.

תהלים א, ע"ז יח:יט.

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב:  כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה:  וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ:  לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ:  עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים:  כִּי יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד:

המזמור מבחין בין אשר יבא על הצדיק לאשר יבא על הרשע. הצדיק הוא  אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב:  כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה.

כל אלה הם המבדילים בין הצדיק לרשע. הצדיק לא הלך ולא עמד ולא ישב עם הלצים. לא כן הרשעים. כיון שהמזמור מבדיל בין צדיק לרשע, משמע שדרכו של הרשע היא ההפוכה. תחלה הוא הולך בעצת רשעים וסופו מושב לצים.

ואולם, אין די בכך שלא ילך בדרך חטאים. צריך גם שיהיה חפצו בתורת ה' ויהגה בה יומם ולילה.

הפסוק וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה מבוסס על דברי ה' אל יהושע. ואולם, כיון שתורת ה' כבר הוזכרה בראש הפסוק, ראוי היה לכתוב "ובה יהגה", מתוך שנאמר "ובתורתו יהגה" למדו חכמים שנעשית כשלו. תחלה הוא חפץ בה ולומד אותה, ולבסוף גם הוגה בה, והיא בוקעת ממנו כמעין. וכפי שלמדו מהפסוק במשלי, תחלה הוא כבור שהמים נכנסים לתוכו, ואח"כ הוא כבאר שמימיה יוצאים מעצמה.

מכל אלה למדו חכמים שתחלה אדם שותה מים מתוך התורה, ואח"כ הוא הוגה ומוציא.

ואולם, מכך שלשון המזמור היא "בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ" למדו שתחלה חפץ בה. וללא החפץ לא יועיל דבר.

שכרו של הצדיק הוא "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ". יצליח בכל מעשיו ולא רק בתורתו. לא רק פריו אלא גם עלהו לא יבול. וכמו בפסוק בראש ספרי הנביאים המדבר על הגיה בו יומם ולילה, כך הוא גם הפסוק הפותח את הכתובים. גם הוא אומר שההוגה יומם ולילה יצליח את דרכו וישכיל. ואולם, הדבר תלוי בכך שפריו יתן בעתו. בפשט הפסוק זהו חלק משכרו, אבל חכמים דרשו שכך הם מעשיו. כי אם אין לו עת קבועה סופו שלא ילמד. ולהפך: הפסוק "בתורת ה' חפצו, שלפי פשוטו הוא חלק ממעשיו, דרשו ר' אבדימי שהוא חלק משכרו.

ועוד דרשו חכמים שלא רק פריו אלא גם עלהו הם חלק מדברי חכמתו והם צריכים תלמוד. שהרי המזמור מזכיר את שניהם.

ע"ז יט. – ראה סנהדרין לח.

שמואל א ו יב, ע"ז כד:

וַיִּקְרְאוּ פְלִשְׁתִּים לַכֹּהֲנִים וְלַקֹּסְמִים לֵאמֹר מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲרוֹן ה' הוֹדִעֻנוּ בַּמֶּה נְשַׁלְּחֶנּוּ לִמְקוֹמוֹ:  וַיֹּאמְרוּ אִם מְשַׁלְּחִים אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל תְּשַׁלְּחוּ אֹתוֹ רֵיקָם כִּי הָשֵׁב תָּשִׁיבוּ לוֹ אָשָׁם אָז תֵּרָפְאוּ וְנוֹדַע לָכֶם לָמָּה לֹא תָסוּר יָדוֹ מִכֶּם:  וַיֹּאמְרוּ מָה הָאָשָׁם אֲשֶׁר נָשִׁיב לוֹ וַיֹּאמְרוּ מִסְפַּר סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים חֲמִשָּׁה עפלי זָהָב וַחֲמִשָּׁה עַכְבְּרֵי זָהָב כִּי מַגֵּפָה אַחַת לְכֻלָּם וּלְסַרְנֵיכֶם:  וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי עפליכם וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם הַמַּשְׁחִיתִם אֶת הָאָרֶץ וּנְתַתֶּם לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד אוּלַי יָקֵל אֶת יָדוֹ מֵעֲלֵיכֶם וּמֵעַל אֱלֹהֵיכֶם וּמֵעַל אַרְצְכֶם:  וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת לְבַבְכֶם כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת לִבָּם הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם וַיְשַׁלְּחוּם וַיֵּלֵכוּ:  וְעַתָּה קְחוּ וַעֲשׂוּ עֲגָלָה חֲדָשָׁה אֶחָת וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת אֲשֶׁר לֹא עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל וַאֲסַרְתֶּם אֶת הַפָּרוֹת בָּעֲגָלָה וַהֲשֵׁיבֹתֶם בְּנֵיהֶם מֵאַחֲרֵיהֶם הַבָּיְתָה:  וּלְקַחְתֶּם אֶת אֲרוֹן ה' וּנְתַתֶּם אֹתוֹ אֶל הָעֲגָלָה וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבֹתֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ וְשִׁלַּחְתֶּם אֹתוֹ וְהָלָךְ:  וּרְאִיתֶם אִם דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹ יַעֲלֶה בֵּית שֶׁמֶשׁ הוּא עָשָׂה לָנוּ אֶת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְאִם לֹא וְיָדַעְנוּ כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנוּ:  וַיַּעֲשׂוּ הָאֲנָשִׁים כֵּן וַיִּקְחוּ שְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת וַיַּאַסְרוּם בָּעֲגָלָה וְאֶת בְּנֵיהֶם כָּלוּ בַבָּיִת:  וַיָּשִׂמוּ אֶת אֲרוֹן ה' אֶל הָעֲגָלָה וְאֵת הָאַרְגַּז וְאֵת עַכְבְּרֵי הַזָּהָב וְאֵת צַלְמֵי טְחֹרֵיהֶם:  וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם עַד גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ:  וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת:  וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית הַשִּׁמְשִׁי וַתַּעֲמֹד שָׁם וְשָׁם אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְבַקְּעוּ אֶת עֲצֵי הָעֲגָלָה וְאֶת הַפָּרוֹת הֶעֱלוּ עֹלָה לַה': ס  וְהַלְוִיִּם הוֹרִידוּ אֶת אֲרוֹן ה' וְאֶת הָאַרְגַּז אֲשֶׁר אִתּוֹ אֲשֶׁר בּוֹ כְלֵי זָהָב וַיָּשִׂמוּ אֶל הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה וְאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ הֶעֱלוּ עֹלוֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים בַּיּוֹם הַהוּא לַה':  וַחֲמִשָּׁה סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים רָאוּ וַיָּשֻׁבוּ עֶקְרוֹן בַּיּוֹם הַהוּא.

נראה שספר שמואל מבקש להזכיר כאן את ספר במדבר, ובמיוחד את פרשת חקת.

הוא מבקש להזכיר את ספר במדבר בהזכירו עגלה רתומה לשני בקר הבאה בסופה אל הלויים, בהזכירו את השולחים אל הקוסמים, ובהזכירו את מסע הארון, הנוסע מראש ותר מנוחה, ובהזכירו את הטענה העקרונית שבזאת יודע אם מקרה הוא, כמו בליעת קרח. והעגלה באה אל יהושע.

ובמיוחד את פרשת חקת בהזכירו פרה אשר לא עלה עליה על, בהזכירו את העושה את צלם המשחית כדי להרפא, וראה אותו וחי, בהזכירו את העולה במסלה וההולך בדרך ולא סר ימין ושמאל (ואפשר שבזה הוא רומז גם לאתון של בלעם, אלא שהוא מבדיל את הפרות האלה מאתונו של בלעם).

כמו כן ברור שהפסוקים האלה מזכירים גם את יציאת מצרים וקריעת הים. הוזכרו בפירוש הכבדת לב פרעה וכבוד ה' שבפרעה. הפסוקים כאן רומזים בצורה ברורה לפסוק ויאסר את רכבו. לא תלכו ריקם... כלי זהב. ידו הגדולה של ה'. ועוד.

בסוף יציאת מצרים יש שירה, וגם בפרשת חקת יש שירה.

הפרות הלכו הלוך וגעו. נראה שהן געו כי רצו לשוב אל בניהן שבבית, אלא שלא יכלו. אבל הרי הלכו הלוך וגעו ואפשר שגעיותיהן הן כעין שירה. לכן דרשו חכמים את הפסוק וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ, כפסוק המלמד על שירה. בפשטות "וַיִּשַּׁרְנָה" היינו שהלכן בדרך ישרה, הלכו ישר, אבל ההליכה כֻלה מזכירה את נסיעת בני ישראל ואת נסוע הארון. והיא כֻלה שיר.

איזה שיר אפשר לשמוע בגעית הפרות? שירים שונים על ה' שבא לשפוט את הארץ. מלכות ה' וגאולה.

דברים ב כה, יהושע ג ז, י יג, ע"ז כה.

לפני מעבר נחל ארנון וירושת ארץ סיחון, אמר ה' אל משה:

קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה:  הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ:

בדומה לכך, לפני מעבר הירדן אמר ה' ליהושע:

הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ בְּעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן כִּי כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם  מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ:

כמה נסים נעשו ליהושע בירושת הארץ, אחד מהם הוא עמידת השמש, שעליה נאמר:

וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב: ס  אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה' בְּיוֹם תֵּת ה' אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן:  וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים:  וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה' בְּקוֹל אִישׁ כִּי ה' נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל.

בפשטות, הדבר שלא היה לפניו ולאחריו הוא שה' שמע בקול איש. אבל חכמים דרשו שלא היה כן שעמדה השמש כיום תמים.

(אצל חזקיהו היא שבה אחורנית).

בשני מקומות הוזכר ספר הישר. כאן ובקינת דוד. בפשטות שני המקומות עוסקים באותו ספר. אבל הגמ' הביאה רק פירוש אחד לספר הישר האמור כאן, ושלשה פירושים לספר הישר האמור שם, שאחד מהם לא יוכל להתאים לספר הישר האמור כאן.

נאמר כאן "וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים", לפי פשוטם של דברים, עמד השמש בחצי השמים ובזמן שעמד לא אץ לבוא. אבל חכמים דרשו שהיו כאן שתי עמידות. אחת שעמד ואחת שלא אץ לבוא. ולכן דרשו על מה נאמר כיום תמים.

שיר השירים א ב, ע"ז לה.

שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה:  יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן:  לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ:

המשנה אומרת שעל הפסוקים האלה שאל ר' יהושע את ר' ישמעאל כשרצה להשיאו לדבר אחר: "אמר לו ישמעאל אחי היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודיך אמר לו כי טובים דודיך אמר לו אין הדבר כן שהרי חבירו מלמד עליו לריח שמניך טובים". ויש לשאול מ"ש שמניך דפשיטא ליה ומ"ש דודיך דמספקא ליה. ונראה שיש לבאר שהביא לו ראיה מסוף הפסוק, על כן עלמות אהבוך. אמנם אין זו ראיה גמורה שהרי יש מקומות בשיר השירים שבהם הדובר מתחלף בין פסוק לפסוק.

והאמוראים מבארים שלא בחנם הביא לו ראיה דוקא מכאן, אלא מכאן אנו דורשים את חשיבותם של דברי סופרים. ואל יפקפק בהם. ומתוך כך לא יפקפק בגבינה האמורה כאן.

לכן דרשו חכמים את המלה דודיך מלשון דוד. קרוב. ואמרו שדברי חכמים טובים מיינה של תורה.

ואולי כונתם שהגבינה שלא נאסרה אלא מדברי סופרים, גדולה מיין נסך שאסור מן התורה.

ולכן גם דרשו חשוק שפתותיך.

ובירושלמי הביאו כאן את המשנה בסנהדרין על חמש טוטפות. וכיון שהוזכרו טוטפות, דרשו את דברי מיכה על ההטפות: "אַל תַּטִּפוּ יַטִּיפוּן לֹא יַטִּפוּ לָאֵלֶּה לֹא יִסַּג כְּלִמּוֹת:  הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב הֲקָצַר רוּחַ ה' אִם אֵלֶּה מַעֲלָלָיו הֲלוֹא דְבָרַי יֵיטִיבוּ עִם הַיָּשָׁר הוֹלֵךְ:  וְאֶתְמוּל עַמִּי לְאוֹיֵב יְקוֹמֵם מִמּוּל שַׂלְמָה אֶדֶר תַּפְשִׁטוּן מֵעֹבְרִים בֶּטַח שׁוּבֵי מִלְחָמָה:  נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרְשׁוּן מִבֵּית תַּעֲנֻגֶיהָ מֵעַל עֹלָלֶיהָ תִּקְחוּ הֲדָרִי לְעוֹלָם:  קוּמוּ וּלְכוּ כִּי לֹא זֹאת הַמְּנוּחָה בַּעֲבוּר טָמְאָה תְּחַבֵּל וְחֶבֶל נִמְרָץ:  לוּ אִישׁ הֹלֵךְ רוּחַ וָשֶׁקֶר כִּזֵּב אַטִּף לְךָ לַיַּיִן וְלַשֵּׁכָר וְהָיָה מַטִּיף הָעָם הַזֶּה". וגם כאן הוזכר יין.

שמואל ב יב ל, ע"ז מד.

כשכבש דוד את רבת בני עמון, נאמר: "וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת כָּל הָעָם וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה וַיִּלָּחֶם בָּהּ וַיִּלְכְּדָהּ:  וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד". המלה מלכם מנוקדת כאן מַלְכָּם ובפשטות כונת הדברים היא מלך בני עמון. דוד לקח ממלך בני עמון את עטרתו מעל ראשו, והניח אותה על ראשו שלו. אמנם, המלחמה הזאת היתה מלחמה בבני עמון, ומצאנו שנאמר: "וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים", "יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְעַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִין לִכְמוֹשׁ אֱלֹהֵי מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן", "לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן", שמו של אלהי עמון הוא מלכם. עטרה במשקל ככר זהב – יש להניח שלא היתה מונחת על ראש המלך אלא על ראש הפסל. אמנם, אם נפרש כך, יש שתי קושיות: א. איך היתה על ראש דוד? ב. הלא היא אסורה. ואולם כך דרשו חכמים. ועוד הוסיפו ודרשו שהעטרה הזאת בחנה את משפחת דוד. ותמוה למה תהיה עטרה זרה, וכ"ש אלילית, בחינה למלכות ישראל.

צפניה א, ע"ז נד:נה.

אָסֹף אָסֵף כֹּל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה נְאֻם ה':  אָסֵף אָדָם וּבְהֵמָה אָסֵף עוֹף הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם וְהַמַּכְשֵׁלוֹת אֶת הָרְשָׁעִים וְהִכְרַתִּי אֶת הָאָדָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה נְאֻם ה':  וְנָטִיתִי יָדִי עַל יְהוּדָה וְעַל כָּל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וְהִכְרַתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת שְׁאָר הַבַּעַל אֶת  שֵׁם הַכְּמָרִים עִם הַכֹּהֲנִים:  וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים עַל הַגַּגּוֹת לִצְבָא הַשָּׁמָיִם וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים הַנִּשְׁבָּעִים לַה' וְהַנִּשְׁבָּעִים בְּמַלְכָּם:  וְאֶת הַנְּסוֹגִים מֵאַחֲרֵי ה' וַאֲשֶׁר לֹא בִקְשׁוּ אֶת ה' וְלֹא דְרָשֻׁהוּ:  הַס מִפְּנֵי אֲדֹנָי ה' כִּי קָרוֹב יוֹם ה' כִּי הֵכִין ה' זֶבַח הִקְדִּישׁ קְרֻאָיו:  וְהָיָה בְּיוֹם זֶבַח ה' וּפָקַדְתִּי עַל הַשָּׂרִים וְעַל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְעַל כָּל הַלֹּבְשִׁים מַלְבּוּשׁ נָכְרִי:  וּפָקַדְתִּי עַל כָּל הַדּוֹלֵג עַל הַמִּפְתָּן בַּיּוֹם הַהוּא הַמְמַלְאִים בֵּית אֲדֹנֵיהֶם חָמָס וּמִרְמָה:

צפניה מנבא על כך שיהודה תענש ותשם בגלל העבודה הזרה. כמו במקומות אחרים כך גם כאן נאמר שהארץ כֻלה תענש ותשם. לא רק החוטאים אלא גם עוֹף הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם וְהַמַּכְשֵׁלוֹת אֶת הָרְשָׁעִים, ורק אח"כ נאמר וְהִכְרַתִּי אֶת הָאָדָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. כמו במבול. וכמו במקומות רבים בתורה ובנביאים. אח"כ נאמר כאן וְהִכְרַתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת שְׁאָר הַבַּעַל אֶת  שֵׁם הַכְּמָרִים עִם הַכֹּהֲנִים:  וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים עַל הַגַּגּוֹת לִצְבָא הַשָּׁמָיִם. ה' יכרית את שאר הבעל, את העובדים לו, ואת העובדים לצבא השמים. לא את צבא השמים עצמו. גם לא את ההרים והגבעות.

כאן משמע שיאבדו לא רק הרשעים אלא המכשלות ושם הבעל.

כך משמע גם בתורה בכמה מקומות.

אבל הזקנים ברומי דרשו את הנבואה הזאת בתמיה. מתוך שאלות הפילוסופים למדים אנו מה סברו. הפילוסופים לא שאלו מדוע סאה גזולה צומחת ומדוע נואפת מתעברת. הם שאלו על העבודה הזרה כי בעיניהם ה' והאלילים חיים באותו עולם. הם מבינים מדוע עולמם של בני האדם כמנהגו ינהג וילך, אבל סברו שה', שאל קנא הוא, יתקנא באלילים כמוהו. אצל הפילוסופים יש עולם של אלים ועולם של טבע ואין זה נוגע לזה. השיבו להם הזקנים שלא כן הוא, אלא האלילים אינם אלא עץ ואבן וכלב. ואינם יתרים מסאת החטים או זרע הממזרים. ולא דורש ה' אלא מבני האדם, שהם בבחירתם החפשית בידיהם לבחור לעשות טוב או לעשות רע.

ובהם מתקנא ה', כאמור כאן. ועל זה נאמר אש אכלה הוא אל קנא, כפי שמשמע מהפסוק הזה, שהאדם יענש אם יעבוד ע"ז. (ומסתבר שהפילוסופים כלל לא הבינו מהו אל קנא, וסברו שהוא כקנאת איש מרעהו, והזקנים הסבירו להם שלא איש אל ויכזב, ואין הוא מקנא כאדם).

לכן דרשו גם את פסוקי צפניה בתמיה. אבל פשוטם הוא שכשנפרע ה' מן האדם נפרע מן הארץ.[97]

ולפי דרכנו למדנו גם שהבא על אשת איש והוליד ממזר, הרי הוא כמי שזייף את חותמו של המלך. ומתוך כך ברור מדוע לא יבא בקהל ה'.

שמות לב כט, במדבר ג, זבחים קטו:

כהנים הוזכרו כבר במעמד הר סיני, עוד בטרם נבחרו והתקדשו אהרן ובניו, כבר נאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב:  וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה'", וכן נאמר אח"כ: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:  וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים". גם הפסוק הזה נאמר עוד בטרם נבחרו הכהנים והתקדשו. מי הם אותם כהנים? ריב"ק למד זאת מהאמור בפרשת במדבר:

וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי ה' תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי ה'.

מכאן שלקיחת הלוים אל ה', כפי שנאמרה לעיל, היא תחת הבכורות. מכאן למד ריב"ק שהכהנים שלפני קדוש אהרן הם הבכורות. כיון שבפרשת במדבר נאמר שהלויים נלקחו תחת הבכורות, מפרש ריב"ק (וכן התנא של משנתנו) שלפני שהתקדשו הכהנים היתה עבודה בבכורות. כך סובר ריב"ק, ונראה שהתנא של משנתנו כשיטתו.

ואולם יש כמה קושיות על שיטה זו. לא נאמר שהכהנים החליפו את הבכורות, אלא שהלויים החליפו אותם. ועוד: לא מצאנו צווי למנות את הבכורות. והצווי על הכהֻנה נאמר עוד לפני העגל.

לכן חולק רבי וסובר שגם לפני פרשת במדבר עבדו הכהנים. בפרט שמצאנו שלנדב ואביהוא היה תפקיד עוד לפני כן. לכן חולק רבי ואומר שהכהנים שהוזכרו לפני קִדוש אהרן ובניו הם נדב ואביהוא.

הירושלמי (מגלה א יא) אומר שטעם החלפת הבכורות בלויים הוא חטא העגל. (אך הוא לא אומר שבאותה שעה עצמה בטלה קדושת הבכורות). נראה שלמדו כך מכך שנאמר בפרשת במדבר "וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי" (תחת הבכורות שעליהם נאמר "כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה'"). ונאמר בחטא העגל מי לה'.

נאמר בחטא העגל:

וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי:  וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ:  וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ:  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה.

נאמר כאן שהלויים נענו לקריאה מי לה' ונאספו אל ה', ובכך מִלאו ידיהם. הבטוי למלא יד נאמר גם בימי המלואים, ומשמעותו מִנוי לתפקיד.[98] (ורש"י וכמה מפרשים מפרשים שדברי משה בפרשת וזאת הברכה האמר לאביו ולאמו לא ראתיו רומזים לכאן, שהרי פעמַים נאמר כאן שהרגו איש את בנו ואחיו. ויש שפרשו שם בדרכים אחרות).

אמנם, בפשטות כבר לפני חטא העגל צוה ה' את משה לקדש את אהרן ובניו.[99]

ואולם רש"י מפרש בסוגייתנו שכבר במעמד הר סיני פסקה עבודת הבכורות. ואפשר שפסקה כשצוה ה' לקדש את אהרן ובניו או כשהתקדשו בימי המלואים. ולשון משנתנו "משהוקם המשכן", ונראה שהיינו שעת קִדוש אהרן ובניו שהיתה בהקמת המשכן.

בראשית ו ג, ג יא, שמות ל כג, דברים לא יח, חולין קלט:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ:  וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה:  וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

הכתוב מתאר כאן את הימים שבהם יחטא ישראל. בימים אלה ה' יסתיר את פניו מישראל, ולכן לא ידבר אליהם. ולכן אם יאמרו ישראל שבאו הצרות מפני שאין אלהים, לא יהיה נביא שיאמר להם שיש ה'. ישראל בגלות ואינם זוכים לגלוי שכינה. הסתר הפנים הביא את הצרות, והוא הגורם לכך שלא יאמר להם ה' את דברו. כשאין נבואה יש תורה. לכן יש ללמד את ישראל את השירה שבתורה כדי שהיא זו שתענה לפניהם לעד.

רב מתנה דורש שכאן נרמז שמה של אסתר. הלא מגלת אסתר מלמדת בדיוק את הדבר האמור כאן. השכינה בהסתר. ישראל בגלות ושם ה' לא נזכר. למראית עין יש מלך אחר המולך בעולם. וברמז מלמדת המגלה שה' מתגלה גם בהסתר. המגלה אומרת בדיוק את מה שאומרים הפסוקים האלה.

ומצאנו רמזים נוספים. נאמר לאדם: וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: נכתב כאן המן ונזכר כאן עץ. האדם הזה נענש בשל העץ. גם אדם וגם המן שלחו את ידם בעצת נשיהם במה שנאסרו, ונענשו בשל העץ. לכן דורש רב מתנה שכאן רמוז המן. ואח"כ נאמר: וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. דורש רב מתנה שכאן נרמז שעתיד לעמוד אדם שיחיה מאה ועשרים שנה, והוא יעמיד את האדם. וכן נאמר: וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה  בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם: המלים מר דרור מזכירות את שם מרדכי, והמגלה רומזת לאיש הנמשח בשמן המשחה ועומד לפני המלך. הפרשה הזאת נקראת ברוב השנים בסמיכות לפורים. לכן דרש רב מתנה שכאן רמוז שעתיד לעמוד מרדכי ולצאת מלפני המלך בלבוש תכלת וחור וארגמן ככהן הגדול, ועתיד לעמוד לפני המלך אחשורוש, אך לרמוז למלכו של עולם.

נראים פני הדברים שפפונאי חולקים על רב מתנה, על כך שהוא למד מן הרמז. לכן שאלוהו פפונאי, אם מרמזים כאלה אתה דורש, מנין תדרוש את דברי המגלה. והוא השיב להם דבר דבור על אפניו בדרשות שיש בהן טעם ועומק כמו שבארנו. אפשר שהיה הדבר בפורים כטוב לבם ביין, ולכן כל השאלות ששאלוהו הן על המגלה. (וגם השאלה ההלכתית הראשונה ששאלוהו ולמדה מן הרמז, על קן שבראש אדם, אפשר שהיא שאלה שלא נשאלה אלא כטוב לבם ביין). ומסתבר שלמרות הסדר שבו הובאו הדברים בגמ', נשאלו שלש השאלות על אסתר תחלה. ואז שאלוהו: אם כך אתה דורש – משה מן התורה מנין? והוא השיב להם גם על זה. ומ"מ נראה שהדרשה על אסתר יש בה הרבה לִמוד חשוב ונכון, אף שאינה אלא רמז, וכפי שבארנו.

אמרי ליה פפונאי לרב מתנה מצא קן בראשו של אדם מהו אמר ואדמה על ראשו משה מן התורה מנין בשגם הוא בשר המן מן התורה מנין המן העץ אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר מרדכי מן התורה מנין דכתיב מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא.

יהושע ה ה, כריתות ט.

וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:  כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ:  כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:  וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ:  וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם...

כל העם היוצאים היו מולים. ולכאורה משמע מכאן שבמשך כל השנים שבהן היו ישראל במצרים מלו. כך משמע גם מהמדרש כאן, הן המדרש הדורש את הפסוק הזה, והן המדרש הדורש את הפסוק בדמיך חיי. שתי מצוות קִיְּמו ישראל כבר במצרים. וכמו שבארנו בפד"ר בפסחים צו. בהערה. הפסח והמילה. המילה מאז ימי אברהם. אמנם בכמה מדרשים אחרים משמע שלא מלו בימי שעבוד מצרים ומלו רק ביציאת מצרים. כך משמע במדרש רבה ובכמה מדרשים אחרים.

[1] כך הוא פשט הפסוקים כסדרם, וכך פרש הרמב"ן, שהרי נאמר שמשה עלה להר, אח"כ נאמר שה' למד אותו על המשכן, ואח"כ נאמר שהוא ירד. אמנם רש"י פרש אחרת.

[2] בלק רואה שכשבלעם אומר טוב נעשה טוב וכשבלעם אומר רע נעשה רע, לכן סבור בלק שבלעם עושה את הטוב והרע. אבל אין כח בפי בלעם לשנות את העולם. בלעם רואה. הוא רואה מה יהיה ואת זה הוא אומר. מעלתו של בלעם שהוא רואה. הוא רואה כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. הוא מדבר על ראיה. כמעט כל דבריו הם תאור ראיתו. הוא גם מציג את עצמו כרואה. והוא זה שרואה כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. אמנם, גם מי שרק רואה יכול לבחור מה לראות, שהרי יש בעולם טוב ויש בו רע, ואפשר לבחור לראות את זה או את זה.

[3] בשום מקום לא נזכר השם הזה לבדו. תמיד הוא בא עם שם נוסף, כמו ה' צבאות, אלהי צבאות וכד'. כי הוא מלמד שה' הוא אלהי צבאות ישראל. (הוא נזכר לבדו במקום שיש בו משל ונמשל ומשמעות כפולה. מלכי צבאות והשבעתי בצבאות. שאף שהפסוקים האלה בודאי רומזים לקב"ה, הרי שבמשל הם אומרים דבר אחר, ולכן אינם יכולים לומר ה' צבאות אלא צבאות בלבד).

[4] ואולי לזה התכון המדרש בתארו את שמואל החולק על עלי ולוקח ממנו את הסמכות הבלעדית לשחוט. הבאת שמואל אל עלי תפתח את ימי המלכים שיחליפו את השופטים.

[5] עד כאן תארה התורה את הליכת ישראל סביב ארץ אדום ומואב, ארצות שישראל לא עברו בהן מפני שנצטוו לא להתגרות בהן ולא להלחם בהן (כמבואר בפרשת דברים), ולכן ישראל סבבו אותן. התורה תארה את הקפת ארץ מואב ואדום ואחרי כן הביאה את דברי ספר מלחמות ה'. אח"כ עוברת התורה לספר את סִפור סיחון מלך האמורי, שישראל כן לחמו בו וכן התגרו בו מלחמה. וגם הסִפור הזה מסתים בשירה: "על כן יאמרו המשלים באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון  כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחן אכלה ער מואב בעלי במות ארנן  אוי לך מואב אבדת עם כמוש נתן בניו פליטם ובנתיו בשבית למלך אמרי סיחון".

כלומר: יש כאן תיאור הארצות שישראל סבבו ולא נלחמו בהן, שבסופו באה השירה הפותחת ב"על כן יאמר", ואח"כ תיאור הארצות שישראל עברו דרכן ולחמו בהן, שבסופו באה השירה הפותחת ב"על כן יאמרו".

התאור הראשון מסתיֵם בדיוק כשהגיעו ישראל אל בין מואב ובין האמרי. החלק הראשון מתאר את הקפת אדום ומואב, ומסתיֵם בין מואב ובין האמרי. אז נאמר ספר מלחמות ה', ואח"כ נאמרה המלחמה באמורי, ואחריה שירת המושלים.

למה הובאה כאן שירת המושלים? כבר למדונו חז"ל שהשירה הזאת מלמדת שעמון ומואב טהרו בסיחון. את ארץ סיחון הותר לנו לכבוש בגלל המלחמה המוזכרת בשירת המושלים. מחציתו השניה של הפרק מתארת את כִבושי ישראל ומנמקת זאת בשירה הפותחת ב"על כן יאמרו", לפי זה יש לפרש גם את מחציתו הראשונה של הפרק: ספר מלחמות ה' מתאר את הארצות שנאסר עלינו לכבשן מפני שהן אמורות בספר מלחמות ה'. ספר מלחמות ה' הפותח ב"על כן יאמר" מנמק מדוע בארצות המוזכרות שם נאסר עלינו להלחם. ה' נלחם באמורי ונתן את ארצו ירושה לבני עשו בן יצחק ולבני לוט, כאמור בפרשת דברים, ובהם אסור לנו להלחם.

לפי זה ספר מלחמות ה' כולל את כל הפסוקים שהבאנו לעיל. מ"את והב בסופה" ועד "ונשקפה על פני הישימן". הוא מתאר את גבולותיה של הארץ שנאסר עלינו לכבוש, סביב סביב. גבולה הוא מוָהב בסופה, דרך נחל ארנון, אשד הנחלים, ער, גבול מואב, אל הבאר שנכרתה במי מריבה (וכאן בא מאמר מוסגר המזכיר את השירה ששרו ישראל על הבאר, השירה שנגמרת במלים "במחוקק במשענותם"). וממשיך ספר מלחמות ה' ומתאר את גבולותיה של הארץ האסורה, ממערב ומצפון לאותה ארץ: מתנה, נחליאל, ושלשת המקומות שבהם יעמוד בלעם בפרשה הבאה, מקומות בארץ מואב: במות, ראש הפסגה, והפעור הנשקף על פני הישימן.

ישראל לא חזרו אפוא אל הבאר, הם עזבו אותה וסבבו את ארץ מואב ואדום, התורה חוזרת כאן ומתארת את גבולות הארץ שהקיפו ישראל, שגם הבאר נמצאת בגבולו. הבאר ההיא היא בקדש. קדש היא בקצה ארץ אדום, שהרי משם שלח משה מלאכים אל מלך אדום. וכיון שהתורה מתארת כאן את היקפה של ארץ אדום, היא מזכירה גם את הבאר.

לפי זה, ספר מלחמות ה' הוא הספר המתאר את הורשת הארץ לגבולותיה מיושביה הכנענים והאמוריים הקדומים, ונתינתה לעמי אברהם.

הפרשיה הבאה היא מקבילתה של הפרשיה הזאת. הפרשיה הזאת מתארת את השטח האסור בכִבוש שישראל לא כבשוהו, והיא מסיֶמֶת בעל כן יאמר בספר מלחמת ה'. הפרשיה הבאה מתארת את כִבוש האזור המותר, והיא מסימת בעל כן יאמרו המשלים. על כן יאמר כנגד על כן יאמרו. ספר מלחמת ה' כנגד שירת המשלים. את המקום שנאמר בספר מלחמת ה' לא כבשנו ולא ירשנו, אבל כבשנו וירשנו את סיחון שהללוהו המושלים, ונירם אבד חשבון, ונשים, וכו'.

[6] השירה מלמדת על החמצה. השירה פותחת בפסוק "אז ישיר ישראל את השירה הזאת", הפסוק הזה בא להזכיר את הפסוק "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'", ולהדגיש את ההבדל בין השירה הזאת לשירה ההיא. על הים שרו ישראל את השירה לה'. על הבאר שרו ישראל את השירה, ולא לה'. שירה זאת משבחת את משה ולא מזכירה כלל את ה'. ע"פ השירה, השרים ונדיבי העם הם אלה שכרו את הבאר. לא משה וישראל שרים לה' אלא ישראל שרים למשה. היתה כאן הזדמנות שלא היתה בבאר הראשונה: להוציא מים מן הסלע לעיני כל ישראל, ולא רק לעיני זקניהם, וללמד את ישראל שה' מנהיגם. הזדמנות זו הוחמצה. עם ישראל לא למד את אשר היה עליו ללמוד. גם בפרשתנו אומרים ישראל שירה, אך מהשירה הזאת עולה שהם פרשו את מה שהם ראו לא כהתגלות של ה' אלא כהתגלות של אדם שנמסרו לו כחות על-טבעיים. הם מבינים את הדבר כמו שבלק מבין אותו: שהאדם הוא עִקר העולם, והוא לומד במדעו להשתמש בכל הכֹחות בעולם, וגם בה'. כחותיו ביד משה. הם טעו והחמיצו את ההזדמנות לראות את יד ה' ולהאמין בה'.

למה הוחמצה ההזדמנות? על זה יש הרבה פירושים: או משום שמשה לא דִבר, או לא דִבר נכון, או הציג את הדבר כאילו אנו מוציאי המים באמצעות מטה הקסם, או משום שאין אדם לומד כשכועסים עליו. כך או כך, מבחן התוצאה הוא הקובע. במבחן התוצאה בני ישראל שרו שירה למשה ואהרן ולא לה'. משה ואהרן נכשלו בהנהגתם את העם ומנעו ממנו את האמונה והקדשת ה', עם ישראל לא קִבל את הדבר העקרי והחשוב ביותר שהוא צריך. מנהיגיו נכשלו, ולכן הם אינם יכולים להכניס את ישראל לארץ.

אם נפרש כך, נוכל לפרש שהמלים "יען לא האמנתם בי", אין פירושן שמשה ואהרן לא האמינו בה'. פירושן למה לא האמנתם בי את בני ישראל. לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל. הדבר הזה יכול להתפרש בשתי דרכים: אפשר לפרש: למה לא נצלתם את הוצאת המים מן הסלע כדי לגרום לעם להאמין, אבל אפשר לפרש בדרך שניה: היו לכם ארבעים שנה ללמד את ישראל להאמין בי. היו לכם ארבעים שנה ללמד את ישראל לתקן את החטא של "עד אנה לא יאמינו בי". מה עשיתם ארבעים שנה? איך יתכן שאחרי ארבעים שנה הם עדין מאמינים בכם ולא בי. אם אחרי ארבעים שנה הם אומרים שירה לכם ולא לי – יכנסו לארץ בלעדיכם ואז יאמינו בי. (ולפי הפירוש הזה לא נענשו משה ואהרן על מעשה אחד. אי אפשר להביא את ישראל להאמין ע"י מעשה אחד. משה ואהרן היו צריכים להביא את ישראל להאמין בעבודת חינוך מאומצת יום אחרי יום במשך ארבעים שנה. וכיצד נבחן אם הצליחו משה ואהרן במלאכתם? כשנראה מה ישירו ישראל לאחר ארבעים שנה. בכך יבחנו משה ואהרן אם הצליחו לתקן את חטא המרגלים).

ואפשר להוסיף: אם אחרי ארבעים שנה הם עוד שואלים למה יצאנו ממצרים – לא תקנתם את החטא של "עד אנה לא יאמינו בי", ולכן נאמר כאן "יען לא האמנתם בי".

(גם בתהלים קו משמע שחטא מי מריבה הוא חטא של ישראל ולא של משה ואהרן, ומשה ואהרן נענשו בגלל ישראל: "וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם").

הפירוש הזה עונה גם על שאלה ידועה נוספת: האם משה ואהרן לא נכנסו לארץ בגלל חטא המרגלים או בגלל מי מריבה. כעת מתברר שהיינו הך. מי מריבה מלמדים שמשה ואהרן לא הצליחו להביא את ישראל לתקן את חטא המרגלים שעליו נאמר "עד אנה לא יאמינו בי". (השאלה הידועה נשאלת משום שבפרשת דברים משמע שמשה לא נכנס לארץ בגלל חטא המרגלים. אמנם יש להעיר שהדבר משמע מכלל הדברים, אך לא נאמר שם במפורש. ורמב"ן פרש שלא מפני חטא המרגלים נענש משה (ולפי באורנו כאן אפשר ש"בגללכם" ו"על דבריכם" היינו בגלל שירת הבאר)).

[7]  "אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי", כלומר: אע"פ שמבחינת האמת אדם היה פטור ממצוה הוא נענש עליה אם הוא היה אמור לחשוב שהוא חיב. יש ענין גם בכונת האדם. ויתרה מזאת: כאן עסקינן במצוה שענינה התוצאה דוקא, שיחזרו בתשובה, ולא האדם עצמו שהוא צדיק גמור, ואעפ"כ נענשו על כל הדור. ויש לשאול ממ"נ, אם נענשו על חטא עצמם, א"כ על כך שלא קימו מצוה אחת ומלבדה היו צדיקים גדולים נענשו בענש כזה?!, ואם נענשו על כך שמצוה זאת כוללת את כל הדור ותלויים בה כל מעשיו הרעים של כל הדור ומכאן חומרתה, הלא את הדור לא יכלו להציל. ואעפ"כ הואיל ומבחינת המראה שהם רואים היה להם לתקן את הדור - נענשו על שלא תקנו. ומכאן שיש חיוב על הכונה ולא רק על התוצאה, גם במצוה שלכאורה ענינה התוצאה. (וראה ערכין טז. ובתוס' ד"ה הא דאהנו לגבי הדין במעשים דאהנו ובמעשים דלא אהנו (שלא היתה תוצאה) וששניהם אסורים אך יש הבדל).

[8] והמדרש אומר שזה מפני שקרא ליואב אדוני. ובכ"ז תמוה: וכי מפני כך דינו מיתה? לא שבקת חיי לכל בריה. הלא לא מרד בדוד אלא רק קרא לשר אשר מנה דוד אדוני.

[9] אפשר שהמדרש מבקש להצביע גם על למוד חדש שלמד יצחק שלא היה אצל אברהם. אברהם ראה רק הר. יצחק ראה שדה שכבר עבדו אדם, ויעקב הוסיף וראה בית שבנהו אדם. אבל אפשר שהמדרש לא מצביע על למוד שהוסיף יצחק על אברהם, אלא מעמיד את יעקב מול אברהם ויצחק. אברהם ויצחק סברו שבכל מקום ומקום יקראו אל ה' כפי שהוא. ואילו יעקב רואה במראות נבואתו שיהיה לה' בית. שיש בית לה' ויש לעשות לו בית.

[10] לפי פשוטם של דברים היה הדבר בבית אל היא לוז. היא בית אל הידועה שבגבול בנימין ואפרים. היא בית אל האמורה בכל מקום. וכך אמנם מתפרשים הדברים. אמנם, קשה מדוע היא נקראת כאן המקום. וכפי שדרשו מקום שכינת ה'. ולמה אומר יעקב שזה יהיה בית אלהים. לכן מפרש רש"י שמקום השכינה בירושלים בא לשם. אמנם לפי הפשט קשה לפרש כך. וגם התנאים והאמוראים לא דרשו כך. אמנם דרשו "אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי", אבל אפשר לפרש שכונת המדרש למזבח שעשה אברהם בבית אל. (ומדרש אחר ששיפוע הסולם מעל ירושלים, ויעקב ישן בבית אל).וכאן דרשו חכמים שאמר יעקב שהוא בית. אבל אין נראה שכונת המדרש שבמקום שבו קרא אברהם הר קרא יעקב בית, אלא אברהם קרא למקום שהתפלל בו הר, ויעקב קרא למקום שהתפלל בו בית. וכבר בארנו בספרנו למה אמר כך יעקב בבית אל. רש"י כאמור פרש את המדרשים האלה ואת הפסוקים כעוסקים בהר המוריה.

[11] אמנם ראה אב"ע שאומר שאין ללמוד משמות האנשים.

[12] ולפי פשוטם של דברים גם המלים לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל אין פירושן לשפוט, אלא לתת לאיש ואיש את פרנסתו ומשפטו. לכן לא פסקו רוב התנאים שאדם נדון בכל יום.

[13] דרכי דינו של ה' נאמרו גם במזמור אחר:  מִשָּׁמַיִם הִבִּיט ה' רָאָה אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם:  מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ:  הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם: משמע שבכל שעה רואה ה' את כל בני האדם. ומסתבר שכך הוא גם ביום הדין.

[14] אמנם, אי אפשר שכל דינה של התבואה הוא בשעת הבאה בִכוריה, שהרי היא כבר עומדת בקמותיה. אלא שהיא נדונה גם בשעת הבאת הבִכורים.

[15] וכבר ברשית השנה, כאשר היא עוד רשה, כשלא התחילו הגשמים ואין התבואה אלא זרע שטרם נזרע, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח, כבר אז עיני ה' בארץ עד אחרית שנה.

[16] ועוד אפשר לפרש שהקרבן מסמל את מעשי האיש, ששורף את כלי תאותו ומקדיש את נפשו לה' כקרבן, ונעשה כולו לחם אלהיו. ונכנס אל המחנה.

עוד יש לבאר שיש בתורה כמה מקרים שבהם באה בהמה במקום האדם. הצפור משולחת אל מחוץ לעיר תחת המצורע הנכנס אל העיר. השעיר משתלח לעזאזל עם עוונות ישראל תחתיהם (ומיתתו בסקילה שהיא המיתה החמורה ביותר וממילא היא מכפרת על חיבי כל המיתות). העגלה נערפת תחת הרוצח לכפר על הארץ. ואולם כל אלה אינם קרבנות. החטאת באה תחת האדם השב אל אלהיו, והיא מבטאת כפרה שלא ע"י אבוד הגוף בענשו אלא ע"י שיבה אל ה' ועשית מצוותיו ותקון החטא. ע"י שהאדם מקדיש את עצמו לעבודת ה' ולתקן את העולם שקלקל. גם כאן מיצג הקרבן את מה שיעשה באיש, אך הוא גם קרבן.

[17] המקריב עולה מכיר בכך שהוא שיך לה' וחייו מאת ה' וכולו לה'. הוא מכיר בחק התחיה, בכך שה' מחיה את העולם. הראשון שהקריב עולה היה נח. קין והבל הקריבו מנחה. מנחה היא מתנה מהאדם לה', אך היא אינה כוללת הכרה בכך שאני לה', אני עובד את ה' ונותן לו מתנות. עולה היא הכרה שהכל מאת ה' והכל לה'. רק נח שראה בעיניו שהעולם יכול להתקים או לא להתקים ברצון ה', שה' בוחר ומצוה על הקיום ועל אי הקיום, שהכיר בכך שכל החיים הם נס מאת ה', רק הוא העלה עולות. ורק הכרה של האדם בכך יצרה ריח ניחוח שכשה' הריחו אמר שלא יוסיף לקלל. לאדם שמכיר בהיותו שיך לה', כורת ה' ברית שעד כל ימי הארץ.

[18] לעתים קל יותר לאדם לקים בעצמו ארבע מיתות ב"ד מלקום ולצאת אל העולם ולהאבק יום יום לתקונו. אך אין צרך לעולם בגויות מתות של בעלי תשובה שקימו בעצמם ארבע מיתות, יש צרך לעולם באנשים שיקדישו את חייהם להיות נדבך בבנינו ולהביא תועלת, וזוהי התשובה האמתית. ורק במקרים מיוחדים מצאנו מי שצריך להקריב את עצמו. אך האדם צריך להיות מוכן הן לזה והן לזה כי הוא שיך לה'.

[19] המדרש בב"ר סה מדמה את שני שעירי יום הכפורים ליעקב ועשו, אך נראה יותר מתבקש לדמותם ליצחק וישמעאל. גרוש ישמעאל ועקדת יצחק אמורים בלשון קרובה מאד: ה' דבר אל אברהם. וישכם אברהם בבקר, כמעט מיתה, ויקרא מלאך אלהים אל... מן השמים ויאמר. פקיחת עינים או נשיאת עינים וראית ההצלה, הצלה והבטחה להיות לגוי. כיון שהאחד שֻלַּח למדבר והאחד הוקרב לה', מתבקשת ההשואה לשני שעירי יוה"כ. והבחירה בין יצחק וישמעאל היא היא הבחירה בין יעקב לעשו. ה' בוחר לו את העובד אותו. ה' בחר בכל אחד מהאבות על פני האחרים. כיון שכולנו עבדיו ה' בוחר את הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו.

[20] מצות ראיה רמוזה בפרשית העקדה. יצחק עולה אל ה' ע"מ שאלהים יראה לו השה לעולה. הוא עולה אל המקום שה' יאמר אליך, כלומר אל המקום אשר יבחר ה', והוא עולה להראות אל ה', שהרי הוא רק נראה, ואלהים ראה לו שה אחר. לכן יאמר היום בהר ה' יראה, על שם הפסוק אלהים יראה לו השה לעלה, קרא אברהם למקום ה' יראה, והיום יאמר בהר ה' יראה. המטרה היא להראות. לבא לפני ה' ולומר הריני לפניך.

אברהם עמד בנסיון. לכאורה אין עוד צרך בדבר ואפשר לחזור מיד לבאר שבע. אעפ"כ יצחק לא נראה ריקם. אנו באים אל ה' לומר הריני לפניך לעולה. איננו מקריבים את עצמנו בפעל, אך אנו מביאים עולה איש כמתנת ידו, כברכת ה' אשר נתן לך.

ומי עולה? כל זכורך. אל המקום אשר יבחר ה' יבאו רק אברהם ויצחק. התורה מדגישה זאת באמרה שאברהם השאיר את הנערים מרחוק עם החמור ורק "אני והנער נלכה עד כה ונשתחוה". נראה שלא בחנם הזכירה התורה שהנערים נשארו מרחוק עם החמור. תפקיד הפסוק הזה הוא לומר שע"י המעשה הזה נבדלים אברהם ויצחק מכל גויי הארץ. למה טרחה הפרשה לספר שאברהם לקח חמור ושני נערים? יתכן מאד שגם בארועים אחרים שאברהם נזכר בהם, הוא רכב על חמור או שלוו אותו נערים. אבל התורה מצאה לנכון לספר לנו את זה דוקא כאן. ללמד שרק אברהם ויצחק יכולים להתקרב אל מקום הקדש, הנערים נשארים מאחור עם החמור. (ומכאן מובן למה דרשו חז"ל מהפסוק הזה שהגויים הרי הם כחמורים, הם אינם יכולים להתקרב עם אברהם ויצחק אל השכינה). משעזבו אברהם ויצחק את הנערים, לא נזכר עוד החמור. נזכר איל, שהוא בהמה טהורה וקרב בשם יצחק.  ראית כל זכורך אל פני ה' היא האומרת שאנו שיכים לה' ונבדלים בכך מכל העולם. הנערים ישארו מרחוק, עם החמור.  הפסוק הזה בא ללמד שרק מי שבחר ה' הוא בא להראות במקום שבחר ה'. הנערים נשארים מאחרו עם החמור. לענין זה, הם דומים לחמור ודינם כדין החמור. שהרי תפקידו של הפסוק הזה הוא  ללמד שמי שה' בחר קרב אליו.

פרשת העקדה מבטאת בחירה. כאן יש רמז ראשון, ולמעשה יחיד בתורה, מהו המקום אשר יבחר ה'. המקום הזה לא נזכר בתורה, התורה משאירה אותו "המקום אשר יבחר ה'", ועוד: בדומה לפרשת לך לך, שנפתחת בצווי ללכת אל "הארץ אשר אראך", ארץ עלומה, שהדבר היחיד המאפין אותה הוא שהיא הארץ שאותה יראה ה', נפתחת פרשת העקדה ב"לך לך ... על אחד ההרים אשר אמר אליך". ייחודה של פרשת העקדה הוא בכך שה' אומר, ה' בוחר, ה' מצוה, ומה שה' בוחר הוא הקדוש, ואותו אנו צריכים לעשות. לכן, כשאומר אברהם ליצחק "אלהים יראה לו השה", ה' לא רק יבחר  באיל, הוא יבחר ביצחק, וזרעו של יצחק יראה לפניו באותו מקום לעולם.

פרשת העקדה באה ללמד על הבחירה. היא מלמדת שה' בוחר את המקום, את העובד, את תפקידו, ואת המעשה הנכון. אלהים יראה לו השה הינו ה' יבחר את הקרבן, וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו. ה' הוא הבעלים והוא יבחר מה נעשה והרי אנו קרבן לפניו, זוהי פרשת העקדה וזוהי מצות ראיה. גם אם בסופו של דבר אנו מקריבים איל, הרי אנו עצמנו עולים ונראים לפניו בעזרה. אנו באים לפני ה' ויעשה הוא כאשר יבחר. על זה יאמר היום בהר ה' יראה. זוהי מצות ראיה. וגם אם אין אנו שוחטים את עצמנו, לא נראה ריקם ונביא איל.

[21] גם במצות ראיה באים לידי בטוי היחיד והצבור. המצוה היא מצוה על כל יחיד. אך הלשון הוא לשון כלל. ה' מדבר אל העם כעם ואומר לו יראה כל זכורך. העליה אל המקום שלש פעמים בשנה היא עליה של יצחק, של העם כגוף אחד, ושל כל יחיד ויחיד. לעמוד לפני ה' בארץ המוריה ולהראות לפניו לקרבן. המצוה הזאת מבטאת את העובדה שעם ישראל הוא תמיד עומד בשלמותו לפני ה'. עם ישראל כעם. וכמו שעקדת יצחק היתה גם הקדשת היחיד לקרבן וגם הקדשת העם כלו, כן לדורות.

עוד אפשר לפרש שלשון "יראה כל זכורך" באה להזכיר את העקדה, כי לשון "זכורך" דומה ל"בנך יחידך", כלומר הזכרים שלך.

[22] ולכן הוקרב בסוף האיל, לקים את דברי אברהם שאלהים יראה לו השה.

[23] לעיל הערה יט הזכרנו שדומה פרשה זו לפרשת העקדה. אמנם, ברור למה ענה ה' לאברהם בהר המוריה, אך הגר אינה כמוהו וישמעאל אינו כיצחק. ואף הגר השליכה את ישמעאל והלכה לה. לכן מלמד המדרש מה שמלמד.

[24] פשוטה של המלה אמונה כאן היא שהיו ידיו אמונות, אך מסתבר שהתורה רומזת גם לאמונה בה' ויש כאן כפל משמעות. ומכאן למדו חכמים.

[25] מה יש במעשהו של עמלק, המביא לכך שיש צווי למחות את זכרו מתחת השמים? הלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו.גם אם נאמר שחטאו הגדול הוא שנאת ישראל, הלא היו שונאי ישראל רבים במשך הדורות. ועוד: הלא לא צריך להיות שונא ישראל גדול כדי להלחם בעם עמוס כלי כסף וכלי זהב שהולך במדבר בלי צבא. ובמיוחד אם במקרה המקצוע שלך הוא שודד דרכים ששודד את ההולכים במדבר. ואמנם נכון שאין ראוי לזנב את הנחשלים, אבל את מי יתקוף השודד? את החזקים?

אפשר לומר שהוא הוא חטאו של עמלק. אין לעולם צרך בעם שאינו עסוק בבנינו של עולם אלא נהנה מיגיעם של אחרים. ואולם, אין הדבר מסביר למה יש למחות את זרעם אחריהם בהניח ה' לנו מכל אויבינו. ולא מצאנו בשום מקום שיש להשמיד עמים המתפרנסים משוד.

לפי האמור בספר דברים למדים אנו שחטאו הוא שלא ירא אלהים. רק אין יראת אלהים בעם הזה. עם שיש בו אמונה ויראה מבין שיש לבנות את העולם ולא להתפרנס משוד נחשל שכל ענינו בכך שהוא נחשל. עם שאין בו אמונה סובר שאין סדר ואין חשבון ואין מנהיג לעולם, ויאכל החזק את החלש. כך הוא ודאי חשבונו של עם ממזר, בני תמנע הפילגש שחכמים מלמדים שבאו מטפה פסולה. עם שאסור היה לו להולד כלל. עם כזה, שכל קיומו בעברה, ילמד שאין מנהיג וכל שמצאה ידו כח יעשה בכחו כל אשר תמצא ידו לעשות בכחו, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה. הלא ממילא אין לו רשות להיות כאן. אכול כפי יכלתך. עמלק מוכן להלחם ולמות על כך שאין שום דבר שבשבילו כדאי להלחם ולמות. וכפי שנבאר במגלה יד. עמ' מג.

נמצא אפוא שחטאו של עמלק בכך שלא ירא אלהים. כנגדו יקום העם ירא האלהים וימחהו מתחת השמים.

האמונה בכך שאין אמונה גם היא אמונה היא. אמונה שבשמה יצא עם למלחמה. האמונה בכך שאין מנהיג ושליט לעולם וכל אשר יהיה בעולם תלוי בפור הוא הגורל, שבטבע חזק שורד ולכן יאכל החזק את החלש, שיד המקרה שולטת בעולם, גם היא אמונה. כדי להתגבר על האמונה בכך שאין אמונה, יוצאים ישראל למלחמה עם משה המרים את ידו. העם הזה לא לוחם כדי לשדוד. הוא לוחם כדי להמליך את המקרה ולא להכיר במלכות ה'. לכן המלחמה בו היא מלחמת מלוכה. יד על כס יה. שאול מאבד את המלוכה כשלא נלחם בעמלק, ובשעה שמת שאול היה דוד עסוק במלחמה בעמלק. גדולתו של ישראל תהיה כשירם מאגג מלכו. האגגי בא במקום שבו נשאלת השאלה מיהו המלך. (ראה דברינו במגלה יג: עמ' מב ובמגלה טו: עמ' מו ובמגלה טז הערה סו, וראה דברינו ביומא סט הערה כט). מלכות ה' היא במחית עמלק. וכשישראל מוחים את עמלק בהניח ה' להם, מבלי שיש סכנה ורק מפני שה' צוה, הם מלמדים בכך שה' הוא מלכם, והוא מלך העולם. הם אינם כפופים לגויים. ואם לא ילחמו בעמלק בהניח ה' להם ובהיותם מולכים, יזנבם עמלק בירכתי הגלות בהיותם נחשלים (לכן מבקשת אסתר להלחם בעמלק גם ביום שבו הגויים לא קבלו רשות להשמיד את ישראל). אי אפשר לברוח מההכרעה בשאלה מי מושל בעולם. כמו שנבאר במגלה יב. הערה מ-לט.

ואולם, אין די במה שהזכרנו. יחודו של עמלק הוא אשר עשה לישראל בדרך בצאתו ממצרים. המכיר את דברי ימי ישראל יודע שעמלק תוקף את ישראל לא רק בשל כספם וזהבם ולא רק בשל מאונם לכרוע ולהשתחוות ולכבד את עמלק. המן יודע שאם יכתוב להשמיד להרג ולאבד את ישראל, הרי המוני העמים יעשו זאת בשמחה. תמיד יבא שונא ישראל וילחם בישראל בלי סבה. וכפי שנבאר במגלה יד. עמ' מג.

יש שני עמים שנקראו ראשית הגויים. ישראל ועמלק. (ויש עוד מכנים משותפים ביניהם). זה מיצג את יראת אלהים, וזה מיצג את הכפירה בו. וכל העולם נע על הציר הזה ועל המאבק הזה. לכן עמלק תמיד ילחם בישראל וישראל תמיד ילחם בעמלק. דברי ימי העולם הם סִפורו של המאבק בין יראת אלהים לבין כפירת אלהים, ועלינו להלחם בכפירה. תמצית היותו של עמלק היא ולא ירא אלהים. (וכבר בלעם המברך את ישראל מקלל את עמלק שאחריתו עדי אבד. אִבוד עמלק הוא ברכת ישראל). ולכן הוא שונא את ישראל, המלמדים יראת אלהים. ולכן הוא מאמין בפור העִוֵּר, שהוא מאמין שלא אלהים שולט בו. וכמו שנבאר במגלה יג: עמ' מא. אנחנו מוחים את זכרו ע"י זכור לא תשכח, ואומרים שכל מה שיש בעולם הוא חלק מהתכנון האלהי, ואפילו זה שהגיע לעולם בצורה לא חוקית, זה שהגיע מחוץ לתכנון, והוא מיותר כאן, גם לו יש תפקיד בתכנון האלהי: תפקיד המיותר שלא אמור להיות כאן. זה שבא לעולם למרות שאסור היה לו לבא לעולם, כדי שאנו נוכל להלחם בכפירה וברע, ולא לשקוט על שמרינו, ולשלוט ולמשול בכל יצרינו, אפילו ביצר הרחמים. בנגוד לעמלק שמאמין שאדם צריך להשלט ע"י כל יצריו. המלחמה ברע היא חלק מהעולם. ללא מלחמה ברע אין עולם. אדם שאינו צריך להלחם אינו פועל. רעה המנוחה והשקט, שבהם אין האדם עושה דבר. דברים טובים רבים נבנים מהצרך להלחם ברע. לכן, ישראל צריכים להיות כל שעה ושעה במלחמה. עמלק הוא גִלוי לכך שכשישראל רפים הם מותקפים. כאשר יניח ידו וגבר עמלק. עלינו להיות תמיד במצב של "ירים משה ידו" ואז תהיינה ידיו אמונה. לכן חשובה הזכירה. גם כאשר אין עמלק, אסור לישראל להניח את ידו. הוא זוכר שהוא במלחמה. הוא צריך להיות כל הזמן במלחמה עם עמלק. בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך – צא הלחם בעמלק. העם שלחם בישראל בדרך בצאתו ממצרים, שבא וקִבל על עצמו את תפקיד הרע והכופר בדיוק כשה' חִלק את התפקידים בעולם. הוא הרע לדורות.

התורה מלמדת שהשכל ימשול. השכל יֵדע לנצל ולהשתמש בכל הרגשות, אך הוא ימשול בהם. לכן מלמדת התורה את האדם לומר לא לכל יצר ולכל רגש, כדי שיֵדע האדם למשול בהם ולא ימשלו הם בו. התורה מלמדת את האדם שהוא אינו מסור ביד יצריו ורגשותיו. כדי ללמד אותו את זה, די שהוא ילמד שמדי פעם הוא גובר עליהם. כל יצר וכל רגש יש בו תועלת. אבל כל יצר וכל רגש עלול להיות מסוכן אם אין בעליו מושל בו. לכן אנו לומדים מתי ומה לא לאכול, איזו אשה לא לקחת, מתי לשמוח ומתי להתעצב, את מי לאהוב ואת מי לשנוא. גם רגש הרחמים, כמו כל רגש אחר, יש בו תועלת אך יש בו גם סכנה אם אין האדם מושל בו. אדם צריך לשלוט גם ביצר הרחמים. אם אינו יודע לשלוט בו – הוא שבוי ביצרו. יצרו שולט בו, הוא ירחם על אכזרים, ואח"כ יתאכזר על רחמנים. מי שמסור ביד לבו, גם אם לרחמים בלבד, סופו שמתאכזר על הרחמנים. האדם חיב לדעת שהוא שולט ביצריו, ושהוא נאמן לאלהיו אפילו אם יאמר לו להרוג מעולל ועד יונק. לכן צריך מצוה אחת שתלמד את האדם לשלוט אפילו ביצר הזה. ולהודיע שיש לעולם מנהיג, בורא ומלך, שדברו גובר על הכל. לכן, אילו לא היה עמלק היה צריך ליצור אותו, וזה מה שעשה ה'. (ולכן כעת אין טעם לשאול למה להרגו. ובפרט שכלו יציר עברה ולא היה ראוי להברא).

וראה דברינו במגלה יג: הערה נד.

[26] פרשת חקת מזכירה את סוף פרשת בשלח בדברים רבים. בסוף ארבעים שנה שוב מתלוננים ישראל על הלחם ועל המים, שוב מכה משה בסלע במי מריבה, שוב נענשים ישראל על התלונות. ארבעים שנה הלכו ישראל במדבר, ועדין הם מתלוננים על יציאת מצרים, הם לא רוצים להיות עמו של ה'. הדור השני למד את הלכי הרוח של הדור הראשון, וממשיך להתלונן כאבותיו. משה מצֻוֶּה לחזור במדת מה על מופתי יציאת מצרים: לקחת את המטה מלפני ה', את אותו מטה שעשה את המופתים ביציאת מצרים ושהוכנס אל לפני העדות בפרשה הקודמת, ולהוציא מים. משה מצֻוֶּה לקדש את שם ה', אבל הוא לא עומד בכך. ישראל לא הבינו שה' עושה את הנִסים. הם עדין מאמינים בה' ע"י אמצעי, והם שרים שירה למשה ואהרן ולא לה'. בפעם השניה העם אומרים מלכתחילה שהם חטאו לא רק לה' אלא גם למשה. וה' אומר למשה לעשות שרף ולשים אותו על נס. יש כאן מופת שנעשה ללא מטה ובאופן שנותן חופש למשה. אין כאן מטה, אבל יש כאן שרף על נס מעל מחנה ישראל. שרפים עומדים ממעל לו. למשה נאמר לעשות שרף, לא נחש. גם לא נאמר לו ממה לעשות את הנחש. משה עשה נחש נחשת. הנחש הזה עומד בלב מחנה ישראל כדגל. אי אפשר להתעלם מהשרש נ.ח.ש. המופיע כאן. נחש נחשת שסופו להקרא נחֻשתן. כך בלק הולך ושוכר את בלעם. בלעם עומד ורואה מחנה שנ.ח.ש. תלוי מעליו כדגל. בלעם יודע לנחש. הוא אומר שאם הענין הוא נחשים ונִחושים הרי זה המקצוע שלי. הוא עתיד לגלות שה' לא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. הוא עוד יכיר בכך שלא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. הוא בא ומלמד את ישראל את הדבר שהיו אמורים ללמוד בפרשה. לה' יש רצון. נחש לא ממית ולא מחיה, אלא בזמן שישראל משעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים. כמובן שגם זה מחבר אותנו בחזרה לסוף פרשת בשלח. הדור המנצח הוא זה שבהנהגת יהושע חולש את עמלק ואת עמו לפי חרב. בכח החרב, אך רק כאשר המטה מורם כלפי מעלה על הגבעה. בלעם הוא הלומד ומלמד כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, אלא תרועת מלך בו. הוא מברך את ישראל שירם מאגג מלכו ותנשא מלכותו.

שתי פרשות בתורה עוסקות במאבק על הברכה, שתיהן נגמרות בארריך ארור ומברכיך ברוך (או בסדר ההפוך). יצחק שמברך את יעקב ולא את סבו של עמלק, ובלעם המברך את ישראל ומקלל את עמלק. גם הגמ' תולה את ארור המן בברוך מרדכי, אי אפשר לברכתו של זה בלי קללתו של זה, ואי אפשר לקללתו של זה בלי ברכתו של זה. או שירים ידו או שיניח ידו.

[27] אמנם אפשר לפרש שהמדרש לא יכול היה להתעלם מיצר העריות בגלל המקום הרב שהיצר הזה תופש בעולם המדרש והאגדה. אך יותר נראה שהמדרש מלמד כאן דבר נוסף על מהותו של יצר ומהותו של עולם.

[28] כך מוצאים אנו גם בספר איוב. איוב ורעיו מצפים שהעולם יהיה מקום כדי לבחון את האדם ולמחוא לו כפים. את כל הדיון ביניהם הם מנהלים כאילו השאלה היחידה בעולם היא מה יעשה האדם וכיצד יקבל את שכרו. אך העולם אינו מקום שנברא כדי לתת לאדם מחיאות כפים, אלא מקום שבו יש לאדם עבודה. אחרי שאיוב מקבל את מענהו הראשון של ה', ומקבל ומסכים ומבין שהוא לא מבין כל דבר בעולם, ושיש עוד חשבונות מלבד נתינת שכר לאדם הפרטי, ושהעולם אינו סובב סביב האדם הפרטי, אז מלמד אותו ה' במענה שני שיש בעולם גם שטן. מלך על כל בני שחץ. ושכנגדו צריכים אנו לקבל את מלכות ה' ולהיות חלק מצבא ה' כדי ללחום בשטן. באנו כדי לעבוד את ה' ולנצח את השטן, ולא כדי לקבל מחיאות כפים. ואם ילחם בו איוב – גם ה' יודה לו. יש בעולם כחות גדולים של בהמות ולוויתנים, ובכלל זה הבהמות והלוויתן שבתוך כל אחד מאתנו. אם נדע לקשרו בחכה ולאלפו יעשה דברים טובים. הם חלק מבניין העולם. יש לנו תפקיד בעולם, ואל לנו לחשוב שלא נבראו העולם והתפקיד אלא כדי לשלם לנו שכר.

[29] וכדי להבין זאת, נברר מהו בִטול יצר עבודה זרה. האמנם השתנה משהו בטבע האדם, או שהשתנה משהו בתרבות האנושית? הלא באותו זמן (ולמעשה עד היום) רוב העולם עוד עובד עבודה זרה. מי שהרג את יצר העבודה הזרה בימי זכריה, עוד עתיד להתקל בו כמה דורות מאוחר יותר בימי יון. יתכן שעבודת האלילים היונית היתה עטופה בהרבה פילוסופיה יונית, אבל היא היתה עבודה זרה לא פחות מזו של ימי בית ראשון.

זאת ועוד: בימי מתתיהו התִקון הושג ע"י מלך שאינו מבית דוד. לא היה עוד פִלוג בממלכה, אך היה מלך שאינו מבית דוד. שני הפירושים בסוגיא חזרו ונעורו.

מה אִבדנו בראשית ימי בית שני, והאם זכינו בו בחזרה בימי החנֻכה?

אנו מוצאים שבימי בית שני זלזלו ישראל בעבודת המקדש. מלאכי אומר: בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ:  מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא:  וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת:

ועוד אומר מלאכי: חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ:  אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת.

גם האמנה שנכרתה בראשית ימי הבית השני ושהזכרנו אותה לעיל, עסקה בכך, ומשמע שהיה בכך צֹרך.

וכל זה היה כאשר עוד היו נביאים. אבל מאוחר יותר בטלה גם הנבואה.

לפי זה נוכל להבין מהו בִטול יצר עבודה זרה. אפשר לומר שהשתנה טבע האדם. אבל הפירוש הזה דחוק. המדרש מתבסס על פסוק בזכריה שאומר שהאדם לחם ביצר העבודה הזרה והשמיד אותו. בכל העולם המשיכו לעבוד עבודה זרה. יותר מסתבר לומר שהיה כאן שִנוי תרבותי. (באופן כללי, כל היצרים הם במדה רבה מאד תלויי תרבות. כל יצר קים בטבע, אבל השאלה האם הוא יהיה גדול או קטן, חזק או חלש, תלויה בשאלה איך החברה בונה אותו ועד כמה היא הופכת אותו למרכזי).

מדוע הפסיקו ישראל לעבוד עבודה זרה? אי אפשר לומר שכלתה עבודה זרה מן העולם. נכון שישראל חיו תחת מלכות פרס, שלא כפתה עבודה על אף אומה. ולא לחצה על ישראל לעבוד את אלהיה. אבל יש להניח שהגוים אשר סביבותינו (שרבים מהם חיו בארץ) עבדו עבודה זרה.

יתכן מאד שדוקא ההשקפה הזאת של המלכות הפרסית היא שהפחיתה בצורה משמעותית הן את העבודה הזרה והן את עבודת המקדש. כאשר ההשקפה הממלכתית היא שכל אדם יעבוד איזה אלוה שירצה – משמעות הדבר היא שלא מאמינים בשום דבר. מי שבאמת מאמין באלהים לא יסבול את העובדה שמישהו כופר באלהים. מי שמתיר לכל אדם לעבוד את מי שירצה – לא באמת מאמין בשום אלוה. (גם אם הוא עצמו עובד אלוה לפעמים). מבחינתו האלהות היא דבר דמיוני ולא חשוב. על דברים חשובים אנשים לא מתפשרים.

כאשר זו השקפתה של המלכות, אין ספק שכל העמים מושפעים ממנה. מי יותר ומי פחות. כשם שבימי בית ראשון הושפעו ישראל מהעבודה הזרה של הגויים סביבותינו, וודאי של הגויים השליטים, והתפתו לעבוד עבודה זרה. הרי בימי המלכות הכופרת – היצר הוא להיות כגויים. כלומר: לא להתייחס ברצינות לאלהים. רמת האמונה יורדת פלאים.

כמובן שיש לכך יתרון גדול. אין עבודה זרה. אבל פלגא ברקיעא לא יהבי. במצב כזה גם עבודת המקדש נזנחת. מן הסתם יש כמה צדיקים שמחזיקים אותה, אבל רוב העם לא נותן בה את כחו ושעותיו. כפי שאנו רואים מדברי נביאי בית שני, שעם ישראל לא עובד במקדש כראוי. (אולי גם משום שעם ישראל שב מן הגולה שבה עבודת המקדש לא היתה חלק מחייו, אבל ודאי שגם העובדה שבתקופה ההיא לא העריכו את עבודת ה', גם היא עשתה את שלה).

המצוות שהעם מתרשל בהן הן השבת והעריות. כך הוא אצל ממלכה  חופשית ונהנתנית. אבל גם בעבודת המקדש התרשלו ישראל.

מבחינה זאת, בואה של מלכות יון היה טלטול חזק לעם ישראל הרדום. טלטול כואב. לפתע הגיעו לכאן אנשים שאִתגרו את האמונה הישראלית. לא רק שהם עבדו עבודה זרה, אלא שהיא היתה מלֻוה בקנאות גדולה, שהיונים התעקשו עליה. הפילוסופיה כבר החליפה אצל היונים את האלילות, אבל העבודה הזרה של האלילות היונית עוד חיה ובעטה מאד מאד. (ויתכן שהעובדה שהיתה להם גם פילוסופיה, חִזקה את הגאוה שלהם באלילות שלהם וחִזקה אותם לכפות אותה על כל העולם. מי שלא האמין בה נחשב בעיניהם שוטה שלא ראה את אור חכמתם).

כאשר עומד מולנו עם שנושא האמונה חשוב לו, אנו מתעוררים. העם שמולנו לא מאמין. הוא כופר גדול. הוא חושב הפוך מאתנו. אבל הנושא חשוב לו. להבדיל מהמלכות הפרסית שבה הנושא נחשב לנושא לא חשוב. כאשר עומד מולנו עם שמתעקש בקנאות על אמונתו, גם אנו נאלצים להתעורר מולו ולהתעקש על אמונתנו בקנאות.

התוצאה היתה שיבה אל המקדש ואל הטהרה בכחות מחודשים. המחיר היה כבד מאד וכואב מאד.

וגם אחרי ששבנו אל המקדש, היונים והמתיונים המשיכו לאתגר אותנו.

לא שבנו אל המצב שלפני בִטול יצר ע"ז. מצאנו את עצמנו מתמודדים עם משהו אחר לגמרי. ההתמודדות החדשה הזאת הולידה אצלנו משהו חדש.

ההבדל המרכזי הוא לא ההבדל בין מלכות יון לבין כנען האלילית. ההבדל המרכזי הוא מצבו של עם ישראל. כשהופיעה שוב העבודה הזרה בימי יון, עמד מולה עם ישראל שונה מזה שעמד מול העבודה הזרה בימי בית ראשון. כאן כבר עומד עם ישראל שעבר תהליך בתקופה הפרסית. התהליך המכונה בפי חז"ל בִטול יצר עבודה זרה. בעוד שבימי בית ראשון רבים פסחו על שתי הסעיפים, ומי שהתמודד מולם היו בעיקר הנביאים ומנהיגי העם, בימי יון נראה שהמציאות היתה אחרת. היתה מלחמת השקפות, שיצרה מלחמה בפעל, בין החשמונאים לבין המתיונים. בימי בית ראשון, היהודי הפשוט היה יכול להבין ולקבל את העובדה ששכנו עובד גם את הבעל במקביל להיותו יהודי ולעבודת ה'. היהודי של ימי החשמונאים לא יכול לקבל ולהבין תפישה כזאת, הוא יצא למלחמה נגד השכן הזה. גם העבודה הזרה שעמדה מולנו באותה תקופה היתה שונה מזו שהתמודדנו אִתה בימי בית ראשון. אולי מפני שהיוונים החזיקו פילוסופיה מפותחת, ואולי מטעם אחר, היה ברור שלא נלחמים על השאלה את מי יעבוד פלוני ואת מי יעבוד אלמוני, אלא על השאלה מהי האמת המוחלטת ומי מושל בעולם. המאבק הזה הוליד תורה רוחנית חדשה. חוץ מזה, כאמור לעיל, הוא גם חִזק את עבודת המקדש ואת עבודת ה'.

לפי מה שהעלינו כאן, אולי אפשר להסביר אחרת: מלכות יון אִתגרה את האמונה מכוון אחר. מלכות יון הגיעה לעולם שכבר הושפע ממלכות פרס. אלא שבנִגוד למלכות פרס שאצלה חוסר האמונה התיר חופש אמונה, אצל יון הדבר לבש צורה אחרת. הפילוסופיה כבר השתלטה, ולמרות זאת היונים היו קנאים לאליליהם. אולי מפני שגם הם קִבלו משהו מחוסר-האמונה הפרסי. מבחינתם, האלילות היא לא ממש אמונה, אלא תרבות וסמל. ולכן היה נראה להם שחשוב שכל העולם יאמץ דוקא את הסמלים המתקדמים שלהם. וזה מה שמשך גם את המתייוונים. ובשל אותה צורת חשיבה שגרמה לאנשי בית שני לחשוב שהיצר לא בא אלא כדי לתת שכר לאדם. צורת החשיבה הזאת רואה לנגד עיניה את החויה האנושית ולא את האמת האלהית הכלל-עולמית. לפי החשיבה הזאת, אין אמונה כללית עולמית והאדם לא נברא כדי לתקן את העולם במלכות שדי, אלא המטרה העִקרית היא התחושה של האדם. ואם כך – מה ההבדל בין עבודת ה' לעבודה זרה? אנו רצים והם רצים. וכאן בא לידי בטוי אִסור עבודה זרה. מה נאסר לעשות לעבודה הזרה? את המעשים שצריך לעשות לשם ה'. בדיוק אלה הם המעשים שאסור לעשות לעבודה זרה. איש התרבות היונית לא יכול להבין את זה. מה מפריע לך? למה שלא תקריב קרבן? הלא בדיוק זה מה שאתה עושה? מקריב קרבן. אז למה לא לזאוס? מה ההבדל? (ואולי משום כך הנביאים דִמו את העבודה הזרה לגִלוי עריות. הלא מה ההבדל בין מי שבא על אשתו למי שבא על אשת חברו? הרי שניהם עושים בדיוק את אותו מעשה). אלה היונים המטמאים, שלא יכולים להבין את ההבדל בין טמא לטהור, שהרי הוא לא נִכר לעין. וזה בדיוק הבשורה של התורה: לא מדובר כאן על חויה אנושית אלא על אמת אלהית כלל עולמית. העובד את ה' האמִתי קים מצוה, ואם עשה בדיוק את אותו מעשה לפסל – הרי זו עבודה זרה. המקריב לה' קים מצוה. המקריב לזאוס – עבודה זרה. זוהי אמונה, ואת זה לא יכולים להבין היוונים הפילוסופים-מיתולוגיסטים כאחד. אין מקום לומר אנו רצים והם רצים, ואין מקום לרצות להיות חלק מהתרבות העולמית, כי זו לא תרבות. זו אמונה.

וזה מה שמאפיין את גזרות אנטיוכוס ומנגד ואת מלחמת המכבים. זה כבר לא רק יצר. זוהי כבר מלחמה על המלכות בעולם. על האמת. לא רק על החויה של העובד. זו מלחמה על האמת בעולם. ובה אין פשרות. היוני והמתיון אולי מספרים לעצמם שהכל רק חויה של האדם, בכך הם רוצים להאמין, ואת האמונה הזאת הם רוצים לכפות על כל העולם, כי זו מלחמה על אמונה. ובמלחמה על אמונה אין פשרות. גם המכבים יצאו נגדם למלחמה על אמונה. השאלה היא לא מה יעשה האדם בחדרו, המלחמה היא על המקדש. על המלכת ה' בעולם.

בואה של מלכות יון הכריחה אותנו לצאת ולהמליך את ה' על העולם. לזכור שלהיות יהודי זה לא מה שיעשה האדם הפרטי בארבע אמותיו, יהדות זאת אומרת לצאת למלחמה ולהמליך את ה' על העולם. וזה מה שבא המדרש ללמד. טועה החושב שהתורה לא נתנה אלא לאדם הפרטי כדי לתת לו שכר. טועה הסובר שכל העולם לא נברא אלא לשמש את האדם הפרטי. האדם הפרטי והעמים הם חלק ממה שיש בעולם ונועדו לשמש את ה' ולהמליכו.

[30] ולכן על דרך הפשט אפשר לפרש שאכן היו לישראל במצרים דגים וקשואים בחנם.

[31] הכתוב משבח את המן שהוא כטעמים טובים. ולכן גם את הסתירה בין שבחו וטעמו שבפרשת בשלח לשבחו וטעמו שבפרשת בהעלתך, יש לבאר לשבח. שהרי לא בא הכתוב בשתי הפרשות אלא לשבח את המן. לכן בארו חכמים שכל אדם טעם בו את מה שהוא שבח עבורו. אמנם, יש עוד הבדל גדול בין פרשת בשלח לבין פרשת בהעלתך, בפרשת בשלח משמע שהמן נאסף מן המדבר כשהוא מוכן לאכילה, אבל בפרשת בהעלתך משמע שהוא עוד טעון טחינה ובשול. ואפשר שכשהתרחקו ישראל מהר סיני וקרבו לארץ היה עליהם לעסוק בחיי המעשה, ולאחר בשול המן שוב לא היה כצפיחית בדבש אלא כלשד השמן. וחכמים דרשו שגם הדבר הזה תלוי במעשי האדם ובצדקתו ורשעו. כיתר המדרשים כאן וכמו שבארנו.

[32].                     נחלקו התנאים בשאלה האם הסכות שבהן הושיב ה' את ישראל היו סכת או ענני כבוד. לכאורה, אלה שני פירושים מנוגדים זה לזה. האם אנו מציינים את חסדי ה' ונסיו, או שאנו לומדים על דוקא על גדולתם של אבותינו שהלכו אחרי ה' למדבר (כדי שנלמד מדרכם ונלך אף אנו אחרי ה'), אבל הלכנו למקום מדבר וציה ולא למקום עננים.

ואעפ"כ יש לומר ששני פירושים אלה אינם פירושים מנוגדים אלא פירושים המשלימים זה את זה. חג הסכות הוא חג שבו אנו מבטאים את שיכותנו המלאה לה'. אנו לנים בצלו, וזוכרים את ימי הליכתנו אחריו במדבר. על דרך זו יש לבאר את הקשר בין פירוש ר"א לפירוש ר"ע למצות סכה. אם אנו נכונים ללכת אחרי ה' במדבר כי הוא אבינו מלכנו ואדוננו ואנו חלק ממנו, הוא פורש את סכת שלומו עלינו. בחג הסכות אנו שבים וחשים את ימי המדבר ויודעים שימי המדבר לא תמו, הליכתנו אחרי ה' נמשכת גם בארץ. ארץ ישראל היא ארץ הרים ובקעות שלא כארץ מצרים. גם כאן אנו חיים מדגן שמים כבמדבר. (וראה רשב"ם ויקרא כג מג, שאומר שהישיבה בסוכות באה להזכיר את הישיבה במדבר בצל ה'. והוא מפרש ע"פ מ"ד סוכות ממש שטעם הדבר לבלתי רום לבבנו, ולמ"ד סוכת ענני כבוד יש לפרש שהוא בא להזכיר את מעלת המדבר שאנו לנים בצל שדי ועננו עלינו. ויש לומר דלא פליגי, ומשמעות החג כוללת את שניהם: אנו חיים בצל שדי כבמדבר הן כי חוסים אנו בצלו וחיים משלחנו והן כי ארצנו שלו, וכפי שבארנו לעיל). בחג הסכות אנו אוספים את התבואה וזוכרים מי הוריד לנו מן זה מן השמים ושמחים כי ברכנו ה' אלהינו, והוא הזמן שבו אנו נדונים על המן לשנה הבאה. זה טיבה של א"י. והנביאים מתנבאים עליה שלעתיד לבא יצאו המים מתחת מפתן הבית כמי צור חורב שהשקו את כל המדבר. החג שבו אנו יושבים לפני ה' בביתו ובארצו, הוא הזמן לזכור שבטובו אנו חיים ואין לנו לומר כחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה. ואם יבקש לו האדם לשבת בביתו תחת גפנו ותחת תאנתו ולהעשיר ולהגדיל חילו ולחשוב שהכל יעמוד לעולם ימצא שהכל הבל ובטל ואין יתרון. אבל אם יתן אל לבו שהאלהים הוא כל האדם, הרי יש לו יתרון.

[33] כבר המשנה מלמדת על הקשר בין חמש עשרה המעלות לבין חמשה עשר שירי המעלות. אבל המדרש מוסיף ומלמד על מעשי שירי המעלות והעלאתם את המים, והוא מלמד שכדי שיעלה התהום יש לשיר חמשה עשר שירי מעלות. אבל כדי שירד התהום שעלה מכריית השיתין, צריך לכתוב את שם ה' על חרש. הנוגע בשיתין שבתוך העזרה אין די לו באמירת שירי מעלות. אבל מחוץ לעזרה ישראל שרים לה' ועולים ויורדים מעלה אחר מעלה.

שמחת בית השואבה נעשית מחוץ לעזרה, והיא אפילו לא שמחה לכבוד קיום מצות נסוך המים. היא שמחה לכבוד השאיבה. שאינה מעכבת. (והיא נדרשת מן הפסוק ממעיני הישועה. בקשת הישועה היא ענינו של חג הסכות). וגם הנסוך עצמו, הוא נסך נוסף של התמיד. הוא לא חלק ממוספי חג הסכות. התמיד של חג הסכות הוא הנבדל מתמידי כל השנה כֻלה.

מן העזרה אפשר לרדת את אשר מתחת לעזרה. יש שיתין מתחת לעזרה. אפשר גם לצאת מן העזרה ולרדת או לעלות במעלות.

חג הסכות מקשר את כל אשר נעשה בכל הארץ אל המקדש. כל השנה אנו זקוקים למים. שירדו אבל שלא ירדו יותר מדי. שירדו בזמנם ושלא ירדו שלא בזמנם. העולם צריך את המים והם יכולים גם לסכן את העולם. כדי שיהיו מים יכולים אנו לעמוד מחוץ לעזרה ולעלות ולרדת ולומר שירי מעלות לפני ה'. לעלות מעלה, לרדת מעלה, ולשאוב מים בששון ממעייני הישועה. ולהתפלל לישועת ה'. לומר הושיעה נא, ולצפות לישועה. כך הוא מחוץ לעזרה. פעמים עולים מעלה, פעמים יורדים. ואומרים שיר מעלות לפני ה'. אבל הכורה בעזרה עצמה, ביקבו של ה', שם אין די לו בשירה לפני ה'. צריך הוא לעשות מעשה.

אבל שמחתו הגדולה של חג הסכות היא שמחת התמיד. היא שמחת השאיבה הנעשית מחוץ לעזרה. היא שמחת המים שנותן לנו ה' בכל הארץ כֻלה. אנו חוגגים את עצם השאיבה ולא את נסוכם בקדושה. העליה אל ה' היא עליה עם הברכה שברכנו ה' בארץ כל השנה והתפִלה שיברכנו בארץ כל השנה כֻלה. על הגשמים אנו מתפללים ולא כותבים שם על חרש, אלא מתפללים וזועקים. שם אנחנו מזכירים את מעלותנו ומורדותנו, את חטאי אבותינו ואת עינינו ליה.

בעזרה חופפים עלינו ענני הכבוד יומם. בעזרת נשים לילה אנו יושבים בסכות מעשה ידי אדם.

[34] כמו שבארנו ביומא סט: הערה כט.

[35] ולפי דברי המשנה, כשנבנה המקדש בירושלים עבר גם החג הזה לירושלים. שהרי המשנה מזכירה את בנות ירושלים. והדבר דומה לחלק מהמעשים שנזכרו כאן בגמ', שהרי התחברו כאן שילו וירושלים, והתחבר אפרים עם יהודה.

[36] אמנם, הלשון האמורה באמצע הפרשיה היא "כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן". ואעפ"כ דרשו את הפסוק האמור בראש הפרשיה "אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה", ממנו משמע שרק הנשבעים נאסרו, ורק הנותן את בתו.

[37] אולי למדו זאת מכך שהאגרות ששלח אחשורוש צוו שבכל בית ידברו בלשון עמו של האיש. משמע שושתי דברה בלשון אחרת, ולא בלשונו של אחשורוש. ואם הוא לוקח אותה ובסופו של דבר ידברו בבית אחשורוש בלשונה של ושתי, הרי שהיא לקחה אותו והיא מושלת בו.

[38] אפשר ששרש הדבר הוא שגלות בבל הוזכרה במגלה במפורש. ומסתבר שלא בחנם. כל ארועי המגלה באים ללמד על הנהגת עם ישראל בשעה שהוא בגולה. מצד אחד: ללמד שגם בגולה עם ישראל הוא עם, וה' זוכר אותם. אך מצד שני: ללמד כמה רע פורם של ישראל בגולה. לכן הוזכרה במפורש גלות בבל, וגם הוזכר מצבם של היהודים בגולה. נמצא אפוא ששרש הרע במגלה הוא בבל.

השמדת ושתי כהשמדת בבל נמצאת גם בפתיחתו של רשב"נ שדרש את הפסוק תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַה' לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת: הדבר ודאי קרה גם במגלה, ולכן ראוי הוא פסוק זה לפתוח בו את הדרשה על אסתר. ואולם, אם מרדכי קם תחת המן, מדוע לא אמר שאסתר קמה תחת זרש? אין זאת אלא משום שהוא סובר שושתי היא הרשעה, בהיותה בת בבל.

[39] אין אונס ויש חופש, אבל החופש הזה יאכף ביד חזקה. הוא הופך לעקרון שעליו יוצאים למלחמה.

[40] וכלשון המדרש באסתר רבה: "לעשות כרצון איש ואיש, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני איני יוצא מידי בריותי ואתה מבקש לעשות כרצון איש ואיש, בנוהג שבעולם שני בני אדם מבקשים לישא אשה אחת יכולה היא להנשא לשניהם אלא או לזה או לזה, וכן שתי ספינות שהיו עולות בלימן, אחת מבקשת רוח צפונית ואחת מבקשת רוח דרומית יכולה היא הרוח אחת להנהיג את שתיהן כאחת אלא או לזו או לזו, למחר שני בני אדם באים לפניך בדין איש יהודי ואיש צר ואויב יכול אתה לצאת ידי שניהם אלא שאתה מרומם לזה וצולב לזה". האמונה בכך שאין אמונה (וכפי שבארנו בר"ה כט. הערה כה) היא אמונה בלתי אפשרית שתגרום ליציאה למלחמה על אי האמונה. צריך להכריע בשאלה מי המלך.

[41] שאותם מצֻוֶּה מלך ישראל שלא לרבות כדי שלא ירום לבבו, ולבב אחשורוש רם.

[42] בפסוק הזה רמוז בצורה מאד ברורה שהכונה למלכו של עולם.

קשה לתת כלל ברור בשאלה מתי נאמר "המלך" ומתי נאמר "המלך אחשורוש". ואולם, ברוב המגלה (אם נתייחס רק ללשון כותב המגלה, רוח הקדש, ולא לצטוטים של דברי אנשים), בדרך כלל בכל עניין יכתב תחילה "המלך אחשורוש", ורק אחרי שנכתב כך תחילה, אפשר אח"כ לקצר ולומר "המלך" סתם. שהרי הכונה לאותו מלך שהוזכר לעיל. כאן אין הדבר כן. יתר על כן, משמע שמכאן ואילך לא נאמר "המלך" סתם אלא המלך אחשורוש, מלבד "גדלו המלך" שגם הוא יכול להתפרש כמלכו של עולם. גם "נדדה שנת המלך" הוא פתיחה של נושא, ונאמר בו "המלך" סתם מבלי שנאמר לפני כן "המלך אחשורוש", ולכן דרשו חכמים כפי שדרשו. ועוד: בהמשך נאמר "המלך אחשורוש", משמע שיש המלך ויש המלך אחשורוש. (מקום נוסף שבו נאמר "המלך" מבלי שנאמר לפני כן באותו עניין "המלך אחשורוש" הוא "ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך". אפשר שגם שם יש רמז ששוב צמה ודברה לפני ה'. אבל שם דרשו חכמים להפך, בגלל "ותפל לפני רגליו").

[43] במגלת אסתר יש לנשים תפקיד מרכזי. אסתר היא הנכנסת אל המלך ומצילה את עם ישראל. זרש היא היועצת להמן לעשות עץ, ומכירה בכך שאם מזרע היהודים מרדכי – נפל תפל לפניו. וכל מעשה המגלה התחיל בגלל ושתי.

מציאותה של האשה במגלה היא עגומה מאד. אסתר הגיעה לאן שהגיעה בגלל תעשיית נשים עצובה מאד, ובגלל עליבות מצב היהודי בגולה, והשפעתה על אחשורוש נובעת אף היא מסבות מאד עצובות. ולכאורה, האשה היחידה במגלה העומדת על כבודה, היא ושתי.

ושתי הוזמנה למשתה כדי להראות לאנשים את יפיה וכדי שבעלה יתכבד בה. וכפי שבארנו, אשה שמעמידים אותה לפני גברים כדי שהכל יראו את יפיה, גם אם היא לבושה הרי היא כערומה. לכן מובן למה מאנה ושתי. (אמנם נכון שמוצאים אנו נשים רבות שמרגישות שהן מתכבדות בכך שהאנשים מכירים ביפין, ואף מקנאים בבעליהן בשל כך. ואם אין האשה צנועה וצדיקה כך היא תנהג. נשים רבות חפצות שיעריכו את יפין, אע"פ שמצד האמת גנאי הוא. וקשה להאמין שדוקא הגויה הזאת תהיה צדיקה בדבר זה). והדבר מוסבר לפי מה שנבאר להלן הערה מד.

ואולי טעם הדבר הוא שאי אפשר שתהיה ושתי טובה מאסתר, הנופלת לפני רגליו (גם את זה דורשים חז"ל כדבר אישות, וגם אם בפשט זה לא כך, הרעיון הוא פשטי: היא עושה את עצמה עפר לרגלי אחשורוש. אמנם למען מטרה חשובה, אך המגלה מציגה את המצב העגום שבו המטרה החשובה מושגת ע"י השפלת אשה יהודיה כלפי הגוי). שלא לדבר על כך שהיא אינה מתנגדת לכל לקיחתה אל המלך (אולי כי היא יודעת שאין טעם ואין לה יכולת להתנגד). אסתר העלובה שהובאה אל המלך בשל שפלות מצב היהודי בגולה, ובשל מפעל הנשים של אחשורוש.

התורה מלמדת שמלך שמרבה נשים נשיו יכולות להטות את לבבו. מרדכי מלמד את אסתר שאשה טובה יכולה להטות את לב המלך לטובה. ואעפ"כ, כאשר הטוב מושג באמצעות היותה של האשה אשה, כמו במגלה, עלוב הדבר.

כמעט בכל המקרים שבהם מדובר בתנ"ך על יפת תאר או יפת מראה (או יפה תאר ויפה מראה) זה מוביל לדבר רע. אברם מגלה ששרי אשה יפת מראה כאשר מתקרבים למצרים ויש חשש מפני היופי שיהיה לרועץ. אצל רחל יופי המראה משך את יעקב אליה, והביא לצער ומריבה, ולדורות בחר ה' בלאה ובניה על פני רחל, למרות העדפת יעקב. גם אצל יוסף, היותו יפה תאר ויפה מראה היתה לו לרועץ. אין מה לומר שאשת יפת התאר הנשבית במלחמה היא דבר שלילי. גם תמר בת אבשלום היתה יפת מראה, וגם אביגיל. אולי אפשר להוסיף שגם הפרות יפות התאר שראה פרעה בחלומו, היו פתיחה לרעב גדול ולירידת ישראל למצרים. כאשר היופי החיצוני ממלא תפקיד – הוא לא לטובה. חז"ל הסיטו את תשומת לבנו מיפיה החיצוני של אסתר, וכתבו שלא היופי החיצוני משך את אחשורוש אלא דוקא היופי הפנימי.

לפי חז"ל אחשורוש דן את ושתי למיתה. אין לזה זכר בפשט. בפשט העונש הוא רק שלא תבוא עוד אל המלך. אפשר לומר שזה מאסר עולם בארמון, אבל ממילא גם לפני כן היא היתה בתנאים של מאסר עולם. למעשה יש כאן שיפור בתנאים. עד אותו יום היא היתה במאסר עולם הכולל גם יחסי אישות בכפיה.

[44] אמנם, אפשר שהדבר אפשרי אם כל תכלית נשיאתה של ושתי ע"י אחשורוש היתה השפלת בבל הכבושה תחת פרס, והצגת אחשורוש וממלכתו כגבור אשר הכניע את ראשית ממלכתו בבל וכבשה תחתיו. ולכן הוא מבקש להראותה לעיני העמים ולהתכבד בה. הדבר מסביר את דברי המדרש על מה ששלחה ושתי לאחשורוש כשמאנה לבוא, ואת לשון המדרש "כלי שאני משתמש בו", ומדוע מאנה לבוא. ומדוע היה הדבר לשיח בפני החכמים יודעי העתים. ומשום כך גם דרשו חכמים שושתי היתה רשעה, ושלא מפני צניעותה מאנה לבא. שהרי אם ושתי מבית המלוכה של בבל היתה, הרי שהיתה מהעם שהחריב את המקדש והגלה את ישראל. אמנם, אילו כך היה הדבר היה המלך מצוה על הסריסים להביאה בכח. הלא איש לא מצפה שיצוו להביאה ערומה ולא תמאן. (אא"כ כה נשאו לבו ויינו על בבל הכבושה עד שסבר שתהיה כה כנועה עד שתעשה כן וקצף כשראה שאין הדבר כן), מתוך שהמלך כעס על המלכה ולא על הסריסים משמע שהמלך רצה להראות שהיא עושה את דברו, ושהיא המלכה המכבדת את המלך. (אמנם מלשון האגרות להיות כל איש שרר בביתו, ומלשון ממוכן על כל העמים וכל השרים, משמע שחטאה של ושתי הוא לא חטא מדיני. אבל אפשר שאמר זאת דוקא משום שרצה לומר שכעת אינה אלא אשתו).

[45] ואפשר שמשום כך מאנה לבוא. ושתי הבינה היטב שהיא נקראת להתיצב לפני קהל של גברים רעבים כדי שגופה ישמש קישוט לאחשורוש. פלא שהיא מאנה? אמנם, אפשר שלא באה משום שהיתה עסוקה עם הנשים, שאל"כ למה סִפרה לנו המגלה שהיא עשתה משתה נשים. אמנם, אפשר שהמגלה ספרה זאת כדי להסביר את החשש של ממוכן שכל הנשים תשמענה. (ולפי המדרש שממוכן זה המן – בסופו של דבר הוא נפל משום ששמע לקול אשתו ועשה עץ).

[46] אמנם יש לשאול איזו מדה כנגד מדה יש כאן, הלא לא באה. אמנם, המדרש דורש את המלים נגזר עליה, אמנם לא נעשתה הגזרה אך אכן נגזרה, ואולם יש לשאול מה בכך שנגזר עליה כך אם לא נעשתה הגזרה.

[47] ואפשר שדרשו את המלים בכתר מלכות, כלומר שתבוא רק בכתר מלכות. ולפי דברינו לעיל בהערה מד מובן הדבר. כאשר מביאים את בת מלך בבל כשכתר מלכות לראשה והיא ערומה הרי זאת השפלת בבל הכבושה. ואולי מכאן למדו שהיא בת מלך בבל. ועוד אפשר, שכיון שמגלת אסתר מלאה בטויים המזכירים את מעשה יוסף, כמו שנבאר להלן מגלה יג: עמ' מ, הרי המלה "ותמאן" כאן באה ללמוד ממאונו של יוסף. ומכאן למדו מה שלמדו. (אח"כ נתן אחשורוש כתר מלכות גם בראש אסתר, אך שם לא נאמר שבאה בכתר מלכות).

ועוד אפשר שדרשו כך מהלשון "להביא את ושתי המלכה לפני המלך". לא נאמר להביא את ושתי למשתה, אלא להביא את ושתי לפני המלך. כאשר מביאים אשה לפני איש, מן הסתם מביאים אותה לביאה.

[48] מלבד הזכרות הפסוקים שהזכרנו בדפים אלה, המן מצוה להרוג את ישראל טף ונשים ביום אחד ושללם לבז. ברור שהפסוק הזה בא להזכיר את צווי שמואל לשאול בהריגת עמלק. ואולם, כאן מודגש שהצווי היה ושללם לבז, אך בפעל, שלא כמלחמת עמלק, בבזה לא שלחו את ידם. (ועוד כדי להזכיר את מלחמת עמלק: המן נקרא אגגי, והפסוק: "וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה" בא להזכיר את הפסוק: "קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ". "כל אשר קרהו" בא להזכיר את "אשר קרך בדרך". וכמובן המן האגגי מול בן קיש איש ימיני. "ונכתב בספר" בא להזכיר את הפסוק כתב זאת זכרון בספר. "ונוח בארבעה עשר" כנגד "בהניח ה' אלהיך לך". כאשר אין גוי שקבל רשות להרוג את היהודים, ונוח, יוצאים יהודי שושן למחות את עמלק).

כבר אמרו רבים לפני שיש הקבלות רבות בין מעשה יוסף במצרים למעשה אסתר. המלך העושה משתה לכל עבדיו (שם ביום השלישי וכאן בשנת שלש), שני הסריסים החוטאים למלך (וגם שם אחד מהם נתלה על עץ, ונזכר שם השרש ק.צ.ף. בהקשר זה), אחר הדברים האלה אחר הדברים האלה ויהי ביום השלישי, הסריס המזכיר לפני המלך, המלך הקורא בלילה, תליות רבות, כאשר שכלתי שכלתי, וכנגדו – כאשר אבדתי אבדתי, מיעצים למלך שיפקד פקידים על הארץ ויקבצו, ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה, האיש המחליף בגדים ובא אל המלך, ויתאפק, האיש המתמנה למשנה למלך ומרכיבים אותו וקוראים לפניו, בגדי הפאר שזוכה בהם יוסף ומרדכי, כי כן ימלאו ימי[48], ויהי כדַבּר יום יום ולא שמע, פן אראה ברע אשר ימצא את, ועוד רבים. הגלות היא גלות והירידה לגלות היא אותה ירידה. ההכרה בישראל כעם אע"פ שהם בגלות היא אותה הכרה. אלא שממצרים נגאלו ישראל ויצאו, ואילו במגלה - אכתי עבדי אחשורוש אנן. המגלה באה להזכיר את ירידת ישראל למצרים, את ישראל שבגלות, שהמלך אולי נותן להם את טבעתו, אבל הם נאחזים בגלותם ומשתעבדים למלך.

אבל כמובן שישנן עוד הקבלות למעשה יוסף: שר האופים ראה כי טוב פתר, ולכן בא אל יוסף ובקש פתרון. יוסף משיב לו באותה לשון שהשיב לשר המשקים: בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך. סופו שהוא תלוי. גם המן, המלך גִדלו ונִשאו מעל כל השרים, ולבסוף נשא את ראשו מעל כלם, בגבה חמשים אמה, ותלה אותו על עץ. הוא סבר שלמי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממנו, ולכן טוב היה בלבו, והמלך תלאו. הכתוב לועג גם לו וגם אצל לשר האופים, בהראותו את נפילתם המצחיקה.

גם אסתר יראה לבא אל המלך כשם ששר המשקים ירא ללכת אל המלך לבקש על יוסף.

היציאה מהמצב הזה מזכירה פסוקים ביציאת מצרים, האיש מרדכי הולך וגדול מזכיר את הפסוקים האמורים אצל משה. אבל יציאת מצרים תופשת מקום קטן מאד במגלה, עקר המגלה הוא שעבוד מצרים.

המן אומר על ישראל "וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם". ומה עשו ישראל? נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם! ואת זה הם חגגו. את המנוחה. פורים הוא "כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם". לא חוגגים את יום הנס או יום המלחמה, אלא את יום המנוחה. המנוחה מאויביהם.

כותב המגלה מבקש להזכיר את הפסוק "והָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".

גם כאן מוזכרת מנוחה מאויביהם של ישראל.

בזמן המגלה ישראל נמצאים במצב ההפוך מ"והָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ". ישראל בגולה. ושם עמלק מזנב.

אבל כאשר ירים משה ידו – וגבר ישראל.

[49] המגלה מציגה את תעשיית הנשים של אחשורוש. מקורה של תעשיית הנשים הזאת היא נערי המלך משרתיו. במקומות אחרים במגלה המלך מתייעץ עם שריו או שהוא מוקף בסריסיו. אבל כאן אנו מוצאים מעמד אחר: משרתים שאינם סריסים. רק הם יכולים להבין את לב המלך ולהציע לו הצעה שלא יוכל לסרב לה: אתה עתה תעשה מלוכה על מהדו ועד כוש? נצל זאת. קבל כל לילה אשה חדשה.

השרים לא היו מעזים להציע הצעה כזאת למלך המכובד. מצד שני, גם הסריסים לא מבינים את העצמה הטמונה בהצעה הזאת. אבל מי הם המשרתים? יש להניח שהם גברים צעירים שאינם מסוגלים להוציא מפיהם משפט שלם בלי מלה גסה אחת לפחות. הם יודעים היטב מה רוצה המלך ואינו מעז לבטא. המשרתים מבינים שאת מה שכל משרת אומר כל היום בקול, המלך חושב בשקט. תן לו אפשרות לעשות זאת בצורה שתחשב בעיני הבריות כמכובדת ולא כבזויה. הם יודעים היטב שכל מה שהמלך צריך כעת הוא דרך לחיות חיי הוללות ולהשאר מכובד. הם מראים לו את הדרך.

המלך והמשרתים קורצו בדיוק מאותו חומר. קצת נשים וקצת יין יכולים להמיס את החומר הזה. אחד מגושי החומר הזה למד איך יושבים על כסא מכובד. זה לא הפך אותו למישהו אחר.

וכך מתחיל מפעל הנשים הגדול של המלך. זהו מפעל ממלכתי לכל דבר, שנעשה ע"י פקידים ממלכתיים להאדרת כבוד הממלכה. נמצאה הדרך שבה יוכל המלך להיות גם מלך וגם הולל כאחד המשרתים: ההוללות תהיה ממלכתית רשמית. כל אשה תובא אל המלך ע"י פקיד ממונה, שמן הסתם גם מילא את כל הטפסים בשלשה העתקים. מפעל ממלכתי משובח. (כמו גֵרושה של ושתי. גם שם, הגלולות להרגעת המצפון שסיפק ממוכן, אפשרו לתרגם את התפרצויות הזעם של אחשורוש לצורך ממלכתי מכובד).

[50] וגם הפסוק "עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו" בא בודאי להזכיר את הפסוק "עודנה מדברת עם המלך ונתן הנביא בא".

[51] לעניינים רבים המגלה מעמידה את מרדכי כנגד שאול. בני קיש אנשי ימיני. אבל בעוד שעל שאול נאמר מי שלח ידו במשיח ה' ונקה. על המן נאמר ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו. משם ואילך רווח במגלה הבטוי שליחת יד. (שמוזכר עוד לפני כן, בהקשר שליחת יד במלך, וגם זה מזכיר את הפסוק על שאול).

[52] המגילה שעניינה מצבו העלוב של היהודי בגלות מסתירה את סגולותיה של אסתר וחז"ל מבקשים לגלות אותן ולכן מסיטים את תשומת ליבנו מיופיה החיצוני של אסתר אל יופיה הפנימי, ואומרים שאסתר היתה ירקרוקת, אלא שהיה חוט של חסד משוך על פניה. חז"ל מתבססים על המלה חסד האמורה באסתר ולא בשאר הנשים. גם כאן יש מן הפשט. יש חן מיוחד באשה שכל מראה אומר מדות נאצלות. אחשורוש אוסף אליו בלילה את "כל נערה בתולה טובת מראה". אבל כדי לעורר תחושה מכובדת בקרב ההמונים, הוא צריך שביום תעמוד לידו אשה אחרת לגמרי. אשה המשדרת צניעות והוד. אם אשה שכל מראה הוא של הוד וכבוד וצניעות עומדת ליד איש (למרות שהכל יודעים שהיא נלקחה בכח) גם האיש נוטל מכבודה ומהדרה.

[53] כשאומרת המגלה "כי כן ימלאו ימי מרוקיהן", כונתה להזכיר את הפסוק "כי כן ימלאו ימי החנטים", ולהביע דעה על הבאת הבתולות למלך. שהן חשובות כמתות שם, ונקברות לעולם בבית שעשגז, אלא שחונטים את גופן בבשמים כדי שאפשר יהיה להשתמש בגוף ולשמרו.

[54] התפישה האומרת שאין מנהיג לבירה ואין חוק והכל מקרי והכל תלוי בפור הוא הגורל – גם היא אמונה. התפישה האומרת שבטבע החזק שורד ולכן החזק יאכל את החלש – גם היא אמונה וערך, אם כי שליליים. לא במקרה גם בדורות האחרונים גדולי שונאי ורוצחי ישראל הם אלה שהטיפו שהמקריות שולטת בעולם ואין מנהיג לבירה, ואין לעמים החזקים אלא לנצל את כחם. מי שראה את היד הגדולה והתעקש לומר שמקרה היה לנו – מלחמה לה' בו מדר דר.

את הדבר הזה באה מלחמת עמלק ללמד. לראשונה נלחמים ישראל בדרך הטבע, בחרבו של יהושע. אתם תלחמו לכם וה' יחריש. אבל כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. המבחן של ישראל במלחמה בעמלק הוא ללמד שגם כאשר הם לוחמים בדרך הטבע – נס הוא. להכיר את היד הגדולה של ה' בכל מקום.

זה לא קל. ידי משה כבדים. מבחן האמונה לא קל ולא בקלות יהיו ידיו אמונה.

את האמונה במקריות עלינו להשמיד. עם שכל מהותו היא שאין מנהיג לבירה ולכן זכותם לאכול את החלשים – מלחמה לה' בו מדר דר.

ולא במקרה העם הזה הוא עם של ממזרים. בני הפילגש שחז"ל אומרים שנולדה מביאה פסולה. שוהים בלתי חוקיים בעולם שכל הוויתם באיסור ובעברה ובפריעת חוק, אך טבעי שהם מאמינים שאין חוק ואין דין ואין דין וכל דאלים גבר וכל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה. את התפישה הזאת יש לבער מתחת השמים.

נבאר את דברינו: דין הממזר הוא דין שקל מאד להבין אותו, בשני תנאים (שכפי שנראה להלן שני תנאים אלה הם הִפוכו של עמלק): א. שנכיר בכך שה' הוא בורא העולם ובעליו. ב. שנזיז הצידה את כל הרצונות והצרכים והיצרים האישיים והרצונות וה"לא-נעים", ונחשב את החשבון הפשוט: החשבון הפשוט הוא שנכנס לעולם יצור שלא היה אמור להכנס. נוצר אדם שלא היה אמור להִוָּצר ולא היה אמור להתקיֵם. הוא קים בעברה. הוא הוכנס בלי רשות בעל הבית. אם הוא יוליד עוד אנשים – כֻלם יהיו שוהים בלתי חוקיים בעולם.

איך פותרים את הבעיה? יש מי שיתנצל, יאמר שזה לא באשמתו, וישתדל לעשות כיכלתו כדי שבכל זאת תבוא ממנו איזו תועלת. יש מי שילך בדרך הפוכה. יאמר: מה זה חשוב אם הייתי אמור להיות כאן או לא. מה זה חשוב אם יש לי רשות להיות כאן או לא? אני כאן וזהו. מעתה תפוש ואכול כפי יכלתך. אכול מלֹא פיך את החלשים ממך. זוהי התפישה הגורסת שהעולם מתחיל ממני. של מי שלא מוכן להזיז את עצמיותו ואנוכיותו ולעשות את החשבון הפשוט של העולם, אלא להפך. זהו עמלק שלא ירא אלהים.

וכאן יש אחדות של הפכים: עמלק עושה אמונה וערך מאי-אמונה וערך, ומוכן למות על כך שלא תהיה אמונה והכל מקרי ולא מתוכנן. לעֻמתו אנחנו מוחים את זכרו ע"י זכור לא תשכח, ואומרים שכל מה שיש בעולם הוא חלק מהתכנון האלהי, ואפילו זה שהגיע לעולם בצורה לא חוקית, זה שהגיע מחוץ לתכנון, והוא מיותר כאן, גם לו יש תפקיד בתכנון האלהי: תפקיד המיותר שלא אמור להיות כאן. שזה תפקיד חשוב כפי שבארנו בר"ה כט. הערה כה עיי"ש.

[55] ומצאנו בירושלמי: "ריב"ל אמר עמלק כושפן היה מה היה עושה היה מעמיד בני אדם ביום גינוסיא שלו לומר לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו. מה עשה משה עירבב את המזלות". עמלק מפיל הפור מאמין במקריות. משה מבלבל את המזלות.

[56] ואולי כך יש לפרש גם את הגמ' האומרת הדור קבלוה בימי אחשורוש. אם יכולים ישראל לקבל קבלה עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם, הרי שהם מקבלים על עצמם שאע"פ שאינם חיים עוד בארצם ככל עם ועם – עם הם. רק עם יכול לקבל קבלה עליהם ועל זרעם ועל הנלוים עליהם. רק לעם יש גרים עמהם ונלוים עליהם. ורק לעם יש חוקים. ואם הם מקבלים להיות עם – במה הם עם אם לא בתורתם. וכן אפשר לפרש שמרדכי שלח אגרות אל כל היהודים לקים עליהם, ומשקבלו זאת היהודים עליהם שלח אגרת שנית, האומרת שהיהודים קִבלו עליהם את התקנה ולכן התקנה התקבלה ומעתה לא יעבור. ולכן נתן להם ספר מחיב שעליו נאמר "ונכתב בספר". הדבר דומה למה שמצאנו בפרשת יתרו בקבלת התורה. שה' שלח את משה אל ישראל, ישראל קִבלו, ואחר כך ה' נתן להם את התורה. שבה נעשו לעם לה'. גם כאן נעשו ישראל לעם לה'.

[57] שלטון החוק הוא אחד מיסודותיו המוצקים של שלטון אחשורוש. הדבר בולט לעין לאורך כל המגלה. טבעת המלך יותר חזקה מהמלך. המלך כפוף לחוק. כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב. גם המלך לא יכול להשיב אותו.

הגולם קם על יוצרו, אבל גם ליוצר יש דרכים לקום על הגולם. הכפיפות לחוק היא דבר שיש בו יתרונות. קביעת עקרונות יסוד היא כלי עזר חשוב ביותר, שנותן כיוון לממלכה. הממלכה אינה כפופה לגחמות של רגע אלא פועלת לפי כללים מסודרים ומובנים. יש לכך יתרון נוסף: המלך לא כפוף ללחצים. החלטה היא החלטה, לחצים לא ישנו אותה. יש עקרון והוא כלל ברזל. הוא לא יתכופף. אנו מדינת חוק. הגדרנו מטרות ונעמוד בהן.

אלא שהכלל הזה מגוחך כאשר העקרונות הכלליים נקבעים ע"י אותו איש שאמור לבצע אותם. אותו איש שחוקק חוק עקב לחץ, לא יכול לבטל אותו עקב לחץ נגדי.

לשלטון החוק יש ערך אם הוא מכיל חוקים שנקבעו מראש, ורצוי: ע"י סמכות עליונה. אבל אם משנים או מחוקקים את החוקים תוך כדי תנועה – אין בהם כל תועלת. לא רק מפני שאפשר להתגבר על חוק באמצעות חקיקת חוק עוקף, אלא גם משום שמערכת החוקים הזאת אינה עוד מעמד עליון אלא חלק מההחלטות המקומיות. כשרצונו לגרש את ושתי יחתום על חוק ושתי. רצונו לעשות עוד מעשה? המעשה הזה יהיה חוק. כאשר מחוקקים חוק כללי מפני רצון רגעי, גם מצטערים עליו אח"כ, וגם כל המשמעות של חקיקה בטלה ומבוטלת. החוק שוב אינו מערכת כללים עקרונית עליונה שלפיה מתנהלת הממלכה, אלא החלטה מהרגע להרגע שלטובת העניין קראנו לה חוק. לא חיים ע"פ החוק, אלא תופרים את החוק לפי הרצונות ולפי האיש שרוצים לעולל לו משהו. חקיקת חוק לצורך עניין רגעי, מגחיכה את כל העקרון של חיים לפי מערכת חוקים. הממלכה פועלת לפי גחמות של רגע, ועוד הופכת את הגחמות לחוקים.

אבל כאשר המחוקק רואה את עצמו כאלהים, כל קביעה שלו מקבלת מעמד של חוק אלהי.

כדי ליצב את שלטונו מבטיח המלך הבטחות סותרות למפלגות סותרות, ושתי ההבטחות מעוגנות בחוק. על ראשו של מרדכי יש גזר דין מות (או היתר להרגו בי"ג אדר הקרוב), אבל בינתים הוא יושב בשער המלך ונושא בתפקיד רשמי. א"א לבטל את הרשות שנִתנה לגויים להשמיד את היהודים, אבל אפשר לחוקק חוק עוקף, המתיר ליהודים להתגונן. את חוק גירוש ושתי אחשורוש לא מצא דרך לעקוף.

על פי התורה, המלך כפוף לה'. שני צדדים לכפיפות זו: קבלת מלכות שמים והנמכת מלכות המלך. המלך מצֻוֶּה שהיה עמו ספר תורה כל ימי חייו, כדי שילמד ליראה את ה'. וכן הוא מצֻוֶּה שלא ירום לבבו, ע"י שלא ירבה לו נשים, סוסים וכסף וזהב. אחשורוש מכבד את עצמו בהראותו את עֹשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו. כלומר את כספו וזהבו. הוא רוצה להתפאר גם באשתו אלא שהיא ממאנת, לכן הוא מרבה נשים. להלן מתברר שגם סוסו הוא סוס מלכות מכובד. אחשורוש מכבד את עצמו.

[58] מלכות בבל גזרה על כל מי שלא ישתחוה לאלוהים, מלכות פרס גזרה על כל שישתחוה לאלוה מלבד המלך. כשלא באמת מאמינים באלהים, המלך עושה את עצמו אלהים. ואת הדבר הזה מראה המגלה בשמוש בבטויים כמו החצר הפנימית ועוד, וכפי שבארנו. אלא שהמגלה מלמדת שהוא אינו אלא בשר ויין.

[59] ראה דברינו ביומא סט הערה כט, ובר"ה כט הערה כה.

[60] ישראל מן הסתם שמחים שאיש לא מפריע להם להניח תפלין וליטול לולב ולאכול מצה. כאשר לוקחים מהם את מלכות ה' על עולמו. החופש הזה הוא המסוכן. הוא זה שעלול להביא את האדם לחשוב שאחשורוש הוא המלך האמתי וה' קיים רק בביהכ"נ. בכל מקום כזה יש התבוללות, ואחריה שנאת ישראל ורצון להשמידם.

בימי אחשורוש כבר היה בירושלים מזבח, אך לא היה מקדש. וחכמים אומרים שהמקדש הוא כל המלכות, וזה הדבר שאחשורוש לא רוצה לתת לאסתר כשהוא אומר עד חצי המלכות. יקריב איש איש קרבנות כרצונו, אך לא יהיה הכלל כלל העובד את מלכו בהיכל מלוכתו. לא יבנה היכל מלכות ה' בירושלים אלא ישב אחשורוש בחצר הפנימית שבשושן הבירה. זהו אפוא הנושא של מגלת אסתר, מיהו המלך בעולם.

[61] וזה אשר באה המגלה ללמד. היהודי מתנצל ואומר שודאי שאדונו העליון הוא המלך. אבל המגלה מלמדת שלא כן. יש כאן מלך שבנגלה הוא מלך העולם והכל מכבדים אותו, והמגלה מלמדת שהמלך הזה אינו אלא בשר ויין. ומלך אחר מושל בעולם.

[62] וכפי שבארנו לעיל מגלה יג לגבי מעשי יוסף במצרים. וכן יש במגלה פסוקים רבים שמזכירים את מלחמת עמלק. המן מצוה להרוג את ישראל טף ונשים ביום אחד ושללם לבז. ברור שהפסוק הזה בא להזכיר את צווי שמואל לשאול בהריגת עמלק. ואולם, כאן מודגש שהצווי היה ושללם לבז, אך בפעל, שלא כמלחמת עמלק, בבזה לא שלחו את ידם. (ועוד כדי להזכיר את מלחמת עמלק: המן נקרא אגגי, והפסוק: "וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה" בא להזכיר את הפסוק: "קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ". "כל אשר קרהו" בא להזכיר את "אשר קרך בדרך". וכמובן המן האגגי מול בן קיש איש ימיני. "ונכתב בספר" בא להזכיר את הפסוק כתב זאת זכרון בספר. "ונוח בארבעה עשר" כנגד "בהניח ה' אלהיך לך". כאשר אין גוי שקבל רשות להרוג את היהודים, ונוח, יוצאים יהודי שושן למחות את עמלק).

המן אומר על ישראל "וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם". ומה עשו ישראל? נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם! ואת זה הם חגגו. את המנוחה. פורים הוא "כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם". לא חוגגים את יום הנס או יום המלחמה, אלא את יום המנוחה. המנוחה מאויביהם. כותב המגלה מבקש להזכיר את הפסוק "והָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם". בזמן המגלה ישראל נמצאים במצב ההפוך מ"והָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ". ישראל בגולה. ושם עמלק מזנב.

משרתי המלך שאומרים יבקשו למלך בודאי נועד להזכיר את דוד. ולהדגיש את ההבדל בין אחשורוש לדוד, ואת העובדה שאחשורוש הוא רודף נשים ומגוחך שחושב שידמה בכך דמיון חיצוני לדוד. וכפי שכבר דרשו לעיל.

[63] וגם מלחמת עמלק היא בהשלמת השנה. בהניח ה' אלהיך לך. היא הממלכה העתידה.

[64] את גופו של העניין אפשר להסביר גם בדרך אחרת, כמו שנסביר מיד. אבל השאלה החשובה בהבנת המגלה, (כמו בהבנת ספרים אחרים בתנ"ך אבל במיוחד במגלה המלמדת על גלוי והסתר), היא לא השאלה מה היה שם אלא השאלה למה נכתבו הדברים כפי שנכתבו, ומה בא הכתוב ללמד. (כמובן שאין הכתוב מספר אלא את אשר היה. אבל גם כאשר מספרים את אשר היה, אפשר לספר זאת בדרך אחת ואפשר באחרת, אפשר להתיחס לדבר אחד שהיה בו ואפשר להתיחס לאחר, וכו').

את גופו של העניין אפשר לבאר גם שמצאנו במהלך הדורות כמה דרכים ששמשו את שונאי ישראל כדי לפגוע בישראל. יש שהקימו מערכת שלטונית גדולה והפקידו פקידים רבים להרוג את היהודים. לשם כך נדרש כסף רב. יש שנצלו את שנאת ישראל הקיימת ממילא אצל ההמון והסיתו את ההמון לפגוע ביהודים. אחשורוש מבין שאם יסכים להצעה של המן להביא כסף, משמעות הדבר שהמן יבקש גם להוציא כסף. לכן לא נתן אחשורוש להמן אלא רשות להסית את ההמון. וכך אכן עושה המן כפי שנאמר מיד. (אמנם יש מפרשים שהוא לא מוותר אלא אומר הרשות להביא את הכסף נתונה לך, וטעמם מסתבר, ולא כאן המקום להאריך).

גם כששלחו מרדכי ואסתר את האגרות שלהם, לא קבלו כסף מהמלך להקים צבא שיגן עליהם. הם קבלו רשות להקהל ולעמוד על נפשם, אך לא כסף.

והמן יודע שהוא יכול לסמוך על שונאי ישראל שבכל מקום ומקום. יש רבים כאלה. יתר על כן, היהודים בשושן קבלו יום נוסף להכות בשונאיהם. במי הם הכו? הלא הגויים לא קבלו עוד יום להשמיד את ישראל. מי אפוא הוא חיל עם ומדינה הצרים אותם ביום ארבעה עשר? מתברר שהגויים צרים את ישראל גם ביום שבו לא קבלו רשות מהמלך. אבל היהודים, גם כאשר חרב חדה על צוארם, לא יקהלו ויעמדו על נפשם עד שיקבלו את רשות המלך. כזה הוא היהודי שבגולה. וגם את זה מלמדים כאן חז"ל שמיום שגלינו מארצנו אין אנו דנים. ועוד אומרים כאן חז"ל שאכתי עבדי אחשורוש אנן. כל יהודי בגולה הוא עבד. עבד לא יקהל לעמוד על נפשו גם אם נפשו תלויה בכך, עד שיקבל רשות מהמלך. הוא לא מבין שהמלך הוא בשר ודם כמוהו. ואת זה מלמדת המגלה. יש מלך נגלה גדול ומפואר, אבל כל עסקו בבשר ובנשים וביין. ויש מלך נסתר שאת שמו אין מזכירים, אבל הוא השולט בעולמו.

ומשהתקבלה רשות המלך התברר שיש ליהודים כח. יתר על כן, התברר שהיהודים הם עם. למרות שאינם חיים במדינה משלהם. מעתה יש למלך עוד סופר בעוד לשון.

[65] ראה לעיל הערה סד.

[66] המגלה מפרטת היטב (ובאמצעים שנמנה להלן) את יינו של אחשרוש, ואת הבשמים של נערותיו, ואֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ. גם אחשורוש מראה את זה. ומה אין במגלה? אין במגלה שום זכר לצעד מדיני, כלכלי או צבאי של המלך. ("וישם המלך אחשורוש מס על הארץ" פירושו וישלוט המלך אחשורוש בארץ, כמו "היתה למס" במגלת איכה, "יהיו לך למס ועבדוך", "וישם את הכנעני למס", ועוד רבים כמותו בתנ"ך. המגלה פותחת ומסתימת בתיאור גדל מלכות אחשורוש. היא פותחת ב"הוא אחשורוש המולך מהדו ועד כוש" ומסיימת ב"וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים" כאומר: וימלך המלך אחשורוש על הארץ ואיי הים). כלומר: המגלה מציגה תמונה של מלך שמשחק אלהים אבל הוא לא אלהים אלא בשר ויין.

כשאסתר נכנסת אל אחשורוש, מה היא רואה? המגלה מתארת: וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת. מתואר שהוא יושב על כסאו ולא מתואר מה הוא עשה שם. לכן אנו מדמיינים אדם הרובץ לו בכורסתו ואינו עושה דבר. מסתבר שהוא ישב שם ועסק בענייני הממלכה (הלא היו שם עוד אנשים, שאל"כ – למי הוא אמר מַהֲרוּ אֶת הָמָן?). אבל כותב המגלה בקש להציגו כך. המחבר בונה ומציג את אנשי המגלה כרצונו בלי לשקר. הוא פשוט מבליט את מה שהוא רוצה ומתעלם ממה שהוא רוצה. בנגלה הוא מציג את אחשורוש המפואר והגדול. גם העם רואה אותו כאחשורוש המפואר והגדול. אבל במנגינה רמוז שאינו אלא גולם. מעין "אני אראה לך שמה שאתה רואה זה לא האמת", אני לא אומר לך, אני אראה לך, אתה תמשיך לראות את מה שאתה רואה ובכ"ז תראה משהו אחר. יש נגלה ויש נסתר, ה' כאן נסתר. לכן שונה מגלת אסתר מכל התנ"ך בכך שבנגוד לכל התנ"ך שדרכו לקצר בלשונו, המגלה מאריכה בלשונה ומפרטת כל ארוע, וגם ארוע שיכלנו ללמוד עליו מתוך הכלל. הכל מתואר כהויתו כסדר הזמן. ראשון ראשון ואחרון אחרון. אבל עם הבלטת פרטים מסוימים והסתרת אחרים. הכותב פשוט מתאר את העובדות. וממילא אתה למד שכל פרט קטן מתגלה לבסוף כחלק מהחשבון האלהי. בגולה מלכנו למראית עין הוא אחשורוש. אנו תלויים בתככי חצרו. למראית עין. למעשה, בלי שרואים, אנו עבדי ה' גם שם, והוא מציל אותנו גם שם.

לכן, בשעה שסכנת מות מאימת על כל היהודים מהדו ועד כוש, מוצאת המגלה מקום להאריך ולספק מי רוכב על הסוס. כביכול הכל תלוי במלך ובחצרו ובתככיו. כשלמעשה יראה המתבונן שהמלך ואנשי חצרו אינם כלום, ומלך אחר שולט בכל.

[67] ואפשר שבשל כך פרשו חכמים גם את הפסוק "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ" כק"ו וכגערה. למרות שאפשר היה לפרשו גם אחרת.

[68] חז"ל אמרו שאברהם ולוט עשו פסח, וברכות יעקב היו בפסח ועוד, כי יש משמעות רוחנית נצחית לפסח, ולא רק אחר יציאת מצרים. להפך, יציאת מצרים היתה בפסח מפני כך, ונצטוו על המצות עוד לפני היציאה. ומדברי משה אל פרעה למדים אנו שמשה ידע עוד לפני יציאת מצרים שחג ה' לנו ועלינו להיות במדבר כדי לחוג אותו. אלא שפרעה לא נתן לישראל לצאת ורק משום כך עשוהו במצרים, אבל עשוהו במועדו שהיה ידוע מראש, וכפי שבארנו בפד"ר בפסחים צו.

[69] ועוד דרשו בכמה מקומות שהנחש הוא היצר הרע, ואף אמרו שנחש בא על חוה. ובכך הטיל זוהמה במין האדם, זוהמה שאינה פוסקת אלא בקבלת התורה, שהיא מלמדת את האדם לגבור על היצר הרע. ומוציאה ממנו את ארס הנחש המזהמו ההופכו לבהמה. גם מעשה גן עדן כך הוא.

[70] חכמים דרשו שצדקתו של איוב היתה בויתור על חצי פרוטה. עוד הם דרשו שהיה גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להם, ופשוט שהעושה כן אינו צדיק. אמנם, נראה שחכמים דרשו כך כי לכאורה אפשר לומר שזה מה שעשה ה' לאיוב. לקח את כל אשר לו ושלם לו פי שנים.

[71] וכפי שבארנו ביומא סט:, ושם בהערה כח, אחרי דברי ה' האלה הודה איוב לדבריו, ואז ענהו ה' שוב ולמד אותו שבעולם יש גם שטן. אדם בא לעולם כדי להיות כביכול שותף עם ה' ולהלחם מלחמתו של עולם. הלחם בו וגם אני אודה לך. העולם הוא לא משחק נושא פרסים שנועד לתת לאדם אתגר ולשלם לו. בעולם יש מלחמה אמתית, והנצחון בה בונה את העולם.

[72] נחלקו המפרשים על הפסוק בשאלה האם יעקב מתכון לבניו שכבשו את שכם, או שהוא מתכון לבני בניו שיכבשו את שכם בחרבם ובקשתם בעתיד, בימי יהושע.

[73] אמנם בפשטות אפשר לפרש שבני קרח הם בני בניו של קרח שחיו בימי דוד, כמו שלכאורה עולה מכמה מקומות. ואם כך אין הכרח לפרש שאבותינו האמורים כאן הוא יעקב. ואמנם נזכר כאן יעקב אבל בפשטות כונת הפסוק לבני בניו של יעקב, כלומר לעם ישראל לדורותיו. ולכאורה נראה כאן שבני קרח מדברים על הורשת הארץ בימי יהושע. (שלחם אמנם בחרב, אבל הכיר בכך שה' הוא העוזרו במלחמתו, ולא חרבו היא המנצחת). אבל בכמה מקומות דרשו חכמים את בני קרח כבניו של קרח עצמו. (ואפשר שגם המדרש מתכון לומר שהכבוש נעשה בחרב ובקשת, אלא שיעקב אומר שלא החרב היא המנצחת אלא ה'. כפי שיש לפרש גם במזמור).

[74] הגמ' כאן פתחה בבריתא שמקורה בספרי. אבל בספרי לפנינו אין דרשה על הפסוק הזה. ונראה שהגמ' לקחה אותה ממכילתא דרשב"י.

[75] ובאותם פסוקים השתמשו המינים כדי לנגח את ישראל ולומר שאלהים רבים יש. אמנם בכל אחד מהם משמע שהוא אחד אלא שכך היא לשון הכתוב. וכפי שעולה מן הפשט שאף הכובס יכול לראותו. שכך היא לשון הפסוקים. אבל המבקש להיות אפיקרוס ולחיות בהפקורס – פקר טפי. (אפשר שהמלה פקר נגזרת לא רק מהפקר אלא גם מאפיקורס). וכפי שאמר רב אידית, את המלאך לא הסכמנו לקבל אפילו כשליח. (וראה דברינו בברכות ז.).

[76] אע"פ שהמדרש לא אומר זאת בפרוש, נִכר שהוא מתבסס על האמור באליהו:  וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל אֵלָיו וְהִנֵּה יֹשֵׁב עַל רֹאשׁ הָהָר וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה:  וַיַּעֲנֶה אֵלִיָּהוּ וַיְדַבֵּר אֶל שַׂר הַחֲמִשִּׁים וְאִם אִישׁ אֱלֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו:  וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים אַחֵר וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַן וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ מְהֵרָה רֵדָה:  וַיַּעַן אֵלִיָּה וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אִם אִישׁ הָאֱלֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת  חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ אֱלֹהִים מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו:  וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח שַׂר חֲמִשִּׁים שְׁלִשִׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל וַיָּבֹא שַׂר הַחֲמִשִּׁים הַשְּׁלִישִׁי וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו לְנֶגֶד אֵלִיָּהוּ וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים תִּיקַר נָא נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה חֲמִשִּׁים בְּעֵינֶיךָ:  הִנֵּה יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֶת שְׁנֵי שָׂרֵי הַחֲמִשִּׁים הָרִאשֹׁנִים וְאֶת חֲמִשֵּׁיהֶם וְעַתָּה תִּיקַר נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ:

[77] בארמית יקר הוא גם כבוד וגם כֹבֶד. וכן הוא בעברית ששניהם משרש כ.ב.ד. והפוך שניהם משרש קל. הפך הכבד קל והפך הכבוד קלון, או קללה.

[78] ור' חנינא דרש שמעל בחרמים גם בטרם נכנסו לארץ, ור' יוחנן בשם ראב"ש מוסיף חרמים נוספים. כדרך שדרשו לעיל כהנה וכהנה, ועוד דרשות מעין אלה.

[79] ולדברי רב כל הקללות התקימו בזרע דוד. אמנם, דוד קלל את יואב שלא יכרתו אלה מביתו משמע שבכל דור ודור יהיו חמשת אלה בביתו. אבל אפשר לפרש גם שכל אחד מהם יהיה פעם אחת. זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם. מצורע ונופל בחרב נאמרו בזרע דוד במפורש וע"פ הפשט. אם נפרש מחזיק בפלך כמי שאינו הולך ברגליו, הלא נאמר בפירוש שרגלי אסא חלו. תתבאר מחלה זו כאשר תתבאר, הלא מפורש שחלה ברגליו. יכניה בגלותו קבל לחם מאת מלך בבל. אמנם הפסוק בא ללמד שארוחתו נתנה לו כל ימי חייו, אך ממילא למדנו שלא היה לו משלו והיה סמוך על שלחן אחרים. הרי ארבעה מתוך החמשה. הדרשה על זובו של רחבעם קשה.

[80] וכן דרשו שמה שמובא בשם אגור בן יקה הוא דברי שלמה.

[81] וראה דברינו על המדרש הזה בפד"ר בהערה בסנהדרין כא.:

[82] ובראש הסוגיא דרשו את המלה שכר האמורה כאן כמתן שכר בש' שמאלית. וכן דרשו שם ישמח כישמה. ומצאנו שאצל הבבלים הה' והח' מתחלפות.

[83] הפסוקים נותנים טעם כפול לבאור מעשי פינחס ושכרו. ראשית: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי". פינחס מקבל שכר וברית שלום לא תמורת קנאתו אלא תמורת הצלתם של בני ישראל.

הקנאה היא נִמוק שני, שהוזכר אחרי ההבטחה עצמה: "תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל". אלמלא הפסוק הראשון היה נראה שפינחס מקבל כהֻנת עולם עבור קנאתו. אבל לאור הפסוק הראשון צריך לבאר, שאת ברית השלום הוא קִבל לא על הקנאה אלא על הכפרה, הקנאה היא אמצעי לכפרה. תחת אשר קִנא לאלהיו וע"י כך כִפר על בני ישראל, ולכן מגיעה לו כהֻנה. הקנאה אינה אלא אמצעי. תפקידו של  כהן הוא לכפר, כיון שהוא כִפר על ישראל מגיעה לו כהֻנת עולם.

לכן, על השאלה על מה קִבל פינחס ברית כהֻנת עולם, יש להשיב שפינחס זכה בברית כהֻנת עולם משום שהשיב את חמת ה' מעל בני ישראל. כלומר: כִפר על בני ישראל, עצר את המגפה. פינחס עשה מה שעשה אהרן. כִפר על ישראל ועצר את המגפה. ומי שמכפר על ישראל ומשיב את אף ה' מהם, הרי הוא כהן. מה שעשה אהרן במחתה, עשה פינחס ברֹמח. (ולכן הפרשה מייחסת את פינחס לאהרן: פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן).

ואולם, מלשון הפסוקים בפרשת בלק עולה שלא זאת היתה מטרתו של פינחס. פינחס עשה את מעשיו מתוך קנאה לה' ומתוך רצון ללחום בזמרי הגורם לכל הזקנים לבכות בחֹסר אונים. להבדיל מאהרן שעשה את מעשהו כדי לעצור את המגפה, פעל פינחס ברֹמח מתוך קנאה לה', המגפה נעצרה ממילא. גם לשון הפסוקים בפרשת פינחס כך היא. דברי ה' אל משה הם "בקנאו את קנאתי בתוכם" ו"תחת אשר קנא לאלהיו".

שלא כפי שסובר בלעם, תפקידו של כהן הוא לא לעשות קסמים ולכפר על ישראל. כהן אינו מכפר על ישראל ע"י קרבן ריק. תפקידו של כהן הוא לכַוֵּן את ישראל לאביהם שבשמים, להביא אותם להיות עמו של ה', ואז ממילא יכֻפָּר להם.

לכן קשה להגדיר הלכות קנאות. קנאה לה' משתנה לפי הנסִבות. חז"ל אומרים שפינחס אמר למשה לא כך למדתנו שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו? עם זאת, לא נראה שנהגו כך ישראל לדורות. קנאים רבים היו לנו במשך הדורות, וגם בועלי ארמיות לא חסרו, ואעפ"כ לא פגעו בהם הקנאים. קנאתו של פינחס לא היתה על בעילת הארמית אלא על האמירה שיש בכך. קנאה לשם ה' יש במקום שבו שם ה' מתחלל, במקום שבו אדם חוטא כדי להלחם ולהכעיס, ולא לתאבון. ואת זה לא קל להגדיר.

הכהן מכפר על ישראל ע"י כך שהוא מזהה היכן ואיך יש לקרב את ישראל אל ה', ומצליח לעשות זאת. כששבים ישראל אל ה' ומקריבים את עצמם לפני ה', מתכפר להם.

אהרן מכפר בקטֹרת, כלומר: בכך שהוא מראה לפני ה' שעם ישראל עדין מקריב קרבנות, ועדין מרוכז סביב שכינת ה' ועבודתו. פינחס מכפר ברֹמח. ע"י כך שהוא משיב את ישראל לרצון ה' – ה' מכפר. כפרה אינה קסם. כפרה היא עשית רצון ה'. (בנגוד לתפישת עולמו של בלעם, כפי שכתבנו בפרשת בלק).

פרשת קֹרח נוכחת מאד בפרשת פינחס, בענינים רבים. חלק ממנה הוא יכלתו של הכהן לכפר על ישראל ולעצור את המגפה. אהרן עשה זאת בפרשת קֹרח, פינחס עשה זאת בפרשתנו. הכפרה היא תפקידו של הכהן. עליה הוא מקבל ברית כהֻנת עולם.

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. פינחס קִנא את קנאתי, ולכן אני לא קִנאתי את קנאתי.

כשישראל מקנאים לכבוד ה', ה' לא מקנא את קנאתו. הוא לא כועס על ישראל, שהרי ישראל עצמם מקנאים לכבודו, על מה יכעס?

אבל כשישראל מניחים לכל נושאי דגל גאוות בעילת הארמיות, אלה שמנופפים בדגלי העריות, ואינם מכירים בכבוד ישראל ומעלתו ובכבוד ה' ומעלתו, אל עם כזה ברור למה יתעורר הכעס.

זמרי לא סתם לקח את כזבי. הוא הפך את זה לדגל. זה הזמן בו צריך לקנא לכבוד ה', ולומר שכך לא יֵעשה.

בפרשה הקודמת הוזכרו שני סִפורים שונים, שהפרשה איננה מקשרת ביניהם (מלבד בשרש ק.ב.ה.) – סִפור בלעם וסִפור פינחס.

האם ידעו ישראל שבהרים פועלים כחות הרשע והטומאה בנסיון לקללם? אין אנו יודעים. אבל הפרשה מלמדת שלא חשוב מה יעשו קוסמי הטומאה. חשוב מה יעשו ישראל בעולם הזה. גבורתם של ישראל על כחות הטומאה היא להתגבר על כחות החטא. וכאשר גבר ישראל – ירים משה ידו.

פרשתנו באה לחדש וללמד שלא היו אלה חוטא פרטי וחוטאת פרטית, אלא מנהיגים. הנהגה עולמית המבקשת להלחם בקדושה בצורה מונהגת ומכוונת.

הפרשה הבאה תלמד שהיה קשר בין מעשה בלעם ומעשה פינחס. שם יגברו ישראל בחרב על בלעם, במלחמה בהנהגת פינחס.

[84] המלאך נקרא רביעי. בפשטות הוא נקרא רביעי כי על השלשה אנחנו יודעים והנה יש ארבעה. הרי יש אחד נוסף על השלשה. אבל חכמים דרשו שמכאן שהם גדולים ממנו.

[85] אמנם המדרש הזה הוא חלק ממדרשים רבים שדורשים על חוטאים רבים שהיו גדולים בתורה לפני שחטאו.

[86] ואת המדרש שדורש הבבלי על מנשה שנגלה בחלום (וכפי המחלוקת במשנה) דורש הירושלמי על אחאב וע"פ הפסוק הזה.

[87] וההמשך הוא: "וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ  יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ", ואולי משום הפסוק הזה בקשו להזכיר את שלמה עם המלכים הרשעים שאין להם חלק לעולם הבא. כאמור בסנהדרין קד:, אלא שעינינו הרואות שהוא הוזכר בעקר לטוב. על שבנה את המקדש ועשה טוב לה' ולישראל.

[88] וראה להלן שבירושלמי רבי לומד מהאובדים בארץ מצרים.

[89] נראה שדברי ר"א אינם דרשה העומדת בפני עצמה אלא תשובה לדברי ר"ע.

[90] לפני האמוראים היו שתי גירסאות למשנה. אידיהן ועידיהן. נראה שהמקור הוא עידיהן כלומר חגיהם, אבל כיון שיש לכנות שמות לע"ז היו ששבשו זאת וגרסו אידיהן כלומר ימי מפלתם. אך כיון שכנו אותם אידיהן, מסבירה הגמ' שעכשו גם מי שגורס עידיהן יצטרך להסביר שהוא כנוי למפלה. והכנוי הוא מפני שמועדי ישראל מעידים על ישראל לובה, בעוד שמועדי הגויים שבהם הם עובדים ע"ז מעדים עליהם לרעה. וכפי שמבואר כאן שעדי הגויים הם תהו.

[91] וחכמים דרשו שאין הגויים נידונים איש איש אלא לאום ולאום. יאספו לאמים, כפי שנאמר כאן. ה' לא דן כל איש ואיש אלא מה עשה כל לאום ולאום.

[92] כך היא פשטות המדרש. הגמ' הקשתה על כך ותרצה, ולפי התרוץ אכן כך הוא.

[93] וראה להלן הערה צז.

[94] אם נפרש זאת כפשוטו תמוה למה תאמר כך אשה אל האיש ששלם לה ובא אליה. אבל אם נפרש זאת כמשל ברור הדבר. הלא כך אומרים הגויים לישראל בגולה. ואולי אפשר אף להוסיף על דברינו ולומר גם שזהו מדרש כנגד המינים שאמרו שנטש ה' את עמו.

[95] ואולי משום כך הוזכר מדרש זה בסמוך ובדומה למדרש על ר' חנינא בן תרדיון, שלא הכיר בכך שהרומאים חזקים מאתנו, אלא סבר שאנו צריכים לשמור על תורתנו ומן השמים ירחמו, כי לא מן השמים המליכוה, ואינה יכולה לשרוף אלא את הגוילים, אבל האותיות עומדות הן ופורחות לעולם. וגם המדרש ההוא נגמר בקונה עולמו.

[96] פשוטו של המדרש ועיון ראשוני בו מציגים סִפור על איש אחד, ונראה כאילו המדרש הביא חלקי פסוקים לתפארת המליצה ולא משום שעסק בתכן הפסוקים. ואולם, אם נתחיל ללמוד את המדרש לא מלשונו אלא דוקא מהפסוקים, ארבעה פסוקים מישעיהו נביא הנחמה, נראה שהמדרש בא לומר דבר אחר לגמרי. זהו לא מדרש על בן דורדיא אלא על עם ישראל.

[97] ובירושלמי דרשו כאן את הפסוק "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ ה' צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד". אפשר לפרש את הפסוק הזה כמו הפסוק "לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ:  לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי ה' יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ". כלומר שלא יהיה עוד צרך במאורות. אבל אפשר לפרש בדרך אחרת: ה' ימלוך וכל עובדי החמה והלבנה יבשו. וכך דרש הירושלמי. (ועל דרך הפירוש הראשון שאלה הגמ' בפסחים ובסנהדרין האם לא יהיה צרך בחמה ולבנה או שיגדלו, והשיבה מה שהשיבה. אבל לפי פשוטם של פסוקים אין כונת הדבר לחמה והלבנה עצמם אלא לאור הגדול שיזריח לנו ה').

[98] נאמר כאן מלאו ידכם היום, משמע שהיה הדבר באותו יום. ואולם המלה היום בתורה באה לפעמים כאומרת בזה, בכך, או במשמעות של חזוק הדבר. ולא בהכרח אומרת שיהיה הדבר באותו יום.

[99] ויש שדרשו שהכתובים נאמרו שלא כסדרם, ונאמרו דברים אלה אחרי חטא העגל. ואפשר שזה טעם המדרש.