ביאורי הפטרות ומגלות – הקובץ המעודכן 

הפטרת בראשית

ההפטרה נקראת בשבת זו כי מוזכרת בה בריאת העולם, ומוזכר שה' הוא בורא השמים ונוטיהם, והוא האלהים לבדו.

ההפטרה היא חלק מרצף של נבואות העוסקות בכחו וגבורתו של ה', מתוך מגמה לשכנע את עובדי האלילים לעזוב את אליליהם.

תוך כדי כך מנבא ישעיהו על גאולת ישראל, ישראל יגאלו אע"פ שהם חוטאים, משום שה' אוהב אותם, ומשום שהם עדיו של ה' על בריאת העולם.

אני ה' היחיד שמנבא נבואות ומקיימן, כבדו אותי ולא את הפסל

 ה כֹּֽה־אָמַ֞ר הָאֵ֣ל ׀ יְהוָ֗ה בּוֹרֵ֤א הַשָּׁמַ֨יִם֙ וְנ֣וֹטֵיהֶ֔ם רֹקַ֥ע הָאָ֖רֶץ וְצֶֽאֱצָאֶ֑יהָ נֹתֵ֤ן נְשָׁמָה֙ לָעָ֣ם עָלֶ֔יהָ וְר֖וּחַ לַהֹֽלְכִ֥ים בָּֽהּ׃ ו אֲנִ֧י יְהוָ֛ה קְרָאתִ֥יךָֽ בְצֶ֖דֶק וְאַחְזֵ֣ק בְּיָדֶ֑ךָ וְאֶצָּרְךָ֗ וְאֶתֶּנְךָ֛ לִבְרִ֥ית עָ֖ם לְא֥וֹר גּוֹיִֽם׃ ז לִפְקֹ֖חַ עֵינַ֣יִם עִוְר֑וֹת לְהוֹצִ֤יא מִמַּסְגֵּר֙ אַסִּ֔יר מִבֵּ֥ית כֶּ֖לֶא יֹ֥שְׁבֵי חֹֽשֶׁךְ׃ ח אֲנִ֥י יְהוָ֖ה ה֣וּא שְׁמִ֑י וּכְבוֹדִי֙ לְאַחֵ֣ר לֹֽא־אֶתֵּ֔ן וּתְהִלָּתִ֖י לַפְּסִילִֽים׃ ט הָרִֽאשֹׁנ֖וֹת הִנֵּה־בָ֑אוּ וַֽחֲדָשׁוֹת֙ אֲנִ֣י מַגִּ֔יד בְּטֶ֥רֶם תִּצְמַ֖חְנָה אַשְׁמִ֥יעַ אֶתְכֶֽם׃ {פ}

וְנוֹטֵיהֶם נוטה השמים. כאמור בתהלים "נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה". רֹקַע הָאָרֶץ שפרש את הארץ ויישר אותה תחת השמים. עם צאצאיה – בני האדם, שמוצגים כאן כצאצאי הארץ, שה' נתן להם נשמה והחיה אותם, כאמור בפרשת השבוע. לַהֹֽלְכִ֥ים בָּֽהּ בארץ. קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק קראתי לעם ישראל, והעמדתי אותו, ושמרתי אותו (רד"ק). ויש מפרשים שהדברים נאמרו אל ישעיהו עצמו (רש"י, רד"ק), או אל המשיח (מצודות), או אל כורש (רי"ק, רי"כ). כל הפרשנים פרשו את הפסוק כלשון עתיד וכנבואה עתידה, וכך משמע מדקדוק הכתובים, אבל אפשר שהוא הוה או עבר, והלשון "וְאַחְזֵק" נאמרה משום שההחזקה היא מאוחרת ביחס לקריאה. וכוונת הפסוק לפי ההקשר הוא אני הוא ה' אשר קראתי לך והחזקתי בידך ושמרתי אותך לברית כדי לפקוח עוורים, אני הוא ה', ולא אחר. וְאֶצָּרְךָ אנצור ואשמור אותך. לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם להקים את בריתי שתהיה לאור גוים, או להקים ברית לישראל שיהיו לאור גוים. לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לפקוח עורים ולהתיר אסורים. והנמשל: להוציא את ישראל מהגלות. הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד הנבואות הראשונות שאמרתי לנביאים הלא התרחשו, וכעת אני משמיע נבואות חדשות.

קריאה לעולם כולו לשיר לה' שבא למלוך בעולמו

י שִׁ֤ירוּ לַֽיהוָה֙ שִׁ֣יר חָדָ֔שׁ תְּהִלָּת֖וֹ מִקְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ יֽוֹרְדֵ֤י הַיָּם֙ וּמְלֹא֔וֹ אִיִּ֖ים וְיֹֽשְׁבֵיהֶֽם׃ יא יִשְׂא֤וּ מִדְבָּר֙ וְעָרָ֔יו חֲצֵרִ֖ים תֵּשֵׁ֣ב קֵדָ֑ר יָרֹ֨נּוּ֙ יֹ֣שְׁבֵי סֶ֔לַע מֵרֹ֥אשׁ הָרִ֖ים יִצְוָֽחוּ׃ יב יָשִׂ֥ימוּ לַֽיהוָ֖ה כָּב֑וֹד וּתְהִלָּת֖וֹ בָּֽאִיִּ֥ים יַגִּֽידוּ׃ יג יְהוָה֙ כַּגִּבּ֣וֹר יֵצֵ֔א כְּאִ֥ישׁ מִלְחָמ֖וֹת יָעִ֣יר קִנְאָ֑ה יָרִ֨יעַ֙ אַף־יַצְרִ֔יחַ עַל־אֹֽיְבָ֖יו יִתְגַּבָּֽר׃ {ס}

שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ הנביא רומז כאן למזמור בתהלים הפותח בשירו לה' שיר חדש ומתאר את בואו של ה' למלוך על כל הארץ. וגם הנביא מתאר את ה' כך. יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם כל אלה ישירו לה'. יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו ישאו את קולם לשיר לה', וכן הנזכרים בהמשך הפסוק, יושבי הסלע וההר. כלומר: כל העולם הריעו לה'. (גם זה מבוסס על המזמור הנ"ל). יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ יקרא בקול תרועה וצרחה, כדרך הגבורים המנצחים במלחמה.

ה' יגאל את ישראל ויישר לפניהם את הדרך

 יד הֶֽחֱשֵׁ֨יתִי֙ מֵֽעוֹלָ֔ם אַֽחֲרִ֖ישׁ אֶתְאַפָּ֑ק כַּיּֽוֹלֵדָ֣ה אֶפְעֶ֔ה אֶשֹּׁ֥ם וְאֶשְׁאַ֖ף יָֽחַד׃ טו אַֽחֲרִ֤יב הָרִים֙ וּגְבָע֔וֹת וְכָל־עֶשְׂבָּ֖ם אוֹבִ֑ישׁ וְשַׂמְתִּ֤י נְהָרוֹת֙ לָֽאִיִּ֔ים וַֽאֲגַמִּ֖ים אוֹבִֽישׁ׃ טז וְהֽוֹלַכְתִּ֣י עִוְרִ֗ים בְּדֶ֨רֶךְ֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ בִּנְתִיב֥וֹת לֹֽא־יָדְע֖וּ אַדְרִיכֵ֑ם אָשִׂים֩ מַחְשָׁ֨ךְ לִפְנֵיהֶ֜ם לָא֗וֹר וּמַֽעֲקַשִּׁים֙ לְמִישׁ֔וֹר אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים עֲשִׂיתִ֖ם וְלֹ֥א עֲזַבְתִּֽים׃ יז נָסֹ֤גוּ אָחוֹר֙ יֵבֹ֣שׁוּ בֹ֔שֶׁת הַבֹּֽטְחִ֖ים בַּפָּ֑סֶל הָאֹֽמְרִ֥ים לְמַסֵּכָ֖ה אַתֶּ֥ם אֱלֹהֵֽינוּ׃ {פ}

הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק עד עתה היה עמי בגולה, אבל אני החרשתי והתאפקתי ושתקתי, אבל מעתה כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אשמיע קולות של יולדת. אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד אנשום ואשאף יחד, או אחריב את הגויים. וכמו יולדת אוליד את ישראל מחדש. אַחֲרִיב אייבש. ובכך אסלול את הדרך לעמי ישראל. ישעיהו רומז כאן לנסים שנעשו ביציאת מצרים, שיעשו שוב בזמן הגאולה. וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ משל לעם ישראל שאינם יודעים את הדרך לארץ, אבל ה' יוליך אותם בדרך. וּמַעֲקַשִּׁים דרכים עקלקלות.

קריאה לישראל לפקוח עינים ולראות מדוע הוכו

יח הַחֵֽרְשִׁ֖ים שְׁמָ֑עוּ וְהַֽעִוְרִ֖ים הַבִּ֥יטוּ לִרְאֽוֹת׃ יט מִ֤י עִוֵּר֙ כִּ֣י אִם־עַבְדִּ֔י וְחֵרֵ֖שׁ כְּמַלְאָכִ֣י אֶשְׁלָ֑ח מִ֤י עִוֵּר֙ כִּמְשֻׁלָּ֔ם וְעִוֵּ֖ר כְּעֶ֥בֶד יְהוָֽה׃ כ ראית (רָא֥וֹת) רַבּ֖וֹת וְלֹ֣א תִשְׁמֹ֑ר פָּק֥וֹחַ אָזְנַ֖יִם וְלֹ֥א יִשְׁמָֽע׃ כא יְהוָ֥ה חָפֵ֖ץ לְמַ֣עַן צִדְק֑וֹ יַגְדִּ֥יל תּוֹרָ֖ה וְיַאְדִּֽיר׃ [כאן מסתיים מנהג ספרד] כב וְהוּא֮ עַם־בָּז֣וּז וְשָׁסוּי֒ הָפֵ֤חַ בַּֽחוּרִים֙ כֻּלָּ֔ם וּבְבָתֵּ֥י כְלָאִ֖ים הָחְבָּ֑אוּ הָי֤וּ לָבַז֙ וְאֵ֣ין מַצִּ֔יל מְשִׁסָּ֖ה וְאֵין־אֹמֵ֥ר הָשַֽׁב׃ כג מִ֥י בָכֶ֖ם יַֽאֲזִ֣ין זֹ֑את יַקְשִׁ֥ב וְיִשְׁמַ֖ע לְאָחֽוֹר׃ כד מִֽי־נָתַ֨ן למשוסה (לִמְשִׁסָּ֧ה) יַֽעֲקֹ֛ב וְיִשְׂרָאֵ֥ל לְבֹֽזְזִ֖ים הֲל֣וֹא יְהוָ֑ה ז֚וּ חָטָ֣אנוּ ל֔וֹ וְלֹֽא־אָב֤וּ בִדְרָכָיו֙ הָל֔וֹךְ וְלֹ֥א שָֽׁמְע֖וּ בְּתֽוֹרָתֽוֹ׃ כה וַיִּשְׁפֹּ֤ךְ עָלָיו֙ חֵמָ֣ה אַפּ֔וֹ וֶֽעֱז֖וּז מִלְחָמָ֑ה וַתְּלַֽהֲטֵ֤הוּ מִסָּבִיב֙ וְלֹ֣א יָדָ֔ע וַתִּבְעַר־בּ֖וֹ וְלֹֽא־יָשִׂ֥ים עַל־לֵֽב׃

 הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת אני פוקח את עיני העוורים, וכמבואר בפסוק הבא, הנמשל הוא ישראל שה' גואל אותם. ויש מפרשים: עם ישראל, חדלו להיות עוורים וחרשים והתבוננו. רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע מדוע נמשלו ישראל לעוורים? כי הם רואים דברים רבים ובכל זאת לא שומרים את התורה. לעתיד ה' יפקח את עיניהם ויחזירם בתשובה. יְהוָה חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ ה' חפץ להחזירכם לארצו למרות חטאיכם, למען צדקו ולמען תורתו. וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי עם שכל הגויים בזזו את שללו ואת בניו. כמבואר בהמשך הפסוק. מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת מדוע אינכם שמים לב לכך שהגויים בוזזים אתכם, ואינכם שואלים מדוע באה זאת עליכם. זוּ חָטָאנוּ לוֹ וכו' מדוע נתן אותנו לבז ומשסה? מפני שחטאנו. וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ וֶעֱזוּז מִלְחָמָה שפך עלינו את חמתו, שהיא המלחמה שנלחמו בנו הגויים שה' הביא עלינו. וְלֹא יָשִׂים עַל לֵב לראות שהיה כאן ארוע המחייב תשובה.

ה' יגאל את ישראל ויפקח את עיניהם

א וְעַתָּ֞ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ בֹּרַֽאֲךָ֣ יַֽעֲקֹ֔ב וְיֹֽצֶרְךָ֖ יִשְׂרָאֵ֑ל אַל־תִּירָא֙ כִּ֣י גְאַלְתִּ֔יךָ קָרָ֥אתִי בְשִׁמְךָ֖ לִי־אָֽתָּה׃ ב כִּֽי־תַעֲבֹ֤ר בַּמַּ֨יִם֙ אִתְּךָ־אָ֔נִי וּבַנְּהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּךָ כִּֽי־תֵלֵ֤ךְ בְּמוֹ־אֵשׁ֙ לֹ֣א תִכָּוֶ֔ה וְלֶֽהָבָ֖ה לֹ֥א תִבְעַר־בָּֽךְ׃ ג כִּ֗י אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל מֽוֹשִׁיעֶ֑ךָ נָתַ֤תִּי כָפְרְךָ֙ מִצְרַ֔יִם כּ֥וּשׁ וּסְבָ֖א תַּחְתֶּֽיךָ׃ ד מֵֽאֲשֶׁ֨ר יָקַ֧רְתָּ בְעֵינַ֛י נִכְבַּ֖דְתָּ וַֽאֲנִ֣י אֲהַבְתִּ֑יךָ וְאֶתֵּ֤ן אָדָם֙ תַּחְתֶּ֔יךָ וּלְאֻמִּ֖ים תַּ֥חַת נַפְשֶֽׁךָ׃ ה אַל־תִּירָ֖א כִּ֣י אִתְּךָ־אָ֑נִי מִמִּזְרָח֙ אָבִ֣יא זַרְעֶ֔ךָ וּמִֽמַּעֲרָ֖ב אֲקַבְּצֶֽךָּ׃ ו אֹמַ֤ר לַצָּפוֹן֙ תֵּ֔נִי וּלְתֵימָ֖ן אַל־תִּכְלָ֑אִי הָבִ֤יאִי בָנַי֙ מֵֽרָח֔וֹק וּבְנוֹתַ֖י מִקְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ׃ ז כֹּ֚ל הַנִּקְרָ֣א בִשְׁמִ֔י וְלִכְבוֹדִ֖י בְּרָאתִ֑יו יְצַרְתִּ֖יו אַף־עֲשִׂיתִֽיו׃ ח הוֹצִ֥יא עַם־עִוֵּ֖ר וְעֵינַ֣יִם יֵ֑שׁ וְחֵֽרְשִׁ֖ים וְאָזְנַ֥יִם לָֽמוֹ׃

וְעַתָּה עד עכשו היית לבז ולמשסה, כעת אני גואל אותך. לִי אָתָּה אתה עמי. כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וכו' אני אתך באש ובמים, אם תצטרך לעבור אש ומים בדרך לארצך, אני אתך שם, ואצילך מהאש ומהמים. כך שגם האש לא תזיק לך. נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ אמנם אתה צריך להענש על מעשיך, אבל עמים אחרים יענשו במקומך, והם יהיה הכֹפר שלך. מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וכו'  בגלל שאתה יקר ונכבד ואהוב בעיני. וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ אעניש עמים אחרים במקומך. והם ישאו את עוונך. מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וכו'  מכל רוחות השמים אשיב את בניך הגולים. וּלְתֵימָן דרום. כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו כל ישראל נקראים בשמי ונבראו לכבודי. ולכן אני גואל אותם. הוֹצִיא עַם עִוֵּר וְעֵינַיִם יֵשׁ וְחֵרְשִׁים וְאָזְנַיִם לָמוֹ למרות שישראל הם עוורים וחרשים כאמור לעיל, אני גואל אותם והם יראו את נפלאותי ויכירו את גדלי.

בעזרת ישראל מוכחת מלכות ה'

ט כָּֽל־הַגּוֹיִ֞ם נִקְבְּצ֣וּ יַחְדָּ֗ו וְיֵאָֽסְפוּ֙ לְאֻמִּ֔ים מִ֤י בָהֶם֙ יַגִּ֣יד זֹ֔את וְרִֽאשֹׁנ֖וֹת יַשְׁמִיעֻ֑נוּ יִתְּנ֤וּ עֵֽדֵיהֶם֙ וְיִצְדָּ֔קוּ וְיִשְׁמְע֖וּ וְיֹֽאמְר֥וּ אֱמֶֽת׃ י אַתֶּ֤ם עֵדַי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְעַבְדִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בָּחָ֑רְתִּי לְמַ֣עַן תֵּֽ֠דְעוּ וְתַֽאֲמִ֨ינוּ לִ֤י וְתָבִ֨ינוּ֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה֔וּא לְפָנַי֙ לֹא־נ֣וֹצַר אֵ֔ל וְאַֽחֲרַ֖י לֹ֥א יִֽהְיֶֽה׃ {ס}

כָּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו למשפט, לטעון את טענותיהם. מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ היש בהם מי שיכול להשמיע אפילו את הראשונות שכבר עברו? כל שכן שאינם יכולים להשמיע את העתידות. אבל ה' משמיע ראשונות וחדשות, כדלעיל פס' ט. יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ אדרבה, יביאו הוכחות ויזוכו בדין. אלא שאינם יכולים להביא הוכחות כי אליליהם הם חסרי כח. אַתֶּם עֵדַי נְאֻם יְהוָה אתם הראיה שלי בדין, כי אני נבאתי עליכם, וגאולתכם היא הראיה לכך שאני אל. וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי המלך שלכם שאני בחרתי בו והוא עומד בקרבכם. אתם והמלך עדי. בנגוד לגויים שאינם יכולים להביא את עדיהם, ישראל הם עדי ה'. לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ וכו' תדעו שאני הוא האלהים. גאולת ישראל היא המבשרת על מלכות ה'.  לכן, בואו של ה' למלוך בעולמו הוא גאולת ישראל ופקיחת עיניהם כאמור לאורך כל ההפטרה.

הפטרת נח

הנביא ממשיל את ירושלים לאשה שהיתה שוממה ועזובה, כלומר שבעלה ובניה עזבוה. והנביא מנבא שישובו ימי שמחתה של האשה, ובנים רבים יהיו לה, והיא תבנה ברוב פאר עם ברית נצחית של ה' שלא יגרשנה עוד.

ההפטרה נקראת בשבת הזאת מפני שנח מוזכר בה.

ההפטרה הזאת נקראת גם בשבע דנחמתא, חציה הראשון בשבת כי תצא וחציה השני בשבת ראה. אם קוראים בשבת ראה את הפטרת שבת ר"ח – קוראים בשבת כי תצא את כל ההפטרה הזאת.

 לא תהיי עוד עקרה

א רָנִּ֥י עֲקָרָ֖ה לֹ֣א יָלָ֑דָה פִּצְחִ֨י רִנָּ֤ה וְצַֽהֲלִי֙ לֹא־חָ֔לָה כִּֽי־רַבִּ֧ים בְּֽנֵי־שׁוֹמֵמָ֛ה מִבְּנֵ֥י בְעוּלָ֖ה אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ ב הַרְחִ֣יבִי ׀ מְק֣וֹם אָֽהֳלֵ֗ךְ וִֽירִיע֧וֹת מִשְׁכְּנוֹתַ֛יִךְ יַטּ֖וּ אַל־תַּחְשֹׂ֑כִי הַֽאֲרִ֨יכִי֙ מֵֽיתָרַ֔יִךְ וִיתֵֽדֹתַ֖יִךְ חַזֵּֽקִי׃ ג כִּֽי־יָמִ֥ין וּשְׂמֹ֖אול תִּפְרֹ֑צִי וְזַרְעֵךְ֙ גּוֹיִ֣ם יִירָ֔שׁ וְעָרִ֥ים נְשַׁמּ֖וֹת יוֹשִֽׁיבוּ׃

  א)  רָנִּי - שמחי. עֲקָרָה לֹא יָלָדָה - פניה אל ירושלים, שיושבת כאשה עקרה, משום שבניה גלו ממנה. לֹא־חָ֔לָה - לא ילדה. כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה - בני שוממה, כלומר בני ירושלים שהיא כעת שוממה, כאשה ללא בעל, מעתה יהיו רבים יותר מבני האשה שיש לה בעל. כלומר: יותר מהאויבים (רש"י, רד"ק), או יותר מירושלים בימי קדם, כאשר היתה כאשה שיש לה בעל (מצודות).   ב)  יַטּוּ יפרשו, למרחק אַל תַּחְשֹׂכִי במקום. הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ - המיתרים המחזיקים את האהל, מתחי אותם למרחק.   ג)  כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי - תתרחבי לכל הכוונים. וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ - בניך ("זרעך") יישבו ערים שכעת הן שוממות ("נשמות" מלשון שממה).

 ימי אלמנותה של ירושלים ישכחו

 ד אַל־תִּֽירְאִי֙ כִּֽי־לֹ֣א תֵב֔וֹשִׁי וְאַל־תִּכָּֽלְמִ֖י כִּ֣י לֹ֣א תַחְפִּ֑ירִי כִּ֣י בֹ֤שֶׁת עֲלוּמַ֨יִךְ֙ תִּשְׁכָּ֔חִי וְחֶרְפַּ֥ת אַלְמְנוּתַ֖יִךְ לֹ֥א תִזְכְּרִי־עֽוֹד׃ ה כִּ֤י בֹֽעֲלַ֨יִךְ֙ עֹשַׂ֔יִךְ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ וְגֹֽאֲלֵךְ֙ קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל אֱלֹהֵ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ יִקָּרֵֽא׃ ו כִּֽי־כְאִשָּׁ֧ה עֲזוּבָ֛ה וַֽעֲצ֥וּבַת ר֖וּחַ קְרָאָ֣ךְ יְהוָ֑ה וְאֵ֧שֶׁת נְעוּרִ֛ים כִּ֥י תִמָּאֵ֖ס אָמַ֥ר אֱלֹהָֽיִךְ׃ ז בְּרֶ֥גַע קָטֹ֖ן עֲזַבְתִּ֑יךְ וּבְרַֽחֲמִ֥ים גְּדֹלִ֖ים אֲקַבְּצֵֽךְ׃ ח בְּשֶׁ֣צֶף קֶ֗צֶף הִסְתַּ֨רְתִּי פָנַ֥י רֶ֨גַע֙ מִמֵּ֔ךְ וּבְחֶ֥סֶד עוֹלָ֖ם רִֽחַמְתִּ֑יךְ אָמַ֥ר גֹּֽאֲלֵ֖ךְ יְהוָֽה׃ {ס}

  ד)  אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי - אל תחששי מפני הבושה שתהיה לך בשובך אל בעלך, בזכרון הימים שבהם היית בודדה. כי תשכחי את ימי הבושה. (מצודות)  ה)  כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ - כי בעלך-בוראך הוא ה', ואין להתבייש בכך אלא להתגאות. וְגֹאֲלֵךְ - מלה בעלת משמעות כפולה. במשל - ה' נמשל לגואל, קרוב משפחה הגואל את  האשה (ראה מגלת רות). ובנמשל - ה' גואל אותנו מן הגולה. קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא ולכן אין זו בושה אלא גאוה.  ו-ח) כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וכו'-  ה' משיב אותך אליו לא כאשה שהיתה גרושה מבעלה ומביתה, אלא כאשה שבעלה כעס עליה ברגע אחד קצר, וכעת הוא מפייס אותה.  ז) וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ - עירוב המשל והנמשל. הכונה היא אשיב אותך אלי, אך הלשון "אקבצך" לקוחה מהנמשל, ה' יקבץ את ישראל מהעמים. ח) בְּשֶׁצֶף קֶצֶף - במעט כעס, בכעס קצר. (רש"י בשם דונש, רד"ק בשם אביו, מצודות). ואפשר: ברגע הקטן שבו הקצף שצף, כלומר: הכעס התפרץ. בהתפרצות קצרה של כעס. כונת הנביא היא שהקצף היה רק ברגע קטן, אבל אהבת ה' וגאולתו הן גדולות.

 ברית נצחית בין ה'  לישראל

ט כִּֽי־מֵ֥י נֹ֨חַ֙ זֹ֣את לִ֔י אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֗עְתִּי מֵֽעֲבֹ֥ר מֵי־נֹ֛חַ ע֖וֹד עַל־הָאָ֑רֶץ כֵּ֥ן נִשְׁבַּ֛עְתִּי מִקְּצֹ֥ף עָלַ֖יִךְ וּמִגְּעָר־בָּֽךְ׃ י כִּ֤י הֶֽהָרִים֙ יָמ֔וּשׁוּ וְהַגְּבָע֖וֹת תְּמוּטֶ֑ינָה וְחַסְדִּ֞י מֵֽאִתֵּ֣ךְ לֹֽא־יָמ֗וּשׁ וּבְרִ֤ית שְׁלוֹמִי֙ לֹ֣א תָמ֔וּט אָמַ֥ר מְרַֽחֲמֵ֖ךְ יְהוָֽה׃ {ס}

  ט)  אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי - כמו כאשר נשבעתי. מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ – ראה בפרשתנו, בראשית ט ט-יז.   י)  כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה - אפילו אם ההרים ימושו, חסדי מאתך לא ימוש. כי הוא יציב יותר מההרים.

  ירושלים תבנה ברוב פאר

יא עֲנִיָּ֥ה סֹֽעֲרָ֖ה לֹ֣א נֻחָ֑מָה הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י מַרְבִּ֤יץ בַּפּוּךְ֙ אֲבָנַ֔יִךְ וִֽיסַדְתִּ֖יךְ בַּסַּפִּירִֽים׃ יב וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ לְאַבְנֵ֣י אֶקְדָּ֑ח וְכָל־גְּבוּלֵ֖ךְ לְאַבְנֵי־חֵֽפֶץ׃ יג וְכָל־בָּנַ֖יִךְ לִמּוּדֵ֣י יְהוָ֑ה וְרַ֖ב שְׁל֥וֹם בָּנָֽיִךְ׃

  יא-יב)  עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה - פניה אל ישראל, שהיא כעת עניה ומטלטלת בגלות בסערה, ולכן אין לה נחמה, ומבשר ה': הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים - אני בונה אותך מחדש, באבנים יקרות. הוזכרו כאן פוך, ספיר, אקדח וכדכד, שרובן אינן ידועות. לגבי פוך יש מחלוקת אם הוא אבן, או שהוא חול יקר ומשובח שעליו מייסדים את  המרצפות.   יג)  וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְהוָה - תלמידי ה' (ראב"ע, מצודות, ד"מ), כלומר לומדים את תורת ה' (מצודות, ד"מ).

הצלת ישראל מאויביהם

יד בִּצְדָקָ֖ה תִּכּוֹנָ֑נִי רַֽחֲקִ֤י מֵעֹ֨שֶׁק֙ כִּי־לֹ֣א תִירָ֔אִי וּמִ֨מְּחִתָּ֔ה כִּ֥י לֹֽא־תִקְרַ֖ב אֵלָֽיִךְ׃ טו הֵ֣ן גּ֥וֹר יָג֛וּר אֶ֖פֶס מֵֽאוֹתִ֑י מִי־גָ֥ר אִתָּ֖ךְ עָלַ֥יִךְ יִפּֽוֹל׃ טז הן (הִנֵּ֤ה) אָֽנֹכִי֙ בָּרָ֣אתִי חָרָ֔שׁ נֹפֵ֨חַ֙ בְּאֵ֣שׁ פֶּחָ֔ם וּמוֹצִ֥יא כְלִ֖י לְמַֽעֲשֵׂ֑הוּ וְאָֽנֹכִ֛י בָּרָ֥אתִי מַשְׁחִ֖ית לְחַבֵּֽל׃ יז כָּל־כְּלִ֞י יוּצַ֤ר עָלַ֨יִךְ֙ לֹ֣א יִצְלָ֔ח וְכָל־לָשׁ֛וֹן תָּֽקוּם־אִתָּ֥ךְ לַמִּשְׁפָּ֖ט תַּרְשִׁ֑יעִי זֹ֡את נַֽחֲלַת֩ עַבְדֵ֨י יְהוָ֧ה וְצִדְקָתָ֛ם מֵֽאִתִּ֖י נְאֻם־יְהוָֽה׃ {ס}

  יד)  רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק וכו' - עושקיך ירחקו ממך, ואין לך ממה לירא. (רש"י, רד"ק, מצודות). אל תיראי ממחתה, כלומר מדבר שמטיל חת. פחד.   טו)  הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי - איש לא יכול להלחם או לגור בארץ לא לו, אא"כ אני גרמתי לכך. (רש"י, ראב"ע, רד"ק). (ואפשר לפרש: איש לא יגור, כלומר יפחד, אלא ממני). לכן מי שבא להלחם אתך, או לגור בארצך, עָלַיִךְ יִפּוֹל - יסגיר עצמו לידיך ולא ילחם, אם אינני רוצה שילחם.   טז-יז)  הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ וכו' - אני בורא הן את החרש היוצר כלי ברזל, והן את המכשולים הגורמים לכך שהכלי מתקלקל בתהליך הייצור. (רש"י, רד"ק, ראב"ע, מצודות). לכן כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח כל  כלי מלחמתו של האויב שהוא לוטש עליך - לא יצלח. כמו שהכלי של היוצר לא יצלח אם אין ברצוני שיצלח. וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי - תתגברי על כל מי שיעמוד מולך בדין. (מצודות).

 קריאה לשמוע אל הנביא ולא אל זרים

א ה֤וֹי כָּל־צָמֵא֙ לְכ֣וּ לַמַּ֔יִם וַֽאֲשֶׁ֥ר אֵֽין־ל֖וֹ כָּ֑סֶף לְכ֤וּ שִׁבְרוּ֙ וֶֽאֱכֹ֔לוּ וּלְכ֣וּ שִׁבְר֗וּ בְּלוֹא־כֶ֛סֶף וּבְל֥וֹא מְחִ֖יר יַ֥יִן וְחָלָֽב׃ ב לָ֤מָּה תִשְׁקְלוּ־כֶ֨סֶף֙ בְּלוֹא־לֶ֔חֶם וִיגִֽיעֲכֶ֖ם בְּל֣וֹא לְשָׂבְעָ֑ה שִׁמְע֨וּ שָׁמ֤וֹעַ אֵלַי֙ וְאִכְלוּ־ט֔וֹב וְתִתְעַנַּ֥ג בַּדֶּ֖שֶׁן נַפְשְׁכֶֽם׃ ג הַטּ֤וּ אָזְנְכֶם֙ וּלְכ֣וּ אֵלַ֔י שִׁמְע֖וּ וּתְחִ֣י נַפְשְׁכֶ֑ם וְאֶכְרְתָ֤ה לָכֶם֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם חַֽסְדֵ֥י דָוִ֖ד הַנֶּֽאֱמָנִֽים׃ ד הֵ֛ן עֵ֥ד לְאוּמִּ֖ים נְתַתִּ֑יו נָגִ֥יד וּמְצַוֵּ֖ה לְאֻמִּֽים׃ ה הֵ֣ן גּ֤וֹי לֹֽא־תֵדַע֙ תִּקְרָ֔א וְג֥וֹי לֹֽא־יְדָע֖וּךָ אֵלֶ֣יךָ יָר֑וּצוּ לְמַ֨עַן֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְלִקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּ֥י פֵֽאֲרָֽךְ׃ {ס}

כאן פונה הנביא אל העם, ומציע להם לשמוע אל דבר ה' שהוא בחנם, במקום לשלם לאחרים ולא לקבל דבר. לא ברור מכאן מי הם האחרים המציעים לשמוע דברים אחרים, אבל מפרקים אחרים בספר ישעיהו אנו למדים שהיו לו מלחמות עם כתות אחרות שאמרו לעם דברים אחרים. ויש מפרשים שהכוונה לחכמות זרות (רש"י, ראב"ע, רד"ק).   א)  הוֹי כָּל צָמֵא ... וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף - הנביא פונה אל הצמאים וחסרי הכסף, ומציע להם לקבל בחנם מים, יין וחלב. כלומר: את נבואתו.   ב)  לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה - במקום ללכת לאחרים שגובים מכם כסף ואינם נותנים תמורה, שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וכו' - קבלו את נבואת ה' ממני. ותזכו לנבואה טובה, שנמשלה לאוכל טוב.   ג-ד)  וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים - יש מפרשים שהכונה היא ברית עולם כחסדי דוד. כמו שכרתי ברית לדוד לעולם כך אכרות לכם. ויתכן שהנמשל מעורב  כאן. ישעיהו קורא לעם ללכת אחרי המלך מבית דוד, ולא לפנות לאחרים. שהרי הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים - בחרתי בדוד ובזרעו למשול בעמים, ולכן כדאי ללכת אחריו.  ה)   גּוֹי לֹא תֵדַע תִּקְרָא וכו' - אפילו גויים רחוקים שלא שמעת עליהם, יעבדוך וינהגו כלפיך כעבדים. שאתה קורא להם והם רצים אליך לעשות דברך.

הפטרת לך לך

הקשר לפרשת השבוע: הפסוק "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ" שחכמים דורשים אותו על אברהם, שה' הביאו ממזרח.

כחו וגבורתו של ה'

[כאן מתחיל מנהג תימן] כה וְאֶל־מִ֥י תְדַמְּי֖וּנִי וְאֶשְׁוֶ֑ה יֹאמַ֖ר קָדֽוֹשׁ׃ כו שְׂאֽוּ־מָר֨וֹם עֵֽינֵיכֶ֤ם וּרְאוּ֙ מִֽי־בָרָ֣א אֵ֔לֶּה הַמּוֹצִ֥יא בְמִסְפָּ֖ר צְבָאָ֑ם לְכֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יִקְרָ֔א מֵרֹ֤ב אוֹנִים֙ וְאַמִּ֣יץ כֹּ֔חַ אִ֖ישׁ לֹ֥א נֶעְדָּֽר׃ {ס}

דברי ישעיהו כאן הם המשך דבריו לעיל, שבהם הוא אומר שאין להשוות את ה' לפסלים של זמנו. כאן ממשיך ישעיהו ואומר שאין לדמות את ה' לאחרים: וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה מי ברא את כל הכוכבים. הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא ה' מוציא את כל צבא השמים, יודע את מספרם, וקורא לכלם בשמות. ישעיהו מבקש להזכיר כאן גם את הפסוק מתהלים: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא", אבל הוא רוצה להזכיר גם את יציאת מצרים. ישראל נמשלו לכוכבים, ונאמר שה' הוציא אותם ממצרים על צבאותם.

ה' אנו עוזב את ישראל, וכחו אינו כלה

 [כאן מתחיל מנהג ספרד ואשכנז] כז לָ֤מָּה תֹאמַר֙ יַֽעֲקֹ֔ב וּתְדַבֵּ֖ר יִשְׂרָאֵ֑ל נִסְתְּרָ֤ה דַרְכִּי֙ מֵֽיְהוָ֔ה וּמֵֽאֱלֹהַ֖י מִשְׁפָּטִ֥י יַֽעֲבֽוֹר׃ כח הֲל֨וֹא יָדַ֜עְתָּ אִם־לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ אֱלֹהֵ֨י עוֹלָ֤ם ׀ יְהוָה֙ בּוֹרֵא֙ קְצ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִיעַ֖ף וְלֹ֣א יִיגָ֑ע אֵ֥ין חֵ֖קֶר לִתְבֽוּנָתֽוֹ׃ כט נֹתֵ֥ן לַיָּעֵ֖ף כֹּ֑חַ וּלְאֵ֥ין אוֹנִ֖ים עָצְמָ֥ה יַרְבֶּֽה׃ ל וְיִֽעֲפ֥וּ נְעָרִ֖ים וְיִגָ֑עוּ וּבַֽחוּרִ֖ים כָּשׁ֥וֹל יִכָּשֵֽׁלוּ׃ לא וְקוֹיֵ֤ יְהוָה֙ יַֽחֲלִ֣יפוּ כֹ֔חַ יַֽעֲל֥וּ אֵ֖בֶר כַּנְּשָׁרִ֑ים יָר֨וּצוּ֙ וְלֹ֣א יִיגָ֔עוּ יֵֽלְכ֖וּ וְלֹ֥א יִיעָֽפוּ׃ {ס}

נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵיְהוָה למה אתה אומר שה' הסתיר את פניו ממך ואינו שומר עליך בדרכך. או: שה' אינו יכול לשמור עליך בדרכך. וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר למה אתה אומר שה' אינו עושה את משפטך. הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ מדוע אתה אומר שנסתרה דרכך מה'? האם לא ידעת את גדלו של ה'? לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע לעולם אינו עייף ויגע. ולא זו בלבד, אלא שהוא נותן כח לעיפים אחרים. כאמור בפסוקים הבאים.  אֵין חֵקֶר אין מספר, אין האדם יכול להבין ולתפוש את גודל תבונתו. וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ אפילו נערים ובחורים צעירים מתעייפים ויגעים, אבל קוי ה' לא, הם מחליפים כח וה' נותן להם עצמה. כך שהם רצים ואינם יגעים.

מלך גדול, או אברהם, בא ממזרח, ובכך באה הצלת ישראל

א הַֽחֲרִ֤ישׁוּ אֵלַי֙ אִיִּ֔ים וּלְאֻמִּ֖ים יַֽחֲלִ֣יפוּ כֹ֑חַ יִגְּשׁוּ֙ אָ֣ז יְדַבֵּ֔רוּ יַחְדָּ֖ו לַמִּשְׁפָּ֥ט נִקְרָֽבָה׃ ב מִ֤י הֵעִיר֙ מִמִּזְרָ֔ח צֶ֖דֶק יִקְרָאֵ֣הוּ לְרַגְל֑וֹ יִתֵּ֨ן לְפָנָ֤יו גּוֹיִם֙ וּמְלָכִ֣ים יַ֔רְדְּ יִתֵּ֤ן כֶּֽעָפָר֙ חַרְבּ֔וֹ כְּקַ֥שׁ נִדָּ֖ף קַשְׁתּֽוֹ׃ ג יִרְדְּפֵ֖ם יַֽעֲב֣וֹר שָׁל֑וֹם אֹ֥רַח בְּרַגְלָ֖יו לֹ֥א יָבֽוֹא׃ ד מִֽי־פָעַ֣ל וְעָשָׂ֔ה קֹרֵ֥א הַדֹּר֖וֹת מֵרֹ֑אשׁ אֲנִ֤י יְהוָה֙ רִאשׁ֔וֹן וְאֶת־אַֽחֲרֹנִ֖ים אֲנִי־הֽוּא׃

לפי הפשט נראה שמדובר כאן על מלך חזק שמגיע ממזרח עם צבא גדול, וכל הגויים יראים מפניו, וה' שומר על ישראל מפניו (ואולי אף מושיע את ישראל באמצעותו). חכמים דרשו את הפסוקים על אברהם אבינו שהגיע ממזרח. יַחְדָּו לַמִּשְׁפָּט נִקְרָבָה ה' מזמין למשפט את ישראל, הטוענים שנסתרה דרכם מה'.  מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח מי הביא ממזרח את אברהם אבינו (לפי פירוש חז"ל) או את המלך הבא ממזרח, הלא ה'.צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ אם מדובר על אברהם, הפירוש הוא שבכל מקום שהוא הגיע הוא הפיץ את הצדק ואת תורת ה'. אם מפרשים שמדובר על מלך גדול, זוהי הערה של הנביא והיא עוסקת בקב"ה, הוא העיר ממזרח, והביא אותו לשם השלטת צדק בעולם. כלומר: המלך הגדול אולי עשה לשם עצמתו וכבודו, אבל ה' שהעיר אותו, הביא אותו כדי להביא צדק לעולם. לגאול את ישראל או להצילם מפניו ולהראות את הצדק. יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ מי נתן בידו את כל הגויים ורדה לפניו את כל המלכים. יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ הרוגי חרבו וקשתו רבים כעפר ומתפזרים ברוח כקש. מי נתן את הנצחון ביד חרבו וקשתו? הלא אני ה', קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ היודע מראש מה יהיה בדורות הבאים.

כל הגויים יראים ומתכונננים למלחמה

ה רָא֤וּ אִיִּים֙ וְיִרָ֔אוּ קְצ֥וֹת הָאָ֖רֶץ יֶֽחֱרָ֑דוּ קָֽרְב֖וּ וַיֶּֽאֱתָיֽוּן׃ ו אִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ יַעְזֹ֑רוּ וּלְאָחִ֖יו יֹאמַ֥ר חֲזָֽק׃ ז וַיְחַזֵּ֤ק חָרָשׁ֙ אֶת־צֹרֵ֔ף מַֽחֲלִ֥יק פַּטִּ֖ישׁ אֶת־ה֣וֹלֶם פָּ֑עַם אֹמֵ֤ר לַדֶּ֨בֶק֙ ט֣וֹב ה֔וּא וַיְחַזְּקֵ֥הוּ בְמַסְמְרִ֖ים לֹ֥א יִמּֽוֹט׃ {ס}

וַיְחַזֵּק חָרָשׁ אֶת צֹרֵף וכו' כל בעל מקצוע תורם מיכלתו להתגוננות מפני המלך הבא מרחוק.

בעוד כל הגויים יראים, את ישראל ה' מושיע

ח וְאַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֣ל עַבְדִּ֔י יַֽעֲקֹ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּחַרְתִּ֑יךָ זֶ֖רַע אַבְרָהָ֥ם אֹֽהֲבִֽי׃ ט אֲשֶׁ֤ר הֶֽחֱזַקְתִּ֨יךָ֙ מִקְצ֣וֹת הָאָ֔רֶץ וּמֵֽאֲצִילֶ֖יהָ קְרָאתִ֑יךָ וָאֹ֤מַר לְךָ֙ עַבְדִּי־אַ֔תָּה בְּחַרְתִּ֖יךָ וְלֹ֥א מְאַסְתִּֽיךָ׃ י אַל־תִּירָא֙ כִּ֣י עִמְּךָ־אָ֔נִי אַל־תִּשְׁתָּ֖ע כִּֽי־אֲנִ֣י אֱלֹהֶ֑יךָ אִמַּצְתִּ֨יךָ֙ אַף־עֲזַרְתִּ֔יךָ אַף־תְּמַכְתִּ֖יךָ בִּימִ֥ין צִדְקִֽי׃ יא הֵ֤ן יֵבֹ֨שׁוּ֙ וְיִכָּ֣לְמ֔וּ כֹּ֖ל הַנֶּֽחֱרִ֣ים בָּ֑ךְ יִֽהְי֥וּ כְאַ֛יִן וְיֹֽאבְד֖וּ אַנְשֵׁ֥י רִיבֶֽךָ׃ יב תְּבַקְשֵׁם֙ וְלֹ֣א תִמְצָאֵ֔ם אַנְשֵׁ֖י מַצֻּתֶ֑ךָ יִֽהְי֥וּ כְאַ֛יִן וּכְאֶ֖פֶס אַנְשֵׁ֥י מִלְחַמְתֶּֽךָ׃ יג כִּ֗י אֲנִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מַֽחֲזִ֣יק יְמִינֶ֑ךָ הָֽאֹמֵ֥ר לְךָ֛ אַל־תִּירָ֖א אֲנִ֥י עֲזַרְתִּֽיךָ׃ {ס}

הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ בחרתיך מכל העמים (רש"י). ויש מפרשים: קבצתיך מכל הגלויות (רד"ק).אַל-תִּשְׁתָּע אל תפחד. כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ כל הנלחמים בך. אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ כל הלוחמים נגדך. (מלשון "כי ינצו אנשים", כלומר: אלה שנצים אתך). בעוד כל הגויים יראים מפני המלחמה, אתכם אני שומר מכל אויביכם.

  יד אַל־תִּֽירְאִי֙ תּוֹלַ֣עַת יַֽעֲקֹ֔ב מְתֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֤י עֲזַרְתִּיךְ֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְגֹֽאֲלֵ֖ךְ קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל׃ טו הִנֵּ֣ה שַׂמְתִּ֗יךְ לְמוֹרַג֙ חָר֣וּץ חָדָ֔שׁ בַּ֖עַל פִּֽיפִיּ֑וֹת תָּד֤וּשׁ הָרִים֙ וְתָדֹ֔ק וּגְבָע֖וֹת כַּמֹּ֥ץ תָּשִֽׂים׃ טז תִּזְרֵם֙ וְר֣וּחַ תִּשָּׂאֵ֔ם וּסְעָרָ֖ה תָּפִ֣יץ אוֹתָ֑ם וְאַתָּה֙ תָּגִ֣יל בַּֽיהוָ֔ה בִּקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל תִּתְהַלָּֽל׃ [כאן מסתיים מנהג ספרד ואשכנז] {ס} יז הָֽעֲנִיִּ֨ים וְהָֽאֶבְיוֹנִ֜ים מְבַקְשִׁ֥ים מַ֨יִם֙ וָאַ֔יִן לְשׁוֹנָ֖ם בַּצָּמָ֣א נָשָׁ֑תָּה אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֶֽעֱנֵ֔ם אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֶֽעֶזְבֵֽם׃ [כאן מסתיים מנהג תימן]

תּוֹלַעַת יַעֲקֹב מְתֵי יִשְׂרָאֵל עם ישראל. לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת מורג הוא כלי המשמש לדוש את התבואה. יש בו חריצים ופיפיות המבקעים את התבואה. כך יהיה עם ישראל מורג המבקע את כל אויביו. וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים מוץ הוא הקליפות של גרעיני התבואה, שנפרדים מהגרעינים ע"י הדיש במורג. תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם הפעולה שאחרי הדיש היא הזריה. ביום של רוח, זורים את התבואה מערמה לערמה, והרוח מעיפה את כל הקליפות הדקות (המוץ), ומרחיקה אותן מהתבואה. כך יקרה גם לגויים, שהרוח תעיף אותם לכל הרוחות. נָשָׁתָּה יבשה.

הפטרת וירא

ההפטרה מספרת על שני מעשים של אלישע. בראשון, הוא תומך באשה אלמנה ומחולל נס המרבה את השמן שלה, כך שתוכל למכרו ולהתפרנס. בשני, הוא מברך אשה בבן, הבן מת ואלישע מחיה אותו. יש להעיר ששני המעשים ארעו גם אצל אליהו, רבו של אלישע (אם כי אצל אליהו שני המעשים ארעו באשה אחת). הוא עזר לאותה אשה ע"י נס שרבה את השמן והקמח שלה, היא החזיקה אותו בביתה, בנה מת ואליהו החיה אותו.

הקשר לפרשה: כמו שרה, שנפקדה בבן לעת זקנה כך האשה בהפטרה. וכמו שרה, שבנה נעקד על המזבח וחזר לחיים, כך בנה של האשה. הנביא עצמו מבקש להדגיש את הקשר לפרשה, והוא משתמש בבטויים רבים הלקוחים מהפרשה.

 אלישע מסייע לאלמנה ע"י נס המרבה את השמן

א וְאִשָּׁ֣ה אַחַ֣ת מִנְּשֵׁ֣י בְנֵֽי־הַ֠נְּבִיאִים צָֽעֲקָ֨ה אֶל־אֱלִישָׁ֜ע לֵאמֹ֗ר עַבְדְּךָ֤ אִישִׁי֙ מֵ֔ת וְאַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ כִּ֣י עַבְדְּךָ֔ הָיָ֥ה יָרֵ֖א אֶת־יְהוָ֑ה וְהַ֨נֹּשֶׁ֔ה בָּ֗א לָקַ֜חַת אֶת־שְׁנֵ֧י יְלָדַ֛י ל֖וֹ לַֽעֲבָדִֽים׃ ב וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֤יהָ אֱלִישָׁע֙ מָ֣ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּ֔ךְ הַגִּ֣ידִי לִ֔י מַה־יֶּשׁ־לכי (לָ֖ךְ) בַּבָּ֑יִת וַתֹּ֗אמֶר אֵ֣ין לְשִׁפְחָֽתְךָ֥ כֹל֙ בַּבַּ֔יִת כִּ֖י אִם־אָס֥וּךְ שָֽׁמֶן׃ ג וַיֹּ֗אמֶר לְכִ֨י שַֽׁאֲלִי־לָ֤ךְ כֵּלִים֙ מִן־הַח֔וּץ מֵאֵ֖ת כָּל־שכנכי (שְׁכֵנָ֑יִךְ) כֵּלִ֥ים רֵקִ֖ים אַל־תַּמְעִֽיטִי׃ ד וּבָ֗את וְסָגַ֤רְתְּ הַדֶּ֨לֶת֙ בַּֽעֲדֵ֣ךְ וּבְעַד־בָּנַ֔יִךְ וְיָצַ֕קְתְּ עַ֥ל כָּל־הַכֵּלִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וְהַמָּלֵ֖א תַּסִּֽיעִי׃ ה וַתֵּ֨לֶךְ֙ מֵֽאִתּ֔וֹ וַתִּסְגֹּ֣ר הַדֶּ֔לֶת בַּֽעֲדָ֖הּ וּבְעַ֣ד בָּנֶ֑יהָ הֵ֛ם מַגִּישִׁ֥ים אֵלֶ֖יהָ וְהִ֥יא מיצקת (מוֹצָֽקֶת)׃ ו וַיְהִ֣י ׀ כִּמְלֹ֣את הַכֵּלִ֗ים וַתֹּ֤אמֶר אֶל־בְּנָהּ֙ הַגִּ֨ישָׁה אֵלַ֥י עוֹד֙ כֶּ֔לִי וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֔יהָ אֵ֥ין ע֖וֹד כֶּ֑לִי וַֽיַּעֲמֹ֖ד הַשָּֽׁמֶן׃ ז וַתָּבֹ֗א וַתַּגֵּד֙ לְאִ֣ישׁ הָֽאֱלֹהִ֔ים וַיֹּ֗אמֶר לְכִי֙ מִכְרִ֣י אֶת־הַשֶּׁ֔מֶן וְשַׁלְּמִ֖י אֶת־נשיכי (נִשְׁיֵ֑ךְ) וְאַ֣תְּ בניכי (וּבָנַ֔יִךְ) תִּֽחְיִ֖י בַּנּוֹתָֽר׃ {פ}

וְהַנֹּשֶׁה האיש שהלוה לנו כסף, ואין בידינו להחזיר לו. לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים כיון שאין לנו כסף לשלם, הוא גובה את חובו באמצעות לקיחת הילדים לעבדים. אָסוּךְ שָׁמֶן כלי קטן מאד המכיל כמות קטנה של שמן. (כנראה כלי המיועד לסיכת הגוף בשמן, לכן הוא קטן, כדי שיהיה נוח להחזיק אותו כשפופרת ולשמן בו את הגוף). מִן הַחוּץ מחוץ לבית. כלומר: מאנשים אחרים. אַל תַּמְעִיטִי שאלי כלים רבים. וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי כל כלי שכבר התמלא תעבירי למקום אחר, ותמשיכי לצקת שמן מן האסוך לתוך שאר הכלים. וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן השמן עצר. הפסיק לזרום, כי אזלו הכלים. וְשַׁלְּמִי אֶת נִשְׁיֵךְ שלמי את החוב לנושה. וְאַתְּ וּבָנַיִךְ תִּחְיִי בַּנּוֹתָר בכסף שייוותר בידך אחרי תשלום החוב.

אשה גדולה תומכת באלישע והוא מברך אותה בבן

ח וַיְהִ֨י הַיּ֜וֹם וַיַּֽעֲבֹ֧ר אֱלִישָׁ֣ע אֶל־שׁוּנֵ֗ם וְשָׁם֙ אִשָּׁ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַתַּֽחֲזֶק־בּ֖וֹ לֶֽאֱכָל־לָ֑חֶם וַֽיְהִי֙ מִדֵּ֣י עָבְר֔וֹ יָסֻ֥ר שָׁ֖מָּה לֶֽאֱכָל־לָֽחֶם׃ ט וַתֹּ֨אמֶר֙ אֶל־אִישָׁ֔הּ הִנֵּה־נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִ֥ישׁ אֱלֹהִ֖ים קָד֣וֹשׁ ה֑וּא עֹבֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ תָּמִֽיד׃ י נַֽעֲשֶׂה־נָּ֤א עֲלִיַּת־קִיר֙ קְטַנָּ֔ה וְנָשִׂ֨ים ל֥וֹ שָׁ֛ם מִטָּ֥ה וְשֻׁלְחָ֖ן וְכִסֵּ֣א וּמְנוֹרָ֑ה וְהָיָ֛ה בְּבֹא֥וֹ אֵלֵ֖ינוּ יָס֥וּר שָֽׁמָּה׃ יא וַיְהִ֥י הַיּ֖וֹם וַיָּ֣בֹא שָׁ֑מָּה וַיָּ֥סַר אֶל־הָֽעֲלִיָּ֖ה וַיִּשְׁכַּב־שָֽׁמָּה׃ יב וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־גֵּֽיחֲזִ֣י נַֽעֲר֔וֹ קְרָ֖א לַשּֽׁוּנַמִּ֣ית הַזֹּ֑את וַיִּ֨קְרָא־לָ֔הּ וַֽתַּעֲמֹ֖ד לְפָנָֽיו׃ יג וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אֱמָר־נָ֣א אֵלֶיהָ֮ הִנֵּ֣ה חָרַ֣דְתְּ ׀ אֵלֵינוּ֮ אֶת־כָּל־הַֽחֲרָדָ֣ה הַזֹּאת֒ מֶ֚ה לַֽעֲשׂ֣וֹת לָ֔ךְ הֲיֵ֤שׁ לְדַבֶּר־לָךְ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ א֖וֹ אֶל־שַׂ֣ר הַצָּבָ֑א וַתֹּ֕אמֶר בְּת֥וֹךְ עַמִּ֖י אָֽנֹכִ֥י יֹשָֽׁבֶת׃ יד וַיֹּ֕אמֶר וּמֶ֖ה לַֽעֲשׂ֣וֹת לָ֑הּ וַיֹּ֣אמֶר גֵּֽיחֲזִ֗י אֲבָ֛ל בֵּ֥ן אֵֽין־לָ֖הּ וְאִישָׁ֥הּ זָקֵֽן׃ טו וַיֹּ֖אמֶר קְרָא־לָ֑הּ וַיִּ֨קְרָא־לָ֔הּ וַֽתַּעֲמֹ֖ד בַּפָּֽתַח׃ טז וַיֹּ֗אמֶר לַמּוֹעֵ֤ד הַזֶּה֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה אתי (אַ֖תְּ) חֹבֶ֣קֶת בֵּ֑ן וַתֹּ֗אמֶר אַל־אֲדֹנִי֙ אִ֣ישׁ הָֽאֱלֹהִ֔ים אַל־תְּכַזֵּ֖ב בְּשִׁפְחָתֶֽךָ׃ יז וַתַּ֥הַר הָֽאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן לַמּוֹעֵ֤ד הַזֶּה֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יהָ אֱלִישָֽׁע׃

שׁוּנֵם שם עיר. מקובל לזהות אותה באיזור עמק יזרעאל. אִשָּׁה גְדוֹלָה אשה עשירה. וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם החזיקה אותו כלכלית כשהיה בשונם. כלומר: הזמינה אותו לביתה לארוחה. (לחם בתנ"ך הוא לאו דוקא פת, אלא ארוחה). וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה בכל פעם שבה עבר אלישע בשונם, נכנס לאכול אצל האשה הזאת. לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת האשה הזאת שהיא תושבת שונם. הִנֵּה חָרַדְתְּ  אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת דאגת לנו וארחת אותנו כ"כ יפה. מה את רוצה בתמורה? הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא האם את צריכה שאפעיל את קשרי ואשתדל עבורך במוסדות השלטון עבור בעיות שיש לך עם השלטונות? בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת אינני זקוקה לכך שתפעיל עבורי את קשריך עם המלך ושר הצבא, כי איש אינו רודף אותי (רש"י) או כי יש מי שידבר עבורי אם אזדקק (רד"ק). אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן ואלישע לא הכיר בכך שאין לה בן. יתכן שלבעלה היו בנים מנשים אחרות שהיו לו, ולכן לא ניכר הדבר שזה בית של חשוכי בנים. אבל לאשה לא היו בנים. וכיון שאישה כבר זקן, היא כנראה כבר התיאשה.

בנה של האשה מת והיא מבקשת עזרה מאלישע

 יח וַיִּגְדַּ֖ל הַיָּ֑לֶד וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיֵּצֵ֥א אֶל־אָבִ֖יו אֶל־הַקֹּֽצְרִֽים׃ יט וַיֹּ֥אמֶר אֶל־אָבִ֖יו רֹאשִׁ֣י ׀ רֹאשִׁ֑י וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־הַנַּ֔עַר שָׂאֵ֖הוּ אֶל־אִמּֽוֹ׃ כ וַיִּ֨שָּׂאֵ֔הוּ וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל־אִמּ֑וֹ וַיֵּ֧שֶׁב עַל־בִּרְכֶּ֛יהָ עַד־הַֽצָּהֳרַ֖יִם וַיָּמֹֽת׃ כא וַתַּ֨עַל֙ וַתַּשְׁכִּבֵ֔הוּ עַל־מִטַּ֖ת אִ֣ישׁ הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּסְגֹּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וַתֵּצֵֽא׃ כב וַתִּקְרָא֮ אֶל־אִישָׁהּ֒ וַתֹּ֗אמֶר שִׁלְחָ֨ה נָ֥א לִי֙ אֶחָ֣ד מִן־הַנְּעָרִ֔ים וְאַחַ֖ת הָֽאֲתֹנ֑וֹת וְאָר֛וּצָה עַד־אִ֥ישׁ הָֽאֱלֹהִ֖ים וְאָשֽׁוּבָה׃ כג וַיֹּ֗אמֶר מַ֠דּוּעַ אתי (אַ֣תְּ) הלכתי (הֹלֶ֤כֶת) אֵלָיו֙ הַיּ֔וֹם לֹא־חֹ֖דֶשׁ וְלֹ֣א שַׁבָּ֑ת וַתֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם׃ כד וַֽתַּחֲבֹשׁ֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֹּ֥אמֶר אֶֽל־נַעֲרָ֖הּ נְהַ֣ג וָלֵ֑ךְ אַל־תַּעֲצָר־לִ֣י לִרְכֹּ֔ב כִּ֖י אִם־אָמַ֥רְתִּי לָֽךְ׃ [כאן מסתיים מנהג ספרד] (נדמה לי שהוא מסתיים פסוק אחד קודם).  כה וַתֵּ֗לֶךְ וַתָּבֹ֛א אֶל־אִ֥ישׁ הָֽאֱלֹהִ֖ים אֶל־הַ֣ר הַכַּרְמֶ֑ל וַ֠יְהִי כִּרְא֨וֹת אִישׁ־הָֽאֱלֹהִ֤ים אֹתָהּ֙ מִנֶּ֔גֶד וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־גֵּֽיחֲזִ֣י נַֽעֲר֔וֹ הִנֵּ֖ה הַשּֽׁוּנַמִּ֥ית הַלָּֽז׃ כו עַתָּה֮ רֽוּץ־נָ֣א לִקְרָאתָהּ֒ וֶֽאֱמָר־לָ֗הּ הֲשָׁל֥וֹם לָ֛ךְ הֲשָׁל֥וֹם לְאִישֵׁ֖ךְ הֲשָׁל֣וֹם לַיָּ֑לֶד וַתֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם׃ כז וַתָּבֹ֞א אֶל־אִ֤ישׁ הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־הָהָ֔ר וַֽתַּחֲזֵ֖ק בְּרַגְלָ֑יו וַיִּגַּ֨שׁ גֵּֽיחֲזִ֜י לְהָדְפָ֗הּ וַיֹּאמֶר֩ אִ֨ישׁ הָֽאֱלֹהִ֤ים הַרְפֵּה־לָהּ֙ כִּֽי־נַפְשָׁ֣הּ מָֽרָה־לָ֔הּ וַֽיהוָה֙ הֶעְלִ֣ים מִמֶּ֔נִּי וְלֹ֥א הִגִּ֖יד לִֽי׃ כח וַתֹּ֕אמֶר הֲשָׁאַ֥לְתִּי בֵ֖ן מֵאֵ֣ת אֲדֹנִ֑י הֲלֹ֣א אָמַ֔רְתִּי לֹ֥א תַשְׁלֶ֖ה אֹתִֽי׃

וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקֹּצְרִים יצא אל השדה של אביו, בימי הקציר, כלומר בחום הקיץ. רֹאשִׁי  רֹאשִׁי ראשי כואב. וַיֹּאמֶר אֶל הַנַּעַר אביו קרא לאחד הנערים המשרתים, ואמר לו לשאת את הנער אל אמו. לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת ומתי באים אל איש האלהים בסתם יום של חול? וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם כלומר לא ענתה על שאלתו, אלא רק אמרה שלום והלכה. אַל תַּעֲצָר לִי לִרְכֹּב רכב ברצף, בלי לעצור בדרך. וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ שהרי אין ראוי שאשה תחזיק ברגליו של הנביא, או ברגלי איש שאינו בעלה. הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי לא בקשתי ממך בן, רק בקשתי "אל תכזב בשפחתך", ואתה כזבת בי. נתת לי תחושה שיש לי בן במשך כמה שנים, ומתברר שאין לי. 

תחית בנה של האשה

כט וַיֹּ֨אמֶר לְגֵֽיחֲזִ֜י חֲגֹ֣ר מָתְנֶ֗יךָ וְקַ֨ח מִשְׁעַנְתִּ֣י בְיָֽדְךָ֮ וָלֵךְ֒ כִּֽי־תִמְצָ֥א אִישׁ֙ לֹ֣א תְבָֽרְכֶ֔נּוּ וְכִֽי־יְבָרֶכְךָ֥ אִ֖ישׁ לֹ֣א תַֽעֲנֶנּ֑וּ וְשַׂמְתָּ֥ מִשְׁעַנְתִּ֖י עַל־פְּנֵ֥י הַנָּֽעַר׃ ל וַתֹּ֨אמֶר֙ אֵ֣ם הַנַּ֔עַר חַי־יְהוָ֥ה וְחֵֽי־נַפְשְׁךָ֖ אִם־אֶֽעֶזְבֶ֑ךָּ וַיָּ֖קָם וַיֵּ֥לֶךְ אַֽחֲרֶֽיהָ׃ לא וְגֵֽחֲזִ֞י עָבַ֣ר לִפְנֵיהֶ֗ם וַיָּ֤שֶׂם אֶת־הַמִּשְׁעֶ֨נֶת֙ עַל־פְּנֵ֣י הַנַּ֔עַר וְאֵ֥ין ק֖וֹל וְאֵ֣ין קָ֑שֶׁב וַיָּ֤שָׁב לִקְרָאתוֹ֙ וַיַּגֶּד־ל֣וֹ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א הֵקִ֖יץ הַנָּֽעַר׃ לב וַיָּבֹ֥א אֱלִישָׁ֖ע הַבָּ֑יְתָה וְהִנֵּ֤ה הַנַּ֨עַר֙ מֵ֔ת מֻשְׁכָּ֖ב עַל־מִטָּתֽוֹ׃ לג וַיָּבֹ֕א וַיִּסְגֹּ֥ר הַדֶּ֖לֶת בְּעַ֣ד שְׁנֵיהֶ֑ם וַיִּתְפַּלֵּ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃ לד וַיַּ֜עַל וַיִּשְׁכַּ֣ב עַל־הַיֶּ֗לֶד וַיָּשֶׂם֩ פִּ֨יו עַל־פִּ֜יו וְעֵינָ֤יו עַל־עֵינָיו֙ וְכַפָּ֣יו עַל־כַּפָּ֔ו וַיִּגְהַ֖ר עָלָ֑יו וַיָּ֖חָם בְּשַׂ֥ר הַיָּֽלֶד׃ לה וַיָּ֜שָׁב וַיֵּ֣לֶךְ בַּבַּ֗יִת אַחַ֥ת הֵ֨נָּה֙ וְאַחַ֣ת הֵ֔נָּה וַיַּ֖עַל וַיִּגְהַ֣ר עָלָ֑יו וַיְזוֹרֵ֤ר הַנַּ֨עַר֙ עַד־שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים וַיִּפְקַ֥ח הַנַּ֖עַר אֶת־עֵינָֽיו׃ לו וַיִּקְרָ֣א אֶל־גֵּֽיחֲזִ֗י וַיֹּ֨אמֶר֙ קְרָא֙ אֶל־הַשֻּֽׁנַמִּ֣ית הַזֹּ֔את וַיִּקְרָאֶ֖הָ וַתָּבֹ֣א אֵלָ֑יו וַיֹּ֖אמֶר שְׂאִ֥י בְנֵֽךְ׃ לז וַתָּבֹא֙ וַתִּפֹּ֣ל עַל־רַגְלָ֔יו וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָ֑רְצָה וַתִּשָּׂ֥א אֶת־בְּנָ֖הּ וַתֵּצֵֽא׃ {פ}

מִשְׁעַנְתִּי מקל ההליכה שלי, שאני נשען עליו. וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב הנער המשיך לשכב דומם. המשענת לא פעלה את פעולתה. (הלשון כאן מבוססת על המעשה של אליהו בהר הכרמל, שם מוכח שאצל הפסלים אין קול ואין קשב, להבדיל מאצל ה').  אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה הוא הלך בבית פעם לצד הזה ופעם לצד השני. וַיְזוֹרֵר התעטש (רש"י, רד"ק, מצודות).

הפטרת חיי שרה

ההפטרה מספרת על ימי זקנתו של דוד, כאשר שרי ובכירי הממלכה עוסקים בשאלה מי ימלוך במקום דוד אחרי מותו. אדוניהו, בנו של דוד, מבקש למלוך, וכמה מהשרים תומכים בו. אבל מדברי נתן הנביא ומדברי דוד בסוף ההפטרה, עולה שדוד כבר הודיע לפני זמן רב ששלמה הוא הבן שימשיך אותו.

הקשר לפרשה: ההפטרה פותחת במלים "והמלך דוד זקן בא בימים", כנגד הפסוק בפרשה "ואברהם זקן בא בימים". גם אברהם וגם דוד עוסקים בעתידם של בניהם אחריהם, ואף מצוים את עבדיהם מה יעשו לצורך בניהם.

דוד זקן, ועבדיו מביאים לו את אבישג

א וְהַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַיְכַסֻּ֨הוּ֙ בַּבְּגָדִ֔ים וְלֹ֥א יִחַ֖ם לֽוֹ׃ ב וַיֹּ֧אמְרוּ ל֣וֹ עֲבָדָ֗יו יְבַקְשׁ֞וּ לַֽאדֹנִ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ נַֽעֲרָ֣ה בְתוּלָ֔ה וְעָֽמְדָה֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּתְהִי־ל֖וֹ סֹכֶ֑נֶת וְשָֽׁכְבָ֣ה בְחֵיקֶ֔ךָ וְחַ֖ם לַֽאדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ ג וַיְבַקְשׁוּ֙ נַֽעֲרָ֣ה יָפָ֔ה בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּמְצְא֗וּ אֶת־אֲבִישַׁג֙ הַשּׁ֣וּנַמִּ֔ית וַיָּבִ֥אוּ אֹתָ֖הּ לַמֶּֽלֶךְ׃ ד וְהַֽנַּעֲרָ֖ה יָפָ֣ה עַד־מְאֹ֑ד וַתְּהִ֨י לַמֶּ֤לֶךְ סֹכֶ֨נֶת֙ וַתְּשָׁ֣רְתֵ֔הוּ וְהַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יְדָעָֽהּ׃

סֹכֶנֶת יש מפרשים מחממת (רש"י). ויש מפרשים משרתת או ממונה על אוצרות. (ראב"ע, רלב"ג). כלומר שהיא באה לביתו כמשרתת, וכוונת עבדיו שתהיה בעלת תפקיד, ואם ירצה גם תשכב בחיקו, אבל לא לשם כך באה. כדי שלא ידעו הכל שהביא אל ביתו אשה לתפקיד זה. עבדיו חשבו שאם יביאו לו משרתת יפה סופה שתשכב בחיקו, אבל דוד לא שמע לעצתם אלא לא ידעה. והיא רק שרתה אותו.

עניין זה נכתב כאן כמידע מקדים למה שכתוב להלן, שאח"כ, אחרי מות דוד ומלוך שלמה, בקש אדוניהו לשאת את אבישג, ושלמה הבין שהוא רוצה את המלוכה והרג את אדוניהו.

כמו כן, אנו למדים מכאן שדוד כבר זקן במדה כזו, שכבר אינו משרת את עצמו ומכסה את עצמו בבגדים, אלא עבדים מסייעים אותו ומכסים אותו.

אדוניהו מגבש קואליציה שתתמוך בו למחליפו של דוד

ה וַאֲדֹֽנִיָּ֧ה בֶן־חַגִּ֛ית מִתְנַשֵּׂ֥א לֵאמֹ֖ר אֲנִ֣י אֶמְלֹ֑ךְ וַיַּ֣עַשׂ ל֗וֹ רֶ֚כֶב וּפָ֣רָשִׁ֔ים וַֽחֲמִשִּׁ֥ים אִ֖ישׁ רָצִ֥ים לְפָנָֽיו׃ ו וְלֹֽא־עֲצָב֨וֹ אָבִ֤יו מִיָּמָיו֙ לֵאמֹ֔ר מַדּ֖וּעַ כָּ֣כָה עָשִׂ֑יתָ וְגַם־ה֤וּא טֽוֹב־תֹּ֨אַר֙ מְאֹ֔ד וְאֹת֥וֹ יָֽלְדָ֖ה אַֽחֲרֵ֥י אַבְשָׁלֽוֹם׃ ז וַיִּֽהְי֣וּ דְבָרָ֔יו עִ֚ם יוֹאָ֣ב בֶּן־צְרוּיָ֔ה וְעִ֖ם אֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֑ן וַֽיַּעְזְר֔וּ אַֽחֲרֵ֖י אֲדֹֽנִיָּֽה׃ ח וְצָד֣וֹק הַ֠כֹּהֵן וּבְנָיָ֨הוּ בֶן־יְהֽוֹיָדָ֜ע וְנָתָ֤ן הַנָּבִיא֙ וְשִׁמְעִ֣י וְרֵעִ֔י וְהַגִּבּוֹרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לְדָוִ֑ד לֹ֥א הָי֖וּ עִם־אֲדֹֽנִיָּֽהוּ׃

אֲנִי אֶמְלֹךְ אחרי מות אבי. שהרי זקן הוא. (ומהמשך הפרק מתברר שדוד כבר זקן ואינו מעורה במה שנעשה בממלכה, וכל בעלי התפקידים מכינים את היורש ללא ידיעת דוד). וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו אביו מעולם לא גער בו על מעשיו. וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם הוא הבן שנולד לדוד אחרי אבשלום. וא"כ, אחרי מותר אבשלום, סובר אדוניהו שהוא ראוי לרשת את המלוכה. (בשמואל ב ב מוזכרים בניו של דוד: אמנון, כלאב, אבשלום, אדוניהו. על מותם של אמנון ואבשלום מסופר בספר שמואל. על כלאב לא יודע דבר. אדוניהו הוא הבא בתור). וַיִּהְיוּ דְבָרָיו עִם יוֹאָב וכו' יואב ואביתר היו אנשי סודו ועצתו של אדוניהו. וגם הם סברו שהוא זה שצריך לרשת את דוד אחרי מותו. לֹא הָיוּ עִם אֲדֹנִיָּהוּ אלא תמכו בשלמה, כפי שמתברר מהמשך הפרק.

אדוניהו מכין טקס המלכה

ט וַיִּזְבַּ֣ח אֲדֹֽנִיָּ֗הוּ צֹ֤אן וּבָקָר֙ וּמְרִ֔יא עִ֚ם אֶ֣בֶן הַזֹּחֶ֔לֶת אֲשֶׁר־אֵ֖צֶל עֵ֣ין רֹגֵ֑ל וַיִּקְרָ֗א אֶת־כָּל־אֶחָיו֙ בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּלְכָל־אַנְשֵׁ֥י יְהוּדָ֖ה עַבְדֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ י וְֽאֶת־נָתָן֩ הַנָּבִ֨יא וּבְנָיָ֜הוּ וְֽאֶת־הַגִּבּוֹרִ֛ים וְאֶת־שְׁלֹמֹ֥ה אָחִ֖יו לֹ֥א קָרָֽא׃

וּמְרִיא מריאים נזכרו במקומות רבים בנביאים כבהמות המשמשות לאכילה ולקרבן. נחלקו המפרשים איזו בהמה היא. יש מפרשים שור מפוטם (רש"י כאן וביחזקאל לט, רלב"ג). ויש מפרשים כבשים מפוטמים, שהרי בארמית כבש הוא אימרא. (רש"י בישעיהו א). ויש מפרשים ג'מוס. (רס"ג). ויש מפרשים שכל בהמה מפוטמת נקראת מריא (רד"ק). ומההקבלה בין שמ"ב ו לבין דהי"א טו נראה שמריא הוא איל. עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת סמוך לאבן גדולה ומפורסמת שנקראה אבן הזחלת, ונחלקו המפרשים מדוע נקראה כך. אֲשֶׁר אֵצֶל עֵין רֹגֵל מקובל לזהות את עין רגל בואדי שמתחת לעיר דוד, בנקודת המפגש בין נחל קדרון לגיא בן הנם. וַיִּקְרָא אֶת כָּל אֶחָיו וכו' הזמינם לסעודה גדולה, לכבוד המלכתו.

נתן מציע לבת שבע לשתף את דוד במידע

יא וַיֹּ֣אמֶר נָתָ֗ן אֶל־בַּת־שֶׁ֤בַע אֵם־שְׁלֹמֹה֙ לֵאמֹ֔ר הֲל֣וֹא שָׁמַ֔עַתְּ כִּ֥י מָלַ֖ךְ אֲדֹֽנִיָּ֣הוּ בֶן־חַגִּ֑ית וַֽאֲדֹנֵ֥ינוּ דָוִ֖ד לֹ֥א יָדָֽע׃ יב וְעַתָּ֕ה לְכִ֛י אִֽיעָצֵ֥ךְ נָ֖א עֵצָ֑ה וּמַלְּטִי֙ אֶת־נַפְשֵׁ֔ךְ וְאֶת־נֶ֥פֶשׁ בְּנֵ֖ךְ שְׁלֹמֹֽה׃ יג לְכִ֞י וּבֹ֣אִי ׀ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְאָמַ֤רְתְּ אֵלָיו֙ 'הֲלֹֽא־אַתָּ֞ה אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֗לֶךְ נִשְׁבַּ֤עְתָּ לַאֲמָֽתְךָ֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי־שְׁלֹמֹ֤ה בְנֵךְ֙ יִמְלֹ֣ךְ אַֽחֲרַ֔י וְה֖וּא יֵשֵׁ֣ב עַל־כִּסְאִ֑י וּמַדּ֖וּעַ מָלַ֥ךְ אֲדֹֽנִיָּֽהוּ?'׃ יד הִנֵּ֗ה עוֹדָ֛ךְ מְדַבֶּ֥רֶת שָׁ֖ם עִם־הַמֶּ֑לֶךְ וַֽאֲנִי֙ אָב֣וֹא אַֽחֲרַ֔יִךְ וּמִלֵּאתִ֖י אֶת־דְּבָרָֽיִךְ׃

וּמַלְּטִי אֶת נַפְשֵׁךְ וְאֶת נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה ממקומות רבים בנביאים אנו יכולים ללמוד שבאותה תקופה כל מלך היה הורג כל אדם אחר שעלול לראות את עצמו כמועמד למלוך. (היחיד בתנ"ך שלא נהג כך היה דוד). לכן, אם ימלוך אדוניהו, יש להניח שהוא יהרוג את שלמה ואולי גם את בת שבע. וּמִלֵּאתִי אֶת דְּבָרָיִךְ אשלים את החסר בדבריך.

בת שבע באה אל דוד

 טו וַתָּבֹ֨א בַת־שֶׁ֤בַע אֶל־הַמֶּ֨לֶךְ֙ הַחַ֔דְרָה וְהַמֶּ֖לֶךְ זָקֵ֣ן מְאֹ֑ד וַֽאֲבִישַׁג֙ הַשּׁ֣וּנַמִּ֔ית מְשָׁרַ֖ת אֶת־הַמֶּֽלֶךְ׃ טז וַתִּקֹּ֣ד בַּת־שֶׁ֔בַע וַתִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ מַה־לָּֽךְ׃ יז וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אֲדֹנִי֙ אַתָּ֨ה נִשְׁבַּ֜עְתָּ בַּֽיהוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ לַֽאֲמָתֶ֔ךָ כִּֽי־שְׁלֹמֹ֥ה בְנֵ֖ךְ יִמְלֹ֣ךְ אַֽחֲרָ֑י וְה֖וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִֽי׃ יח וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אֲדֹֽנִיָּ֖ה מָלָ֑ךְ וְעַתָּ֛ה אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יָדָֽעְתָּ׃ יט וַ֠יִּזְבַּח שׁ֥וֹר וּֽמְרִיא־וְצֹאן֮ לָרֹב֒

וַיִּקְרָא֙ לְכָל־בְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּלְאֶבְיָתָר֙ הַכֹּהֵ֔ן וּלְיֹאָ֖ב שַׂ֣ר הַצָּבָ֑א וְלִשְׁלֹמֹ֥ה עַבְדְּךָ֖ לֹ֥א קָרָֽא׃ כ וְאַתָּה֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ עֵינֵ֥י כָל־יִשְׂרָאֵ֖ל עָלֶ֑יךָ לְהַגִּ֣יד לָהֶ֔ם מִ֗י יֵשֵׁ֛ב עַל־כִּסֵּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אַֽחֲרָֽיו׃ כא וְהָיָ֕ה כִּשְׁכַ֥ב אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ עִם־אֲבֹתָ֑יו וְהָיִ֗יתִי אֲנִ֛י וּבְנִ֥י שְׁלֹמֹ֖ה חַטָּאִֽים׃

וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ בת שבע חוזרת באזני דוד על דברי נתן. אמנם, את המשפט הזה נתן אמר לבת שבע בינו לבינה, ולא על מנת שתאמר אותו לדוד. וְאַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ וכו' את המשפט הזה נתן לא אמר לה להגיד. אולי משום שזקני הממלכה יודעים שהמלך זקן וכבר אינו מנהל את הממלכה. אבל בת שבע, שאינה בסוד העניינים של זקני הממלכה, יודעת שהעם כן מצפה למוצא פיו של המלך. מה שלא יודעים השרים הנכבדים יודעת האשה הפשוטה דוקא משום שאינה מן השרים. וְהָיָה כִּשְׁכַב אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו אחרי שאתה תמות. וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים שלמה ואני נהיה נידונים למות, כי אדוניהו יבקש להרגנו בצו ממלכתי.

בת שבע היא אשה תמימה שאינה מבינה את עניני הממלכה. לכן אינה מבינה את בקשתו של אדוניהו המבקש את אבישג. לכן אדוניהו מבין שדרכה הוא יוכל לבקש את אבישג, הוא בא ומכון אותה אל שלמה, הוא מבין שאת פניה לא ישיב המלך, והמלך אכן מכבד אותה.  אך שלמה מבין את מזימת אדוניהו, והורג אותו.

גם נתן מכון את בת שבע, שאינה מבינה מעצמה את הסכנה שבאדוניהו. ואומר לה מלך אדוניהו ואדוננו דוד לא ידע, והיא, שאינה בקיאה בעניני מלוכה, שוגגת ואומרת לדוד גם את המשפט הזה, בטעות. נתן לא אמר לה להגיד "אדוני המלך לא ידעת", בת שבע אומרת את זה. בתמימותה.

בת שבע איננה יוזמת, היא באה לדוד כשהוא מזמין אותה, באה אליו שוב כשנתן שולח אותה, ובאה אל שלמה בשליחות אדוניהו.

ועם זאת, דוקא בת שבע בתמימותה אמרה לדוד את המשפט החשוב והמכריע, שנתן לא אמר לה לאמרו כי לא חשב עליו כלל, כי לא היה נכון. "עיני כל ישראל עליך להגיד להם וכו'". נתן לא אמר לה לומר את המשפט הזה כנראה מפני שבקרב זקני ירושלים שנהלו את הממלכה לא היה איש שחשב כך. לא היה שם איש שאכן חשב שהזקן החולה השוכב במטתו ולא עושה דבר ימליך מלכים. לכלם היה ידוע שהוא כבר אינו מנהל את הממלכה והם המולכים, ואיש מהם לא נשא את עיניו אל דוד להגיד להם מי ישב על כסאו.

אך בת שבע בתמימותה אמרה את המשפט הזה. שייצג בודאי את תחושות הרוב התמים בעם. המשפט הזה הכריע את הכף.

נתן בא למלא את דבריה של בת שבע

כב וְהִנֵּ֛ה עוֹדֶ֥נָּה מְדַבֶּ֖רֶת עִם־הַמֶּ֑לֶךְ וְנָתָ֥ן הַנָּבִ֖יא בָּֽא׃ כג וַיַּגִּ֤ידוּ לַמֶּ֨לֶךְ֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֖ה נָתָ֣ן הַנָּבִ֑יא וַיָּבֹא֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּשְׁתַּ֧חוּ לַמֶּ֛לֶךְ עַל־אַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃ כד וַיֹּאמֶר֮ נָתָן֒ "אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ, אַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ 'אֲדֹֽנִיָּ֖הוּ יִמְלֹ֣ךְ אַֽחֲרָ֑י וְה֖וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִֽי'?׃ כה כִּ֣י ׀ יָרַ֣ד הַיּ֗וֹם וַ֠יִּזְבַּח שׁ֥וֹר וּֽמְרִיא־וְצֹאן֮ לָרֹב֒ וַיִּקְרָא֩ לְכָל־בְּנֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ וּלְשָׂרֵ֤י הַצָּבָא֙ וּלְאֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְהִנָּ֛ם אֹֽכְלִ֥ים וְשֹׁתִ֖ים לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ 'יְחִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ אֲדֹֽנִיָּֽהוּ'׃ כו וְלִ֣י אֲנִֽי־עַ֠בְדֶּךָ וּלְצָדֹ֨ק הַכֹּהֵ֜ן וְלִבְנָיָ֧הוּ בֶן־יְהֽוֹיָדָ֛ע וְלִשְׁלֹמֹ֥ה עַבְדְּךָ֖ לֹ֥א קָרָֽא׃ כז אִ֗ם מֵאֵת֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ נִֽהְיָ֖ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְלֹ֤א הוֹדַ֨עְתָּ֙ אֶֽת־עבדיך (עַבְדְּךָ֔) מִ֗י יֵשֵׁ֛ב עַל־כִּסֵּ֥א אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אַֽחֲרָֽיו?"׃ {ס}

אַתָּה אָמַרְתָּ אֲדֹנִיָּהוּ יִמְלֹךְ אַחֲרָי האם אתה אמרת שאדוניהו ימלוך אחריך? אִם מֵאֵת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה האם הדבר נעשה ע"פ הוראתך?

דוד נשבע שעוד היום ימליך את שלמה

 כח וַיַּ֨עַן הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר קִרְאוּ־לִ֖י לְבַת־שָׁ֑בַע וַתָּבֹא֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַֽתַּעֲמֹ֖ד לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ כט וַיִּשָּׁבַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּאמַ֑ר חַי־יְהוָ֕ה אֲשֶׁר־פָּדָ֥ה אֶת־נַפְשִׁ֖י מִכָּל־צָרָֽה׃ ל כִּ֡י כַּֽאֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨עְתִּי לָ֜ךְ בַּֽיהוָ֨ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי־שְׁלֹמֹ֤ה בְנֵךְ֙ יִמְלֹ֣ךְ אַֽחֲרַ֔י וְה֛וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִ֖י תַּחְתָּ֑י כִּ֛י כֵּ֥ן אֶֽעֱשֶׂ֖ה הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ לא וַתִּקֹּ֨ד בַּת־שֶׁ֤בַע אַפַּ֨יִם֙ אֶ֔רֶץ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֑לֶךְ וַתֹּ֕אמֶר יְחִ֗י אֲדֹנִ֛י הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִ֖ד לְעֹלָֽם׃ {פ}

[מנהג תימן להוסיף:] מו וְגַם֙ יָשַׁ֣ב שְׁלֹמֹ֔ה עַ֖ל כִּסֵּ֥א הַמְּלוּכָֽה׃

הפטרת תולדות

ההפטרה הזאת היא פתיחת דברי מלאכי, אחרון הנביאים, שחי בזמן בית שני. המוכיח את ישראל בין השאר על זלזול במצוות שלא קוימו בימי הגלות, כמו קרבנות, תרומות ומעשרות. רוב ההפטרה היא תוכחה לכהני בית שני, שאינם מכבדים את  עבודת המקדש.

לאורך הספר, הנביא מנהל דו שיח דמוני עם קהל שומעיו. הוא מביא שאלה מפיהם הפותחת במלה "ואמרתם", ועונה עליה.

ההפטרה נקראת בשבת זו בגלל העניין הראשון המוזכר בה: ההבדל בין יעקב לעשו, ובין זרעו של יעקב לזרעו של עשו.

כותרת לספר

א מַשָּׂ֥א דְבַר־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל בְּיַ֖ד מַלְאָכִֽי׃

בְּיַד מַלְאָכִי נביא ששמו מלאכי. ויש מפרשים: נביא ששמו לא נזכר כאן, שהוא מלאכו של ה'. ויש מזהים אותו עם עזרא. (ראה מגלה טו.).

ה' אוהב את יעקב ושונא את עשו

ב אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה וַֽאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה אֲהַבְתָּ֑נוּ הֲלוֹא־אָ֨ח עֵשָׂ֤ו לְיַֽעֲקֹב֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וָֽאֹהַ֖ב אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ ג וְאֶת־עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי וָֽאָשִׂ֤ים אֶת־הָרָיו֙ שְׁמָמָ֔ה וְאֶת־נַֽחֲלָת֖וֹ לְתַנּ֥וֹת מִדְבָּֽר׃ ד כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֱד֜וֹם רֻשַּׁ֗שְׁנוּ וְנָשׁוּב֙ וְנִבְנֶ֣ה חֳרָב֔וֹת כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הֵ֥מָּה יִבְנ֖וּ וַֽאֲנִ֣י אֶֽהֱר֑וֹס וְקָֽרְא֤וּ לָהֶם֙ גְּב֣וּל רִשְׁעָ֔ה וְהָעָ֛ם אֲשֶׁר־זָעַ֥ם יְהוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃ ה וְעֵֽינֵיכֶ֖ם תִּרְאֶ֑ינָה וְאַתֶּ֤ם תֹּֽאמְרוּ֙ יִגְדַּ֣ל יְהוָ֔ה מֵעַ֖ל לִגְב֥וּל יִשְׂרָאֵֽל׃

 וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב׃ וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי כפי שבא הדבר לידי ביטוי בכך שארצו של יעקב זבת חלב ודבש, ואילו נחלת עשו במדבר. רֻשַּׁשְׁנוּ נעשינו עניים, כלומר חרבנו, אבל כעת וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת אדום חרבו כמו ישראל, וכעת הם מבקשים לשוב ולהבנות, כמו שישראל שבים ונבנים בשובם מהגלות. וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר זָעַם יְהוָה לעולם הם יעמדו בחורבנם, ולכן כל הגויים יקראו להם גבול רשעה, כלומר ארץ הרֶשע, שה' זעם עליה. שהרי היא חרבה. וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה בחורבנו של אדום. יִגְדַּל יְהוָה מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל גם מחוץ לגבול ישראל יראו את גדלות ה'.

תוכחה לכהנים שאינם מכבדים את עבודת ה'

 ו בֵּ֛ן יְכַבֵּ֥ד אָ֖ב וְעֶ֣בֶד אֲדֹנָ֑יו וְאִם־אָ֣ב אָ֣נִי אַיֵּ֣ה כְבוֹדִ֡י וְאִם־אֲדוֹנִ֣ים אָנִי֩ אַיֵּ֨ה מֽוֹרָאִ֜י אָמַ֣ר ׀ יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת לָכֶם֙ הַכֹּֽהֲנִים֙ בּוֹזֵ֣י שְׁמִ֔י וַֽאֲמַרְתֶּ֕ם בַּמֶּ֥ה בָזִ֖ינוּ אֶת־שְׁמֶֽךָ׃ ז מַגִּישִׁ֤ים עַֽל־מִזְבְּחִי֙ לֶ֣חֶם מְגֹאָ֔ל וַֽאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה גֵֽאַלְנ֑וּךָ בֶּֽאֱמָרְכֶ֕ם שֻׁלְחַ֥ן יְהוָ֖ה נִבְזֶ֥ה הֽוּא׃ ח וְכִֽי־תַגִּישׁ֨וּן עִוֵּ֤ר לִזְבֹּ֨חַ֙ אֵ֣ין רָ֔ע וְכִ֥י תַגִּ֛ישׁוּ פִּסֵּ֥חַ וְחֹלֶ֖ה אֵ֣ין רָ֑ע הַקְרִיבֵ֨הוּ נָ֜א לְפֶֽחָתֶ֗ךָ הֲיִרְצְךָ֙ א֚וֹ הֲיִשָּׂ֣א פָנֶ֔יךָ אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃

בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ...בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ  כך ודאי ישאלו הכהנים, שהרי הם סבורים שהם עובדים את ה' כראוי ומקריבים כהלכה. בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן יְהוָה נִבְזֶה הוּא ולא באמת אמרו הכהנים כך, אלא המקריב בהמה בזויה כאילו אמר ששלחן ה' מגואל. כמפורט בפסוק הבא. נראה שהכהנים סברו שאין רע בהקרבת בעלי מומים, כי ממילא ה' לא צריך את הקרבנות. וממילא הם נשרפים. אומר להם הנביא שלא יתכן שאת הפחה הם יכבדו יותר מאשר את ה'. לכן יש לתת לה' את המובחר יותר. לְפֶחָתֶךָ הפחה הוא שליט המדינה מטעם המלך הפרסי. אנו מוצאים את הפחה גם בספרי חגי, אסתר ונחמיה שגם הם מימי מלכי פרס.

בגלל הזלזול בה', אין ערך בעבודת המקדש, והתפלה לא מתקבלת

ט וְעַתָּ֛ה חַלּוּ־נָ֥א פְנֵי־אֵ֖ל וִֽיחָנֵּ֑נוּ מִיֶּדְכֶם֙ הָ֣יְתָה זֹּ֔את הֲיִשָּׂ֤א מִכֶּם֙ פָּנִ֔ים אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ י מִ֤י גַם־בָּכֶם֙ וְיִסְגֹּ֣ר דְּלָתַ֔יִם וְלֹֽא־תָאִ֥ירוּ מִזְבְּחִ֖י חִנָּ֑ם אֵֽין־לִ֨י חֵ֜פֶץ בָּכֶ֗ם אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּמִנְחָ֖ה לֹֽא־אֶרְצֶ֥ה מִיֶּדְכֶֽם׃

וְעַתָּה חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל יש מפרשים שהמשפט הזה אמור בלשון תמיהה ולעג. אחרי שאתם בוזים את עבודת ה' תחלו אותו וירחם עלינו? (רש"י, מלבי"ם). ויש מפרשים שהוא קריאה לשוב בתשובה. עתה חלו את פני האל כראוי, ויחננו. (רד"ק, מצודות). מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת המארה שהשתלחה בתבואה, כפי שאנו מוצאים כמה פעמים לאורך הספר. (וגם בספר חגי). היתה בגלל הזלזול בה' ובקרבנות. אם תקיימו את מצוות הקרבנות כראוי, לא תהיה מארה. (ולהלן בפרק ג, אומר זאת הנביא על מעשרות). מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם הלואי שיקום האיש שיסגור את דלתות המקדש. וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אל תבעירו לחנם אש של מארה על המזבח.

ה' מכובד בכל מקום, מלבד במקדש

 יא כִּ֣י מִמִּזְרַח־שֶׁ֜מֶשׁ וְעַד־מְבוֹא֗וֹ גָּד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּבְכָל־מָק֗וֹם מֻקְטָ֥ר מֻגָּ֛שׁ לִשְׁמִ֖י וּמִנְחָ֣ה טְהוֹרָ֑ה כִּֽי־גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ יב וְאַתֶּ֖ם מְחַלְּלִ֣ים אוֹת֑וֹ בֶּֽאֱמָרְכֶ֗ם שֻׁלְחַ֤ן אֲדֹנָי֙ מְגֹאָ֣ל ה֔וּא וְנִיב֖וֹ נִבְזֶ֥ה אָכְלֽוֹ׃ יג וַֽאֲמַרְתֶּם֩ הִנֵּ֨ה מַתְּלָאָ֜ה וְהִפַּחְתֶּ֣ם אוֹת֗וֹ אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וַֽהֲבֵאתֶ֣ם גָּז֗וּל וְאֶת־הַפִּסֵּ֨חַ֙ וְאֶת־הַ֣חוֹלֶ֔ה וַֽהֲבֵאתֶ֖ם אֶת־הַמִּנְחָ֑ה הַֽאֶרְצֶ֥ה אוֹתָ֛הּ מִיֶּדְכֶ֖ם אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ {ס} יד וְאָר֣וּר נוֹכֵ֗ל וְיֵ֤שׁ בְּעֶדְרוֹ֙ זָכָ֔ר וְנֹדֵ֛ר וְזֹבֵ֥חַ מָשְׁחָ֖ת לַֽאדֹנָ֑י כִּי֩ מֶ֨לֶךְ גָּד֜וֹל אָ֗נִי אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּשְׁמִ֖י נוֹרָ֥א בַגּוֹיִֽם׃

 כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם המפרשים התקשו ביאור פסוק זה. ורובם אמרו שאע"פ שהגויים שבאותו דור עבדו את אליליהם, הם הכירו בכך שה' עומד מעל כל האלילים. (רש"י, רד"ק, מצודות, מלבי"ם). ויש מפרשים שהיהודים שבכל מקום מכבדים את ה'. (רש"י בשם חז"ל). וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי שאינם מבזים אותי בקרבן בזוי. אלא מכבדים את ה' ועובדי אותו בכבוד (ראב"ע). ואם היה ה' מצוה להקריב קרבן, היו מקריבים מן המובחר (שם). ויש מפרשים: מה שהם מקריבים לאליליהם, הם מתכוונים אלי. (מצודות). וְאַתֶּם מְחַלְּלִים אוֹתוֹ כל הגויים מכבדים את שמי, ואתם מחללים אותו. וְנִיבוֹ דבריכם עליו. וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ כשאתם מוצאים בהמה רזה, אתם מביאים אותה. והנביא לא אומר "והקרבתם" אל "והפחתם", קרבן כזה אינו קרבן אלא סתם פיח או מפח. ואולי הוא רוצה להזכיר גם את הפחה. ויש מפרשים: שתאמרו שהוא שמן ומובחר, למרות שאינו. וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר וְנֹדֵר וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת לַאדֹנָי יש לו בהמה מובחרת, אבל לנדרו הוא משלם את הרזה. כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי אל הפחה אתם מתיחסים בכבוד, ואלי אתם מתייחסים באופן בזוי, שאין ברירה אלא להקריב משהו אבל לא את המובחר. דעו כי אני מלך גדול.

אם לא תכבדו את ה', גם אתם לא תתכבדו

א וְעַתָּ֗ה אֲלֵיכֶ֛ם הַמִּצְוָ֥ה הַזֹּ֖את הַכֹּֽהֲנִֽים׃ ב אִם־לֹ֣א תִשְׁמְע֡וּ וְאִם־לֹא֩ תָשִׂ֨ימוּ עַל־לֵ֜ב לָתֵ֧ת כָּב֣וֹד לִשְׁמִ֗י אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְשִׁלַּחְתִּ֤י בָכֶם֙ אֶת־הַמְּאֵרָ֔ה וְאָֽרוֹתִ֖י אֶת־בִּרְכֽוֹתֵיכֶ֑ם וְגַם֙ אָֽרוֹתִ֔יהָ כִּ֥י אֵֽינְכֶ֖ם שָׂמִ֥ים עַל־לֵֽב׃ ג הִנְנִ֨י גֹעֵ֤ר לָכֶם֙ אֶת־הַזֶּ֔רַע וְזֵרִ֤יתִי פֶ֨רֶשׁ֙ עַל־פְּנֵיכֶ֔ם פֶּ֖רֶשׁ חַגֵּיכֶ֑ם וְנָשָׂ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽיו׃

הַמְּאֵרָה קללה. וְאָרוֹתִי אֶת בִּרְכוֹתֵיכֶם את הברכות שאתם מברכים בהם את ישראל. הִנְנִי גֹעֵר לָכֶם אֶת הַזֶּרַע שאתם זורעים בשדה. ולא יצמח. פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם פרש הקרבנות שאתם מקריבים בחגים. הנביא מתאר כאן תיאור של כהן שבא להקריב את הבהמה והבהמה זורה פרש על פניו של הכהן. כלומר: אם אתם לא מכבדים אותי, גם אתם לא תתכבדו במעשי הקרבת הקרבנות, אלא להפך.

מדוע אינכם כדורות הראשונים של הכהנים?

ד וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֚י שִׁלַּ֣חְתִּי אֲלֵיכֶ֔ם אֵ֖ת הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֑את לִֽהְי֤וֹת בְּרִיתִי֙ אֶת־לֵוִ֔י אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ ה בְּרִיתִ֣י ׀ הָֽיְתָ֣ה אִתּ֗וֹ הַֽחַיִּים֙ וְהַשָּׁל֔וֹם וָאֶתְּנֵֽם־ל֥וֹ מוֹרָ֖א וַיִּֽירָאֵ֑נִי וּמִפְּנֵ֥י שְׁמִ֖י נִחַ֥ת הֽוּא׃ ו תּוֹרַ֤ת אֱמֶת֙ הָֽיְתָ֣ה בְּפִ֔יהוּ וְעַוְלָ֖ה לֹֽא־נִמְצָ֣א בִשְׂפָתָ֑יו בְּשָׁל֤וֹם וּבְמִישׁוֹר֙ הָלַ֣ךְ אִתִּ֔י וְרַבִּ֖ים הֵשִׁ֥יב מֵֽעָוֹֽן׃ ז כִּֽי־שִׂפְתֵ֤י כֹהֵן֙ יִשְׁמְרוּ־דַ֔עַת וְתוֹרָ֖ה יְבַקְשׁ֣וּ מִפִּ֑יהוּ כִּ֛י מַלְאַ֥ךְ יְהֽוָה־צְבָא֖וֹת הֽוּא׃ [כאן מסתיים מנהג ספרד ואשכנז, מנהג תימן להמשיך:] ח וְאַתֶּם֙ סַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ הִכְשַׁלְתֶּ֥ם רַבִּ֖ים בַּתּוֹרָ֑ה שִֽׁחַתֶּם֙ בְּרִ֣ית הַלֵּוִ֔י אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ ט וְגַם־אֲנִ֞י נָתַ֧תִּי אֶתְכֶ֛ם נִבְזִ֥ים וּשְׁפָלִ֖ים לְכָל־הָעָ֑ם כְּפִ֗י אֲשֶׁ֤ר אֵֽינְכֶם֙ שֹֽׁמְרִ֣ים אֶת־דְּרָכַ֔י וְנֹֽשְׂאִ֥ים פָּנִ֖ים בַּתּוֹרָֽה׃ {פ}

כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת אני צויתי אתכם להיות העומדים לפני ומקריבים. בְּרִיתִי  הָיְתָה אִתּוֹ והלויים הראשונים אכן שמרו את בריתי. בימי אבותיכם. וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא היה ירא את שמי. כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ הכהנים הראשונים בדורות קדומים שמרו על ברית הלוי, ונהגו כראוי, ולכן הו ראויים ללמד את ישראל תורה, והיו כמלאכים. וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ וכו' אבל אתם, כהני הדור הזה, אינכם שומרים את ברית הלוי. ואינכם עובדים כראוי.

תוכחה לבני יהודה הנושאים נשים נכריות

י הֲל֨וֹא אָ֤ב אֶחָד֙ לְכֻלָּ֔נוּ הֲל֛וֹא אֵ֥ל אֶחָ֖ד בְּרָאָ֑נוּ מַדּ֗וּעַ נִבְגַּד֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לְחַלֵּ֖ל בְּרִ֥ית אֲבֹתֵֽינוּ׃ יא בָּֽגְדָ֣ה יְהוּדָ֔ה וְתֽוֹעֵבָ֛ה נֶֽעֶשְׂתָ֥ה בְיִשְׂרָאֵ֖ל וּבִירֽוּשָׁלִָ֑ם כִּ֣י ׀ חִלֵּ֣ל יְהוּדָ֗ה קֹ֤דֶשׁ יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר אָהֵ֔ב וּבָעַ֖ל בַּת־אֵ֥ל נֵכָֽר׃ יב יַכְרֵ֨ת יְהוָ֜ה לָאִ֨ישׁ אֲשֶׁ֤ר יַֽעֲשֶׂ֨נָּה֙ עֵ֣ר וְעֹנֶ֔ה מֵאָֽהֳלֵ֖י יַֽעֲקֹ֑ב וּמַגִּ֣ישׁ מִנְחָ֔ה לַֽיהוָ֖ה צְבָאֽוֹת׃ {פ}

מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ הנביא אינו מבאר כאן במה חללו בני דורו את ברית אבותיהם. הוא אפילו אינו כותב "ואמרתם במה חללנו" ומשיב. הוא מניח כנראה שבני דורו יודעים על מה הוא מוכיח אותם. אבל אפשר ללמוד זאת מהאמור בפסוק הבא: כִּי  חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ יְהוָה אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר הנביא מוכיח אותם על שנשאו נשים נכריות. גם בספר עזרא אנו מוצאים שרבים מנכבדי יהודה באותו זמן נשאו נשים נכריות. יַכְרֵת יְהוָה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מי שישא נשים נכריות, לא יהיה לו ער ועונה, כלומר לא יהיה לו זרע אחריו. ה' יכרית לו את הער והעונה. נראה שהנביא רומז כאן ליהודה שנשא בת איש כנעני ונולדו לו ער ואונן, וה' הכרית אותם בגלל מעשיהם. וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַיהוָה צְבָאוֹת  אם הוא כהן, לא יהיו לו בנים אחריו שיגישו מנחה לה'. (כפי שעולה מכאן, וגם מהפסקה הבאה, הכהנים נשאו נשים נכריות בנוסף לנשיהם הכשרות, כדי שמהנשים הכשרות יהיה להם זרע של כהנים, והנביא אומר שמי שעושה כך, גם זרעו הכשר יִכרת). (מעשים אלה מזכירים את מעשי עשו בפרשתנו, שנושא את בת ישמעאל בנוסף לנשיו הכנענינות, וחושב שדי בכך שיש לו אשה אחת שאינה כנענית, כדי שזרעו אחריו יוכל לרשת את יצחק).

תוכחה נוספת: אתם מזניחים את נשיכם הכשרות

יג וְזֹאת֙ שֵׁנִ֣ית תַּֽעֲשׂ֔וּ כַּסּ֤וֹת דִּמְעָה֙ אֶת־מִזְבַּ֣ח יְהוָ֔ה בְּכִ֖י וַֽאֲנָקָ֑ה מֵאֵ֣ין ע֗וֹד פְּנוֹת֙ אֶל־הַמִּנְחָ֔ה וְלָקַ֥חַת רָצ֖וֹן מִיֶּדְכֶֽם׃ יד וַֽאֲמַרְתֶּ֖ם עַל־מָ֑ה עַ֡ל כִּֽי־יְהוָה֩ הֵעִ֨יד בֵּֽינְךָ֜ וּבֵ֣ין ׀ אֵ֣שֶׁת נְעוּרֶ֗יךָ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ בָּגַ֣דְתָּה בָּ֔הּ וְהִ֥יא חֲבֶרְתְּךָ֖ וְאֵ֥שֶׁת בְּרִיתֶֽךָ׃ טו וְלֹֽא־אֶחָ֣ד עָשָׂ֗ה וּשְׁאָ֥ר ר֨וּחַ֙ ל֔וֹ וּמָה֙ הָֽאֶחָ֔ד מְבַקֵּ֖שׁ זֶ֣רַע אֱלֹהִ֑ים וְנִשְׁמַרְתֶּם֙ בְּר֣וּחֲכֶ֔ם וּבְאֵ֥שֶׁת נְעוּרֶ֖יךָ אַל־יִבְגֹּֽד׃ טז כִּֽי־שָׂנֵ֣א שַׁלַּ֗ח אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְכִסָּ֤ה חָמָס֙ עַל־לְבוּשׁ֔וֹ אָמַ֖ר יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם בְּרֽוּחֲכֶ֖ם וְלֹ֥א תִבְגֹּֽדוּ׃ {פ}

וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ את זאת תעשו עתה כדי לתקן את החטא שחטאתם. כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח יְהוָה חזרו בתשובה אמתית, בבכי. עבדו במזבח ה' באמת ובבכי, ולא מן השפה ולחוץ. ויש מפרשים: וזאת שנית תעשו: מלבד החטאים שנמנו לעיל, יש חטא נוסף: שאתם גורמים לנשיכם לבוא ולבכות לפני מזבח ה'. על שנשאתם בנוסף עליהן נשים נכריות. מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה מפני שה' לא פונה עוד אל מנחותיכם אלא אל דמעותיכם. עַל מָה על מה הבכי? וְלֹא אֶחָד עָשָׂה וּשְׁאָר רוּחַ לוֹ יש מפרשים: ה' ברא איש אחד ואשה אחת, ודי בכך. (רש"י, מלבי"ם). ויש מפרשים: אפילו אחד מכם לא עשה כדין וכראוי. (ראב"ע). ויש מפרשים: שמא תאמרו: גם אברהם נשא אשה נכריה על אשתו? הוא עשה לבי בקשתה כדי להוליד בן. (רד"ק, מצודות). וּמָה הָאֶחָד מְבַקֵּשׁ זֶרַע אֱלֹהִים למה אדם מבקש לו אשה? כדי שיהיה לו זרע אלהים. אז למה לכם נשים נכריות. וְנִשְׁמַרְתֶּם בְּרוּחֲכֶם אל תסחפו אחר היצר. כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח שלחו את הנשים השנואות. ויש  מפרשים: ה' שונא את מי שמשלח את אשתו. וְכִסָּה חָמָס עַל לְבוּשׁוֹ של מי שמשלח את אשתו ונושא בת נכר.

שאלת רשע וטוב לו

יז הֽוֹגַעְתֶּ֤ם יְהוָה֙ בְּדִבְרֵיכֶ֔ם וַֽאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה הוֹגָ֑עְנוּ בֶּֽאֱמָרְכֶ֗ם כָּל־עֹ֨שֵׂה רָ֜ע ט֣וֹב ׀ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֗ה וּבָהֶם֙ ה֣וּא חָפֵ֔ץ א֥וֹ אַיֵּ֖ה אֱלֹהֵ֥י הַמִּשְׁפָּֽט׃

כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב  בְּעֵינֵי יְהוָה וּבָהֶם הוּא חָפֵץ בני אותו דור סברו שהם צדיקים, ולכן התרעמו על המשפט הקלוקל שנראה להם באותו דור. שהרשעים בעיניהם הצליחו, ולישראל שולחה מארה בשדותיהם. ולכן שאלו אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט ומדוע הרשעים מצליחים.

נבואה לעתיד, ה' יבוא ויטהר את הכהנים, ואז ירצה קרבנם

א הִנְנִ֤י שֹׁלֵ֨חַ֙ מַלְאָכִ֔י וּפִנָּה־דֶ֖רֶךְ לְפָנָ֑י וּפִתְאֹם֩ יָב֨וֹא אֶל־הֵֽיכָל֜וֹ הָֽאָד֣וֹן ׀ אֲשֶׁר־אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֗ים וּמַלְאַ֨ךְ הַבְּרִ֜ית אֲשֶׁר־אַתֶּ֤ם חֲפֵצִים֙ הִנֵּה־בָ֔א אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ ב וּמִ֤י מְכַלְכֵּל֙ אֶת־י֣וֹם בּוֹא֔וֹ וּמִ֥י הָֽעֹמֵ֖ד בְּהֵרָֽאוֹת֑וֹ כִּי־הוּא֙ כְּאֵ֣שׁ מְצָרֵ֔ף וּכְבֹרִ֖ית מְכַבְּסִֽים׃ ג וְיָשַׁ֨ב מְצָרֵ֤ף וּמְטַהֵר֙ כֶּ֔סֶף וְטִהַ֤ר אֶת־בְּנֵֽי־לֵוִי֙ וְזִקַּ֣ק אֹתָ֔ם כַּזָּהָ֖ב וְכַכָּ֑סֶף וְהָיוּ֙ לַֽיהוָ֔ה מַגִּישֵׁ֥י מִנְחָ֖ה בִּצְדָקָֽה׃ ד וְעָֽרְבָה֙ לַֽיהוָ֔ה מִנְחַ֥ת יְהוּדָ֖ה וִירֽוּשָׁלִָ֑ם כִּימֵ֣י עוֹלָ֔ם וּכְשָׁנִ֖ים קַדְמֹֽנִיֹּֽת׃

כאן מנבא הנביא נבואה שמצאנו כמותה בדברי נביאים רבים, על יום ה' העתידי שבו יתגלה ה', ידון ויכרית את הרשעים ויגאל את הצדיקים. (ומפורט יותר בהמשך הפרק, עין בהפטרת שבת הגדול).

יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן  אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים ה' ישוב וישכון בביתו בירושלים. ואז ישפוט ה' את כל הארץ כדין, כפי שאתם מבקשים. וּמִי מְכַלְכֵּל ... וּמִי הָעֹמֵד מי יכול ומי יכול לעמוד ביום בואו. כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף כמו אש שמשתמשים צה תורפי כסף וזהב. כדי לבער את הסיגים. כלומר: כדי לבער את הרשעים מיהודה. וכמבואר בפסוק הבא. וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף ויכרית מהם את הרשעים. או את בני הנשים הנכריות. כדי שיוכלו לעבוד את ה' כראוי. כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת כמו בימי בית ראשון. אחרי שה' יטהר את הכהנים, תתקבל מנחתם וירצה קרבנם. שלא כמו בימי חטאם, שהתבאר לעיל שאז אין ה' מקבל את  מנחתם.

הפטרת ויצא

ההפטרה הזאת היא חלק מדברי הנביא הושע, שניבא אל ממלכת ישראל. (עשרת השבטים). הכותרת לספר מלמדת שהוא ניבא בימי עזיהו, יותם, אחז וחזקיהו מלכי יהודה, ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל. אבל בהכרח הוא ניבא בימי מלכי ישראל נוספים שאינו מזכיר כאן, שהרי יותם, אחז וחזקיהו מלכו ביהודה אחרי מות ירבעם בן יואש.

בימי ירבעם בן יואש, ה' ריחם על ישראל, ונתן להם הצלחה גדולה. "הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר  ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר:  כִּי רָאָה  ה’ אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל:  וְלֹא דִבֶּר  ה’ לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ". ואולם, ישראל לא חזרו בתשובה, והמשיכו לעבוד את הבעלים ואת העגלים. הושע מוכיח אותם על כך לאורך כל הספר. הושע אומר שההצלחה הגדולה שבאה בן רגע, יכולה להעלם בן רגע, ויבוא חורבן.

הושע מוכיח את ישראל על שאינם יראים את ה' ועל כך שהם מוצאים את מבטחם בחיק מצרים ואשור, ובחיק אלילים. מסתבר שהוא מוכיח את ממלכת ישראל גם על עצם קיומה, ועל כך שהיא התפלגה מיהודה ומקדשת את בית אל ולא את ירושלים. כפי שנפרש להלן.

לשונו של הושע קשה. הוא מרבה להשתמש בכפל משמעות ולשון נופל על לשון.

המסר המובע כאן הוא: חִדלו לבטוח במצרים ואשור ובפסליכם, ושובו אל ה', שאם לא כן, תבוא עליכם פורענות.

ההפטרה נקראת בשבת זו משום שהיא מזכירה את יעקב ואת אשר עבר עליו.

(בחלקה הראשון של ההפטרה נזכרים לידת יעקב ומאבקו במלאך, שמקורם בפרשות תולדות ווישלח ולא בפרשתנו, ואכן יש עדות שמפטירות את חלקה הראשון של ההפטרה בפרשת וישלח. בחלקה השני של ההפטרה מוזכרת בריחתו של יעקב לארם ועבודתו עבור רחל ולאה, והם קשורים לפרשתנו, ומכאן מובן המנהג להפטיר בפרשת ויצא את חלקה השני של ההפטרה. תמוה אפוא המנהג להפטיר את חלקה הראשון של ההפטרה בפרשת ויצא. הוא תמוה גם בגלל שהסיום הוא בפורענות. יתכן שהמנהג המקורי היה להפטיר את כל ההפטרה יחד, ובגלל ארכה היא חולקה לשנים. ואולם, החלוקה לשנים יצרה בעייתיות משום שהיא הצריכה להפטיר את החלק השני (הקשור לפרשת ויצא) לפני החלק הראשון (הקשור לפרשת וישלח). לכן היו שהפכו את הסדר. עם הזמן חזר לתקפו המנהג לקרוא בוישלח את עובדיה. מכאן נפוצו המנהגים השונים).

לישראל מגיע ענש כבד, וה' לא רוצה לתת לישראל את המגיע, וקורא לתשובה

[כאן מתחיל מנהג ספרד ותימן] ז וְעַמִּ֥י תְלוּאִ֖ים לִמְשֽׁוּבָתִ֑י וְאֶל־עַל֙ יִקְרָאֻ֔הוּ יַ֖חַד לֹ֥א יְרוֹמֵֽם׃ ח אֵ֞יךְ אֶתֶּנְךָ֣ אֶפְרַ֗יִם אֲמַגֶּנְךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֚יךְ אֶתֶּנְךָ֣ כְאַדְמָ֔ה אֲשִֽׂימְךָ֖ כִּצְבֹאיִ֑ם נֶהְפַּ֤ךְ עָלַי֙ לִבִּ֔י יַ֖חַד נִכְמְר֥וּ נִֽחוּמָֽי׃ ט לֹ֤א אֶֽעֱשֶׂה֙ חֲר֣וֹן אַפִּ֔י לֹ֥א אָשׁ֖וּב לְשַׁחֵ֣ת אֶפְרָ֑יִם כִּ֣י אֵ֤ל אָֽנֹכִי֙ וְלֹא־אִ֔ישׁ בְּקִרְבְּךָ֣ קָד֔וֹשׁ וְלֹ֥א אָב֖וֹא בְּעִֽיר׃

וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי כביכול תלויים ועומדים, ולא החליטו אם יחזרו בתשובה. וְאֶל עַל יִקְרָאֻהוּ יַחַד לֹא יְרוֹמֵם אינו מתרומם לשמוע לדברי הנביאים הקוראים לו אל ה'. (ראב"ע, ד"מ). אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כסדום ועמורה אדמה וצבויים, כאמור בהמשך הפסוק. איך אחריב אותך ואענישך. אֶפְרַיִם כינוי בנביאים למלכות ישראל, שרבים ממלכיה היו בני אפרים. אֲמַגֶּנְךָ אסגירך ביד אויביך. נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי מאהבתי אליך. לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי לא אענישך על חטאיך. כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ אינני מאבד שליטה מחמת כעסי. נראה שהושע מבקש להזכיר את הפסוק שאמר בלעם כשברך את ישראל "לא איש אל ויכזב". ה' מברך את ישראל ולא חוזר בו. בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר אני האל הקדוש המתהלך בקרבך, ולא אבוא לשחת את עירך. ויש מפרשים: לא אבוא בכעס. (ויתכן ששני הפירושים נכונים כי הושע מרבה להתבטא בלשון נופל על לשון).

קריאה ללכת אחרי ה'

 י אַֽחֲרֵ֧י יְהוָ֛ה יֵֽלְכ֖וּ כְּאַרְיֵ֣ה יִשְׁאָ֑ג כִּֽי־ה֣וּא יִשְׁאַ֔ג וְיֶֽחֶרְד֥וּ בָנִ֖ים מִיָּֽם׃ יא יֶֽחֶרְד֤וּ כְצִפּוֹר֙ מִמִּצְרַ֔יִם וּכְיוֹנָ֖ה מֵאֶ֣רֶץ אַשּׁ֑וּר וְהֽוֹשַׁבְתִּ֥ים עַל־בָּֽתֵּיהֶ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה׃ {ס}

יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג ישראל ילכו אחרי ה' כאריה השואג וכל החיות נאספות אליו . וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם יחרדו לקול שאגתו ויבאו אליו. כמבואר בפסוק הבא. וְהוֹשַׁבְתִּים עַל בָּתֵּיהֶם ישובו לבתיהם מארצות גלותם.

ישראל נוהג בכחש ורמאות, וכורת ברית עם מצרים ואשור

א סְבָבֻ֤נִי בְכַ֨חַשׁ֙ אֶפְרַ֔יִם וּבְמִרְמָ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וִֽיהוּדָ֗ה עֹ֥ד רָד֙ עִם־אֵ֔ל וְעִם־קְדוֹשִׁ֖ים נֶֽאֱמָֽן׃ ב אֶפְרַ֜יִם רֹעֶ֥ה ר֨וּחַ֙ וְרֹדֵ֣ף קָדִ֔ים כָּל־הַיּ֕וֹם כָּזָ֥ב וָשֹׁ֖ד יַרְבֶּ֑ה וּבְרִית֙ עִם־אַשּׁ֣וּר יִכְרֹ֔תוּ וְשֶׁ֖מֶן לְמִצְרַ֥יִם יוּבָֽל׃

סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וכו' מממלכת ישראל מסובבת את ה' בכחש ובמרמה, ורק יהודה עוד נאמן לה'. אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וכו' הולך אחר ההבל והריק. כמו רוח קדים. אינו מאמין בה' אלא בהבל רוח. לכן אינו נאמן והוא מרבה כזב ושוד. וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל דורון ושוחד תמורת כריתת ברית.

ישראל הנקראים על שם יעקב, חוטאים כיעקב

ג וְרִ֥יב לַֽיהוָ֖ה עִם־יְהוּדָ֑ה וְלִפְקֹ֤ד עַֽל־יַעֲקֹב֙ כִּדְרָכָ֔יו כְּמַֽעֲלָלָ֖יו יָשִׁ֥יב לֽוֹ׃ ד בַּבֶּ֖טֶן עָקַ֣ב אֶת־אָחִ֑יו וּבְאוֹנ֖וֹ שָׂרָ֥ה אֶת־אֱלֹהִֽים׃ ה וַיָּ֤שַׂר אֶל־מַלְאָךְ֙ וַיֻּכָ֔ל בָּכָ֖ה וַיִּתְחַנֶּן־ל֑וֹ בֵּֽית־אֵל֙ יִמְצָאֶ֔נּוּ וְשָׁ֖ם יְדַבֵּ֥ר עִמָּֽנוּ׃

וְרִיב לַיהוָה עִם יְהוּדָה יש מפרשים שהוא תובע את ישראל אצל יהודה. (רש"י). ויש מפרשים שגם יהודה לא נשאר בנאמנותו (ראב"ע, רד"ק, מצודות). וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו יעקב הוא ישראל, והנביא מנבא נגד ממלכת ישראל. לכן הנביא מוכיח את ישראל ע"י מעשי יעקב, שהם משל לחטאי ישראל בדורו. בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו שהרי הוא נולד וידו אוחזת בעקב עשו. "עקב" פירושו רימה, כפי שאומר עשו "ויעקבני זה פעמים". הנביא אומר שיעקב היה רמאי עוד מלפני שנולד. וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים נאבק במלאך. מאבק שעליו נאמר "כי שרית עם אלהים...".  וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל  שנאמר "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל". בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ רב עם המלאך עד אשר המלאך התחנן בפני יעקב שישלחהו כי עלה השחר. בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ ה' דבר עם יעקב בבית אל. התורה הביאה את כל הספורים האלה כדי לשבח את יעקב. הנביא הושע מבקש להראות שאת כל הדברים האלה אפשר להביא גם לגנאי. יעקב נאבק בכל סביביו. באלהים, במלאכים ובאחיו. יעקב נוהג בעקבה, כלומר ברמיה, כפי שמתלונן עשו. ואף אתם, ממלכת ישראל, נוהגים כך. יתכן שטעם הדבר הוא מפני שממלכת ישראל שנקראת ישראל על שם יעקב, אימצה לה את דמותו של יעקב כדי להצדיק את העובדה שהיא מקדשת את בית אל ומציבה שם עגל. אנשי ישראל ניסו להִתלות ביעקב ולומר שיעקב הוא שבחר בבית אל ולא בירושלים. הושע מראה להם שאם קוראים כך את התורה, אפשר לקרוא בתורה גם דברים נגד יעקב.

קריאה לשוב אל ה'

ו וַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י הַצְּבָא֑וֹת יְהוָ֖ה זִכְרֽוֹ׃ ז וְאַתָּ֖ה בֵּֽאלֹהֶ֣יךָ תָשׁ֑וּב חֶ֤סֶד וּמִשְׁפָּט֙ שְׁמֹ֔ר וְקַוֵּ֥ה אֶל־אֱלֹהֶ֖יךָ תָּמִֽיד׃

וְאַתָּה בֵּאלֹהֶיךָ תָשׁוּב כמו "ואתה אל אלהיך תשוב". אבל התבטא בלשון "באלהיך" כלומר: תסמוך ותבטח באלהיך. חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר בנגוד לדרכיך היום, שאתה מרבה כזב ושוד, כמבואר לעיל פס' א-ב.

ישראל בטוחים בצדקתם, אך למעשה הם חוטאים ככנענים

ח כְּנַ֗עַן בְּיָד֛וֹ מֹֽאזְנֵ֥י מִרְמָ֖ה לַֽעֲשֹׁ֥ק אָהֵֽב׃ ט וַיֹּ֣אמֶר אֶפְרַ֔יִם אַ֣ךְ עָשַׁ֔רְתִּי מָצָ֥אתִי א֖וֹן לִ֑י כָּל־יְגִיעַ֕י לֹ֥א יִמְצְאוּ־לִ֖י עָוֹ֥ן אֲשֶׁר־חֵֽטְא׃ י וְאָֽנֹכִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עֹ֛ד אוֹשִֽׁיבְךָ֥ בָֽאֳהָלִ֖ים כִּימֵ֥י מוֹעֵֽד׃ יא וְדִבַּ֨רְתִּי֙ עַל־הַנְּבִיאִ֔ים וְאָֽנֹכִ֖י חָז֣וֹן הִרְבֵּ֑יתִי וּבְיַ֥ד הַנְּבִיאִ֖ים אֲדַמֶּֽה׃ יב אִם־גִּלְעָ֥ד אָ֨וֶן֙ אַךְ־שָׁ֣וְא הָי֔וּ בַּגִּלְגָּ֖ל שְׁוָרִ֣ים זִבֵּ֑חוּ גַּ֤ם מִזְבְּחוֹתָם֙ כְּגַלִּ֔ים עַ֖ל תַּלְמֵ֥י שָׂדָֽי׃

כְּנַעַן בתנ"ך יש שתי משמעויות למלה כנעני: א. הגויים הקדומים שישבו בארץ. ב. סוחר. נראה שהושע רומז כאן לשתי המשמעויות. הסוחרים נוהגים לרמות את לקוחותיהם, ואפרים שמתיימר להיות המשך של יעקב, נוהג דווקא ככנענים הקדומים שבארצם הוא יושב. ואף הוא אינו אמין ונוהג במרמה ככנענים הקדומים. אך הוא בטוח בישרו, כמבואר בפסוק הבא. אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי התעשרתי והצלחתי. כָּל יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ לִי עָוֹן אֲשֶׁר חֵטְא אני רמאי מוצלח, ולקוחותי לא יכולים להוכיח שרמיתי אותם. (ראב"ע). ויש מפרשים שישראל עצמם בטוחים שלא חטאו (רד"ק, מצודות). וְאָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם ואותי אינך יכול לרמות. אני מכיר אותך היטב. הפסוק הזה בא להזכיר את הפסוק "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", אלא שכאן הנביא מדלג על כמה מלים כדי לומר: לא מאז שהוצאתיך ממצרים, אלא עוד מארץ מצרים אנכי ה' אלהיך, ואני יודע ומכיר את קשיות ערפך. עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד כמו שגאלתיך ממצרים, כן אושיבך גם בעתיד באהליך. ויש מפרשים: כמו שישבת באהלים במדבר. וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים וכו' שלחתי אליכם נביאים רבים כדי להשיבכם אלי. אֲדַמֶּה דברתי אליכם דברי משל ודמיון כדי להחזירכם בת שובה. אִם גִּלְעָד אָוֶן אַךְ שָׁוְא הָיוּ וכו' אבל אתם לא שומעים בקול נביאיכם אלא מזבחים בכל מקום, ובונים מזבחות כגלים בכל מקום, לעבודה זרה. יתכן שהוא אומר "גלים" ומבקש להזכיר את המלה "עגלים". וכן יתכן שהוא מבקש להזכיר שוב את גלי האבנים של יעקב.

קריאה ללכת בעקבות תורת משה ולא להאחז ביעקב

[כאן מסתיים מנהג ספרד ומתחיל מנהג אשכנז] יג וַיִּבְרַ֥ח יַֽעֲקֹ֖ב שְׂדֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיַּֽעֲבֹ֤ד יִשְׂרָאֵל֙ בְּאִשָּׁ֔ה וּבְאִשָּׁ֖ה שָׁמָֽר׃ יד וּבְנָבִ֕יא הֶֽעֱלָ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם וּבְנָבִ֖יא נִשְׁמָֽר׃

וַיִּבְרַח יַעֲקֹב אל שְׂדֵה אֲרָם שוב מזכיר הנביא את יעקב, כאומר: אתם מתרצים את כל מעשיכם ע"פ מעשי יעקב, הוא ישראל, שאתם נקראים בשמו (אתם נקראים ישראל ולא יהודה. כנראה שהאידאולוגיה של ממלכת ישראל המפולגת התבססה על יעקב, ובשמו הם התירו לעצמם לעבוד לעגל בבית אל ולא לעלות לירושלים). זכרו שיעקב היה עני ואביון, נרדף ונאלץ לברוח מהארץ, עבד ושמר על צאן לבן עבור אשה, ולבן החליף אותה. ואלמלא ה' עמו, היה חוזר ריקם. וּבְנָבִיא הֶעֱלָה יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הפסוק הזה מנוסח כתבנית הפסוק הקודם, אך מציג את הניגוד. בנגוד ליעקב שה' לוה אותו בהסתר, ויעקב שמר על צאן לבן בעבור אשה. את ישראל העלה ה' ממצרים בגלוי, וע"י נביא. ישראל לא שמר אלא נשמר. ה' שמרו. ע"י נביא ולא ע"י אשה, והוא יצא ממצרים בכבוד ולא בבריחה. לכן שמעו לנביאים (שהוזכרו לעיל), ושובו אל ה'. ואל תתלו את מעשיכם בספר בראשית. כי יעקב ברח כעני.

ישראל חוטאים

טו הִכְעִ֥יס אֶפְרַ֖יִם תַּמְרוּרִ֑ים וְדָמָיו֙ עָלָ֣יו יִטּ֔וֹשׁ וְחֶ֨רְפָּת֔וֹ יָשִׁ֥יב ל֖וֹ אֲדֹנָֽיו׃ א כְּדַבֵּ֤ר אֶפְרַ֨יִם֙ רְתֵ֔ת נָשָׂ֥א ה֖וּא בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיֶּאְשַׁ֥ם בַּבַּ֖עַל וַיָּמֹֽת׃  ב וְעַתָּ֣ה ׀ יוֹסִ֣פוּ לַֽחֲטֹ֗א וַיַּֽעֲשׂ֣וּ לָהֶם֩ מַסֵּכָ֨ה מִכַּסְפָּ֤ם כִּתְבוּנָם֙ עֲצַבִּ֔ים מַֽעֲשֵׂ֥ה חָֽרָשִׁ֖ים כֻּלֹּ֑ה לָהֶם֙ הֵ֣ם אֹֽמְרִ֔ים זֹֽבְחֵ֣י אָדָ֔ם עֲגָלִ֖ים יִשָּׁקֽוּן׃

הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים  אפרים הכעיס את ה' בתמרורים. גם כאן משתמש הושע בלשון נופל על לשון, הוא מזכיר את הבעלים וקורא להם תמרורים, גם מלשון מרורים וגם מלשון סמלים גלויים ומפורסמים. כלומר: אפרים מכעיס את ה' בגלוי וממרר כמרורים. וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו ה' יפקוד עליו את עוון הדמים ששפך ואת החרפה שהוא חרף את ה'. כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת כשדבר אפרים דברים גדולים, זכה לשאת את ישראל. אבל מאז שהוא עובד את הבעל – יאשם וימות. עֲצַבִּים אלילים (כך משמעות המלה במקומות רבים בתנ"ך). מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה כולו אליל, מעשה ידי אדם. הלזה יקרא אלהים? לָהֶם הֵם אֹמְרִים שהם אלהים. זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן הושע מבקש להראות את החומרה שבעבודת הבעל והעגלים. שהיא כזביחת אדם.

ישראל חטאו כי התעשרו, אך עושרם יעלם ברגע

 ג לָכֵ֗ן יִֽהְיוּ֙ כַּֽעֲנַן־בֹּ֔קֶר וְכַטַּ֖ל מַשְׁכִּ֣ים הֹלֵ֑ךְ כְּמֹץ֙ יְסֹעֵ֣ר מִגֹּ֔רֶן וּכְעָשָׁ֖ן מֵֽאֲרֻבָּֽה׃

 כַּעֲנַן בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה ישראל (שהיו באותם ימים בהצלחה כלכלית וצבאית גדולה, ולכן בטחו בכחם) יהיה כמו דברים שנראים גדולים ברגע אחד, ונעלמים לחלוטין תוך זמן קצר. כך גם גדולתם של ישראל לא תהיה ארוכה. אלא כענן המכסה את כל השמים בבקר, ונעלם אחרי שעה קלה. או כטל המכסה את כל הארץ בבקר, ומתיבש אחרי שעה קלה. כמץ אשר בשעת זריית הגורן הוא עולה ברוח סערה ונראה למרחקים ומהר מאד הוא עף ומתפזר. וכן עשן העולה עד לשמים ונראה למרחקים, ונעלם כשמכבים את התנור. כך ישראל, אל תבטחו בעושר וההצלחה של הדור הזה, כי הם זמניים.

זכרו את ה', ולא את הממלכה שהקמתם בחטא

ד וְאָֽנֹכִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וֵֽאלֹהִ֤ים זֽוּלָתִי֙ לֹ֣א תֵדָ֔ע וּמוֹשִׁ֥יעַ אַ֖יִן בִּלְתִּֽי׃ ה אֲנִ֥י יְדַעְתִּ֖יךָ בַּמִּדְבָּ֑ר בְּאֶ֖רֶץ תַּלְאֻבֽוֹת׃ [כאן מסתיים מנהג תימן] ו כְּמַרְעִיתָם֙ וַיִּשְׂבָּ֔עוּ שָֽׂבְע֖וּ וַיָּ֣רָם לִבָּ֑ם עַל־כֵּ֖ן שְׁכֵחֽוּנִי׃ ז וָֽאֱהִ֥י לָהֶ֖ם כְּמוֹ־שָׁ֑חַל כְּנָמֵ֖ר עַל־דֶּ֥רֶךְ אָשֽׁוּר׃ ח אֶפְגְּשֵׁם֙ כְּדֹ֣ב שַׁכּ֔וּל וְאֶקְרַ֖ע סְג֣וֹר לִבָּ֑ם וְאֹֽכְלֵ֥ם שָׁם֙ כְּלָבִ֔יא חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה תְּבַקְּעֵֽם׃ ט שִֽׁחֶתְךָ֥ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּי־בִ֥י בְעֶזְרֶֽךָ׃ י אֱהִ֤י מַלְכְּךָ֙ אֵפ֔וֹא וְיוֹשִֽׁיעֲךָ֖ בְּכָל־עָרֶ֑יךָ וְשֹׁ֣פְטֶ֔יךָ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתָּ תְּנָה־לִּ֖י מֶ֥לֶךְ וְשָׂרִֽים׃ יא אֶֽתֶּן־לְךָ֥ מֶ֨לֶךְ֙ בְּאַפִּ֔י וְאֶקַּ֖ח בְּעֶבְרָתִֽי׃ {פ}

אַיִן בִּלְתִּי אין בלעדי, כלומר אין מושיע אחר חוץ ממני. בְּאֶרֶץ תַּלְאֻבוֹת ארץ ציה ומדבר. כְּמַרְעִיתָם וַיִּשְׂבָּעוּ אני רעיתי את עמי במדבר ונתתי להם אוכל, וכשהם שבעו הם שכחו אותי. הושע רומז כאן, מן הסתם, גם לימי ירבעם בן יואש, שבהם ה' רחם על ישראל ונתן להם הצלחה כלכלית וצבאית גדולה, והם בטחו בעשרם. וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ שָׁחַל כמו אריה. במקום שהם ילכו אחרי כאריה ישאג, כאמור לעיל יא י, אהיה להם כאריה המאייים עליהם. כְּנָמֵר עַל דֶּרֶךְ אָשׁוּר גם כאן נוקט הנביא בלשון נופל על לשון. המלה "אשור" מנוקדת בקמץ, כמו "אסתכל", אסתכל בהם כנמר האורב לטרפו על הדרך. אבל הנביא מזכיר גם את אשור, המאיימים על ישראל. כלומר: אעזוב אותם ביד אשור, בגלל חטאיהם. חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם הנביא הושע מבקש להזכיר כאן כמה פסוקים מהתורה המדברים על חית השדה האוכלת בארץ בזמן החטא. שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל כִּי בִי בְעֶזְרֶךָ חטאת והשחתת את דרכיך, ובמי מרדת? בי, בעזרך, במי שעוזר לך מרדת ואיך יעזור לך? ויש מפרשים: אלמלא קלקלת את דרכיך, יכלת לבוא ולהתלות בי, בעזרך. אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא היכן מלכך אשר המלכת לך? אתה מרדת בה' והקמת לך ממלכה נפרדת, שמרכזה אינו בירושלים, פנה אל מלכך שיציל אותך. (צורת הבטוי הזאת מבוססת על שירת האזינו: וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ:  אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה. כלומר: היכן האלהים שעשית לך? פנה אליו שיושיע אותך. נביאים רבים הסתמכו על הפסוק הזה כדי לומר לישראל בלעג: אם יש לך מבטח אחר שבגללו עזבת את ה', פנה אליו). הושע מחליף את המלה "איה" במלה "אהי",  שוב לשון נופל על לשון, כדי ללמוד את יישראל שאם ה' יהיה מלכם, הוא יושיעם. אֲשֶׁר אָמַרְתָּ תְּנָה לִּי מֶלֶךְ וְשָׂרִים שבקשת להקים לך ממלכה, ולהפרד מממלכת דוד. אֶתֶּן לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי בקשת מלך? קח באף ובעברה. הפסוק מתייחס כנראה לתקופת מלכי ישראל האחרונים. מבין ששת מלכי ישראל האחרונים רק אחד זכה להעמיד בן יושב על כסאו, וגם הוא לא מלך אלא שנתים. חמשה מתוך ששה נהרגו ע"י מורד. וכן, כאמור, יש כאן  בקורת על התפלגות הממלכה והקמת ממלכה נפרדת לאפרים. רצית ממלכה נפרדת מיהודה? קח, ותחרב לפניו.

על חטאי ישראל יבא חורבן, עושרו הגדול ירד לטמיון.

יב צָרוּר֙ עֲוֹ֣ן אֶפְרָ֔יִם צְפוּנָ֖ה חַטָּאתֽוֹ׃ יג חֶבְלֵ֥י יֽוֹלֵדָ֖ה יָבֹ֣אוּ ל֑וֹ הוּא־בֵן֙ לֹ֣א חָכָ֔ם כִּי־עֵ֥ת לֹֽא־יַעֲמֹ֖ד בְּמִשְׁבַּ֥ר בָּנִֽים׃ יד מִיַּ֤ד שְׁאוֹל֙ אֶפְדֵּ֔ם מִמָּ֖וֶת אֶגְאָלֵ֑ם אֱהִ֨י דְבָרֶ֜יךָ מָ֗וֶת אֱהִ֤י קָֽטָבְךָ֙ שְׁא֔וֹל נֹ֖חַם יִסָּתֵ֥ר מֵֽעֵינָֽי׃ טו כִּ֣י ה֔וּא בֵּ֥ין אַחִ֖ים יַפְרִ֑יא יָב֣וֹא קָדִים֩ ר֨וּחַ יְהוָ֜ה מִמִּדְבָּ֣ר עֹלֶ֗ה וְיֵב֤וֹשׁ מְקוֹרוֹ֙ וְיֶֽחֱרַ֣ב מַעְיָנ֔וֹ ה֣וּא יִשְׁסֶ֔ה אוֹצַ֖ר כָּל־כְּלִ֥י חֶמְדָּֽה׃ א תֶּאְשַׁם֙ שֹֽׁמְר֔וֹן כִּ֥י מָֽרְתָ֖ה בֵּֽאלֹהֶ֑יהָ בַּחֶ֣רֶב יִפֹּ֔לוּ עֹֽלְלֵיהֶ֣ם יְרֻטָּ֔שׁוּ וְהָֽרִיּוֹתָ֖יו יְבֻקָּֽעוּ׃ {פ}

צָרוּר עֲוֹן אֶפְרָיִם צְפוּנָה חַטָּאתוֹ בנגוד למחשבתו ש"כָּל יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ לִי עָוֹן אֲשֶׁר חֵטְא" (לעיל יב ט), עוונו צרור וצפון. כלומר: שמור במקום ידוע. חֶבְלֵי יוֹלֵדָה יָבֹאוּ לוֹ יענש בענש קשה וכואב כמו צירי לידה. בְּמִשְׁבַּר בָּנִים משבר הוא הכסא שהיולדת יושבת עליו. ויתכן שגם כאן הנביא רומז למשמעות נוספת: בניו ישָברו. מִיַּד שְׁאוֹל אֶפְדֵּם מִמָּוֶת אֶגְאָלֵם בעבר פדיתי אותם ממות, אבל כעת לא אעשה זאת, בגלל חטאתם. אֱהִי דְבָרֶיךָ במקום שאהי מלכך, כלומר לא נתת לי להיות מלכך, אם כן אהי עבורך מוות ואסון. קָטָבְךָ קטב הוא פורענות (נזכר כמה מקומות בתנ"ך). נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי לא אדבר עליו נחומים. כִּי הוּא בֵּין אַחִים יַפְרִיא כנראה שגם כאן רומז הושע לכמה משמעויות. המלה "יפריא" באה להזכיר את המלה אפרים, ומשמעותה יגַדל פירות, או יִגדל פרא, בין האחים, מלשון אחו, כלומר יגדל בשדות. וכן: אפרים כבש את מקומו בין אחיו. אבל כעת, אחרי שאפרים גדל ועשה פרי, יָבוֹא קָדִים רוּחַ יְהוָה מִמִּדְבָּר עֹלֶה תבוא רוח קדים ותייבש את גידוליו. רוח הקדים הבאה מממזרח, היא רמז לאשור. וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ רוח הקדים תייבש את המעיין שממנו חי אפרים וממנו הוא גדל פרא. הוּא רוח הקדים, ובנמשל: אשור. יִשְׁסֶה יבזוז אוֹצַר כָּל כְּלִי חֶמְדָּה את כל אוצרותיה של ממלכת ישראל. מָרְתָה מרדה, המרתה את דברו. בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ אנשיה. עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ  האויב ירטש את עולליה וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ ביטוי שכיח בספר מלכים ובנביאים להפסד ע"י האויב. נחלקו המפרשים במשמעותו.

קריאה לשוב אל ה' ולמנוע את החורבן, ולזכות בישועה

ב שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּֽעֲוֹנֶֽךָ׃ ג קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְהוָ֑ה אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כָּל־תִּשָּׂ֤א עָוֹן֙ וְקַח־ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ׃ ד אַשּׁ֣וּר ׀ לֹ֣א יֽוֹשִׁיעֵ֗נוּ עַל־סוּס֙ לֹ֣א נִרְכָּ֔ב וְלֹא־נֹ֥אמַר ע֛וֹד אֱלֹהֵ֖ינוּ לְמַֽעֲשֵׂ֣ה יָדֵ֑ינוּ אֲשֶׁר־בְּךָ֖ יְרֻחַ֥ם יָתֽוֹם׃ ה אֶרְפָּא֙ מְשׁ֣וּבָתָ֔ם אֹֽהֲבֵ֖ם נְדָבָ֑ה כִּ֛י שָׁ֥ב אַפִּ֖י מִמֶּֽנּוּ׃ ו אֶֽהְיֶ֤ה כַטַּל֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל יִפְרַ֖ח כַּשּֽׁוֹשַׁנָּ֑ה וְיַ֥ךְ שָֽׁרָשָׁ֖יו כַּלְּבָנֽוֹן׃ ז יֵֽלְכוּ֙ יֹֽנְקוֹתָ֔יו וִיהִ֥י כַזַּ֖יִת הוֹד֑וֹ וְרֵ֥יחַֽ ל֖וֹ כַּלְּבָנֽוֹן׃ ח יָשֻׁ֨בוּ֙ יֹֽשְׁבֵ֣י בְצִלּ֔וֹ יְחַיּ֥וּ דָגָ֖ן וְיִפְרְח֣וּ כַגָּ֑פֶן זִכְר֖וֹ כְּיֵ֥ין לְבָנֽוֹן׃ ט אֶפְרַ֕יִם מַה־לִּ֥י ע֖וֹד לָֽעֲצַבִּ֑ים אֲנִ֧י עָנִ֣יתִי וַֽאֲשׁוּרֶ֗נּוּ אֲנִי֙ כִּבְר֣וֹשׁ רַֽעֲנָ֔ן מִמֶּ֖נִּי פֶּרְיְךָ֥ נִמְצָֽא׃ י מִ֤י חָכָם֙ וְיָ֣בֵֽן אֵ֔לֶּה נָב֖וֹן וְיֵֽדָעֵ֑ם כִּֽי־יְשָׁרִ֞ים דַּרְכֵ֣י יְהוָ֗ה וְצַדִּקִים֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔ם וּפֹֽשְׁעִ֖ים יִכָּ֥שְׁלוּ בָֽם׃ {ש}

קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים כדי לשוב די לכם בדבור דברים לפני ה'. אין צורך בהקרבת פרים. במקומם ה' רוצה את מוצא שפתיכם. כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב שא את עווננו וקבל מאתנו את הטוב. אַשּׁוּר  לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ עַל סוּס לֹא נִרְכָּב אנו בוטחים בך, ולא באשור או במצרים, שהיא ספקית הסוסים העולמית. אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם רק אתה מרחם על היתומים והמסכנים. ואתה תרחם על ישראל. כמו שרחמת עליהם בימי ירבעם כי ראית שהם כיתומים ואין עוזר לישראל (מל"ב יד כו). אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם ארפא את שובבותם. את חטאיהם. בא להזכיר את הפסור "ועמי תלואים למשובתי" לעיל. אֹהֲבֵם נְדָבָה אאהוב אותם בנדבת לבי. אהבת נדבה היא אהבה שלמה. שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ איני כועס עליהם עוד. אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל לא יהיו עוד כטל משכים הולך, אלא אני אהיה להם כטל המחיה את הארץ. יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו השרשים שלו השואבים מים, יתפשטו למרחק. כלומר: מעתה הוא יצליח ויפרח. לא יפריא עוד בגדול פרא אלא יצמיח תבואה. יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ גם היושבים בצלו, כלומר: תושביו, אנשי ישראל, ישובו לגדל דגן וגפן. והם עצמם נמשלו לדגן וגפן. מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים למה לך עוד לעבוד עבודה זרה? אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ ה' רואה אותו ועונה ומברך אותו. וממנו צומח פריו של ישראל.

הפטרת וישלח

עובדיה הוא נביא שנכתבה בשמו נבואה אחת בלבד. בה הוא ניבא על חורבנה של אדום כעונש על חבירתו של אדום לאויבי ישראל.

מדברי עובדיה עולה שכאשר כבשו זרים את ירושלים, אדום אחי ישראל לא נחלץ לסייע לישראל אלא להפך: הסתפח לאויבי ישראל וסייע להם. ניצל את העובדה שכח חזק כבש את ירושלים, ובא ללקט לו מהשלל.

מהנבואה עולה שאדום הוא עם שחושב את עצמו לעם גדול וחזק, למרות שלמעשה הוא עם קטן ובזוי, שאין לו כח לגבור בעצמו על עם אחר. אבל כאשר בא לאזורנו כח גדול, בני אדום הגאים מסתפחים אליו, מסייעים לו כדי להתחנף אליו, ומלקטים תחת שולחנו את פירורי השלל.

הנביא עובדיה מנבא שאדום יענש במדה כנגד מדה: אויב יביס אותו וישלול את כל שללו, ובני ירושלים שיֵשבו לבטח בארצם, יירשו את ארץ אדום.

נחלקו הדעות בשאלה מתי חי עובדיה הנביא. אבל העובדה שהוא מתאר אויב שכובש את ירושלים, וכן שהוא מתאר מציאות שבה רק יהודה ובנימין יושבים בארצם ואילו ארץ אפרים ושדה שומרון עומדים ריקים או ביד אויב, מלמדת שהוא חי אחרי חורבן שומרון, בזמן שגויים כובשים את ירושלים. ואולי אף מחריבים אותה.

ההפטרה נקראת בשבת זו משום שהיא מתארת את מערכת היחסים בין יעקב לעשו (כלומר בין זרעו של יקב לזרעו של עשו), ומתארת את נצחונו העתידי של יעקב.

קריאת מלחמה על אדום

א חֲז֖וֹן עֹֽבַדְיָ֑ה כֹּֽה־אָמַר֩ אֲדֹנָ֨י יְהוִ֜ה לֶֽאֱד֗וֹם שְׁמוּעָ֨ה שָׁמַ֜עְנוּ מֵאֵ֤ת יְהוָה֙ וְצִיר֙ בַּגּוֹיִ֣ם שֻׁלָּ֔ח ק֛וּמוּ וְנָק֥וּמָה עָלֶ֖יהָ לַמִּלְחָמָֽה׃ ב הִנֵּ֥ה קָטֹ֛ן נְתַתִּ֖יךָ בַּגּוֹיִ֑ם בָּז֥וּי אַתָּ֖ה מְאֹֽד׃

וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח נשלחו שלוחים אל כל הגויים לאמר קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ על אדום. הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם אתה, אדום, נחשב בגויים לקטן ובזוי. וראה באורנו בהקדמה להפטרה.

גאוותו של אדום תושפל לארץ

 ג זְד֤וֹן לִבְּךָ֙ הִשִּׁיאֶ֔ךָ שֹֽׁכְנִ֥י בְחַגְוֵי־סֶ֖לַע מְר֣וֹם שִׁבְתּ֑וֹ אֹמֵ֣ר בְּלִבּ֔וֹ מִ֥י יֽוֹרִדֵ֖נִי אָֽרֶץ׃ ד אִם־תַּגְבִּ֣יהַּ כַּנֶּ֔שֶׁר וְאִם־בֵּ֥ין כּֽוֹכָבִ֖ים שִׂ֣ים קִנֶּ֑ךָ מִשָּׁ֥ם אוֹרִֽידְךָ֖ נְאֻם־יְהוָֽה׃

הִשִּׁיאֶךָ פיתה אותך לנהוג בגאוה. למרות שאתה קטן ובזוי. שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ כיון שאתה יושב על הר גבוה ומסולע, נדמה לך שאיש לא יוכל לנצח אותך. אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ... מִשָּׁם אוֹרִידְךָ אתה סובר שאף אחד לא יכול להורידך ממרום שבתך, אבל אפילו אם תגביה לשמים אורידך משם.

אויבים יכבשו את אדום, יבוזו את שללו ויגלוהו מארצו

 ה אִם־גַּנָּבִ֤ים בָּאֽוּ־לְךָ֙ אִם־שׁ֣וֹדְדֵי לַ֔יְלָה אֵ֣יךְ נִדְמֵ֔יתָה הֲל֥וֹא יִגְנְב֖וּ דַּיָּ֑ם אִם־בֹּֽצְרִים֙ בָּ֣אוּ לָ֔ךְ הֲל֖וֹא יַשְׁאִ֥ירוּ עֹֽלֵלֽוֹת׃ ו אֵ֚יךְ נֶחְפְּשׂ֣וּ עֵשָׂ֔ו נִבְע֖וּ מַצְפֻּנָֽיו׃ ז עַֽד־הַגְּב֣וּל שִׁלְּח֗וּךָ כֹּ֚ל אַנְשֵׁ֣י בְרִיתֶ֔ךָ הִשִּׁיא֛וּךָ יָֽכְל֥וּ לְךָ֖ אַנְשֵׁ֣י שְׁלֹמֶ֑ךָ לַחְמְךָ֗ יָשִׂ֤ימוּ מָזוֹר֙ תַּחְתֶּ֔יךָ אֵ֥ין תְּבוּנָ֖ה בּֽוֹ׃

אֵיךְ נִדְמֵיתָה ... הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת איך אתה חושב שהם ישאירו לך ענבים? הלא הם יגנבו כל צרכם ולא ישאירו אלא עוללות. ויש מפרשים: דרכם של גנבים להשאיר עוללות, אבל האויבים שיתקפו אותך לא ישאירו לך מאומה. ונראה שהנביא מבקש לרמוז שבני אדום מעוללים את עוללות השלל של הצבא שכבש את ירושלים, כמו עני המלקט עוללות בכרם אחרי הבוצר. ועם זאת, גאוותו גדולה. כפי שפורט לעיל פס' ב-ג. אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו איך נחפשו מצפוניו של עשו. החפצים המוצפנים והחבויים, נחשפו ונלקחו ע"י האויבים שכבשוהו. (חפציו של אדום מוצפנים, כי פרנסתו מגזל ומשלל העמים שנכבשו ע"י עמים גדולים מהם). עַד הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ כל העמים שהיו לפנים אנשי בריתך ושלומך, גרשו אותך מגבולך והגלו אותך לארץ אחרת. הִשִּׁיאוּךָ יָכְלוּ לְךָ פיתו אותך להאמין בהם, וכך גברו עליך. רומז לפסוק לעיל "זדון לבך השיאך", אתה שמעת לזדון לבך, ובינתים אנשי שלומך לשעבר השיאו אותך להאמין בהם. לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ עמים שהיו בעבר לחמך, כלומר כנועים לך, או ידידיך, כעת יכשילוך. יפרשו רשת לרגליך. (ידידיו של עשו מעולם לא כבדוהו, הם בזו לעם החלש המתחנף לחזקים ומלקט תחת שלחנם).

אדום יפסיד בקרב וכל אנשיו יהרגו

ח הֲל֛וֹא בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא נְאֻם־יְהוָ֑ה וְהַֽאֲבַדְתִּ֤י חֲכָמִים֙ מֵֽאֱד֔וֹם וּתְבוּנָ֖ה מֵהַ֥ר עֵשָֽׂו׃ ט וְחַתּ֥וּ גִבּוֹרֶ֖יךָ תֵּימָ֑ן לְמַ֧עַן יִכָּֽרֶת־אִ֛ישׁ מֵהַ֥ר עֵשָׂ֖ו מִקָּֽטֶל׃

וְחַתּוּ יראו, או נפלו. לא ייוותרו באדום חכמים, גבורים ואלופים שיוכלו להגן על ארצם במלחמה. תֵּימָן נזכר בפרשה כאחד מאלופי אדום, וכאן כוונתו לאדום כולה, כמו בכמה מקומות אחרים בתנ"ך. לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו עד שיכרתו כל האנשים מהר עשו, ולא יוותר שם איש מִקָּטֶל מרוב הרג.

חטאו של אדום שבגללו ייענש: חבירתו לאויבי ישראל

 י מֵֽחֲמַ֛ס אָחִ֥יךָ יַֽעֲקֹ֖ב תְּכַסְּךָ֣ בוּשָׁ֑ה וְנִכְרַ֖תָּ לְעוֹלָֽם׃ יא בְּיוֹם֙ עֲמָֽדְךָ֣ מִנֶּ֔גֶד בְּי֛וֹם שְׁב֥וֹת זָרִ֖ים חֵיל֑וֹ וְנָכְרִ֞ים בָּ֣אוּ שְׁעָרָ֗ו וְעַל־יְרֽוּשָׁלִַ֨ם֙ יַדּ֣וּ גוֹרָ֔ל גַּם־אַתָּ֖ה כְּאַחַ֥ד מֵהֶֽם׃ יב וְאַל־תֵּ֤רֶא בְיוֹם־אָחִ֨יךָ֙ בְּי֣וֹם נָכְר֔וֹ וְאַל־תִּשְׂמַ֥ח לִבְנֵֽי־יְהוּדָ֖ה בְּי֣וֹם אָבְדָ֑ם וְאַל־תַּגְדֵּ֥ל פִּ֖יךָ בְּי֥וֹם צָרָֽה׃ יג אַל־תָּב֤וֹא בְשַֽׁעַר־עַמִּי֙ בְּי֣וֹם אֵידָ֔ם אַל־תֵּ֧רֶא גַם־אַתָּ֛ה בְּרָֽעָת֖וֹ בְּי֣וֹם אֵיד֑וֹ וְאַל־תִּשְׁלַ֥חְנָה בְחֵיל֖וֹ בְּי֥וֹם אֵידֽוֹ׃ יד וְאַֽל־תַּעֲמֹד֙ עַל־הַפֶּ֔רֶק לְהַכְרִ֖ית אֶת־פְּלִיטָ֑יו וְאַל־תַּסְגֵּ֥ר שְׂרִידָ֖יו בְּי֥וֹם צָרָֽה׃

כאן עובר הנביא לבאר מדוע תבוא על אדום הרעה הזאת: מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב בגלל שחמסת את ישראל והצטרפת לאויבים הכובשים אותם, כמפורט בפסוקים הבאים. תְּכַסְּךָ בוּשָׁה תענש בכך שיקרו לך מקרים שיביישו אותך. כלומר הפסד במלחמה עד כדי אובדן. בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ כאשר באו זרים ושבו את ישראל, לא נחלצת לעזרת אחיך ישראל אלא עמדת מנגד. ולא עוד אלא שהצטרפת לאותם זרים כדי לקחת שלל מישראל. וְעַל יְרוּשָׁלִַם יַדּוּ גוֹרָל הגויים חילקו ביניהם את שללה של ירושלים ע"י גורל. וְאַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ בְּיוֹם נָכְרוֹ וכו' אל תשמח לאידו של יהודה כאשר הוא נופל.  וְאַל תַּגְדֵּל פִּיךָ אל תשמח. וְאַל תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ אל תשלח את ידיך בממונו. וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק אל תעמוד על הדרכים כדי לתפוש את פליטי יהודה ולהסגירם ביד אויביהם. מסתבר שאת כל הדברים האלה עשו אנשי אדום כאשר כבשו אויבים את ירושלים.

אדום יבא על ענשו ויהודה תחזור למקומה

טו כִּֽי־קָר֥וֹב יוֹם־יְהוָ֖ה עַל־כָּל־הַגּוֹיִ֑ם כַּֽאֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֨יתָ֙ יֵעָ֣שֶׂה לָּ֔ךְ גְּמֻֽלְךָ֖ יָשׁ֥וּב בְּרֹאשֶֽׁךָ׃ טז כִּ֗י כַּֽאֲשֶׁ֤ר שְׁתִיתֶם֙ עַל־הַ֣ר קָדְשִׁ֔י יִשְׁתּ֥וּ כָֽל־הַגּוֹיִ֖ם תָּמִ֑יד וְשָׁת֣וּ וְלָע֔וּ וְהָי֖וּ כְּל֥וֹא הָיֽוּ׃ יז וּבְהַ֥ר צִיּ֛וֹן תִּֽהְיֶ֥ה פְלֵיטָ֖ה וְהָ֣יָה קֹ֑דֶשׁ וְיָֽרְשׁוּ֙ בֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב אֵ֖ת מוֹרָֽשֵׁיהֶֽם׃ יח וְהָיָה֩ בֵית־יַֽעֲקֹ֨ב אֵ֜שׁ וּבֵ֧ית יוֹסֵ֣ף לֶֽהָבָ֗ה וּבֵ֤ית עֵשָׂו֙ לְקַ֔שׁ וְדָֽלְק֥וּ בָהֶ֖ם וַֽאֲכָל֑וּם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֤ה שָׂרִיד֙ לְבֵ֣ית עֵשָׂ֔ו כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃

יוֹם יְהוָה עַל כָּל הַגּוֹיִם היום שבו ה' שופט את כל הגוים. כִּי כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל הַר קָדְשִׁי כאשר עשיתם משתה ושמחה על חורבן הר קדשי, או בהר קדשי עצמו כשהצלחתם לכבשו. יִשְׁתּוּ כָל הַגּוֹיִם תָּמִיד יין תרעלה. שיגרום להם למות כלא היו. או: ישתו כל הגויים לאידו של אדום. וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ מדה כנגד מדה, אתם שתיתם על חורבן הר ציון, כעת אתם תחרבו ובהר ציון תהיה פליטה. וְיָֽרְשׁוּ וכבשו. אֵת מוֹרָשֵׁיהֶם את הארצות שנועדו להן לרשת. ויש מפרשים: את ארצותיהם של אלה שירשו אותם בעבר. כמפורט בפסוקים הבאים. וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם בית יעקב ובית יוסף יאכלו את אדום, כמו שאש אוכלת קש.

אנשי יהודה יירשו את אדום וסביבתה

יט וְיָֽרְשׁ֨וּ הַנֶּ֜גֶב אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֗ו וְהַשְּׁפֵלָה֙ אֶת־פְּלִשְׁתִּ֔ים וְיָֽרְשׁוּ֙ אֶת־שְׂדֵ֣ה אֶפְרַ֔יִם וְאֵ֖ת שְׂדֵ֣ה שֹֽׁמְר֑וֹן וּבִנְיָמִ֖ן אֶת־הַגִּלְעָֽד׃ כ וְגָלֻ֣ת הַֽחֵל־הַ֠זֶּה לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶֽׁר־כְּנַעֲנִים֙ עַד־צָ֣רְפַ֔ת וְגָלֻ֥ת יְרֽוּשָׁלִַ֖ם אֲשֶׁ֣ר בִּסְפָרַ֑ד יִֽרְשׁ֕וּ אֵ֖ת עָרֵ֥י הַנֶּֽגֶב׃ כא וְעָל֤וּ מֽוֹשִׁעִים֙ בְּהַ֣ר צִיּ֔וֹן לִשְׁפֹּ֖ט אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֑ו וְהָֽיְתָ֥ה לַֽיהוָ֖ה הַמְּלוּכָֽה׃ {ש}

[יש מקהילות אשכנז הנוהגות לקרוא: "ועמי תלואים למשובתי..." (יא ז) עד "...על תלמי שדי" (יב יב), כמנהג הספרדים לפרשת ויצא, ובפתיחה שם בארנו את הסיבה לכך]

וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב וכו' היהודים היושבים בנגב יכבשו את הר עשו, ויהודי השפלה יכבשו את ארץ פלשתים. וכן יהודה תכבוש את אפרים והשומרון, שבניה הוגלו ממנה ויושבים בה עתה גויים. ובני בנימין יכבשו את הגלעד. וְגָלֻת הַחֵל הַזֶּה וכו' גולי יהודה וישראל שגלו לארצות נדחות, הם ישובו לארץ ויירשו את ערי הנגב, הכבושות כעת ביד אדום. לגבי זיהויין של צרפת וספרד האמורות כאן רבו הדעות.

הפטרת וישב

הנביא עמוס פותח את נבואותיו בנבואות על עמים שונים. על כולם הוא מנבא בפסוקים ספורים בתבנית קבועה: כה אמר ה' על שלשה פשעי ... ועל ארבעה לא אשיבנו. על...". וכןא הוא מזכיר את חטא אותו עם. ניתן לפרש שאצל כל העמים הוא מזכיר חטא שנעשה נגד ישראל. אצל רוב העמים הוא מונה חטא אחד או שנים. (התבנית "על שלשה ועל ארבעה" היא תבנית שכיחה בתנ"ך, ואין צרך לחפש את השלשה או הארבעה האמורים).

כלומר: לכל עם יש חטא שעליו ה' לא ישיב אותו. לא יתן לו לשוב ולא יסלח לו.

אחרי שעמוס מונה את חטאי דמשק, עזה, צֹר, אדום, בני עמון ומואב, הוא כותב: "כֹּה אָמַר יְהוָה עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מָאֳסָם אֶת תּוֹרַת יְהוָה וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם אֲשֶׁר הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם".

אחרי חטאי יהודה מזכיר הנביא עמוס את חטאי ישראל, וכאן נפתחת ההפטרה שלנו. ההפטרה נקראת בשבת זו, משום שמדרשים רבים  דורשים את הפסוק הראשון של ההפטרה כעוסק במכירת יוסף. (ראה פרדר"א לז, מדרש עשרה הרוגי מלוכה, תנחומא וישב ב, ועוד).

פשעי ישראל

ו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־מִכְרָ֤ם בַּכֶּ֨סֶף֙ צַדִּ֔יק וְאֶבְי֖וֹן בַּֽעֲב֥וּר נַֽעֲלָֽיִם׃ ז הַשֹּֽׁאֲפִ֤ים עַל־עֲפַר־אֶ֨רֶץ֙ בְּרֹ֣אשׁ דַּלִּ֔ים וְדֶ֥רֶךְ עֲנָוִ֖ים יַטּ֑וּ וְאִ֣ישׁ וְאָבִ֗יו יֵֽלְכוּ֙ אֶל־הַֽנַּעֲרָ֔ה לְמַ֥עַן חַלֵּ֖ל אֶת־שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי׃ ח וְעַל־בְּגָדִ֤ים חֲבֻלִים֙ יַטּ֔וּ אֵ֖צֶל כָּל־מִזְבֵּ֑חַ וְיֵ֤ין עֲנוּשִׁים֙ יִשְׁתּ֔וּ בֵּ֖ית אֱלֹֽהֵיהֶֽם׃

עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק על שהדיינים מרשיעים את הצדיק בעבור שחד כסף. (רש"י, ראב"ע, רד"ק, מצודות). בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם אפילו בעבור תשלום נמוך ונקלה. הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים שואפים להשפיל את הדלים, לשים עפר על ראש הדלים כדי לרדות בהם. וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה אינם מתביישים בחטאם, וחוטאים יחד, אבות ובנים. לְמַעַן חַלֵּל וע"י כך מתחלל. וְעַל בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ יושבים על בגדים שחבלו, גבו, מעניים. וכך הם יושבים ליד מזבחותיהם שבהם הם עובדים ע"ז. וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ מענישים את העניים וגובים מהם יין או כסף לקנות יין. ומשתכרים בו בבתי העבודה הזרה שלהם.

הטובות שעשה ה' על ישראל

ט וְאָ֨נֹכִ֜י הִשְׁמַ֤דְתִּי אֶת־הָֽאֱמֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר כְּגֹ֤בַהּ אֲרָזִים֙ גָּבְה֔וֹ וְחָסֹ֥ן ה֖וּא כָּֽאַלּוֹנִ֑ים וָֽאַשְׁמִ֤יד פִּרְיוֹ֙ מִמַּ֔עַל וְשָֽׁרָשָׁ֖יו מִתָּֽחַת׃ י וְאָֽנֹכִ֛י הֶֽעֱלֵ֥יתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָֽאוֹלֵ֨ךְ אֶתְכֶ֤ם בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה לָרֶ֖שֶׁת אֶת־אֶ֥רֶץ הָֽאֱמֹרִֽי׃ יא וָֽאָקִ֤ים מִבְּנֵיכֶם֙ לִנְבִיאִ֔ים וּמִבַּחֽוּרֵיכֶ֖ם לִנְזִרִ֑ים הַאַ֥ף אֵֽין־זֹ֛את בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם־יְהוָֽה׃ יב וַתַּשְׁק֥וּ אֶת־הַנְּזִרִ֖ים יָ֑יִן וְעַל־הַנְּבִיאִים֙ צִוִּיתֶ֣ם לֵאמֹ֔ר לֹ֖א תִּנָּֽבְאֽוּ׃

וְאָנֹכִי וכו' את החטאים האלה הם חוטאים לי למרות שאני גמלתי עמם חסד, הוצאתי אותם ממצרים, השמדתי מפניהם את הכנענים, והקמתי מהם נביאים ונזירים, שהם מזלזלים בהם.

ענשם של ישראל

יג הִנֵּ֛ה אָֽנֹכִ֥י מֵעִ֖יק תַּחְתֵּיכֶ֑ם כַּֽאֲשֶׁ֤ר תָּעִיק֙ הָֽעֲגָלָ֔ה הַֽמְלֵאָ֥ה לָ֖הּ עָמִֽיר׃ יד וְאָבַ֤ד מָנוֹס֙ מִקָּ֔ל וְחָזָ֖ק לֹֽא־יְאַמֵּ֣ץ כֹּח֑וֹ וְגִבּ֖וֹר לֹֽא־יְמַלֵּ֥ט נַפְשֽׁוֹ׃ טו וְתֹפֵ֤שׂ הַקֶּ֨שֶׁת֙ לֹ֣א יַֽעֲמֹ֔ד וְקַ֥ל בְּרַגְלָ֖יו לֹ֣א יְמַלֵּ֑ט וְרֹכֵ֣ב הַסּ֔וּס לֹ֥א יְמַלֵּ֖ט נַפְשֽׁוֹ׃ טז וְאַמִּ֥יץ לִבּ֖וֹ בַּגִּבּוֹרִ֑ים עָר֛וֹם יָנ֥וּס בַּיּוֹם־הַה֖וּא נְאֻם־יְהוָֽה׃ {פ}

אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם מכביד עליכם. תהיו כעגלה עמוסה שמתקשה לשאת את משאה. עָמִיר תבואה. וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל וכו' תנחלו תבוסה צבאית וכל גבוריכם ינוסו. וגם מי שבד"כ הוא קל וגמיש, לא יוכל לנוס על נפשו. וגם החזקים, הגבורים והאמיצים, לא יצליחו במלחמתם.

היותכם עמו של ה' הוא עול ולא הבטה להנצל

א שִׁמְע֞וּ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֚ל כָּל־הַמִּשְׁפָּחָ֔ה אֲשֶׁ֧ר הֶֽעֱלֵ֛יתִי מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃ ב רַ֚ק אֶתְכֶ֣ם יָדַ֔עְתִּי מִכֹּ֖ל מִשְׁפְּח֣וֹת הָֽאֲדָמָ֑ה עַל־כֵּן֙ אֶפְקֹ֣ד עֲלֵיכֶ֔ם אֵ֖ת כָּל־עֲוֹנֹֽתֵיכֶֽם׃

עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם אל תשלו את עצמכם שבזכות שאתם עמו של ה' תמיד תנצלו למרות חטאיכם המרובים. להפך, בגלל היותכם עמו של ה' יש מכם דרישות גבוהות יותר.

שימו לב לסימני הפורענות הממשמשת ובאה

 ג הֲיֵֽלְכ֥וּ שְׁנַ֖יִם יַחְדָּ֑ו בִּלְתִּ֖י אִם־נוֹעָֽדוּ׃ ד הֲיִשְׁאַ֤ג אַרְיֵה֙ בַּיַּ֔עַר וְטֶ֖רֶף אֵ֣ין ל֑וֹ הֲיִתֵּ֨ן כְּפִ֤יר קוֹלוֹ֙ מִמְּעֹ֣נָת֔וֹ בִּלְתִּ֖י אִם־לָכָֽד׃ ה הֲתִפֹּ֤ל צִפּוֹר֙ עַל־פַּ֣ח הָאָ֔רֶץ וּמוֹקֵ֖שׁ אֵ֣ין לָ֑הּ הֲיַֽעֲלֶה־פַּח֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וְלָכ֖וֹד לֹ֥א יִלְכּֽוֹד׃ ו אִם־יִתָּקַ֤ע שׁוֹפָר֙ בְּעִ֔יר וְעָ֖ם לֹ֣א יֶֽחֱרָ֑דוּ אִם־תִּֽהְיֶ֤ה רָעָה֙ בְּעִ֔יר וַֽיהוָ֖ה לֹ֥א עָשָֽׂה׃ ז כִּ֣י לֹ֧א יַֽעֲשֶׂ֛ה אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה דָּבָ֑ר כִּ֚י אִם־גָּלָ֣ה סוֹד֔וֹ אֶל־עֲבָדָ֖יו הַנְּבִיאִֽים׃ ח אַרְיֵ֥ה שָׁאָ֖ג מִ֣י לֹ֣א יִירָ֑א אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ דִּבֶּ֔ר מִ֖י לֹ֥א יִנָּבֵֽא׃

הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו וכו' שימו לב לסימני הפורענות המשמשת ובאה. ואל תתעלמו מהסימנים. אם שומעים שאגת אריה, או שופר אזעקה של הצופה המזהיר את העם, או שאנו רואים שצפורים נלכדות בפח, אנו למדים על סכנה. כך הקשיבו לנביאים המנבאים לכם על הסכנה וחזרו בתשובה. במקום להתעלם מדברי הנביאים ולומר להם "לא תנבאו". כדלעיל ג, יב. (יש כמה עדויות בתנ"ך לכך שאסרו על נביאים לנבא משום שהם נבאו נבואות פורענות. ביניהם גם עמוס עצמו, בהמשך הספר.). אַרְיֵה שָׁאָג ... מִי לֹא יִנָּבֵֽא כשם שהכל יראים מפני שאגת האריה, כך עליהם להקשיב לאזהרת הנביא מפי ה'. כי ה' אומר לנביאיו מה עומד לקרות.

הפטרת מקץ

מסופר בספר מלכים על ראשית ימי מלכות שלמה: "וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא:  בְּגִבְעוֹן נִרְאָה ה’ אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ:  וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה ... וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה:  וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט:  הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ:  וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד ...".

שלמה חולם חלום בגבעון, בחלום ה' נגלה אליו ומבטיח לו לב חכם לשפוט את ישראל, ועושר וכבוד. כאן מתחילה ההפטרה, שבה מתגשם החלום הזה, ובה מתגלה חכמת שלמה, המביאה את העם לכבדו.

ההפטרה הזאת נקראת (לעתים נדירות מאד) בשבת מקץ. משום שהיא פותחת במלים "וייקץ שלמה והנה חלום", המזכירות את המלים מהפרשה "וייקץ פרעה והנה חלום". והיא מתארת את עלייתו של שלמה לגדולה בעקבות חכמתו, כמו הפרשה המתארת את עלייתו של יוסף לגדולה בעקבות חכמתו. יתכן שגם הבטוי "ויעש משתה לכל עבדיו" מבקש להזכיר את הפסוק שנאמר על פרעה בסוף פרשת וישב.

שלמה מודה לה' על הההבטחה שהבטיח לו בחלומו

טו וַיִּקַ֥ץ שְׁלֹמֹ֖ה וְהִנֵּ֣ה חֲל֑וֹם וַיָּב֨וֹא יְרֽוּשָׁלִַ֜ם וַֽיַּעֲמֹ֣ד ׀ לִפְנֵ֣י ׀ אֲר֣וֹן בְּרִית־אֲדֹנָ֗י וַיַּ֤עַל עֹלוֹת֙ וַיַּ֣עַשׂ שְׁלָמִ֔ים וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכָל־עֲבָדָֽיו׃ {פ}

וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם אע"פ שהבמה הגדולה היתה בגבעון, (לפני שבנה שלמה את המקדש) ארון ה' היה בירושלים מאז ימי דוד. אחרי שחולם שלמה בגבעון, הוא מודה לה' בקרבנות שהוא מקריב בירושלים.

טענת התובעת

טז אָ֣ז תָּבֹ֗אנָה שְׁתַּ֛יִם נָשִׁ֥ים זֹנ֖וֹת אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַֽתַּעֲמֹ֖דְנָה לְפָנָֽיו׃ יז וַתֹּ֜אמֶר הָֽאִשָּׁ֤ה הָֽאַחַת֙ בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אֲנִי֙ וְהָֽאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֔את יֹֽשְׁבֹ֖ת בְּבַ֣יִת אֶחָ֑ד וָֽאֵלֵ֥ד עִמָּ֖הּ בַּבָּֽיִת׃ יח וַיְהִ֞י בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ לְלִדְתִּ֔י וַתֵּ֖לֶד גַּם־הָֽאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֑את וַֽאֲנַ֣חְנוּ יַחְדָּ֗ו אֵֽין־זָ֤ר אִתָּ֨נוּ֙ בַּבַּ֔יִת זֽוּלָתִ֥י שְׁתַּֽיִם־אֲנַ֖חְנוּ בַּבָּֽיִת׃ יט וַיָּ֛מָת בֶּן־הָֽאִשָּׁ֥ה הַזֹּ֖את לָ֑יְלָה אֲשֶׁ֥ר שָֽׁכְבָ֖ה עָלָֽיו׃ כ וַתָּקָם֩ בְּת֨וֹךְ הַלַּ֜יְלָה וַתִּקַּ֧ח אֶת־בְּנִ֣י מֵֽאֶצְלִ֗י וַאֲמָֽתְךָ֙ יְשֵׁנָ֔ה וַתַּשְׁכִּיבֵ֖הוּ בְּחֵיקָ֑הּ וְאֶת־בְּנָ֥הּ הַמֵּ֖ת הִשְׁכִּ֥יבָה בְחֵיקִֽי׃ כא וָֽאָקֻ֥ם בַּבֹּ֛קֶר לְהֵינִ֥יק אֶת־בְּנִ֖י וְהִנֵּה־מֵ֑ת וָֽאֶתְבּוֹנֵ֤ן אֵלָיו֙ בַּבֹּ֔קֶר וְהִנֵּ֛ה לֹֽא־הָיָ֥ה בְנִ֖י אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדְתִּי׃

יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד גרות יחד בבית אחד. וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת היא היתה המילדת, ולא היה עמנו אדם נוסף. לָיְלָה בלילה. אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו מפני ששכבה עליו.

תשובת הנתבעת

 כב וַתֹּאמֶר֩ הָֽאִשָּׁ֨ה הָֽאַחֶ֜רֶת לֹ֣א כִ֗י בְּנִ֤י הַחַי֙ וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֔ת וְזֹ֤את אֹמֶ֨רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֣י הֶחָ֑י וַתְּדַבֵּ֖רְנָה לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃

לֹא כִי אין העובדות כדבריך, אלא... וְזֹאת אֹמֶרֶת והאשה הראשונה אומרת.

שלמה מסכם את טענות הצדדים

כג וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ זֹ֣את אֹמֶ֔רֶת זֶה־בְּנִ֥י הַחַ֖י וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֑ת וְזֹ֤את אֹמֶ֨רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֥י הֶחָֽי׃ {פ}

המלך מסכם את טענות הצדדים. מכאן למדו חכמים שהדיין צריך לסכם את טענות הצדדים לפני שהוא חורץ משפט.

שלמה מברר את האמת

כד וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ קְח֣וּ לִי־חָ֑רֶב וַיָּבִ֥אוּ הַחֶ֖רֶב לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ כה וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ גִּזְר֛וּ אֶת־הַיֶּ֥לֶד הַחַ֖י לִשְׁנָ֑יִם וּתְנ֤וּ אֶֽת־הַחֲצִי֙ לְאַחַ֔ת וְאֶֽת־הַחֲצִ֖י לְאֶחָֽת׃ כו וַתֹּ֣אמֶר הָֽאִשָּׁה֩ אֲשֶׁר־בְּנָ֨הּ הַחַ֜י אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ כִּֽי־נִכְמְר֣וּ רַֽחֲמֶיהָ֮ עַל־בְּנָהּ֒ וַתֹּ֣אמֶר ׀ בִּ֣י אֲדֹנִ֗י תְּנוּ־לָהּ֙ אֶת־הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת אַל־תְּמִיתֻ֑הוּ וְזֹ֣את אֹמֶ֗רֶת גַּם־לִ֥י גַם־לָ֛ךְ לֹ֥א יִֽהְיֶ֖ה גְּזֹֽרוּ׃ כז וַיַּ֨עַן הַמֶּ֜לֶךְ וַיֹּ֗אמֶר תְּנוּ־לָהּ֙ אֶת־הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת לֹ֣א תְמִיתֻ֑הוּ הִ֖יא אִמּֽוֹ׃ {ס}

וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ שלמה אמר לחצות את הילד רק אחרי שהחרב כבר עמדה לפני הנשים, מוכנה ומזומנה. כאשר אם הילד כבר לחוצה ומבועתת. במדה מסויימת יש כאן רמז למעשה העקדה, אבל להפך. כאשר המאכלת כבר מוכנה, האם האמתית אינה כובשת את רחמיה אלא מוכנה לוותר על בנה ובלבד שיחיה. בִּי אֲדֹנִי אנא אדוני המלך. תְּנוּ לָה לאשה השניה. וְזֹאת אֹמֶרֶת והאשה השניה אומרת. תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי לאשה שאמרה אל תמיתוהו.

חכמת שלמה מתפרסמת והעם מקבלים אותו

כח וַיִּשְׁמְע֣וּ כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַמִּשְׁפָּט֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁפַ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּֽרְא֖וּ מִפְּנֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ כִּ֣י רָא֔וּ כִּֽי־חָכְמַ֧ת אֱלֹהִ֛ים בְּקִרְבּ֖וֹ לַֽעֲשׂ֥וֹת מִשְׁפָּֽט׃ {ס}

א וַֽיְהִי֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה מֶ֖לֶךְ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃ {ס}

הפטרת ויגש

יחזקאל ניבא אחרי הגלות. הוא גלה מירושלים וישב בבבל ושם ניבא. בסוף הספר יש לו כמה נבואות המנבאות על שיבה של עם ישראל לארצו.

בנבואה זו מנבא יחזקאל שלא רק מממלכת יהודה תשוב לארצה, אלא גם ממלכת ישראל, הנשלטת ע"י בני יוסף, תשוב לארצה. ושתי הממלכות ישובו ויתאחדו תחת שלטון יהודה ובית דוד.

ההפטרה נקראת השבת משום שהיא מדברת על איחוד בין יהודה ליוסף, וגם בפרשה אנו מוצאים את השיחה בין יהודה ויוסף המביאה בסופה לאיחודה המחודש של המשפחה. אמנם, בפרשה המשפחה מתאחדת תחת שלטונו של יוסף במצרים, ואילו יחזקאל מנבא שהעם ישוב ויתאחד תחת שלטון יהודה.

משל העצים

טו וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ טז וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם קַח־לְךָ֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְתֹ֤ב עָלָיו֙ לִֽיהוּדָ֔ה וְלִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָ֑ו וּלְקַח֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְת֣וֹב עָלָ֗יו לְיוֹסֵף֙ עֵ֣ץ אֶפְרַ֔יִם וְכָל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָֽו׃ יז וְקָרַ֨ב אֹתָ֜ם אֶחָ֧ד אֶל־אֶחָ֛ד לְךָ֖ לְעֵ֣ץ אֶחָ֑ד וְהָי֥וּ לַֽאֲחָדִ֖ים בְּיָדֶֽךָ׃

בֶן־אָדָם כך פונה ה' אל יחזקאל לארך כל הספר. וּלְקַח וקח. וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ בידך הם יתאחדו לעץ אחד.

הנמשל – איחוד יהודה וישראל

יח וְכַֽאֲשֶׁר֙ יֹֽאמְר֣וּ אֵלֶ֔יךָ בְּנֵ֥י עַמְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר הֲלֽוֹא־תַגִּ֥יד לָ֖נוּ מָה־אֵ֥לֶּה לָּֽךְ׃ יט דַּבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ הִנֵּה֩ אֲנִ֨י לֹקֵ֜חַ אֶת־עֵ֤ץ יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיַד־אֶפְרַ֔יִם וְשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָ֑ו וְנָֽתַתִּי֩ אוֹתָ֨ם עָלָ֜יו אֶת־עֵ֣ץ יְהוּדָ֗ה וַֽעֲשִׂיתִם֙ לְעֵ֣ץ אֶחָ֔ד וְהָי֥וּ אֶחָ֖ד בְּיָדִֽי׃ כ וְהָי֨וּ הָֽעֵצִ֜ים אֲֽשֶׁר־תִּכְתֹּ֧ב עֲלֵיהֶ֛ם בְּיָֽדְךָ֖ לְעֵֽינֵיהֶֽם׃

אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו כל עשרת השבטים שהיו מונהגים ע"י בני אפרים. וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד והם יחזרו להיות ממלכה אחת. וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם כאשר אתה מדבר עימם, החזק בידך את העצים.

ישראל יחזרו לארץ ויהיו בה ממלכה מאוחדת

כא וְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ הִנֵּ֨ה אֲנִ֤י לֹקֵ֨חַ֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֵּ֥ין הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר הָֽלְכוּ־שָׁ֑ם וְקִבַּצְתִּ֤י אֹתָם֙ מִסָּבִ֔יב וְהֵֽבֵאתִ֥י אוֹתָ֖ם אֶל־אַדְמָתָֽם׃ כב וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֨רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִֽהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א יהיה־ (יִֽהְיוּ־) עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד׃

לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ לעם אחד. כפי שהוא מפרט בהמשך הפסוק. והם ישובו מהגולה לארצם ויהיו גוי אחד בארץ. בכך מבקש יחזקאל להזכיר את דברי דוד שאמר על עם ישראל שהם גוי אחד בארץ.

ישראל יחזרו בתשובה

כג וְלֹ֧א יִֽטַּמְּא֣וּ ע֗וֹד בְּגִלּֽוּלֵיהֶם֙ וּבְשִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וּבְכֹ֖ל פִּשְׁעֵיהֶ֑ם וְהֽוֹשַׁעְתִּ֣י אֹתָ֗ם מִכֹּ֤ל מוֹשְׁבֹֽתֵיהֶם֙ אֲשֶׁ֣ר חָֽטְא֣וּ בָהֶ֔ם וְטִֽהַרְתִּ֤י אוֹתָם֙ וְהָֽיוּ־לִ֣י לְעָ֔ם וַֽאֲנִ֕י אֶֽהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵֽאלֹהִֽים׃

וְלֹא יִטַּמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם  לא יעבדו עוד עבודה זרה.

ישראל ישבו בארם בבטחה, וה' ישכון בקרבם

  כד וְעַבְדִּ֤י דָוִד֙ מֶ֣לֶךְ עֲלֵיהֶ֔ם וְרוֹעֶ֥ה אֶחָ֖ד יִֽהְיֶ֣ה לְכֻלָּ֑ם וּבְמִשְׁפָּטַ֣י יֵלֵ֔כוּ וְחֻקּוֹתַ֥י יִשְׁמְר֖וּ וְעָשׂ֥וּ אוֹתָֽם׃ כה וְיָֽשְׁב֣וּ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָתַ֨תִּי֙ לְעַבְדִּ֣י לְיַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר יָֽשְׁבוּ־בָ֖הּ אֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם וְיָֽשְׁב֣וּ עָלֶ֡יהָ הֵ֠מָּה וּבְנֵיהֶ֞ם וּבְנֵ֤י בְנֵיהֶם֙ עַד־עוֹלָ֔ם וְדָוִ֣ד עַבְדִּ֔י נָשִׂ֥יא לָהֶ֖ם לְעוֹלָֽם׃ כו וְכָֽרַתִּ֤י לָהֶם֙ בְּרִ֣ית שָׁל֔וֹם בְּרִ֥ית עוֹלָ֖ם יִֽהְיֶ֣ה אוֹתָ֑ם וּנְתַתִּים֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אוֹתָ֔ם וְנָֽתַתִּ֧י אֶת־מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם׃ כז וְהָיָ֤ה מִשְׁכָּנִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃ כח וְיָֽדְעוּ֙ הַגּוֹיִ֔ם כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה מְקַדֵּ֖שׁ אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל בִּֽהְי֧וֹת מִקְדָּשִׁ֛י בְּתוֹכָ֖ם לְעוֹלָֽם׃ {פ}

וּנְתַתִּים בארץ, או בברכתי. (רש"י, מצודות). וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם אשכון בקרבם.

הפטרת ויחי

ההפטרה עוסקת בצוואתו של דוד, והדברים שאמר לשלמה לפני מותו. היא נקראת בשבת זו, כי היא מזכירה את צוואתו של יעקב לבניו לפני מותו.

דוד מצוה את שלמה לשמור את מצוות ה'

א וַיִּקְרְב֥וּ יְמֵֽי־דָוִ֖ד לָמ֑וּת וַיְצַ֛ו אֶת־שְׁלֹמֹ֥ה בְנ֖וֹ לֵאמֹֽר׃ ב אָֽנֹכִ֣י הֹלֵ֔ךְ בְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָ֑רֶץ וְחָֽזַקְתָּ֖ וְהָיִ֥יתָֽ לְאִֽישׁ׃ ג וְשָֽׁמַרְתָּ֞ אֶת־מִשְׁמֶ֣רֶת ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ לָלֶ֤כֶת בִּדְרָכָיו֙ לִשְׁמֹ֨ר חֻקֹּתָ֤יו מִצְוֹתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְעֵֽדְוֹתָ֔יו כַּכָּת֖וּב בְּתוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֑ה לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֗יל אֵ֚ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר תִּפְנֶ֖ה שָֽׁם׃ ד לְמַעַן֩ יָקִ֨ים יְהוָ֜ה אֶת־דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֣ר עָלַי֮ לֵאמֹר֒ אִם־יִשְׁמְר֨וּ בָנֶ֜יךָ אֶת־דַּרְכָּ֗ם לָלֶ֤כֶת לְפָנַי֙ בֶּֽאֱמֶ֔ת בְּכָל־לְבָבָ֖ם וּבְכָל־נַפְשָׁ֑ם לֵאמֹ֕ר לֹֽא־יִכָּרֵ֤ת לְךָ֙ אִ֔ישׁ מֵעַ֖ל כִּסֵּ֥א יִשְׂרָאֵֽל׃

לְמַעַן תַּשְׂכִּיל תצליח במעשיך ותדע כיצד לעשותם. לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל בניך ובני בניך ימלכו על ישראל לעולם, אם ישמרו את מצוותי.

דוד מצוה את שלמה על יואב

ה וְגַ֣ם אַתָּ֣ה יָדַ֡עְתָּ אֵת֩ אֲשֶׁר־עָ֨שָׂה לִ֜י יוֹאָ֣ב בֶּן־צְרוּיָ֗ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֣ה לִשְׁנֵֽי־שָׂרֵ֣י צִבְא֣וֹת יִ֠שְׂרָאֵל לְאַבְנֵ֨ר בֶּן־נֵ֜ר וְלַֽעֲמָשָׂ֤א בֶן־יֶ֨תֶר֙ וַיַּ֣הַרְגֵ֔ם וַיָּ֥שֶׂם דְּמֵֽי־מִלְחָמָ֖ה בְּשָׁלֹ֑ם וַיִּתֵּ֞ן דְּמֵ֣י מִלְחָמָ֗ה בַּחֲגֹֽרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר בְּמָתְנָ֔יו וּֽבְנַעֲל֖וֹ אֲשֶׁ֥ר בְּרַגְלָֽיו׃ ו וְעָשִׂ֖יתָ כְּחָכְמָתֶ֑ךָ וְלֹֽא־תוֹרֵ֧ד שֵֽׂיבָת֛וֹ בְּשָׁלֹ֖ם שְׁאֹֽל׃

לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר אבנר היה שר הצבא של שאול, שהצטרף לדוד אחרי מות שאול. לפני שהוא הצטרף לדוד הוא הרג את אחיו של יואב במלחמה שבין אנשי דוד לבין אנשיו של איש בשת בן שאול. יואב לא האמין לו שהוא הצטרף לדוד באמת, והרג אותו ברמיה כדי לנקום את דם אחיו. עמשא היה שר הצבא של אבשלום. אחרי תבוסתו ומותו של אבשלום במלחמה, דוד מינה אותו על הצבא במקום יואב, יואב הרג גם אותו ברמייה. וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם פתח מלחמה עם איש שחי עימו בשלום. וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו כביכול לכלך את חגורתו ונעליו בדם נקי. וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל אל תתן לו למות מזקנה באופן טבעי. אחרי מות דוד הרג שלמה את יואב. העילה לכך היתה תמיכתו של יואב באדוניהו, אחי שלמה, שרצה למלוך במקום שלמה. שלמה לא יכול היה להרוג את יואב מיד, משום שכבר נשבע לאדוניהו (לפני שדוד דבר אתו) שלא ימיתהו אם לא ימרוד, ואינו יכול להרוג את תומכי אדוניהו אם אינו הורג את אדוניהו עצמו. אבל אחרי שהתברר שאדוניהו עדין עומד במרדו, הרג שלמה את אדוניהו, ומשום כך הרג גם את יואב.

דוד מצוה את שלמה על בני ברזלי הגלעדי

 ז וְלִבְנֵ֨י בַרְזִלַּ֤י הַגִּלְעָדִי֙ תַּֽעֲשֶׂה־חֶ֔סֶד וְהָי֖וּ בְּאֹֽכְלֵ֣י שֻׁלְחָנֶ֑ךָ כִּי־כֵן֙ קָֽרְב֣וּ אֵלַ֔י בְּבָרְחִ֕י מִפְּנֵ֖י אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיךָ׃

בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי איש זקן שכלכל את דוד ואת מחנהו בשעה שנאלץ דוד לברוח מפני אבשלום. אחרי שהובס אבשלום, הציע דוד לברזלי לבוא עמו לירושלים ולהיות סמוך על שלחן המלך. ברזלי סרב בגלל גילו המבוגר, אבל ביקש שבנו יבוא לירושלים במקומו. וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ תן להם להיות מהמסובים הקבועים על שלחנך.

דוד מצוה את שלמה על שמעי בן גרא

 ח וְהִנֵּ֣ה עִ֠מְּךָ שִֽׁמְעִ֨י בֶן־גֵּרָ֥א בֶן־הַיְמִינִי֮ מִבַּחֻרִים֒ וְה֤וּא קִֽלְלַ֨נִי֙ קְלָלָ֣ה נִמְרֶ֔צֶת בְּי֖וֹם לֶכְתִּ֣י מַֽחֲנָ֑יִם וְהֽוּא־יָרַ֤ד לִקְרָאתִי֙ הַיַּרְדֵּ֔ן וָֽאֶשָּׁ֨בַֽע ל֤וֹ בַֽיהוָה֙ לֵאמֹ֔ר אִם־אֲמִֽיתְךָ֖ בֶּחָֽרֶב׃ ט וְעַתָּה֙ אַל־תְּנַקֵּ֔הוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ חָכָ֖ם אָ֑תָּה וְיָֽדַעְתָּ֙ אֵ֣ת אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂה־לּ֔וֹ וְהֽוֹרַדְתָּ֧ אֶת־שֵֽׂיבָת֛וֹ בְּדָ֖ם שְׁאֽוֹל׃

וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם כאשר ברח דוד מירושלים מפני אבשלום, שמעי בן גרא יצא לקראתו וקילל אותו. וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן כאשר שב דוד לירושלים אחרי תבוסתו של אבשלום, ירד שמעי בן גרא לקראת דוד. שמעי פגש את דוד בשעה שעבר את הירדן וביקש את סליחתו. ודוד נשבע לו שלא ימיתהו. וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ לא תוכל להרגו סתם, כי נשבעתי לא שלא אהרגהו, אך מְצא עילה להרוג אותו. וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל מְצא את הדרך להרגו. שלמה אכן עשה זאת. הוא גזר על שמעי שלא יצא מירושלים. אחרי שנתים יצא שמעי מירושלים ושלמה הרגו.

דוד מת ושלמה מולך תחתיו

 י וַיִּשְׁכַּ֥ב דָּוִ֖ד עִם־אֲבֹתָ֑יו וַיִּקָּבֵ֖ר בְּעִ֥יר דָּוִֽד׃ {פ}

יא וְהַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מָלַ֤ךְ דָּוִד֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּחֶבְר֤וֹן מָלַךְ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וּבִירֽוּשָׁלִַ֣ם מָלַ֔ךְ שְׁלֹשִׁ֥ים וְשָׁלֹ֖שׁ שָׁנִֽים׃ יב וּשְׁלֹמֹ֕ה יָשַׁ֕ב עַל־כִּסֵּ֖א דָּוִ֣ד אָבִ֑יו וַתִּכֹּ֥ן מַלְכֻת֖וֹ מְאֹֽד׃

בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים בראשית ימי מלכותו, לפני שעלה לירושלים ומלך בה.

ע"פ מה שכתוב בלינק הבא:

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%95%D7%99%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%91%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%90

הפטרת שמות

ההפטרה הזאת מכילה סיום של נבואה על היום שבו יוצא ה' לשפוט את הארץ ולפקוד עליה את עוונה, ונבואה נוספת על ישראל ויהודה המתהדרים ומתגאים כשלמעשה אין להם במה להתגאות, והם נוהגים כשכורים.

ישעיהו ניבא בימי עזיהו יותם אחז וחזקיהו, אך מסתבר שהנבואות האמורות כאן נאמרו בימי אחז, שהחטיא את יהודה בעבודה זרה ובחיקוי הגויים, ושבזמנו היתה מלחמה בין יהודה לבין ישראל. אנשי יהודה נהגו לראות את עצמם כעובדי ה' בניגוד לישראל, ואילו בזמן אחז הגבולו הטשטשו.

כדי לסיים בנחמה, אנו מסיימים בפסוקים החותמים את הנבואה הבאה, על כך שהדור הבא ישוב אל ה'. חזקיהו בנו של אחז אכן שב אל ה'.

ההפטרה נקראת בשבת זו משום שהיא פותחת בפסוק המזכיר את הפסוק הראשון בפרשתנו. (בהבדל חשוב: שבפרשתנו הפסוק הזה פותח חומש, ואילו כאן הוא נמצא באמצעה של נבואה, אלא שאת הפסוקים שלפניו אין אנו קוראים). ובהמשך ההפטרה יש שני פסוקים (יב-יג) העוסקים בכך שישראל יִגָאלו מגלותם. שני הפסוקים האלה מזכירים את מצרים וגם פרשתנו עוסקת בגאולת ישראל ממצרים.

סיום הנבואה על היום שבו ה' ישפוט את העולם

ה' שופט את ישראל במידה מועטת, וקורא לתשובתם

[מנהג אשכנז] ו הַבָּאִים֙ יַשְׁרֵ֣שׁ יַֽעֲקֹ֔ב יָצִ֥יץ וּפָרַ֖ח יִשְׂרָאֵ֑ל וּמָֽלְא֥וּ פְנֵי־תֵבֵ֖ל תְּנוּבָֽה׃ {פ}

ז הַכְּמַכַּ֥ת מַכֵּ֖הוּ הִכָּ֑הוּ אִם־כְּהֶ֥רֶג הֲרֻגָ֖יו הֹרָֽג׃ ח בְּסַאסְּאָ֖ה בְּשַׁלְחָ֣הּ תְּרִיבֶ֑נָּה הָגָ֛ה בְּרוּח֥וֹ הַקָּשָׁ֖ה בְּי֥וֹם קָדִֽים׃ ט לָכֵ֗ן בְּזֹאת֙ יְכֻפַּ֣ר עֲוֹֽן־יַעֲקֹ֔ב וְזֶ֕ה כָּל־פְּרִ֖י הָסִ֣ר חַטָּאת֑וֹ בְּשׂוּמ֣וֹ ׀ כָּל־אַבְנֵ֣י מִזְבֵּ֗חַ כְּאַבְנֵי־גִר֙ מְנֻפָּצ֔וֹת לֹֽא־יָקֻ֥מוּ אֲשֵׁרִ֖ים וְחַמָּנִֽים׃ י כִּ֣י עִ֤יר בְּצוּרָה֙ בָּדָ֔ד נָוֶ֕ה מְשֻׁלָּ֥ח וְנֶֽעֱזָ֖ב כַּמִּדְבָּ֑ר שָׁ֣ם יִרְעֶ֥ה עֵ֛גֶל וְשָׁ֥ם יִרְבָּ֖ץ וְכִלָּ֥ה סְעִפֶֽיהָ׃ יא בִּיבֹ֤שׁ קְצִירָהּ֙ תִּשָּׁבַ֔רְנָה נָשִׁ֕ים בָּא֖וֹת מְאִיר֣וֹת אוֹתָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א עַם־בִּינוֹת֙ ה֔וּא עַל־כֵּן֙ לֹֽא־יְרַחֲמֶ֣נּוּ עֹשֵׂ֔הוּ וְיֹֽצְר֖וֹ לֹ֥א יְחֻנֶּֽנּוּ׃ {פ}

ישעיהו מנבא נבואה שעוסקת ביום שבו ה' יוצא לשפוט את העולם. תוך כדי כך ה' שופט גם את ישראל, אבל בסופו של דבר מברך אותם. הנבואה היא ארוכה, ואנו קוראים רק את פסוקיה האחרונים. (ו) הַבָּאִים יש מפרשים: הימים הבאים. (רד"ק, מצודות).  ויש מפרשים אותם אנשים שבאו להסתתר בחדריהם עד יעבור זעם, כמו שאמר להם ישעיהו לעיל. (ר"א מבלגנצי). יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב וכו' יכה שרש בקרקע ואף יצמיח תבואה. (ז) הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ אמנם גם את ישראל הכה ה' ביום זעמו ומשפטו, אבל לא כמו שהכה את אויבי ישראל. (ח) בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה המפרשים התקשו בביאורן המדויק של המלים האלה. הצד השוה שבהם הוא שה' אמנם שופט את ישראל, אבל אך ורק במידה הראויה ולא יותר. ויש שפרשו: הענישם רק בממונם ולא בגופם. הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים אמר להם את דברו ברוח קדים קשה. (ט) בְּשׂוּמוֹ  כָּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי גִר מְנֻפָּצוֹת אם ישבור את כל מזבחות העבודה הזרה (או הבמות) וישים אותן כאבנים הנטחנות ונשרפות לסיד. אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים שמות של עבודה זרה שרווחה בימיהם. (י-יא) הפסוקים האלה אומרים שתבא פורענות על העם. נחלקו המפרשים על איזה עם מדובר. אם פורענות על האויב, שהפורענות שתבא עליו הוזכרה לעיל. (רש"י, מלבי"ם) או פורענות על ישראל אם לא יפסיקות לעבוד ע"ז (רד"ק, מצודות). עִיר בְּצוּרָה בָּדָד עיר שהיתה בצורה תשב עתה בדד. נָוֶה מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר מקום שהיה נוה, כעת הוא נעזב כמדבר.  שָׁם יִרְעֶה ... וְכִלָּה סְעִפֶיהָ בהמה תרעה בנוה ותכלה את כל הענפים שצמחו בו. בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה הם יהיו כענפים או שרשים שכאשר הם מתייבשים הם נשברים בקלות. נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ אפילו צבא של נשים יוכל לשבור את העם.

בתום המשפט ה' יגאל ויקבץ את ישראל

יב וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יַחְבֹּ֧ט יְהוָ֛ה מִשִּׁבֹּ֥לֶת הַנָּהָ֖ר עַד־נַ֣חַל מִצְרָ֑יִם וְאַתֶּ֧ם תְּלֻקְּט֛וּ לְאַחַ֥ד אֶחָ֖ד בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ}

יג וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִתָּקַע֮ בְּשׁוֹפָ֣ר גָּדוֹל֒ וּבָ֗אוּ הָאֹֽבְדִים֙ בְּאֶ֣רֶץ אַשּׁ֔וּר וְהַנִּדָּחִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהִשְׁתַּֽחֲו֧וּ לַֽיהוָ֛ה בְּהַ֥ר הַקֹּ֖דֶשׁ בִּירֽוּשָׁלִָֽם׃ {פ}

יַחְבֹּט יְהוָה מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם ישעיהו משתמש כאן במשל דו-משמעי. שבולת היא זרם מים שוטפים. ושבולת הנהר היא זרימתו החזקה של הנהר. ושבלת היא גם תבואה הצומחת בשדה, שאחרי שקוצרים אותה חובטים אותה ומלקטים אותה. ה' יחבוט ויכה את הארץ מנהר פרת ועד נחל מצרים, וילקט אליו את בני ישראל. המשפט והדין יביאו לגאולה. הַנָּהָר בתנ"ך "הנהר" סתם הוא פרת. הָאֹֽבְדִים הגולים. אלה שגלו מארצם ואבדו בארץ אשור. בְּהַר הַקֹּדֶשׁ במקדש. כלומר: הם יחזרו מהגולה ויבאו לירושלים.

ממלכת ישראל מתהדרת ומתגאה אך היא נוהגת כשיכורה

א ה֗וֹי עֲטֶ֤רֶת גֵּאוּת֙ שִׁכֹּרֵ֣י אֶפְרַ֔יִם וְצִ֥יץ נֹבֵ֖ל צְבִ֣י תִפְאַרְתּ֑וֹ אֲשֶׁ֛ר עַל־רֹ֥אשׁ גֵּֽיא־שְׁמָנִ֖ים הֲל֥וּמֵי יָֽיִן׃ ב הִנֵּ֨ה חָזָ֤ק וְאַמִּץ֙ לַֽאדֹנָ֔י כְּזֶ֥רֶם בָּרָ֖ד שַׂ֣עַר קָ֑טֶב כְּ֠זֶרֶם מַ֣יִם כַּבִּירִ֥ים שֹֽׁטְפִ֛ים הִנִּ֥יחַ לָאָ֖רֶץ בְּיָֽד׃ ג בְּרַגְלַ֖יִם תֵּֽרָמַ֑סְנָה עֲטֶ֥רֶת גֵּא֖וּת שִׁכּוֹרֵ֥י אֶפְרָֽיִם׃ ד וְֽהָ֨יְתָ֜ה צִיצַ֤ת נֹבֵל֙ צְבִ֣י תִפְאַרְתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר עַל־רֹ֖אשׁ גֵּ֣יא שְׁמָנִ֑ים כְּבִכּוּרָהּ֙ בְּטֶ֣רֶם קַ֔יִץ אֲשֶׁ֨ר יִרְאֶ֤ה הָֽרֹאֶה֙ אוֹתָ֔הּ בְּעוֹדָ֥הּ בְּכַפּ֖וֹ יִבְלָעֶֽנָּה׃ {ס}

עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם וְצִיץ נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ אנשי אפרים, כלומר: ממלכת ישראל, התגאו והתנשאו. ישעיהו בז להם ואומר שעטרת תפארתם שבה הם מתגאים היא עטרת שכורים והלומי יין. עטרה שהיא ציץ נובל. הִנֵּה חָזָק וְאַמִּץ לַאדֹנָי יבא כח חזק של ה' כְּזֶרֶם בָּרָד רוח חזקה המביאה ברד. שַׂעַר קָטֶב סערה. חזק ואמיץ לה' כמו רוח סערה, שתבוא ותסיר את עטרתם מראשם. בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עטרת גאותם תפול מראשם ותהיה למרמס העוברים והשבים. צִיצַת נֹבֵל צְבִי תִפְאַרְתּוֹ התפארת שבראשו, שהנביא מכנה אותה בלעג ציצת נובל, כדלעיל פסוק א. כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ כתאנה שהבשילה לפני זמנה, שהיא חלשה ורעה. אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה ממלכת אפרים תהיה ממלכה חלשה שאויביה גוברים עליה בקלות.

יהודה מתגאה בצדק, אך גם היא נוטה אחר הבלי ממלכת ישראל

ה בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת לַֽעֲטֶ֣רֶת צְבִ֔י וְלִצְפִירַ֖ת תִּפְאָרָ֑ה לִשְׁאָ֖ר עַמּֽוֹ׃ ו וּלְר֖וּחַ מִשְׁפָּ֑ט לַיּוֹשֵׁב֙ עַל־הַמִּשְׁפָּ֔ט וְלִ֨גְבוּרָ֔ה מְשִׁיבֵ֥י מִלְחָמָ֖ה שָֽׁעְרָה׃ {ס} ז וְגַם־אֵ֨לֶּה֙ בַּיַּ֣יִן שָׁג֔וּ וּבַשֵּׁכָ֖ר תָּע֑וּ כֹּהֵ֣ן וְנָבִיא֩ שָׁג֨וּ בַשֵּׁכָ֜ר נִבְלְע֣וּ מִן־הַיַּ֗יִן תָּעוּ֙ מִן־הַשֵּׁכָ֔ר שָׁגוּ֙ בָּֽרֹאֶ֔ה פָּק֖וּ פְּלִילִיָּֽה׃ ח כִּ֚י כָּל־שֻׁלְחָנ֔וֹת מָֽלְא֖וּ קִ֣יא צֹאָ֑ה בְּלִ֖י מָקֽוֹם׃ {פ}

ט אֶת־מִי֙ יוֹרֶ֣ה דֵעָ֔ה וְאֶת־מִ֖י יָבִ֣ין שְׁמוּעָ֑ה גְּמוּלֵי֙ מֵֽחָלָ֔ב עַתִּיקֵ֖י מִשָּׁדָֽיִם׃ י כִּ֣י צַ֤ו לָצָו֙ צַ֣ו לָצָ֔ו קַ֥ו לָקָ֖ו קַ֣ו לָקָ֑ו זְעֵ֥יר שָׁ֖ם זְעֵ֥יר שָֽׁם׃ יא כִּ֚י בְּלַֽעֲגֵ֣י שָׂפָ֔ה וּבְלָשׁ֖וֹן אַחֶ֑רֶת יְדַבֵּ֖ר אֶל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ יב אֲשֶׁ֣ר ׀ אָמַ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם זֹ֤את הַמְּנוּחָה֙ הָנִ֣יחוּ לֶֽעָיֵ֔ף וְזֹ֖את הַמַּרְגֵּעָ֑ה וְלֹ֥א אָב֖וּא שְׁמֽוֹעַ׃ יג וְהָיָ֨ה לָהֶ֜ם דְּבַר־יְהוָ֗ה צַ֣ו לָצָ֞ו צַ֤ו לָצָו֙ קַ֤ו לָקָו֙ קַ֣ו לָקָ֔ו זְעֵ֥יר שָׁ֖ם זְעֵ֣יר שָׁ֑ם לְמַ֨עַן יֵֽלְכ֜וּ וְכָֽשְׁל֤וּ אָחוֹר֙ וְנִשְׁבָּ֔רוּ וְנֽוֹקְשׁ֖וּ וְנִלְכָּֽדוּ׃ {פ}

לִשְׁאָר עַמּוֹ כלומר: לממלכת יהודה. עטרת ממלכת אפרים תפול, וה' יהיה לעטרת ותפארה לממלכת יהודה. הם יתפארו בה'. להבדיל משכורי אפרים המתעטרים בעטרת שכורים, יתעטר יהודה בה' והוא יהיה עטרתו. לַיּוֹשֵׁב עַל הַמִּשְׁפָּט ... מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שָׁעְרָה ישעיהו מכנה את ממלכת יהודה היושבים על המשפט ומשיבי המלחמה. נראה שהנבואה נכתבה בימי אחז מלך יהודה, אז היתה מלחמה קשה בין יהודה לישראל. וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ ישעיהו מבדיל את ממלכת יהודה לטובה מממלכת ישראל. אבל אחרי ההבחנה הוא מעיר שגם ממלכת יהודה, כולל הכהנים והנביאים אשר בקרבה, אינם נקיים. הדברים מובנים היטב אם אכן נאמרה נבואה זו בימי אחז, שחטא והחטיא את יהודה. היין והשכר אפוא הם משל להנהגות הרעות של יהודה. שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נסחפו אל השכרות. או שגו בגלל שכרותם. שָׁגוּ בָּרֹאֶה טעו בנבואתם. פָּקוּ פְּלִילִיָּה הכשילו את המשפט. כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה כולם שכורים. שלחנם נראה כשלחן של שכורים אחר שכרותם. והנמשל: ממלכת יהודה אינה יותר צדיקה וחכמה ממלכת ישראל.

אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה כאשר גם הכהנים והשופטים שוגים, את מי ילמד הנביא? את העוללים הגמולים? (גמול הוא ילד שזה עתה נגמל מיניקת החלב). כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו אינני יכול ללמד אתכם אלא כמו שמלמדים את הקטנים, מעט מעט וע"י ציורים. (רד"ק, רי"ד). ויש מפרשים: כל נביא שבא ללמדם, הם אומרים לו שילמד תחילה את עצמו (רי"ק). ויש מפרשים: כל דבר שמצוים אותם, יש להם צווי זר של ע"ז כנגדו (רש"י). כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יש מפרשים שהדברים אמורים בשאלה: מדוע אינכם מבינים את דברי הנביא, וכי הוא מדבר בלשון אחרת? או מדוע אתם מתיחסים אל הנביא כאילו דיבר לשון אחרת? (רד"ק, מצודות). ויש מפרשים שהעם מעדיף לשון אחרת, כלומר מעדיף את חוקות הגויים על חוקי ה'. או שאפילו הנביא צריך לדבר עמם לשון אחרת כדי שיתקבלו דבריו (רי"ד). או שכל נביא המדבר אליהם דומה בעיניהם כמדבר לשון זרה (רש"י, רי"ק). זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה שמרו את התורה והיא תהיה מנוחתכם ומרגועכם. וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ לא אבו לשמוע לדבריו. וְהָיָה לָהֶם דְּבַר יְהוָה צַו לָצָו צַו לָצָו וכו' דבר ה' עבורם אינו אלא צו לצו, כלומר דבר שאינו חשוב ואינו מובן. לְמַעַן וע"י כך יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וכיון שאינם שומעים לדבר ה', הם הולכים אחור ונכשלים. וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ נופלים במוקש ובמלכודת.

הדור הבא ישוב אל ה'

כב לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֶל־בֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב אֲשֶׁ֥ר פָּדָ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם לֹֽא־עַתָּ֤ה יֵבוֹשׁ֙ יַֽעֲקֹ֔ב וְלֹ֥א עַתָּ֖ה פָּנָ֥יו יֶֽחֱוָֽרוּ׃ כג כִּ֣י בִ֠רְאֹתוֹ יְלָדָ֞יו מַֽעֲשֵׂ֥ה יָדַ֛י בְּקִרְבּ֖וֹ יַקְדִּ֣ישֽׁוּ שְׁמִ֑י וְהִקְדִּ֨ישׁוּ֙ אֶת־קְד֣וֹשׁ יַֽעֲקֹ֔ב וְאֶת־אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל יַֽעֲרִֽיצוּ׃ [כאן מסתיים מנהג אשכנז]

כדי שלא לסים ברע, אנו מוסיפים שני פסוקים מנבואה אחרת, העוסקת אף היא בתוכחה אל נביאי יהודה הנוהגים כשכורים ואינם שומעים אל דבר ה', אך מסיימת בנחמה, ובכך שהחכמה תשוב ליהודה, ומוסיף שם ישעיהו: כֹּה אָמַר יְהוָה אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם כה אמר לישראל ה' אשר פדה את אברהם. כלומר: ה' גואלכם. כִּי בִרְאֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ הדור הבא שלכם הוא מעשה ידי ה' והוא יירא את ה'. כשעם ישראל יראה את הדור הבא הוא יקדיש את שם ה'.

ההפטרה הזאת פותחת את ספר ירמיהו, המנבא על החורבן, לכן קוראים אותה בימי בין המצרים. הספרדים קוראים אותה גם בשבת שמות, משום שהיא מתארת את הקדשתו של ירמיהו לנביא, בדומה לפרשה המתארת את הקדשתו של משה לנביא. וכמשה, גם ירמיהו מבקש שלא להשלח לתפקידו, כי אינו יודע לדבר.

תקופתו של ירמיהו

[מנהג ספרד] א דִּבְרֵ֥י יִרְמְיָ֖הוּ בֶּן־חִלְקִיָּ֑הוּ מִן־הַכֹּֽהֲנִים֙ אֲשֶׁ֣ר בַּֽעֲנָת֔וֹת בְּאֶ֖רֶץ בִּנְיָמִֽן׃ ב אֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה דְבַר־יְהוָה֙ אֵלָ֔יו בִּימֵ֛י יֹֽאשִׁיָּ֥הוּ בֶן־אָמ֖וֹן מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה בִּשְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה לְמָלְכֽוֹ׃ ג וַיְהִ֗י בִּימֵ֨י יְהֽוֹיָקִ֤ים בֶּן־יֹֽאשִׁיָּ֨הוּ֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה עַד־תֹּם֙ עַשְׁתֵּ֣י עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לְצִדְקִיָּ֥הוּ בֶן־יֹֽאשִׁיָּ֖הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה עַד־גְּל֥וֹת יְרֽוּשָׁלִַ֖ם בַּחֹ֥דֶשׁ הַֽחֲמִישִֽׁי׃ {פ}

בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְמָלְכוֹ מלכי יהודה  האחרונים חיו בצל החורבן הממשמש ובא. יאשיהו מלך 31 שנה, ועשה חיל במלכותו והחזיר את ישראל בתשובה, אך מת בגיל 39 בקרב עם מלך מצרים. אחריו מלך בנו יהואחז שמלך שלשה חדשים בלבד ומלך מצרים לקחו בשבי. יהויקים אחיו מלך 11 שנה ונכבש ע"י נבוכדנצר. בימי יהויכין בן יהויקים נכבשה העיר סופית ע"י בבל, וכל חשובי העיר הוגלו ממנה. על הנותרים מלך צדקיהו בן יאשיהו, הבן השלישי של יאשיהו שמלך. הוא מלך 11 שנים עד שבא מלך בבל והחריב את ירושלים. ירמיהו התחיל לנבא בשלש עשרה שנה ליאשיהו, כלומר כ40 שנה לפני החורבן, והוא ניבא גם בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בימי יהויקים שמלך 11 שנה. והמשיך לנבא עַד תֹּם עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בֶן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עד תום השנה ה11 לצדקיהו עַד גְּלוֹת יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי עד תשעה באב של השנה האחת עשרה לצדקיהו, בה חרב הבית. אמנם, בפרקים האחרונים של הספר אנו רואים שירמיהו המשיך לנבא גם אחרי החורבן.

הקדשת ירמיהו לנביא

ד וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ה בְּטֶ֨רֶם אצורך (אֶצָּרְךָ֤) בַבֶּ֨טֶן֙ יְדַעְתִּ֔יךָ וּבְטֶ֛רֶם תֵּצֵ֥א מֵרֶ֖חֶם הִקְדַּשְׁתִּ֑יךָ נָבִ֥יא לַגּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ׃ ו וָֽאֹמַ֗ר אֲהָהּ֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הִנֵּ֥ה לֹֽא־יָדַ֖עְתִּי דַּבֵּ֑ר כִּי־נַ֖עַר אָנֹֽכִי׃ {ס} ז וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י אַל־תֹּאמַ֖ר נַ֣עַר אָנֹ֑כִי כִּ֠י עַֽל־כָּל־אֲשֶׁ֤ר אֶֽשְׁלָחֲךָ֙ תֵּלֵ֔ךְ וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אֲצַוְּךָ֖ תְּדַבֵּֽר׃ ח אַל־תִּירָ֖א מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּֽי־אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י לְהַצִּלֶ֖ךָ נְאֻם־יְהוָֽה׃ ט וַיִּשְׁלַ֤ח יְהוָה֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיַּגַּ֖ע עַל־פִּ֑י וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֵלַ֔י הִנֵּ֛ה נָתַ֥תִּי דְבָרַ֖י בְּפִֽיךָ׃ י רְאֵ֞ה הִפְקַדְתִּ֣יךָ ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה עַל־הַגּוֹיִם֙ וְעַל־הַמַּמְלָכ֔וֹת לִנְת֥וֹשׁ וְלִנְת֖וֹץ וּלְהַֽאֲבִ֣יד וְלַֽהֲר֑וֹס לִבְנ֖וֹת וְלִנְטֽוֹעַ׃ {פ}

בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ ייעדתי אותך לנביא עוד לפני שיצרתי אותך. הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי ואיני יכול לדבר בפני גדולים וחשובים. וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי נראה שירמיהו מבקש להזכיר כאן את אשר ארע לישעיהו בהקדשתו לנביא. שם בא מלאך והביא לפיו רצפה מעל המזבח, והמגע לפי ישעיהו הכשיר אותו. כאן מגע יד ה' בפי ירמיהו מבטא שדבר ה' מונח בפי ירמיהו, ולכן יכול ירמיהו לדבר בפני גדולים ממנו, כי לא את דבריו שלו הוא מדבר אלא את דברי ה'. רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ  הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת מהיום אתה ממונה לומר איזו מלכות לחורבן ואיזו לבניין.

נבואה על החורבן העתיד לבוא

יא וַיְהִ֤י דְבַר־יְהוָה֙ אֵלַ֣י לֵאמֹ֔ר מָֽה־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה יִרְמְיָ֑הוּ וָֽאֹמַ֕ר מַקֵּ֥ל שָׁקֵ֖ד אֲנִ֥י רֹאֶֽה׃ יב וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֵלַ֖י הֵיטַ֣בְתָּ לִרְא֑וֹת כִּֽי־שֹׁקֵ֥ד אֲנִ֛י עַל־דְּבָרִ֖י לַֽעֲשֹׂתֽוֹ׃ {ס} יג וַיְהִ֨י דְבַר־יְהוָ֤ה ׀ אֵלַי֙ שֵׁנִ֣ית לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אַתָּ֖ה רֹאֶ֑ה וָֽאֹמַ֗ר סִ֤יר נָפ֨וּחַ֙ אֲנִ֣י רֹאֶ֔ה וּפָנָ֖יו מִפְּנֵ֥י צָפֽוֹנָה׃ יד וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י מִצָּפוֹן֙ תִּפָּתַ֣ח הָֽרָעָ֔ה עַ֥ל כָּל־יֹֽשְׁבֵ֖י הָאָֽרֶץ׃ טו כִּ֣י ׀ הִנְנִ֣י קֹרֵ֗א לְכָֽל־מִשְׁפְּח֛וֹת מַמְלְכ֥וֹת צָפ֖וֹנָה נְאֻם־יְהוָ֑ה וּבָ֡אוּ וְֽנָתְנוּ֩ אִ֨ישׁ כִּסְא֜וֹ פֶּ֣תַח ׀ שַֽׁעֲרֵ֣י יְרֽוּשָׁלִַ֗ם וְעַ֤ל כָּל־חֽוֹמֹתֶ֨יהָ֙ סָבִ֔יב וְעַ֖ל כָּל־עָרֵ֥י יְהוּדָֽה׃ טז וְדִבַּרְתִּ֤י מִשְׁפָּטַי֙ אוֹתָ֔ם עַ֖ל כָּל־רָֽעָתָ֑ם אֲשֶׁ֣ר עֲזָב֗וּנִי וַֽיְקַטְּרוּ֙ לֵֽאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לְמַֽעֲשֵׂ֥י יְדֵיהֶֽם׃

סִיר נָפוּחַ יש מפרשים סיר רותח. או סיר שהיוצר נופח בו כדי לעשותו סיר. ויש מפרשים סירה קוצנית. לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה לכל העמים הבאים מצפון. והכוונה בעיקר לבבל. וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח  שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם הם יבאו ויצורו על ירושלים. וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם את אנשי ירושלים. ע"י הגויים שיבואו אדון את אנשי ירושלים על מעשיהם.

סיום הקדשת ירמיהו לנביא: ביאור תפקידו בעת החורבן

 יז וְאַתָּה֙ תֶּאְזֹ֣ר מָתְנֶ֔יךָ וְקַמְתָּ֙ וְדִבַּרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֔ם אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י אֲצַוֶּ֑ךָּ אַל־תֵּחַת֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם פֶּֽן־אֲחִתְּךָ֖ לִפְנֵיהֶֽם׃ יח וַֽאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה נְתַתִּ֣יךָ הַיּ֗וֹם לְעִ֨יר מִבְצָ֜ר וּלְעַמּ֥וּד בַּרְזֶ֛ל וּלְחֹמ֥וֹת נְחֹ֖שֶׁת עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ לְמַלְכֵ֤י יְהוּדָה֙ לְשָׂרֶ֔יהָ לְכֹֽהֲנֶ֖יהָ וּלְעַ֥ם הָאָֽרֶץ׃ יט וְנִלְחֲמ֥וּ אֵלֶ֖יךָ וְלֹא־י֣וּכְלוּ לָ֑ךְ כִּֽי־אִתְּךָ֥ אֲנִ֛י נְאֻם־יְהוָ֖ה לְהַצִּילֶֽךָ׃ {פ}

 וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אל אנשי ירושלים. אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם אל תירא מפניהם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם אם תירא מהם – אפילך לפניהם. וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת אל תירא מהם כי אני מגן עליך כמו עיר מבצר. וְלֹא יוּכְלוּ לָךְ לא יוכלו לנצח אותך, כי אתה כעיר מבצר.

ישראל תמיד ישארו עם קדשו של ה'

א וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ב הָלֹ֡ךְ וְֽקָרָאתָ֩ בְאָזְנֵ֨י יְרֽוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַֽהֲבַ֖ת כְּלֽוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַֽחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה׃ ג קֹ֤דֶשׁ יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהוָ֔ה רֵאשִׁ֖ית תְּבֽוּאָתֹ֑ה כָּל־אֹֽכְלָ֣יו יֶאְשָׁ֔מוּ רָעָ֛ה תָּבֹ֥א אֲלֵיהֶ֖ם נְאֻם־יְהוָֽה׃ {פ}

זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ למרות שכעת אני מעניש אותך על חטאי ההוה, אינני שוכח לך את מעשיך הטובים מלפנים. פעמים רבות חוזר ירמיהו על כך שאע"פ שהחורבן עומד לבוא, ה' לא יכלה את ישראל.  לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה הימים שבהם הלכו ישראל אחרי ה' אע"פ שהוא הוביל אותם למדבר. קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה ישראל קדושים לה', ירמיהו ממשיך אותם לראשית התבואה המוקדשת לה'. כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ כמו שהאוכל תרומה נענש, כך יענשו הגויים האוכלים את ישראל.

יחזקאל ממשיל את ישראל לתינוקת שהושלכה ע"י הוריה בשדה ביום לידתה, ובא אדם שעבר שם, לקח, אותה, אימץ אותה, פינק אותה, נתן לה מכל טוב, מאכלים משובחים, בגדים ותכשיטים, וכשגדלה - נשא אותה לאישה, תוך שהוא נותן לה עושר גדול, והיא הלכה וזנתה תחתיו. כך ישראל, ה' הוציאם ממצרים ונתן להם כל טוב ולקח אותם לעם, והם עבדו אלהים אחרים.

בשבת זאת קוראים את החלק הראשון של הנבואה, המתאר את האיש הלוקח את התינוקת, ומרים אותה מאשפתות. החלק הזה של הנבואה הוא משל לכך שה' הוציא את ישראל ממצרים ועשאם לעם. זהו התהליך המתואר בפרשתנו.

ישראל נמשלים לתינוקת שהושלכה ע"י הוריה ביום לידתה

[מנהג תימן] א וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ב בֶּן־אָדָ֕ם הוֹדַ֥ע אֶת־יְרֽוּשָׁלִַ֖ם אֶת־תּֽוֹעֲבֹתֶֽיהָ׃ ג וְאָֽמַרְתָּ֞ כֹּֽה־אָמַ֨ר אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ לִיר֣וּשָׁלִַ֔ם מְכֹֽרֹתַ֨יִךְ֙ וּמֹ֣לְדֹתַ֔יִךְ מֵאֶ֖רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֑י אָבִ֥יךְ הָֽאֱמֹרִ֖י וְאִמֵּ֥ךְ חִתִּֽית׃ ד וּמֽוֹלְדוֹתַ֗יִךְ בְּי֨וֹם הוּלֶּ֤דֶת אוֹתָךְ֙ לֹֽא־כָרַּ֣ת שָׁרֵּ֔ךְ וּבְמַ֥יִם לֹֽא־רֻחַ֖צְתְּ לְמִשְׁעִ֑י וְהָמְלֵ֨חַ֙ לֹ֣א הֻמְלַ֔חַתְּ וְהָחְתֵּ֖ל לֹ֥א חֻתָּֽלְתְּ׃ ה לֹא־חָ֨סָה עָלַ֜יִךְ עַ֗יִן לַֽעֲשׂ֥וֹת לָ֛ךְ אַחַ֥ת מֵאֵ֖לֶּה לְחֻמְלָ֣ה עָלָ֑יִךְ וַֽתֻּשְׁלְכִ֞י אֶל־פְּנֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ בְּגֹ֣עַל נַפְשֵׁ֔ךְ בְּי֖וֹם הֻלֶּ֥דֶת אֹתָֽךְ׃

אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית את בת לאנשים בזויים ולא מיוחסים. המשליכים את בתם בשדה. יחזקאל אומר זאת כדי לבטא את כפיות הטובה של ישראל, שבלי ה' הם כלום. הם אפילו לא אשה מיוחסת ומבקושת. בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ ביום שנולדת. לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ לא חתכו את חבר הטבור. וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ נהגו אז למלוח את התינוק, אבל לך לא עשו זאת וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ לא חיתלו אותך. אַחַת מֵאֵלֶּה חאת הפעולות שהוזכרו בפסוק הקודם. בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ נגעלו ממך כאילו היית דבר מגעיל.

ה' עובר ולוקח את התינוקת ומטפל בה

 ו וָאֶֽעֱבֹ֤ר עָלַ֨יִךְ֙ וָֽאֶרְאֵ֔ךְ מִתְבּוֹסֶ֖סֶת בְּדָמָ֑יִךְ וָאֹ֤מַר לָךְ֙ בְּדָמַ֣יִךְ חֲיִ֔י וָאֹ֥מַר לָ֖ךְ בְּדָמַ֥יִךְ חֲיִֽי׃ ז רְבָבָ֗ה כְּצֶ֤מַח הַשָּׂדֶה֙ נְתַתִּ֔יךְ וַתִּרְבִּי֙ וַֽתִּגְדְּלִ֔י וַתָּבֹ֖אִי בַּֽעֲדִ֣י עֲדָיִ֑ים שָׁדַ֤יִם נָכֹ֨נוּ֙ וּשְׂעָרֵ֣ךְ צִמֵּ֔חַ וְאַ֖תְּ עֵרֹ֥ם וְעֶרְיָֽה׃

רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ עם גדול ורב כמו הצמחים שבשדה. וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים בתכשיטים מרובים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ גדלת.

ה' נושא את התינוקת לאשה, ונותן לה בגדים ומאכלים יקרים

ח וָאֶֽעֱבֹ֨ר עָלַ֜יִךְ וָֽאֶרְאֵ֗ךְ וְהִנֵּ֤ה עִתֵּךְ֙ עֵ֣ת דֹּדִ֔ים וָֽאֶפְרֹ֤שׂ כְּנָפִי֙ עָלַ֔יִךְ וָֽאֲכַסֶּ֖ה עֶרְוָתֵ֑ךְ וָֽאֶשָּׁ֣בַֽע לָ֠ךְ וָֽאָב֨וֹא בִבְרִ֜ית אֹתָ֗ךְ נְאֻ֛ם אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה וַתִּֽהְיִי־לִֽי׃ ט וָֽאֶרְחָצֵ֣ךְ בַּמַּ֔יִם וָֽאֶשְׁטֹ֥ף דָּמַ֖יִךְ מֵֽעָלָ֑יִךְ וָֽאֲסֻכֵ֖ךְ בַּשָּֽׁמֶן׃ י וָֽאַלְבִּישֵׁ֣ךְ רִקְמָ֔ה וָֽאֶנְעֲלֵ֖ךְ תָּ֑חַשׁ וָֽאֶחְבְּשֵׁ֣ךְ בַּשֵּׁ֔שׁ וַֽאֲכַסֵּ֖ךְ מֶֽשִׁי׃ יא וָֽאֶעְדֵּ֖ךְ עֶ֑דִי וָֽאֶתְּנָ֤ה צְמִידִים֙ עַל־יָדַ֔יִךְ וְרָבִ֖יד עַל־גְּרוֹנֵֽךְ׃ יב וָ֥אֶתֵּֽן נֶ֨זֶם֙ עַל־אַפֵּ֔ךְ וַֽעֲגִילִ֖ים עַל־אָזְנָ֑יִךְ וַֽעֲטֶ֥רֶת תִּפְאֶ֖רֶת בְּרֹאשֵֽׁךְ׃ יג וַתַּעְדִּ֞י זָהָ֣ב וָכֶ֗סֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ֙ ששי (שֵׁ֤שׁ) וָמֶ֨שִׁי֙ וְרִקְמָ֔ה סֹ֧לֶת וּדְבַ֛שׁ וָשֶׁ֖מֶן אכלתי (אָכָ֑לְתְּ) וַתִּ֨יפִי֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וַֽתִּצְלְחִ֖י לִמְלוּכָֽה׃ יד וַיֵּ֨צֵא לָ֥ךְ שֵׁ֛ם בַּגּוֹיִ֖ם בְּיָפְיֵ֑ךְ כִּ֣י ׀ כָּלִ֣יל ה֗וּא בַּֽהֲדָרִי֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי עָלַ֔יִךְ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃

 וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים בגרת והגיע זמנך להינשא. וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ נשאתיך לאשה. פרישת כנף בתנ"ך היא ביטוי לנישואין. וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ ... וַתִּהְיִי לִי נשאתי אותך לאשה, כולל שבועה וברית של איש לאשתו. ובנמשל: ברית ומעמד הר סיני ומעמד הר גריזים והר עיבל. וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ אותם דמים שהתבוססת בהם לעיל. וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ נעלים מעור תחש. וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי בגדים יקרים. יתכן שהוא רומז כאן גם למשכן. וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי ענדתי לך תכשיטים. סֹלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אָכָלְתְּ נתתי לך מאכלים משובחים. וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד נעשית יפה מאד. וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה נראית כמלכה. וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ בכל הגויים שמעו על יפיך. כִּי  כָּלִיל הוּא בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עָלַיִךְ בזכות כל הבגדים והתכשיטים ששמתי עליך, היה יפיך כליל.

בפרקים כה-לב מנבא יחזקאל על העמים. הוא מאריך בנבואות על צור ועל מצרים. בין הנבואות על צור לבין הנבואות על מצרים יש שני פסוקים על גאולת ישראל, ובהם אנו פותחים את ההפטרה. אחריהם אנו קוראים את שתי הנבואות הראשונות מבין נבואותיו של יחזקאל על מצרים.

ההפטרה נקראת בשבת זו, משום שהיא מזכירה שפטים שעושה ה' במצרים. פרעה נמשל בהפטרה לתנין (תנים, בלשון יחזקאל) כמו תניניהם של החרטומים, ויחזקאל מנבא כנגדו: "וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ תִּדְבָּק" בדומה למכות דם וצפרדע, ולמכת תניניהם של החרטומים. מטרת הדבר כמו בפרשה: " וְיָדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה". (ביטוי המופיע בנוסחים שונים בכמה מקומות בהפטרה). ההפטרה מזכירה גם את גאוותו הגדולה של פרעה הממאן להכיר באלהים, ומסיימת במלים "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה".  כמו בפרשה שבה באות מכות על מצרים להודיעם את ה'.

גם ירמיהו (בין השאר בהפטרה שנקרא בשבת הבאה) וגם יחזקאל מנבאים על כך שמלך בבל עתיד לכבוש את מצרים. דבר שאכן קרה מאוחר יותר. באותו זמן בבל ומצרים היו שתי המעצמות הגדולות שהתחרו על השליטה באיזור. ישראל (כפי שעולה מנבואות רבות) העריצו את מצרים ורצו לחקות אותה ולהיות חלק מתרבותה, וקיוו שמצרים לפרשו עליהם את חסותה. הנביאים ראו זאת בחומרה, וניבאו שמצרים תובס. ישראל העריצו את מצרים, אך מצרים, כאמור כאן, לא באמת תמכה בהם. היא היתה עבורם משענת קנה. וישראל נזוקו רוחנים מההערצה למעצמה שנתפשה בעיניהם כנאורה וכעתיד העולם.

ישראל ייגאלו מגלותם וישבו לבטח בארצם.

כה כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ בְּקַבְּצִ֣י ׀ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מִן־הָֽעַמִּים֙ אֲשֶׁ֣ר נָפֹ֣צוּ בָ֔ם וְנִקְדַּ֥שְׁתִּי בָ֖ם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֑ם וְיָֽשְׁבוּ֙ עַל־אַדְמָתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְעַבְדִּ֥י לְיַֽעֲקֹֽב׃ כו וְיָֽשְׁב֣וּ עָלֶיהָ֮ לָבֶטַח֒ וּבָנ֤וּ בָתִּים֙ וְנָֽטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְיָֽשְׁב֖וּ לָבֶ֑טַח בַּֽעֲשׂוֹתִ֣י שְׁפָטִ֗ים בְּכֹ֨ל הַשָּׁאטִ֤ים אֹתָם֙ מִסְּבִ֣יבוֹתָ֔ם וְיָ֣דְע֔וּ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹֽהֵיהֶֽם׃ {פ}

(כו)   הַשָּׁאטִים המבזים את ישראל (רש"י, מצודות) או הגוזלים את שללם של ישראל (רד"ק).

פרעה, הנמשל לתנין גאה, יובס ויצא מיאוריו.

א בַּשָּׁנָה֙ הָֽעֲשִׂרִ֔ית בָּֽעֲשִׂרִ֕י בִּשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֥ה דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ב בֶּן־אָדָ֕ם שִׂ֣ים פָּנֶ֔יךָ עַל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וְהִנָּבֵ֣א עָלָ֔יו וְעַל־מִצְרַ֖יִם כֻּלָּֽהּ׃ ג דַּבֵּ֨ר וְאָֽמַרְתָּ֜ כֹּֽה־אָמַ֣ר ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה הִנְנִ֤י עָלֶ֨יךָ֙ פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֔יִם הַתַּנִּים֙ הַגָּד֔וֹל הָֽרֹבֵ֖ץ בְּת֣וֹךְ יְאֹרָ֑יו אֲשֶׁ֥ר אָמַ֛ר לִ֥י יְאֹרִ֖י וַֽאֲנִ֥י עֲשִׂיתִֽנִי׃ ד וְנָֽתַתִּ֤י חחיים (חַחִים֙) בִּלְחָיֶ֔יךָ וְהִדְבַּקְתִּ֥י דְגַת־יְאֹרֶ֖יךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶ֑יךָ וְהַֽעֲלִיתִ֨יךָ֙ מִתּ֣וֹךְ יְאֹרֶ֔יךָ וְאֵת֙ כָּל־דְּגַ֣ת יְאֹרֶ֔יךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶ֖יךָ תִּדְבָּֽק׃ ה וּנְטַשְׁתִּ֣יךָ הַמִּדְבָּ֗רָה אֽוֹתְךָ֙ וְאֵת֙ כָּל־דְּגַ֣ת יְאֹרֶ֔יךָ עַל־פְּנֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ תִּפּ֔וֹל לֹ֥א תֵֽאָסֵ֖ף וְלֹ֣א תִקָּבֵ֑ץ לְחַיַּ֥ת הָאָ֛רֶץ וּלְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם נְתַתִּ֥יךָ לְאָכְלָֽה׃ ו וְיָֽדְעוּ֙ כָּל־יֹֽשְׁבֵ֣י מִצְרַ֔יִם כִּ֖י אֲנִ֣י יְהוָ֑ה יַ֧עַן הֱיוֹתָ֛ם מִשְׁעֶ֥נֶת קָנֶ֖ה לְבֵ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ ז בְּתָפְשָׂ֨ם בְּךָ֤ בכפך (בַכַּף֙) תֵּר֔וֹץ וּבָֽקַעְתָּ֥ לָהֶ֖ם כָּל־כָּתֵ֑ף וּבְהִֽשָּׁעֲנָ֤ם עָלֶ֨יךָ֙ תִּשָּׁבֵ֔ר וְהַֽעֲמַדְתָּ֥ לָהֶ֖ם כָּל־מָתְנָֽיִם׃ {ס}

(א)  בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂרִית בָּעֲשִׂרִי בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בי"ב בטבת בשנה העשירית לגלות יהויכין. יחזקאל גלה מירושלים עם יהויכין (או יכניה) מלך יהודה. בגלות הראשונה שהגלו הבבלים, אחת עשרה שנה לפני החורבן והגלות השניה. בזמן שניבא יחזקאל בבבל את הנבואה הזאת, עוד עמדה ירושלים על תילה, (אם כי היתה כבר נצורה ע"י צבא מלך בבל), ומלך בה צדקיהו שמרד במלך בבל. יתכן שהמרד היה מבוסס על ברית עם מצרים. יחזקאל מנבא כאן על חורבנה של מצרים.   (ג)   הַתַּנִּים  התנין הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו יחזקאל מדמה את פרעה לתנין שרובץ בתוך יאור ושולט בו, וחושב שהיאור שייך לו. אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי כלומר: הוא אינו מאמין בכך שיש בורא לעולם, נדמה לו שהוא שולט בטבע ומכיר אותו, וכמו פרעה של פרשתנו, בהיותו המעצמה המדעית המתקדמת ביותר בזמנו, נדמה לו שהוא וחרטומיו מושלים בעולם, ואינו שואל מי ברא אותו ואת חרטומיו, כי נדמה לו שכל העולם שלו הוא. (ד)  וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ כלי מתכת שבהם תופשים את התנין ומושכים אותו. וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ אדוג את התנין ואת כל הדגים הדבוקים בו. כלומר: את פרעה וכל עמו אוציא מתוך היאור, כלומר ממצרים, ואַגְלֶה אותם למדבר. (ה)  וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה אמשוך אתכם בחח עד המדבר ושם אנטוש אתכם. עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל לֹא תֵאָסֵף וְלֹא תִקָּבֵץ לוחמיך יפלו בקרב בשדה באין קובר.  (ו)  יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל יחזקאל מתבסס כאן על דברי רבשקה, שליח מלך אשור שצר על ירושלים בימי חזקיהו המלך, יותר ממאה שנה לפני יחזקאל. רבשקה נשלח לשכנע את אנשי ירושלים שאין להם סיכוי לעמוד מול צבא אשור. בין השאר אמר להם שאם הם חושבים שמצרים יעזרו להם, הרי מצרים היא "מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ  אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ".  (מל"ב יח כא, ישעיהו לו ו). משענת עשויה מקנה רצוץ, שאינה מחזיקה את הנשען עליה, אך היא פוצעת את ידו וחודרת לתוך ידו. כעת אומר יחזקאל שמצרים תענש על כך שהיתה משענת מדומה לישראל, כמו שהוא מבאר בפסוק הבא. (ז)  בְּתָפְשָׂם בְּךָ בַכַּף תֵּרוֹץ וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל כָּתֵף כשהם תפשו אותך פצעת את כתפם. וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ תִּשָּׁבֵר וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל מָתְנָיִם וכשניסו להשען עליך נשברת, והם נפלו על מתניהם. כלומר: נתת לישראל אשליה שאתה עוזר להם ואתה המעצמה התומכת בהם, אך רק הזקת להם ולא עמדת להם בעת צרתם.

מצרים תהיה שממה במשך ארבעים שנה

 ח לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הִנְנִ֛י מֵבִ֥יא עָלַ֖יִךְ חָ֑רֶב וְהִכְרַתִּ֥י מִמֵּ֖ךְ אָדָ֥ם וּבְהֵמָֽה׃ ט וְהָֽיְתָ֤ה אֶֽרֶץ־מִצְרַ֨יִם֙ לִשְׁמָמָ֣ה וְחָרְבָּ֔ה וְיָֽדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה יַ֧עַן אָמַ֛ר יְאֹ֥ר לִ֖י וַֽאֲנִ֥י עָשִֽׂיתִי׃ י לָכֵ֛ן הִנְנִ֥י אֵלֶ֖יךָ וְאֶל־יְאֹרֶ֑יךָ וְנָֽתַתִּ֞י אֶת־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם לְחָרְבוֹת֙ חֹ֣רֶב שְׁמָמָ֔ה מִמִּגְדֹּ֥ל סְוֵנֵ֖ה וְעַד־גְּב֥וּל כּֽוּשׁ׃ יא לֹ֤א תַֽעֲבָר־בָּהּ֙ רֶ֣גֶל אָדָ֔ם וְרֶ֥גֶל בְּהֵמָ֖ה לֹ֣א תַֽעֲבָר־בָּ֑הּ וְלֹ֥א תֵשֵׁ֖ב אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה׃ יב וְנָֽתַתִּ֣י אֶת־אֶרֶץ֩ מִצְרַ֨יִם שְׁמָמָ֜ה בְּת֣וֹךְ ׀ אֲרָצ֣וֹת נְשַׁמּ֗וֹת וְעָרֶ֨יהָ֙ בְּת֨וֹךְ עָרִ֤ים מָֽחֳרָבוֹת֙ תִּֽהְיֶ֣יןָ שְׁמָמָ֔ה אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וַהֲפִֽצֹתִ֤י אֶת־מִצְרַ֨יִם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וְזֵֽרִיתִ֖ים בָּֽאֲרָצֽוֹת׃ {ס}

 (ח) הִנְנִי מֵבִיא עָלַיִךְ חָרֶב מלחמה וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ אָדָם וּבְהֵמָה לא ייוותר איש או בהמה במצרים. (ט)  יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי כמבואר לעיל פס' ג. (יא)  לֹא תַעֲבָר ... אַרְבָּעִים שָׁנָה ארבעים שנה לא יעבור בה איש והיא לא תהיה מיושבת. (יב)  בְּתוֹךְ  אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת בין ארצות שיש בהן שממה. (נשמות מלשון שממה).  וַהֲפִצֹתִי אֶת מִצְרַיִם בַּגּוֹיִם אגלה את אנשי מצרים ואפזר אותם בכל העמים.

 גם כשתחזור מצרים לארצה, לא תהיה עוד ממלכה חשובה

יג כִּ֛י כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֑ה מִקֵּ֞ץ אַרְבָּעִ֤ים שָׁנָה֙ אֲקַבֵּ֣ץ אֶת־מִצְרַ֔יִם מִן־הָֽעַמִּ֖ים אֲשֶׁר־נָפֹ֥צוּ שָֽׁמָּה׃ יד וְשַׁבְתִּי֙ אֶת־שְׁב֣וּת מִצְרַ֔יִם וַהֲשִֽׁבֹתִ֤י אֹתָם֙ אֶ֣רֶץ פַּתְר֔וֹס עַל־אֶ֖רֶץ מְכֽוּרָתָ֑ם וְהָ֥יוּ שָׁ֖ם מַמְלָכָ֥ה שְׁפָלָֽה׃ טו מִן־הַמַּמְלָכוֹת֙ תִּֽהְיֶ֣ה שְׁפָלָ֔ה וְלֹֽא־תִתְנַשֵּׂ֥א ע֖וֹד עַל־הַגּוֹיִ֑ם וְהִ֨מְעַטְתִּ֔ים לְבִלְתִּ֖י רְד֥וֹת בַּגּוֹיִֽם׃ טז וְלֹ֣א יִֽהְיֶה־עוֹד֩ לְבֵ֨ית יִשְׂרָאֵ֤ל לְמִבְטָח֙ מַזְכִּ֣יר עָו֔‍ֹן בִּפְנוֹתָ֖ם אַֽחֲרֵיהֶ֑ם וְיָ֣דְע֔וּ כִּ֥י אֲנִ֖י אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ {פ}

 (יד)  אֶרֶץ פַּתְרוֹס כינוי לארץ מצרים, פתרוסים נמנה בפרשת נח עם בני מצרים.  אֶרֶץ מְכוּרָתָם ארץ מולדתם. וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה לא יהיו עוד מעצמה מתנשאת השואפת לשלוט בעולם, כמבואר בפסוק הבא, אלא יושפלו. (טו)  וְהִמְעַטְתִּים אקטין אותם. לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם שלא יוכלו עוד לרדות בגוים. (טז) לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָו‍ֹן   מעצמה שישראל בוטחת בה, ומתוך שהיא שישראל בוטחת בה היא חוטאת, כי היא פונה אחרי חטאיה ותרבותה של מצרים, מתוך הערצה למצרים. שישראל בוטחת בה במקום בקב"ה.

צבא בבל יכבוש את מצרים ויקח את שללה.

יז וַיְהִ֗י בְּעֶשְׂרִ֤ים וָשֶׁ֨בַע֙ שָׁנָ֔ה בָּֽרִאשׁ֖וֹן בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ הָיָ֥ה דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ יח בֶּן־אָדָ֗ם נְבֽוּכַדְרֶאצַּ֣ר מֶֽלֶךְ־בָּ֠בֶל הֶֽעֱבִ֨יד אֶת־חֵיל֜וֹ עֲבֹדָ֤ה גְדוֹלָה֙ אֶל־צֹ֔ר כָּל־רֹ֣אשׁ מֻקְרָ֔ח וְכָל־כָּתֵ֖ף מְרוּטָ֑ה וְ֠שָׂכָר לֹא־הָ֨יָה ל֤וֹ וּלְחֵילוֹ֙ מִצֹּ֔ר עַל־הָֽעֲבֹדָ֖ה אֲשֶׁר־עָבַ֥ד עָלֶֽיהָ׃ {ס} יט לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הִנְנִ֥י נֹתֵ֛ן לִנְבֽוּכַדְרֶאצַּ֥ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֖ל אֶת־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְנָשָׂ֨א הֲמֹנָ֜הּ וְשָׁלַ֤ל שְׁלָלָהּ֙ וּבָזַ֣ז בִּזָּ֔הּ וְהָֽיְתָ֥ה שָׂכָ֖ר לְחֵילֽוֹ׃ כ פְּעֻלָּתוֹ֙ אֲשֶׁר־עָ֣בַד בָּ֔הּ נָתַ֥תִּי ל֖וֹ אֶת־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁר֙ עָ֣שׂוּ לִ֔י נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ כא בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא אַצְמִ֤יחַ קֶ֨רֶן֙ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּלְךָ֛ אֶתֵּ֥ן פִּתְחֽוֹן־פֶּ֖ה בְּתוֹכָ֑ם וְיָֽדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ {פ}

(יז) בְּעֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ בא' ניסן, בשנת עשרים ושבע לגלות הראשונה, שש עשרה שנה לאחר חורבנה הסופי של ירושלים. יותר משש עשרה שנה לאחר הנבואה הקודמת.  (יח)  הֶעֱבִיד אֶת חֵילוֹ עֲבֹדָה גְדוֹלָה אֶל צֹר העביד את צבאו בעבודה קשה כדי לכבוש את צור. כָּל רֹאשׁ מֻקְרָח וְכָל כָּתֵף מְרוּטָה כך העבידו חיילים בימיו.  וְשָׂכָר לֹא הָיָה לוֹ וּלְחֵילוֹ מִצֹּר למרות שעבד קשה, לא הרויח. משום שלא הצליח לכבוש את צור, או שלא היה בה מספיק שלל כדי לשלם לכל חיליו.  (יט)  וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ הוא יקח את כל שללה וכל המונה. וְהָיְתָה שָׂכָר לְחֵילוֹ   ובשלל מצרים יוכל לשלם לכל חייליו. (כ)  פְּעֻלָּתוֹ אֲשֶׁר עָבַד בָּהּ נָתַתִּי לוֹ אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם אתן לו את ארץ מצרים שכר על עבודתו הקשה שעבד על צור. אֲשֶׁר עָשׂוּ לִי ובכך תענש ארץ מצרים על מה שעשתה לישראל.  (כא)  אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל ישאל תיגאל. וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה בְּתוֹכָם אתה, יחזקאל, תוכל לדבר את דבריך ויקשיבו לך, כי יראו שנבואותיך מתגשמות.

הפטרת בא

ההפטרה הזאת נקראת בשבת זו כי היא וסקת בתבוסתה של מצרים. את בבל, המכים את מצרים, מדמה ירמיהו לארבה האוכלים את כל מצרים ולא מותירים דבר. מוזכרים כאן גם שפטים באלהי מצרים.

הנבואה הזאת נכתבה אחרי נבואה על מצרים שנאמרה בימי יהויקים מלך יהודה. אבל כיון שהנבואה הזאת פותחת בכותרת חדשה: "הדבר אשר דבר ה' אל ירמיהו הנביא", נראה שמדובר כאן על נבואה אחרת, שאינה המשך של הנבואה שבראש הפרק. כיון שהנבואה הזאת מדברת על ישראל שנמצאים בגולה, נראה שהנבואה הזאת נאמרה אחרי חורבן ירושלים, ואחרי ששארית הפליטה שנשארה בארץ ברחה למצרים מפני הבבלים, בנגוד לדבר ה' שנאמר אליהם מפי ירמיהו. ירמיהו ירד אתם למצרים בלית ברירה.

חיל בבל יכבוש את מצרים ולוחמי מצרים ינוסו מפניו

[כאן מתחיל מנהג אשכנז וספרד] יג הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ הַנָּבִ֑יא לָב֗וֹא נְבֽוּכַדְרֶאצַּר֙ מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל לְהַכּ֖וֹת אֶת־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ יד הַגִּ֤ידוּ בְמִצְרַ֨יִם֙ וְהַשְׁמִ֣יעוּ בְמִגְדּ֔וֹל וְהַשְׁמִ֥יעוּ בְנֹ֖ף וּבְתַחְפַּנְחֵ֑ס אִמְר֗וּ הִתְיַצֵּב֙ וְהָכֵ֣ן לָ֔ךְ כִּֽי־אָכְלָ֥ה חֶ֖רֶב סְבִיבֶֽיךָ׃ טו מַדּ֖וּעַ נִסְחַ֣ף אַבִּירֶ֑יךָ לֹ֣א עָמַ֔ד כִּ֥י יְהוָ֖ה הֲדָפֽוֹ׃ טז הִרְבָּ֖ה כּוֹשֵׁ֑ל גַּם־נָפַ֞ל אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ וַיֹּֽאמְרוּ֙ ק֣וּמָה ׀ וְנָשֻׁ֣בָה אֶל־עַמֵּ֗נוּ וְאֶל־אֶ֨רֶץ֙ מֽוֹלַדְתֵּ֔נוּ מִפְּנֵ֖י חֶ֥רֶב הַיּוֹנָֽה׃ יז קָֽרְא֖וּ שָׁ֑ם פַּרְעֹ֤ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֨יִם֙ שָׁא֔וֹן הֶֽעֱבִ֖יר הַמּוֹעֵֽד׃ יח חַי־אָ֨נִי֙ נְאֻם־הַמֶּ֔לֶךְ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ כִּ֚י כְּתָב֣וֹר בֶּֽהָרִ֔ים וּכְכַרְמֶ֖ל בַּיָּ֥ם יָבֽוֹא׃ יט כְּלֵ֤י גוֹלָה֙ עֲשִׂ֣י לָ֔ךְ יוֹשֶׁ֖בֶת בַּת־מִצְרָ֑יִם כִּי־נֹף֙ לְשַׁמָּ֣ה תִֽהְיֶ֔ה וְנִצְּתָ֖ה מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃ {ס}

לָבוֹא נְבֽוּכַדְרֶאצַּר על כך שיבוא נבוכדראצר. בְמִגְדּוֹל ... בְנֹף וּבְתַחְפַּנְחֵס הערים המרכזיות של מצרים, נזכרות גם במקומות אחרים בתנ"ך. הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ אנשי מצרים התכוננו למלחמה. מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ לֹא עָמַד מדוע אביריך הובסו בקרב ולא הצליחו לעמוד בו. הִרְבָּה כּוֹשֵׁל רבים מלוחמיך כשלו במלחמה. קוּמָה  וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ רבים מלוחמי מצרים היו שכירי חרב, כפי שנראה גם להלן פס' כא. וכעת הם בורחים מהקרב. מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה בבל נקראה יונה, כי סמלה היה יונה (מלבי"ם). ויש מפרשים שהיונה היינו המשמידה (ד"מ) או המאנה ואונסת (רש"י, רד"ק, מצודות). קָרְאוּ שָׁם יש מפרשים שפרעה קרא בקול שאון ללוחמיו (רד"ק, מלבי"ם), ויש מפרשים שאנשי בבל קראו כך בגנותה של מצרים (מצודות).  הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד אחר ולא בא למלחמה. והפסיד את הקרב. כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא כמו שהתבור והכרמל בולטים ונראים למרחוק, בַּיָּם יָבוֹא הכרמל נראה למרחוק למי שבא מהים. כמו שההרים בולטים, כך תבלוט גלות מצרים. כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ הכיני לך כלים לאריזת מטלטלים שנישאים על הכתף, כי תגלי מארצך. יוֹשֶׁבֶת בַּת מִצְרָיִם הבטוי "יושבת בת" אמור בנביאים על ישראל. ירמיהו, אחרי גלות ישראל, אומר שכעת תורה של מצרים לגלות. כִּי נֹף עיר מרכזית במצרים. לְשַׁמָּה תִהְיֶה תהיה שממה. וְנִצְּתָה תחרב.

כ עֶגְלָ֥ה יְפֵֽה־פִיָּ֖ה מִצְרָ֑יִם קֶ֥רֶץ מִצָּפ֖וֹן בָּ֥א בָֽא׃ כא גַּם־שְׂכִרֶ֤יהָ בְקִרְבָּהּ֙ כְּעֶגְלֵ֣י מַרְבֵּ֔ק כִּֽי־גַם־הֵ֧מָּה הִפְנ֛וּ נָ֥סוּ יַחְדָּ֖יו לֹ֣א עָמָ֑דוּ כִּ֣י י֥וֹם אֵידָ֛ם בָּ֥א עֲלֵיהֶ֖ם עֵ֥ת פְּקֻדָּתָֽם׃

עֶגְלָה סמלה של בבל היה יונה, סמלה של מצרים היה שור. לכן מדמה אותה ירמיהו לעגלה. לא שור אלא נקבה חלשה. קֶרֶץ שחיטה. מִצָּפוֹן בבל באים אל מצרים מצפון. גַּם שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק לא רק אנשי מצרים נוהגים כעגלים, אלא גם שכירי החרב ששכרה מצרים משאר העמים, חדלו לנהוג כלוחמים והחלו לנהוג כעגלי מרבק. כלומר עגלי פיטום מפונקים המיועדים לשחיטה. הִפְנוּ הפנו עורף וברחו.

בבל יכו את מצרים ואת אלהיה.

כב קוֹלָ֖הּ כַּנָּחָ֣שׁ יֵלֵ֑ךְ כִּֽי־בְחַ֣יִל יֵלֵ֔כוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת֙ בָּ֣אוּ לָ֔הּ כְּחֹֽטְבֵ֖י עֵצִֽים׃ כג כָּֽרְת֤וּ יַעְרָהּ֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה כִּ֖י לֹ֣א יֵֽחָקֵ֑ר כִּ֤י רַבּוּ֙ מֵֽאַרְבֶּ֔ה וְאֵ֥ין לָהֶ֖ם מִסְפָּֽר׃ כד הֹבִ֖ישָׁה בַּת־מִצְרָ֑יִם נִתְּנָ֖ה בְּיַ֥ד עַם־צָפֽוֹן׃ כה אָמַר֩ יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הִנְנִ֤י פוֹקֵד֙ אֶל־אָמ֣וֹן מִנֹּ֔א וְעַל־פַּרְעֹה֙ וְעַל־מִצְרַ֔יִם וְעַל־אֱלֹהֶ֖יהָ וְעַל־מְלָכֶ֑יהָ וְעַ֨ל־פַּרְעֹ֔ה וְעַ֥ל הַבֹּֽטְחִ֖ים בּֽוֹ׃ כו וּנְתַתִּ֗ים בְּיַד֙ מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשָׁ֔ם וּבְיַ֛ד נְבֽוּכַדְרֶאצַּ֥ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֖ל וּבְיַד־עֲבָדָ֑יו וְאַֽחֲרֵי־כֵ֛ן תִּשְׁכֹּ֥ן כִּֽימֵי־קֶ֖דֶם נְאֻם־יְהוָֽה׃ {פ}

קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ קול המונה של מצרים ידום ויהיה כנחש הנמלט בשקט בתוך העשב. כִּי בְחַיִל יֵלֵכוּ כי הבבלים יבואו בכח גדול. וּבְקַרְדֻּמּוֹת גרזנים. הבבלים באו בגרזנים לכרות את יער מצרים. כִּי לֹא יֵחָקֵר אין מספר לכמות לוחמיה של בבל. כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה לוחמיה של בבל רבו מארבה, וגורמים נזק למצרים כמו ארבה. הִנְנִי פוֹקֵד אֶל אָמוֹן מִנֹּא אמון הוא שם האליל המצרי, והעיר המרכזית של מצרים נקראה נֹא אָמוֹן על שמו.  וְאַחֲרֵי כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי קֶדֶם המפרשים מפרשים שכוונתו לכך שאחרי ארבעים שנה תשוב מצרים לשכון בשקט. כפי שניבא הנביא יחזקאל בהפטרה שקראנו בפרשת וארא. (רש"י, רד"ק, מצודות). אמנם קשה כי יחזקאל אכן ניבא שמצרים תשוב לשכון בארצה, אבל לא כימי קדם, אלא תהיה ממלכה שפלה.

אחרי מכת מצרים, ה' יושיע את ישראל מהגולה.

כז וְ֠אַתָּה אַל־תִּירָ֞א עַבְדִּ֤י יַֽעֲקֹב֙ וְאַל־תֵּחַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י הִנְנִ֤י מוֹשִֽׁעֲךָ֙ מֵֽרָח֔וֹק וְאֶֽת־זַרְעֲךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם וְשָׁ֧ב יַֽעֲק֛וֹב וְשָׁקַ֥ט וְשַֽׁאֲנַ֖ן וְאֵ֥ין מַֽחֲרִֽיד׃ כח אַ֠תָּה אַל־תִּירָ֞א עַבְדִּ֤י יַֽעֲקֹב֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה כִּ֥י אִתְּךָ֖ אָ֑נִי כִּי֩ אֶֽעֱשֶׂ֨ה כָלָ֜ה בְּכָֽל־הַגּוֹיִ֣ם ׀ אֲשֶׁ֧ר הִדַּחְתִּ֣יךָ שָּׁ֗מָּה וְאֹֽתְךָ֙ לֹֽא־אֶעֱשֶׂ֣ה כָלָ֔ה וְיִסַּרְתִּ֨יךָ֙ לַמִּשְׁפָּ֔ט וְנַקֵּ֖ה לֹ֥א אֲנַקֶּֽךָּ׃ {פ} [כאן מסתיים מנהג אשכנז וספרד]

הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם ישראל ישובו מכל הארצות שגלו אליהן. וְשָׁב יַעֲקוֹב ישוב לשבת בשקט ובשלוה. וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד ירמיהו רומז כאן לפסוק שאמור בפרשת בחקתי: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד". כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם  אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָּׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה אכלה את כל הגוים שלארצותם גלית. אבל את ישראל לא אכלה. המסר הזה חוזה כמה וכמה פעמים בדברי ירמיהו, הוא אמר זאת עוד לפני הגלות. הוא ניבא שיהודה תחרב, אך שישראל לא יִכלו. וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט אשפוט אותך, ואייסר אותך, אך לא אכלה אותך. וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ רומז לאמור בשלש עשרה המדות "ונקה לא ינקה".

בתוך רצף של נבואות של ישעיהו על הגוים, הוא מנבא גם על מצרים. הפסוקים הראשונים בנבואה מזכירים את הפסוקים בפרשה: "אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם", "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה .... וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים...", ועוד. הנבואה מדברת על מכה בארץ מצרים, לכן היא נקראת בשבת זו.

ה' יצא בתוך מצרים ויכה אותם במהומה ומבוכה

[כאן מתחיל מנהג תימן] א מַשָּׂ֖א מִצְרָ֑יִם הִנֵּ֨ה יְהוָ֜ה רֹכֵ֨ב עַל־עָ֥ב קַל֙ וּבָ֣א מִצְרַ֔יִם וְנָע֞וּ אֱלִילֵ֤י מִצְרַ֨יִם֙ מִפָּנָ֔יו וּלְבַ֥ב מִצְרַ֖יִם יִמַּ֥ס בְּקִרְבּֽוֹ׃ ב וְסִכְסַכְתִּ֤י מִצְרַ֨יִם֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְנִלְחֲמ֥וּ אִישׁ־בְּאָחִ֖יו וְאִ֣ישׁ בְּרֵעֵ֑הוּ עִ֣יר בְּעִ֔יר מַמְלָכָ֖ה בְּמַמְלָכָֽה׃ ג וְנָֽבְקָ֤ה רֽוּחַ־מִצְרַ֨יִם֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וַֽעֲצָת֖וֹ אֲבַלֵּ֑עַ וְדָֽרְשׁ֤וּ אֶל־הָֽאֱלִילִים֙ וְאֶל־הָ֣אִטִּ֔ים וְאֶל־הָֽאֹב֖וֹת וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִֽים׃ ד וְסִכַּרְתִּי֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם בְּיַ֖ד אֲדֹנִ֣ים קָשֶׁ֑ה וּמֶ֤לֶךְ עַז֙ יִמְשָׁל־בָּ֔ם נְאֻ֥ם הָֽאָד֖וֹן יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃

רֹכֵב עַל עָב קַל וּבָא מִצְרַיִם כביכול ה' רוכב על עב כפרש במלחמה. וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו כל אלילי מצרים ירעדו ויפחדו מפני ה'. וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס בְּקִרְבּוֹ גם לוחמי מצרים יפחדו. וְנָבְקָה תתרוקן. (רש"י, רד"ק, מצודות).  הָאִטִּים אלילים (רש"י) או כשפים (רד"ק, מצודות). ויש אומרים רוחות מתים (ד"מ ע"פ אכדית). אֲדֹנִים אדון, שנזכר בתנ"ך בכמה מקומות בלשון רבים כמו בעלים.

מקור המים של מצרים ייבש, וכל המתפרנסים ממנו יבושו

ה וְנִשְּׁתוּ־מַ֖יִם מֵֽהַיָּ֑ם וְנָהָ֖ר יֶֽחֱרַ֥ב וְיָבֵֽשׁ׃ ו וְהֶֽאֶזְנִ֣יחוּ נְהָר֔וֹת דָּֽלְל֥וּ וְחָֽרְב֖וּ יְאֹרֵ֣י מָצ֑וֹר קָנֶ֥ה וָס֖וּף קָמֵֽלוּ׃ ז עָר֥וֹת עַל־יְא֖וֹר עַל־פִּ֣י יְא֑וֹר וְכֹל֙ מִזְרַ֣ע יְא֔וֹר יִיבַ֥שׁ נִדַּ֖ף וְאֵינֶֽנּוּ׃ ח וְאָנוּ֙ הַדַּיָּגִ֔ים וְאָ֣בְל֔וּ כָּל־מַשְׁלִיכֵ֥י בַיְא֖וֹר חַכָּ֑ה וּפֹֽרְשֵׂ֥י מִכְמֹ֛רֶת עַל־פְּנֵי־מַ֖יִם אֻמְלָֽלוּ׃ ט וּבֹ֛שׁוּ עֹֽבְדֵ֥י פִשְׁתִּ֖ים שְׂרִיק֑וֹת וְאֹֽרְגִ֖ים חוֹרָֽי׃ י וְהָי֥וּ שָֽׁתֹתֶ֖יהָ מְדֻכָּאִ֑ים כָּל־עֹ֥שֵׂי שֶׂ֖כֶר אַגְמֵי־נָֽפֶשׁ׃

וְנִשְּׁתוּ ייבשו. לא יהיו עוד מים בים, וגם לא בנהרות מצרים.  וְהֶאֶזְנִיחוּ נְהָרוֹת הנהרות יֵעזבו. לא יזרמו בהם עוד מים. וְחָרְבוּ ויבשו. יְאֹרֵי מָצוֹר יאורי מצרים. קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ כשאין מים, הצמחיה שביאור קמלה. עָרוֹת עַל יְאוֹר עַל פִּי יְאוֹר הגידולים החקלאיים שצומחים על פי היאור ונזונים ממימיו. וְכֹל מִזְרַע יְאוֹר כל מה שזורעים סביבות היאור. וְאָנוּ יתאבלו, מלשון אנינות. הדייגים יתאבלו כי לא יהיו עוד דגים ביאור. מִכְמֹרֶת רשת דגים. וּבֹשׁוּ עֹבְדֵי פִשְׁתִּים זורעי פשתן על פי היאור (רש"י), או אורגי רשתות דגים (מצודות). שְׂרִיקוֹת וְאֹרְגִים חוֹרָי סורקי הפשתן וארגי הרשתות. שָׁתֹתֶיהָ יסודותיה. כָּל עֹשֵׂי שֶׂכֶר אַגְמֵי נָפֶשׁ אלה שעושים סכרים כדי להקוות את המים לאגמים.

חכמי מצרים יאבדו את חכמתם

 יא אַךְ־אֱוִלִים֙ שָׂ֣רֵי צֹ֔עַן חַכְמֵי֙ יֹֽעֲצֵ֣י פַרְעֹ֔ה עֵצָ֖ה נִבְעָרָ֑ה אֵ֚יךְ תֹּֽאמְר֣וּ אֶל־פַּרְעֹ֔ה בֶּן־חֲכָמִ֥ים אֲנִ֖י בֶּן־מַלְכֵי־קֶֽדֶם׃ יב אַיָּם֙ אֵפ֣וֹא חֲכָמֶ֔יךָ וְיַגִּ֥ידוּ נָ֖א לָ֑ךְ וְיֵ֣דְע֔וּ מַה־יָּעַ֛ץ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת עַל־מִצְרָֽיִם׃ יג נֽוֹאֲלוּ֙ שָׂ֣רֵי צֹ֔עַן נִשְּׁא֖וּ שָׂ֣רֵי נֹ֑ף הִתְע֥וּ אֶת־מִצְרַ֖יִם פִּנַּ֥ת שְׁבָטֶֽיהָ׃ יד יְהוָ֛ה מָסַ֥ךְ בְּקִרְבָּ֖הּ ר֣וּחַ עִוְעִ֑ים וְהִתְע֤וּ אֶת־מִצְרַ֨יִם֙ בְּכָֽל־מַעֲשֵׂ֔הוּ כְּהִתָּע֥וֹת שִׁכּ֖וֹר בְּקִיאֽוֹ׃ טו וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְמִצְרַ֖יִם מַֽעֲשֶׂ֑ה אֲשֶׁ֧ר יַֽעֲשֶׂ֛ה רֹ֥אשׁ וְזָנָ֖ב כִּפָּ֥ה וְאַגְמֽוֹן׃

שָׂרֵי צֹעַן שרי מצרים, שיושבים בעיר צען. עֵצָה נִבְעָרָה נבערו מלתת עצה לפרעה. אַיָּם אֵפוֹא חֲכָמֶיךָ וְיַגִּידוּ נָא לָךְ היכן חכמיך שאתה בוטח בהם? כיצד לא יכלו לומר לך שתפול ביד ה'? נוֹאֲלוּ נעשו אווילים. נִשְּׁאוּ הושאו עצה רעה. צֹעַן ... נֹף ערים מרכזיות במצרים. רוּחַ עִוְעִים רוח מעוותת. רֹאשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן ביטוי שחוזר פעמים בספר ישעיהו, ופירושו חכמים ומנהיגים. לא יהיו למצרים חכמים ומנהיגים.

מצרים ייראו ויחרדו מפני ישראל

 טז בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יִֽהְיֶ֥ה מִצְרַ֖יִם כַּנָּשִׁ֑ים וְחָרַ֣ד ׀ וּפָחַ֗ד מִפְּנֵי֙ תְּנוּפַת֙ יַד־יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲשֶׁר־ה֖וּא מֵנִ֥יף עָלָֽיו׃ יז וְ֠הָֽיְתָה אַדְמַ֨ת יְהוּדָ֤ה לְמִצְרַ֨יִם֙ לְחָגָּ֔א כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר יַזְכִּ֥יר אֹתָ֛הּ אֵלָ֖יו יִפְחָ֑ד מִפְּנֵ֗י עֲצַת֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲשֶׁר־ה֖וּא יוֹעֵ֥ץ עָלָֽיו׃ {ס}

כַּנָּשִׁים היראות וחרדות. לְחָגָּא לפַחַד ואימה. המצרים יפחדו מעצם הזכרת שם יהודה.

מצרים יעבדו את ה'

  יח בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא יִֽהְיוּ֩ חָמֵ֨שׁ עָרִ֜ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם מְדַבְּרוֹת֙ שְׂפַ֣ת כְּנַ֔עַן וְנִשְׁבָּע֖וֹת לַֽיהוָ֣ה צְבָא֑וֹת עִ֣יר הַהֶ֔רֶס יֵֽאָמֵ֖ר לְאֶחָֽת׃ {ס} יט בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶ֤ה מִזְבֵּ֨חַ֙ לַֽיהוָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּמַצֵּבָ֥ה אֵֽצֶל־גְּבוּלָ֖הּ לַֽיהוָֽה׃ כ וְהָיָ֨ה לְא֥וֹת וּלְעֵ֛ד לַֽיהוָ֥ה צְבָא֖וֹת בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם כִּֽי־יִצְעֲק֤וּ אֶל־יְהוָה֙ מִפְּנֵ֣י לֹֽחֲצִ֔ים וְיִשְׁלַ֥ח לָהֶ֛ם מוֹשִׁ֥יעַ וָרָ֖ב וְהִצִּילָֽם׃ כא וְנוֹדַ֤ע יְהוָה֙ לְמִצְרַ֔יִם וְיָֽדְע֥וּ מִצְרַ֛יִם אֶת־יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וְעָֽבְדוּ֙ זֶ֣בַח וּמִנְחָ֔ה וְנָֽדְרוּ־נֵ֥דֶר לַֽיהוָ֖ה וְשִׁלֵּֽמוּ׃ כב וְנָגַ֧ף יְהוָ֛ה אֶת־מִצְרַ֖יִם נָגֹ֣ף וְרָפ֑וֹא וְשָׁ֨בוּ֙ עַד־יְהוָ֔ה וְנֶעְתַּ֥ר לָהֶ֖ם וּרְפָאָֽם׃ {ס}

מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן וְנִשְׁבָּעוֹת לַיהוָה צְבָאוֹת מדברות בלשון ישראל ועובדות את ה', כך שכל אדם שצריך להשבע בהן נשבע בשם ה'. עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאֶחָת יש מפרשים עיר שעמדה לההרס עד שקבלה על עצמה את ה'. ויש מפרשים שחמש הערים תקבענה ביניהן שעיר שתסור מאחרי ה' תהרס. וְנָגַף יְהוָה אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא ה' ינהג במצרים כמו בישראל, שכאשר הם חוטאים הוא מעניש אותם וכאשר הם שבים אליו הוא מרפא אותם.

ישראל תהיה מעצמה

 כג בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא תִּֽהְיֶ֨ה מְסִלָּ֤ה מִמִּצְרַ֨יִם֙ אַשּׁ֔וּרָה וּבָֽא־אַשּׁ֥וּר בְּמִצְרַ֖יִם וּמִצְרַ֣יִם בְּאַשּׁ֑וּר וְעָֽבְד֥וּ מִצְרַ֖יִם אֶת־אַשּֽׁוּר׃ {ס} כד בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ שְׁלִ֣ישִׁיָּ֔ה לְמִצְרַ֖יִם וּלְאַשּׁ֑וּר בְּרָכָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃ כה אֲשֶׁ֧ר בֵּֽרְכ֛וֹ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר בָּר֨וּךְ עַמִּ֜י מִצְרַ֗יִם וּמַֽעֲשֵׂ֤ה יָדַי֙ אַשּׁ֔וּר וְנַֽחֲלָתִ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ {ס}

מְסִלָּה מִמִּצְרַיִם אַשּׁוּרָה תהיה דרך זמינה מאשור למצרים, שתקל על אשור לשעבד את מצרים. יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר מצרים ואשור היו שתי המעצמות הגדולות באותו זמן. ישעיהו מנבא שישראל תהיה המעצמה העולמית השלישית. בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ ישראל תתברך ותגדל כמצרים ואשור. עַמִּי מִצְרַיִם כי מצרים תעבוד את ה', כאמור לעיל. וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר הם אינם עובדי ה', אך הם מעשה ידיו. כמו שכתוב בסוף ספר יונה המנבא על אשור. וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל רק ישראל הם נחלתו של ה'.

הפטרת בשלח

בימי יהושע, נלחמו בני ישראל בכנענים אך לא הצליחו להביס את כולם. את העיר חצור שרף יהושע באש, אך יבין מלך חצור מצא לו עיר חלופית, חרושת הגויים, ושם הוא התבסס ובנה צבא המבוסס על תשע מאות רכב ברזל. רכב הברזל של התקופה הוא כלי מלחמה חזק מאד, שמסוגל לנוע בעמקים ובמישור. עם התבססותו של צבא יבין, בראשות שר הצבא סיסרא, הוא שלט בעמקי הצפון ומנע תנועה ישראלית באיזור העמקים.

בימי השופטים לא היה מלך לישראל, לכן כאשר היו ישראל בסכנה נחלץ השופט לעזרה. הפרק הזה מראה את התדרדרות העניינים, כאשר נשים מושלות במערכה. דבורה מצד ישראל, אם סיסרא מצד הכנעני, ויעל בתווך.

ההפטרה נקראת בשבת זו, משום שהפרק כולו נכתב כך שהוא מזכיר את פרשת קריעת הים. בעיקר מפני השירה שבסופו, אבל לא רק השירה. הפרק כולו משתמש בבטויים רבים מתוך הפרשה. כגון "ויהם" "לא נשאר עד אחד", ועוד. "ויכנע אלהים ביום ההוא" (והמבנה של שני הפסוקים שלפני השירה). והוא מתאר את ישראל היראים מפני האויב הרוכב על רכב, ואת הנביא המזכיר את ה' ואומר לבטוח בו. בסופו של המעשה הנביאה שרה לה'.

ברק ודבורה יוצאים למלחמה

[כאן מתחיל מנהג אשכנז] ד וּדְבוֹרָה֙ אִשָּׁ֣ה נְבִיאָ֔ה אֵ֖שֶׁת לַפִּיד֑וֹת הִ֛יא שֹֽׁפְטָ֥ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּעֵ֥ת הַהִֽיא׃ ה וְ֠הִיא יוֹשֶׁ֨בֶת תַּֽחַת־תֹּ֜מֶר דְּבוֹרָ֗ה בֵּ֧ין הָֽרָמָ֛ה וּבֵ֥ין בֵּֽית־אֵ֖ל בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וַיַּֽעֲל֥וּ אֵלֶ֛יהָ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַמִּשְׁפָּֽט׃ ו וַתִּשְׁלַ֗ח וַתִּקְרָא֙ לְבָרָ֣ק בֶּן־אֲבִינֹ֔עַם מִקֶּ֖דֶשׁ נַפְתָּלִ֑י וַתֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הֲלֹ֥א צִוָּ֣ה ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵ֤ךְ וּמָֽשַׁכְתָּ֙ בְּהַ֣ר תָּב֔וֹר וְלָֽקַחְתָּ֣ עִמְּךָ֗ עֲשֶׂ֤רֶת אֲלָפִים֙ אִ֔ישׁ מִבְּנֵ֥י נַפְתָּלִ֖י וּמִבְּנֵ֥י זְבֻלֽוּן׃ ז וּמָֽשַׁכְתִּ֨י אֵלֶ֜יךָ אֶל־נַ֣חַל קִישׁ֗וֹן אֶת־סִֽיסְרָא֙ שַׂר־צְבָ֣א יָבִ֔ין וְאֶת־רִכְבּ֖וֹ וְאֶת־הֲמוֹנ֑וֹ וּנְתַתִּ֖יהוּ בְּיָדֶֽךָ׃ ח וַיֹּ֤אמֶר אֵלֶ֨יהָ֙ בָּרָ֔ק אִם־תֵּֽלְכִ֥י עִמִּ֖י וְהָלָ֑כְתִּי וְאִם־לֹ֥א תֵֽלְכִ֛י עִמִּ֖י לֹ֥א אֵלֵֽךְ׃ ט וַתֹּ֜אמֶר הָלֹ֧ךְ אֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗ךְ אֶ֚פֶס כִּי֩ לֹ֨א תִֽהְיֶ֜ה תִּֽפְאַרְתְּךָ֗ עַל־הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אַתָּ֣ה הוֹלֵ֔ךְ כִּ֣י בְֽיַד־אִשָּׁ֔ה יִמְכֹּ֥ר יְהוָ֖ה אֶת־סִֽיסְרָ֑א וַתָּ֧קָם דְּבוֹרָ֛ה וַתֵּ֥לֶךְ עִם־בָּרָ֖ק קֶֽדְשָׁה׃ י וַיַּזְעֵ֨ק בָּרָ֜ק אֶת־זְבוּלֻ֤ן וְאֶת־נַפְתָּלִי֙ קֶ֔דְשָׁה וַיַּ֣עַל בְּרַגְלָ֔יו עֲשֶׂ֥רֶת אַלְפֵ֖י אִ֑ישׁ וַתַּ֥עַל עִמּ֖וֹ דְּבוֹרָֽה׃

 (ד)  אֵשֶׁת לַפִּידוֹת יש מפרשים ששם בעלה היה לפידות. (רד"ק). ויש מפרשים שאשת לפידות הוא תאר (מצודות) או תפקיד (רש"י). כלומר שהיתה זריזה או מאירה כלפיד. או שהיתה מכינה נרות.  (ה)  יוֹשֶׁבֶת ... בְּהַר אֶפְרָיִם זה היה מקום ישיבתה הקבוע, ולשם באו אליה למשפט.  (ו)  הֲלֹא צִוָּה  יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יש מפרשים שכך אמר לה ה', שהרי נביאה היא. (מצודות). ויש מפרשים שהיא מזכירה לו שה' צוה בתורה להשמיד את הכנענים. (רש"י). וּמָֽשַׁכְתָּ השרש הזה הוא בעל משמעויות שונות בתנ"ך, וגם כאן הוא בא כנגד הפסוק הבא הפותח ב"ומשכתי". וכאן נראה לפרש שכוונתו לתקיעה בשופר, כדי שיצאו ישראל אחריו למלחמה. ויש מפרשים שימשוך את ישראל אחריו למלחמה (רד"ק, מצודות, רי"ק).  (ט)  לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ לא תזכה לתפארת על נצחונך במלחמה.

מידע שנחוץ לנו להמשך, מיהו חבר הקיני

 יא וְחֶ֤בֶר הַקֵּינִי֙ נִפְרָ֣ד מִקַּ֔יִן מִבְּנֵ֥י חֹבָ֖ב חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֑ה וַיֵּ֣ט אָֽהֳל֔וֹ עַד־אֵיל֥וֹן בצענים (בְּצַעֲנַנִּ֖ים) אֲשֶׁ֥ר אֶת־קֶֽדֶשׁ׃

 (יא)  הפסוק הזה בא לתת לנו מידע שיהיה נחוץ לנו בהמשך. וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה בני חובב חותן משה עלו עם ישראל וישבו ביניהם. חבר, אחד מבני המשפחה, נפרד מהמשפחה שישבה במדבר יהודה, והקים את אהלו במקום שנקרא אילון בצעננים. סמוך לקדש.

סיסרא יוצא למלחמה וניגף לפני ברק

 יב וַיַּגִּ֖דוּ לְסִֽיסְרָ֑א כִּ֥י עָלָ֛ה בָּרָ֥ק בֶּן־אֲבִינֹ֖עַם הַר־תָּבֽוֹר׃ יג וַיַּזְעֵ֨ק סִֽיסְרָ֜א אֶת־כָּל־רִכְבּ֗וֹ תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ רֶ֣כֶב בַּרְזֶ֔ל וְאֶת־כָּל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ מֵֽחֲרֹ֥שֶׁת הַגּוֹיִ֖ם אֶל־נַ֥חַל קִישֽׁוֹן׃ יד וַתֹּאמֶר֩ דְּבֹרָ֨ה אֶל־בָּרָ֜ק ק֗וּם כִּ֣י זֶ֤ה הַיּוֹם֙ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְהוָ֤ה אֶת־סִֽיסְרָא֙ בְּיָדֶ֔ךָ הֲלֹ֥א יְהוָ֖ה יָצָ֣א לְפָנֶ֑יךָ וַיֵּ֤רֶד בָּרָק֙ מֵהַ֣ר תָּב֔וֹר וַֽעֲשֶׂ֧רֶת אֲלָפִ֛ים אִ֖ישׁ אַֽחֲרָֽיו׃ טו וַיָּ֣הָם יְ֠הוָה אֶת־סִֽיסְרָ֨א וְאֶת־כָּל־הָרֶ֧כֶב וְאֶת־כָּל־הַֽמַּחֲנֶ֛ה לְפִי־חֶ֖רֶב לִפְנֵ֣י בָרָ֑ק וַיֵּ֧רֶד סִֽיסְרָ֛א מֵעַ֥ל הַמֶּרְכָּבָ֖ה וַיָּ֥נָס בְּרַגְלָֽיו׃ טז וּבָרָ֗ק רָדַ֞ף אַֽחֲרֵ֤י הָרֶ֨כֶב֙ וְאַֽחֲרֵ֣י הַֽמַּחֲנֶ֔ה עַ֖ד חֲרֹ֣שֶׁת הַגּוֹיִ֑ם וַיִּפֹּ֞ל כָּל־מַֽחֲנֵ֤ה סִֽיסְרָא֙ לְפִי־חֶ֔רֶב לֹ֥א נִשְׁאַ֖ר עַד־אֶחָֽד׃

 (יג)  אֶל נַחַל קִישׁוֹן הזורם למרגלות התבור.  (טו)   וַיָּהָם ... לְפִי חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק כלומר: כולם נפלו בחרב לפני ברק ואנשיו. יוסף בן מתתיהו כותב שגשם שוטף הפך את רכבו של סיסרא לבלתי יעיל, כי הרכב התחפר בבוץ או נסחף בנחל. כך עולה גם מהשירה. כך עולה גם מהעובדה שסיסרא העדיף לרדת מהמרכבה ולברוח רגלית. הרכב נעשה בלתי יעיל והכנענים איבדו את היתרון הצבאי שלהם. כעת היתה זו מלחמה של רגלים נגד רגלים. הכנענים נמלטו וברק ואנשיו רדפו אחריהם והיכו אותם בחרב.

סיסרא בורח אל יעל והיא הורגת אותו

 יז וְסִֽיסְרָא֙ נָ֣ס בְּרַגְלָ֔יו אֶל־אֹ֣הֶל יָעֵ֔ל אֵ֖שֶׁת חֶ֣בֶר הַקֵּינִ֑י כִּ֣י שָׁל֗וֹם בֵּ֚ין יָבִ֣ין מֶֽלֶךְ־חָצ֔וֹר וּבֵ֕ין בֵּ֖ית חֶ֥בֶר הַקֵּינִֽי׃ יח וַתֵּצֵ֣א יָעֵל֮ לִקְרַ֣את סִֽיסְרָא֒ וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו סוּרָ֧ה אֲדֹנִ֛י סוּרָ֥ה אֵלַ֖י אַל־תִּירָ֑א וַיָּ֤סַר אֵלֶ֨יהָ֙ הָאֹ֔הֱלָה וַתְּכַסֵּ֖הוּ בַּשְּׂמִיכָֽה׃ יט וַיֹּ֧אמֶר אֵלֶ֛יהָ הַשְׁקִֽינִי־נָ֥א מְעַט־מַ֖יִם כִּ֣י צָמֵ֑אתִי וַתִּפְתַּ֞ח אֶת־נֹ֧אוד הֶֽחָלָ֛ב וַתַּשְׁקֵ֖הוּ וַתְּכַסֵּֽהוּ׃ כ וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֔יהָ עֲמֹ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְהָיָה֩ אִם־אִ֨ישׁ יָבֹ֜א וּשְׁאֵלֵ֗ךְ וְאָמַ֛ר הֲיֵֽשׁ־פֹּ֥ה אִ֖ישׁ וְאָמַ֥רְתְּ אָֽיִן׃ כא וַתִּקַּ֣ח יָעֵ֣ל אֵֽשֶׁת־חֶ֠בֶר אֶת־יְתַ֨ד הָאֹ֜הֶל וַתָּ֧שֶׂם אֶת־הַמַּקֶּ֣בֶת בְּיָדָ֗הּ וַתָּב֤וֹא אֵלָיו֙ בַּלָּ֔אט וַתִּתְקַ֤ע אֶת־הַיָּתֵד֙ בְּרַקָּת֔וֹ וַתִּצְנַ֖ח בָּאָ֑רֶץ וְהֽוּא־נִרְדָּ֥ם וַיָּ֖עַף וַיָּמֹֽת׃ כב וְהִנֵּ֣ה בָרָק֮ רֹדֵ֣ף אֶת־סִֽיסְרָא֒ וַתֵּצֵ֤א יָעֵל֙ לִקְרָאת֔וֹ וַתֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֵ֣ךְ וְאַרְאֶ֔ךָּ אֶת־הָאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־אַתָּ֣ה מְבַקֵּ֑שׁ וַיָּבֹ֣א אֵלֶ֔יהָ וְהִנֵּ֤ה סִֽיסְרָא֙ נֹפֵ֣ל מֵ֔ת וְהַיָּתֵ֖ד בְּרַקָּתֽוֹ׃

 (יז)  כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי סיסרא חשב שימצא מקלט אצל חבר הקיני, כי חבר הקיני היה בעל בריתו של יבין.  (יט)  וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב כי החלב גורם לאדם להרדם (רש"י, רד"ק, מצודות).  (כ)  עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל כמו לעמוד פתח האהל.  (כא)  הַמַּקֶּבֶת מין פטיש שבאמצועותו תוקים יתדות בארץ. יעל החזיקה את היתד ביד אחת ואת המקבת ביד השניה, ותקעה את היתד ברקתו של סיסרא. בְּרַקָּתוֹ צד מצחו. וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ היתד עברה דרך ראשו ונתקעה בארץ. ראש סיסרא חובר בעזרת היתד לארץ.

תבוסת הכנענים

[כאן מתחיל מנהג תימן] כג וַיַּכְנַ֤ע אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא אֵ֖ת יָבִ֣ין מֶֽלֶךְ־כְּנָ֑עַן לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כד וַתֵּ֜לֶךְ יַ֤ד בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ הָל֣וֹךְ וְקָשָׁ֔ה עַ֖ל יָבִ֣ין מֶֽלֶךְ־כְּנָ֑עַן עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר הִכְרִ֔יתוּ אֵ֖ת יָבִ֥ין מֶֽלֶךְ־כְּנָֽעַן׃ {ש}

 (כג)  וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא החל מהיום ההוא התחילה תבוסת יבין בפני ישראל.  (כד)  וַתֵּלֶךְ יַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָלוֹךְ וְקָשָׁה מיום ליום שליטתם של ישראל בכנעני הלכה וגברה.

פתיחה לשירה

[כאן מתחיל מנהג ספרד] א וַתָּ֣שַׁר דְּבוֹרָ֔ה וּבָרָ֖ק בֶּן־אֲבִינֹ֑עַם {ס} בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא {ר}

לֵאמֹֽר׃ {ס} ב בִּפְרֹ֤עַ פְּרָעוֹת֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל {ס} בְּהִתְנַדֵּ֖ב {ר}

עָ֑ם בָּֽרְכ֖וּ יְהוָֽה׃ {ס} ג שִׁמְע֣וּ מְלָכִ֔ים הַֽאֲזִ֖ינוּ {ר}

רֹֽזְנִ֑ים {ס} אָֽנֹכִ֗י לַֽיהוָה֙ אָֽנֹכִ֣י אָשִׁ֔ירָה {ס} אֲזַמֵּ֕ר {ר}

לַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ {ס}

 (ב)  בְּהִתְנַדֵּב  עָם בשעה שהעם מתנדב לצאת למלחמה. (רד"ק).

הבריאה כולה יראה מפני ה' היוצא למלחמה

 ד יְהוָ֗ה בְּצֵֽאתְךָ֤ {ר}

מִשֵּׂעִיר֙ {ס} בְּצַעְדְּךָ֙ מִשְּׂדֵ֣ה אֱד֔וֹם {ס} אֶ֣רֶץ {ר}

רָעָ֔שָׁה גַּם־שָׁמַ֖יִם נָטָ֑פוּ {ס} גַּם־עָבִ֖ים נָ֥טְפוּ {ר}

מָֽיִם׃ {ס} ה הָרִ֥ים נָֽזְל֖וּ מִפְּנֵ֣י יְהוָ֑ה {ס} זֶ֣ה {ר}

סִינַ֔י מִפְּנֵ֕י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ {ס}

   (ד)  יְהוָה בְּצֵאתְךָ  מִשֵּׂעִיר  בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם בצאתך למלחמה. הם מזכירים את צאת ה' משעיר, כדי להזכיר את הפסוק האמור בפרשת וזאת הברכה. זהו תיאור שירי לכך שה' יוצא ממקומו למלחמה.   (ד-ה)  אֶרֶץ  רָעָשָׁה... הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי יְהוָה ביטוי שירי לכך שהבריאה כולה יראה ונמסה מפני ה'. יתכן שהוא רומז גם לגשם שירד שלא בעונתו כדי לסייע לישראל במלחמה.  זֶה  סִינַי אפילו הר סיני ירא מפני ה'.

הרקע למלחמה

ו בִּימֵ֞י שַׁמְגַּ֤ר בֶּן־ {ר}

עֲנָת֙ {ס} בִּימֵ֣י יָעֵ֔ל חָֽדְל֖וּ אֳרָח֑וֹת {ס} וְהֹֽלְכֵ֣י {ר}

נְתִיב֔וֹת יֵֽלְכ֕וּ אֳרָח֖וֹת עֲקַלְקַלּֽוֹת׃ {ס} ז חָֽדְל֧וּ פְרָז֛וֹן בְּיִשְׂרָאֵ֖ל {ר}

חָדֵ֑לּוּ {ס} עַ֤ד שַׁקַּ֨מְתִּי֙ דְּבוֹרָ֔ה שַׁקַּ֥מְתִּי אֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ {ס} ח יִבְחַר֙ {ר}

אֱלֹהִ֣ים חֲדָשִׁ֔ים אָ֖ז לָחֶ֣ם שְׁעָרִ֑ים {ס} מָגֵ֤ן אִם־יֵֽרָאֶה֙ {ר}

וָרֹ֔מַח {ס} בְּאַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ {ס} ט לִבִּי֙ {ר}

לְחֽוֹקְקֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל {ס} הַמִּֽתְנַדְּבִ֖ים בָּעָ֑ם בָּֽרְכ֖וּ {ר}

יְהוָֽה׃ {ס}

  (ו)  בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן   עֲנָת שמו של שופט שחי בראשית זמן השופטים (שופטים ג לא), הוא השופט שנזכר בספר שופטים לפני דבורה. ומסתבר שהוא חי בימיהם, וגם אם המלחמה עצמה היתה כבר אחרי ימיו, השתלטות הכנענים על הארץ היתה בימיו. מסתבר שבזמנו הוא נחשב כשופט יותר גדול ומפורסם מדבורה, הוא נחשב לשופט הדור, וכאשר רצו לתאר את התקופה קראו לה על שמו. (אפשר שכונת דבורה היא שבימי שמגר בן ענת השתלטו הכנענים על הארץ וחדלו ארחות, ובימי דבורה היא תקנה זאת. אבל לא נראה כך, נראה כפירוש הראשון, משום שהיא כוללת יחד עם שמגר את יעל. לכן נראה שהיא מתכונת לומר שהמלחמה היתה בימי שמגר, כי הוא שופט הדור).  חָדְלוּ אֳרָחוֹת  וְהֹלְכֵי  נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת עוברי הדרך יראו וחדלו ללכת בדרך, מפחד הכנענים, והתחילו ללכת בדרכים עקלקלות. אנשים שרגילים ללכת בנתיבות, כלומר בדרך הראשית, עברו ללכת בדרכים צדדיות ורחוקות.   (ז)  חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל  חָדֵלּוּ ישראל ישבו רק בערים מוקפות חומה, ולא העזו לשבת בערי פרזות.  עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל׃   (ח)  יִבְחַר  אֱלֹהִים חֲדָשִׁים אָז לָחֶם שְׁעָרִים כאשר ישראל בוחר לו אלהים חדשים, הוא נענש ויוצא להלחם בשערים.  מָגֵן אִם יֵרָאֶה  וָרֹמַח  בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל ישראל לא היו מאורגנים למלחמה, ולא היו להם כלי מלחמה.  (ט)  לִבִּי  לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל  הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם גדולי ישראל, שופטיו ומחוקקיו, שיצאו למלחמה. בָּרְכוּ  יְהוָה חוזר על הפתיחת לשירה, המתנדבים בעם ברכו ה'.   

קריאה לכל ישראל לשיר ולהלל את ה'

 י רֹֽכְבֵי֩ אֲתֹנ֨וֹת צְחֹר֜וֹת {ס} יֹֽשְׁבֵ֧י {ר}

עַל־מִדִּ֛ין וְהֹֽלְכֵ֥י עַל־דֶּ֖רֶךְ שִֽׂיחוּ׃ {ס} יא מִקּ֣וֹל מְחַֽצְצִ֗ים בֵּ֚ין {ר}

מַשְׁאַבִּ֔ים {ס} שָׁ֤ם יְתַנּוּ֙ צִדְק֣וֹת יְהוָ֔ה {ס} צִדְקֹ֥ת {ר}

פִּרְזוֹנ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל {ס} אָ֛ז יָֽרְד֥וּ לַשְּׁעָרִ֖ים עַם־ {ר}

יְהוָֽה׃ {ס} יב עוּרִ֤י עוּרִי֙ דְּבוֹרָ֔ה {ס} ע֥וּרִי {ר}

ע֖וּרִי דַּבְּרִי־שִׁ֑יר {ס} ק֥וּם בָּרָ֛ק וּֽשְׁבֵ֥ה שֶׁבְיְךָ֖ בֶּן־ {ר}

אֲבִינֹֽעַם׃ {ס}

(י)  רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת  יֹשְׁבֵי  עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ כל הולכי הדרכים איש איש לפי מדרגתו. הן המכובדים שרוכבים על אתונות לבנות, הן הפחותים מהם שיושבים על מדין, והן אלה שהולכים בדרך, כל אלה שִׂיחוּ ושירו לה' על ישועתו.  (יא)  מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין  מַשְׁאַבִּים קולות אנשי המלחמה, בין בארות המים.  שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת יְהוָה  צִדְקֹת  פִּרְזוֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל יספרו על הצדקה שעשה ה' עם ישראל, שנתן להם בטחון לשבת פרזים.  אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים למלחמה.

שבח לגבורים, בני השבטים השונים, שיצאו למלחמה

 יג אָ֚ז יְרַ֣ד שָׂרִ֔יד לְאַדִּירִ֖ים עָ֑ם {ס} יְהוָ֕ה {ר}

יְרַד־לִ֖י בַּגִּבּוֹרִֽים׃ {ס} יד מִנִּ֣י אֶפְרַ֗יִם שָׁרְשָׁם֙ {ר}

בַּֽעֲמָלֵ֔ק {ס} אַֽחֲרֶ֥יךָ בִנְיָמִ֖ין בַּֽעֲמָמֶ֑יךָ {ס} מִנִּ֣י {ר}

מָכִ֗יר יָֽרְדוּ֙ מְחֹ֣קְקִ֔ים {ס} וּמִ֨זְּבוּלֻ֔ן מֹֽשְׁכִ֖ים בְּשֵׁ֥בֶט {ר}

סֹפֵֽר׃ {ס} טו וְשָׂרַ֤י בְּיִשָּׂשכָר֙ עִם־דְּבֹרָ֔ה {ס} וְיִשָּׂשכָר֙ {ר}

כֵּ֣ן בָּרָ֔ק בָּעֵ֖מֶק שֻׁלַּ֣ח בְּרַגְלָ֑יו {ס} בִּפְלַגּ֣וֹת רְאוּבֵ֔ן גְּדֹלִ֖ים חִקְקֵי־ {ר}

לֵֽב׃ {ס} טז לָ֣מָּה יָשַׁ֗בְתָּ בֵּ֚ין הַֽמִּשְׁפְּתַ֔יִם {ס} לִשְׁמֹ֖עַ {ר}

שְׁרִק֣וֹת עֲדָרִ֑ים {ס} לִפְלַגּ֣וֹת רְאוּבֵ֔ן גְּדוֹלִ֖ים חִקְרֵי־ {ר}

לֵֽב׃ {ס} יז גִּלְעָ֗ד בְּעֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ שָׁכֵ֔ן {ס} וְדָ֕ן {ר}

לָ֥מָּה יָג֖וּר אֳנִיּ֑וֹת {ס} אָשֵׁ֗ר יָשַׁב֙ לְח֣וֹף {ר}

יַמִּ֔ים {ס} וְעַ֥ל מִפְרָצָ֖יו יִשְׁכּֽוֹן׃ {ס} יח זְבֻל֗וּן {ר}

עַ֣ם חֵרֵ֥ף נַפְשׁ֛וֹ לָמ֖וּת {ס} וְנַפְתָּלִ֑י עַ֖ל מְרוֹמֵ֥י {ר}

שָׂדֶֽה׃ {ס}

 (יג)  אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם ביטוי שירי שחוזר שוב ושוב בצורות שונות על אותן אותיות ומשתמש בכפל לשון. שריד הוא שם מקום שהוזכר בנחלת זבולן, וכנראה בסביבתו התנהלה המלחמה. וה' רדה בכנעני ובגבוריו ואדיריו עד שלא הותיר לו שריד. או: ה' ירד למלחמה יחד עם ישראל. (כלומר: השאלה היא האם האדירים והגבורים הם ישראל או הכנענים. המלה אדירים באה להזכיר את שירת הים, שגם בה יש שני פירושים בשאלה מי הם האדירים). ונראה לפרש כאפשרות השניה, ולומר שהפסוק הזה הוא פתיחה לפירוט בפסוקים הבאים, המפרט את הגבורים מהשבטים השונים שנחלצו ובאו למלחמה.   (יד)  מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם  בַּעֲמָלֵק בני אפרים ידועים כלוחמים עוד ממלחמת עמלק, שהיא המלחמה הראשונה שנלחמו ישראל, בהנהגת יהושע שהיה מבני אפרים. (רש"י, רד"ק).  אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ נצא למלחמה אחרי בנימין, ללחום באויביו.  מִנִּי  מָכִיר מכיר היא משפחה מבני מנשה בן יוסף, שישבה בעבר הירדן המזרחי.  יָרְדוּ מְחֹקְקִים  וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט  סֹפֵר המחוקקים והסופרים של משפחות מכיר וזבולן, ירדו למלחמה. וכבר לעיל פס' ט הללה דבורה את הלוחמים המחוקקים.  (טו)  וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה שרי ישראל יושבים עם בני יששכר עם דבורה, שיצאה אף היא למלחמה לפי בקשת ברק.  וְיִשָּׂשכָר  כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו יצא להלחם בעמק.  בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי   לֵב בא להזכיר את הפסוק "לבי לחוקקי ישראל". מחוקקיו הגדולים של ראובן יצאו למלחמה.   (טז)  לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם  לִשְׁמֹעַ  שְׁרִקוֹת עֲדָרִים הישיבה בין המשפתים מקורה בברכות יעקב ליששכר. דבורה משתמשת גם כאן וגם בפסוקים הבאים בבטויים שונים שמקורם בברכות יעקב, אבל היא לוקחת אותם מהשבט שקבל אותם מיעקב ונותנת לשבט אחר שיצא למלחמה. המסר הכללי הוא שבני השפחות הפחות מיוחסים, מקבלים כעת את הברכות שברך יעקב את בני לאה. כי בני השפחות הם אלה שיצאו למלחמה.  (יז)   וְדָן  לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת  אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף  יַמִּים  וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן דן ואשר מקבלים כאן את הברכה שברך יעקב את זבולן, שישב לחוף ימים. ברכה שלא התקיימה לבסוף, כי בני אשר הם אלה שירשו את החוף, שבו ישבו הכנענים בעלי רכב הברזל.  (יח)  זְבֻלוּן  עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת  וְנַפְתָּלִי זבולן ונפתלי, לוחמיו של ברק, חרפו את נפשם למות, ויצאו למלחמה עם סיסרא. עַל מְרוֹמֵי  שָׂדֶה שם התנהלה המלחמה.  

תבוסתו של סיסרא

 יט בָּ֤אוּ מְלָכִים֙ נִלְחָ֔מוּ {ס} אָ֤ז {ר}

נִלְחֲמוּ֙ מַלְכֵ֣י כְנַ֔עַן {ס} בְּתַעְנַ֖ךְ עַל־מֵ֣י {ר}

מְגִדּ֑וֹ {ס} בֶּ֥צַע כֶּ֖סֶף לֹ֥א לָקָֽחוּ׃ {ס} כ מִן־ {ר}

שָׁמַ֖יִם נִלְחָ֑מוּ {ס} הַכּֽוֹכָבִים֙ מִמְּסִלּוֹתָ֔ם נִלְחֲמ֖וּ עִם־ {ר}

סִֽיסְרָֽא׃ {ס} כא נַ֤חַל קִישׁוֹן֙ גְּרָפָ֔ם {ס} נַ֥חַל {ר}

קְדוּמִ֖ים נַ֣חַל קִישׁ֑וֹן {ס} תִּדְרְכִ֥י נַפְשִׁ֖י {ר}

עֹֽז׃ {ס} כב אָ֥ז הָֽלְמ֖וּ עִקְּבֵי־ס֑וּס {ס} מִֽדַּהֲר֖וֹת {ר}

דַּֽהֲר֥וֹת אַבִּירָֽיו׃ {ס}

(יט)   בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ לא היה להם רווח מהמלחמה, הם יצאו ממנה ללא רווח.  (כ)  מִן   שָׁמַיִם נִלְחָמוּ  הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם   סִיסְרָא ביטוי שירי לכך שאפילו הכוכבים נלחמים בסיסרא, כלומר: הבריאה כולה התגייסה לסייע לישראל.   (כא)  נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם סיסרא, צבאו ומרכבותיו נסחפו בנחל.  נַחַל  קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן המשוררים משבחים את הנחל.  תִּדְרְכִי נַפְשִׁי  עֹז  ביטוי שירי האומר: היי נפשי מלאת עז כמו נחל קישון.   (כב)  אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס  מִדַּהֲרוֹת  דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו גם הפסוק הזה בא להזכיר את ברכת יעקב לבניו. יעקב אומר: "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר". גם צבאו של סיסרא יצא בקול עקבי סוס ההולמים, ונפל בקרב עם סוסיו. כנגד סוסיו ההולמים, יעל (להלן פס' כו, הולמת את סיסרא.

קללה למי שלא יצא למלחמה

כג א֣וֹרוּ מֵר֗וֹז אָמַר֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה אֹ֥רוּ אָר֖וֹר {ר}

יֹֽשְׁבֶ֑יהָ {ס} כִּ֤י לֹֽא־בָ֨אוּ֙ לְעֶזְרַ֣ת יְהוָ֔ה {ס} לְעֶזְרַ֥ת {ר}

יְהוָ֖ה בַּגִּבּוֹרִֽים׃ {ס}

(כג)  אוֹרוּ קללו את מֵרוֹז שם עיר, שיושביה לא יצאו למלחמה למרות שברק קרא להם לצאת.

ברכה ליעל ותיאור נצחונה על סיסרא

כד תְּבֹרַךְ֙ מִנָּשִׁ֔ים יָעֵ֕ל אֵ֖שֶׁת חֶ֣בֶר {ר}

הַקֵּינִ֑י {ס} מִנָּשִׁ֥ים בָּאֹ֖הֶל תְּבֹרָֽךְ׃ {ס} כה מַ֥יִם {ר}

שָׁאַ֖ל חָלָ֣ב נָתָ֑נָה {ס} בְּסֵ֥פֶל אַדִּירִ֖ים הִקְרִ֥יבָה {ר}

חֶמְאָֽה׃ {ס} כו יָדָהּ֙ לַיָּתֵ֣ד תִּשְׁלַ֔חְנָה {ס} וִֽימִינָ֖הּ {ר}

לְהַלְמ֣וּת עֲמֵלִ֑ים {ס} וְהָֽלְמָ֤ה סִֽיסְרָא֙ מָֽחֲקָ֣ה {ר}

רֹאשׁ֔וֹ {ס} וּמָֽחֲצָ֥ה וְחָֽלְפָ֖ה רַקָּתֽוֹ׃ {ס} כז בֵּ֣ין {ר}

רַגְלֶ֔יהָ כָּרַ֥ע נָפַ֖ל שָׁכָ֑ב {ס} בֵּ֤ין רַגְלֶ֨יהָ֙ כָּרַ֣ע {ר}

נָפָ֔ל {ס} בַּֽאֲשֶׁ֣ר כָּרַ֔ע שָׁ֖ם נָפַ֥ל שָׁדֽוּד׃ {ס}

  (כד)  להבדיל מאנשי מרוז, שהם מישראל ובכל זאת לא יאו למלחמה, תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר  הַקֵּינִי שהיא קינית ובכל זאת לחמה לצד ישראל. (כה)  מַיִם  שָׁאַל חָלָב נָתָנָה כאמור לעיל ד יט. (כו)  יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה  וִימִינָהּ  לְהַלְמוּת עֲמֵלִים יעל החזיקה ביד אחת את היתד וביד השניה את המקבת, שנקראת כאן הלמות עמלים, כדי להציג אותה מול הלמות עקבי הסוסים של סיסרא. המקבת של יעל גברה על סוסי סיסרא.   וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ חלפה ועברה דרך רקתו לארץ.  (כז)  בֵּין  רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב וכו' לפי הפשט הוא מתאר את תבוסתו של הלוחם שמוצא את עצמו מוטל שוכב מת בין רגליה של אשה העומדת מעליו. שהרי התוקע יתד בארץ מניח אותה לרגליו על הארץ ומכה עליה. כך גם סיסרא הושפל וכרע ושכב תחת רגלי יעל. זה הפשט, אבל על דרך הדרש דרשו חכמים בכמה מקומות שסיסרא בא על יעל. והיא עשתה זאת כדי שיתעייף ויישן. כאמור, כל זה על דרך הדרש. על דרך הפשט סיסרא לא בא על יעל.

תיאור אם סיסרא ודבריה על בנה

 כח בְּעַד֩ {ר}

הַֽחַלּ֨וֹן נִשְׁקְפָ֧ה וַתְּיַבֵּ֛ב אֵ֥ם סִֽיסְרָ֖א בְּעַ֣ד הָֽאֶשְׁנָ֑ב {ס} מַדּ֗וּעַ בֹּשֵׁ֤שׁ רִכְבּוֹ֙ {ר}

לָב֔וֹא {ס} מַדּ֣וּעַ אֶֽחֱר֔וּ פַּֽעֲמֵ֖י מַרְכְּבוֹתָֽיו׃ {ס} כט חַכְמ֥וֹת {ר}

שָֽׂרוֹתֶ֖יהָ תַּֽעֲנֶ֑ינָּה {ס} אַף־הִ֕יא תָּשִׁ֥יב אֲמָרֶ֖יהָ {ר}

לָֽהּ׃ {ס} ל הֲלֹ֨א יִמְצְא֜וּ יְחַלְּק֣וּ שָׁלָ֗ל {ס} רַ֤חַם {ר}

רַֽחֲמָתַ֨יִם֙ לְרֹ֣אשׁ גֶּ֔בֶר {ס} שְׁלַ֤ל צְבָעִים֙ {ר}

לְסִ֣יסְרָ֔א {ס} שְׁלַ֥ל צְבָעִ֖ים רִקְמָ֑ה {ס} צֶ֥בַע {ר}

רִקְמָתַ֖יִם לְצַוְּארֵ֥י שָׁלָֽל׃ {ס}

   (כח-ל)  בְּעַד  הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב וכו' לאורך כל הפרקים האלה מוצגת התקופה כתקופה הנשלטת ע"י נשים. אבל כדי ללעוג לסיסרא, לא הוזכרו נשיו, אלא אמו, הדואגת לבנה וממתינה לו בחלון, כאם הממתינה לבנה הקטן ותוהה מדוע הוא בושש לבוא. ברק ודבורה לועגים לה ולשרותיה, הבטוחות שסיסרא הבן הוא תמיד הבן הכי טוב והכי מוצלח, ואם הוא מאחר אין זאת אלא שהוא מנצח במלחמה ומחלק שלל.    (ל)  רַחַם  רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר כל גבר כנעני לוקח לו לשלל אשה או שתים מישראל.  שְׁלַל ... לְצַוְּארֵי שָׁלָל הם לוקחים שלל בגדי רקמה, או נשים הלבושות בבגדי רקמה, כל אלה הם שלל סיסרא.

סיכום

 לא כֵּ֠ן יֹֽאבְד֤וּ כָל־אֽוֹיְבֶ֨יךָ֙ יְהוָ֔ה {ר}

וְאֹ֣הֲבָ֔יו כְּצֵ֥את הַשֶּׁ֖מֶשׁ בִּגְבֻרָת֑וֹ {ס} וַתִּשְׁקֹ֥ט הָאָ֖רֶץ אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה׃ {ר}{ש}

 (לא)  כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְהוָה  וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ  אויביך יאבדו כסיסרא, ואוהביך יתגברו כמו השמש הזורחת. וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה המלים האלה אינן חלק מהשירה. השירה מסתיימת במלה "בגבורתו". ספר שופטים מספר לנו בסיומה של כל מלחמה כמה זמן שקטה הארץ אחרי אותה מלחמה. גם כאן מספר לנו הספר שאחרי המלחמה הזאת שקטה הארץ ארבעים שנה.

הפטרת יתרו

בתחלת ספר ישעיהו, נאמר שישעיהו נבא בימי המלכים עזיהו, יותם, אחז וחזקיהו.

הנבואה האמורה כאן, אינה הנבואה הראשונה בספר. אבל לדעת רוב המפרשים זוהי הנבואה שבה נתמנה ישעיהו לנביא. כלומר: מבחינה כרונולוגית היא נבואתו הראשונה.

זמנה של הנבואה הוא שנת מות המלך עזיהו. מסופר על עזיהו (דבהי"ב כו) שלמרות שאינו  כהן, הוא נכנס אל היכל ה' להקטיר קטרת. כתוצאה מכך הצרעת זרחה במצחו, והוא חדל מלשמש כמלך בפעל. לדעת מפרשים רבים, (יונתן, רש"יף מצודות ועוד) זהו מות המלך עזיהו האמור כאן. כלומר: אע"פ שלא באמת מת, כיון שישב עד יום מותו במקום סגור ולא שמש עוד בתפקיד כלשהו, הרי זה כאילו מת. ישעיהו רומז כאן לאותו ארוע שבו נכנס עזיהו אל המקדש. הנבואה  הזאת מתרחשת בתוך ההיכל, ומוזכר בה המזבח.

הנבואה הזאת נקראת בשבת זו, כי ישעיהו רואה בה התגלות של ה', והוא מתקדש להיות נביא. בפרשתנו ישראל ראו התגלות של ה' וקודשו להיות עמו.

מראה כבוד ה'

א בִּשְׁנַת־מוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ עֻזִּיָּ֔הוּ וָֽאֶרְאֶ֧ה אֶת־אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א וְשׁוּלָ֖יו מְלֵאִ֥ים אֶת־הַֽהֵיכָֽל׃ ב שְׂרָפִ֨ים עֹֽמְדִ֤ים ׀ מִמַּ֨עַל֙ ל֔וֹ שֵׁ֧שׁ כְּנָפַ֛יִם שֵׁ֥שׁ כְּנָפַ֖יִם לְאֶחָ֑ד בִּשְׁתַּ֣יִם ׀ יְכַסֶּ֣ה פָנָ֗יו וּבִשְׁתַּ֛יִם יְכַסֶּ֥ה רַגְלָ֖יו וּבִשְׁתַּ֥יִם יְעוֹפֵֽף׃ ג וְקָרָ֨א זֶ֤ה אֶל־זֶה֙ וְאָמַ֔ר קָד֧וֹשׁ ׀ קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כָל־הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ׃ ד וַיָּנֻ֨עוּ֙ אַמּ֣וֹת הַסִּפִּ֔ים מִקּ֖וֹל הַקּוֹרֵ֑א וְהַבַּ֖יִת יִמָּלֵ֥א עָשָֽׁן׃

רָם וְנִשָּׂא לפי חלוקת הטעמים, רם ונשא הוא תיאורו של ה', ולא תיאורו של הכסא. וְשׁוּלָיו שולי הכסא. ה' יושב בשמים אך שולי כסאו ממלאים את היכלו. (רש"י, רד"ק), גם זה מזכיר את פרשת השבוע, שבה יורד ה' אל ראש ההר. מִמַּעַל לוֹ יש מפרשים בשמים (מצודות). ויותר נראה לפרש שהוא רומז לכרובים שהיו במקדש. ולפי זה כל המחזה הוא במקדש, ולא רק שולי הכסא. בִּשְׁתַּיִם  יְכַסֶּה וכו' כלומר: לשם כך יש לו שש. וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מזוזות דלתות ההיכל רעדו מִקּוֹל הַקּוֹרֵא מקולם של השרפים הקוראים זה אל זה וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן המקדש התמלא עשן. מכאן רמז לארוע שבו עמד עזיהו במקדש ובידו מחתה עם קטרת, המעלה עשן. כמו כן, יש כאן תיאור להתגלות כבוד ה'. גם בהר סיני (בפרשתנו) התגלה ה' מתוך עשן, וגם במקדש.

האם ישעיהו ראוי לראות את המראה

 ה וָֽאֹמַ֞ר אֽוֹי־לִ֣י כִֽי־נִדְמֵ֗יתִי כִּ֣י אִ֤ישׁ טְמֵֽא־שְׂפָתַ֨יִם֙ אָנֹ֔כִי וּבְתוֹךְ֙ עַם־טְמֵ֣א שְׂפָתַ֔יִם אָֽנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֑ב כִּ֗י אֶת־הַמֶּ֛לֶךְ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת רָא֥וּ עֵינָֽי׃ ו וַיָּ֣עָף אֵלַ֗י אֶחָד֙ מִן־הַשְּׂרָפִ֔ים וּבְיָד֖וֹ רִצְפָּ֑ה בְּמֶ֨לְקַחַ֔יִם לָקַ֖ח מֵעַ֥ל הַמִּזְבֵּֽחַ׃ ז וַיַּגַּ֣ע עַל־פִּ֔י וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה נָגַ֥ע זֶ֖ה עַל־שְׂפָתֶ֑יךָ וְסָ֣ר עֲוֹנֶ֔ךָ וְחַטָּֽאתְךָ֖ תְּכֻפָּֽר׃

 וָאֹמַר אוֹי לִי וכו' אוי לי שראיתי את ה' ואינני ראוי לכך. בנגוד לעזיהו שלא הבין שאינו ראוי, ישעיהו פוחד מכבוד ה'. כִי נִדְמֵיתִי דִמיתי שראיתי את כבוד ה' (מלבי"ם) או שתקתי (מצודות). או כעת בודאי אֶכָּרת ואמות (ראב"ע) טְמֵא שְׂפָתַיִם חוטא. רִצְפָּה גחלת (רש"י, מצודות). בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ את הרצפה. הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וכו' הרצפה מן המזבח טהרה את שפתיך, שאמרת שהן טמאות. וכעת כבר אינך טמא שפתים ואתה רשאי להביט בכבוד ה'.

ישעיהו מתמנה לתפקיד נביא

ח וָֽאֶשְׁמַ֞ע אֶת־ק֤וֹל אֲדֹנָי֙ אֹמֵ֔ר אֶת־מִ֥י אֶשְׁלַ֖ח וּמִ֣י יֵֽלֶךְ־לָ֑נוּ וָֽאֹמַ֖ר הִנְנִ֥י שְׁלָחֵֽנִי׃ ט וַיֹּ֕אמֶר לֵ֥ךְ וְאָֽמַרְתָּ֖ לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה שִׁמְע֤וּ שָׁמ֨וֹעַ֙ וְאַל־תָּבִ֔ינוּ וּרְא֥וּ רָא֖וֹ וְאַל־תֵּדָֽעוּ׃ י הַשְׁמֵן֙ לֵב־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאָזְנָ֥יו הַכְבֵּ֖ד וְעֵינָ֣יו הָשַׁ֑ע פֶּן־יִרְאֶ֨ה בְעֵינָ֜יו וּבְאָזְנָ֣יו יִשְׁמָ֗ע וּלְבָב֥וֹ יָבִ֛ין וָשָׁ֖ב וְרָ֥פָא לֽוֹ׃ יא וָֽאֹמַ֕ר עַד־מָתַ֖י אֲדֹנָ֑י וַיֹּ֡אמֶר עַ֣ד אֲשֶׁר֩ אִם־שָׁא֨וּ עָרִ֜ים מֵאֵ֣ין יוֹשֵׁ֗ב וּבָתִּים֙ מֵאֵ֣ין אָדָ֔ם וְהָֽאֲדָמָ֖ה תִּשָּׁאֶ֥ה שְׁמָמָֽה׃ יב וְרִחַ֥ק יְהוָ֖ה אֶת־הָֽאָדָ֑ם וְרַבָּ֥ה הָֽעֲזוּבָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃ יג וְע֥וֹד בָּהּ֙ עֲשִׂ֣רִיָּ֔ה וְשָׁ֖בָה וְהָֽיְתָ֣ה לְבָעֵ֑ר כָּֽאֵלָ֣ה וְכָֽאַלּ֗וֹן אֲשֶׁ֤ר בְּשַׁלֶּ֨כֶת֙ מַצֶּ֣בֶת בָּ֔ם זֶ֥רַע קֹ֖דֶשׁ מַצַּבְתָּֽהּ׃ {פ} [כאן מסתיים מנהג ספרד]

שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ ... וְעֵינָיו הָשַׁע יש מפרשים: הלא אני אומר לכם שמעו, מדוע אינכם שומעים ומדוע לבכם כבד עד שאינכם רואים ואינכם חוזרים בתשובה (רש"י, מצודות, פירוש שני ברד"ק, רי"ק). ויש מפרשים שה' שולח את ישעיהו או את אחד השרפים להכביד את אזניהם של ישראל כדי שלא יחזרו בתשובה. (ראב"ע, פירוש ראשון ברד"ק). ואפשר ששני הפירושים נכונים, ה' שולח את ישעיהו לומר להם שלא יחזרו בתשובה, כדי שהם יבינו שאם לא יחזרו בתשובה יאבדו.  עַד מָתַי ישמין ליבם ותכד אזנם ולא יחזרו בתשובה. שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וכו' לא יחזרו בתשובה עד אשר תבא שואה על הערים ועל האדמה, והם יחרבו ויהיו שממה. וְרִחַק יְהוָה אֶת הָאָדָם מן הארץ. לא יהיה אדם בארץ. וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר אם ישארו מכל היושבים עשירית בלבד, ואפילו העשירית הזאת עוד תבוער. (ראב"ע, מצודות, מלבי"ם, רי"ק). ויש מפרשים: עוד עשרה מלכים ימלכו ביהודה ואח"כ יבוא החורבן (רש"י). כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת כמו האלה והאלון הידועים שהיו במקום שנקרא שלכת (ראב"ע). ויש מפרשים: כאלה והאלון המושלכים (רי"ק). ויש מפרשים בשלכת של ימי הסתו (רש"י, מצודות, וקשה כי האלון אינו נשיר). מַצֶּבֶת בָּם האלה והאלון האלה מחזיקים מעמד למרות כריתתם ושלכתם. כך זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ עם ישראל שורד.

ישעיהו מנבא לאחז שלא יירא מהמלכים העולים עליו

א וַיְהִ֡י בִּימֵ֣י אָ֠חָז בֶּן־יוֹתָ֨ם בֶּן־עֻזִּיָּ֜הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֗ה עָלָ֣ה רְצִ֣ין מֶֽלֶךְ־אֲ֠רָם וּפֶ֨קַח בֶּן־רְמַלְיָ֤הוּ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם לַמִּלְחָמָ֖ה עָלֶ֑יהָ וְלֹ֥א יָכֹ֖ל לְהִלָּחֵ֥ם עָלֶֽיהָ׃ ב וַיֻּגַּ֗ד לְבֵ֤ית דָּוִד֙ לֵאמֹ֔ר נָ֥חָה אֲרָ֖ם עַל־אֶפְרָ֑יִם וַיָּ֤נַע לְבָבוֹ֙ וּלְבַ֣ב עַמּ֔וֹ כְּנ֥וֹעַ עֲצֵי־יַ֖עַר מִפְּנֵי־רֽוּחַ׃ {ס} ג וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶֽל־יְשַֽׁעְיָהוּ֒ צֵא־נָא֙ לִקְרַ֣את אָחָ֔ז אַתָּ֕ה וּשְׁאָ֖ר יָשׁ֣וּב בְּנֶ֑ךָ אֶל־קְצֵ֗ה תְּעָלַת֙ הַבְּרֵכָ֣ה הָֽעֶלְיוֹנָ֔ה אֶל־מְסִלַּ֖ת שְׂדֵ֥ה כוֹבֵֽס׃ ד וְאָֽמַרְתָּ֣ אֵ֠לָיו הִשָּׁמֵ֨ר וְהַשְׁקֵ֜ט אַל־תִּירָ֗א וּלְבָֽבְךָ֙ אַל־יֵרַ֔ךְ מִשְּׁנֵ֨י זַנְב֧וֹת הָֽאוּדִ֛ים הָֽעֲשֵׁנִ֖ים הָאֵ֑לֶּה בָּֽחֳרִי־אַ֛ף רְצִ֥ין וַֽאֲרָ֖ם וּבֶן־רְמַלְיָֽהוּ׃ ה יַ֗עַן כִּֽי־יָעַ֥ץ עָלֶ֛יךָ אֲרָ֖ם רָעָ֑ה אֶפְרַ֥יִם וּבֶן־רְמַלְיָ֖הוּ לֵאמֹֽר׃ ו נַֽעֲלֶ֤ה בִֽיהוּדָה֙ וּנְקִיצֶ֔נָּה וְנַבְקִעֶ֖נָּה אֵלֵ֑ינוּ וְנַמְלִ֥יךְ מֶ֨לֶךְ֙ בְּתוֹכָ֔הּ אֵ֖ת בֶּן־טָֽבְאַֽל׃ {פ}

וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ רצין ופקח לא הצליחו לכבוש את ירושלים. הפסוק הזה הוא כותרת, המלמדת מראש שבסופה של המלחמה היא נכשלה. הפסוק הזה הוא תיאור זמן לזמנה של הנבואה, הנבואה נאמרה באותה מלחמה שבה עלו רצין ופקח להלחם על ירושלים ולא הצליחו לכבשה. הנבואה עצמה נאמרה עוד לפני שנודע שהם לא הצליחו לכבשה, בשעה שבירושלים עוד חששו מאד מפני רצין ופקח, כמבואר בפסוק הבא, בו מתאר ישעיהו את השתלשלות העניינים כסדרם: וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד למלך אחז. נָחָה אֲרָם עַל אֶפְרָיִם התחברו ארם ואפרים למלחמה נגד יהודה. וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ אחז ועמו פחדו מאד. וליבם נע ורעד כעץ ברוח. אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס מקום בירושלים שבו עמד אחז. מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה ארם וישראל אינם מסוכנים. הם רק זנבות של אודים עשנים. כלומר: הם היו פעם עצים גדולים שכשהם בוערים הם מסוכנים, אבל כעת הם כבר לא מסוכנים, הם בערו כמעט כליל. בקרוב שניהם יחרבו וייכבשו. (מהמשך הנבואה (שאין אנו קוראים) מתברר שישעיהו ככל הנראה רצה להניא את אחז מלכרות ברית עם אשור נגד רצין ופקח, ולומר לו שגם ללא עזרת אשור אין לו לחשוש מפני רצין ופקח. מספר מלכים אנו למדים שאחז לא שמע בקול ישעיהו אלא כרת ברית עם אשור. ומאוחר יותר אשור החריבו את ישראל ואת רוב יהודה). בָּחֳרִי אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן רְמַלְיָהוּ בחרי אפו של ה' יאבדו רצים ופקח בן רמליהו. וּנְקִיצֶנָּה יש מפרשים: נעוררה במלחמה (רש"י). ויש מפרשים נצור עליה עד שתקוץ במצור ותפתח לנו את השער (רד"ק, מצודות, ראב"ע). ויש מפרשים: נמנה בה קצין משלנו (רי"ק). ויש מפרשים מלשון קוץ. (מלבי"ם).  וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ נכבוש אותה. בֶּן טָבְאַל מאנשי יהודה שהיה נאמן לישראל וארם.

עתיד להוולד בן שישא במשרת מלכות דוד

ה כִּי־יֶ֣לֶד יֻלַּד־לָ֗נוּ בֵּ֚ן נִתַּן־לָ֔נוּ וַתְּהִ֥י הַמִּשְׂרָ֖ה עַל־שִׁכְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֨א שְׁמ֜וֹ פֶּ֠לֶא יוֹעֵץ֙ אֵ֣ל גִּבּ֔וֹר אֲבִי־עַ֖ד שַׂר־שָׁלֽוֹם׃ ו לם רבה (לְמַרְבֵּ֨ה) הַמִּשְׂרָ֜ה וּלְשָׁל֣וֹם אֵֽין־קֵ֗ץ עַל־כִּסֵּ֤א דָוִד֙ וְעַל־מַמְלַכְתּ֔וֹ לְהָכִ֤ין אֹתָהּ֙ וּֽלְסַעֲדָ֔הּ בְּמִשְׁפָּ֖ט וּבִצְדָקָ֑ה מֵֽעַתָּה֙ וְעַד־עוֹלָ֔ם קִנְאַ֛ת יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת תַּֽעֲשֶׂה־זֹּֽאת׃ {פ}

הנבואה לעיל עוד מאריכה לתאר שמזימתם של ישראל וארם לתקוף את יהודה לא תצלח, אבל אנו לא קוראים את המשך הנבואה. אולי משום שאמנם היא נבואת נחמה ליהודה, אך היא נבואת פורענות על ישראל.

כדי שלא לסיים ברע, אנו מוסיפים שני פסוקים מנבואה אחרת של ישעיהו. נבואה שעוסקת בחורבן וישועה מידי האויבים. כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ בֵּן נִתַּן לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ עומד להוולד בן לבית דוד, שישא במשרת המלוכה. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ וכו' ה' כביכול יקרא לו כך, כלומר יברך אותו שיהיו לו גבורה ושלום. ובשלום יהיה שרו של ה' לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה ... וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה ה' נותן לו את המשרה כדי שיהיה לו שלום אין קץ, כדי שהוא יוכל להמשיך את מלכות בית דוד.

הפטרת משפטים

הנבואה האמורה כאן, נאמרה בימי המלך צדקיהו, מלך יהודה האחרון, שמלך אחת עשרה שנה שבסופן כבשו הבבלים את ירושלים והחריבו אותה. הנבואה נאמרה לאחר שבימי המצור על ירושלים כרתו ראשי ירושלים ברית לשלח את העבדים העבריים לחפשי. הם כרתו עגל לשנים בבית המקדש, עברו בין בתריו, ונשבעו לשלח את העבדים. הם קיימו את התחייבותם, ואכן שלחו את עבדיהם לחפשי. ואולם, לאחר שהוסר המצור הבבלי מעל ירושלים חזרו אנשי ירושלים וכבשו את עבדיהם מחדש. ירמיהו מנבא שכמו שהם שלחו את העבדים וחזרו וכבשו אותם, כך הבבלים הבבלים שסרו מעל ירושלים ישובו ויצורו על ירושלים ויכבשוה.

ההפטרה נקראת בשבת זו, כי הפרשה עוסקת בשלוח עבדים עבריים בחנם אחר שש שנים. ההפטרה מזכירה את דברי פרשתנו.

אנשי ירושלים כרתו ברית לשלח את העבדים, שחררו אותם ואחר זמן חזרו וכבשו אותם

ח הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־הָיָ֥ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ מֵאֵ֣ת יְהוָ֑ה אַֽחֲרֵ֡י כְּרֹת֩ הַמֶּ֨לֶךְ צִדְקִיָּ֜הוּ בְּרִ֗ית אֶת־כָּל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר בִּירֽוּשָׁלִַ֔ם לִקְרֹ֥א לָהֶ֖ם דְּרֽוֹר׃ ט לְ֠שַׁלַּח אִ֣ישׁ אֶת־עַבְדּ֞וֹ וְאִ֧ישׁ אֶת־שִׁפְחָת֛וֹ הָֽעִבְרִ֥י וְהָֽעִבְרִיָּ֖ה חָפְשִׁ֑ים לְבִלְתִּ֧י עֲבָד־בָּ֛ם בִּֽיהוּדִ֥י אָחִ֖יהוּ אִֽישׁ׃ י וַיִּשְׁמְעוּ֩ כָל־הַשָּׂרִ֨ים וְכָל־הָעָ֜ם אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ בַבְּרִ֗ית לְ֠שַׁלַּח אִ֣ישׁ אֶת־עַבְדּ֞וֹ וְאִ֤ישׁ אֶת־שִׁפְחָתוֹ֙ חָפְשִׁ֔ים לְבִלְתִּ֥י עֲבָד־בָּ֖ם ע֑וֹד וַֽיִּשְׁמְע֖וּ וַיְשַׁלֵּֽחוּ׃ יא וַיָּשׁ֨וּבוּ֙ אַֽחֲרֵי־כֵ֔ן וַיָּשִׁ֗בוּ אֶת־הָֽעֲבָדִים֙ וְאֶת־הַשְּׁפָח֔וֹת אֲשֶׁ֥ר שִׁלְּח֖וּ חָפְשִׁ֑ים ויכבישום (וַֽיִּכְבְּשׁ֔וּם) לַֽעֲבָדִ֖ים וְלִשְׁפָחֽוֹת׃ {פ}

כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית כל אלה שהשתתפו בכריתת הברית כדבר צדקיהו. וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן אחרי שסר המצור. יתכן שבזמן המצור הם כרתו ברית כי במצור אין תועלת בעבדים. אי אפשר לקחת אותם לעבוד בשדה, מצד שני: צריך להאכיל אותם. אולי הם האמינו שאם ישלחו את העבדים- ייוושעו. אחרי שבאמת נושעו והמצור סר מעל העיר, נודע להם שהבבלים עזבו את העיר לא בגלל שלוח העבדים אלא בגלל סכנה מצד מצרים. הם לא האמינו שה' הביא אליהם את מצרים וסברו שאין סכנה. הם החזירו את העבדים לעבודה.

תוכחתו של ירמיהו לכובשי העבדים מחדש

יב וַיְהִ֤י דְבַר־יְהוָה֙ אֶֽל־יִרְמְיָ֔הוּ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ יג כֹּֽה־אָמַ֥ר יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָֽנֹכִ֗י כָּרַ֤תִּֽי בְרִית֙ אֶת־אֲב֣וֹתֵיכֶ֔ם בְּי֨וֹם הֽוֹצִאִ֤י אוֹתָם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים לֵאמֹֽר׃ יד מִקֵּ֣ץ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֡ים תְּֽשַׁלְּח֡וּ אִישׁ֩ אֶת־אָחִ֨יו הָֽעִבְרִ֜י אֲשֶֽׁר־יִמָּכֵ֣ר לְךָ֗ וַעֲבָֽדְךָ֙ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְשִׁלַּחְתּ֥וֹ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ וְלֹֽא־שָׁמְע֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ אֵלַ֔י וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת־אָזְנָֽם׃ טו וַתָּשֻׁ֨בוּ אַתֶּ֜ם הַיּ֗וֹם וַתַּֽעֲשׂ֤וּ אֶת־הַיָּשָׁר֙ בְּעֵינַ֔י לִקְרֹ֥א דְר֖וֹר אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֑הוּ וַתִּכְרְת֤וּ בְרִית֙ לְפָנַ֔י בַּבַּ֕יִת אֲשֶׁר־נִקְרָ֥א שְׁמִ֖י עָלָֽיו׃ טז וַתָּשֻׁ֨בוּ֙ וַתְּחַלְּל֣וּ אֶת־שְׁמִ֔י וַתָּשִׁ֗בוּ אִ֤ישׁ אֶת־עַבְדּוֹ֙ וְאִ֣ישׁ אֶת־שִׁפְחָת֔וֹ אֲשֶׁר־שִׁלַּחְתֶּ֥ם חָפְשִׁ֖ים לְנַפְשָׁ֑ם וַתִּכְבְּשׁ֣וּ אֹתָ֔ם לִֽהְי֣וֹת לָכֶ֔ם לַֽעֲבָדִ֖ים וְלִשְׁפָחֽוֹת׃{ס}

כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם כרתי ברית עם אבותיכם. ירמיהו רומז כאן לפסוקים בפרשתנו. וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי מכאן אנו למדים שבמשך כמה דורות לפני צדקיהו לא קימו את ההלכה הזאת. וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי אתם היום חזרתם בתשובה וכרתם ברית חדשה לשלח את העבדים כאמור בתורה. וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי אחרי שחזרתם לדרך הישר, חזרתם שוב לדרך הלא נכונה.

ענשם של אנשי ירושלים

 יז לָכֵן֮ כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהוָה֒ אַתֶּם֙ לֹֽא־שְׁמַעְתֶּ֣ם אֵלַ֔י לִקְרֹ֣א דְר֔וֹר אִ֥ישׁ לְאָחִ֖יו וְאִ֣ישׁ לְרֵעֵ֑הוּ הִנְנִ֣י קֹרֵא֩ לָכֶ֨ם דְּר֜וֹר נְאֻם־יְהוָ֗ה אֶל־הַחֶ֨רֶב֙ אֶל־הַדֶּ֣בֶר וְאֶל־הָֽרָעָ֔ב וְנָֽתַתִּ֤י אֶתְכֶם֙ לזועה (לְזַֽעֲוָ֔ה) לְכֹ֖ל מַמְלְכ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ יח וְנָֽתַתִּ֣י אֶת־הָֽאֲנָשִׁ֗ים הָעֹֽבְרִים֙ אֶת־בְּרִתִ֔י אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־הֵקִ֨ימוּ֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁ֥ר כָּֽרְת֖וּ לְפָנָ֑י הָעֵ֨גֶל֙ אֲשֶׁ֣ר כָּֽרְת֣וּ לִשְׁנַ֔יִם וַיַּֽעַבְר֖וּ בֵּ֥ין בְּתָרָֽיו׃ יט שָׂרֵ֨י יְהוּדָ֜ה וְשָׂרֵ֣י יְרֽוּשָׁלִַ֗ם הַסָּֽרִסִים֙ וְהַכֹּ֣הֲנִ֔ים וְכֹ֖ל עַ֣ם הָאָ֑רֶץ הָעֹ֣בְרִ֔ים בֵּ֖ין בִּתְרֵ֥י הָעֵֽגֶל׃ כ וְנָֽתַתִּ֤י אוֹתָם֙ בְּיַ֣ד אֹֽיְבֵיהֶ֔ם וּבְיַ֖ד מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשָׁ֑ם וְהָֽיְתָ֤ה נִבְלָתָם֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶֽהֱמַ֥ת הָאָֽרֶץ׃ כא וְאֶת־צִדְקִיָּ֨הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֜ה וְאֶת־שָׂרָ֗יו אֶתֵּן֙ בְּיַ֣ד אֹֽיְבֵיהֶ֔ם וּבְיַ֖ד מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשָׁ֑ם וּבְיַ֗ד חֵ֚יל מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל הָֽעֹלִ֖ים מֵֽעֲלֵיכֶֽם׃ כב הִנְנִ֨י מְצַוֶּ֜ה נְאֻם־יְהוָ֗ה וַהֲשִׁ֨בֹתִ֜ים אֶל־הָעִ֤יר הַזֹּאת֙ וְנִלְחֲמ֣וּ עָלֶ֔יהָ וּלְכָד֖וּהָ וּשְׂרָפֻ֣הָ בָאֵ֑שׁ וְאֶת־עָרֵ֧י יְהוּדָ֛ה אֶתֵּ֥ן שְׁמָמָ֖ה מֵאֵ֥ין יֹשֵֽׁב׃ {פ}

הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם יְהוָה אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב אני נותן חופש לחרב והרעב והדבר, ומרשה להם לעשות בכם כרצונם. וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים וכאן הוא מפרט ומסביר אלו אנשים לאורך שני פסוקים (יט-כ), לכן הוא חוזר על המלה "ונתתי" בתחילת פסוק כ. וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת אשיב את חיל הבבלים אל ירושלים. והם יכבשוה.

הברית של ה' עם ישראל לא תתבטל, והוא ישוב לגאול אותם

[מנהג אשכנז וספרד מסיימים בשני פסוקים אלו: כה כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה אִם־לֹ֥א בְרִיתִ֖י יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה חֻקּ֛וֹת שָׁמַ֥יִם וָאָ֖רֶץ לֹא־שָֽׂמְתִּי׃ כו גַּם־זֶ֣רַע יַֽעֲקוֹב֩ וְדָוִ֨ד עַבְדִּ֜י אֶמְאַ֗ס מִקַּ֤חַת מִזַּרְעוֹ֙ מֹֽשְׁלִ֔ים אֶל־זֶ֥רַע אַבְרָהָ֖ם יִשְׂחָ֣ק וְיַֽעֲקֹ֑ב כִּֽי־אשוב (אָשִׁ֥יב) אֶת־שְׁבוּתָ֖ם וְרִֽחַמְתִּֽים׃ {פ}]

אלה שלא נוהגים לקרוא גם את הנבואה הבאה, כדי שלא לסים ברע הם מוסיפים שני פסוקים מהנבואה הקודמת. הנבואה נאמרה אל ירמיהו עוד לפני החורבן, כאשר כבר ברור שהחורבן ממשמש ובא, וה' מנבא אל ירמיהו נבואת נחמה האומרת שבעתיד ישובו ישראל אל הארץ ויירשו אותה ויחיו בה בשמחה, ובני דוד ישובו למלכותם והכהנים ישובו לכהנתם. וכמו שהיום והלילה לא ישבתו כי ה' כרת אתם ברית שלא ישבתו (ראה בראשית ח כב), כך ישראל לא ישבתו מלהיות עמו של ה', והכהנים והמלכים לא ישבתו. בסוף הנבואה חוזר המסר במלים אחרות: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה ... אֶל זֶרַע אַבְרָהָם יִשְׂחָק וְיַעֲקֹב אם לא תתקים בריתי עם היום והלילה והשמים והארץ, רק אז לא תתקים בריתי עם יעקב ועם דוד. ויש מפרשים: אלמלא בריתי עם יעקב ועם דוד, אין טעם בקיומם של שמים וארץ.

ירמיהו מציע יין לרכבים, והם מסרבים לשתותו

א הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־הָיָ֥ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ מֵאֵ֣ת יְהוָ֑ה בִּימֵ֨י יְהֽוֹיָקִ֧ים בֶּן־יֹֽאשִׁיָּ֛הוּ מֶ֥לֶךְ יְהוּדָ֖ה לֵאמֹֽר׃ ב הָלוֹךְ֮ אֶל־בֵּ֣ית הָרֵֽכָבִים֒ וְדִבַּרְתָּ֣ אוֹתָ֔ם וַהֲבִֽאוֹתָם֙ בֵּ֣ית יְהוָ֔ה אֶל־אַחַ֖ת הַלְּשָׁכ֑וֹת וְהִשְׁקִיתָ֥ אוֹתָ֖ם יָֽיִן׃ ג וָֽאֶקַּ֞ח אֶת־יַֽאֲזַנְיָ֤ה בֶֽן־יִרְמְיָ֨הוּ֙ בֶּן־חֲבַצִּנְיָ֔ה וְאֶת־אֶחָ֖יו וְאֶת־כָּל־בָּנָ֑יו וְאֵ֖ת כָּל־בֵּ֥ית הָרֵֽכָבִֽים׃ ד וָֽאָבִ֤א אֹתָם֙ בֵּ֣ית יְהוָ֔ה אֶל־לִשְׁכַּ֗ת בְּנֵ֛י חָנָ֥ן בֶּן־יִגְדַּלְיָ֖הוּ אִ֣ישׁ הָֽאֱלֹהִ֑ים אֲשֶׁר־אֵ֨צֶל֙ לִשְׁכַּ֣ת הַשָּׂרִ֔ים אֲשֶׁ֣ר מִמַּ֗עַל לְלִשְׁכַּ֛ת מַֽעֲשֵׂיָ֥הוּ בֶן־שַׁלֻּ֖ם שֹׁמֵ֥ר הַסַּֽף׃ ה וָֽאֶתֵּ֞ן לִפְנֵ֣י ׀ בְּנֵ֣י בֵית־הָרֵֽכָבִ֗ים גְּבִעִ֛ים מְלֵאִ֥ים יַ֖יִן וְכֹס֑וֹת וָֽאֹמַ֥ר אֲלֵיהֶ֖ם שְׁתוּ־יָֽיִן׃ ו וַיֹּֽאמְר֖וּ לֹ֣א נִשְׁתֶּה־יָּ֑יִן כִּי֩ יֽוֹנָדָ֨ב בֶּן־רֵכָ֜ב אָבִ֗ינוּ צִוָּ֤ה עָלֵ֨ינוּ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֧א תִשְׁתּוּ־יַ֛יִן אַתֶּ֥ם וּבְנֵיכֶ֖ם עַד־עוֹלָֽם׃ ז וּבַ֣יִת לֹֽא־תִבְנ֗וּ וְזֶ֤רַע לֹֽא־תִזְרָ֨עוּ֙ וְכֶ֣רֶם לֹֽא־תִטָּ֔עוּ וְלֹ֥א יִֽהְיֶ֖ה לָכֶ֑ם כִּ֠י בָּֽאֳהָלִ֤ים תֵּֽשְׁבוּ֙ כָּל־יְמֵיכֶ֔ם לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּ יָמִ֤ים רַבִּים֙ עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם גָּרִ֥ים שָֽׁם׃ ח וַנִּשְׁמַ֗ע בְּק֨וֹל יְהֽוֹנָדָ֤ב בֶּן־רֵכָב֙ אָבִ֔ינוּ לְכֹ֖ל אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֑נוּ לְבִלְתִּ֤י שְׁתֽוֹת־יַ֨יִן֙ כָּל־יָמֵ֔ינוּ אֲנַ֣חְנוּ נָשֵׁ֔ינוּ בָּנֵ֖ינוּ וּבְנֹתֵֽינוּ׃ ט וּלְבִלְתִּ֛י בְּנ֥וֹת בָּתִּ֖ים לְשִׁבְתֵּ֑נוּ וְכֶ֧רֶם וְשָׂדֶ֛ה וָזֶ֖רַע לֹ֥א יִֽהְיֶה־לָּֽנוּ׃ י וַנֵּ֖שֶׁב בָּֽאֳהָלִ֑ים וַנִּשְׁמַ֣ע וַנַּ֔עַשׂ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖נוּ יֽוֹנָדָ֥ב אָבִֽינוּ׃ יא וַיְהִ֗י בַּֽעֲל֨וֹת נְבֽוּכַדְרֶאצַּ֥ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶל֮ אֶל־הָאָרֶץ֒ וַנֹּ֗אמֶר בֹּ֚אוּ וְנָב֣וֹא יְרֽוּשָׁלִַ֔ם מִפְּנֵי֙ חֵ֣יל הַכַּשְׂדִּ֔ים וּמִפְּנֵ֖י חֵ֣יל אֲרָ֑ם וַנֵּ֖שֶׁב בִּירֽוּשָׁלִָֽם׃ {פ}

בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה מלך שמלך 22 שנה לפני החורבן, ומלך במשך 11 שנה. אחריו מלך בנו יהויכין, שהובס ע"י מלך בבל והוגלה מהארץ עם חשובי ירושלים. אחריו מלך צדקיהו, אחיו של יהויקים, שבימיו חרבה ירושלים. מהנבואה אנו למדים (פס' יא) שבשעה שנאמרה הנבואה כבר חנו בארץ מלך בבל ואנשיו. אֶל אַחַת הַלְּשָׁכוֹת בהר הבית היו לשכות שונות של בעלי תפקידים שונים במקדש. וָאֶקַּח אֶת יַאֲזַנְיָה בֶן יִרְמְיָהוּ ... וְאֵת כָּל בֵּית הָרֵכָבִים כפי שמתברר להלן, הרכבים הם צאצאיו של יונדב בן רכב, איש שמוכר מספר מלכים כאיש ממלכת ישראל, שחי כ300 שנה לפני ירמיהו. בימי ירמיהו בניו הם כבר משפחה גדולה ומסועפת, שגם אם ייחס אותם ירמיהו ביחוס של שלשה דורות, עדין זה רחוק מאד מאבי המשפחה. צאצאי יונדב בן רכב היו משפחה ידועה ומכובדת ביהודה גם בימי בית שני, כפי שעולה ממסכת תענית (ד ה). (חז"ל מיחסים את יהונדב בן רכב לצאצאי יתרו, על סמך פסוק בדברי הימים המזהה את בית רכב עם הקינים. וגם בני יתרו נקראו "קיני". אמנם, לפי הפשט, הפסוק בדברי הימים עוסק ברכב אחר, וגם המלה "קינים" מנוקדת בו אחרת). גְּבִעִים מְלֵאִים יַיִן וְכֹסוֹת הגביע הוא כלי שבו מגישים את היין לשלחן של אנשים רבים, וכל אחד מוזג ממנו לכוסו. יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ שחי כ300 שנה לפני כן, כפי שבארנו לעיל. בֹּאוּ וְנָבוֹא יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי חֵיל הַכַּשְׂדִּים עד היום גרנו באהלים מחוץ לעיר. ורק מפני הסכנה נכנסנו כעת לירושלים. הַכַּשְׂדִּים הבבלים.

ישראל צריכים ללמוד מוסר מבית הרכבים

יב וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ לֵאמֹֽר׃ יג כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הָלֹ֤ךְ וְאָֽמַרְתָּ֙ לְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה וּלְיֽוֹשְׁבֵ֖י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם הֲל֨וֹא תִקְח֥וּ מוּסָ֛ר לִשְׁמֹ֥עַ אֶל־דְּבָרַ֖י נְאֻם־יְהוָֽה׃ יד הוּקַ֡ם אֶת־דִּבְרֵ֣י יְהֽוֹנָדָ֣ב בֶּן־רֵ֠כָב אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה אֶת־בָּנָ֜יו לְבִלְתִּ֣י שְׁתֽוֹת־יַ֗יִן וְלֹ֤א שָׁתוּ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּ֣י שָֽׁמְע֔וּ אֵ֖ת מִצְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וְאָ֨נֹכִ֜י דִּבַּ֤רְתִּי אֲלֵיכֶם֙ הַשְׁכֵּ֣ם וְדַבֵּ֔ר וְלֹ֥א שְׁמַעְתֶּ֖ם אֵלָֽי׃ טו וָֽאֶשְׁלַ֣ח אֲלֵיכֶ֣ם אֶת־כָּל־עֲבָדַ֣י הַנְּבִאִ֣ים ׀ הַשְׁכֵּ֣ם וְשָׁלֹ֣חַ ׀ לֵאמֹ֡ר שֻֽׁבוּ־נָ֡א אִישׁ֩ מִדַּרְכּ֨וֹ הָֽרָעָ֜ה וְהֵיטִ֣יבוּ מַֽעַלְלֵיכֶ֗ם וְאַל־תֵּ֨לְכ֜וּ אַֽחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ לְעָבְדָ֔ם וּשְׁבוּ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם וְלַאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וְלֹ֤א הִטִּיתֶם֙ אֶֽת־אָזְנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שְׁמַעְתֶּ֖ם אֵלָֽי׃ טז כִּ֣י הֵקִ֗ימוּ בְּנֵי֙ יְהֽוֹנָדָ֣ב בֶּן־רֵכָ֔ב אֶת־מִצְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֑ם וְהָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לֹ֥א שָֽׁמְע֖וּ אֵלָֽי׃ יז לָ֠כֵן כֹּֽה־אָמַ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִ֧י מֵבִ֣יא אֶל־יְהוּדָ֗ה וְאֶ֤ל כָּל־יֽוֹשְׁבֵי֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם אֵ֚ת כָּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי עֲלֵיהֶ֑ם יַ֣עַן דִּבַּ֤רְתִּי אֲלֵיהֶם֙ וְלֹ֣א שָׁמֵ֔עוּ וָֽאֶקְרָ֥א לָהֶ֖ם וְלֹ֥א עָנֽוּ׃

הוּקַם אֶת דִּבְרֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב ... וְאָנֹכִי דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וכו' יהונדב שהוא בשר ודם, בניו קיימו את דבריו, שאמר להם פעם אחת. ק"ו שאתם צריכים לשמוע אל דברי אלהים חיים, מדוע אינכם שומעים? הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ שוב ושוב, מדי יום. וּשְׁבוּ אֶל הָאֲדָמָה אם לא תלכו אחרי אלהים אחרים, תוכלו להמשיך לשבת על האדמה הזאת ולא לגלות ממנה.

שכרם של בית הרכבים

 יח וּלְבֵ֨ית הָרֵֽכָבִ֜ים אָמַ֣ר יִרְמְיָ֗הוּ כֹּֽה־אָמַ֞ר יְהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יַ֚עַן אֲשֶׁ֣ר שְׁמַעְתֶּ֔ם עַל־מִצְוַ֖ת יְהֽוֹנָדָ֣ב אֲבִיכֶ֑ם וַֽתִּשְׁמְרוּ֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו וַֽתַּעֲשׂ֔וּ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה אֶתְכֶֽם׃ יט לָכֵ֗ן כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לֹֽא־יִכָּרֵ֨ת אִ֜ישׁ לְיֽוֹנָדָ֧ב בֶּן־רֵכָ֛ב עֹמֵ֥ד לְפָנַ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃ {פ}

לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים מקור הבטוי בדברי ה' אל דוד, כפי שצוטטו בכמה מקומות בתנ"ך, "לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל". כלומר: לעולם בניך ימשיכו לשמש בתפקידך. הבטחה דומה מבטיח ה' לבנני יונדב בן רכב, שלעולם הם ימשיכו להתקים ולעבוד אותו. כאמור לעיל, הנבואה התקיימה אף בזמן בית שני, אז היו בני יונדב בן רכב משפחה חשובה ביהודה.

הפטרת תרומה

ההפטרה מספרת על בניין הבית ע"י שלמה, שהוא המשך של המשכן האמור בפרשה. בפרשה נאמר שמטרת המשכן היא "ושכנתי בתוכם", וגם בהפטרה מבטיח ה' "ושכנתי בתוך בני ישראל

אנשי המלאכה המכינים חומרים למקדש

כו וַֽיהוָ֗ה נָתַ֤ן חָכְמָה֙ לִשְׁלֹמֹ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־ל֑וֹ וַיְהִ֣י שָׁלֹ֗ם בֵּ֤ין חִירָם֙ וּבֵ֣ין שְׁלֹמֹ֔ה וַיִּכְרְת֥וּ בְרִ֖ית שְׁנֵיהֶֽם׃ כז וַיַּ֨עַל הַמֶּ֧לֶךְ שְׁלֹמֹ֛ה מַ֖ס מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְהִ֣י הַמַּ֔ס שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃ כח וַיִּשְׁלָחֵ֣ם לְבָנ֗וֹנָה עֲשֶׂ֨רֶת אֲלָפִ֤ים בַּחֹ֨דֶשׁ֙ חֲלִיפ֔וֹת חֹ֚דֶשׁ יִֽהְי֣וּ בַלְּבָנ֔וֹן שְׁנַ֥יִם חֳדָשִׁ֖ים בְּבֵית֑וֹ וַאֲדֹֽנִירָ֖ם עַל־הַמַּֽס׃ {ס} כט וַיְהִ֧י לִשְׁלֹמֹ֛ה שִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף נֹשֵׂ֣א סַבָּ֑ל וּשְׁמֹנִ֥ים אֶ֖לֶף חֹצֵ֥ב בָּהָֽר׃ ל לְ֠בַד מִשָּׂרֵ֨י הַנִּצָּבִ֤ים לִשְׁלֹמֹה֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַמְּלָאכָ֔ה שְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים וּשְׁלֹ֣שׁ מֵא֑וֹת הָֽרֹדִ֣ים בָּעָ֔ם הָֽעֹשִׂ֖ים בַּמְּלָאכָֽה׃ {ס}

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ כאשר הבטיח ה' לשלמה בחלומו, כמבואר בפרק ג. חִירָם מלך צור. וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ בכספי המסים שכר שלמה שלשים אלף איש. וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה כדי לפקח על כריתת הארזים מן הלבנון לצורך המקדש, שסוכם עליה בין שלמה לחירם. עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת וכו' שלמה שכר שלשים אלף איש, ושלח בכל חדש עשרת אלפים, כך שכל אחד מאותם שלשים אלף, היה חדש אחד בלבנון ושני חדשים בביתו, וחוזר חלילה. וַאֲדֹנִירָם עַל הַמַּס הוא היה ממונה על גבית המסים. חֹצֵב בָּהָר אנשים שחוצבים אבני בניין מן ההר. לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים מלבד אלה שנמנו כאן, היו עוד שלשת אלפים ושלש מאות ממונים על בעלי המלאכה האלה.

הכנת אבני היסוד לבית

לא וַיְצַ֣ו הַמֶּ֡לֶךְ וַיַּסִּעוּ֩ אֲבָנִ֨ים גְּדֹל֜וֹת אֲבָנִ֧ים יְקָר֛וֹת לְיַסֵּ֥ד הַבָּ֖יִת אַבְנֵ֥י גָזִֽית׃ לב וַֽיִּפְסְל֞וּ בֹּנֵ֧י שְׁלֹמֹ֛ה וּבֹנֵ֥י חִיר֖וֹם וְהַגִּבְלִ֑ים וַיָּכִ֛ינוּ הָֽעֵצִ֥ים וְהָֽאֲבָנִ֖ים לִבְנ֥וֹת הַבָּֽיִת׃ {פ}

אֲבָנִים יְקָרוֹת כבדות. (רש"י, רד"ק). אַבְנֵי גָזִית אבנים מסותתות ומיושרות. וַיִּפְסְלוּ יישרו ופיסלו את העצים והאבנים. בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים אנשי שלמה ואנשי צור, יחד עם אנשי העיר גבל, שבלבנון.

תיאור מבנה הבית

א וַיְהִ֣י בִשְׁמוֹנִ֣ים שָׁנָ֣ה וְאַרְבַּ֣ע מֵא֣וֹת שָׁנָ֡ה לְצֵ֣את בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֣ל מֵאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֩ בַּשָּׁנָ֨ה הָֽרְבִיעִ֜ית בְּחֹ֣דֶשׁ זִ֗ו ה֚וּא הַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לִמְלֹ֥ךְ שְׁלֹמֹ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּ֥בֶן הַבַּ֖יִת לַֽיהוָֽה׃ ב וְהַבַּ֗יִת אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֜ה הַמֶּ֤לֶךְ שְׁלֹמֹה֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁשִּׁים־אַמָּ֥ה אָרְכּ֖וֹ וְעֶשְׂרִ֣ים רָחְבּ֑וֹ וּשְׁלֹשִׁ֥ים אַמָּ֖ה קֽוֹמָתֽוֹ׃ ג וְהָֽאוּלָ֗ם עַל־פְּנֵי֙ הֵיכַ֣ל הַבַּ֔יִת עֶשְׂרִ֤ים אַמָּה֙ אָרְכּ֔וֹ עַל־פְּנֵ֖י רֹ֣חַב הַבָּ֑יִת עֶ֧שֶׂר בָּֽאַמָּ֛ה רָחְבּ֖וֹ עַל־פְּנֵ֥י הַבָּֽיִת׃ ד וַיַּ֣עַשׂ לַבָּ֔יִת חַלּוֹנֵ֖י שְׁקֻפִ֥ים אֲטוּמִֽים׃ ה וַיִּבֶן֩ עַל־קִ֨יר הַבַּ֤יִת יצוע (יָצִ֨יעַ֙) סָבִ֔יב אֶת־קִיר֤וֹת הַבַּ֨יִת֙ סָבִ֔יב לַֽהֵיכָ֖ל וְלַדְּבִ֑יר וַיַּ֥עַשׂ צְלָע֖וֹת סָבִֽיב׃ ו היצוע (הַיָּצִ֨יעַ) הַתַּחְתֹּנָ֜ה חָמֵ֧שׁ בָּֽאַמָּ֣ה רָחְבָּ֗הּ וְהַתִּֽיכֹנָה֙ שֵׁ֤שׁ בָּֽאַמָּה֙ רָחְבָּ֔הּ וְהַ֨שְּׁלִישִׁ֔ית שֶׁ֥בַע בָּֽאַמָּ֖ה רָחְבָּ֑הּ כִּ֡י מִגְרָעוֹת֩ נָתַ֨ן לַבַּ֤יִת סָבִיב֙ ח֔וּצָה לְבִלְתִּ֖י אֲחֹ֥ז בְּקִֽירוֹת־הַבָּֽיִת׃ ז וְהַבַּ֨יִת֙ בְּהִבָּ֣נֹת֔וֹ אֶֽבֶן־שְׁלֵמָ֥ה מַסָּ֖ע נִבְנָ֑ה וּמַקָּב֤וֹת וְהַגַּרְזֶן֙ כָּל־כְּלִ֣י בַרְזֶ֔ל לֹֽא־נִשְׁמַ֥ע בַּבַּ֖יִת בְּהִבָּֽנֹתֽוֹ׃ ח פֶּ֗תַח הַצֵּלָע֙ הַתִּ֣יכֹנָ֔ה אֶל־כֶּ֥תֶף הַבַּ֖יִת הַיְמָנִ֑ית וּבְלוּלִּ֗ים יַֽעֲלוּ֙ עַל־הַתִּ֣יכֹנָ֔ה וּמִן־הַתִּֽיכֹנָ֖ה אֶל־הַשְּׁלִשִֽׁים׃ ט וַיִּ֥בֶן אֶת־הַבַּ֖יִת וַיְכַלֵּ֑הוּ וַיִּסְפֹּ֤ן אֶת־הַבַּ֨יִת֙ גֵּבִ֔ים וּשְׂדֵרֹ֖ת בָּֽאֲרָזִֽים׃ י וַיִּ֤בֶן אֶת־היצוע (הַיָּצִ֨יעַ֙) עַל־כָּל־הַבַּ֔יִת חָמֵ֥שׁ אַמּ֖וֹת קֽוֹמָת֑וֹ וַיֶּֽאֱחֹ֥ז אֶת־הַבַּ֖יִת בַּֽעֲצֵ֥י אֲרָזִֽים׃ {פ}

בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית למלכות שלמה. בְּחֹדֶשׁ זִו אייר. וְהָאוּלָם עַל פְּנֵי הֵיכַל הַבַּיִת צמוד לבית ממזרחו לפני פתח הבית.  עֶשְׂרִים אַמָּה אָרְכּוֹ עַל פְּנֵי רֹחַב הַבָּיִת רוחב האולם היה כרוחב הבית, כך שקיר האולם הוא הקיר החיצון של הבית. שְׁקֻפִים אֲטוּמִים סגורים בזכוכים שקופה (מצודות). ויש מפרשים: רחבים מבחוץ וצרים מבפנים (רש"י, רד"ק, רלב"ג, רי"ד). יָצִיעַ סָבִיב סביב הבית בנה קיר נוסף, שיצר מרחב בנוי נוסף סביב הבית. המרחב הזה חולק לשלש קומות, כמבואר בפסוק הבא. וְהַתִּֽיכֹנָה האמצעית. וְהַשְּׁלִישִׁית העליונה. כִּי מִגְרָעוֹת נָתַן לַבַּיִת סָבִיב חוּצָה כאשר בנה את הבית, בנה כל נדבך אבנים צר יותר מהנדבך שתחתיו. כך שנוצרו מגרעות בקירות. לְבִלְתִּי אֲחֹז בְּקִירוֹת הַבָּיִת כדי שקירות הבית לא יקרסו. אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה את האבנים סיתתו מחוץ למקום המקדש, והסיעו אותן אל מקום המקדש כשהן כבר שלמות ומסותתות. במקום הבית לא השתמשו בכלי ברזל ליישור האבנים. פֶּתַח הַצֵּלָע הַתִּיכֹנָה אֶל כֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית המבקש להכנס אל היציע נכנס דרך פתח שהיה בכתף הימנית, כלומר הדרומית. וּבְלוּלִּים באמצעות לולים. שהם תאים שיש בהם מדרגות לולייניות (רש"י, רד"ק, מצודות). יַעֲלוּ עַל הַתִּיכֹנָה וּמִן הַתִּיכֹנָה אֶל הַשְּׁלִשִׁים יכול אדם לעלות אל הקומה התיכונה, וממנה אלא הקומה השלישית. וַיִּסְפֹּן אֶת הַבַּיִת ויקרה את הבית, כלומר בנה תקרה של ארזים.  וַיֶּאֱחֹז ויחזק.

הבטחת ה' לשלמה

יא וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶל־שְׁלֹמֹ֖ה לֵאמֹֽר׃ יב הַבַּ֨יִת הַזֶּ֜ה אֲשֶׁר־אַתָּ֣ה בֹנֶ֗ה אִם־תֵּלֵ֤ךְ בְּחֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֣י תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְשָֽׁמַרְתָּ֥ אֶת־כָּל־מִצְוֹתַ֖י לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם וַהֲקִֽמֹתִ֤י אֶת־דְּבָרִי֙ אִתָּ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־דָּוִ֥ד אָבִֽיךָ׃ יג וְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֥א אֶֽעֱזֹ֖ב אֶת־עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ}

הפטרת תצוה

בפרקים האחרונים של ספר יחזקאל, יש רצף של נבואות שנאמרו ליחזקאל ארבע עשרה שנה אחרי החורבן, והן עוסקות בבניין הבית העתידי. בנבואתו רואה את עצמו יחזקאל בא אל ירושלים העתידית, ורואה את בניינה ואת הנהגותיה כאשר ה' שב אליה. ה' אומר לו לזכור את מראה הבית שהוא רואה וללמד את העם, כדי שיוכלו לבנותו מחדש אחרי התשובה והגאולה.

הנבואה הזאת כוללת לא רק את מבנה הבית, אלא גם את הקרבנות שיובאו כדי לקדש אותו ואת המזבח החדש שיבנה. מדובר על קרבנות דומים מאד לקרבנות המלואים שנזכרו בפרשת השבוע. לכן קוראים השבוע את ההפטרה הזאת.

כך אנו מוצאים גם בגמ' (מנחות מה.): "מלואים הקריבו בימי עזרא בדרך שהקריבו בימי משה". אמנם, הגמ' דורשת את הדברים על פי אחד הפרקים הבאים ביחזקאל, אבל נראה שזאת גם כוונתו של הפרק הזה. 

אם ישראל חזרו בתשובה, יש ללמדם לבנות את הבית מחדש

י אַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם הַגֵּ֤ד אֶת־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־הַבַּ֔יִת וְיִכָּֽלְמ֖וּ מֵעֲוֹנֽוֹתֵיהֶ֑ם וּמָֽדְד֖וּ אֶת־תָּכְנִֽית׃ יא וְאִֽם־נִכְלְמ֞וּ מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר־עָשׂ֗וּ – צוּרַ֣ת הַבַּ֡יִת וּתְכֽוּנָת֡וֹ וּמֽוֹצָאָ֡יו וּמֽוֹבָאָ֣יו וְֽכָל־צוּרֹתָ֡ו וְאֵ֣ת כָּל־חֻקֹּתָיו֩ וְכָל־צ֨וּרֹתָ֤ו וְכָל־תּֽוֹרֹתָו֙ הוֹדַ֣ע אוֹתָ֔ם וּכְתֹ֖ב לְעֵֽינֵיהֶ֑ם וְיִשְׁמְר֞וּ אֶת־כָּל־צֽוּרָת֛וֹ וְאֶת־כָּל־חֻקֹּתָ֖יו וְעָשׂ֥וּ אוֹתָֽם׃

וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם יתביישו בעוונותיהם הראשונים שבגללם חרב הבית, ויחזרו בתשובה. וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית ימדדו את תכנית הבית. וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ אם אכן חזרו בתשובה והתביישו בחטאיהם הראשונים – אז תוכל ללמד אותם את צורת הבית. צוּרַת הַבַּיִת ציור הבית, כלומר תכנית הבניין. וּתְכוּנָתוֹ תכניתו. וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו פתחיו שבהם באים ויוצאים. בתנ"ך ביאה ויציאה הם ביטוי רחב להנהגה. כלומר: כל הנהגות הבית. וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם תן להם תכנית כתובה של הבניין וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם יבנו את המקדש בדיוק לפי התכנית.

תורת הבית

 יב זֹ֖את תּוֹרַ֣ת הַבָּ֑יִת עַל־רֹ֣אשׁ הָ֠הָר כָּל־גְּבֻל֞וֹ סָבִ֤יב ׀ סָבִיב֙ קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֔ים הִנֵּה־זֹ֖את תּוֹרַ֥ת הַבָּֽיִת׃

סָבִיב  סָבִיב קֹדֶשׁ קָדָשִׁים ההר עצמו יותר מקודש מירושלים, לכן הוא נקרא קדש קדשים (רד"ק, מצודות).

מידות המזבח ותבניתו

 יג וְאֵ֨לֶּה מִדּ֤וֹת הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ בָּֽאַמּ֔וֹת אַמָּ֥ה אַמָּ֖ה וָטֹ֑פַח וְחֵ֨יק הָֽאַמָּ֜ה וְאַמָּה־רֹ֗חַב וּגְבוּלָ֨הּ אֶל־שְׂפָתָ֤הּ סָבִיב֙ זֶ֣רֶת הָֽאֶחָ֔ד וְזֶ֖ה גַּ֥ב הַמִּזְבֵּֽחַ׃ יד וּמֵחֵ֨יק הָאָ֜רֶץ עַד־הָֽעֲזָרָ֤ה הַתַּחְתּוֹנָה֙ שְׁתַּ֣יִם אַמּ֔וֹת וְרֹ֖חַב אַמָּ֣ה אֶחָ֑ת וּמֵהָֽעֲזָרָ֨ה הַקְּטַנָּ֜ה עַד־הָֽעֲזָרָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ אַרְבַּ֣ע אַמּ֔וֹת וְרֹ֖חַב הָֽאַמָּֽה׃ טו וְהַֽהַרְאֵ֖ל אַרְבַּ֣ע אַמּ֑וֹת וּמֵהָֽאֲרִאֵ֣יל וּלְמַ֔עְלָה הַקְּרָנ֖וֹת אַרְבַּֽע׃ טז וְהָֽאֲרִאֵ֗יל שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ אֹ֔רֶךְ בִּשְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה רֹ֑חַב רָב֕וּעַ אֶ֖ל אַרְבַּ֥עַת רְבָעָֽיו׃ יז וְהָֽעֲזָרָ֞ה אַרְבַּ֧ע עֶשְׂרֵ֣ה אֹ֗רֶךְ בְּאַרְבַּ֤ע עֶשְׂרֵה֙ רֹ֔חַב אֶ֖ל אַרְבַּ֣עַת רְבָעֶ֑יהָ וְהַגְּבוּל֩ סָבִ֨יב אוֹתָ֜הּ חֲצִ֣י הָֽאַמָּ֗ה וְהַחֵֽיק־לָ֤הּ אַמָּה֙ סָבִ֔יב וּמַֽעֲלֹתֵ֖הוּ פְּנ֥וֹת קָדִֽים׃

אַמָּה אַמָּה וָטֹפַח התקשו המפרשים בבאור הפסוק. מלשון הגמ' (עירובין ד.) משמע שהוא נדרש כתיאור מידת האמה שבה משתמשים בשני המזבחות שבמקדש. וכך פרש רש"י: מודדים את המזבח באמות גדולות, של ששה טפחים, שהן אמה קטנה וטפח נוסף. (רש"י, מצודות).  וּגְבוּלָהּ אֶל שְׂפָתָהּ סָבִיב זֶרֶת הָאֶחָד יש מפרשים שהקרנות היו ממרכזן וסביב זרת, חצי אמה. כך שכל קרן היא אמה על אמה. (רש"י). ויש מפרשים שמסגרת המזבח, שהיא גבולו, היתה גובה זרת, שהיא חצי אמה. (רד"ק, יב"ע).  וּמֵחֵיק הָאָרֶץ עַד הָעֲזָרָה הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם אַמּוֹת וְרֹחַב אַמָּה אֶחָת בגובה שתי אמות מעל הקרקע, נכנס קיר המזבח אמה אחת פנימה, כך שנוצרה מדרגה ברוחב אמה, המקיפה את המזבח. מדרגה זו נקראת בפי יחזקאל "העזרה התחתונה", ובלשון המשנה יסוד. וּמֵהָעֲזָרָה הַקְּטַנָּה עַד הָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה אַרְבַּע אַמּוֹת וְרֹחַב הָאַמָּה בגובה ארבע אמות מעל העזרה התחתונה, נכנס קיר המזבח אמה נוספת פנימה, ונוצרה מדרגה נוספת ברוחב אמה המקיפה את המזבח, והיא נקראה "העזרה העליונה", ובלשון חז"ל "סובב". וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת החלק העליון של המזבח נקרא הראל, או אריאל, וגבהו ארבע אמות, ועליו ארבע קרנות. וְהָאֲרִאֵיל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רֹחַב שטח המזבח עצמו מלמעלה הוא שתים עשה על שתים עשרה. רָבוּעַ ריבוע מדוייק. אֶל אַרְבַּעַת רְבָעָיו כל צדדיו שוים. וחכמים פרשו (מדות ג א), שכל רבע שלו היה שתים עשרה על שתים עשרה, כך שכלו היא עשרים וארבע על עשרים וארבע. וְהָעֲזָרָה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה אֹרֶךְ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה רֹחַב אֶל אַרְבַּעַת רְבָעֶיהָ כיון שהעזרה העליונה בולטת מהמזבח אמה לכל צד, הרי שטחה ארבע עשרה על ארבע עשרה. ולפי פירוש חז"ל יש לפרש שהמזבח הוא עשרים וארבע על עשרים וארבע חוץ ממקום הקרנות, כך שיחד עם הקרנות הוא עשרים ושש על עשרים ושש, והעזרה שמקיפה אותו אמה מכל צד היא עשרים ושמונה על עשרים ושמונה, שהם ארבעה רבעים שכל אחד מהם הוא ארבע עשרה על ארבע עשרה, או: שיחזקאל מדבר כאן על העזרה התחתונה, היסוד, שהיא בולטת שתי אמות מגב המזבח. וְהַגְּבוּל סָבִיב אוֹתָהּ חֲצִי הָאַמָּה כדלעיל פס' יג. יש מפרשים המסגרת סביב ויש מפרשים הקרנות. וְהַחֵיק לָהּ אַמָּה סָבִיב התקשו המפרשים בבאורו.  רש"י פרש שהוא היסוד, העזרה התחתונה, המוזכר לעיל פס' יד. אבל מלשון "חיק הארץ" המוזכר שם, משמע שהחיק הוא שטח של אמה סביב המזבח, ששימש לתפקיד כלשהו. וכך נראה מפירוש רד"ק. וּמַעֲלֹתֵהוּ פְּנוֹת קָדִים רד"ק כתב שלפי פשוטו יחזקאל מדבר על מעלות העולות למזבח ממזרח. ואולם, זה מנוגד להלכה. לכן דרשוהו המפרשים באופן שיתאים להלכה. חז"ל (שבת יג:) מספרים שחכמים בקשו לגנוז את ספר יחזקאל כי דבריו סותרים את התורה, אך לא גנזוהו כי דרשוהו כך שיתאים לתורה. זו אחת הדוגמאות לכך).

קרבנות המלואים המקדשים את המזבח

 יח וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י בֶּן־אָדָם֙ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה אֵ֚לֶּה חֻקּ֣וֹת הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּי֖וֹם הֵעָֽשׂוֹת֑וֹ לְהַֽעֲל֤וֹת עָלָיו֙ עוֹלָ֔ה וְלִזְרֹ֥ק עָלָ֖יו דָּֽם׃ יט וְנָֽתַתָּ֣ה אֶל־הַכֹּֽהֲנִ֣ים הַלְוִיִּ֡ם אֲשֶׁ֣ר הֵם֩ מִזֶּ֨רַע צָד֜וֹק הַקְּרֹבִ֣ים אֵלַ֗י נְאֻ֛ם אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה לְשָֽׁרְתֵ֑נִי פַּ֥ר בֶּן־בָּקָ֖ר לְחַטָּֽאת׃ כ וְלָֽקַחְתָּ֣ מִדָּמ֗וֹ וְנָ֨תַתָּ֜ה עַל־אַרְבַּ֤ע קַרְנֹתָיו֙ וְאֶל־אַרְבַּע֙ פִּנּ֣וֹת הָֽעֲזָרָ֔ה וְאֶֽל־הַגְּב֖וּל סָבִ֑יב וְחִטֵּאתָ֥ אוֹת֖וֹ וְכִפַּרְתָּֽהוּ׃ כא וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֵ֖ת הַפָּ֣ר הַֽחַטָּ֑את וּשְׂרָפוֹ֙ בְּמִפְקַ֣ד הַבַּ֔יִת מִח֖וּץ לַמִּקְדָּֽשׁ׃ כב וּבַיּוֹם֙ הַשֵּׁנִ֔י תַּקְרִ֛יב שְׂעִיר־עִזִּ֥ים תָּמִ֖ים לְחַטָּ֑את וְחִטְּאוּ֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ כַּֽאֲשֶׁ֥ר חִטְּא֖וּ בַּפָּֽר׃ כג בְּכַלּֽוֹתְךָ֖ מֵֽחַטֵּ֑א תַּקְרִיב֙ פַּ֣ר בֶּן־בָּקָ֣ר תָּמִ֔ים וְאַ֥יִל מִן־הַצֹּ֖אן תָּמִֽים׃ כד וְהִקְרַבְתָּ֖ם לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְהִשְׁלִ֨יכוּ הַכֹּֽהֲנִ֤ים עֲלֵיהֶם֙ מֶ֔לַח וְהֶֽעֱל֥וּ אוֹתָ֛ם עֹלָ֖ה לַֽיהוָֽה׃ כה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים תַּֽעֲשֶׂ֥ה שְׂעִיר־חַטָּ֖את לַיּ֑וֹם וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר וְאַ֥יִל מִן־הַצֹּ֖אן תְּמִימִ֥ים יַֽעֲשֽׂוּ׃ כו שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים יְכַפְּרוּ֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וְטִֽהֲר֖וּ אֹת֑וֹ וּמִלְא֖וּ יָדָֽו׃ כז וִֽיכַלּ֖וּ אֶת־הַיָּמִ֑ים {ס} וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁמִינִ֜י וָהָ֗לְאָה יַֽעֲשׂ֨וּ הַכֹּֽהֲנִ֤ים עַל־הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ אֶת־עוֹלֽוֹתֵיכֶם֙ וְאֶת־שַׁלְמֵיכֶ֔ם וְרָצִ֣אתִי אֶתְכֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ {ס}

חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ הדבר שצריך לעשות במזבח ביום בניינו, כדי להכשירו לעבודה. ואפשר יהיה לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם. צָדוֹק כהן שחי בימי דוד. פעמים רבות מזכיר  יחזקאל אותו ואת זרעו, ככהנים ששמרו את חוקי ה' גם בימים הקשים של חטאי ישראל.  וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע קַרְנֹתָיו שנזכרו לעיל פס' טו. וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה וְאֶל הַגְּבוּל סָבִיב שהוזכרו לעיל פס' יד, יז. הכהן נותן מדם הפר שמונה פעמים, על ארבע קרנות המזבח ועל ארבע פנות העזרה העליונה של המזבח (הסובב). כמו כן הוא נותן על הגבול סביב, אפשר לפרש שגם כאן יש נתינה על ארבע פנותיו, ואפשר לפרש שיש כאן שתי נתינות, כפי שמפרשים חז"ל בכל מקום שבו התורה אומרת לתת דם על המזבח סביב, והדם ניתן על המזבח מלמטה. (בכל מקום שבו אומרת התורה לתת על קרנות המזבח, מפרשים חז"ל לתת ארבע מתנות למעלה). כך שבסך הכל יש כאן עשר נתינות. וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ וְכִפַּרְתָּהוּ פסוק שבא להזכיר את הפסוק מפרשת השבוע: "וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ". כַּאֲשֶׁר חִטְּאוּ בַּפָּר נתינה מדמו על הקרנו, הפנות והגבול, כמו שנתבאר בפסוק כ. בְּכַלּוֹתְךָ מֵחַטֵּא אחרי הקרבת החטאת, תקריב עולות. גם זה מזכיר את פרשת השבוע שבה הקריבו עולה אחרי החטאת.  שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה וכו' בכל יום ויום משבעת הימים האלה, תקריב את הקרבנות האמורים. שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ כאמור בפרשתנו: "שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ". וּמִלְאוּ יָדָו הביטוי הזה אמור בפרשתנו דווקא על הכהנים, שמשה ממלא את ידם, כלומר ממנה אותם לתפקידם. כאן הכוונה שמכשירים את המזבח לתפקידו. הנביא משתמש כלפי המזבח בבטוי שאמור על הכשרת הכהנים, כביכול שגם המזבח הוא כהן העומד לפני ה' וצריך לקדשו לתפקידו. אולי משום שהמזבח המקורי חולל כשעבדו ישראל עבודה זרה, ולכן צריך לקדש מזבח חדש. וְרָצִאתִי אֶתְכֶם יעלו קרבנותיכם לפני לרצון. כל מה שתקריבו לפני מהיום השמיני והלאה, אחרי שקדשתם את המזבח במשך שבעה ימים.

הפטרת כי תשא

אחאב מלך ישראל נשא לאשה את איזבל בת אתבעל מלך צידון. הוא הנהיג בישראל את עבודת הבעל, במקביל לעבודת ה'. כתוצאה מכך הזהיר אותו אליהו שהגשמים יפסקו ולא ירדו. הגשמים אכן נעצרו והרעב השתרר על הארץ. אליהו נחבא בינתים ואיש לא ידע היכן הוא. ההפטרה כאן מתארת מה קרה בשנה השלישית של אותה בצורת, כאשר בא אליהו אל כל העם, הוכיח שה' הוא האלהים והשמיד את נביאי הבעל.

ההפטרה נקראת בשבת זו משום שמעשי אליהו כנגד הבעל מזכירים מאד את מעשי משה היורד מן ההר ושורף את העגל ומעניש את עובדיו.

הצווי לאליהו ללכת אל אחאב

[כאן מתחיל מנהג אשכנז ותימן] א וַֽיְהִי֙ יָמִ֣ים רַבִּ֔ים וּדְבַר־יְהוָ֗ה הָיָה֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ בַּשָּׁנָ֥ה הַשְּׁלִישִׁ֖ית לֵאמֹ֑ר לֵ֚ךְ הֵֽרָאֵ֣ה אֶל־אַחְאָ֔ב וְאֶתְּנָ֥ה מָטָ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃ ב וַיֵּ֨לֶךְ֙ אֵֽלִיָּ֔הוּ לְהֵֽרָא֖וֹת אֶל־אַחְאָ֑ב וְהָֽרָעָ֥ב חָזָ֖ק בְּשֹֽׁמְרֽוֹן׃

וַיְהִי יָמִים רַבִּים עברו ימים רבים מאז הארועים שתוארו בפרק הקודם. בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית של הרעב, או בשנה השלישית מאז הארועים שתוארו בפרק הקודם.

אחאב ועובדיהו מחפשים חציר לבהמות

 ג וַיִּקְרָ֣א אַחְאָ֔ב אֶל־עֹֽבַדְיָ֖הוּ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַבָּ֑יִת וְעֹֽבַדְיָ֗הוּ הָיָ֥ה יָרֵ֛א אֶת־יְהוָ֖ה מְאֹֽד׃ ד וַֽיְהִי֙ בְּהַכְרִ֣ית אִיזֶ֔בֶל אֵ֖ת נְבִיאֵ֣י יְהוָ֑ה וַיִּקַּ֨ח עֹֽבַדְיָ֜הוּ מֵאָ֣ה נְבִיאִ֗ים וַֽיַּחְבִּיאֵ֞ם חֲמִשִּׁ֥ים אִישׁ֙ בַּמְּעָרָ֔ה וְכִלְכְּלָ֖ם לֶ֥חֶם וָמָֽיִם׃ ה וַיֹּ֤אמֶר אַחְאָב֙ אֶל־עֹ֣בַדְיָ֔הוּ לֵ֤ךְ בָּאָ֨רֶץ֙ אֶל־כָּל־מַעְיְנֵ֣י הַמַּ֔יִם וְאֶ֖ל כָּל־הַנְּחָלִ֑ים אוּלַ֣י ׀ נִמְצָ֣א חָצִ֗יר וּנְחַיֶּה֙ ס֣וּס וָפֶ֔רֶד וְל֥וֹא נַכְרִ֖ית מֵֽהַבְּהֵמָֽה׃ ו וַֽיְחַלְּק֥וּ לָהֶ֛ם אֶת־הָאָ֖רֶץ לַֽעֲבָר־בָּ֑הּ אַחְאָ֞ב הָלַ֨ךְ בְּדֶ֤רֶךְ אֶחָד֙ לְבַדּ֔וֹ וְעֹֽבַדְיָ֛הוּ הָלַ֥ךְ בְּדֶרֶךְ־אֶחָ֖ד לְבַדּֽוֹ׃

אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת הממונה על בית המלך. תפקיד שנזכר בכמה מקומות בתנ"ך. מקביל לראש לשכה בימינו. וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל וכו' הפסוק הזה הוא מאמר מוסגר, שבא ללמדנו עד כמה היה עובדיהו ירא ה'. הוא הסתכן נגד המלכה והחביא את נביאי ה' שאיזבל רצתה להרגם. לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם וכו' מקומות שבהם אולי עוד צומח משהו למרות הבצורת, שבעזרתו נוכל להציל את הבהמות שלא ימותו ברעב.  וַיְחַלְּקוּ לָהֶם אֶת הָאָרֶץ לַעֲבָר בָּהּ אחאב ועובדיהו חילקו ביניהם את הארץ, כאשר כל אחד מהם ממונה לחפש חציר בחלק אחד של הארץ.

אליהו מבקש מעובדיהו שיקרא אליו את אחאב

ז וַיְהִ֤י עֹֽבַדְיָ֨הוּ֙ בַּדֶּ֔רֶךְ וְהִנֵּ֥ה אֵֽלִיָּ֖הוּ לִקְרָאת֑וֹ וַיַּכִּרֵ֨הוּ֙ וַיִּפֹּ֣ל עַל־פָּנָ֔יו וַיֹּ֕אמֶר הַֽאַתָּ֥ה זֶ֖ה אֲדֹנִ֥י אֵֽלִיָּֽהוּ׃ ח וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אָ֑נִי לֵ֛ךְ אֱמֹ֥ר לַֽאדֹנֶ֖יךָ הִנֵּ֥ה אֵֽלִיָּֽהוּ׃ ט וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה חָטָ֑אתִי כִּֽי־אַתָּ֞ה נֹתֵ֧ן אֶֽת־עַבְדְּךָ֛ בְּיַד־אַחְאָ֖ב לַֽהֲמִיתֵֽנִי׃ י חַ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אִם־יֶשׁ־גּ֤וֹי וּמַמְלָכָה֙ אֲ֠שֶׁר לֹֽא־שָׁלַ֨ח אֲדֹנִ֥י שָׁם֙ לְבַקֶּשְׁךָ֔ וְאָֽמְר֖וּ אָ֑יִן וְהִשְׁבִּ֤יעַ אֶת־הַמַּמְלָכָה֙ וְאֶת־הַגּ֔וֹי כִּ֖י לֹ֥א יִמְצָאֶֽכָּה׃ יא וְעַתָּ֖ה אַתָּ֣ה אֹמֵ֑ר לֵ֛ךְ אֱמֹ֥ר לַֽאדֹנֶ֖יךָ הִנֵּ֥ה אֵֽלִיָּֽהוּ׃ יב וְהָיָ֞ה אֲנִ֣י ׀ אֵלֵ֣ךְ מֵֽאִתָּ֗ךְ וְר֨וּחַ יְהוָ֤ה ׀ יִֽשָּׂאֲךָ֙ עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־אֵדָ֔ע וּבָ֨אתִי לְהַגִּ֧יד לְאַחְאָ֛ב וְלֹ֥א יִֽמְצָאֲךָ֖ וַֽהֲרָגָ֑נִי וְעַבְדְּךָ֛ יָרֵ֥א אֶת־יְהוָ֖ה מִנְּעֻרָֽי׃ יג הֲלֹֽא־הֻגַּ֤ד לַֽאדֹנִי֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֔יתִי בַּֽהֲרֹ֣ג אִיזֶ֔בֶל אֵ֖ת נְבִיאֵ֣י יְהוָ֑ה וָֽאַחְבִּא֩ מִנְּבִיאֵ֨י יְהוָ֜ה מֵ֣אָה אִ֗ישׁ חֲמִשִּׁ֨ים חֲמִשִּׁ֥ים אִישׁ֙ בַּמְּעָרָ֔ה וָֽאֲכַלְכְּלֵ֖ם לֶ֥חֶם וָמָֽיִם׃ יד וְעַתָּה֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר לֵ֛ךְ אֱמֹ֥ר לַֽאדֹנֶ֖יךָ הִנֵּ֣ה אֵֽלִיָּ֑הוּ וַֽהֲרָגָֽנִי׃ {ס} טו וַיֹּ֨אמֶר֙ אֵֽלִיָּ֔הוּ חַ֚י יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָמַ֖דְתִּי לְפָנָ֑יו כִּ֥י הַיּ֖וֹם אֵֽרָאֶ֥ה אֵלָֽיו׃ טז וַיֵּ֧לֶךְ עֹֽבַדְיָ֛הוּ לִקְרַ֥את אַחְאָ֖ב וַיַּגֶּד־ל֑וֹ וַיֵּ֥לֶךְ אַחְאָ֖ב לִקְרַ֥את אֵֽלִיָּֽהוּ׃

לַאדֹנֶיךָ לאחאב. מֶה חָטָאתִי ... לַהֲמִיתֵנִי למה אתה מטיל עלי משימה שבגללה אחאב יהרוג אותי? כפי שהוא מבאר בפסוקים הבאים: אם אלך ואומר לאחאב שאתה כאן, ובינתים אתה תלך למקום לא ידוע, אחאב יהרוג אותי על כך שראיתי אותך ולא הסגרתי אותך לידו. חַי  יְהוָה לשון שבועה. אִם יֶשׁ גּוֹי וּמַמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא שָׁלַח אֲדֹנִי שָׁם לְבַקֶּשְׁךָ וכו' אין אף מדינה באיזור שאחאב לא שלח אליה בקשה להסגיר אותך לידם, וכל מלכי האיזור השיבו שאתה לא אצלם, ונשבעו על כך. מסתבר שאחאב חיפש את אליהו כדי לאיים עליו שיעצור את הבצורת. וְרוּחַ יְהוָה  יִשָּׂאֲךָ עַל אֲשֶׁר לֹא אֵדָע ובינתים, עד שאלך אל אחאב, אתה תלך למקום לא ידוע. וּבָאתִי לְהַגִּיד לְאַחְאָב וְלֹא יִמְצָאֲךָ וַהֲרָגָנִי אני אלך ואומר לאחאב שראיתיך, הוא לא ימצא אותך, ויהרוג אותי. וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת יְהוָה מִנְּעֻרָי וכו' אני ירא את ה' ואף החבאתי נביאים במערה, אז למה אתה מטיל עלי משימה שבסופה יהרגוני? חַי  יְהוָה לשון שבועה. כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו היום אפגש עם אחאב, ולא אלך למקום לא ידוע. וַיַּגֶּד לוֹ שפגש את אליהו.

אליהו אומר לאחאב לאסוף את כל ישראל

יז וַיְהִ֛י כִּרְא֥וֹת אַחְאָ֖ב אֶת־אֵֽלִיָּ֑הוּ וַיֹּ֤אמֶר אַחְאָב֙ אֵלָ֔יו הַֽאַתָּ֥ה זֶ֖ה עֹכֵ֥ר יִשְׂרָאֵֽל׃ יח וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א עָכַ֨רְתִּי֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י אִם־אַתָּ֖ה וּבֵ֣ית אָבִ֑יךָ בַּֽעֲזָבְכֶם֙ אֶת־מִצְוֹ֣ת יְהוָ֔ה וַתֵּ֖לֶךְ אַֽחֲרֵ֥י הַבְּעָלִֽים׃ יט וְעַתָּ֗ה שְׁלַ֨ח קְבֹ֥ץ אֵלַ֛י אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־הַ֣ר הַכַּרְמֶ֑ל וְאֶת־נְבִיאֵ֨י הַבַּ֜עַל אַרְבַּ֧ע מֵא֣וֹת וַֽחֲמִשִּׁ֗ים וּנְבִיאֵ֤י הָֽאֲשֵׁרָה֙ אַרְבַּ֣ע מֵא֔וֹת אֹֽכְלֵ֖י שֻׁלְחַ֥ן אִיזָֽבֶל׃

עֹכֵר יִשְׂרָאֵל שונא ישראל, מקלל ישראל, האיש שבגללו ישראל סובלים רעב. לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ לא אני עכרתי את ישראל, אתה ובית אביך עכרתם את ישראל, בכך שאתם עובדים את הבעל. וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אסוף את כל ישראל. ובמיוחד  אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת את ארבע מאות וחמשים נביאי השקר המתנבאים בשם הבעל, וארבע מאות המתנבאים בשם האשרה. (אליל כנעני שהוא עץ המשמש כעבודה זרה). אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל כל הנביאים האלה אכלו על שלחנה של איזבל, כלומר קיבלו ממנה את ארוחתם דבר יום ביומו, והתפרנסו על חשבון הממלכה.

אליהו מוכיח את העם על בודת הבעל, ומציע להם ניסוי

[כאן מתחיל מנהג ספרד] כ וַיִּשְׁלַ֥ח אַחְאָ֖ב בְּכָל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּקְבֹּ֥ץ אֶת־הַנְּבִיאִ֖ים אֶל־הַ֥ר הַכַּרְמֶֽל׃ כא וַיִּגַּ֨שׁ אֵֽלִיָּ֜הוּ אֶל־כָּל־הָעָ֗ם וַיֹּ֨אמֶר֙ עַד־מָתַ֞י אַתֶּ֣ם פֹּֽסְחִים֮ עַל־שְׁתֵּ֣י הַסְּעִפִּים֒ אִם־יְהוָ֤ה הָֽאֱלֹהִים֙ לְכ֣וּ אַֽחֲרָ֔יו וְאִם־הַבַּ֖עַל לְכ֣וּ אַֽחֲרָ֑יו וְלֹֽא־עָנ֥וּ הָעָ֛ם אֹת֖וֹ דָּבָֽר׃ כב וַיֹּ֤אמֶר אֵֽלִיָּ֨הוּ֙ אֶל־הָעָ֔ם אֲנִ֞י נוֹתַ֧רְתִּי נָבִ֛יא לַֽיהוָ֖ה לְבַדִּ֑י וּנְבִיאֵ֣י הַבַּ֔עַל אַרְבַּע־מֵא֥וֹת וַֽחֲמִשִּׁ֖ים אִֽישׁ׃ כג וְיִתְּנוּ־לָ֜נוּ שְׁנַ֣יִם פָּרִ֗ים וְיִבְחֲר֣וּ לָהֶם֩ הַפָּ֨ר הָֽאֶחָ֜ד וִֽינַתְּחֻ֗הוּ וְיָשִׂ֨ימוּ֙ עַל־הָ֣עֵצִ֔ים וְאֵ֖שׁ לֹ֣א יָשִׂ֑ימוּ וַֽאֲנִ֞י אֶֽעֱשֶׂ֣ה ׀ אֶת־הַפָּ֣ר הָֽאֶחָ֗ד וְנָֽתַתִּי֙ עַל־הָ֣עֵצִ֔ים וְאֵ֖שׁ לֹ֥א אָשִֽׂים׃ כד וּקְרָאתֶ֞ם בְּשֵׁ֣ם אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם וַֽאֲנִי֙ אֶקְרָ֣א בְשֵׁם־יְהוָ֔ה וְהָיָ֧ה הָֽאֱלֹהִ֛ים אֲשֶׁר־יַֽעֲנֶ֥ה בָאֵ֖שׁ ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֧עַן כָּל־הָעָ֛ם וַיֹּֽאמְר֖וּ ט֥וֹב הַדָּבָֽר׃

וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אחאב עושה כל מה שאליהו אומר לו, כנראה משום שהוא מקו שבעקבות זאת ירד גשם. עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים מדוע אתם מנסים לעמוד בבת אחת על שני ענפים שונים של העץ? כלומר: מדוע אתם עובדים גם את ה' וגם את הבעל, הלא לא יתכן ששניהם אמת. כפי שהוא מסביר בהמשך הפסוק. וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר לעם לא היה מה להשיב לו. לא היה להם הסבר למעשיהם. הם עשו את מעשיהם מבלי שהיתה להם יכולת להסביר אפילו לעצמם מדוע הם עושים כן. אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה לְבַדִּי רק אני נותרתי נביא לה'. (כנראה משום שאיזבל הרגה את כל האחרים, ומי שברח הפסיק להתנבא כי חשש מפניה). וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים האלהים שיצליח להוריד אש, יתברר שהוא האלהים, ואותו צריך לעבוד. וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר בניגוד לדבריו הקודמים של אליהו שעליהם לא היתה לעם תשובה, כאן משיב העם לאליהו שהצעתו טובה. יש לבחון מיהו האלהים ולעבוד רק אותו. יתכן שהעם ענו כך כי האמינו שלא הבעל ולא ה' יורידו אש. ויתכן שענו כך כי רצו לעבוד את ה', ולא בדו את הבעל אלא בגלל שיראו מאיזבל. יתכן גם שהם הסכימו עם אליהו כי לא עניין אותם מי האלהים, הם רק רצו שאליהו יפסיק סוף סוף את הבצורת.

נביאי הבעל מבקשים מהבעל שיוריד אש, לשוא.

 כה וַיֹּ֨אמֶר אֵֽלִיָּ֜הוּ לִנְבִיאֵ֣י הַבַּ֗עַל בַּֽחֲר֨וּ לָכֶ֜ם הַפָּ֤ר הָֽאֶחָד֙ וַֽעֲשׂ֣וּ רִֽאשֹׁנָ֔ה כִּ֥י אַתֶּ֖ם הָֽרַבִּ֑ים וְקִרְאוּ֙ בְּשֵׁ֣ם אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְאֵ֖שׁ לֹ֥א תָשִֽׂימוּ׃ כו וַ֠יִּקְחוּ אֶת־הַפָּ֨ר אֲשֶׁר־נָתַ֣ן לָהֶם֮ וַֽיַּעֲשׂוּ֒ וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁם־הַ֠בַּעַל מֵֽהַבֹּ֨קֶר וְעַד־הַצָּֽהֳרַ֤יִם לֵאמֹר֙ הַבַּ֣עַל עֲנֵ֔נוּ וְאֵ֥ין ק֖וֹל וְאֵ֣ין עֹנֶ֑ה וַֽיְפַסְּח֔וּ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ כז וַיְהִ֨י בַֽצָּהֳרַ֜יִם וַיְהַתֵּ֧ל בָּהֶ֣ם אֵֽלִיָּ֗הוּ וַיֹּ֨אמֶר֙ קִרְא֤וּ בְקוֹל־גָּדוֹל֙ כִּֽי־אֱלֹהִ֣ים ה֔וּא כִּ֣י שִׂ֧יחַ וְכִי־שִׂ֛יג ל֖וֹ וְכִי־דֶ֣רֶךְ ל֑וֹ אוּלַ֛י יָשֵׁ֥ן ה֖וּא וְיִקָֽץ׃ כח וַֽיִּקְרְאוּ֙ בְּק֣וֹל גָּד֔וֹל וַיִּתְגֹּֽדְדוּ֙ כְּמִשְׁפָּטָ֔ם בַּֽחֲרָב֖וֹת וּבָֽרְמָחִ֑ים עַד־שְׁפָךְ־דָּ֖ם עֲלֵיהֶֽם׃ כט וַֽיְהִי֙ כַּֽעֲבֹ֣ר הַֽצָּהֳרַ֔יִם וַיִּֽתְנַבְּא֔וּ עַ֖ד לַֽעֲל֣וֹת הַמִּנְחָ֑ה וְאֵֽין־ק֥וֹל וְאֵין־עֹנֶ֖ה וְאֵ֥ין קָֽשֶׁב׃

וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים כיון שאתם רבים, יש לכם זכות להיות ראשונים. וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה הבעל לא ענה להם ולא הוריד אש. וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה תוך כדי קריאתם אל הבעל, הם דילגו וקפצו גם על המזבח השני, שעשה אליהו לשם ה', והרסו אותו, כפי שמצאנו להלן פס' ל. (מלבי"ם). ויש מפרשים: דילגו ופסעו על מזבח הבעל, כי כך נוהגים עובדי הבעל. (רש"י, רד"ק, רלב"ג, מצודות). כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אולי הוא בדיוק עסוק באיזו שיחה. או אולי הלך לדרכו (רד"ק) או שהלך לעשות את צרכיו (רש"י). אליהו מהתל בעובדי הבעל כדי להראות שהם עצמם לא רואים בבעל אלהים אלא אדם בעל צרכים. וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים דקרו את עצמם בחרבות ורמחים. כְּמִשְׁפָּטָם כמנהגם וכחוקיהם של עובדי הבעל. עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה עד לפנות ערב.

אליהו מעמיד מזבח לה', ומרטיב אותו במים

ל וַיֹּ֨אמֶר אֵֽלִיָּ֤הוּ לְכָל־הָעָם֙ גְּשׁ֣וּ אֵלַ֔י וַיִּגְּשׁ֥וּ כָל־הָעָ֖ם אֵלָ֑יו וַיְרַפֵּ֛א אֶת־מִזְבַּ֥ח יְהוָ֖ה הֶֽהָרֽוּס׃ לא וַיִּקַּ֣ח אֵֽלִיָּ֗הוּ שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ אֲבָנִ֔ים כְּמִסְפַּ֖ר שִׁבְטֵ֣י בְנֵֽי־יַעֲקֹ֑ב אֲשֶׁר֩ הָיָ֨ה דְבַר־יְהוָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר יִשְׂרָאֵ֖ל יִֽהְיֶ֥ה שְׁמֶֽךָ׃ לב וַיִּבְנֶ֧ה אֶת־הָֽאֲבָנִ֛ים מִזְבֵּ֖חַ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה וַיַּ֣עַשׂ תְּעָלָ֗ה כְּבֵית֙ סָאתַ֣יִם זֶ֔רַע סָבִ֖יב לַמִּזְבֵּֽחַ׃ לג וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ אֶת־הָֽעֵצִ֑ים וַיְנַתַּח֙ אֶת־הַפָּ֔ר וַיָּ֖שֶׂם עַל־הָֽעֵצִֽים׃ לד וַיֹּ֗אמֶר מִלְא֨וּ אַרְבָּעָ֤ה כַדִּים֙ מַ֔יִם וְיִֽצְק֥וּ עַל־הָֽעֹלָ֖ה וְעַל־הָֽעֵצִ֑ים וַיֹּ֤אמֶר שְׁנוּ֙ וַיִּשְׁנ֔וּ וַיֹּ֥אמֶר שַׁלֵּ֖שׁוּ וַיְשַׁלֵּֽשׁוּ׃ לה וַיֵּֽלְכ֣וּ הַמַּ֔יִם סָבִ֖יב לַמִּזְבֵּ֑חַ וְגַ֥ם אֶת־הַתְּעָלָ֖ה מִלֵּא־מָֽיִם׃

וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח יְהוָה הֶהָרוּס בנה מחדש את מזבח ה' שנהרס. בנה אותו משתים עשרה אבנים, כאמור בפסוק הבא.  יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ ואף אליהו מדבר כאן אל אנשי מלכות ישראל. תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע תעלה ששטחה כשטח שדה שראוי לזרוע בו שאתים תבואה. שהוא שטח של 5000 אמות רבועות. (כ1250 מ"ר). מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים אליהו צוה על העם להרטיב את העולה והעצים, כדי להעצים את הנס, שהאש יורדת ואוכלת עולה ועצים רטובים. יש להניח שהוא צוה להביא מים מהים, הסמוך להר הכרמל, כי מי שתיה היו נדירים בימי הבצורת. וַיֹּאמֶר שְׁנוּ עשו זאת פעם שניה. וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ עשו זת פעם שלישית. כך שבסך הכל שפכו שם שנים עשר כדי מים.

אליהו מבקש מה' אש, ה' מוריד אש והעם מאמין בה' ושוחט את נביאי הבעל

לו וַיְהִ֣י ׀ בַּֽעֲל֣וֹת הַמִּנְחָ֗ה וַיִּגַּ֞שׁ אֵֽלִיָּ֣הוּ הַנָּבִיא֮ וַיֹּאמַר֒ יְהוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָם֙ יִצְחָ֣ק וְיִשְׂרָאֵ֔ל הַיּ֣וֹם יִוָּדַ֗ע כִּֽי־אַתָּ֧ה אֱלֹהִ֛ים בְּיִשְׂרָאֵ֖ל וַֽאֲנִ֣י עַבְדֶּ֑ךָ ובדבריך (וּבִדְבָֽרְךָ֣) עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ לז עֲנֵ֤נִי יְהוָה֙ עֲנֵ֔נִי וְיֵֽדְעוּ֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה כִּֽי־אַתָּ֥ה יְהוָ֖ה הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאַתָּ֛ה הֲסִבֹּ֥תָ אֶת־לִבָּ֖ם אֲחֹֽרַנִּֽית׃ לח וַתִּפֹּ֣ל אֵשׁ־יְהוָ֗ה וַתֹּ֤אכַל אֶת־הָֽעֹלָה֙ וְאֶת־הָֽעֵצִ֔ים וְאֶת־הָֽאֲבָנִ֖ים וְאֶת־הֶֽעָפָ֑ר וְאֶת־הַמַּ֥יִם אֲשֶׁר־בַּתְּעָלָ֖ה לִחֵֽכָה׃ לט וַיַּרְא֙ כָּל־הָעָ֔ם וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ יְהוָה֙ ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֔ים יְהוָ֖ה ה֥וּא הָֽאֱלֹהִֽים׃ [כאן מסתיים מנהג אשכנז וספרד] מ וַיֹּאמֶר֩ אֵֽלִיָּ֨הוּ לָהֶ֜ם תִּפְשׂ֣וּ ׀ אֶת־נְבִיאֵ֣י הַבַּ֗עַל אִ֛ישׁ אַל־יִמָּלֵ֥ט מֵהֶ֖ם וַֽיִּתְפְּשׂ֑וּם וַיּֽוֹרִדֵ֤ם אֵֽלִיָּ֨הוּ֙ אֶל־נַ֣חַל קִישׁ֔וֹן וַיִּשְׁחָטֵ֖ם שָֽׁם׃

בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה לפנות ערב. יש מפרשים שאליהו חיכה עד אחרי שיסגרו את המקדש בירושלים. כי אמנם  עֲנֵנִי יְהוָה עֲנֵנִי הורד אש על המזבח. וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית אתה גרמת להם לחטוא ולעבוד את הבעל. וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם לכל העם, שאמרו שה' הוא האלהים. תִּפְשׂוּ  אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל את 850 נביאי הבעל והאשרה.וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אמר לעם להוריד אותם אֶל נַחַל קִישׁוֹן הזורם למרגלות הכרמל.

הגשם יורד

מא וַיֹּ֤אמֶר אֵֽלִיָּ֨הוּ֙ לְאַחְאָ֔ב עֲלֵ֖ה אֱכֹ֣ל וּשְׁתֵ֑ה כִּי־ק֖וֹל הֲמ֥וֹן הַגָּֽשֶׁם׃ מב וַיַּֽעֲלֶ֥ה אַחְאָ֖ב לֶֽאֱכֹ֣ל וְלִשְׁתּ֑וֹת וְאֵ֨לִיָּ֜הוּ עָלָ֨ה אֶל־רֹ֤אשׁ הַכַּרְמֶל֙ וַיִּגְהַ֣ר אַ֔רְצָה וַיָּ֥שֶׂם פָּנָ֖יו בֵּ֥ין בִּרְכָּֽו׃ מג וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־נַעֲר֗וֹ עֲלֵה־נָא֙ הַבֵּ֣ט דֶּֽרֶךְ־יָ֔ם וַיַּ֨עַל֙ וַיַּבֵּ֔ט וַיֹּ֖אמֶר אֵ֣ין מְא֑וּמָה וַיֹּ֕אמֶר שֻׁ֖ב שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים׃ מד וַֽיְהִי֙ בַּשְּׁבִעִ֔ית וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּה־עָ֛ב קְטַנָּ֥ה כְּכַף־אִ֖ישׁ עֹלָ֣ה מִיָּ֑ם וַיֹּ֗אמֶר עֲלֵ֨ה אֱמֹ֤ר אֶל־אַחְאָב֙ אֱסֹ֣ר וָרֵ֔ד וְלֹ֥א יַֽעֲצָרְכָ֖ה הַגָּֽשֶׁם׃ מה וַיְהִ֣י ׀ עַד־כֹּ֣ה וְעַד־כֹּ֗ה וְהַשָּׁמַ֨יִם֙ הִֽתְקַדְּרוּ֙ עָבִ֣ים וְר֔וּחַ וַיְהִ֖י גֶּ֣שֶׁם גָּד֑וֹל וַיִּרְכַּ֥ב אַחְאָ֖ב וַיֵּ֥לֶךְ יִזְרְעֶֽאלָה׃ מו וְיַד־יְהוָ֗ה הָֽיְתָה֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ וַיְשַׁנֵּ֖ס מָתְנָ֑יו וַיָּ֨רָץ֙ לִפְנֵ֣י אַחְאָ֔ב עַד־בֹּֽאֲכָ֖ה יִזְרְעֶֽאלָה׃

כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם כי אפשר לשמוע את הגשם בא. עֲלֵה נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ יָם הסתכל לכוון הים. שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים חזור על הפעולה שבע פעמים, הסתכל אל הים שבע פעמים. כך פרשו הטעמים. ואולי אפשר לפרש ששבע פעמים אמר לו אליהו "שוב", הסתכל שוב. וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית בפעם השביעית וַיֹּאמֶר נערו של אליהו הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם אני רואה ענן קטן כמו כף יד של איש עולה מהים. וַיֹּאמֶר אליהו לנערו עֲלֵה אל ראש הכרמל, שם אחאב יושב לאכול. אֱמֹר אֶל אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעֲצָרְכָה הַגָּשֶׁם רתום מהר את מרכבתך לסוסים וסע, כי אם לא תזדרז – הגשם ישבש את הדרכים ולא תוכל לנסוע.

הפטרת ויקהל

ההפטרה עוסקת בעשיית המקדש וכלי המקדש בימי שלמה. בדומה לפרשתנו העוסקת בעשיית המשכן וכלי המשכן בימי משה.

גם נוסח הכתוב כאן מזכיר מאד את הנוסח האמור בפרשתנו, כפי שנבאר. וגם המבנה של הכלים הנזכרים כאן, והחומרים שמהם הם עשויים, הם כפי האמור בפרשתנו. אךבמקדש הם גדולים יותר ורבים יותר, כפי שנבאר להלן.

שלמה מביא את חירם

[כאן מתחיל מנהג ספרד ותימן] יג וַיִּשְׁלַח֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה וַיִּקַּ֥ח אֶת־חִירָ֖ם מִצֹּֽר׃ יד בֶּן־אִשָּׁה֩ אַלְמָנָ֨ה ה֜וּא מִמַּטֵּ֣ה נַפְתָּלִ֗י וְאָבִ֣יו אִישׁ־צֹרִי֮ חֹרֵ֣שׁ נְחֹשֶׁת֒ וַ֠יִּמָּלֵא אֶת־הַחָכְמָ֤ה וְאֶת־הַתְּבוּנָה֙ וְאֶת־הַדַּ֔עַת לַֽעֲשׂ֥וֹת כָּל־מְלָאכָ֖ה בַּנְּחֹ֑שֶׁת וַיָּבוֹא֙ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה וַיַּ֖עַשׂ אֶת־כָּל־מְלַאכְתּֽוֹ׃

וַיִּקַּח אֶת חִירָם מִצֹּר לדעת רוב המפרשים חירם הזה אינו חירם מלך צר, אלא חירם אחר, שהיה בצר. שאמו היתה ישראלית ואביו כנעני מצר, כמבואר בפסוק הבא. וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת הפסוק הזה מנוסח כך שהוא מזכיר את מה שאמור בפרשתנו על בצלאל.

שני עמודי הנחשת

טו וַיָּ֛צַר אֶת־שְׁנֵ֥י הָֽעַמּוּדִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת שְׁמֹנֶ֨ה עֶשְׂרֵ֜ה אַמָּ֗ה קוֹמַת֙ הָֽעַמּ֣וּד הָֽאֶחָ֔ד וְחוּט֙ שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֣ה אַמָּ֔ה יָסֹ֖ב אֶת־הָֽעַמּ֥וּד הַשֵּׁנִֽי׃ טז וּשְׁתֵּ֨י כֹֽתָרֹ֜ת עָשָׂ֗ה לָתֵ֛ת עַל־רָאשֵׁ֥י הָֽעַמּוּדִ֖ים  חָמֵ֣שׁ אַמּ֗וֹת קוֹמַת֙ הַכֹּתֶ֣רֶת הָֽאֶחָ֔ת וְחָמֵ֣שׁ אַמּ֔וֹת קוֹמַ֖ת הַכֹּתֶ֥רֶת הַשֵּׁנִֽית׃ יז שְׂבָכִ֞ים מַֽעֲשֵׂ֣ה שְׂבָכָ֗ה גְּדִלִים֙ מַֽעֲשֵׂ֣ה שַׁרְשְׁר֔וֹת לַכֹּ֣תָרֹ֔ת אֲשֶׁ֖ר עַל־רֹ֣אשׁ הָֽעַמּוּדִ֑ים שִׁבְעָה֙ לַכֹּתֶ֣רֶת הָֽאֶחָ֔ת וְשִׁבְעָ֖ה לַכֹּתֶ֥רֶת הַשֵּׁנִֽית׃ יח וַיַּ֖עַשׂ אֶת־הָֽעַמּוּדִ֑ים וּשְׁנֵי֩ טוּרִ֨ים סָבִ֜יב עַל־הַשְּׂבָכָ֣ה הָֽאֶחָ֗ת לְכַסּ֤וֹת אֶת־הַכֹּֽתָרֹת֙ אֲשֶׁר֙ עַל־רֹ֣אשׁ הָֽרִמֹּנִ֔ים וְכֵ֣ן עָשָׂ֔ה לַכֹּתֶ֖רֶת הַשֵּׁנִֽית׃ יט וְכֹֽתָרֹ֗ת אֲשֶׁר֙ עַל־רֹ֣אשׁ הָֽעַמּוּדִ֔ים מַֽעֲשֵׂ֖ה שׁוּשַׁ֣ן בָּֽאוּלָ֑ם אַרְבַּ֖ע אַמּֽוֹת׃ כ וְכֹֽתָרֹ֗ת עַל־שְׁנֵי֙ הָֽעַמּוּדִ֔ים גַּם־מִמַּ֨עַל֙ מִלְּעֻמַּ֣ת הַבֶּ֔טֶן אֲשֶׁ֖ר לְעֵ֣בֶר שבכה (הַשְּׂבָכָ֑ה) וְהָֽרִמּוֹנִ֤ים מָאתַ֨יִם֙ טֻרִ֣ים סָבִ֔יב עַ֖ל הַכֹּתֶ֥רֶת הַשֵּׁנִֽית׃ כא וַיָּ֨קֶם֙ אֶת־הָֽעַמֻּדִ֔ים לְאֻלָ֖ם הַֽהֵיכָ֑ל וַיָּ֜קֶם אֶת־הָֽעַמּ֣וּד הַיְמָנִ֗י וַיִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמוֹ֙ יָכִ֔ין וַיָּ֨קֶם֙ אֶת־הָֽעַמּ֣וּד הַשְּׂמָאלִ֔י וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ בֹּֽעַז׃ כב וְעַ֛ל רֹ֥אשׁ הָֽעַמּוּדִ֖ים מַֽעֲשֵׂ֣ה שׁוֹשָׁ֑ן וַתִּתֹּ֖ם מְלֶ֥אכֶת הָֽעַמּוּדִֽים׃ [כאן מסתיים מנהג תימן]

 אֶת שְׁנֵי הָעַמּוּדִים שני עמודי הנחשת העומדים בחזית הבית, כמבואר להלן פס' כא. וְחוּט שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה יָסֹב היקפו של כל עמוד היה שתים עשרה אמה. אֶת הָעַמּוּד הַשֵּׁנִי את העמוד האחד, וכן את העמוד השני, כלומר: זאת היתה מדתם של שני העמודים. (רש"י, רד"ק, מצודות). מֻצַק נְחֹשֶׁת נחשת יצוקה. שְׂבָכִים מַעֲשֵׂה שְׂבָכָה גְּדִלִים מַעֲשֵׂה שַׁרְשְׁרוֹת הכותרות היו מקושטות בשבכות וגדילים. שבכה היא קישוט שהוא מעין סבך של עלים או מעין רשת או מקלעת. וכן הגדילים, שהם פתילים קלועים כשרשראות. שִׁבְעָה לַכֹּתֶרֶת הָאֶחָת כל כותרת היתה מוקפת שבעה גדילים. וּשְׁנֵי טוּרִים סָבִיב עַל הַשְּׂבָכָה הָאֶחָת כל שבכה היתה מוקפת שני טורי רמוני נחשת. לְכַסּוֹת אֶת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָרִמֹּנִים הרמונים מכסים את הכותרות. (רש"י). מַעֲשֵׂה שׁוּשַׁן דומה לשושנה. אַרְבַּע אַמּוֹת בולטות ארבע אמות מהעמוד החוצה. גַּם מִמַּעַל מִלְּעֻמַּת הַבֶּטֶן על ראש העמודים היו כותרות נוספות, במקום החבור בים העמוד לבין השבכה. וְהָרִמּוֹנִים מָאתַיִם טֻרִים סָבִיב מאתים רמונים מסודרים בטורים סביב. (רד"ק, וכן פרשו הטעמים). לְאֻלָם הַהֵיכָל באולם שלפני ההיכל. הָעַמּוּד הַיְמָנִי הדרומי. שהוא בשמאלו של הנכנס להיכל, ובימינו של היוצא מן ההיכל. דרום בתנ"ך הוא ימין. וכבל פרשיות המשכן והמקדש תמיד נזכר הדרום לפני הצפון. מַעֲשֵׂה שׁוֹשָׁן קישוט דומה לשושנה.

הים

כג וַיַּ֥עַשׂ אֶת־הַיָּ֖ם מוּצָ֑ק עֶ֣שֶׂר בָּֽ֠אַמָּה מִשְּׂפָת֨וֹ עַד־שְׂפָת֜וֹ עָגֹ֣ל ׀ סָבִ֗יב וְחָמֵ֤שׁ בָּֽאַמָּה֙ קֽוֹמָת֔וֹ וקוה (וְקָו֙) שְׁלֹשִׁ֣ים בָּֽאַמָּ֔ה יָסֹ֥ב אֹת֖וֹ סָבִֽיב׃ כד וּפְקָעִים֩ מִתַּ֨חַת לִשְׂפָת֤וֹ ׀ סָבִיב֙ סֹֽבְבִ֣ים אֹת֔וֹ עֶ֚שֶׂר בָּֽאַמָּ֔ה מַקִּפִ֥ים אֶת־הַיָּ֖ם סָבִ֑יב שְׁנֵ֤י טוּרִים֙ הַפְּקָעִ֔ים יְצֻקִ֖ים בִּיצֻֽקָתֽוֹ׃ כה עֹמֵ֞ד עַל־שְׁנֵ֧י עָשָׂ֣ר בָּקָ֗ר שְׁלֹשָׁ֣ה פֹנִ֣ים ׀ צָפ֡וֹנָה וּשְׁלֹשָׁה֩ פֹנִ֨ים ׀ יָ֜מָּה וּשְׁלֹשָׁ֣ה ׀ פֹּנִ֣ים נֶ֗גְבָּה וּשְׁלֹשָׁה֙ פֹּנִ֣ים מִזְרָ֔חָה וְהַיָּ֥ם עֲלֵיהֶ֖ם מִלְמָ֑עְלָה וְכָל־אֲחֹֽרֵיהֶ֖ם בָּֽיְתָה׃ כו וְעָבְי֣וֹ טֶ֔פַח וּשְׂפָת֛וֹ כְּמַֽעֲשֵׂ֥ה שְׂפַת־כּ֖וֹס פֶּ֣רַח שׁוֹשָׁ֑ן אַלְפַּ֥יִם בַּ֖ת יָכִֽיל׃ {פ} [כאן מסתיים מנהג ספרד]

הַיָּם כלי נחשת גדול מחזיק הרבה מים, לרחיצת הכהנים. לפי המתואר בהמשך הפסוק, הים היה בגובה של כ2.5 מטר, ובקוטר של כ5 מטר. והכיל כ50000 ליטר מים. מוּצָק נחשת יצוקה. עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד שְׂפָתוֹ קוטר הים הוא עשר אמות. עָגֹל  סָבִיב הים הוא כלי עגול. אמנם, הגמ' (עירובין יד:) מביאה דעה המחשבת ומוצאת ששלש האמות התחתונות של הים היו מרובעות, ומלמעלה הוא היה עגול, כך שהוא הכיל יותר מים. כך עולה גם מפסוק כה, שבו הבקר המחזיקים את הים פונים בדיוק לרוחות השמים ולא סובבים סביב, משמע שמלמטה הים הוא רבוע. וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ גובה הים הוא חמש אמות. וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב היקפו של הים שלשים אמה. החשבון כאן הוא בהנחה שהקף העיגול הוא פי שלשה מהקוטר. לפי החשבון המקובל היום מדובר על קצת יותר מזה, אבל הוא עדיין קרוב מאד לחשבון הזה. וּפְקָעִים מִתַּחַת לִשְׂפָתוֹ על הדפן החיצונה של הים, מתחת לשפתו היו קישוטים בצורת בקר (כפי שעולה מדברי הימים, וכן פרש רד"ק ומצודות), או בדמות ביצים או פירות (יב"ע, רש"י, רלב"ג). עֶשֶׂר בָּאַמָּה כל צלע של הים היתה עשר אמות, שעליה היו שני טורי פקעים לאורך הצלע (רד"ק). יְצֻקִים בִּיצֻקָתוֹ הפקעים היו נחשת שהיתה יצוקה יחד עם הים. ולא קישוטים שהולחמו לים אחרי עשייתו. עֹמֵד עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר הים עמד על שנים עשר שוורים עשויים נחשת, שעמדו סביב סביב כשראשיהם החוצה וגבם פנימה, ועל גבם הונח הים. וְכָל אֲחֹרֵיהֶם בָּיְתָה השוורים עמדו כך שהצד האחורי שלהם היה כלפי פנים, שהרי פניהם פנו מן הים והחוצה. וְעָבְיוֹ טֶפַח עובי הדפן היה טפח. וּשְׂפָתוֹ שפת הדופן. כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשָׁן כדמות עליה שושנה אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל מכיל כ50000 ליטר מים, שהם אלפים בת, שהיא מדה של כ25 ליטר.

המכונות

כז וַיַּ֧עַשׂ אֶת־הַמְּכֹנ֛וֹת עֶ֖שֶׂר נְחֹ֑שֶׁת אַרְבַּ֣ע בָּֽאַמָּ֗ה אֹ֚רֶךְ הַמְּכוֹנָ֣ה הָֽאֶחָ֔ת וְאַרְבַּ֤ע בָּֽאַמָּה֙ רָחְבָּ֔הּ וְשָׁלֹ֥שׁ בָּֽאַמָּ֖ה קֽוֹמָתָֽהּ׃ כח וְזֶ֛ה מַֽעֲשֵׂ֥ה הַמְּכוֹנָ֖ה מִסְגְּרֹ֣ת לָהֶ֑ם וּמִסְגְּרֹ֖ת בֵּ֥ין הַשְׁלַבִּֽים׃ כט וְעַֽל־הַמִּסְגְּר֞וֹת אֲשֶׁ֣ר ׀ בֵּ֣ין הַשְׁלַבִּ֗ים אֲרָי֤וֹת ׀ בָּקָר֙ וּכְרוּבִ֔ים וְעַל־הַשְׁלַבִּ֖ים כֵּ֣ן מִמָּ֑עַל וּמִתַּ֨חַת֙ לַֽאֲרָי֣וֹת וְלַבָּקָ֔ר לֹי֖וֹת מַֽעֲשֵׂ֥ה מוֹרָֽד׃ ל וְאַרְבָּעָה֩ אֽוֹפַנֵּ֨י נְחֹ֜שֶׁת לַמְּכוֹנָ֤ה הָֽאַחַת֙ וְסַרְנֵ֣י נְחֹ֔שֶׁת וְאַרְבָּעָ֥ה פַֽעֲמֹתָ֖יו כְּתֵפֹ֣ת לָהֶ֑ם מִתַּ֤חַת לַכִּיֹּר֙ הַכְּתֵפ֣וֹת יְצֻק֔וֹת מֵעֵ֥בֶר אִ֖ישׁ לֹיֽוֹת׃ לא וּ֠פִיהוּ מִבֵּ֨ית לַכֹּתֶ֤רֶת וָמַ֨עְלָה֙ בָּֽאַמָּ֔ה וּפִ֨יהָ֙ עָגֹ֣ל מַֽעֲשֵׂה־כֵ֔ן אַמָּ֖ה וַֽחֲצִ֣י הָֽאַמָּ֑ה וְגַם־עַל־פִּ֨יהָ֙ מִקְלָע֔וֹת וּמִסְגְּרֹֽתֵיהֶ֥ם מְרֻבָּע֖וֹת לֹ֥א עֲגֻלּֽוֹת׃ לב וְאַרְבַּ֣עַת הָאֽוֹפַנִּ֗ים לְמִתַּ֨חַת֙ לַֽמִּסְגְּר֔וֹת וִיד֥וֹת הָאֽוֹפַנִּ֖ים בַּמְּכוֹנָ֑ה וְקוֹמַת֙ הָֽאוֹפַ֣ן הָֽאֶחָ֔ד אַמָּ֖ה וַֽחֲצִ֥י הָֽאַמָּֽה׃ לג וּמַֽעֲשֵׂה֙ הָא֣וֹפַנִּ֔ים כְּמַֽעֲשֵׂ֖ה אוֹפַ֣ן הַמֶּרְכָּבָ֑ה יְדוֹתָ֣ם וְגַבֵּיהֶ֗ם וְחִשֻּֽׁקֵיהֶ֛ם וְחִשֻּֽׁרֵיהֶ֖ם הַכֹּ֥ל מוּצָֽק׃ לדוְאַרְבַּ֣ע כְּתֵפ֔וֹת אֶ֚ל אַרְבַּ֣ע פִּנּ֔וֹת הַמְּכֹנָ֖ה הָֽאֶחָ֑ת מִן־הַמְּכֹנָ֖ה כְּתֵפֶֽיהָ׃ לה וּבְרֹ֣אשׁ הַמְּכוֹנָ֗ה חֲצִ֧י הָֽאַמָּ֛ה קוֹמָ֖ה עָגֹ֣ל ׀ סָבִ֑יב וְעַ֨ל רֹ֤אשׁ הַמְּכֹנָה֙ יְדֹתֶ֔יהָ וּמִסְגְּרֹתֶ֖יהָ מִמֶּֽנָּה׃ לו וַיְפַתַּ֤ח עַל־הַלֻּחֹת֙ יְדֹתֶ֔יהָ וְעַל֙ ומסגרתיה (מִסְגְּרֹתֶ֔יהָ) כְּרוּבִ֖ים אֲרָי֣וֹת וְתִֽמֹרֹ֑ת כְּמַֽעַר־אִ֥ישׁ וְלֹי֖וֹת סָבִֽיב׃ לז כָּזֹ֣את עָשָׂ֔ה אֵ֖ת עֶ֣שֶׂר הַמְּכֹנ֑וֹת מוּצָ֨ק אֶחָ֜ד מִדָּ֥ה אַחַ֛ת קֶ֥צֶב אֶחָ֖ד לְכֻלָּֽהְנָה׃ {ס}

הַמְּכֹנוֹת כנים. בתורה הצווי הוא לעשות במשכן כיור וכן. הכן נקרא כאן מכונה. שלמה עשה עשרה מכל כלי. להלן פס' מט אנו מוצאים שהיו עשר מנורות, כאן משמע שהיו עשרה כיורות ועשרה כנים, שנקראים כאן מכונות. כל מכונה היתה באורך ורוחב ארבע אמות, ובגובה שלש אמות.  מִסְגְּרֹת לָהֶם וּמִסְגְּרֹת בֵּין הַשְׁלַבִּים דפנות המכונות היו מסגרום מרובעות זו על גב זו. אֲרָיוֹת  בָּקָר וּכְרוּבִים תבליטים בצורת אריות בקר וכרובים. לֹיוֹת קישוטים. ורש"י פרש בעקבות הגמרא שהם כמו זכר ונקבה. מַעֲשֵׂה מוֹרָד מרודדים. וְסַרְנֵי נְחֹשֶׁת לוחות נחשת. מִתַּחַת לַכִּיֹּר הַכְּתֵפוֹת יְצֻקוֹת על כל מכונה יש כיור, ותחתיו נמצאות כתפות המכונה. וּפִיהוּ מִבֵּית לַכֹּתֶרֶת וָמַעְלָה וכו' יש מפרשים שמדיבר על פיה של המכונה, שהוא שקע עגול על גג המכונה, בקוטר אמה וחצי, מוקף מחיצה (כותרת) בגובה חצי אמה, והוא מיועד להניח בו את הכיור. (רש"י, מצודות). ויש מפרשים שמדובר על פי הלויות ופי הכותרת (רד"ק, ורש"י מסכים שסו הפסוק עוסק בכותרת). ויש מפרשים שמדובר על פי הכיור (רלב"ג). וְגַם עַל פִּיהָ מִקְלָעוֹת עיטורים וקישוטים, כמו שבארנו לעיל. וְאַרְבַּעַת הָאוֹפַנִּים לכל מכונה היו ארבעה גלגלים. וִידוֹת הָאוֹפַנִּים בַּמְּכוֹנָה צירי הגלגלים מחוברים למכונה. כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה כמו שעושים גלגלים למרכבות. יְדוֹתָם וְגַבֵּיהֶם וְחִשֻּׁקֵיהֶם וְחִשֻּׁרֵיהֶם הַכֹּל מוּצָק הציר, גב הגלגל, החישוק שסביב הגלגל והמוטות המחברים את החישוק עם הציר, הכל נעשה ביציקה אחת. וּבְרֹאשׁ הַמְּכוֹנָה חֲצִי הָאַמָּה קוֹמָה עָגֹל  סָבִיב דפנות בגובה חצי אמה מקיפות שטח עגול שנועד להניח בו את הכיור (רש"י). יְדֹתֶיהָ וּמִסְגְּרֹתֶיהָ מִמֶּנָּה הידות והמסגרות נעשו ממנה, מקשה אחת.  וַיְפַתַּח עַל הַלֻּחֹת יְדֹתֶיהָ וְעַל מִסְגְּרֹתֶיהָ על הלוחות ועל הידות ועל המסגרות, היו מפותחים עיטורים וקישוטים בצורה של כרובים אריות ותמורות. מסתבר שהמראה שראה יחזקאל, של מרכבה עם אופנים שיש להם פני אריה ופני שור ופני כורב, היתה מבוססת על המכונות האלה. כָּזֹאת עָשָׂה אֵת עֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת וכו' באותה תבנית נעשו כל המכונות, ולא היה הבדל ביניהם. כולן נעשו בתבנית אחת וביציקה אחת.

 הכיורות

לח וַיַּ֛עַשׂ עֲשָׂרָ֥ה כִיֹּר֖וֹת נְחֹ֑שֶׁת אַרְבָּעִ֨ים בַּ֜ת יָכִ֣יל ׀ הַכִּיּ֣וֹר הָֽאֶחָ֗ד אַרְבַּ֤ע בָּֽאַמָּה֙ הַכִּיּ֣וֹר הָֽאֶחָ֔ד כִּיּ֤וֹר אֶחָד֙ עַל־הַמְּכוֹנָ֣ה הָֽאַחַ֔ת לְעֶ֖שֶׂר הַמְּכֹנֽוֹת׃ לט וַיִּתֵּן֙ אֶת־הַמְּכֹנ֔וֹת חָמֵ֞שׁ עַל־כֶּ֤תֶף הַבַּ֨יִת֙ מִיָּמִ֔ין וְחָמֵ֛שׁ עַל־כֶּ֥תֶף הַבַּ֖יִת מִשְּׂמֹאל֑וֹ וְאֶת־הַיָּ֗ם נָתַ֞ן מִכֶּ֨תֶף הַבַּ֧יִת הַיְמָנִ֛ית קֵ֖דְמָה מִמּ֥וּל נֶֽגֶב׃ {ס}

וַיַּעַשׂ עֲשָׂרָה כִיֹּרוֹת נְחֹשֶׁת בארנו לעיל פס' כז, ששלמה עשה עשרה כנים, עשרה כיורות ועשר מנורות. על כל אחת מהמכונות שהוזכרו לעיל, היה כיור אחד.  אַרְבָּעִים בַּת יָכִיל  הַכִּיּוֹר הָאֶחָד כל כיור הכיל כ1000 ליטר מים. אַרְבַּע בָּאַמָּה הַכִּיּוֹר הָאֶחָד גבהו של כל כיור היה ארבע אמות. כִּיּוֹר אֶחָד עַל הַמְּכוֹנָה הָאַחַת לְעֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת על כל אחת מעשר המכונות עמד כיור אחד.  וַיִּתֵּן אֶת הַמְּכֹנוֹת וכו' מקומו של הכיור במשכן הוא בין אהל מועד ובין המזבח. במשכן, כיון שהיו עשרה כיורות וים אחד, שלמה נתן את כולם בין האולם והמזבח, חמשה מימין וחמשה משמאל, ואת הים הוא שם בדרום. מול הדופן המזרחית (כלומר הקדמית) של הבית, מדרום-מזרח לפתח הבית. (הפתח פונה מזרחה, לפניו ומדרומו).

סיכום כלי הנחשת שעשה חירם לחצר המקדש

[כאן מתחיל מנהג אשכנז] מ וַיַּ֣עַשׂ חִיר֔וֹם אֶ֨ת־הַכִּיֹּר֔וֹת וְאֶת־הַיָּעִ֖ים וְאֶת־הַמִּזְרָק֑וֹת וַיְכַ֣ל חִירָ֗ם לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֛ה לַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹ֖ה בֵּ֥ית יְהוָֽה׃ מא עַמֻּדִ֣ים שְׁנַ֔יִם וְגֻלֹּ֧ת הַכֹּֽתָרֹ֛ת אֲשֶׁר־עַל־רֹ֥אשׁ הָֽעַמּוּדִ֖ים שְׁתָּ֑יִם וְהַשְּׂבָכ֣וֹת שְׁתַּ֔יִם לְכַסּ֗וֹת אֶת־שְׁתֵּי֙ גֻּלּ֣וֹת הַכֹּֽתָרֹ֔ת אֲשֶׁ֖ר עַל־רֹ֥אשׁ הָֽעַמּוּדִֽים׃ מב וְאֶת־הָֽרִמֹּנִ֛ים אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת לִשְׁתֵּ֣י הַשְּׂבָכ֑וֹת שְׁנֵֽי־טוּרִ֤ים רִמֹּנִים֙ לַשְּׂבָכָ֣ה הָֽאֶחָ֔ת לְכַסּ֗וֹת אֶת־שְׁתֵּי֙ גֻּלּ֣וֹת הַכֹּֽתָרֹ֔ת אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָֽעַמּוּדִֽים׃ מג וְאֶת־הַמְּכֹנ֖וֹת עָ֑שֶׂר וְאֶת־הַכִּיֹּרֹ֥ת עֲשָׂרָ֖ה עַל־הַמְּכֹנֽוֹת׃ מד וְאֶת־הַיָּ֖ם הָֽאֶחָ֑ד וְאֶת־הַבָּקָ֥ר שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר תַּ֥חַת הַיָּֽם׃ מה וְאֶת־הַסִּיר֨וֹת וְאֶת־הַיָּעִ֜ים וְאֶת־הַמִּזְרָק֗וֹת וְאֵת֙ כָּל־הַכֵּלִ֣ים האהל (הָאֵ֔לֶּה) אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֥ה חִירָ֛ם לַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹ֖ה בֵּ֣ית יְהוָ֑ה נְחֹ֖שֶׁת מְמֹרָֽט׃ מו בְּכִכַּ֤ר הַיַּרְדֵּן֙ יְצָקָ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ בְּמַֽעֲבֵ֖ה הָֽאֲדָמָ֑ה בֵּ֥ין סֻכּ֖וֹת וּבֵ֥ין צָֽרְתָֽן׃ מז וַיַּנַּ֤ח שְׁלֹמֹה֙ אֶת־כָּל־הַכֵּלִ֔ים מֵרֹ֖ב מְאֹ֣ד מְאֹ֑ד לֹ֥א נֶחְקַ֖ר מִשְׁקַ֥ל הַנְּחֹֽשֶׁת׃

חִירוֹם הוא חירם, שהוזכר לעיל פס' יג. אֶת הַכִּיֹּרוֹת שהוזכרו לעיל פס' לח-לט. וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת כלי נחשת שמשתמשים בהם במזבח, הוזכרו גם בפרשת השבוע, במעשה מזבח הנחשת. וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְהוָה פסוק שבא להזכיר את לשון התורה בסיום מעשה המשכן, בפרשת פקודי. כשם שהלשון שבה מוזכר כאן חירם, באה להזכיר את בצלאל, כפי שפרשנו לעיל. וכאן מסכם הכתוב את כל עבודות הנחשת של חירם: עַמֻּדִים שְׁנַיִם כדלעיל פס' טו  וְגֻלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים שְׁתָּיִם כדלעיל פס' טז.  וְהַשְּׂבָכוֹת שְׁתַּיִם לְכַסּוֹת אֶת שְׁתֵּי גֻּלּוֹת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים: וְאֶת הָרִמֹּנִים אַרְבַּע מֵאוֹת לִשְׁתֵּי הַשְּׂבָכוֹת וכו' כדלעיל פס' יז-יח. וְאֶת הַמְּכֹנוֹת עָשֶׂר כדלעיל פס' כז-לז וְאֶת הַכִּיֹּרֹת עֲשָׂרָה עַל הַמְּכֹנוֹת כדלעיל פס' לח. וְאֶת הַיָּם הָאֶחָד כדלעיל פס' כד-כו וְאֶת הַבָּקָר שְׁנֵים עָשָׂר תַּחַת הַיָּם כדלעיל פס' כה. וְאֶת הַסִּירוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת כלים המשמשים במזבח. נזכרו גם בתורה. סירות הם רבים של סיר, והם משמשים להוצאת הדשן המצטבר על המזבח. יעים הם כלים שבהם גורפים את הדשן מהמזבח ומכניסים לסירים. מזרקות הם כלים שבהם מקבלים את דם הקרבן וזורקים אותו על המזבח. נְחֹשֶׁת מְמֹרָט נחשת נקיה ומזוקקת, בלי תערובת של מיני מתכת אחרים. בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה את הנחשת הרבה שממנה נעשו הכלים האלה, כרו אנשי שלמה במכרות בעומק האדמה, בככר הירדן בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צָרְתָן מקומות בככר הירדן. לֹא נֶחְקַר מִשְׁקַל הַנְּחֹשֶׁת אי אפשר לספר כמה נחשת היתה שם, כי אין מספר לכמות הנחשת הזאת.

כלי הזהב שבתוך המקדש

מח וַיַּ֣עַשׂ שְׁלֹמֹ֔ה אֵ֚ת כָּל־הַכֵּלִ֔ים אֲשֶׁ֖ר בֵּ֣ית יְהוָ֑ה אֵ֚ת מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֔ב וְאֶת־הַשֻּׁלְחָ֗ן אֲשֶׁ֥ר עָלָ֛יו לֶ֥חֶם הַפָּנִ֖ים זָהָֽב׃ מט וְאֶת־הַ֠מְּנֹרוֹת חָמֵ֨שׁ מִיָּמִ֜ין וְחָמֵ֧שׁ מִשְּׂמֹ֛אול לִפְנֵ֥י הַדְּבִ֖יר זָהָ֣ב סָג֑וּר וְהַפֶּ֧רַח וְהַנֵּרֹ֛ת וְהַמֶּלְקַחַ֖יִם זָהָֽב׃ נ וְ֠הַסִּפּוֹת וְהַֽמְזַמְּר֧וֹת וְהַמִּזְרָק֛וֹת וְהַכַּפּ֥וֹת וְהַמַּחְתּ֖וֹת זָהָ֣ב סָג֑וּר וְהַפֹּת֡וֹת לְדַלְתוֹת֩ הַבַּ֨יִת הַפְּנִימִ֜י לְקֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֗ים לְדַלְתֵ֥י הַבַּ֛יִת לַֽהֵיכָ֖ל זָהָֽב׃ {פ}

אֵת כָּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית יְהוָה הכלים שבתוך הבית. כל הכלים שנמנו עד כאן, היו כלי נחשת שעומדים בחצר. כאן מונה הכתוב את כלי הזהב שבתוך הבית. בכך ממשיך שלמה לעשות כפי שהיה במשכן: כל מתכת שנראית בחצר היא נחשת, וכל מתכת שנראית בתוך הבית היא זהב. מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב כמו במשכן. וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם זָהָב כל אלה היו גם במנורת המשכן. וְהַסִּפּוֹת וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת כלים שונים שמשתמשים בהם במזבח הזהב. וְהַפֹּתוֹת השקע שבתוכו סובב ציר הדלת, או השקע שלתוכו נכנס הבריח הנועל את הדלת. כל אלה היו עשויים זהב. לְדַלְתוֹת הַבַּיִת הַפְּנִימִי לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים הדלתות שבהן נכנסים לקדש הקדשים לְדַלְתֵי הַבַּיִת לַהֵיכָל הדלתות שבהן נכנסים להיכל. במשכן לא היו דלתות אלא פרוכות בד. אבל כאן נעשו דלתות. וכל המתכת שבה היתה זהב.

הפטרת פקודי

פרשתנו מסכמת את מעשה המשכן, ומתארת את אשר קרה כאשר נשלמה המלאכה. כך גם הפרק הזה מתאר את סיום מעשה המקדש בימי שלמה. פסוקים רבים בהפטרה מזכירים, הן בלשונם והן בתכנם, את האמור בפרשתנו, כפי שנפרש.

סיכום כלי הנחשת שעשה חירם לחצר המקדש

[כאן מתחיל מנהג ספרד ותימן] מ וַיַּ֣עַשׂ חִיר֔וֹם אֶ֨ת־הַכִּיֹּר֔וֹת וְאֶת־הַיָּעִ֖ים וְאֶת־הַמִּזְרָק֑וֹת וַיְכַ֣ל חִירָ֗ם לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֛ה לַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹ֖ה בֵּ֥ית יְהוָֽה׃ מא עַמֻּדִ֣ים שְׁנַ֔יִם וְגֻלֹּ֧ת הַכֹּֽתָרֹ֛ת אֲשֶׁר־עַל־רֹ֥אשׁ הָֽעַמּוּדִ֖ים שְׁתָּ֑יִם וְהַשְּׂבָכ֣וֹת שְׁתַּ֔יִם לְכַסּ֗וֹת אֶת־שְׁתֵּי֙ גֻּלּ֣וֹת הַכֹּֽתָרֹ֔ת אֲשֶׁ֖ר עַל־רֹ֥אשׁ הָֽעַמּוּדִֽים׃ מב וְאֶת־הָֽרִמֹּנִ֛ים אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת לִשְׁתֵּ֣י הַשְּׂבָכ֑וֹת שְׁנֵֽי־טוּרִ֤ים רִמֹּנִים֙ לַשְּׂבָכָ֣ה הָֽאֶחָ֔ת לְכַסּ֗וֹת אֶת־שְׁתֵּי֙ גֻּלּ֣וֹת הַכֹּֽתָרֹ֔ת אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָֽעַמּוּדִֽים׃ מג וְאֶת־הַמְּכֹנ֖וֹת עָ֑שֶׂר וְאֶת־הַכִּיֹּרֹ֥ת עֲשָׂרָ֖ה עַל־הַמְּכֹנֽוֹת׃ מד וְאֶת־הַיָּ֖ם הָֽאֶחָ֑ד וְאֶת־הַבָּקָ֥ר שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר תַּ֥חַת הַיָּֽם׃ מה וְאֶת־הַסִּיר֨וֹת וְאֶת־הַיָּעִ֜ים וְאֶת־הַמִּזְרָק֗וֹת וְאֵת֙ כָּל־הַכֵּלִ֣ים האהל (הָאֵ֔לֶּה) אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֥ה חִירָ֛ם לַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹ֖ה בֵּ֣ית יְהוָ֑ה נְחֹ֖שֶׁת מְמֹרָֽט׃ מו בְּכִכַּ֤ר הַיַּרְדֵּן֙ יְצָקָ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ בְּמַֽעֲבֵ֖ה הָֽאֲדָמָ֑ה בֵּ֥ין סֻכּ֖וֹת וּבֵ֥ין צָֽרְתָֽן׃ מז וַיַּנַּ֤ח שְׁלֹמֹה֙ אֶת־כָּל־הַכֵּלִ֔ים מֵרֹ֖ב מְאֹ֣ד מְאֹ֑ד לֹ֥א נֶחְקַ֖ר מִשְׁקַ֥ל הַנְּחֹֽשֶׁת׃

חִירוֹם הוא חירם, שהוזכר לעיל פס' יג. (ראה באורנו להפטרת ויקהל) אֶת הַכִּיֹּרוֹת שהוזכרו לעיל פס' לח-לט.  (ראה באורנו להפטרת ויקהל) וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת כלי נחשת שמשתמשים בהם במזבח, הוזכרו גם בפרשת השבוע, במעשה מזבח הנחשת. וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְהוָה פסוק שבא להזכיר את לשון התורה בסיום מעשה המשכן, בפרשת פקודי. כשם שהלשון שבה מוזכר כאן חירם, באה להזכיר את בצלאל, כפי שפרשנו לעיל. וכאן מסכם הכתוב את כל עבודות הנחשת של חירם: עַמֻּדִים שְׁנַיִם כדלעיל פס' טו  (ראה באורנו להפטרת ויקהל) וְגֻלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים שְׁתָּיִם כדלעיל פס' טז.  (ראה באורנו להפטרת ויקהל) וְהַשְּׂבָכוֹת שְׁתַּיִם לְכַסּוֹת אֶת שְׁתֵּי גֻּלּוֹת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים: וְאֶת הָרִמֹּנִים אַרְבַּע מֵאוֹת לִשְׁתֵּי הַשְּׂבָכוֹת וכו' כדלעיל פס' יז-יח. (ראה באורנו להפטרת ויקהל) וְאֶת הַמְּכֹנוֹת עָשֶׂר כדלעיל פס' כז-לז  (ראה באורנו להפטרת ויקהל) וְאֶת הַכִּיֹּרֹת עֲשָׂרָה עַל הַמְּכֹנוֹת כדלעיל פס' לח. (ראה באורנו להפטרת ויקהל) וְאֶת הַיָּם הָאֶחָד כדלעיל פס' כד-כו (ראה באורנו להפטרת ויקהל) וְאֶת הַבָּקָר שְׁנֵים עָשָׂר תַּחַת הַיָּם כדלעיל פס' כה. (ראה באורנו להפטרת ויקהל) וְאֶת הַסִּירוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת כלים המשמשים במזבח. נזכרו גם בתורה. סירות הם רבים של סיר, והם משמשים להוצאת הדשן המצטבר על המזבח. יעים הם כלים שבהם גורפים את הדשן מהמזבח ומכניסים לסירים. מזרקות הם כלים שבהם מקבלים את דם הקרבן וזורקים אותו על המזבח. נְחֹשֶׁת מְמֹרָט נחשת נקיה ומזוקקת, בלי תערובת של מיני מתכת אחרים. בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה את הנחשת הרבה שממנה נעשו הכלים האלה, כרו אנשי שלמה במכרות בעומק האדמה, בככר הירדן. לֹא נֶחְקַר מִשְׁקַל הַנְּחֹשֶׁת אי אפשר לספר כמה נחשת היתה שם, כי אין מספר לכמות הנחשת הזאת.

כלי הזהב שבתוך המקדש

מח וַיַּ֣עַשׂ שְׁלֹמֹ֔ה אֵ֚ת כָּל־הַכֵּלִ֔ים אֲשֶׁ֖ר בֵּ֣ית יְהוָ֑ה אֵ֚ת מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֔ב וְאֶת־הַשֻּׁלְחָ֗ן אֲשֶׁ֥ר עָלָ֛יו לֶ֥חֶם הַפָּנִ֖ים זָהָֽב׃ מט וְאֶת־הַ֠מְּנֹרוֹת חָמֵ֨שׁ מִיָּמִ֜ין וְחָמֵ֧שׁ מִשְּׂמֹ֛אול לִפְנֵ֥י הַדְּבִ֖יר זָהָ֣ב סָג֑וּר וְהַפֶּ֧רַח וְהַנֵּרֹ֛ת וְהַמֶּלְקַחַ֖יִם זָהָֽב׃ נ וְ֠הַסִּפּוֹת וְהַֽמְזַמְּר֧וֹת וְהַמִּזְרָק֛וֹת וְהַכַּפּ֥וֹת וְהַמַּחְתּ֖וֹת זָהָ֣ב סָג֑וּר וְהַפֹּת֡וֹת לְדַלְתוֹת֩ הַבַּ֨יִת הַפְּנִימִ֜י לְקֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֗ים לְדַלְתֵ֥י הַבַּ֛יִת לַֽהֵיכָ֖ל זָהָֽב׃ {פ}[כאן מסתיים מנהג ספרד ותימן]

אֵת כָּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית יְהוָה הכלים שבתוך הבית. כל הכלים שנמנו עד כאן, היו כלי נחשת שעומדים בחצר. כאן מונה הכתוב את כלי הזהב שבתוך הבית. בכך ממשיך שלמה לעשות כפי שהיה במשכן: כל מתכת שנראית בחצר היא נחשת, וכל מתכת שנראית בתוך הבית היא זהב. מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב כמו במשכן. וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם זָהָב כל אלה היו גם במנורת המשכן. וְהַסִּפּוֹת וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת כלים שונים שמשתמשים בהם במזבח הזהב. וְהַפֹּתוֹת השקע שבתוכו סובב ציר הדלת, או השקע שלתוכו נכנס הבריח הנועל את הדלת. כל אלה היו עשויים זהב. לְדַלְתוֹת הַבַּיִת הַפְּנִימִי לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים הדלתות שבהן נכנסים לקדש הקדשים לְדַלְתֵי הַבַּיִת לַהֵיכָל הדלתות שבהן נכנסים להיכל. במשכן לא היו דלתות אלא פרוכות בד. אבל כאן נעשו דלתות. וכל המתכת שבה היתה זהב.

סיכום מעשה המקדש

[כאן מתחיל מנהג אשכנז] נא וַתִּשְׁלַם֙ כָּל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֛ה הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹ֖ה בֵּ֣ית יְהוָ֑ה וַיָּבֵ֨א שְׁלֹמֹ֜ה אֶת־קָדְשֵׁ֣י ׀ דָּוִ֣ד אָבִ֗יו אֶת־הַכֶּ֤סֶף וְאֶת־הַזָּהָב֙ וְאֶת־הַכֵּלִ֔ים נָתַ֕ן בְּאֹֽצְר֖וֹת בֵּ֥ית יְהוָֽה׃ {פ}

וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה הפסוק כאן בא להזכיר את הפסוק בפרשתנו: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה  ה’ אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ:   וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה.." אֶת קָדְשֵׁי  דָּוִד אָבִיו הכסף והזה שהקדיש דוד לצרך עשיית המקדש.

שלמה מעלה את הארון אל המקדש

א אָ֣ז יַקְהֵ֣ל שְׁלֹמֹ֣ה אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּוֹת֩ נְשִׂיאֵ֨י הָֽאָב֜וֹת לִבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹ֖ה יְרֽוּשָׁלִָ֑ם לְֽהַעֲל֞וֹת אֶת־אֲר֧וֹן בְּרִית־יְהוָ֛ה מֵעִ֥יר דָּוִ֖ד הִ֥יא צִיּֽוֹן׃ ב וַיִּקָּ֨הֲל֜וּ אֶל־הַמֶּ֤לֶךְ שְׁלֹמֹה֙ כָּל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּיֶ֥רַח הָאֵֽתָנִ֖ים בֶּחָ֑ג ה֖וּא הַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי׃ ג וַיָּבֹ֕אוּ כֹּ֖ל זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּשְׂא֥וּ הַכֹּֽהֲנִ֖ים אֶת־הָֽאָרֽוֹן׃ ד וַֽיַּעֲל֞וּ אֶת־אֲר֤וֹן יְהוָה֙ וְאֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת־כָּל־כְּלֵ֥י הַקֹּ֖דֶשׁ אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֑הֶל וַיַּֽעֲל֣וּ אֹתָ֔ם הַכֹּֽהֲנִ֖ים וְהַלְוִיִּֽם׃ ה וְהַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה וְכָל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ הַנּֽוֹעָדִ֣ים עָלָ֔יו אִתּ֖וֹ לִפְנֵ֣י הָֽאָר֑וֹן מְזַבְּחִים֙ צֹ֣אן וּבָקָ֔ר אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יִסָּפְר֛וּ וְלֹ֥א יִמָּנ֖וּ מֵרֹֽב׃

אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה כמו דוד שאסף את כל ישראל כשהעלה את ארון ה' לירושלים (ראה באורנו להפטרת שמיני), כך אוסף שלמה את ישראל כדי להעלות את הארון אל המקדש. בעקבות הארוע ההוא התחיל דוד להכין את בניין המקדש. פסוקים רבים כאן מזכירים את הפרק ההוא. לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה מֵעִיר דָּוִד אל המקדש. בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בתשרי בֶּחָג הסוכות. וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל אותו אהל שנטה דוד לצורך הארון (ראה הפטרת שמיני). מְזַבְּחִים צֹאן וּבָקָר אֲשֶׁר לֹא יִסָּפְרוּ וְלֹא יִמָּנוּ מֵרֹב גם זה, דומה למה שהיה כשהעלה דוד את הארון לירושלים, ראה הפטרת שמיני.  אלא שדוד ואנשיו רקדו לפני הארון, ושלמה ואנשיו זבחו זבחים.

הנחת הארון בקדש הקדשים

ו וַיָּבִ֣אוּ הַ֠כֹּֽהֲנִים אֶת־אֲר֨וֹן בְּרִית־יְהוָ֧ה אֶל־מְקוֹמ֛וֹ אֶל־דְּבִ֥יר הַבַּ֖יִת אֶל־קֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים אֶל־תַּ֖חַת כַּנְפֵ֥י הַכְּרוּבִֽים׃ ז כִּ֤י הַכְּרוּבִים֙ פֹּֽרְשִׂ֣ים כְּנָפַ֔יִם אֶל־מְק֖וֹם הָֽאָר֑וֹן וַיָּסֹ֧כּוּ הַכְּרֻבִ֛ים עַל־הָֽאָר֥וֹן וְעַל־בַּדָּ֖יו מִלְמָֽעְלָה׃ ח וַֽיַּאֲרִכוּ֮ הַבַּדִּים֒ וַיֵּֽרָאוּ֩ רָאשֵׁ֨י הַבַּדִּ֤ים מִן־הַקֹּ֨דֶשׁ֙ עַל־פְּנֵ֣י הַדְּבִ֔יר וְלֹ֥א יֵֽרָא֖וּ הַח֑וּצָה וַיִּ֣הְיוּ שָׁ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ ט אֵ֚ין בָּֽאָר֔וֹן רַ֗ק שְׁנֵי֙ לֻח֣וֹת הָֽאֲבָנִ֔ים אֲשֶׁ֨ר הִנִּ֥חַ שָׁ֛ם מֹשֶׁ֖ה בְּחֹרֵ֑ב אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְהוָה֙ עִם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

אֶל תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים מלבד כרובי הזהב שעל הארון עצמו, עשה שלמה בקדש הקדשים עוד שני כרובי עץ מצופים זהב. תחת כנפיהם הונח הארון. וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל הָאָרוֹן וְעַל בַּדָּיו מִלְמָעְלָה כנפי הכרובים יצרו סוכה המסוככת על הארון. וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים התורה אוסרת להוציא את הבדים מהארון. הלכה זו נוהגת גם במקדש אע"פ שהארון כבר אינו מיועד למסע, והבדים מיועדים לשאת אותו בשעת מסע. אבל במקדש משכו את הבדים מזרחה, כך שהם בלטו הרבה לצד מזרח (צד הפתח), ולא בלטו כלל לצד מערב. כי אין צרך לשאת את הארון ולכן אין צורך שהבדים יבלטו לכל הכוונים. (רש"י, רד"ק, מצודות). ויש מפרשים ששלמה החליף את הבדים בבדים ארוכים יותר (רלב"ג). אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אין שם כלום מלבד שני לוחות האבנים. וחז"ל מבארים שהיו שם גם הלוחות ששבר משה, וגם הלוות החדשים שפסל משה.

השכינה שורה במקדש

י וַיְהִ֕י בְּצֵ֥את הַכֹּֽהֲנִ֖ים מִן־הַקֹּ֑דֶשׁ וְהֶֽעָנָ֥ן מָלֵ֖א אֶת־בֵּ֥ית יְהוָֽה׃ יא וְלֹֽא־יָכְל֧וּ הַכֹּֽהֲנִ֛ים לַֽעֲמֹ֥ד לְשָׁרֵ֖ת מִפְּנֵ֥י הֶֽעָנָ֑ן כִּֽי־מָלֵ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֶת־בֵּ֥ית יְהוָֽה׃ {פ}

וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית יְהוָה כמו בבניית המשכן בפרשתנו, שם נאמר: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד  ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:  וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד  ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".

 דברי שלמה אל ה'

יב אָ֖ז אָמַ֣ר שְׁלֹמֹ֑ה יְהוָ֣ה אָמַ֔ר לִשְׁכֹּ֖ן בָּֽעֲרָפֶֽל׃ יג בָּנֹ֥ה בָנִ֛יתִי בֵּ֥ית זְבֻ֖ל לָ֑ךְ מָכ֥וֹן לְשִׁבְתְּךָ֖ עֽוֹלָמִֽים׃

יְהוָה אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל כמו שנזכר במעמד הר סיני, וכן קורה שוב כאן כאשר הענן שוכן בקדש הקדשים. מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים הביטוי לקוח משירת הים. וכאן הוא מוסיף שבנגוד למשכן שהיה נייד, כאן הוא מקום קבוע לעולם.

דברי שלמה אל העם

 יד וַיַּסֵּ֤ב הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֶת־פָּנָ֔יו וַיְבָ֕רֶךְ אֵ֖ת כָּל־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֑ל וְכָל־קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵ֖ל עֹמֵֽד׃ טו וַיֹּ֗אמֶר בָּר֤וּךְ יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר֙ דִּבֶּ֣ר בְּפִ֔יו אֵ֖ת דָּוִ֣ד אָבִ֑י וּבְיָד֥וֹ מִלֵּ֖א לֵאמֹֽר׃ טז מִן־הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֜אתִי אֶת־עַמִּ֣י אֶת־יִשְׂרָאֵל֮ מִמִּצְרַיִם֒ לֹֽא־בָחַ֣רְתִּי בְעִ֗יר מִכֹּל֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִבְנ֣וֹת בַּ֔יִת לִֽהְי֥וֹת שְׁמִ֖י שָׁ֑ם וָֽאֶבְחַ֣ר בְּדָוִ֔ד לִֽהְי֖וֹת עַל־עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יז וַיְהִ֕י עִם־לְבַ֖ב דָּוִ֣ד אָבִ֑י לִבְנ֣וֹת בַּ֔יִת לְשֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יח וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־דָּוִ֣ד אָבִ֔י יַ֗עַן אֲשֶׁ֤ר הָיָה֙ עִם־לְבָ֣בְךָ֔ לִבְנ֥וֹת בַּ֖יִת לִשְׁמִ֑י הֱֽטִיבֹ֔תָ כִּ֥י הָיָ֖ה עִם־לְבָבֶֽךָ׃ יט רַ֣ק אַתָּ֔ה לֹ֥א תִבְנֶ֖ה הַבָּ֑יִת כִּ֤י אִם־בִּנְךָ֙ הַיֹּצֵ֣א מֵֽחֲלָצֶ֔יךָ הֽוּא־יִבְנֶ֥ה הַבַּ֖יִת לִשְׁמִֽי׃ כ וַיָּ֣קֶם יְהוָ֔ה אֶת־דְּבָר֖וֹ אֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וָֽאָקֻ֡ם תַּחַת֩ דָּוִ֨ד אָבִ֜י וָֽאֵשֵׁ֣ב ׀ עַל־כִּסֵּ֣א יִשְׂרָאֵ֗ל כַּֽאֲשֶׁר֙ דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה וָֽאֶבְנֶ֣ה הַבַּ֔יִת לְשֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כא וָֽאָשִׂ֨ם שָׁ֤ם מָקוֹם֙ לָֽאָר֔וֹן אֲשֶׁר־שָׁ֖ם בְּרִ֣ית יְהוָ֑ה אֲשֶׁ֤ר כָּרַת֙ עִם־אֲבֹתֵ֔ינוּ בְּהֽוֹצִיא֥וֹ אֹתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ {ס}

וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת פָּנָיו עד כאן דבר אל ה' ולכן פנה אל המקדש. כאן הוא פונה לדבר אל העם ולכן הוא מסתובב אל העם. מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וכו' כל זה הוא צטוט מנבואת נתן אל דוד כאשר דוד בקש לבנות בית לשם ה'. (ראה בהפטרת שמיני ובבאורנו שם). נתן אמר שם לדוד בשם ה' שבנו יבנה את הבית. כאן מצטט שלמה בקצור את הנבואה ההיא, ומוסיף שהנה אכן היא התקיימה. לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל עדיין לא התקיימו דברי התורה על המקום אשר יבחר ה'. ה' עדין לא בחר מקום, אך הוא בחר בדוד, ודוד רצה לבנות בית לה'. גם דברים אלה הם נסוח אחר לנבואת נתן אל דוד, שבה נאמר: "בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים".  וָאָשִׂם שָׁם מָקוֹם לָאָרוֹן אֲשֶׁר שָׁם בְּרִית יְהוָה הארון נקרא ארון הברית, משום שהוא מזכיר את הברית שכרת ה' עם ישראל בצאתו ממצרים. שלמה מציין כאן את תפקידו של המקדש כמקום הארון, שהשכינה שרתה עליו עם הכנסת הארון. (בהמשך דבריו, שאין אנו קוראים, עוסק שלמה בשאלה האם ה' שורה במקום מסויים דווקא, הלא הוא גדול מכל העולם, ומשיב שתפקיד הבית הוא להיות בית תפלה אל ה', ולאו דוקא מקום שבו יושב ה').

הפטרת ויקרא ישעיהו מג כא

בנבואה זו מוכיח ישעיהו את העם על כך שה' בחר בהם אבל הם לא עבדו אותו ולא הקריבו לו קרבנות, ומוכיח להם שה' הוא האלהים. עם זאת, הוא מבשר שה' סולח לישראל, מוחה את פשעיהם וגואל אותם.

ההפטרה נקראת בשבת זו, משום שמדובר בה על קרבנות. ישעיהו מוכיח את העם על שחדלו להקריב קרבנות לה'.

ה' יצר לו עם לספר את תהלתו

כא עַם־זוּ֙ יָצַ֣רְתִּי לִ֔י תְּהִלָּתִ֖י יְסַפֵּֽרוּ׃ {ס}

הפסוק הזה הוא סיומו של המשפט: "תְּכַבְּדֵנִי חַיַּת הַשָּׂדֶה תַּנִּים וּבְנוֹת יַעֲנָה כִּי נָתַתִּי בַמִּדְבָּר מַיִם נְהָרוֹת בִּישִׁימֹן לְהַשְׁקוֹת עַמִּי בְחִירִי:  עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ". כלומר: אני נתתי מים במדבר כדי להשקות את עמי בחירי שיצרתי לי כדי שיספר את תהלתי. הבטוי "עם זו" לקוח משירת הים.

ישראל חטאו ולא עבדו את ה', אך ה' מוחל להם

 כב וְלֹֽא־אֹתִ֥י קָרָ֖אתָ יַֽעֲקֹ֑ב כִּֽי־יָגַ֥עְתָּ בִּ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ כג לֹֽא־הֵבֵ֤יאתָ לִּי֙ שֵׂ֣ה עֹֽלֹתֶ֔יךָ וּזְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א כִבַּדְתָּ֑נִי לֹ֤א הֶֽעֱבַדְתִּ֨יךָ֙ בְּמִנְחָ֔ה וְלֹ֥א הֽוֹגַעְתִּ֖יךָ בִּלְבוֹנָֽה׃ כד לֹֽא־קָנִ֨יתָ לִּ֤י בַכֶּ֨סֶף֙ קָנֶ֔ה וְחֵ֥לֶב זְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א הִרְוִיתָ֑נִי אַ֗ךְ הֶֽעֱבַדְתַּ֨נִי֙ בְּחַטֹּאותֶ֔יךָ הֽוֹגַעְתַּ֖נִי בַּעֲוֹֽנֹתֶֽיךָ׃ כה אָֽנֹכִ֨י אָֽנֹכִ֥י ה֛וּא מֹחֶ֥ה פְשָׁעֶ֖יךָ לְמַֽעֲנִ֑י וְחַטֹּאתֶ֖יךָ לֹ֥א אֶזְכֹּֽר׃ כו הַזְכִּירֵ֕נִי נִשָּֽׁפְטָ֖ה יָ֑חַד סַפֵּ֥ר אַתָּ֖ה לְמַ֥עַן תִּצְדָּֽק׃ כז אָבִ֥יךָ הָֽרִאשׁ֖וֹן חָטָ֑א וּמְלִיצֶ֖יךָ פָּ֥שְׁעוּ בִֽי׃ כח וַֽאֲחַלֵּ֖ל שָׂ֣רֵי קֹ֑דֶשׁ וְאֶתְּנָ֤ה לַחֵ֨רֶם֙ יַֽעֲקֹ֔ב וְיִשְׂרָאֵ֖ל לְגִדּוּפִֽים׃ {פ}

וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ אני יצרתיך כדי שתספר את תהלתי, אבל אתה לא קראת בשמי. וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי ובזבחיך לא כבדתני. לא הקרבת לי קרבנות. לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה לא עבדת אותי במנחה. לֹא קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה קנה בשם. וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי לא הקרבת לי חלב זבחים. אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֹנֹתֶיךָ במקום לעבדני במנחה ולבונה - חטאת, וכביכול העבדת אותי והוגעת אותי בחטאים שחטאת. או בכך שאני צריך לעבוד כדי לכפר על חטאתיכם.  אָנֹכִי אָנֹכִי וכו' למרות כל חטאתיך, אני מוחה את פשעיך למעני. הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד וכו' ה' מזמין את ישראל למשפט, ונותן לישראל את הזכות לתאר את מעשיו מזוית הראיה שלו, כדי להצדיקו בדין. אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וכו' לא תוכל לזכות בדין כי כבר מימי אביך הראשון אתה חוטא, וגם הכהנים שאמורים ללמד עליך זכות ולכפר עליך חוטאים.  אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן יש מפרשים אדם (רד"ק, מצודות). יש מפרשים אברהם (רש"י). ויש מפרשים הדורות שלפניך (מלבי"ם). וַאֲחַלֵּל וכו' בגלל חטאתיכם, חללתי את כבוד עמי והסגרתי את עמי ביד אויביו.

ה' יגאל את ישראל ויתן את רוחו בהם

א וְעַתָּ֥ה שְׁמַ֖ע יַֽעֲקֹ֣ב עַבְדִּ֑י וְיִשְׂרָאֵ֖ל בָּחַ֥רְתִּי בֽוֹ׃ ב כֹּֽה־אָמַ֨ר יְהוָ֥ה עֹשֶׂ֛ךָ וְיֹֽצֶרְךָ֥ מִבֶּ֖טֶן יַעְזְרֶ֑ךָּ אַל־תִּירָא֙ עַבְדִּ֣י יַֽעֲקֹ֔ב וִֽישֻׁר֖וּן בָּחַ֥רְתִּי בֽוֹ׃ ג כִּ֤י אֶצָּק־מַ֨יִם֙ עַל־צָמֵ֔א וְנֹֽזְלִ֖ים עַל־יַבָּשָׁ֑ה אֶצֹּ֤ק רוּחִי֙ עַל־זַרְעֶ֔ךָ וּבִרְכָתִ֖י עַל־צֶֽאֱצָאֶֽיךָ׃ ד וְצָֽמְח֖וּ בְּבֵ֣ין חָצִ֑יר כַּֽעֲרָבִ֖ים עַל־יִבְלֵי־מָֽיִם׃ ה זֶ֤ה יֹאמַר֙ לַֽיהוָ֣ה אָ֔נִי וְזֶ֖ה יִקְרָ֣א בְשֵֽׁם־יַעֲקֹ֑ב וְזֶ֗ה יִכְתֹּ֤ב יָדוֹ֙ לַֽיהוָ֔ה וּבְשֵׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל יְכַנֶּֽה׃ {פ}

יְהוָה עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ ה' שיצר אותך ועוזר לך. כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא וכו' כמו שאני משקה את האדמה הצמאה בגשם, כך גם אתה, היבש, תתמלא ברוח ה'. וְצָמְחוּ וכו' בניך יצמחו ויפרחו כחציר וכעצי ערבה (ערבים) על נחלים. זֶה יֹאמַר לַיהוָה אָנִי וכו'  על כל אחד מהם תנוח רוח ה' באופן אחר, אבל על כולם תנוח הרוח והם יקראו בשם ה' ויזהו את עצמם עם ה' ויאמרו שהם שייכים לה'.

אין אל מלבד ה'

ו כֹּֽה־אָמַ֨ר יְהוָ֧ה מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֛ל וְגֹֽאֲל֖וֹ יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת אֲנִ֤י רִאשׁוֹן֙ וַֽאֲנִ֣י אַֽחֲר֔וֹן וּמִבַּלְעָדַ֖י אֵ֥ין אֱלֹהִֽים׃ [כאן מסתיים מנהג תימן] ז וּמִֽי־כָמ֣וֹנִי יִקְרָ֗א וְיַגִּידֶ֤הָ וְיַעְרְכֶ֨הָ֙ לִ֔י מִשּׂוּמִ֖י עַם־עוֹלָ֑ם וְאֹֽתִיּ֛וֹת וַֽאֲשֶׁ֥ר תָּבֹ֖אנָה יַגִּ֥ידוּ לָֽמוֹ׃ ח אַֽל־תִּפְחֲדוּ֙ וְאַל־תִּרְה֔וּ הֲלֹ֥א מֵאָ֛ז הִשְׁמַעְתִּ֥יךָ וְהִגַּ֖דְתִּי וְאַתֶּ֣ם עֵדָ֑י הֲיֵ֤שׁ אֱל֨וֹהַּ֙ מִבַּלְעָדַ֔י וְאֵ֥ין צ֖וּר בַּל־יָדָֽעְתִּי׃ ט יֹֽצְרֵי־פֶ֤סֶל כֻּלָּם֙ תֹּ֔הוּ וַחֲמֽוּדֵיהֶ֖ם בַּל־יוֹעִ֑ילוּ וְעֵדֵיהֶ֣ם הֵ֗ׄמָּׄהׄ בַּל־יִרְא֛וּ וּבַל־יֵֽדְע֖וּ לְמַ֥עַן יֵבֹֽשׁוּ׃ י מִֽי־יָצַ֥ר אֵ֖ל וּפֶ֣סֶל נָסָ֑ךְ לְבִלְתִּ֖י הוֹעִֽיל׃ יא הֵ֤ן כָּל־חֲבֵרָיו֙ יֵבֹ֔שׁוּ וְחָֽרָשִׁ֥ים הֵ֖מָּה מֵֽאָדָ֑ם יִֽתְקַבְּצ֤וּ כֻלָּם֙ יַֽעֲמֹ֔דוּ יִפְחֲד֖וּ יֵבֹ֥שׁוּ יָֽחַד׃ יב חָרַ֤שׁ בַּרְזֶל֙ מַֽעֲצָ֔ד וּפָעַל֙ בַּפֶּחָ֔ם וּבַמַּקָּב֖וֹת יִצְּרֵ֑הוּ וַיִּפְעָלֵ֨הוּ֙ בִּזְר֣וֹעַ כֹּח֔וֹ גַּם־רָעֵב֙ וְאֵ֣ין כֹּ֔חַ לֹא־שָׁ֥תָה מַ֖יִם וַיִּיעָֽף׃ יג חָרַ֣שׁ עֵצִים֮ נָ֣טָה קָו֒ יְתָֽאֲרֵ֣הוּ בַשֶּׂ֔רֶד יַֽעֲשֵׂ֨הוּ֙ בַּמַּקְצֻע֔וֹת וּבַמְּחוּגָ֖ה יְתָֽאֳרֵ֑הוּ וַֽיַּעֲשֵׂ֨הוּ֙ כְּתַבְנִ֣ית אִ֔ישׁ כְּתִפְאֶ֥רֶת אָדָ֖ם לָשֶׁ֥בֶת בָּֽיִת׃ יד לִכְרָת־ל֣וֹ אֲרָזִ֔ים וַיִּקַּ֤ח תִּרְזָה֙ וְאַלּ֔וֹן וַיְאַמֶּץ־ל֖וֹ בַּֽעֲצֵי־יָ֑עַר נָטַ֥ע אֹ֖רֶן וְגֶ֥שֶׁם יְגַדֵּֽל׃ טו וְהָיָ֤ה לְאָדָם֙ לְבָעֵ֔ר וַיִּקַּ֤ח מֵהֶם֙ וַיָּ֔חָם אַף־יַשִּׂ֖יק וְאָ֣פָה לָ֑חֶם אַף־יִפְעַל־אֵל֙ וַיִּשְׁתָּ֔חוּ עָשָׂ֥הוּ פֶ֖סֶל וַיִּסְגָּד־לָֽמוֹ׃ טז חֶצְיוֹ֙ שָׂרַ֣ף בְּמוֹ־אֵ֔שׁ עַל־חֶצְיוֹ֙ בָּשָׂ֣ר יֹאכֵ֔ל יִצְלֶ֥ה צָלִ֖י וְיִשְׂבָּ֑ע אַף־יָחֹם֙ וְיֹאמַ֣ר הֶאָ֔ח חַמּוֹתִ֖י רָאִ֥יתִי אֽוּר׃ יז וּשְׁאֵ֣רִית֔וֹ לְאֵ֥ל עָשָׂ֖ה לְפִסְל֑וֹ יסגוד־ (יִסְגָּד־) ל֤וֹ וְיִשְׁתַּ֨חוּ֙ וְיִתְפַּלֵּ֣ל אֵלָ֔יו וְיֹאמַר֙ הַצִּילֵ֔נִי כִּ֥י אֵלִ֖י אָֽתָּה׃ יח לֹ֥א יָֽדְע֖וּ וְלֹ֣א יָבִ֑ינוּ כִּ֣י טַ֤ח מֵֽרְאוֹת֙ עֵֽינֵיהֶ֔ם מֵֽהַשְׂכִּ֖יל לִבֹּתָֽם׃ יט וְלֹֽא־יָשִׁ֣יב אֶל־לִבּ֗וֹ וְלֹ֨א דַ֥עַת וְלֹֽא־תְבוּנָה֮ לֵאמֹר֒ חֶצְי֞וֹ שָׂרַ֣פְתִּי בְמוֹ־אֵ֗שׁ וְ֠אַף אָפִ֤יתִי עַל־גֶּֽחָלָיו֙ לֶ֔חֶם אֶצְלֶ֥ה בָשָׂ֖ר וְאֹכֵ֑ל וְיִתְרוֹ֙ לְתֽוֹעֵבָ֣ה אֶֽעֱשֶׂ֔ה לְב֥וּל עֵ֖ץ אֶסְגּֽוֹד׃ כ רֹעֶ֣ה אֵ֔פֶר לֵ֥ב הוּתַ֖ל הִטָּ֑הוּ וְלֹֽא־יַצִּ֤יל אֶת־נַפְשׁוֹ֙ וְלֹ֣א יֹאמַ֔ר הֲל֥וֹא שֶׁ֖קֶר בִּֽימִינִֽי׃ {ס}

וּמִי כָמוֹנִי יִקְרָא מי עוד יכול כמוני לקרוא את הדורות מראש וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי ומי עוד יכול להשתוות לי בעריכת כל קורות הדורות. מִשּׂוּמִי עַם עוֹלָם בכך שאני מעמיד את עם עולם וְאֹתִיּוֹת ועושה אותות וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה יַגִּידוּ לָמוֹ ונראה האם יש עוד מישהו שיוכל לומר מראש את אשר עתיד להתרחש. אַל תִּפְחֲדוּ וְאַל תִּרְהוּ רק אני האלהים ואין לכם סבה לפחד מאחרים. הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי וְאַתֶּם עֵדָי הלא מאז שדברתי אליכם אתם המעדים שאין אל אחר. יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ וכו' עובדי האלילים הם תֹהו. ואין אלוה מבלעדי ה'. וְעֵדֵיהֶם האלילים שלהם. בנגוד לכם שאתם עדיו של ה'. האלילים בַּל יִרְאוּ וּבַל יֵדְעוּ אינם רואים ואינם יודעים מאומה לְמַעַן יֵבֹשׁוּ בעליהם ועשיהם. מִי יָצַר אֵל וּפֶסֶל נָסָךְ וכו' מיהו זה שיוצר אל מעשה ידי אדם. וכאן מתאר ישעיהו את בעלי המלאכה שיוצרים את הפסל. חָרַשׁ בַּרְזֶל אדם שיוצר פסלים מברזל. משתמש במעצדים ומקבות (כלי עבודה) ויוצר על גבי האש. וַיִּפְעָלֵהוּ יעשהו (את הפסל). גַּם רָעֵב וְאֵין כֹּחַ היוצר עצמו חסר כח, קל וחומר שהפסל אינו יכול להועיל. חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו וכו' גם חרש העושה את מלאכתו בעץ, משתמש בכלי עבודה. הנביא מתאר את תהליך הכנת הפסל בפרוטרוט, כדי לבטא את העובדה שאין כאן אלא תוצר של מלאכה. וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם אַף יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם האדם כורת את העץ, ומשתמש בחצְיוֹ להסקה ואפייה. אַף יִפְעַל אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד לָמו ומיתר העץ הוא יוצר פסל ועובד אותו. חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ אֵש.. וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ ... וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו את חציו של העץ האיש שרף, וחציו השני הוא אליל, ולשארית השרפה הזאת האדם מתפלל ומבקש הצילני. הנביא מבקש להראות כאן את חוסר ההגיון בעבודת האלילים. לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ עובדי האלילים לא רואים עד כמה דרכם חסרת הגיון. כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם כי עיניהם וליבם טחו וחדלו מלראות ומלהשכיל, כלומר: אינם רואים את חוסר ההגיון שבמעשיהם. וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה עובד האלילים לא שם לב ולא נותן את דעתו לכך שהוא עובד את שאריות שריפתו. רֹעֶה אֵפֶר וכו' ליבו מהתל בו לקבל על עצמו רועה עשוי אפר.

ה' גואל את ישראל

כא זְכָר־אֵ֣לֶּה יַֽעֲקֹ֔ב וְיִשְׂרָאֵ֖ל כִּ֣י עַבְדִּי־אָ֑תָּה יְצַרְתִּ֤יךָ עֶֽבֶד־לִי֙ אַ֔תָּה יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א תִנָּשֵֽׁנִי׃ כב מָחִ֤יתִי כָעָב֙ פְּשָׁעֶ֔יךָ וְכֶֽעָנָ֖ן חַטֹּאותֶ֑יךָ שׁוּבָ֥ה אֵלַ֖י כִּ֥י גְאַלְתִּֽיךָ׃ כג רָנּ֨וּ שָׁמַ֜יִם כִּֽי־עָשָׂ֣ה יְהוָ֗ה הָרִ֨יעוּ֙ תַּחְתִּיּ֣וֹת אָ֔רֶץ פִּצְח֤וּ הָרִים֙ רִנָּ֔ה יַ֖עַר וְכָל־עֵ֣ץ בּ֑וֹ כִּֽי־גָאַ֤ל יְהוָה֙ יַֽעֲקֹ֔ב וּבְיִשְׂרָאֵ֖ל יִתְפָּאָֽר׃ {ס}

לֹא תִנָּשֵׁנִי לא תשכחני. מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ כמו ענן כלה והולך, כך יכלו חטאתיך.

הפטרת צו ירמיהו ז כא

הנביא ירמיהו חי בסוף ימי הבית הראשון. הנבואה הזאת היא חלק מסדרת נבואות של ירמיהו המוכיחות את העם על חטאיהם, ובעיקר על העבודה הזרה, ומנבאות שהחורבן עומד לבוא, כעונש על חטאי ישראל.

ההפטרה נקראת (לעיתים נדירות מאד) בשבת צו, כי הפסוקים הראשונים שלה עוסקים בקרבנות, ומלמדים שאין טעם בקרבנות אם לא מקיימים את כל מצוות ה'.

ישראל לא שמעו בקולי ובקול הנביאים

כא כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עֹלֽוֹתֵיכֶ֛ם סְפ֥וּ עַל־זִבְחֵיכֶ֖ם וְאִכְל֥וּ בָשָֽׂר׃ כב כִּ֠י לֹֽא־דִבַּ֤רְתִּי אֶת־אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ וְלֹ֣א צִוִּיתִ֔ים בְּי֛וֹם הוציא (הֽוֹצִיאִ֥י) אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־דִּבְרֵ֥י עוֹלָ֖ה וָזָֽבַח׃ כג כִּ֣י אִֽם־אֶת־הַדָּבָ֣ר הַ֠זֶּה צִוִּ֨יתִי אוֹתָ֤ם לֵאמֹר֙ שִׁמְע֣וּ בְקוֹלִ֔י וְהָיִ֤יתִי לָכֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ־לִ֣י לְעָ֑ם וַֽהֲלַכְתֶּ֗ם בְּכָל־הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם לְמַ֖עַן יִיטַ֥ב לָכֶֽם׃ כד וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ וְלֹֽא־הִטּ֣וּ אֶת־אָזְנָ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ בְּמֹ֣עֵצ֔וֹת בִּשְׁרִר֖וּת לִבָּ֣ם הָרָ֑ע וַיִּֽהְי֥וּ לְאָח֖וֹר וְלֹ֥א לְפָנִֽים׃ כה לְמִן־הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יָֽצְא֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָֽאֶשְׁלַ֤ח אֲלֵיכֶם֙ אֶת־כָּל־עֲבָדַ֣י הַנְּבִיאִ֔ים י֖וֹם הַשְׁכֵּ֥ם וְשָׁלֹֽחַ׃ כו וְל֤וֹא שָֽׁמְעוּ֙ אֵלַ֔י וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת־אָזְנָ֑ם וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת־עָרְפָּ֔ם הֵרֵ֖עוּ מֵֽאֲבוֹתָֽם׃

עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם קרבנותיכם אינם לרצון לפני, לכן אל תקריבו קרבנות, אלא אכלו אתם את הבשר. (רד"ק, מלבי"ם) ויש מפרשים: אל תביאו עולות אלא שלמים, כדי שתאכלו אתם את הבשר (רש"י, מצודות). ירמיהו לועג לעם שמקריבים קרבנות לה' תוך שהם חוטאים בחטאים הגדולים ביותר. ואומר להם שאם הם חוטאים – שיפסיקו להקריב. כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים עיקר הצווי שצוה ה' מיד עם יציאת מצרים היה לשמוע בקולו ולהיות לו לעם וללכת בדרכיו. (רד"ק, רש"י, מצודות). על הקרבנות צוה ה' רק אחרי שהוקם המשכן, ורק אחרי שהיו ישראל לה' לעם. וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע ירמיהו מתבסס כאן על הפסוק בתהלים: "וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי וְיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה לִי:  וָאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם". (ומקור הביטוי "שרירות לב" לגבי איש רשע, הוא כבר בתורה). וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים ולכן הם נענשו והיו לאומה קטנה וחלשה. יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ השכם בכל יום שלחתי אליהם את הנביאים, וישראל לא שמעו בקולם. הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם היו רעים יותר מאבותם. ויש מפרשים: היו רעים מאז ימי אבותם.

הודעת ה' לירמיהו שישראל לא ישמעו לו.

כז וְדִבַּרְתָּ֤ אֲלֵיהֶם֙ אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ אֵלֶ֑יךָ וְקָרָ֥אתָ אֲלֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א יַֽעֲנֽוּכָה׃ כח וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם זֶ֤ה הַגּוֹי֙ אֲשֶׁ֣ר לֽוֹא־שָׁמְע֗וּ בְּקוֹל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו וְלֹ֥א לָֽקְח֖וּ מוּסָ֑ר אָֽבְדָה֙ הָֽאֱמוּנָ֔ה וְנִכְרְתָ֖ה מִפִּיהֶֽם׃ {ס} [כאן מסתיים מנהג תימן] כט

וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם וכו' ה' שולח את ירמיהו לומר לישראל את הדברים, אך הוא מודיע לו מראש שישראל לא ישמעו לו, ומצוה אותו מה לומר להם בעקבות אי שמיעתם.

קריאה לישראל להתאבל, ותיאור חטאיהם

 גָּזִּ֤י נִזְרֵךְ֙ וְֽהַשְׁלִ֔יכִי וּשְׂאִ֥י עַל־שְׁפָיִ֖ם קִינָ֑ה כִּ֚י מָאַ֣ס יְהוָ֔ה וַיִּטֹּ֖שׁ אֶת־דּ֥וֹר עֶבְרָתֽוֹ׃ ל כִּֽי־עָשׂ֨וּ בְנֵֽי־יְהוּדָ֥ה הָרַ֛ע בְּעֵינַ֖י נְאֻם־יְהוָ֑ה שָׂ֣מוּ שִׁקּֽוּצֵיהֶ֗ם בַּבַּ֛יִת אֲשֶׁר־נִקְרָֽא־שְׁמִ֥י עָלָ֖יו לְטַמְּאֽוֹ׃ לא וּבָנ֞וּ בָּמ֣וֹת הַתֹּ֗פֶת אֲשֶׁר֙ בְּגֵ֣יא בֶן־הִנֹּ֔ם לִשְׂרֹ֛ף אֶת־בְּנֵיהֶ֥ם וְאֶת־בְּנֹֽתֵיהֶ֖ם בָּאֵ֑שׁ אֲשֶׁר֙ לֹ֣א צִוִּ֔יתִי וְלֹ֥א עָֽלְתָ֖ה עַל־לִבִּֽי׃ {פ}

גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי הנביא קורא אל ירושלים לגזוז את שער נזרה. כמנהג אבלים שאינם מגדלים שער נזר. ויש מפרשים: כמו שאמר להם לעיל לא להקריב קרבנות, כך הוא אומר להם שאין טעם בנזירותם, אם ממילא אינם מקימים את התורה והם עומדים להחרב. שְׁפָיִם הרים. עמדי על ההרים הגבוהים וקונני. עֶבְרָתוֹ כעסו. שִׁקּוּצֵיהֶם אליליהם. אפילו בתוך המקדש העמידו ישראל אלילים. וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם גיא בן הנם שמתחת לירושלים, שבו בנו ישראל במות שנקראו תפת, שבהן הקריבו קרבנות אדם.

 תיאור החורבן הממשמש ובא

לב לָכֵ֞ן הִנֵּֽה־יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְלֹֽא־יֵאָמֵ֨ר ע֤וֹד הַתֹּ֨פֶת֙ וְגֵ֣יא בֶן־הִנֹּ֔ם כִּ֖י אִם־גֵּ֣יא הַֽהֲרֵגָ֑ה וְקָֽבְר֥וּ בְתֹ֖פֶת מֵאֵ֥ין מָקֽוֹם׃ לג וְֽהָ֨יְתָ֜ה נִבְלַ֨ת הָעָ֤ם הַזֶּה֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶֽהֱמַ֣ת הָאָ֑רֶץ וְאֵ֖ין מַֽחֲרִֽיד׃ לד וְהִשְׁבַּתִּ֣י ׀ מֵֽעָרֵ֣י יְהוּדָ֗ה וּמֵֽחֻצוֹת֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם ק֤וֹל שָׂשׂוֹן֙ וְק֣וֹל שִׂמְחָ֔ה ק֥וֹל חָתָ֖ן וְק֣וֹל כַּלָּ֑ה כִּ֥י לְחָרְבָּ֖ה תִּֽהְיֶ֥ה הָאָֽרֶץ׃

א בָּעֵ֣ת הַהִ֣יא נְאֻם־יְהוָ֡ה ויציאו (יוֹצִ֣יאוּ) אֶת־עַצְמ֣וֹת מַלְכֵֽי־יְהוּדָ֣ה וְאֶת־עַצְמוֹת־שָׂרָיו֩ וְאֶת־עַצְמ֨וֹת הַכֹּֽהֲנִ֜ים וְאֵ֣ת ׀ עַצְמ֣וֹת הַנְּבִיאִ֗ים וְאֵ֛ת עַצְמ֥וֹת יוֹשְׁבֵֽי־יְרוּשָׁלִָ֖ם מִקִּבְרֵיהֶֽם׃ ב וּשְׁטָחוּם֩ לַשֶּׁ֨מֶשׁ וְלַיָּרֵ֜חַ וּלְכֹ֣ל ׀ צְבָ֣א הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר אֲהֵב֜וּם וַֽאֲשֶׁ֤ר עֲבָדוּם֙ וַֽאֲשֶׁר֙ הָֽלְכ֣וּ אַֽחֲרֵיהֶ֔ם וַֽאֲשֶׁ֣ר דְּרָשׁ֔וּם וַֽאֲשֶׁ֥ר הִֽשְׁתַּחֲו֖וּ לָהֶ֑ם לֹ֤א יֵאָֽסְפוּ֙ וְלֹ֣א יִקָּבֵ֔רוּ לְדֹ֛מֶן עַל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָ֖ה יִֽהְיֽוּ׃ ג וְנִבְחַ֥ר מָ֨וֶת֙ מֵֽחַיִּי֔ם לְכֹ֗ל הַשְּׁאֵרִית֙ הַנִּשְׁאָרִ֔ים מִן־הַמִּשְׁפָּחָ֥ה הָֽרָעָ֖ה הַזֹּ֑את בְּכָל־הַמְּקֹמ֤וֹת הַנִּשְׁאָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר הִדַּחְתִּ֣ים שָׁ֔ם נְאֻ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ {ס}

 וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם המקום לא יקָרא בשמותיו המכובדים "תפת" ו"גיא בן הנם". לא יהיה מקום אחר לקבור בו את כל הרוגי ירושלים, והמקום לא יהיה מקום זבח אלא בית קברות ויקרא גיא ההרגה. וְאֵין מַחֲרִיד איש לא יחריד את עוף השמים ובהמת הארץ וימנע מהם לאכול את נבלות ישראל. גם כאן מתבסס ירמיהו על פסוק מהתורה, מפרשת התוכחה בה מסופר על החורבן שיבוא אם יעברו ישראל על מצוות התורה. אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם כאשר היו חיים. וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים גם אלה שישארו חיים, חייהם יהיו חיים רעים, שהמוות עדיף על פניהם.

ה' חפץ בקיום תורתו ובחסד ומשפט, ולא בגבורה ועושר

[מנהג כל העדות להוסיף (ירמיהו ט):]  כב כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אַל־יִתְהַלֵּ֤ל חָכָם֙ בְּחָכְמָת֔וֹ וְאַל־יִתְהַלֵּ֥ל הַגִּבּ֖וֹר בִּגְבֽוּרָת֑וֹ אַל־יִתְהַלֵּ֥ל עָשִׁ֖יר בְּעָשְׁרֽוֹ׃ כג כִּ֣י אִם־בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל הַשְׂכֵּל֮ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה עֹ֥שֶׂה חֶ֛סֶד מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ כִּֽי־בְאֵ֥לֶּה חָפַ֖צְתִּי נְאֻם־יְהוָֽה׃ {ס}

כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי בהשכל וידוע אותי.

הפטרת שמיני שמואל-ב ו א

ארון ה' הוצא מן המשכן בשילה למלחמה עם פלשתים, ושם נפל בשבי הפלשתים. כשהחזירו הפלשתים את הארון לישראל, הובא הארון אל בית אבינדב אשר בגבעה. שם ישב הארון עשרים שנה. (שמואל א ז א).

אחרי שמלך דוד, כבש את ירושלים וקבע בה את משכנו, בקש דוד להעלות את ארון ה' אל ירושלים, ומאומר יותר – לבנות בית לשם ה'. בכך עוסק הפרק הזה.

הפטרה זו נקראת בשבת זו, משום שהארועים המוזכרים בה מזכירים מאד את פרשת השבוע. בעיצומו של יום שמחה שבו נאספים כל ישראל לראות בכבוד ה', אחד מבכירי הנגשים אל ה' קרב מדי אל ה' וה' הורג אותו.

ביטויים רבים בהפטרה מוכיחים שמי שנסח את  הפרק בכוונה נסח אותו כך שיזכיר את פרשת שמיני. הוזכר כאן שאחרי העבודה דוד ברך את העם בשם ה'.  העם שמחים ורנים. ואפילו האיש שמוזכר בהפטרה שמו אבינדב. שם המכיל את השמות נדב ואביהוא.

ספר שמואל הוא ספר של החלפת שושלות. בית עלי חרב כשנפל הארון בשבי. כשחרב בית עלי, שמואל נעשה מנהיג ובית אבינדב נעשו שומרי הארון. לא במקרה שמו אבינדב ולא במקרה שם בנו אלעזר. ואפשר אף שלא במקרה שם האיש שלפניהם הוא יהושע. בית אבינדב, כאהרן אבי נדב או כנדב ואביהוא, הוא שהתמנה לשמור את הארון. וקדשו את אלעזר בנו, ששמו כאלעזר בן אהרן. אבל כשדוד העלה את ארון ה' מוזכר אבינדב ששמו כשם נדב ואביהוא, אבל אלעזר לא נזכר. שני בנים אחרים של אבינדב לקחו את הארון. הם לא נשאו אותו בכתף כי אינם כהנים ואינם לויים. לכן הם הרכיבו אותו על עגלה חדשה כמו העגלה שהביאה אותו משדה פלשתים. אבינדב ששמו נושא את שם נדב ואביהוא הוא זר, כמו האש הזרה שהביאו נדב ואביהוא. בספר שמואל התעלה שבט בנימין, שאול מלך ואבינדב שמר על הארון. דוד אינו רוצה לשלוח יד בבני בנימין והוא מחכה שה' הוא שיעביר אותם מתפקידם. לכן גם כאן דוד עדין לא מוצא כח להוציא את הארון מידי בני אבינדב שהחזיקו בו עשרים שנה. הוא לא שולח אליהם את ידו, אבל עֻזה שולח את ידו. בשליחת יד זו - גם בית אבינדב אִבדו את מעמדם. ואז הביא דוד תחתיהם את אלה שיכולים לשאת אותו בכתף. הכהנים והלויים שבו למקומם, ועוד באותה פרשה מסביר דוד למיכל מדוע הדיח ה' את בית שאול ומנה תחתיו את בית דוד. זו פרשה של בחירת משפחה נכונה והדחת משפחה לא נכונה. עוד באותה פרשה שלח ה' ביד נתן הבטחה לדוד שיעשה לו בית.

הארון לא נִשא בכתף כי נושאיו היו זרים. כנדב ואביהוא שהביאו אש זרה.

הפרשה הזאת מזכירה לכל ארכה את פרשת נדב ואביהוא בדברים רבים. וזה אחד מהם.

לכן דרשו חכמים שדוד נענש על שלא הביא את הראויים לכך לשאת את הארון.

דוד מעלה את הארון לירושלים

א וַיֹּ֨סֶף ע֥וֹד דָּוִ֛ד אֶת־כָּל־בָּח֥וּר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף׃ ב וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַֽעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו׃ ג וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וַיִּ֨שָּׂאֻ֔הוּ מִבֵּ֥ית אֲבִֽינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹֽהֲגִ֖ים אֶת־הָֽעֲגָלָ֥ה חֲדָשָֽׁה׃ ד וַיִּשָּׂאֻ֗הוּ מִבֵּ֤ית אֲבִֽינָדָב֙ אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֔ה עִ֖ם אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וְאַחְי֕וֹ הֹלֵ֖ךְ לִפְנֵ֥י הָֽאָרֽוֹן׃ ה וְדָוִ֣ד ׀ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֱלִֽים׃

וַיֹּסֶף ויאסוף. מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה היא קרית יערים, שבה היה הארון (רש"י, רד"ק). אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְהוָה ... עָלָיו שם ה' נקרא על הארון. וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה ארון ה' הגיע לשם על עגלה, שבה שלחו אותו הפלשתים. וכך גם מוציאים אותו משם בעגלה, בנגוד לאמור בתורה, שאת הארון נושאים בכתף. בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים כלי נגינה העשויים מעץ ברוש (רש"י, רד"ק, מצודות).

ענשו של עוזה בן אבינדב

 ו וַיָּבֹ֖אוּ עַד־גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜ה אֶל־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָֽׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר׃ ז וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָֽאֱלֹהִ֖ים עַל־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָֽאֱלֹהִֽים׃ ח וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

גֹּרֶן נָכוֹן שם מקום. וַיִּשְׁלַח עֻזָּה את ידו. כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר הבקר שהעגלה היתה רתומה אליהם שמטו את הארון, ועוזה חשש שהארון יפול מהעגלה. עַל הַשַּׁל יש מפרשים על שגגתו. ויש מפרשים: מיד בנגיעתו.

דוד מטה את הארון אל בית עובד אדום

ט וַיִּרָ֥א דָוִ֛ד אֶת־יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֕אמֶר אֵ֛יךְ יָב֥וֹא אֵלַ֖י אֲר֥וֹן יְהוָֽה׃ י וְלֹֽא־אָבָ֣ה דָוִ֗ד לְהָסִ֥יר אֵלָ֛יו אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה עַל־עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיַּטֵּ֣הוּ דָוִ֔ד בֵּ֥ית עֹבֵֽד־אֱדֹ֖ם הַגִּתִּֽי׃ יא וַיֵּשֶׁב֩ אֲר֨וֹן יְהוָ֜ה בֵּ֣ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם הַגִּתִּ֖י שְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֶת־עֹבֵ֥ד אֱדֹ֖ם וְאֶת־כָּל־בֵּיתֽוֹ׃

אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְהוָה כאשר ה' כועס. גם זה מזכיר את דברי אהרן בפרשת השבוע. וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי דוד הטה את הבקר המוביל את העגלה, כך שילכו אל ביתו של עובד אדום. וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת עֹבֵד אֱדֹם היה ניכר לעין שהברכה שרתה בביתו, והוא הצליח במעשיו. וחז"ל מפרשים שנולדו בביתו בנים רבים. ומכאן למד דוד שה' אינו כועס.

דוד מעלה את הארון לירושלים

 יב וַיֻּגַּ֗ד לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ בֵּרַ֣ךְ יְהוָ֗ה אֶת־בֵּ֨ית עֹבֵ֤ד אֱדֹם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ בַּֽעֲב֖וּר אֲר֣וֹן הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּעַל֩ אֶת־אֲר֨וֹן הָֽאֱלֹהִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה׃ יג וַיְהִ֗י כִּ֧י צָֽעֲד֛וּ נֹֽשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא׃ יד וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל־עֹ֖ז לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃ טו וְדָוִד֙ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַֽעֲלִ֖ים אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃ טז וְהָיָה֙ אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת־שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה ׀ בְּעַ֣ד הַֽחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ׃ יז וַיָּבִ֜אוּ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וַיַּצִּ֤גוּ אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָֽטָה־ל֖וֹ דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וּשְׁלָמִֽים׃ יח וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַֽעֲל֥וֹת הָֽעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ יט וַיְחַלֵּ֨ק לְכָל־הָעָ֜ם לְכָל־הֲמ֣וֹן יִשְׂרָאֵל֮ לְמֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁה֒ לְאִ֗ישׁ חַלַּ֥ת לֶ֨חֶם֙ אַחַ֔ת וְאֶשְׁפָּ֣ר אֶחָ֔ד וַֽאֲשִׁישָׁ֖ה אֶחָ֑ת וַיֵּ֥לֶךְ כָּל־הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃ [כאן מסתיים מנהג ספרד]

מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד מבית עובד אדום אל עיר דוד. כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יְהוָה יש מפרשים אחרי ששת הצעדים הראשונים. ויש מפרשים אחרי כל ששה צעדים. (מצודות). וממילא למדנו שנשאו את הארון בכתף, כמצוותו, ולא על עגלה. וּמְרִיא מריאים נזכרו במקומות רבים בנביאים כבהמות המשמשות לאכילה ולקרבן. נחלקו המפרשים איזו בהמה היא. יש מפרשים שור מפוטם (רש"י מלכים א א ט ויחזקאל לט, רלב"ג מלכים שם). ויש מפרשים כבשים מפוטמים, שהרי בארמית כבש הוא אימרא. (רש"י בישעיהו א). ויש מפרשים ג'מוס. (רס"ג). ויש מפרשים שכל בהמה מפוטמת נקראת מריא (רד"ק). ומההקבלה בין הפסוק כאן לבין דהי"א טו נראה שמריא הוא איל. מְכַרְכֵּר רוקד. לִפְנֵי יְהוָה לפני ארון ה'. אלא שהנביא מדגיש שהוא לא כרכר לפני הארון אלא לפני ה'. לא את הארון הוא מכבד אלא את ה'. וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם הפסוק הזה מזכיר את האמור בפרשתנו. שאחרי שהקריבו את קרבנות היום השמיני, ברכו משה ואהרן את העם. וְאֶשְׁפָּר מנת בשר מכובדת. (רש"י, רד"ק, מצודות) וַאֲשִׁישָׁה כלי מלא יין לשתיה. (שם).

דוד מסביר למיכל מה בינו לבין שאול

 כ וַיָּ֥שָׁב דָּוִ֖ד לְבָרֵ֣ךְ אֶת־בֵּית֑וֹ {ס} וַתֵּצֵ֞א מִיכַ֤ל בַּת־שָׁאוּל֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַתֹּ֗אמֶר מַה־נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵי֙ אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים׃ כא וַיֹּ֣אמֶר דָּוִד֮ אֶל־מִיכַל֒ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בָּֽחַר־בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכָּל־בֵּית֔וֹ לְצַוּ֨‍ֹת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל־עַ֥ם יְהוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִֽׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כב וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם־הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה׃ כג וּלְמִיכַל֙ בַּת־שָׁא֔וּל לֹא־הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ׃ {פ}

מִיכַל בַּת שָׁאוּל שהיתה אשתו של דוד. מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מיכל אמרה זאת בלעג ואירוניה. מדוע אינך שומר על כבודך, ואתה רוקד לעיני כל פשוטי ישראל כאחרון ההוללים. לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ גם דוד משיב למיכל תוך רמיזה להבדל בינו לבין שאול שאול שמר על כבודו כמלך, עד כדי נכונות להרוג את שמואל שמשח אותו למלך אם יפגע בכבודו. לעמתו דוד מקיים את הצווי שצותה התורה את המלך "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו". הוא מגדיר את עצמו נגיד ולא מלך. ומבין שהוא צריך לכבד את המלך האמיתי, ה'. ולכן ה' בוחר בו ולא בשאול. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי לא רק לעיני האמהות והשפחות אני נקלה, אלא גם בעיני עצמי. איני מכבד את עצמי כמלך אלא כאחד מישראל. (בניגוד לאביך). אפילו בעיני עצמי איני מכובד, קל וחומר בעיני האמהות והשפחות. וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל וכו' ענש על שלעגה לדוד.

דוד מבקש לבנות בית לשם ה'

א וַיְהִ֕י כִּֽי־יָשַׁ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ בְּבֵית֑וֹ וַֽיהוָ֛ה הֵנִיחַֽ־ל֥וֹ מִסָּבִ֖יב מִכָּל־אֹֽיְבָֽיו׃ ב וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֶל־נָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא רְאֵ֣ה נָ֔א אָֽנֹכִ֥י יוֹשֵׁ֖ב בְּבֵ֣ית אֲרָזִ֑ים וַֽאֲרוֹן֙ הָֽאֱלֹהִ֔ים יֹשֵׁ֖ב בְּת֥וֹךְ הַיְרִיעָֽה׃ ג וַיֹּ֤אמֶר נָתָן֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בִּֽלְבָבְךָ֖ לֵ֣ךְ עֲשֵׂ֑ה כִּ֥י יְהוָ֖ה עִמָּֽךְ׃ [כאן מסתיים מנהג תימן]

וַיהוָה הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו כבר לא היו מלחמות. והתקיים מה שנאמר בתורה: "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר  ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:  וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר  ה’ אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח:  וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר  ה’ אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַ ה’". כלומר: הגיעה העת לבנות בית לשם ה'. אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה כלומר: אם אני יושב בבית ארזים, מדוע הארון באהל? כיצד אוכל לכבד את עצמי יותר מאשר את ארון ה'. אני רוצה לבנות בית לשם ה'.

ה' מצוה את נתן לומר לדוד שבנו יבנה את הבית, ולא הוא

ד וַיְהִ֖י בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא {ס} וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶל־נָתָ֖ן לֵאמֹֽר׃ ה לֵ֤ךְ וְאָֽמַרְתָּ֙ אֶל־עַבְדִּ֣י אֶל־דָּוִ֔ד {ס} כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהוָ֑ה הַֽאַתָּ֛ה תִּבְנֶה־לִּ֥י בַ֖יִת לְשִׁבְתִּֽי׃ ו כִּ֣י לֹ֤א יָשַׁ֨בְתִּי֙ בְּבַ֔יִת לְ֠מִיּוֹם הַֽעֲלֹתִ֞י אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִמִּצְרַ֔יִם וְעַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאֶֽהְיֶה֙ מִתְהַלֵּ֔ךְ בְּאֹ֖הֶל וּבְמִשְׁכָּֽן׃ ז בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־הִתְהַלַּכְתִּי֮ בְּכָל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ הֲדָבָ֣ר דִּבַּ֗רְתִּי אֶת־אַחַד֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֗יתִי לִרְע֛וֹת אֶת־עַמִּ֥י אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר לָ֛מָּה לֹֽא־בְנִיתֶ֥ם לִ֖י בֵּ֥ית אֲרָזִֽים׃ ח וְ֠עַתָּה כֹּֽה־תֹאמַ֞ר לְעַבְדִּ֣י לְדָוִ֗ד כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲנִ֤י לְקַחְתִּ֨יךָ֙ מִן־הַנָּוֶ֔ה מֵֽאַחַ֖ר הַצֹּ֑אן לִֽהְי֣וֹת נָגִ֔יד עַל־עַמִּ֖י עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃ ט וָאֶֽהְיֶ֣ה עִמְּךָ֗ בְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר הָלַ֔כְתָּ וָֽאַכְרִ֥תָה אֶת־כָּל־אֹֽיְבֶ֖יךָ מִפָּנֶ֑יךָ וְעָשִׂ֤תִֽי לְךָ֙ שֵׁ֣ם גָּד֔וֹל כְּשֵׁ֥ם הַגְּדֹלִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּאָֽרֶץ׃ י וְשַׂמְתִּ֣י מָ֠קוֹם לְעַמִּ֨י לְיִשְׂרָאֵ֤ל וּנְטַעְתִּיו֙ וְשָׁכַ֣ן תַּחְתָּ֔יו וְלֹ֥א יִרְגַּ֖ז ע֑וֹד וְלֹֽא־יֹסִ֤יפוּ בְנֵֽי־עַוְלָה֙ לְעַנּוֹת֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֖ר בָּרִֽאשׁוֹנָֽה׃ יא וּלְמִן־הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר צִוִּ֤יתִי שֹֽׁפְטִים֙ עַל־עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽהֲנִיחֹ֥תִי לְךָ֖ מִכָּל־אֹֽיְבֶ֑יךָ וְהִגִּ֤יד לְךָ֙ יְהוָ֔ה כִּי־בַ֖יִת יַֽעֲשֶׂה־לְּךָ֥ יְהוָֽה׃ יב כִּ֣י ׀ יִמְלְא֣וּ יָמֶ֗יךָ וְשָֽׁכַבְתָּ֙ אֶת־אֲבֹתֶ֔יךָ וַהֲקִֽימֹתִ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ אַֽחֲרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר יֵצֵ֖א מִמֵּעֶ֑יךָ וַהֲכִֽינֹתִ֖י אֶת־מַמְלַכְתּֽוֹ׃ יג ה֥וּא יִבְנֶה־בַּ֖יִת לִשְׁמִ֑י וְכֹֽנַנְתִּ֛י אֶת־כִּסֵּ֥א מַמְלַכְתּ֖וֹ עַד־עוֹלָֽם׃ יד אֲנִי֙ אֶֽהְיֶה־לּ֣וֹ לְאָ֔ב וְה֖וּא יִֽהְיֶה־לִּ֣י לְבֵ֑ן אֲשֶׁר֙ בְּהַ֣עֲו‍ֹת֔וֹ וְהֹֽכַחְתִּיו֙ בְּשֵׁ֣בֶט אֲנָשִׁ֔ים וּבְנִגְעֵ֖י בְּנֵ֥י אָדָֽם׃ טו וְחַסְדִּ֖י לֹֽא־יָס֣וּר מִמֶּ֑נּוּ כַּֽאֲשֶׁ֤ר הֲסִרֹ֨תִי֙ מֵעִ֣ם שָׁא֔וּל אֲשֶׁ֥ר הֲסִרֹ֖תִי מִלְּפָנֶֽיךָ׃ טז וְנֶאְמַ֨ן בֵּֽיתְךָ֧ וּמַֽמְלַכְתְּךָ֛ עַד־עוֹלָ֖ם לְפָנֶ֑יךָ כִּֽסְאֲךָ֔ יִֽהְיֶ֥ה נָכ֖וֹן עַד־עוֹלָֽם׃ יז כְּכֹל֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וּכְכֹ֖ל הַֽחִזָּי֣וֹן הַזֶּ֑ה כֵּ֛ן דִּבֶּ֥ר נָתָ֖ן אֶל־דָּוִֽד׃ {פ}

הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי האם דברתי או בקשתי. אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לקחתי אותך מהמרעה להיות מלך. וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ כמו שהוא מפרט והולך: וָאַכְרִתָה אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ הצלתי אותך במלחמות והבסתי עבורך את האויב. וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל עשיתי אותך איש גדול ומפורסם. וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו גם עם ישראל יושב לבטח בשלוה על מקומו בזכותך, ואינו נתון עוד למשסה ולבז ע"י כל גוי שרוצה לבזוז אותו. כפי שהיה בימי השופטים. וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ כפי שבארנו לעיל פס' א. גם ה' מזכיר אתהעובדה שהגיע הזמן שה' הניח לשיראל מכל אויביהם. אלא שעדין חסר דבר אחד.  כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ יְהוָה יהיה לך בית מלוכה. כלומר שושולת שבה בן יורש מאביו את המלוכה. שלא כמו אצל שאול. כשלך יהיה בית, כלומר כשבנך יירש ממך את המלוכה, אז תעשה לי בית. כִּי  יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ אחרי שתזקן ותמות בשיבה טובה בעיתך. וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הנביא מבקש להזכיר את דברי ה' אל אברהם, שבנו שיצא ממעיו יירש אותו. אֲשֶׁר בְּהַעֲו‍ֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם אם הוא יחטא, אעניש אותו כאב המעניש את בנו שחוטא, אך לא אשליך אותו מעל פני כשם שאב אינו משליך את בנו. ולא כמו שהסרתי את חסדי משאול. אחרי שדוד הבדיל את עצמו משאול ואמר שהוא אינו רואה את מלכותו כעיקר אלא הוא עבד לה', אומר ה' שאת דוד לא יסיר מעל פניו כאשר הסיר את שאול. אלא הוא כורת לו ברית נצח. אחרי שזה יקרה, אפשר יהיה לומר שה' הניח לישראל, ואפשר יהיה לבנות את הבית. כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם כסא מלכותך יעמוד לעולם. כלומר: בניך ובני בניך ימלכו על ישראל לעולם.

הפטרת תזריע מלכים-ב ד מב

ההפטרה הזאת נקראת בשבת זו כי היא עוסקת בצרעתו של נעמן, וגם הפרשה עוסקת בצרעת.

ההפטרה מלמדת שהמצורע הגוי הולך אל הנביא, בדומה למה שכתוב בפרשה שהמצורע הולך אל הכהן.

ההפטרה מספרת על נעמן הגאה, הלוקה בצרעת, שסובר שארם גדולים מישראל ושאנשי הממשל גדולים מהנביאים, והנביאים צריכים לשרתם. נעמן מתרפא מצרעתו תוך כדי שהוא לומד שארץ ישראל קדושה מכל הארצות ואיש הצבא הוא זה שצריך לשמוע בקול הנביא. מתוך כך הוא לומד שאין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל.

לחם מועט מספיק לכל תלמידי אלישע

מב וְאִ֨ישׁ בָּ֜א מִבַּ֣עַל שָׁלִ֗שָׁה וַיָּבֵא֩ לְאִ֨ישׁ הָֽאֱלֹהִ֜ים לֶ֤חֶם בִּכּוּרִים֙ עֶשְׂרִֽים־לֶ֣חֶם שְׂעֹרִ֔ים וְכַרְמֶ֖ל בְּצִקְלֹנ֑וֹ וַיֹּ֕אמֶר תֵּ֥ן לָעָ֖ם וְיֹאכֵֽלוּ׃ מג וַיֹּ֨אמֶר֙ מְשָׁ֣רְת֔וֹ מָ֚ה אֶתֵּ֣ן זֶ֔ה לִפְנֵ֖י מֵ֣אָה אִ֑ישׁ וַיֹּ֗אמֶר תֵּ֤ן לָעָם֙ וְיֹאכֵ֔לוּ כִּ֣י כֹ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֖ה אָכֹ֥ל וְהוֹתֵֽר׃ מד וַיִּתֵּ֧ן לִפְנֵיהֶ֛ם וַיֹּֽאכְל֥וּ וַיּוֹתִ֖רוּ כִּדְבַ֥ר יְהוָֽה׃ {פ}

מִבַּעַל שָׁלִשָׁה שם מקום. לְאִישׁ הָאֱלֹהִים אלישע. לֶחֶם בִּכּוּרִים לחם של התבואה הראשונה בשנה, וכפי שמשמע בהמשך הפסוק, היו אלה שְׂעֹרִים, שהם התבואה הראשונה שמבשילה. והלחם היה עשוי כַרְמֶל בְּצִקְלֹנו, תבואה שעדין לא התייבשה, ועדיין בקליפותיה. השלב הראשון של השעורה שבו בדרך כלל עדיין לא קוצרים, אבל אפשר לקצור מעט ולייבש את התבואה באש. יתכן שבהעדר יכולת להגיע לירושלים, היו אנשי ישראל מביאים מעין בכורים (שכמובן לא הוקדשו כבכורים) לאיש האלהים. לפי הפסוקים הקודמים משמע שהיה רעב בארץ. יתכן שבשנה שארעו הדברים המסופרים כאן כבר ירד גשם. התבואה המוזכרת כאן היא התבואה הראשונה שאחר הרעב.  האיש מבעל שלשה, מקום שבו התבואה מבשילה מוקדם, הביא לאלישע את התבואה הראשונה שצמחה לאחר הרעב. בעוד כל העם רעבים. וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ אלישע צוה את משרתו שיתן את הלחם לבני הנביאים המלוים אותו. מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ כיצד יספיקו עשרים לחם, שעשוים משעורים שלא הבשילו, לכל בני הנביאים המלוים את אלישע. אָכֹל וְהוֹתֵר כל אחד יאכל כל צרכו, ועדיין ישאר.

נעמן מבקש להתרפא מצרעתו ע"י אלישע

א וְ֠נַֽעֲמָן שַׂר־צְבָ֨א מֶֽלֶךְ־אֲרָ֜ם הָיָ֣ה אִישׁ֩ גָּד֨וֹל לִפְנֵ֤י אֲדֹנָיו֙ וּנְשֻׂ֣א פָנִ֔ים כִּי־ב֛וֹ נָֽתַן־יְהוָ֥ה תְּשׁוּעָ֖ה לַֽאֲרָ֑ם וְהָאִ֗ישׁ הָיָ֛ה גִּבּ֥וֹר חַ֖יִל מְצֹרָֽע׃ ב וַֽאֲרָם֙ יָֽצְא֣וּ גְדוּדִ֔ים וַיִּשְׁבּ֛וּ מֵאֶ֥רֶץ יִשְׂרָאֵ֖ל נַֽעֲרָ֣ה קְטַנָּ֑ה וַתְּהִ֕י לִפְנֵ֖י אֵ֥שֶׁת נַֽעֲמָֽן׃ ג וַתֹּ֨אמֶר֙ אֶל־גְּבִרְתָּ֔הּ אַֽחֲלֵ֣י אֲדֹנִ֔י לִפְנֵ֥י הַנָּבִ֖יא אֲשֶׁ֣ר בְּשֹֽׁמְר֑וֹן אָ֛ז יֶֽאֱסֹ֥ף אֹת֖וֹ מִצָּֽרַעְתּֽוֹ׃ ד וַיָּבֹ֕א וַיַּגֵּ֥ד לַֽאדֹנָ֖יו לֵאמֹ֑ר כָּזֹ֤את וְכָזֹאת֙ דִּבְּרָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֔ה אֲשֶׁ֖ר מֵאֶ֥רֶץ יִשְׂרָאֵֽל׃

גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו מכובד ומוערך בבית מלך ארם וּנְשֻׂא פָנִים שהכל מכבדים אותו ונושאים את פניו. כִּי בוֹ נָתַן יְהוָה תְּשׁוּעָה לַאֲרָם באמצעותו הצליחו ארם במלחמתם. וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים כנופיות עצמאיות של חיילי ארם שיוצאים לארצות אחרות, לוקחים שלל וחוזרים לביתם. וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן הנערה השבויה נלקחה לשרת את אשת נעמן. אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן יחלה אדוני (נעמן) את פני הנביא (אלישע). יֶאֱסֹף אֹתוֹ ירפא אותו.

מלך ארם שולח אגרת רשמית אל מלך ישראל

ה וַיֹּ֤אמֶר מֶֽלֶךְ־אֲרָם֙ לֶךְ־בֹּ֔א וְאֶשְׁלְחָ֥ה סֵ֖פֶר אֶל־מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּלֶךְ֩ וַיִּקַּ֨ח בְּיָד֜וֹ עֶ֣שֶׂר כִּכְּרֵי־כֶ֗סֶף וְשֵׁ֤שֶׁת אֲלָפִים֙ זָהָ֔ב וְעֶ֖שֶׂר חֲלִיפ֥וֹת בְּגָדִֽים׃ ו וַיָּבֵ֣א הַסֵּ֔פֶר אֶל־מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר וְעַתָּ֗ה כְּב֨וֹא הַסֵּ֤פֶר הַזֶּה֙ אֵלֶ֔יךָ הִנֵּ֨ה שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֨יךָ֙ אֶת־נַֽעֲמָ֣ן עַבְדִּ֔י וַֽאֲסַפְתּ֖וֹ מִצָּֽרַעְתּֽוֹ׃ ז וַיְהִ֡י כִּקְרֹא֩ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־הַסֵּ֜פֶר וַיִּקְרַ֣ע בְּגָדָ֗יו וַיֹּ֨אמֶר֙ הַאֱלֹהִ֥ים אָ֨נִי֙ לְהָמִ֣ית וּֽלְהַחֲי֔וֹת כִּי־זֶה֙ שֹׁלֵ֣חַ אֵלַ֔י לֶֽאֱסֹ֥ף אִ֖ישׁ מִצָּֽרַעְתּ֑וֹ כִּ֤י אַךְ־דְּעוּ־נָא֙ וּרְא֔וּ כִּֽי־מִתְאַנֶּ֥ה ה֖וּא לִֽי׃ ח וַיְהִ֞י כִּשְׁמֹ֣עַ ׀ אֱלִישָׁ֣ע אִישׁ־הָֽאֱלֹהִ֗ים כִּֽי־קָרַ֤ע מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וַיִּשְׁלַח֙ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה קָרַ֖עְתָּ בְּגָדֶ֑יךָ יָֽבֹא־נָ֣א אֵלַ֔י וְיֵדַ֕ע כִּ֛י יֵ֥שׁ נָבִ֖יא בְּיִשְׂרָאֵֽל׃

לֶךְ בֹּא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מלך ארם חשב שנביאים הם בעלי תפקידים בממלכה. וכיון שנעמן הוא אח"מ, יש לפעול בדרך דיפלומטית. המלך ישלח אגרת רשמית אל המלך שבישראל, וזה יורה לנביאו להפעיל את כישוריו ולרפא את נעמן. וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי כֶסֶף וכו' שכר למלך ישראל על שירותיו. הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ האם אני אלהים? מדוע מלך ארם דורש ממני דבר שאינני יוכל לעשותו. כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי הוא מחפש תירוצים להציק לי. לומר שאינני ממלא את דבריו.

נעמן טובל בירדן ונטהר.

 ט וַיָּבֹ֥א נַֽעֲמָ֖ן בְּסוּסָ֣ו וּבְרִכְבּ֑וֹ וַיַּֽעֲמֹ֥ד פֶּֽתַח־הַבַּ֖יִת לֶֽאֱלִישָֽׁע׃ י וַיִּשְׁלַ֥ח אֵלָ֛יו אֱלִישָׁ֖ע מַלְאָ֣ךְ לֵאמֹ֑ר הָל֗וֹךְ וְרָֽחַצְתָּ֤ שֶֽׁבַע־פְּעָמִים֙ בַּיַּרְדֵּ֔ן וְיָשֹׁ֧ב בְּשָֽׂרְךָ֛ לְךָ֖ וּטְהָֽר׃ יא וַיִּקְצֹ֥ף נַֽעֲמָ֖ן וַיֵּלַ֑ךְ וַיֹּאמֶר֩ הִנֵּ֨ה אָמַ֜רְתִּי אֵלַ֣י ׀ יֵצֵ֣א יָצ֗וֹא וְעָמַד֙ וְקָרָא֙ בְּשֵׁם־יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו וְהֵנִ֥יף יָד֛וֹ אֶל־הַמָּק֖וֹם וְאָסַ֥ף הַמְּצֹרָֽע׃ יב הֲלֹ֡א טוֹב֩ אבנה (אֲמָנָ֨ה) וּפַרְפַּ֜ר נַֽהֲר֣וֹת דַּמֶּ֗שֶׂק מִכֹּל֙ מֵימֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הֲלֹֽא־אֶרְחַ֥ץ בָּהֶ֖ם וְטָהָ֑רְתִּי וַיִּ֖פֶן וַיֵּ֥לֶךְ בְּחֵמָֽה׃ יג וַיִּגְּשׁ֣וּ עֲבָדָיו֮ וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָיו֒ וַיֹּֽאמְר֗וּ אָבִי֙ דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל הַנָּבִ֛יא דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ? הֲל֣וֹא תַֽעֲשֶׂ֑ה וְאַ֛ף כִּֽי־אָמַ֥ר אֵלֶ֖יךָ רְחַ֥ץ וּטְהָֽר׃ יד וַיֵּ֗רֶד וַיִּטְבֹּ֤ל בַּיַּרְדֵּן֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים כִּדְבַ֖ר אִ֣ישׁ הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיָּ֣שָׁב בְּשָׂר֗וֹ כִּבְשַׂ֛ר נַ֥עַר קָטֹ֖ן וַיִּטְהָֽר׃

וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע נעמן לא נכנס לתוך ביתו של אלישע, אלא נשאר כשר צבא מכובד עם סוסיו ורכבו ברחוב, מול פתח ביתו של אלישע. והמתין שאלישע יצא אליו. וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ גם אלישע לא יצא אל נעמן, כשם שלא יצא אל מלך ישראל, אלא שלח אליו שליח. וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ בשרך ישוב להיות בריא. וּטְהָר ותטהר מצרעתך. הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי  יֵצֵא יָצוֹא כשהלכתי אל נביא, סברתי שהוא יצא אלי, יקרא בשם אלהיו, וירפא אותי. מדוע נביא חושב שהוא יכול לשלוח אותי לעשות מעשה? נעמן כמו מלך ארם, סובר שנביא הוא מאנשי המלך המיועדים לשרתו. הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי מדוע הנביא שולח אותי לרחוץ בנהר של ישראל? נהרות דמשק טובים מנהרות ישראל. מדוע הנביא שולח אותי להכיר בגדלותה של ישראל על פני דמשק? אָבִי פניה של כבוד. דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ וכי מעשה קשה הוא לטבול בירדן? קל הוא. הֲלוֹא תַעֲשֶׂה והלא אפילו אם היה מבקש דבר גדול היית עושה, כדי להפטר מהצרעת, ודוע אפוא לא תעשה את הדבר הקל הזה? וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן בשרו חזר להיות חלק ובריא כבשר נער קטן.

נעמן מקבל עליו את מלכות ה'

טו וַיָּשָׁב֩ אֶל־אִ֨ישׁ הָֽאֱלֹהִ֜ים ה֣וּא וְכָֽל־מַחֲנֵ֗הוּ וַיָּבֹא֮ וַיַּֽעֲמֹ֣ד לְפָנָיו֒ וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּה־נָ֤א יָדַ֨עְתִּי֙ כִּ֣י אֵ֤ין אֱלֹהִים֙ בְּכָל־הָאָ֔רֶץ כִּ֖י אִם־בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֛ה קַח־נָ֥א בְרָכָ֖ה מֵאֵ֥ת עַבְדֶּֽךָ׃ טז וַיֹּ֕אמֶר חַי־יְהוָ֛ה אֲשֶׁר־עָמַ֥דְתִּי לְפָנָ֖יו אִם־אֶקָּ֑ח וַיִּפְצַר־בּ֥וֹ לָקַ֖חַת וַיְמָאֵֽן׃ יז וַיֹּאמֶר֮ נַֽעֲמָן֒ וָלֹ֕א יֻתַּן־נָ֣א לְעַבְדְּךָ֔ מַשָּׂ֥א צֶֽמֶד־פְּרָדִ֖ים אֲדָמָ֑ה כִּ֡י לֽוֹא־יַעֲשֶׂה֩ ע֨וֹד עַבְדְּךָ֜ עֹלָ֤ה וָזֶ֨בַח֙ לֵֽאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים כִּ֖י אִם־לַֽיהוָֽה׃ יח לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה יִסְלַ֥ח יְהוָ֖ה לְעַבְדֶּ֑ךָ בְּב֣וֹא אֲדֹנִ֣י בֵית־רִמּוֹן֩ לְהִשְׁתַּֽחֲוֹ֨ת שָׁ֜מָּה וְה֣וּא ׀ נִשְׁעָ֣ן עַל־יָדִ֗י וְהִֽשְׁתַּחֲוֵ֨יתִי֙ בֵּ֣ית רִמֹּ֔ן בְּהִשְׁתַּֽחֲוָיָ֨תִי֙ בֵּ֣ית רִמֹּ֔ן יִסְלַח־נא (  ) יְהוָ֥ה לְעַבְדְּךָ֖ בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ יט וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ לֵ֣ךְ לְשָׁל֑וֹם וַיֵּ֥לֶךְ מֵֽאִתּ֖וֹ כִּבְרַת־אָֽרֶץ׃ {ס}

קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ קח תשלום עבור הרפואה שרפאת אותי. חַי יְהוָה אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח אני נשבע בשם ה' שלא אקח. וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת נעמן הפציר הרבה באלישע שיקח. וַיְמָאֵן אלישע, לקחת את הכסף. וָלֹא אם אינך רוצה תשלום. יֻתַּן נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד פְּרָדִים אֲדָמָה תן לי בבקשה אדמה מאדמת ישראל, בכמות שצמד פרדים יכולים לשאת. שאוכל לעמוד עליה ולעבוד את ה'. כִּי לוֹא יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים מהיום והלאה אקריב קרבנות רק לה', ולא לאלהים אחרים. לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח יְהוָה לְעַבְדֶּךָ אני מבקש סליחה מאת ה' רק על מעשה אחד שאמשיך לעשות. בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית רִמּוֹן וכו' כאשר מלך ארם בא להשתחוות לרמון, האליל הארמי, אני צריך בתוקף תפקידי להשתחוות יחד אתו, ועל זה אני מבקש מראש את מחילת ה'.

הפטרת מצורע (תזריע-מצורע) מלכים-ב ז א

הארוע עליו אנו קוראים בשבת זו, התרחש בעת המצור שצר מלך ארם על שומרון, בירתה של מלכת ישראל. המצור גרם לרעב כבד מאד בעיר, עד אשר ראש חמור נמכר בשמונים כסף, ורובע הקב דביונים בחמשה כסף. כאשר נשים בשומרון תבעו זו את זו למשפט לפני המלך על בשר בניהן, נשבע המלך שיהרוג את אלישע, שהוא ראה בו אחראי למצור. הארוע המדובר כאן מתרחש כאשר שליחי המלך באו אל ביתו של אלישע כדי לקחתו למות, והמלך ואנשיו באו בעקבותיהם.

ההפטרה נקראת בשבת זו כי היא מספרת על מצורעים.

נבואת אלישע על סיום הרעב

א וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהוָ֑ה כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה כָּעֵ֤ת ׀ מָחָר֙ סְאָה־סֹ֣לֶת בְּשֶׁ֗קֶל וְסָאתַ֧יִם שְׂעֹרִ֛ים בְּשֶׁ֖קֶל בְּשַׁ֥עַר שֹֽׁמְרֽוֹן׃ ב וַיַּ֣עַן הַשָּׁלִ֡ישׁ אֲשֶׁר־לַמֶּלֶךְ֩ נִשְׁעָ֨ן עַל־יָד֜וֹ אֶת־אִ֣ישׁ הָֽאֱלֹהִים֮ וַיֹּאמַר֒ הִנֵּ֣ה יְהוָ֗ה עֹשֶׂ֤ה אֲרֻבּוֹת֙ בַּשָּׁמַ֔יִם הֲיִֽהְיֶ֖ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הִנְּכָ֤ה רֹאֶה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽל׃ {פ}

סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל מחר יהיה שפע אוכל, ותמכר סאה סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל. בנגוד לרעב של היום. הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ האיש שתפקידו ללוות את המלך ולאפשר למלך להשען עליו. הִנֵּה יְהוָה עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה אפילו אם ה' יפתח את ארובות השמים, לא תהיה כאן עד מחר תבואה בכמות כזאת. כלומר אינני מאמין לך. ה' לא יכול לעשות נס כזה. וַיֹּאמֶר אלישע. הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל אתה תראה את השפע, אבל לא תאכל ממנו.

המצורעים מסגירים את עצמם אל מחנה ארם, ומוצאים אותו ריק

[כאן מתחיל מנהג אשכנז וספרד] ג וְאַרְבָּעָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים הָי֥וּ מְצֹֽרָעִ֖ים פֶּ֣תַח הַשָּׁ֑עַר וַיֹּֽאמְרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֔הוּ מָ֗ה אֲנַ֛חְנוּ יֹֽשְׁבִ֥ים פֹּ֖ה עַד־מָֽתְנוּ׃ ד אִם־אָמַרְנוּ֩ נָב֨וֹא הָעִ֜יר וְהָֽרָעָ֤ב בָּעִיר֙ וָמַ֣תְנוּ שָׁ֔ם וְאִם־יָשַׁ֥בְנוּ פֹ֖ה וָמָ֑תְנוּ וְעַתָּ֗ה לְכוּ֙ וְנִפְּלָה֙ אֶל־מַֽחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם אִם־יְחַיֻּ֣נוּ נִֽחְיֶ֔ה וְאִם־יְמִיתֻ֖נוּ וָמָֽתְנוּ׃ ה וַיָּקֻ֣מוּ בַנֶּ֔שֶׁף לָב֖וֹא אֶל־מַֽחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיָּבֹ֗אוּ עַד־קְצֵה֙ מַֽחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם וְהִנֵּ֥ה אֵֽין־שָׁ֖ם אִֽישׁ׃

הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר כיון שהיו מצורעים, הם שולחו מן העיר וישבו בפתח השער מבחוץ. כך שהיתה להם יכולת ללכת אל מחנה ארם. מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ אין טעם להמשיך לשבת בשער העיר הנצורה והרעבה עד שנמות. אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וכו' אפילו אם יתירו לנו להכנס לעיר, נמות שם ברעב, וגם בשער העיר אנו רעבים. וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם נלך אל מחנה ארם ונסגיר את עצמנו לידיהם. אולי הם ירצו להחזיק אותנו חיים. ואם יחליטו להרוג אותנו – בלאו הכי אנו עומדים למות. בַנֶּשֶׁף בלילה. הם לא רצו לבוא אל מחנה ארם ביום, כדי שלא יראו ישראל שהם מסגירים את עצמם לארם.

חיילי ארם בורחים

 ו וַֽאדֹנָ֞י הִשְׁמִ֣יעַ ׀ אֶת־מַֽחֲנֵ֣ה אֲרָ֗ם ק֥וֹל רֶ֨כֶב֙ ק֣וֹל ס֔וּס ק֖וֹל חַ֣יִל גָּד֑וֹל וַיֹּֽאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו הִנֵּ֣ה שָֽׂכַר־עָלֵינוּ֩ מֶ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־מַלְכֵ֧י הַֽחִתִּ֛ים וְאֶת־מַלְכֵ֥י מִצְרַ֖יִם לָב֥וֹא עָלֵֽינוּ׃ ז וַיָּקוּמוּ֮ וַיָּנ֣וּסוּ בַנֶּשֶׁף֒ וַיַּֽעַזְב֣וּ אֶת־אָֽהֳלֵיהֶ֗ם וְאֶת־סֽוּסֵיהֶם֙ וְאֶת־חֲמֹ֣רֵיהֶ֔ם הַֽמַּחֲנֶ֖ה כַּֽאֲשֶׁר־הִ֑יא וַיָּנֻ֖סוּ אֶל־נַפְשָֽׁם׃

וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ  אֶת מַחֲנֵה אֲרָם וכו' כאן מבואר מדוע לא היה איש במחנה ארם. ה' השמיע להם קול מחנה גדול, והם סברו שמלך ישראל שכר צבאות גדולים שילחמו נגד ארם. ולכן הם ברחו. וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף חיילי ארם ברחו בלילה מן המחנה, איש איש בפני עצמו. הם לא לקחו את הסוסים והחמורים, כי כל אחד מהם לא רצה שחבריו יראו  שהוא בורח. וַיַּעַזְבוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר הִיא השאירו את המחנה כמו שהיה, וכל אחד ברח בפני עצמו.

המצורעים מבשרים בשומרון שמחנה ארם ריק

ח וַיָּבֹאוּ֩ הַֽמְצֹרָעִ֨ים הָאֵ֜לֶּה עַד־קְצֵ֣ה הַֽמַּחֲנֶ֗ה וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־אֹ֤הֶל אֶחָד֙ וַיֹּֽאכְל֣וּ וַיִּשְׁתּ֔וּ וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֗ם כֶּ֤סֶף וְזָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיֵּֽלְכ֖וּ וַיַּטְמִ֑נוּ וַיָּשֻׁ֗בוּ וַיָּבֹ֨אוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל אַחֵ֔ר וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֔ם וַיֵּֽלְכ֖וּ וַיַּטְמִֽנוּ׃ ט וַיֹּֽאמְרוּ֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ לֹא־כֵ֣ן ׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹשִׂ֗ים הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ יוֹם־בְּשֹׂרָ֣ה ה֔וּא וַֽאֲנַ֣חְנוּ מַחְשִׁ֗ים וְחִכִּ֛ינוּ עַד־א֥וֹר הַבֹּ֖קֶר וּמְצָאָ֣נוּ עָו֑וֹן וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ וְנָבֹ֔אָה וְנַגִּ֖ידָה בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃ י וַיָּבֹ֗אוּ וַֽיִּקְרְאוּ֮ אֶל־שֹׁעֵ֣ר הָעִיר֒ וַיַּגִּ֤ידוּ לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֚אנוּ אֶל־מַֽחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם וְהִנֵּ֧ה אֵֽין־שָׁ֛ם אִ֖ישׁ וְק֣וֹל אָדָ֑ם כִּ֣י אִם־הַסּ֤וּס אָסוּר֙ וְהַֽחֲמ֣וֹר אָס֔וּר וְאֹֽהָלִ֖ים כַּֽאֲשֶׁר־הֵֽמָּה׃ יא וַיִּקְרָ֖א הַשֹּֽׁעֲרִ֑ים וַיַּגִּ֕ידוּ בֵּ֥ית הַמֶּ֖לֶךְ פְּנִֽימָה׃

לֹא כֵן  אֲנַחְנוּ עֹשִׂים אנו עושים מעשה לא טוב. וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים כיצד אנו שותקים ולא מבשרים את הבשורה הגדולה? בכל העיר ישמחו לשמוע שמחנה ארם ריק. וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן אם נחכה עד הבקר ולא נודיע מיד בעיר יחשב לנו הדבר כעוון. וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר הָעִיר עמדו מחוץ לשער העיר וצעקו אל השומר שבתוך העיר. וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה השוערים בשרו את הבשורה בבית המלך.

המלך חושש ממלכודת ארמית, והעם בודק זאת

יב וַיָּ֨קָם הַמֶּ֜לֶךְ לַ֗יְלָה וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־עֲבָדָ֔יו אַגִּֽידָה־נָּ֣א לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָ֥שׂוּ לָ֖נוּ אֲרָ֑ם יָֽדְע֞וּ כִּֽי־רְעֵבִ֣ים אֲנַ֗חְנוּ וַיֵּֽצְא֤וּ מִן־הַֽמַּחֲנֶה֙ לְהֵֽחָבֵ֤ה בהשדה (בַשָּׂדֶה֙) לֵאמֹ֔ר כִּֽי־יֵצְא֤וּ מִן־הָעִיר֙ וְנִתְפְּשֵׂ֣ם חַיִּ֔ים וְאֶל־הָעִ֖יר נָבֹֽא׃ יג וַיַּעַן֩ אֶחָ֨ד מֵֽעֲבָדָ֜יו וַיֹּ֗אמֶר וְיִקְחוּ־נָ֞א חֲמִשָּׁ֣ה מִן־הַסּוּסִים֮ הַֽנִּשְׁאָרִים֮ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאֲרוּ־בָהּ֒ הִנָּ֗ם כְּכָל־ההמון (הֲמ֤וֹן) יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאֲרוּ־בָ֔הּ הִנָּ֕ם כְּכָל־הֲמ֥וֹן יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁר־תָּ֑מּוּ וְנִשְׁלְחָ֖ה וְנִרְאֶֽה׃ יד וַיִּקְח֕וּ שְׁנֵ֖י רֶ֣כֶב סוּסִ֑ים וַיִּשְׁלַ֨ח הַמֶּ֜לֶךְ אַֽחֲרֵ֧י מַֽחֲנֵה־אֲרָ֛ם לֵאמֹ֖ר לְכ֥וּ וּרְאֽוּ׃ טו וַיֵּֽלְכ֣וּ אַֽחֲרֵיהֶם֮ עַד־הַיַּרְדֵּן֒ וְהִנֵּ֣ה כָל־הַדֶּ֗רֶךְ מְלֵאָ֤ה בְגָדִים֙ וְכֵלִ֔ים אֲשֶׁר־הִשְׁלִ֥יכוּ אֲרָ֖ם בהחפזם (בְּחָפְזָ֑ם) וַיָּשֻׁ֨בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים וַיַּגִּ֖דוּ לַמֶּֽלֶךְ׃

אַגִּידָה נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם וכו' זו מלכודת. ארם יצאו ממחניהם כדי לפתות אותנו לפתוח את שערי העיר ולצאת החוצה. וְיִקְחוּ נָא חֲמִשָּׁה מִן הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ נבדוק האם זו אכן מלכודת. נקח חמשה מהסוסים שעדיין לא מתו ברעב, ונבדוק האם ארם אכן אורבים לנו בשדה. וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד הַיַּרְדֵּן רוכבי הסוסים הלכו בעקבות הארמים הנמלטים עד הירדן. אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחָפְזָם חיל ארם נחפזו לברוח, ולכן השליכו בדרך בגדים וכלים שהכבידו עליהם.

העם בוזז את מחנה ארם, ומביא שפע לשומרון

 טז וַיֵּצֵ֣א הָעָ֔ם וַיָּבֹ֕זּוּ אֵ֖ת מַֽחֲנֵ֣ה אֲרָ֑ם וַיְהִ֨י סְאָה־סֹ֜לֶת בְּשֶׁ֗קֶל וְסָאתַ֧יִם שְׂעֹרִ֛ים בְּשֶׁ֖קֶל כִּדְבַ֥ר יְהוָֽה׃ יז וְהַמֶּלֶךְ֩ הִפְקִ֨יד אֶת־הַשָּׁלִ֜ישׁ אֲשֶׁר־נִשְׁעָ֤ן עַל־יָדוֹ֙ עַל־הַשַּׁ֔עַר וַיִּרְמְסֻ֧הוּ הָעָ֛ם בַּשַּׁ֖עַר וַיָּמֹ֑ת כַּֽאֲשֶׁ֤ר דִּבֶּר֙ אִ֣ישׁ הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר בְּרֶ֥דֶת הַמֶּ֖לֶךְ אֵלָֽיו׃ יח וַיְהִ֗י כְּדַבֵּר֙ אִ֣ישׁ הָֽאֱלֹהִ֔ים אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ לֵאמֹ֑ר סָאתַ֨יִם שְׂעֹרִ֜ים בְּשֶׁ֗קֶל וּֽסְאָה־סֹ֨לֶת֙ בְּשֶׁ֔קֶל יִֽהְיֶה֙ כָּעֵ֣ת מָחָ֔ר בְּשַׁ֖עַר שֹֽׁמְרֽוֹן׃ יט וַיַּ֨עַן הַשָּׁלִ֜ישׁ אֶת־אִ֣ישׁ הָֽאֱלֹהִים֮ וַיֹּאמַר֒ וְהִנֵּ֣ה יְהוָ֗ה עֹשֶׂ֤ה אֲרֻבּוֹת֙ בַּשָּׁמַ֔יִם הֲיִֽהְיֶ֖ה כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיֹּ֗אמֶר הִנְּךָ֤ רֹאֶה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽל׃ כ וַֽיְהִי־ל֖וֹ כֵּ֑ן וַיִּרְמְס֨וּ אֹת֥וֹ הָעָ֛ם בַּשַּׁ֖עַר וַיָּמֹֽת׃ {ס}

[מנהג תימן להוסיף (מלכים-ב יג):]  ג וַיָּחָן֩ יְהוָ֨ה אֹתָ֤ם וַֽיְרַחֲמֵם֙ וַיִּ֣פֶן אֲלֵיהֶ֔ם לְמַ֣עַן בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם יִצְחָ֣ק וְיַֽעֲקֹ֑ב וְלֹ֤א אָבָה֙ הַשְׁחִיתָ֔ם וְלֹֽא־הִשְׁלִיכָ֥ם מֵֽעַל־פָּנָ֖יו עַד־עָֽתָּה׃

הִפְקִיד אֶת הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר נִשְׁעָן עַל יָדוֹ עַל הַשַּׁעַר אותו שליש שנזכר לעיל פס' ב, המלך מינה אותו לעמוד בשער. וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת העם הרעבים שמהרו לבוז את האוכל שבמחנה ארם, מיהרו לצאת משומרון ובדרך רמסו את השליש. כך שהוא ראה כיצד מוכרים שם סאה סלת בשקל, אך הוא לא הספיק לאכול משם. מסתבר שהשליש האמין שה' יכול להוריד גשם, אך לא לנצח במלחמה. את זה, לפי השקפת השליש, עושים בני אדם.

הפטרת אחרי מות ספרד ותימן: יחזקאל כב א, אשכנז: עמוס ט ז

בנבואה זו מוכיח יחזקאל את ישראל על חטאיהם, הוא מזכיר כאן חטאים שונים שחטאו ישראל, ביניהם כמה וכמה גילויי עריות. משום כך נקראת נבואה זו בפרשה זו.

חטאיה של ירושלים

[מנהג ספרד ותימן] א וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ב וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֔ם הֲתִשְׁפֹּ֥ט הֲתִשְׁפֹּ֖ט אֶת־עִ֣יר הַדָּמִ֑ים וְה֣וֹדַעְתָּ֔הּ אֵ֖ת כָּל־תּֽוֹעֲבוֹתֶֽיהָ׃ ג וְאָֽמַרְתָּ֗ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה עִ֣יר שֹׁפֶ֥כֶת דָּ֛ם בְּתוֹכָ֖הּ לָב֣וֹא עִתָּ֑הּ וְעָֽשְׂתָ֧ה גִלּוּלִ֛ים עָלֶ֖יהָ לְטָמְאָֽה׃ ד בְּדָמֵ֨ךְ אֲשֶׁר־שָׁפַ֜כְתְּ אָשַׁ֗מְתְּ וּבְגִלּוּלַ֤יִךְ אֲשֶׁר־עָשִׂית֙ טָמֵ֔את וַתַּקְרִ֣יבִי יָמַ֔יִךְ וַתָּב֖וֹא עַד־שְׁנוֹתָ֑יִךְ עַל־כֵּ֗ן נְתַתִּ֤יךְ חֶרְפָּה֙ לַגּוֹיִ֔ם וְקַלָּסָ֖ה לְכָל־הָֽאֲרָצֽוֹת׃ ה הַקְּרֹב֛וֹת וְהָֽרְחֹק֥וֹת מִמֵּ֖ךְ יִתְקַלְּסוּ־בָ֑ךְ טְמֵאַ֣ת הַשֵּׁ֔ם רַבַּ֖ת הַמְּהוּמָֽה׃ ו הִנֵּה֙ נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֥ישׁ לִזְרֹע֖וֹ הָ֣יוּ בָ֑ךְ לְמַ֖עַן שְׁפָךְ־דָּֽם׃ ז אָ֤ב וָאֵם֙ הֵקַ֣לּוּ בָ֔ךְ לַגֵּ֛ר עָשׂ֥וּ בַעֹ֖שֶׁק בְּתוֹכֵ֑ךְ יָת֥וֹם וְאַלְמָנָ֖ה ה֥וֹנוּ בָֽךְ׃ ח קָֽדָשַׁ֖י בָּזִ֑ית וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י חִלָּֽלְתְּ׃ ט אַנְשֵׁ֥י רָכִ֛יל הָ֥יוּ בָ֖ךְ לְמַ֣עַן שְׁפָךְ־דָּ֑ם וְאֶל־הֶֽהָרִים֙ אָ֣כְלוּ בָ֔ךְ זִמָּ֖ה עָשׂ֥וּ בְתוֹכֵֽךְ׃ י עֶרְוַת־אָ֖ב גִּלָּה־בָ֑ךְ טְמֵאַ֥ת הַנִּדָּ֖ה עִנּוּ־בָֽךְ׃ יא וְאִ֣ישׁ ׀ אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֗הוּ עָשָׂה֙ תּֽוֹעֵבָ֔ה וְאִ֥ישׁ אֶת־כַּלָּת֖וֹ טִמֵּ֣א בְזִמָּ֑ה וְאִ֛ישׁ אֶת־אֲחֹת֥וֹ בַת־אָבִ֖יו עִנָּה־בָֽךְ׃ יב שֹׁ֥חַד לָֽקְחוּ־בָ֖ךְ לְמַ֣עַן שְׁפָךְ־דָּ֑ם נֶ֧שֶׁךְ וְתַרְבִּ֣ית לָקַ֗חַתְּ וַתְּבַצְּעִ֤י רֵעַ֨יִךְ֙ בַּעֹ֔שֶׁק וְאֹתִ֣י שָׁכַ֔חַתְּ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃

עִיר הַדָּמִים כך מכנה הנביא את ירושלים, כדי להבליט את חטאיה. בְּתוֹכָהּ שפיכות הדמים היא בתוך העיר ובגלוי. לָבוֹא עִתָּהּ ומשום תועבותיה נגזר עליה שיבוא עת מותה. גִלּוּלִים עבודה זרה. וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ המעשית שעשית קרבו את זמן מותך. הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ יִתְקַלְּסוּ בָךְ כל הממלכות, הקרובות והרחוקות, בזות לך על מצבך השפל. טְמֵאַת הַשֵּׁם יצא לך בגויים שם טמא. כשמזכירים את שמך יודעים על טומאתך. רַבַּת הַמְּהוּמָה יש בך מהומות רבות ואסונות גדולים. אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ כל מי שזרועו חזקה יותר – שולט. הֵקַלּוּ ביזו וקללו. וְאֶל הֶהָרִים אָכְלוּ בָךְ אכלו קרבנות ע"ז (רש"י, יחזקאל יח, רד"ק כאן). וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק את הכסף שעשקת מהיתומים והגרים נתת לרעיך, כלומר לגויים אחרים.

ענשה של ירושלים

יג וְהִנֵּה֙ הִכֵּ֣יתִי כַפִּ֔י אֶל־בִּצְעֵ֖ךְ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑ית וְעַ֨ל־דָּמֵ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ בְּתוֹכֵֽךְ׃ יד הֲיַֽעֲמֹ֤ד לִבֵּךְ֙ אִם־תֶּֽחֱזַ֣קְנָה יָדַ֔יִךְ לַיָּמִ֕ים אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֣ה אוֹתָ֑ךְ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִֽׂיתִי׃ טו וַהֲפִֽיצוֹתִ֤י אוֹתָךְ֙ בַּגּוֹיִ֔ם וְזֵֽרִיתִ֖יךְ בָּֽאֲרָצ֑וֹת וַֽהֲתִמֹּתִ֥י טֻמְאָתֵ֖ךְ מִמֵּֽךְ׃ טז וְנִחַ֥לְתְּ בָּ֖ךְ לְעֵינֵ֣י גוֹיִ֑ם וְיָדַ֖עַתְּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ {פ} [כאן מסתיים מנהג ספרד ותימן]

הִכֵּיתִי כַפִּי הצטערתי, ספקתי כף בצער.  הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ אִם תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ האם תחזיקי מעמד בייסורים שאני מביא עליך על חטאתיך. וַהֲתִמֹּתִי טֻמְאָתֵךְ מִמֵּךְ אעביר את טומאתך ממך, ע"י ייסורי הגלות.  וְנִחַלְתְּ בָּךְ לְעֵינֵי גוֹיִם יש מפרשים תתחללי. יחולל כבודך. (מצודות). יש מפרשים מלשון נחלה, הגויים ינחלו אותך ויירשו אותך (רד"ק). יש מפרשים מלשון חלחלה (רש"י). ויש מפרשים שכאן הנביא מדבר על מה שיהיה אחרי הגלות. אחרי שתתום טומאתך, ישובו ישראל להיות נחלתו של ה' (מלבי"ם).

הנביא עמוס ניבא אל ממלכת ישראל והוכיח אותה על חטאיה. בנבואה זו הוא מנבא שממלכת ישראל תחרב ובניה יגלו, וממלכת יהודה תעלה.

בסוף הנבואה, מנבא עמוס שבעתיד ישובו ישראל לארצם. זהו סוף נבואתו של עמוס.

הגלות שעמוס מנבא כאן, הוזכרה גם בפרשת השבוע, שם הוזכר שאם יחטאו ישראל, הארץ תקיא אותם. לכן קוראים את הנבואה הזאת בשבת הזאת.

ממלכת ישראל תחרב, וממלכת יהודה תעלה

[מנהג אשכנז] ז הֲל֣וֹא כִבְנֵי֩ כֻשִׁיִּ֨ים אַתֶּ֥ם לִ֛י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם־יְהוָ֑ה הֲל֣וֹא אֶת־יִשְׂרָאֵ֗ל הֶֽעֱלֵ֨יתִי֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּפְלִשְׁתִּיִּ֥ים מִכַּפְתּ֖וֹר וַֽאֲרָ֥ם מִקִּֽיר׃ ח הִנֵּ֞ה עֵינֵ֣י ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה בַּמַּמְלָכָה֙ הַֽחַטָּאָ֔ה וְהִשְׁמַדְתִּ֣י אֹתָ֔הּ מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה אֶ֗פֶס כִּ֠י לֹ֣א הַשְׁמֵ֥יד אַשְׁמִ֛יד אֶת־בֵּ֥ית יַֽעֲקֹ֖ב נְאֻם־יְהוָֽה׃ ט כִּֽי־הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְצַוֶּ֔ה וַֽהֲנִע֥וֹתִי בְכָֽל־הַגּוֹיִ֖ם אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כַּֽאֲשֶׁ֤ר יִנּ֨וֹעַ֙ בַּכְּבָרָ֔ה וְלֹֽא־יִפּ֥וֹל צְר֖וֹר אָֽרֶץ׃ י בַּחֶ֣רֶב יָמ֔וּתוּ כֹּ֖ל חַטָּאֵ֣י עַמִּ֑י הָאֹֽמְרִ֗ים לֹֽא־תַגִּ֧ישׁ וְתַקְדִּ֛ים בַּֽעֲדֵ֖ינוּ הָֽרָעָֽה׃ יא בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא אָקִ֛ים אֶת־סֻכַּ֥ת דָּוִ֖יד הַנֹּפֶ֑לֶת וְגָֽדַרְתִּ֣י אֶת־פִּרְצֵיהֶ֗ן וַהֲרִֽסֹתָיו֙ אָקִ֔ים וּבְנִיתִ֖יהָ כִּימֵ֥י עוֹלָֽם׃ יב לְמַ֨עַן יִֽירְשׁ֜וּ אֶת־שְׁאֵרִ֤ית אֱדוֹם֙ וְכָל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־נִקְרָ֥א שְׁמִ֖י עֲלֵיהֶ֑ם נְאֻם־יְהוָ֖ה עֹ֥שֶׂה זֹּֽאת׃ {פ}

הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי אל תחשבו שישיבתכם בארץ בטוחה ולעולם לא תגלו ממנה. כי לכאורה אין הבדל ביניכם לבין עמים אחרים. כמו שהוצאתי אתכם ממצרים והבאתי אתכם לארץ, כך הבאתי עמים אחרים מארצות אחרות. מִכַּפְתּוֹר יש מפרשים שהוא האי קפריסין, ויש מפרשים שהוא האי כרתים. שממנו הגיעו הפלשתים ופלשו לארץ. הִנֵּה עֵינֵי אֲדֹנָי יְהוִה בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה וכו' אשמיד את ממלכת ישראל החוטאת. אבל לא את עם ישראל. עם ישרלא ימשיך להתקיים בגלות, אך לא כממלכה. כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה נפה שבה מנפים את התבואה ע"י כך שמטלטלים את הנפה והתבואה יוצאת. כך ה' יטלטל את ישראל בגויים, כלומר יגלה אותם. לֹא תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ הָרָעָה החוטאים השאנננים שסוברים שלא יענשו על חטאיהם. כלומר יבוא עם אחר, יילחם עם ישראל בחרב ויגלה אותם מהארץ. החוטאים יהרגו במלחמה. בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת מלכות ישראל תחרב, ומלכות יהודה, זרעו של דוד, תירש את כל הארץ. וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם כמו שהיתה בימי שלמה. לְמַעַן יִירְשׁוּ וכו' אחזק את מלכות יהודה, כדי שיירשו ויכבשו את כל הגויים.

בעתיד ישובו ישראל לארצם

יג הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְנִגַּ֤שׁ חוֹרֵשׁ֙ בַּקֹּצֵ֔ר וְדֹרֵ֥ךְ עֲנָבִ֖ים בְּמֹשֵׁ֣ךְ הַזָּ֑רַע וְהִטִּ֤יפוּ הֶֽהָרִים֙ עָסִ֔יס וְכָל־הַגְּבָע֖וֹת תִּתְמוֹגַֽגְנָה׃ יד וְשַׁבְתִּי֮ אֶת־שְׁב֣וּת עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וּבָנ֞וּ עָרִ֤ים נְשַׁמּוֹת֙ וְיָשָׁ֔בוּ וְנָֽטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְשָׁת֖וּ אֶת־יֵינָ֑ם וְעָשׂ֣וּ גַנּ֔וֹת וְאָֽכְל֖וּ אֶת־פְּרִיהֶֽם׃ טו וּנְטַעְתִּ֖ים עַל־אַדְמָתָ֑ם וְלֹ֨א יִנָּֽתְשׁ֜וּ ע֗וֹד מֵעַ֤ל אַדְמָתָם֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם אָמַ֖ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ {ש}

וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע תהיה תבואה רבה עד שכאשר אדם יסיים את הקציר הוא כבר יצטרך לחרוש לשנה הבאה וכאשר יסיים לדרוך את ענביו יצטרך כבר לזרוע לשנה הבאה. עָרִים נְשַׁמּוֹת ערים שוממות. ישראל יבנו מחדש את הערים השוממות. יִנָּתְשׁוּ יהרסו ויעקרו.

הפטרת קדושים ספרד ותימן: יחזקאל כ א, אשכנז: יחזקאל כב א

בנבואה זו מוכיח יחזקאל את ישראל על חטאיהם, הוא מזכיר כאן חטאים שונים שחטאו ישראל, ביניהם כמה וכמה גילויי עריות. משום כך נקראת נבואה זו בפרשה זו.

ה' מצוה את יחזקאל שיזכיר לישראל את חטאי אבותיהם, ויזכיר את הפרשה האומרת שאם יחטאו ישראל – יגלו מהארץ. הארץ תקיא אותם, כאמור בפרשתנו.

הנבואה נאמרה אחרי הגלות הראשונה של יהודה, וכמה שנים לפני הגלות האחרונה שבה חרב הבית וגלו כל יהודה מארצם.

א וַיְהִ֣י ׀ בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ית בַּֽחֲמִשִׁי֙ בֶּֽעָשׂ֣וֹר לַחֹ֔דֶשׁ בָּ֧אוּ אֲנָשִׁ֛ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לִדְרֹ֣שׁ אֶת־יְהוָ֑ה וַיֵּֽשְׁב֖וּ לְפָנָֽי׃ {ס} [כאן מתחיל מנהג ספרד] ב וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ג בֶּן־אָדָ֗ם דַּבֵּ֞ר אֶת־זִקְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֗ם כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הֲלִדְרֹ֥שׁ אֹתִ֖י אַתֶּ֣ם בָּאִ֑ים חַי־אָ֨נִי֙ אִם־אִדָּרֵ֣שׁ לָכֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ ד הֲתִשְׁפֹּ֣ט אֹתָ֔ם הֲתִשְׁפּ֖וֹט בֶּן־אָדָ֑ם אֶת־תּֽוֹעֲבֹ֥ת אֲבוֹתָ֖ם הֽוֹדִיעֵֽם׃

וַיְהִי  בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית לגלות הראשונה של ירושלים, אחרי שחשובי יהודה, וביניהם יחזקאל, כבר גלו לבבל, אבל עניי יהודה עדיין בירושלים, המקדש עוד קיים וצדקיהו המלך מולך בירושלים. בַּחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בי' באב. וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי הנביא יחזקאל שכב על צדו ללא תנועה במשך ימים רבים, כדי לשאת את עוון ירושלים. לכן הזקנים באו אל ביתו וישבו לפניו. חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם ה' נשבע שלא יענה לזקני ישראל על שאלותיהם. במקום זה הוא מבקש מיחזקאל שיזכירם את חטאי אבותיהם בירושלים.

לכל אורך ההסטוריה ישראל חטאו וה' הענישם, ולא כילה אותם למען שמו

ה וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ בְּיוֹם֙ בָּֽחֳרִ֣י בְיִשְׂרָאֵ֔ל וָֽאֶשָּׂ֣א יָדִ֗י לְזֶ֨רַע֙ בֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֔ב וָֽאִוָּדַ֥ע לָהֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָֽאֶשָּׂ֨א יָדִ֤י לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם׃ ו בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא נָשָׂ֤אתִי יָדִי֙ לָהֶ֔ם לְהֽוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־אֶ֜רֶץ אֲשֶׁר־תַּ֣רְתִּי לָהֶ֗ם זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ צְבִ֥י הִ֖יא לְכָל־הָֽאֲרָצֽוֹת׃ ז וָֽאֹמַ֣ר אֲלֵהֶ֗ם אִ֣ישׁ שִׁקּוּצֵ֤י עֵינָיו֙ הַשְׁלִ֔יכוּ וּבְגִלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם אַל־תִּטַּמָּ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם׃ ח וַיַּמְרוּ־בִ֗י וְלֹ֤א אָבוּ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֵלַ֔י אִ֣ישׁ אֶת־שִׁקּוּצֵ֤י עֵֽינֵיהֶם֙ לֹ֣א הִשְׁלִ֔יכוּ וְאֶת־גִּלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם לֹ֣א עָזָ֑בוּ וָֽאֹמַ֞ר לִשְׁפֹּ֧ךְ חֲמָתִ֣י עֲלֵיהֶ֗ם לְכַלּ֤וֹת אַפִּי֙ בָּהֶ֔ם בְּת֖וֹךְ אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ט וָאַ֨עַשׂ֙ לְמַ֣עַן שְׁמִ֔י לְבִלְתִּ֥י הֵחֵ֛ל לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־הֵ֣מָּה בְתוֹכָ֑ם אֲשֶׁ֨ר נוֹדַ֤עְתִּי אֲלֵיהֶם֙ לְעֵ֣ינֵיהֶ֔ם לְהֽוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ י וָאֽוֹצִיאֵ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָֽאֲבִאֵ֖ם אֶל־הַמִּדְבָּֽר׃ יא וָֽאֶתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֶת־חֻקּוֹתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֖י הוֹדַ֣עְתִּי אוֹתָ֑ם אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשֶׂ֥ה אוֹתָ֛ם הָֽאָדָ֖ם וָחַ֥י בָּהֶֽם׃ יב וְגַ֤ם אֶת־שַׁבְּתוֹתַי֙ נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם לִֽהְי֣וֹת לְא֔וֹת בֵּינִ֖י וּבֵֽינֵיהֶ֑ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃ יג וַיַּמְרוּ־בִ֨י בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֜ל בַּמִּדְבָּ֗ר בְּחֻקּוֹתַ֨י לֹֽא־הָלָ֜כוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֗סוּ אֲשֶׁר֩ יַֽעֲשֶׂ֨ה אֹתָ֤ם הָֽאָדָם֙ וָחַ֣י בָּהֶ֔ם וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י חִלְּל֣וּ מְאֹ֑ד וָֽאֹמַ֞ר לִשְׁפֹּ֨ךְ חֲמָתִ֧י עֲלֵיהֶ֛ם בַּמִּדְבָּ֖ר לְכַלּוֹתָֽם׃ יד וָאֶֽעֱשֶׂ֖ה לְמַ֣עַן שְׁמִ֑י לְבִלְתִּ֤י הֵחֵל֙ לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֽוֹצֵאתִ֖ים לְעֵֽינֵיהֶֽם׃ טו וְגַם־אֲנִ֗י נָשָׂ֧אתִי יָדִ֛י לָהֶ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר לְבִלְתִּי֩ הָבִ֨יא אוֹתָ֜ם אֶל־הָאָ֣רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֗תִּי זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ צְבִ֥י הִ֖יא לְכָל־הָֽאֲרָצֽוֹת׃ טז יַ֜עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֗סוּ וְאֶת־חֻקּוֹתַי֙ לֹֽא־הָלְכ֣וּ בָהֶ֔ם וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י חִלֵּ֑לוּ כִּ֛י אַֽחֲרֵ֥י גִלּֽוּלֵיהֶ֖ם לִבָּ֥ם הֹלֵֽךְ׃ יז וַתָּ֧חָס עֵינִ֛י עֲלֵיהֶ֖ם מִֽשַּׁחֲתָ֑ם וְלֹֽא־עָשִׂ֧יתִי אוֹתָ֛ם כָּלָ֖ה בַּמִּדְבָּֽר׃ יח וָֽאֹמַ֤ר אֶל־בְּנֵיהֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּחוּקֵּ֤י אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ אַל־תֵּלֵ֔כוּ וְאֶת־מִשְׁפְּטֵיהֶ֖ם אַל־תִּשְׁמֹ֑רוּ וּבְגִלּֽוּלֵיהֶ֖ם אַל־תִּטַּמָּֽאוּ׃ יט אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם בְּחֻקּוֹתַ֖י לֵ֑כוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֥י שִׁמְר֖וּ וַֽעֲשׂ֥וּ אוֹתָֽם׃ כ וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י קַדֵּ֑שׁוּ וְהָי֤וּ לְאוֹת֙ בֵּינִ֣י וּבֵֽינֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם׃ [כאן מסתיים מנהג ספרד ותימן]

וָאֶשָּׂא יָדִי נשבעתי. יחזקאל חוזר כאן שלש פעמים על הבטוי לשאת יד, שמקורו בדברי ה' אל משה ביציאת מצרים: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה". אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ ישליך איש איש את השקוצים שהוא הולך אחריהם. וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ כאמור בפרשת אחרי מות: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ". וַיַּמְרוּ בִי מרדו בי. וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם סלחתי לישראל כדי ששמי לא יחולל לעניני הגויים. אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם גם זה מבוסס על פסוק בפרשת אחרי מות: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם". לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם מבוסס על פסוק בפרשת כי תשא: "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ מבוסס על פסוקים בפרשת התוכחה שבפרשת בחקתי: "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם". "יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם". אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם מבוסס על פרשת אחרי מות, כפי שבארנו לעיל פס' יא. וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם כמתואר בחטא העגל ובחטא המרגלים. וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל כדי שלא יחולל שמי לעיני הגויים, כפי שמבקש משה מה' הן בחטא העגל והן בחטא המרגלים שיסלח לישראל למען שמו, כדי שלא יאמרו מצרים שה' הוציאם להמיתם במדבר. וְגַם אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְבִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל הָאָרֶץ כאמור בחטא המרגלים: "חַי אָנִי ... אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ". כלומר ה' נשבע שלא יביאם אל הארץ אשר נשבע, יחזקאל מעביר את הבטוי נשיאת יד מהשבועה הראשונה לשניה. יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם מבוסס על התוכחה של פרשת בחקתי, כמו שבארנו לעיל פס' יג. וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם רחמתי עליהם ולא רציתי להשחית אותם. וְלֹא עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה לא כיליתי אותם. בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל תֵּלֵכוּ אל תחטאו כפי שחטאו אבותיכם. לכו בחקותי ולא בחוקי אבותיכם החוטאים.

יחזקאל מזכיר כל זאת לישראל כדי ללמדם שהם גלו מארצם בגלל חטאיהם, והיה מגיע להם שיכלו לגמרי, אך ה' לא מכלה אותם למען שמו.

חטאיה של ירושלים

[מנהג חלק מהאשכנזים] א וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ב וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֔ם הֲתִשְׁפֹּ֥ט הֲתִשְׁפֹּ֖ט אֶת־עִ֣יר הַדָּמִ֑ים וְה֣וֹדַעְתָּ֔הּ אֵ֖ת כָּל־תּֽוֹעֲבוֹתֶֽיהָ׃ ג וְאָֽמַרְתָּ֗ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה עִ֣יר שֹׁפֶ֥כֶת דָּ֛ם בְּתוֹכָ֖הּ לָב֣וֹא עִתָּ֑הּ וְעָֽשְׂתָ֧ה גִלּוּלִ֛ים עָלֶ֖יהָ לְטָמְאָֽה׃ ד בְּדָמֵ֨ךְ אֲשֶׁר־שָׁפַ֜כְתְּ אָשַׁ֗מְתְּ וּבְגִלּוּלַ֤יִךְ אֲשֶׁר־עָשִׂית֙ טָמֵ֔את וַתַּקְרִ֣יבִי יָמַ֔יִךְ וַתָּב֖וֹא עַד־שְׁנוֹתָ֑יִךְ עַל־כֵּ֗ן נְתַתִּ֤יךְ חֶרְפָּה֙ לַגּוֹיִ֔ם וְקַלָּסָ֖ה לְכָל־הָֽאֲרָצֽוֹת׃ ה הַקְּרֹב֛וֹת וְהָֽרְחֹק֥וֹת מִמֵּ֖ךְ יִתְקַלְּסוּ־בָ֑ךְ טְמֵאַ֣ת הַשֵּׁ֔ם רַבַּ֖ת הַמְּהוּמָֽה׃ ו הִנֵּה֙ נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֥ישׁ לִזְרֹע֖וֹ הָ֣יוּ בָ֑ךְ לְמַ֖עַן שְׁפָךְ־דָּֽם׃ ז אָ֤ב וָאֵם֙ הֵקַ֣לּוּ בָ֔ךְ לַגֵּ֛ר עָשׂ֥וּ בַעֹ֖שֶׁק בְּתוֹכֵ֑ךְ יָת֥וֹם וְאַלְמָנָ֖ה ה֥וֹנוּ בָֽךְ׃ ח קָֽדָשַׁ֖י בָּזִ֑ית וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י חִלָּֽלְתְּ׃ ט אַנְשֵׁ֥י רָכִ֛יל הָ֥יוּ בָ֖ךְ לְמַ֣עַן שְׁפָךְ־דָּ֑ם וְאֶל־הֶֽהָרִים֙ אָ֣כְלוּ בָ֔ךְ זִמָּ֖ה עָשׂ֥וּ בְתוֹכֵֽךְ׃ י עֶרְוַת־אָ֖ב גִּלָּה־בָ֑ךְ טְמֵאַ֥ת הַנִּדָּ֖ה עִנּוּ־בָֽךְ׃ יא וְאִ֣ישׁ ׀ אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֗הוּ עָשָׂה֙ תּֽוֹעֵבָ֔ה וְאִ֥ישׁ אֶת־כַּלָּת֖וֹ טִמֵּ֣א בְזִמָּ֑ה וְאִ֛ישׁ אֶת־אֲחֹת֥וֹ בַת־אָבִ֖יו עִנָּה־בָֽךְ׃ יב שֹׁ֥חַד לָֽקְחוּ־בָ֖ךְ לְמַ֣עַן שְׁפָךְ־דָּ֑ם נֶ֧שֶׁךְ וְתַרְבִּ֣ית לָקַ֗חַתְּ וַתְּבַצְּעִ֤י רֵעַ֨יִךְ֙ בַּעֹ֔שֶׁק וְאֹתִ֣י שָׁכַ֔חַתְּ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃

עִיר הַדָּמִים כך מכנה הנביא את ירושלים, כדי להבליט את חטאיה. בְּתוֹכָהּ שפיכות הדמים היא בתוך העיר ובגלוי. לָבוֹא עִתָּהּ ומשום תועבותיה נגזר עליה שיבוא עת מותה. גִלּוּלִים עבודה זרה. וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ המעשית שעשית קרבו את זמן מותך. הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ יִתְקַלְּסוּ בָךְ כל הממלכות, הקרובות והרחוקות, בזות לך על מצבך השפל. טְמֵאַת הַשֵּׁם יצא לך בגויים שם טמא. כשמזכירים את שמך יודעים על טומאתך. רַבַּת הַמְּהוּמָה יש בך מהומות רבות ואסונות גדולים. אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ כל מי שזרועו חזקה יותר – שולט. הֵקַלּוּ ביזו וקללו. וְאֶל הֶהָרִים אָכְלוּ בָךְ אכלו קרבנות ע"ז (רש"י, יחזקאל יח, רד"ק כאן). וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק את הכסף שעשקת מהיתומים והגרים נתת לרעיך, כלומר לגויים אחרים.

ענשה של ירושלים

יג וְהִנֵּה֙ הִכֵּ֣יתִי כַפִּ֔י אֶל־בִּצְעֵ֖ךְ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑ית וְעַ֨ל־דָּמֵ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ בְּתוֹכֵֽךְ׃ יד הֲיַֽעֲמֹ֤ד לִבֵּךְ֙ אִם־תֶּֽחֱזַ֣קְנָה יָדַ֔יִךְ לַיָּמִ֕ים אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֣ה אוֹתָ֑ךְ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִֽׂיתִי׃ טו וַהֲפִֽיצוֹתִ֤י אוֹתָךְ֙ בַּגּוֹיִ֔ם וְזֵֽרִיתִ֖יךְ בָּֽאֲרָצ֑וֹת וַֽהֲתִמֹּתִ֥י טֻמְאָתֵ֖ךְ מִמֵּֽךְ׃ טז וְנִחַ֥לְתְּ בָּ֖ךְ לְעֵינֵ֣י גוֹיִ֑ם וְיָדַ֖עַתְּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ {פ} [כאן מסתיים מנהג ספרד ותימן]

הִכֵּיתִי כַפִּי הצטערתי, ספקתי כף בצער.  הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ אִם תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ האם תחזיקי מעמד בייסורים שאני מביא עליך על חטאתיך. וַהֲתִמֹּתִי טֻמְאָתֵךְ מִמֵּךְ אעביר את טומאתך ממך, ע"י ייסורי הגלות.  וְנִחַלְתְּ בָּךְ לְעֵינֵי גוֹיִם יש מפרשים תתחללי. יחולל כבודך. (מצודות). יש מפרשים מלשון נחלה, הגויים ינחלו אותך ויירשו אותך (רד"ק). יש מפרשים מלשון חלחלה (רש"י). ויש מפרשים שכאן הנביא מדבר על מה שיהיה אחרי הגלות. אחרי שתתום טומאתך, ישובו ישראל להיות נחלתו של ה' (מלבי"ם).

הנביא עמוס ניבא אל ממלכת ישראל והוכיח אותה על חטאיה. בנבואה זו הוא מנבא שממלכת ישראל תחרב ובניה יגלו, וממלכת יהודה תעלה.

בסוף הנבואה, מנבא עמוס שבעתיד ישובו ישראל לארצם. זהו סוף נבואתו של עמוס.

הגלות שעמוס מנבא כאן, הוזכרה גם בפרשת השבוע, שם הוזכר שאם יחטאו ישראל, הארץ תקיא אותם. לכן קוראים את הנבואה הזאת בשבת הזאת.

ממלכת ישראל תחרב, וממלכת יהודה תעלה

[מנהג אשכנז] ז הֲל֣וֹא כִבְנֵי֩ כֻשִׁיִּ֨ים אַתֶּ֥ם לִ֛י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם־יְהוָ֑ה הֲל֣וֹא אֶת־יִשְׂרָאֵ֗ל הֶֽעֱלֵ֨יתִי֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּפְלִשְׁתִּיִּ֥ים מִכַּפְתּ֖וֹר וַֽאֲרָ֥ם מִקִּֽיר׃ ח הִנֵּ֞ה עֵינֵ֣י ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה בַּמַּמְלָכָה֙ הַֽחַטָּאָ֔ה וְהִשְׁמַדְתִּ֣י אֹתָ֔הּ מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה אֶ֗פֶס כִּ֠י לֹ֣א הַשְׁמֵ֥יד אַשְׁמִ֛יד אֶת־בֵּ֥ית יַֽעֲקֹ֖ב נְאֻם־יְהוָֽה׃ ט כִּֽי־הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְצַוֶּ֔ה וַֽהֲנִע֥וֹתִי בְכָֽל־הַגּוֹיִ֖ם אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כַּֽאֲשֶׁ֤ר יִנּ֨וֹעַ֙ בַּכְּבָרָ֔ה וְלֹֽא־יִפּ֥וֹל צְר֖וֹר אָֽרֶץ׃ י בַּחֶ֣רֶב יָמ֔וּתוּ כֹּ֖ל חַטָּאֵ֣י עַמִּ֑י הָאֹֽמְרִ֗ים לֹֽא־תַגִּ֧ישׁ וְתַקְדִּ֛ים בַּֽעֲדֵ֖ינוּ הָֽרָעָֽה׃ יא בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא אָקִ֛ים אֶת־סֻכַּ֥ת דָּוִ֖יד הַנֹּפֶ֑לֶת וְגָֽדַרְתִּ֣י אֶת־פִּרְצֵיהֶ֗ן וַהֲרִֽסֹתָיו֙ אָקִ֔ים וּבְנִיתִ֖יהָ כִּימֵ֥י עוֹלָֽם׃ יב לְמַ֨עַן יִֽירְשׁ֜וּ אֶת־שְׁאֵרִ֤ית אֱדוֹם֙ וְכָל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר־נִקְרָ֥א שְׁמִ֖י עֲלֵיהֶ֑ם נְאֻם־יְהוָ֖ה עֹ֥שֶׂה זֹּֽאת׃ {פ}

הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי אל תחשבו שישיבתכם בארץ בטוחה ולעולם לא תגלו ממנה. כי לכאורה אין הבדל ביניכם לבין עמים אחרים. כמו שהוצאתי אתכם ממצרים והבאתי אתכם לארץ, כך הבאתי עמים אחרים מארצות אחרות. מִכַּפְתּוֹר יש מפרשים שהוא האי קפריסין, ויש מפרשים שהוא האי כרתים. שממנו הגיעו הפלשתים ופלשו לארץ. הִנֵּה עֵינֵי אֲדֹנָי יְהוִה בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה וכו' אשמיד את ממלכת ישראל החוטאת. אבל לא את עם ישראל. עם ישרלא ימשיך להתקיים בגלות, אך לא כממלכה. כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה נפה שבה מנפים את התבואה ע"י כך שמטלטלים את הנפה והתבואה יוצאת. כך ה' יטלטל את ישראל בגויים, כלומר יגלה אותם. לֹא תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ הָרָעָה החוטאים השאנננים שסוברים שלא יענשו על חטאיהם. כלומר יבוא עם אחר, יילחם עם ישראל בחרב ויגלה אותם מהארץ. החוטאים יהרגו במלחמה. בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת מלכות ישראל תחרב, ומלכות יהודה, זרעו של דוד, תירש את כל הארץ. וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם כמו שהיתה בימי שלמה. לְמַעַן יִירְשׁוּ וכו' אחזק את מלכות יהודה, כדי שיירשו ויכבשו את כל הגויים.

בעתיד ישובו ישראל לארצם

יג הִנֵּ֨ה יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְנִגַּ֤שׁ חוֹרֵשׁ֙ בַּקֹּצֵ֔ר וְדֹרֵ֥ךְ עֲנָבִ֖ים בְּמֹשֵׁ֣ךְ הַזָּ֑רַע וְהִטִּ֤יפוּ הֶֽהָרִים֙ עָסִ֔יס וְכָל־הַגְּבָע֖וֹת תִּתְמוֹגַֽגְנָה׃ יד וְשַׁבְתִּי֮ אֶת־שְׁב֣וּת עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וּבָנ֞וּ עָרִ֤ים נְשַׁמּוֹת֙ וְיָשָׁ֔בוּ וְנָֽטְע֣וּ כְרָמִ֔ים וְשָׁת֖וּ אֶת־יֵינָ֑ם וְעָשׂ֣וּ גַנּ֔וֹת וְאָֽכְל֖וּ אֶת־פְּרִיהֶֽם׃ טו וּנְטַעְתִּ֖ים עַל־אַדְמָתָ֑ם וְלֹ֨א יִנָּֽתְשׁ֜וּ ע֗וֹד מֵעַ֤ל אַדְמָתָם֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם אָמַ֖ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ {ש}

וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע תהיה תבואה רבה עד שכאשר אדם יסיים את הקציר הוא כבר יצטרך לחרוש לשנה הבאה וכאשר יסיים לדרוך את ענביו יצטרך כבר לזרוע לשנה הבאה. עָרִים נְשַׁמּוֹת ערים שוממות. ישראל יבנו מחדש את הערים השוממות. יִנָּתְשׁוּ יהרסו ויעקרו.

הפטרת אמר יחזקאל מד טו

הנביא יחזקאל חי בבבל אחרי הגלות. בפרקיו האחרונים הוא מתאר את המקדש שיבנה לעתיד לבוא, ואת הלכותיו והלכות הכהנים והקרבנות שינהגו בו.

בנבואה הזאת הוא מתאר את דיני קדושת הכהנים שינהגו לעתיד לבוא. גם פרשתנו מתארת את הלכות קדושת הכהנים. לכן נקראת הפטרה זו בשבת זו.

כבר בארנו בהקדמה לבאורנו להפטרת החדש, שיש בנבואות יחזקאל, וביניהם גם בנבואה הזאת, כמה הלכות שאינן תואמות את דיני התורה. הגמ' (שבת יג: חגיגה יג. מנחות מה.) מספרת שחכמים בקשו לגנוז את ספר יחזקאל משום שדבריו סותרים את דברי התורה. בא חנניה בן חזקיה ודרש את ספר יחזקאל באופן שדבריו יתאימו לדברי התורה, ובזכותו לא גנזו חכמים את ספר יחזקאל.

גם בהפטרה כאן ישנן כמה וכמה הלכות השונות מדברי התורה, וחכמים דרשו את דברי יחזקאל כדי שדבריו יתאימו לתורה.

יחזקאל כותב שכהן לא יטמא אלא לקרוביו, כאמור בפרשתנו. אלא שהוא מוסיף שכאשר יטמא כהן לקרובו, הוא יצטרך אחרי טהרתו להקריב חטאת. אין דין כזה בתורה. וחכמים (מו"ק טז.) דרשו את הפסוק כך שיתאים לאמור בתורה, ופרשו שהפסוק לא עוסק בחיוב חטאת על הכהן שנטמא. אלא הוא דין בפני עצמו. ר' יהודה מפרש שהנביא מזכיר כאן את הקרבן שמקריב כל כהן ביום בואו לעבוד לראשונה, ור' שמעון מפרש שאם הכהן חיב חטאת מסבה אחרת, לא יוכל להקריבה עד שיטהר.

עוד אומר יחזקאל שהכהנים לא ישאו אלמנה, מלבד אלמנת כהן: וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ. אמנם, כאן אפשר היה לתרץ שהוא מדבר על מנהג טוב שינהגו בו הכהנים כסייג לתורה. אבל בעלי הטעמים דרשו אחרת: הם שינו את החלוקה והורו לקרוא: "וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה, מִכֹּהֵן יִקָּחוּ". חלק מהכהנים יוכלו לקחתה, מי שאינו כהן גדול, כאמור בפרשה.

עוד יש בנבואה הלכות על תספורתם של הכהנים. הלכות אלה לא נזכרו בתורה, אך גם אינן סותרות את האמור בתורה. את ההלכות האלה קבלו חז"ל להלכה ופסקו כיחזקאל.

בני צדוק הם הכהנים שישובו לעבוד במקדש

טו וְהַכֹּֽהֲנִ֨ים הַלְוִיִּ֜ם בְּנֵ֣י צָד֗וֹק אֲשֶׁ֨ר שָֽׁמְר֜וּ אֶת־מִשְׁמֶ֤רֶת מִקְדָּשִׁי֙ בִּתְע֤וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵֽעָלַ֔י הֵ֛מָּה יִקְרְב֥וּ אֵלַ֖י לְשָֽׁרְתֵ֑נִי וְעָֽמְד֣וּ לְפָנַ֗י לְהַקְרִ֥יב לִי֙ חֵ֣לֶב וָדָ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃ טז הֵ֜מָּה יָבֹ֣אוּ אֶל־מִקְדָּשִׁ֗י וְהֵ֛מָּה יִקְרְב֥וּ אֶל־שֻׁלְחָנִ֖י לְשָֽׁרְתֵ֑נִי וְשָֽׁמְר֖וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּֽי׃

צָדוֹק כהן שצאצאיו הוזכרו כמה פעמים בפרקי יחזקאל האחרונים, ככהנים ששמרו את מצוות ה' גם כאשר כל ישראל חטאו, ולכן הם יכהנו במקדש שייבנה. יתכן שהוא צדוק הכהן שחי בימי דוד, או אחד מצאצאיו שנקרא על שמו. אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי גם כאשר ישראל עבדו עבודה זרה, צאצאי צדוק שמרו על דברי התורה. לכן, הם יקרבו גם לעתיד לבוא, בנגוד לכהנים אחרים שחטאו ועבדו עבודה זרה (שיחזקאל מזכיר אותם בפסוקים הקודמים), שהם לא יבאו בעתיד לעבוד. יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי הוא המזבח שנקרא ביחזקאל (מא כב) שלחן. ויש מפרשים שזה השלחן שעליו לחם הפנים (מצודות).

בגדי הכהונה

יז וְהָיָ֗ה בְּבוֹאָם֙ אֶֽל־שַׁעֲרֵי֙ הֶֽחָצֵ֣ר הַפְּנִימִ֔ית בִּגְדֵ֥י פִשְׁתִּ֖ים יִלְבָּ֑שׁוּ וְלֹֽא־יַעֲלֶ֤ה עֲלֵיהֶם֙ צֶ֔מֶר בְּשָֽׁרְתָ֗ם בְּשַֽׁעֲרֵ֛י הֶֽחָצֵ֥ר הַפְּנִימִ֖ית וָבָֽיְתָה׃ יח פַּֽאֲרֵ֤י פִשְׁתִּים֙ יִֽהְי֣וּ עַל־רֹאשָׁ֔ם וּמִכְנְסֵ֣י פִשְׁתִּ֔ים יִֽהְי֖וּ עַל־מָתְנֵיהֶ֑ם לֹ֥א יַחְגְּר֖וּ בַּיָּֽזַע׃ יט וּ֠בְצֵאתָם אֶל־הֶֽחָצֵ֨ר הַחִֽיצוֹנָ֜ה אֶל־הֶֽחָצֵ֣ר הַחִֽיצוֹנָה֮ אֶל־הָעָם֒ יִפְשְׁט֣וּ אֶת־בִּגְדֵיהֶ֗ם אֲשֶׁר־הֵ֨מָּה֙ מְשָֽׁרְתִ֣ם בָּ֔ם וְהִנִּ֥יחוּ אוֹתָ֖ם בְּלִֽשְׁכֹ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וְלָֽבְשׁוּ֙ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְלֹֽא־יְקַדְּשׁ֥וּ אֶת־הָעָ֖ם בְּבִגְדֵיהֶֽם׃

וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וכו' יש מפרשים (רש"י) שהכוונה לקדש הקדשים. כאשר הכהן נכנס לקדש הקדשים אינו לובש בגדים שיש בהם צמר, כלומר תכלת וארגמן ותולעת שני, אלא בגדי לבן בלבד, כאמור בפרשת אחרי מות. ויש מפרשים שמדובר כאן על המקדש ולא על קדש הקדשים, (שהרי גם להלן פס' כא, כז משמע שכל העזרה נקראת החצר הפנימית). ומדובר על כהן הדיוט ולא על כהן גדול. פירוש זה אפשרי רק לפי הדעה שהוזכרה ביומא יב. שאומרת שאין צמר באבנט של כהן הדיוט. לפי הדעה החולקת – אי אפשר לפרש כך.  (לגבי שאר בגדי הכהן ההדיוט, הכל מודים שאין בהם צמר). פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים מגבעות פשתן. לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע את האבנט לא יחגרו במקום שמזיעים, על המתניים, אלא מעט מעל המתניים. (זבחים יח:). בְּגָדִים אֲחֵרִים שאינם בגדי כהונה. וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם יש מפרשים שלא יתערו בעם או לא יגעו בעם (רש"י, יב"ע, רד"ק).

תספורת ושתיה

כ וְרֹאשָׁם֙ לֹ֣א יְגַלֵּ֔חוּ וּפֶ֖רַע לֹ֣א יְשַׁלֵּ֑חוּ כָּס֥וֹם יִכְסְמ֖וּ אֶת־רָֽאשֵׁיהֶֽם׃ כא וְיַ֥יִן לֹֽא־יִשְׁתּ֖וּ כָּל־כֹּהֵ֑ן בְּבוֹאָ֖ם אֶל־הֶֽחָצֵ֥ר הַפְּנִימִֽית׃

וְרֹאשָׁם וכו' לא יקצרו מדי את שערם ולא יאריכו אותו מדי. אלא בגודל ממוצע, שיראה ככוסמת. (סנהדרין כב, ושם פרשו שיסתפרו אחת לשלשים יום). וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ כָּל כֹּהֵן כאמור בפרשת שמיני. בְּבוֹאָם אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית כאשר הם באים לעבודת המקדש והקרבנות, בעזרה.

הנשים המותרות והאסורות לכהנים

 כב וְאַלְמָנָה֙ וּגְרוּשָׁ֔ה לֹֽא־יִקְח֥וּ לָהֶ֖ם לְנָשִׁ֑ים כִּ֣י אִם־בְּתוּלֹ֗ת מִזֶּ֨רַע֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר תִּֽהְיֶ֣ה אַלְמָנָ֔ה מִכֹּהֵ֖ן יִקָּֽחוּ׃

וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים גרושה, כאמור בפרשתנו. לגבי אלמנה, הפרשה מתירה לכהן הדיוט לשאת אלמנה. אפשר היה לתרץ שכאן מדובר על מנהג טוב שינהגו בו הכהנים כסייג לתורה. אבל בעלי הטעמים דרשו אחרת: הם שינו את החלוקה והורו לקרוא: "וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה, מִכֹּהֵן יִקָּחוּ". חלק מהכהנים יוכלו לקחתה, מי שאינו כהן גדול, כאמור בפרשה.

הכהנים מלמדים את התורה ושופטים

 כג וְאֶת־עַמִּ֣י יוֹר֔וּ בֵּ֥ין קֹ֖דֶשׁ לְחֹ֑ל וּבֵין־טָמֵ֥א לְטָה֖וֹר יֽוֹדִעֻֽם׃ כד וְעַל־רִ֗יב הֵ֚מָּה יַֽעַמְד֣וּ לשפט (לְמִשְׁפָּ֔ט) בְּמִשְׁפָּטַ֖י ושפטהו (יִשְׁפְּטֻ֑הוּ) וְאֶת־תּֽוֹרֹתַ֤י וְאֶת־חֻקֹּתַי֙ בְּכָל־מֽוֹעֲדַ֣י יִשְׁמֹ֔רוּ וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י יְקַדֵּֽשׁוּ׃

וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ הכהנים ילמדו את העם את הלכות קדושה וטהרה, כאמור בתורה. וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לְמִשְׁפָּט כאשר יהיה ריב בין אנשים, הכהנים ישפטו ביניהם, כדיני התורה.

טומאת הכהנים למת 

 כה וְאֶל־מֵ֣ת אָדָ֔ם לֹ֥א יָב֖וֹא לְטָמְאָ֑ה כִּ֣י אִם־לְאָ֡ב וּ֠לְאֵם וּלְבֵ֨ן וּלְבַ֜ת לְאָ֗ח וּלְאָח֛וֹת אֲשֶֽׁר־לֹא־הָיְתָ֥ה לְאִ֖ישׁ יִטַּמָּֽאוּ׃ כו וְאַֽחֲרֵ֖י טָֽהֳרָת֑וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים יִסְפְּרוּ־לֽוֹ׃ כז וּבְיוֹם֩ בֹּא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ אֶל־הֶֽחָצֵ֤ר הַפְּנִימִית֙ לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֔דֶשׁ יַקְרִ֖יב חַטָּאת֑וֹ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה׃

וְאֶל מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה וכו' כאמור בפרשתנו. וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ לוֹ כאמור בתורה, שטהרה מטומאת מת נמשכת שבעה ימים, בהם מזים עליו אפר פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי. יַקְרִיב חַטָּאתוֹ בארנו בהקדמה להפטרה, שאין בתורה חיוב כזה. לכן חכמים (מו"ק טז.) דרשו את הפסוק כך שיתאים לאמור בתורה, ופרשו שהפסוק לא עוסק בחיוב חטאת על הכהן שנטמא. אלא הוא דין בפני עצמו. כאן מתחיל נושא חדש. ר' יהודה מפרש שהנביא מזכיר כאן את הקרבן שמקריב כל כהן ביום בואו לעבוד לראשונה, ור' שמעון מפרש שאם הכהן חיב חטאת מסבה אחרת, לא יוכל להקריבה עד שיטהר.

נחלתם של הכהנים

כח וְהָֽיְתָ֤ה לָהֶם֙ לְֽנַחֲלָ֔ה אֲנִ֖י נַֽחֲלָתָ֑ם וַֽאֲחֻזָּ֗ה לֹֽא־תִתְּנ֤וּ לָהֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל אֲנִ֖י אֲחֻזָּתָֽם׃ כט הַמִּנְחָה֙ וְהַֽחַטָּ֣את וְהָֽאָשָׁ֔ם הֵ֖מָּה יֹֽאכְל֑וּם וְכָל־חֵ֥רֶם בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לָהֶ֥ם יִֽהְיֶֽה׃ ל וְרֵאשִׁית֩ כָּל־בִּכּ֨וּרֵי כֹ֜ל וְכָל־תְּר֣וּמַת כֹּ֗ל מִכֹּל֙ תְּרוּמ֣וֹתֵיכֶ֔ם לַכֹּֽהֲנִ֖ים יִֽהְיֶ֑ה וְרֵאשִׁ֤ית עֲרִסֽוֹתֵיכֶם֙ תִּתְּנ֣וּ לַכֹּהֵ֔ן לְהָנִ֥יחַ בְּרָכָ֖ה אֶל־בֵּיתֶֽךָ׃ לא כָּל־נְבֵלָה֙ וּטְרֵפָ֔ה מִן־הָע֖וֹף וּמִן־הַבְּהֵמָ֑ה לֹ֥א יֹֽאכְל֖וּ הַכֹּֽהֲנִֽים׃ {פ}

וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וכו' הקרבנות הם נחלתם של הכהנים לכן לא יקבלו נחלה בארץ. כאמור בתורה. הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הֵמָּה יֹאכְלוּם וכו' הדינים האמורים כאן, תואמים את האמור בתורה. וְרֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל תְּרוּמַת כֹּל הביכורים והתרומה הניתנים לכהנים, כאמור בתורה. וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם חלה. לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ הנותן חלה לכהן, ביתו יתברך. כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה כאמור בפרשתנו (כב ח): "נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ".

הפטרת בהר אשכנז וספרד: ירמיהו לב ו, תימן: ירמיהו טז יט

הנבואה והארועים המתוארים בה התרחשו בזמן המצור שצר נבוכדנצר על ירושלים. המצור שבסופו כבשו הבבלים את ירושלים והחריבו אותה. ירמיהו היה כלוא באותו זמן בחצר המטרה, כי ירמיהו ניבא שירושלים תחרב, והמלך צדקיהו כעס עליו על כך.

ההפטרה נקראת בשבת זו כי היא עוסקת במצות גאולת שדות, שמקורה בפרשתנו.

ירמיהו גואל את שדה חנמאל

[מנהג אשכנז וספרד] ו וַיֹּ֖אמֶר יִרְמְיָ֑הוּ הָיָ֥ה דְּבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ז הִנֵּ֣ה חֲנַמְאֵ֗ל בֶּן־שַׁלֻּם֙ דֹּֽדְךָ֔ בָּ֥א אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר קְנֵ֣ה לְךָ֗ אֶת־שָׂדִי֙ אֲשֶׁ֣ר בַּֽעֲנָת֔וֹת כִּ֥י לְךָ֛ מִשְׁפַּ֥ט הַגְּאֻלָּ֖ה לִקְנֽוֹת׃ ח וַיָּבֹ֣א אֵ֠לַי חֲנַמְאֵ֨ל בֶּן־דֹּדִ֜י כִּדְבַ֣ר יְהוָה֮ אֶל־חֲצַ֣ר הַמַּטָּרָה֒ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֡י קְנֵ֣ה נָ֠א אֶת־שָׂדִ֨י אֲשֶׁר־בַּֽעֲנָת֜וֹת אֲשֶׁ֣ר ׀ בְּאֶ֣רֶץ בִּנְיָמִ֗ין כִּֽי־לְךָ֞ מִשְׁפַּ֧ט הַיְרֻשָּׁ֛ה וּלְךָ֥ הַגְּאֻלָּ֖ה קְנֵה־לָ֑ךְ וָֽאֵדַ֕ע כִּ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה הֽוּא׃ ט וָֽאֶקְנֶה֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה מֵאֵ֛ת חֲנַמְאֵ֥ל בֶּן־דֹּדִ֖י אֲשֶׁ֣ר בַּֽעֲנָת֑וֹת וָֽאֶשְׁקְלָה־לּוֹ֙ אֶת־הַכֶּ֔סֶף שִׁבְעָ֥ה שְׁקָלִ֖ים וַֽעֲשָׂרָ֥ה הַכָּֽסֶף׃ י וָֽאֶכְתֹּ֤ב בַּסֵּ֨פֶר֙ וָֽאֶחְתֹּ֔ם וָֽאָעֵ֖ד עֵדִ֑ים וָֽאֶשְׁקֹ֥ל הַכֶּ֖סֶף בְּמֹֽאזְנָֽיִם׃

כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת כאמור בפרשתנו, שכאשר אדם מוכר את נחלתו, מצֻוֶּה קרובו לקנות בחזרה את הנחלה ולגאול אותה. כִּדְבַר יְהוָה כמו שאמר ה' שיהיה. אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה חצר המשמר. (מהשרש נ.ט.ר., החצר שבה נוטרים, כלומר שומרים, את האסירים). אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת עירם של ירמיהו ומשפחתו. כאמור בפסוק הראשון בספר. ענתות היתה עיר מערי בנימין שנמסרו לכהנים. שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף שבעה עשר שקלי כסף. וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר במגלה, שטר מכירה. וָאָעֵד עֵדִים החתמתי עדים על השטר. וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם זאת היתה הדרך המקובלת לברר את כמות הכסף, ולוודא שאכן יש שם שבעה עשר שקלים.

ירמיהו שומר את שטר המכירה לימים רבים

יא וָֽאֶקַּ֖ח אֶת־סֵ֣פֶר הַמִּקְנָ֑ה אֶת־הֶֽחָת֛וּם הַמִּצְוָ֥ה וְהַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַגָּלֽוּי׃ יב וָֽאֶתֵּ֞ן אֶת־הַסֵּ֣פֶר הַמִּקְנָ֗ה אֶל־בָּר֣וּךְ בֶּן־נֵֽרִיָּה֮ בֶּן־מַחְסֵיָה֒ לְעֵינֵי֙ חֲנַמְאֵ֣ל דֹּדִ֔י וּלְעֵינֵי֙ הָֽעֵדִ֔ים הַכֹּֽתְבִ֖ים בְּסֵ֣פֶר הַמִּקְנָ֑ה לְעֵינֵי֙ כָּל־הַיְּהוּדִ֔ים הַיֹּֽשְׁבִ֖ים בַּֽחֲצַ֥ר הַמַּטָּרָֽה׃ יג וָֽאֲצַוֶּה֙ אֶת־בָּר֔וּךְ לְעֵֽינֵיהֶ֖ם לֵאמֹֽר׃ יד כֹּֽה־אָמַר֩ יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָק֣וֹחַ אֶת־הַסְּפָרִ֣ים הָאֵ֡לֶּה אֵ֣ת סֵפֶר֩ הַמִּקְנָ֨ה הַזֶּ֜ה וְאֵ֣ת הֶחָת֗וּם וְאֵ֨ת סֵ֤פֶר הַגָּלוּי֙ הַזֶּ֔ה וּנְתַתָּ֖ם בִּכְלִי־חָ֑רֶשׂ לְמַ֥עַן יַֽעַמְד֖וּ יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ {ס} טו כִּ֣י כֹ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל ע֣וֹד יִקָּנ֥וּ בָתִּ֛ים וְשָׂד֥וֹת וּכְרָמִ֖ים בָּאָ֥רֶץ הַזֹּֽאת׃ {פ}

 סֵפֶר הַמִּקְנָה שטר המכירה. אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת הַגָּלוּי מנהגם היה לכתוב שני עותקים. עותק אחד שנשאר גלוי לכל המעוניין. ועותק שני חתום ונעול בחותמות, לזכרון למשמרת. (רד"ק). בעותק החתום כתבו את כל התנאים ("המצוה והחוקים"). ויש מפרשים ע"פ הגמ' שהיה שטר אחד שהיה חתום ונועד לגלות ולפרסם את המכירה (רש"י, מצודות). בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה הסופר שהיה כותב את דבריו של ירמיהו. נזכר כמה פעמים בספר ירמיהו, וכיון שכאן נזכר לראשונה (לראשונה בספר, לא לראשונה מבחינה כרונולוגית), נזכר יחוסו לאביו ואבי אביו. לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים ישתמרו לאורך זמן.

ירמיהו מתפלל אל ה' שיסביר מדוע היה עליו לגאול את השדה

טז וָֽאֶתְפַּלֵּ֖ל אֶל־יְהוָ֑ה אַֽחֲרֵ֤י תִתִּי֙ אֶת־סֵ֣פֶר הַמִּקְנָ֔ה אֶל־בָּר֥וּךְ בֶּן־נֵֽרִיָּ֖ה לֵאמֹֽר׃ יז אֲהָהּ֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ הִנֵּ֣ה ׀ אַתָּ֣ה עָשִׂ֗יתָ אֶת־הַשָּׁמַ֨יִם֙ וְאֶת־הָאָ֔רֶץ בְּכֹֽחֲךָ֙ הַגָּד֔וֹל וּבִֽזְרֹעֲךָ֖ הַנְּטוּיָ֑ה לֹֽא־יִפָּלֵ֥א מִמְּךָ֖ כָּל־דָּבָֽר׃ יח עֹ֤שֶׂה חֶ֨סֶד֙ לַֽאֲלָפִ֔ים וּמְשַׁלֵּם֙ עֲוֹ֣ן אָב֔וֹת אֶל־חֵ֥יק בְּנֵיהֶ֖ם אַֽחֲרֵיהֶ֑ם הָאֵ֤ל הַגָּדוֹל֙ הַגִּבּ֔וֹר יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃ יט גְּדֹל֙ הָֽעֵצָ֔ה וְרַ֖ב הָעֲלִֽילִיָּ֑ה אֲשֶׁר־עֵינֶ֣יךָ פְקֻח֗וֹת עַל־כָּל־דַּרְכֵי֙ בְּנֵ֣י אָדָ֔ם לָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔יו וְכִפְרִ֖י מַֽעֲלָלָֽיו׃ כ אֲשֶׁר־שַׂ֠מְתָּ אֹת֨וֹת וּמֹֽפְתִ֤ים בְּאֶֽרֶץ־מִצְרַ֨יִם֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וּבְיִשְׂרָאֵ֖ל וּבָֽאָדָ֑ם וַתַּֽעֲשֶׂה־לְּךָ֥ שֵׁ֖ם כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ כא וַתֹּצֵ֛א אֶת־עַמְּךָ֥ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם בְּאֹת֣וֹת וּבְמֽוֹפְתִ֗ים וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבְאֶזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמוֹרָ֖א גָּדֽוֹל׃ כב וַתִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַֽאֲבוֹתָ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ כג וַיָּבֹ֜אוּ וַיִּֽרְשׁ֣וּ אֹתָ֗הּ וְלֹֽא־שָׁמְע֤וּ בְקוֹלֶ֨ךָ֙ ובתרותך (וּבְתוֹרָֽתְךָ֣) לֹֽא־הָלָ֔כוּ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר צִוִּ֧יתָה לָהֶ֛ם לַֽעֲשׂ֖וֹת לֹ֣א עָשׂ֑וּ וַתַּקְרֵ֣א אֹתָ֔ם אֵ֥ת כָּל־הָֽרָעָ֖ה הַזֹּֽאת׃ כד הִנֵּ֣ה הַסֹּֽלְל֗וֹת בָּ֣אוּ הָעִיר֮ לְלָכְדָהּ֒ וְהָעִ֣יר נִתְּנָ֗ה בְּיַ֤ד הַכַּשְׂדִּים֙ הַנִּלְחָמִ֣ים עָלֶ֔יהָ מִפְּנֵ֛י הַחֶ֥רֶב וְהָֽרָעָ֖ב וְהַדָּ֑בֶר וַֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֛רְתָּ הָיָ֖ה וְהִנְּךָ֥ רֹאֶֽה׃ כה וְאַתָּ֞ה אָמַ֤רְתָּ אֵלַי֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה קְנֵֽה־לְךָ֧ הַשָּׂדֶ֛ה בַּכֶּ֖סֶף וְהָעֵ֣ד עֵדִ֑ים וְהָעִ֥יר נִתְּנָ֖ה בְּיַ֥ד הַכַּשְׂדִּֽים׃ {ס}

עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם מבוסס על הנוסח בעשרת הדברות, בדבר השני, העוסק בעבודה זרה. כיון שגם ישראל עבדו עבודה זרה וה' משלם להם את עוונם. גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה שיש לו חכמה רבה ומעשים רבים וגדולים. אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת וכו' אתה רואה תמיד מה עושה כל אדם ומשלם לו כגמולו. הנושא הוזכר כאן, כהקדמה לכך שה' משלם לישראל כגמולם הרע.  וּבְיִשְׂרָאֵל וּבָאָדָם וכן עשית אותות ומופתים בישראל ובכל בני האדם. וַתַּקְרֵא אֹתָם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת הבאת עליהם את הבבלים. הַסֹּלְלוֹת הדרך לכבוש עיר מוקפת חומה היא לבנות סוללה. לשפוך ערימת עפר גבוהה שתגיע לגובה החומה, ובאמצעותה ינסו הכובשים אל העיר. מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר בעיר הנצורה יש כבר הרבה רעב ודבר, כך שנראה שהעיר עומדת ליפול ביד הבבלים. וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה הדברים שאמרת לי להנבא על ירושלים, שהבבלים יכבשוה, אכן קורים. וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי ... קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה וכו' מדוע אפוא אמרת לי לקנות את השדה, הלא ממילא הארץ עומדת להחרב. (ויתכן שכבר שמעו בירושלים על נבואתו של יחזקאל: "הַקּוֹנֶה אַל יִשְׂמָח וְהַמּוֹכֵר אַל יִתְאַבָּל כִּי חָרוֹן אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ:  כִּי הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב...", ולכן תהה ירמיהו מדוע לקנות את השדה).