שיר השירים

שיר השירים אשר לשלמה. לדברי חז"ל, התחבר ע"י שלמה המלך. הוא שיר שלם על אהבה בין דוד לרעיה. בחלק מהמגלה הדוד הוא שלמה. ולהלן נעסוק בכך.

הספר הזה אינו סיפור אלא שיר, לכן כולו משל בתוך משל, ויש בו דימויים רבים שתפקידם להכני את הקורא לאוירה הרצויה. אם אוירה של נינוחות ואהבה בבטויים כגון בשמים, מור, מעין, כרם ועוד. ואם אוירה של קושי, כגון השומרים הסובבים בעיר.

דמיון ומציאות

דמיון ומציאות מעורבים במגילה. בכמה מקומות הדבר מוכח, כמו בפסוק "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים". ברור שאם הדוד אכן היה עומד מאחורי הכותל ומציץ לתוך הבית, היו מגרשים אותו משם מיד. אבל דרכה של נערה מאוהבת לחוש בנוכחותו של דודה בכל רגע ורגע ולדמות שהוא רואה אותה ומלוה אותה בכל מעשיה. גם השבח שמשבח הדוד את הרעיה בפרק ז, הוא ודאי פרי דמיונה של הרעיה, שהרי באמצע המשפט היא עוברת לדבר בלשונה ואומרת "הולך לדודי למישרים". לא תמיד ברור היכן נגמרת המציאות ומתחיל הדמיון או להפך. כאשר הרעיה על משכבה בלילות מתאוה אל דודה, האם היא באמת יוצאת לשווקים ולרחובות, מוצאת אותו ומביאה אותו אל בית אמה, או שאין כאן אלא דמיון וחלום? האם הוא אכן חומק ועובר והיא מבקשת אותו או שגם זה אינו אלא דמיון וחלום? כיון שאנו עוסקים בשיר שכלו משל, אין אנו מחויבים להשיב תשובה חד משמעית על השאלה הזאת. יתרונו של שיר ושל משל הוא בכך שהוא נהנה מכל העולמות. אנו נבאר להלן את רוב המעשים המתוארים במגלה כדמיון של הרעיה. אך בה במדה אפשר לתאר את חלקם כמציאות והביאור לא ישתנה. השיר מתאר תמונה שבה מתרחשים הארועים המדוברים כאן, והשאלה האם זהו דמיון או מציאות אינה משפיעה על השיר, כי זה שיר ולא סיפור. עם זאת, כאמור, אנו נבאר את הדברים כמחשבותיה של הרעיה.

המלך שלמה ובנות ירושלים

המגילה היא שיר אהבה בין הדוד ובין הרעיה. אבל נוכחים בה גם המלך שלמה, חבריו ורעיו של הדוד, ובנות ירושלים.

לאורך כל המגילה האיש נקרא דוֹד והסיפור הוא סיפור האהבה לדוֹד. אבל בפסוקי המסגרת מדובר על המלך שלמה ועל האהבה אליו. השיר הוא שיר השירים אשר לשלמה. הכותרת מדברת על המלך, שהביאני חדריו. זוהי הכותרת לכל המגילה, המבארת ומתארת כיצד הביאני המלך חדריו[1]. הפתיחה והסיום עוסקים בשלמה, המגילה כולה עוסקת בדוֹד. מלבד חמשה פסוקים באמצע המגילה (ג ז-יא) העוסקים בשלמה. וגם כמה פסוקים לפני כן (א ט-יב), אף שאינם מזכירים זאת בפירוש, מדמים את הדוד למלך שלמה. המסגרת עוסקת בשלמה והמגילה כולה בדוֹד, ומכאן מתבקש הפירוש המקובל על רוב המפרשים ששלמה הוא הדוד. הוא נקרא לפעמים דוֹד ולפעמים שלמה. האם הוא שלמה שהנערה מרוב אהבתה וחשקה בו מדמה אותו לבחור צעיר, או שמא זהו בחור צעיר שהנערה מרוב הערצתה כלפיו מדמה אותו למלך? גם כאן, כיון שבשיר עסקינן, אין צֹרך לענות תשובה חד משמעית. האופי השירי של המגילה מאפשר להנות מכל העולמות, הוא גם מלך וגם בחור האוהב את הנערה.

יותר מטרידה נוכחותן של בנות ירושלים, ונוכחותם של חבריו ורעיו של הדוד. הם מופיעים תמיד במקומות הכי פחות מתאימים, כלומר: ברגעים הכי צנועים ופרטיים של הדוד והרעיה. בנות ירושלים מופיעות תמיד כאשר הרעיה פונה אליהן, בשיח בין הרעיה לבין בנות ירושלים. כאשר הרעיה והדוד כבר הגיעו למצב של "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" או כאשר הרעיה אוחזת את דודה ולא מרפה, ומביאה אותו אל בית אמה ואל חדר הורתה. גם האפריון של המלך שלמה, שאמור להיות מקומה הפרטי של הרעיה, רצוף אהבה מבנות ירושלים. החברים והרעים של הדוד מוזמנים תמיד ע"י הדוד, כאשר הרעיה אומרת לו "יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו" והוא משיב "באתי לגני אחתי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי", כלומר: באתי אל הרעיה הנמשלת לעיל לבשם ומור, דבש וחלב וכו', הוא מוסיף "אכלו רעים שתו ושכרו דודים". גם בסוף המגילה הוא אומר "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני". האכילה והשתיה בתחלת הפסוק הם משל לדוד הבא אל רעיתו, מדוע אפוא הוא מזמין את רעיו לאכול ולשתות? לא מתקבל על הדעת שהדוד מזמין את כל רעיו לשתות ולהשתכר מרעייתו. הדוד איננו חולק את רעייתו עם רעיו, ודאי שהיא איננה מתאוה לכך. וכן יש לשאול: מדוע הנערה עצמה מביאה את בנות ירושלים ומשביעה אותן לא לעורר את האהבה, בכל פעם שהיא מגיעה אל רגעי השיא באהבתה אל הדוד. הלא היא זו שעוררה את האהבה.

לכן נלך כאןבדרך המפרשת שאין בשיר השירים אלא דוד ורעיה בלבד. שלמה הוא הדוד, כמו שהזכרנו לעיל. גם רעי הדוד הם הדוד עצמו, וגם בנות ירושלים הן הרעיה עצמה. חבריו של הדוד הם הדוד עצמו[2]. לכן גם הדוד מדבר אל עצמו בלשון חברים, רעים ודודים (ה, א; ח, יג), וכשהוא מזמין אותם לשבוע מהרעיה, הוא מזמין את עצמו. גם השיח שמנהלת הרעיה עם בנות ירושלים (כגון בפרק ה) הוא שיח דמיוני, שבו היא מדברת אל עצמה, כדרך כל אדם שמנהל מדי פעם שיח דמיוני עם קהל שומעים שהם למעשה הוא עצמו.[3]

הוי אומר: לשון יחיד ולשון רבים מתחלפות במגלה. לא רק בהקשר של הרעיה ובנות ירושלים, אלא גם בהקשרים נוספים.

נמצא אפוא שכל הדימויים שבמגילה הם דימויים לדוד ולרעיה עצמם. החברים הם הדוד והבנות הן הרעיה. הגפן, הכרם והמעיין הם הרעיה עצמה. כאשר היא מזמינה אותו לצאת השדה לראות הפרחה הגפן פתח הסמדר, היא עצמה הנמשל לגפן והסמדר, וכיון שהוא ירד לראות האם היא עדין סמדר או שהיא כבר בשלה וענה "לא ידעתי" (ו יב), היא מזמינה אותו לתת לו את דדיה ולהראות שהיא כבר בשלה אליו. הבשלות של הסביבה והרקע היא דמוי להבשלת הרעיה עצמה. היא הכרם, היא הגפן והיא הרי הבשמים. היא בנות ירושלים והדוד הוא החברים והרעים. להלן נראה שגם הצבאות ואיילות השדה בכלל הזה.

גם כל הדימויים שברקע הם הדוד והרעיה עצמם. הרעיה נטרה את הכרמים אבל לא את כרמה שלה, כלומר לא את עצמה, היא הפכה שחרחורת. הדוד מזמין אותה לצאת עמו אל ההרים ואל המעין, ותוך כדי כך היא נמשלת להרים ומעין. הם נמצאים בכרמים, והיא עצמה הכרם. וכו'.

רמזים לנמשל

יש במגלה רמזים רבים לנמשל: המקום שבו מתממשת אהבתם של הדוד והרעיה הוא האפיריון שבנה שלמה מעצי הלבנון. אפיריון שהיה במקורו יריעות שחורות, יריעות עזים לאהל. וכיון שהכל יודעים מה בנה שלמה מעצי הלבנון, הנמשל ברור. הרעיה באה אל האפריון במור ולבונה, כשמן המשחה והמנחות. הרעיה נקראת בנות ירושלים, היא נמשלה לגנים ולארץ ישראל, והגנים הם ארץ ישראל, והיא מכונה היושבת בגנים.

מדוע היא משביעה את בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה? האם נשבעים בבעלי חיים? הלא כל שבועה בתנ"ך היא בשם ה'. וגם כאן נאמר השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות. צבאות הוא שם ה'. הדוד נמשל לצבי או לעפר האילים, וכיון שלשון רבים ולשון יחיד מתחלפות במגילה, כפי שהזכרנו לעיל, צבי או עפר האילים, הוא הוא צבאות או אילות השדה.[4] הרי כאן רמז שהדוד הוא ה' צבאות.

הרעיה נמשלה למקומות בארץ ישראל. לתרצה וירושלים, לחומות ומגדלים ולמגדל דוד. היא באה אל המלך אל בית ארזים המרוהט בעצי ברותים. שאיפתה היא להגיע אל חדרי המלך שבירושלים. והיא באה לשם מקוטרת מור ואהלות ולבונה, ועם שמן טוב. א"א להתעלם מכך שהמשל הזה מכיל מרכיבים ברורים מאד של ה' וישראל, ארץ ישראל והמקדש, הקטורת ושמן המשחה, המשכן שבמדבר והמקדש שבארץ ישראל.

מעשי שלמה מול שלמה במגלה

דרכו של שלמה לדמות את האהבה לה' לאהבת אשה. שלמה נהג כך לא רק במגילה אלא גם במקדש. את המקדש הוא קשט ב"כרובים אריות ותמורות כמער איש ולויות סביב". (מל"א ז לו). כלומר: בדימויי זכר ונקבה[5]. קשה הדבר ששלמה המשיל את עצמו לדוד המבקש את הרעיה, שכאמור לעיל, הוא הנמשל לה' האוהב את עם ישראל. מדוע לקח שלמה על עצמו את התפקיד הזה? נכון שיש רצון להראות שהדוד המדובר מולך על המציאות כולה, אך עדין נתינת התפקיד הזה למחבר המגילה אינה פשוטה. גם השימוש במשל מעין זה בקדש הקדשים הוא קשה ומעורר ספקות גדולים. ואעפ"כ, חכמינו שלאחר החורבן קבלו את ההנחה שהמשל הזה יכול לבא לידי בטוי בקדש הקדשים שבמקדש, ולכן אמרו שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים.

תהליך ההבשלה של האהבה ותהליך ההבשלה החקלאי

בתחלת המגילה הגשם אך עבר וקול התור נשמע בארצנו, וניחוחות האביב ממלאים את האויר והאוירה, והנערה נוטרת את כרמי הסמדר (האופייניים לאביב) ורואה בעיני רוחה את דודה עמה. אבל בסוף המגילה התמר עמוס אשכולות, הסמדר כבר נעשה יין רקח, ויש בו רמונים ותפוחים וכל מגדים. פירות בשלים של סוף הקיץ. הקיץ בא אל סופו והרעיה הבשילה. הבשלת הרעיה מלווה בהבשלת הפירות. בסוף המגלה הרעיה כבר קוראת אל הדוד ומזמינה אותו לצאת עמה לכרמים, עם הרצון וההזמנה לתת לו את דדיה. היא כבר מתרפקת על דודה ומים רבים לא יוכלו לכבות את אהבתה אליו.

פתיחה וכותרת לשיר

א שִׁ֥יר הַשִּׁירִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לִשְׁלֹמֹֽה׃ ב יִשָּׁקֵ֨נִי֙ מִנְּשִׁיק֣וֹת פִּ֔יהוּ כִּֽי־טוֹבִ֥ים דֹּדֶ֖יךָ מִיָּֽיִן׃ ג לְרֵ֨יחַ֙ שְׁמָנֶ֣יךָ טוֹבִ֔ים שֶׁ֖מֶן תּוּרַ֣ק שְׁמֶ֑ךָ עַל־כֵּ֖ן עֲלָמ֥וֹת אֲהֵבֽוּךָ׃ ד מָשְׁכֵ֖נִי אַֽחֲרֶ֣יךָ נָּר֑וּצָה הֱבִיאַ֨נִי הַמֶּ֜לֶךְ חֲדָרָ֗יו נָגִ֤ילָה וְנִשְׂמְחָה֙ בָּ֔ךְ נַזְכִּ֤ירָה דֹדֶ֨יךָ֙ מִיַּ֔יִן מֵֽישָׁרִ֖ים אֲהֵבֽוּךָ׃ {פ}

יתכן שארבעת הפסוקים האלה הם פתיחה וכותרת לשיר כלו. המלך הביאני חדריו, וכיצד היה הדבר כל זה יתבאר להלן. ויש מפרשים שהפסוקים האלה עומדים בפני עצמם והם כבר חלק מהשיר עצמו. הנערה מתאוה שהמלך יביאנה לחדריו וינשקנה. ימשכנה אחריו אל חדריו. (רש"י). ויש מפרשים שהפסוקים האלה נאמרו כאשר כבר גרשה המלך מביתו וכעת היא מתאוה לשוב לשם (הגר"א). נזכרו כאן יין ושמן. (א) שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה׃ (ב) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן׃ (ג) לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ שמן טוב בעל ריח טוב. מזכיר את שמן המשחה, המשנה את שמו של הסך בו ועושהו מלך או כהן. כמו כן, הוא מושך את לב העלמות אל האיש. (ד) מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ וכו' משכני אחריך אל חדרי כלולותיך. נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן אני נזכרת בדֹדיך המשכרים והמרוים יותר מיין. ואני מהללת ושרה עליהם. מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ אהבה עזה וישרה (רש"י). ויש מפרשים: אהבה יותר ממישרים, שהוא סוג של יין. נזכר גם להלן. (ד"מ).

שיח דמיוני בין נוטרת הכרמים לרועה

ה שְׁחוֹרָ֤ה אֲנִי֙ וְֽנָאוָ֔ה בְּנ֖וֹת יְרֽוּשָׁלִָ֑ם כְּאָֽהֳלֵ֣י קֵדָ֔ר כִּֽירִיע֖וֹת שְׁלֹמֹֽה׃ ו אַל־תִּרְא֨וּנִי֙ שֶֽׁאֲנִ֣י שְׁחַרְחֹ֔רֶת שֶׁשְּׁזָפַ֖תְנִי הַשָּׁ֑מֶשׁ בְּנֵ֧י אִמִּ֣י נִֽחֲרוּ־בִ֗י שָׂמֻ֨נִי֙ נֹֽטֵרָ֣ה אֶת־הַכְּרָמִ֔ים כַּרְמִ֥י שֶׁלִּ֖י לֹ֥א נָטָֽרְתִּי׃ ז הַגִּ֣ידָה לִּ֗י שֶׁ֤אָֽהֲבָה֙ נַפְשִׁ֔י אֵיכָ֣ה תִרְעֶ֔ה אֵיכָ֖ה תַּרְבִּ֣יץ בַּֽצָּהֳרָ֑יִם שַׁלָּמָ֤ה אֶֽהְיֶה֙ כְּעֹ֣טְיָ֔ה עַ֖ל עֶדְרֵ֥י חֲבֵרֶֽיךָ׃ ח אִם־לֹ֤א תֵֽדְעִי֙ לָ֔ךְ הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים צְֽאִי־לָ֞ךְ בְּעִקְבֵ֣י הַצֹּ֗אן וּרְעִי֙ אֶת־גְּדִיֹּתַ֔יִךְ עַ֖ל מִשְׁכְּנ֥וֹת הָֽרֹעִֽים׃ {פ}

הרעיה נוטרת את כרמי משפחתה, ומנהלת שיח דמיוני, תחילה עם בנות ירושלים (כלומר עם עצמה, כמו שבארנו בהקדמה), ואח"כ עם הדוד, שהיא מתבוננת בו ברעותו את הצאן, ועליו היא חולמת בהקיץ. (ה) שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה היא מוטרדת מהעובדה שהיא שחורה, אבל מתרצת ואומרת שהצבע הזה מיפה אותה כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה רמז לנמשל. במשל: אני שחורה כמו דבר יפה ומכובד. היא מזכירה כאן את יריעות העזים השחורות של המשכן. בהן שוכן ה' בשעה שישראל במדבר. שלמה נמשל לה' במגלה. (ו) אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת אל תחשבו שאני כעורה ובזויהבגלל הצבע שלי. נִחֲרוּ בִי הטילו עלי עבודה קשה. נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים שומרת את הכרמים. כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי ולכן לא שמרתי את עצמי, ונעשיתי שחורה. (ז) אֵיכָה היכן תִרְעֶה את הצאן. אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם תתן לצאן לרבוץ. הרעיה לא מעזה להפגש עם הדוד באופן רשמי ויזום. היא מטיילת בהרים כדי לפגשו כאילו במקרה. שַׁלָּמָה כי למה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ כי אם לא תגיד לי היכן אתה, אצטרך לחפש אותך בכל מקום, ואֵראה כמצטרפת לכל הרועים. (ח) אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים בדו השיח הדמיוני שבינה לבין הדוד, הדוד עונה לה כך: צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן לכי בעקבות צאני ותמצאי אותי. כך עונה הרעיה לעצמה בשם הדוד, וכך היא עושה.

ט לְסֻֽסָתִי֙ בְּרִכְבֵ֣י פַרְעֹ֔ה דִּמִּיתִ֖יךְ רַעְיָתִֽי׃ י נָאו֤וּ לְחָיַ֨יִךְ֙ בַּתֹּרִ֔ים צַוָּארֵ֖ךְ בַּֽחֲרוּזִֽים׃ יא תּוֹרֵ֤י זָהָב֙ נַֽעֲשֶׂה־לָּ֔ךְ עִ֖ם נְקֻדּ֥וֹת הַכָּֽסֶף׃ יבעַד־שֶׁ֤הַמֶּ֨לֶךְ֙ בִּמְסִבּ֔וֹ נִרְדִּ֖י נָתַ֥ן רֵיחֽוֹ׃ יג צְר֨וֹר הַמֹּ֤ר ׀ דּוֹדִי֙ לִ֔י בֵּ֥ין שָׁדַ֖י יָלִֽין׃ יד אֶשְׁכֹּ֨ל הַכֹּ֤פֶר ׀ דּוֹדִי֙ לִ֔י בְּכַרְמֵ֖י עֵ֥ין גֶּֽדִי׃ {ס}

הדוד מוסיף שלשה פסוקים, המשבחים את הרעיה. נראה שאלה הם המשך דבריו הדמיוניים של הדוד בדו-השיח המדומה עם הרעיה. (ט) לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי כאן הדוד שוב נמשל למלך, שיש לו סוסה מהודרת ויקרה. (י) נָאווּ יפו. בַּתֹּרִים ... בַּחֲרוּזִיםתכשיטים שונים. (יא) תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף תכשיטים כאלה אעשה לך. כאן חוזרת הרעיה לדבר על עצמה: יש בידה בשמים: נרד, מור וכפר. והיא מדמה שדודה בחיקה, והיא מתקשטת לקראתו. היא מחזיקה בחיקה צרור מור, ומדמה שהוא הדוד. הבשמים מזכירים את הנמשל: הקטרת ושמן המשחה (ובהמשך המגלה זה יהיה מפורש יותר). (יב) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ עוד בטרם הגיע אלי. נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ הפיץ ריח טוב. (הביאור שנוי במחלוקת: יש במדרש גם שדרשו אותו לגנאי: הסיר את ריחו) (יג) צְרוֹר הַמֹּר צרורו של בשמי מור. (יד) אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר אשכול של בשמי כפר. בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי בשם שמקורו בעין גדי, שם היתה תעשית בשמים משובחת.

הדוד והרעיה משבחים זה את זה, ומתאוים לבית וערש משותפים

טו הִנָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י הִנָּ֥ךְ יָפָ֖ה עֵינַ֥יִךְ יוֹנִֽים׃ טז הִנְּךָ֨ יָפֶ֤ה דוֹדִי֙ אַ֣ף נָעִ֔ים אַף־עַרְשֵׂ֖נוּ רַֽעֲנָנָֽה׃ יז קֹר֤וֹת בָּתֵּ֨ינוּ֙ אֲרָזִ֔ים רחיטנו (רַֽהִיטֵ֖נוּ) בְּרוֹתִֽים׃ א אֲנִי֙ חֲבַצֶּ֣לֶת הַשָּׁר֔וֹן שֽׁוֹשַׁנַּ֖ת הָֽעֲמָקִֽים׃ ב כְּשֽׁוֹשַׁנָּה֙ בֵּ֣ין הַֽחוֹחִ֔ים כֵּ֥ן רַעְיָתִ֖י בֵּ֥ין הַבָּנֽוֹת׃ ג כְּתַפּ֨וּחַ֙ בַּֽעֲצֵ֣י הַיַּ֔עַר כֵּ֥ן דּוֹדִ֖י בֵּ֣ין הַבָּנִ֑ים בְּצִלּוֹ֙ חִמַּ֣דְתִּי וְיָשַׁ֔בְתִּי וּפִרְי֖וֹ מָת֥וֹק לְחִכִּֽי׃ ד הֱבִיאַ֨נִי֙ אֶל־בֵּ֣ית הַיָּ֔יִן וְדִגְל֥וֹ עָלַ֖י אַֽהֲבָֽה׃ ה סַמְּכ֨וּנִי֙ בָּֽאֲשִׁישׁ֔וֹת רַפְּד֖וּנִי בַּתַּפּוּחִ֑ים כִּֽי־חוֹלַ֥ת אַֽהֲבָ֖ה אָֽנִי׃ ו שְׂמֹאלוֹ֙ תַּ֣חַת לְרֹאשִׁ֔י וִֽימִינ֖וֹ תְּחַבְּקֵֽנִי׃ ז הִשְׁבַּ֨עְתִּי אֶתְכֶ֜ם בְּנ֤וֹת יְרֽוּשָׁלִַ֨ם֙ בִּצְבָא֔וֹת א֖וֹ בְּאַיְל֣וֹת הַשָּׂדֶ֑ה אִם־תָּעִ֧ירוּ ׀ וְֽאִם־תְּע֥וֹרְר֛וּ אֶת־הָאַֽהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ׃{ס}

כאן ממשיך השיח הדמיוני בין הדוד לרעיה, בו הם משבחים זה את זה, ואף נמצאים יחד בבית אחד, על ערש אחת. וגם אותם הם משבחים. (טו) עֵינַיִךְ יוֹנִים יפות כיונים. (יז) קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רמז לנמשל: המקדש שעשוי ארזים. (א) חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים יפה כחבצלת ושושנה. (ד) הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן משתה החתונה. וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה התקשו המפרשים בבאורו. ויתכן שבזמנם היה החתן שם את דגלו על הכלה לאות אדנות. והכלה הזאת אוהבת את הדגל. כך או כך, יש כןא רמז לנמשל. שבו חנו ישראל איש על דגלו סביב אהל העדות. (ה) סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת מצאנו בספר שמואל שאשישה היא מין מאכל שחילק דוד לעם יום שמחה. מסתבר שנהגו להגיש בחתונות אשישות ותפוחים. הרעיה מבקשת מבנות ירושלים להביא אשישות ותפוחים לחתונתה עם הדוד. (ו) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִיכאן מדמה הרעיה את אשר יהיה אחרי החופה. (ז) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ הרעיה מרגישה שהיא הלכה רחוק מדי בדמיונותיה. לכן היא משביעה את עצמה שלא תעורר את האהבה מוקדם מדי, ולא תדמה את עצמה בחיק דודה. ויש כאן רמז לנמשל, כמו שבארנו בהקדמה.

הדוד בא אל הרעיה ומזמין אותה לצאת עמו להרים

ח ק֣וֹל דּוֹדִ֔י הִנֵּה־זֶ֖ה בָּ֑א מְדַלֵּג֙ עַל־הֶ֣הָרִ֔ים מְקַפֵּ֖ץ עַל־הַגְּבָעֽוֹת׃ ט דּוֹמֶ֤ה דוֹדִי֙ לִצְבִ֔י א֖וֹ לְעֹ֣פֶר הָֽאַיָּלִ֑ים הִנֵּה־זֶ֤ה עוֹמֵד֙ אַחַ֣ר כָּתְלֵ֔נוּ מַשְׁגִּ֨יחַ֙ מִן־הַֽחַלֹּנ֔וֹת מֵצִ֖יץ מִן־הַֽחֲרַכִּֽים׃ י עָנָ֥ה דוֹדִ֖י וְאָ֣מַר לִ֑י ק֥וּמִי לָ֛ךְ רַעְיָתִ֥י יָֽפָתִ֖י וּלְכִי־לָֽךְ׃ יאכִּֽי־הִנֵּ֥ה הַסְּתָ֖ו עָבָ֑ר הַגֶּ֕שֶׁם חָלַ֖ף הָלַ֥ךְ לֽוֹ׃ יב הַנִּצָּנִים֙ נִרְא֣וּ בָאָ֔רֶץ עֵ֥ת הַזָּמִ֖יר הִגִּ֑יעַ וְק֥וֹל הַתּ֖וֹר נִשְׁמַ֥ע בְּאַרְצֵֽנוּ׃ יג הַתְּאֵנָה֙ חָֽנְטָ֣ה פַגֶּ֔יהָ וְהַגְּפָנִ֥ים ׀ סְמָדַ֖ר נָ֣תְנוּ רֵ֑יחַ ק֥וּמִי לכי (לָ֛ךְ) רַעְיָתִ֥י יָֽפָתִ֖י וּלְכִי־לָֽךְ׃ {ס} יד יֽוֹנָתִ֞י בְּחַגְוֵ֣י הַסֶּ֗לַע בְּסֵ֨תֶר֙ הַמַּדְרֵגָ֔ה הַרְאִ֨ינִי֙ אֶת־מַרְאַ֔יִךְ הַשְׁמִיעִ֖נִי אֶת־קוֹלֵ֑ךְ כִּֽי־קוֹלֵ֥ךְ עָרֵ֖ב וּמַרְאֵ֥יךְ נָאוֶֽה׃ {ס}

הרעיה יושבת בביתה, ובעיני רוחה היא רואה את דודה בא אליה. היא מדמה שהיא שומעת את צעדיו באים. ובעיני רוחה הוא דומה לצבי. (ח-ט) קוֹל דּוֹדִי ... אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים כבר התבאר בהקדמה שיש כאן רמז לנמשל. הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים הרעיה יושבת בביתה, ומדמה בעיני רוחה שהדוד עומד מאחורי הקיר ומסתכל עליה דרך החלון. (י-יג) עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי... קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ הרעיה מדמה שהדוד מזמין אותה לצאת עמו אל ההרים. וכן היא מדמה שהדוד משבח אותה: (יד) יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע הדוד מדמה את יפיה של הרעיה ליופי של יונה היושבת בחגוי הסלעים. בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה דרכם של חקלאים לעצב את ההר במדרגות (טרסות). לפענים יונים מקננות בהן.

הרעיה שבה למקומה, ושולחת את הדוד לדרכו עד שיאיר היום

טו אֶֽחֱזוּ־לָ֨נוּ֙ שֻֽׁעָלִ֔ים שֻֽׁעָלִ֥ים קְטַנִּ֖ים מְחַבְּלִ֣ים כְּרָמִ֑ים וּכְרָמֵ֖ינוּ סְמָדַֽר׃ טז דּוֹדִ֥י לִי֙ וַֽאֲנִ֣י ל֔וֹ הָֽרֹעֶ֖ה בַּשּֽׁוֹשַׁנִּֽים׃ יז עַ֤ד שֶׁיָּפ֨וּחַ֙ הַיּ֔וֹם וְנָ֖סוּ הַצְּלָלִ֑ים סֹב֩ דְּמֵֽה־לְךָ֨ דוֹדִ֜י לִצְבִ֗י א֛וֹ לְעֹ֥פֶר הָֽאַיָּלִ֖ים עַל־הָ֥רֵי בָֽתֶר׃ {ס}

הרעיה נוטרת את הכרם, ורואה את הדוד רועה מולה את צאנו. (טו) אֶחֱזוּ לָנוּ שֻׁעָלִים שֻׁעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים ומפניהם עלי לנטור את הכרם. וּכְרָמֵינוּ סְמָדַרסמדר הוא שלב ראשוני ובוסרי, של תחילת גדילת הענבים. כיון שהכרם הוא משל לרעיה עצמה, היא אומרת אני עדין סמדר, ולכן עדין לא תוכל לשאת אותי לאשה. (טז) הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים הרועה את צאנו בין השושנים. (יז) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים בינתים, עד שיעלה היום ויעלם החשך, סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר כלומר: הרעיה רוצה את הדוד, אלא שהיא סבורה שעדין לא הגיע הזמן. היא מבקשת שיחכה על האור. ואפשר לפרש: אין זה ראוי שרעיה ודוד שאינם נשואים יפגשו בלילה. לכן היא מבקשת שבינתים ידלג על ההרים חזרה לביתו. אבל היא עדין רואה בו דוד הדומה לצבי או לעפר האיילים. הוא עדין מושא לתשוקה והערצה. היא רק מבקשת שימתין.

הרעיה קמה משנתה ומביאה אליה את הדוד

א עַל־מִשְׁכָּבִי֙ בַּלֵּיל֔וֹת בִּקַּ֕שְׁתִּי אֵ֥ת שֶֽׁאָהֲבָ֖ה נַפְשִׁ֑י בִּקַּשְׁתִּ֖יו וְלֹ֥א מְצָאתִֽיו׃ ב אָק֨וּמָה נָּ֜א וַאֲסֽוֹבְבָ֣ה בָעִ֗יר בַּשְּׁוָקִים֙ וּבָ֣רְחֹב֔וֹת אֲבַקְשָׁ֕ה אֵ֥ת שֶֽׁאָהֲבָ֖ה נַפְשִׁ֑י בִּקַּשְׁתִּ֖יו וְלֹ֥א מְצָאתִֽיו׃ ג מְצָא֨וּנִי֙ הַשֹּׁ֣מְרִ֔ים הַסֹּֽבְבִ֖ים בָּעִ֑יר אֵ֛ת שֶֽׁאָהֲבָ֥ה נַפְשִׁ֖י רְאִיתֶֽם׃ ד כִּמְעַט֙ שֶֽׁעָבַ֣רְתִּי מֵהֶ֔ם עַ֣ד שֶׁמָּצָ֔אתִי אֵ֥ת שֶֽׁאָהֲבָ֖ה נַפְשִׁ֑י אֲחַזְתִּיו֙ וְלֹ֣א אַרְפֶּ֔נּוּ עַד־שֶׁ֤הֲבֵיאתִיו֙ אֶל־בֵּ֣ית אִמִּ֔י וְאֶל־חֶ֖דֶר הֽוֹרָתִֽי׃ ה הִשְׁבַּ֨עְתִּי אֶתְכֶ֜ם בְּנ֤וֹת יְרֽוּשָׁלִַ֨ם֙ בִּצְבָא֔וֹת א֖וֹ בְּאַיְל֣וֹת הַשָּׂדֶ֑ה אִם־תָּעִ֧ירוּ ׀ וְֽאִם־תְּע֥וֹרְר֛וּ אֶת־הָאַֽהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ׃ {ס}

הרעיה על משכבה בלילות, חולמת על כך שהיא יוצאת ומוצאת את דודה. (א-ב) עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת ... בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו׃ (ג) מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר כאן, גם השומרים מחיכים אליה. (ד) כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם מיד אחרי שעברתי אותם (ה) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם הרעיה מרגישה שהיא הלכה רחוק מדי בדמיונותיה. לכן היא משביעה את עצמה שלא תעורר את האהבה מוקדם מדי, ולא תדמה את דודה בבית אמה. ויש כאן רמז לנמשל, כמו שבארנו בהקדמה.

הדוד, המלך שלמה, נושא את הרעיה לאשה ומביאה אל מטתו ואפריונו

ו מִ֣י זֹ֗את עֹלָה֙ מִן־הַמִּדְבָּ֔ר כְּתִֽימְר֖וֹת עָשָׁ֑ן מְקֻטֶּ֤רֶת מֹר֙ וּלְבוֹנָ֔ה מִכֹּ֖ל אַבְקַ֥ת רוֹכֵֽל׃ ז הִנֵּ֗ה מִטָּתוֹ֙ שֶׁלִּשְׁלֹמֹ֔ה שִׁשִּׁ֥ים גִּבֹּרִ֖ים סָבִ֣יב לָ֑הּ מִגִּבֹּרֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ ח כֻּלָּם֙ אֲחֻ֣זֵי חֶ֔רֶב מְלֻמְּדֵ֖י מִלְחָמָ֑ה אִ֤ישׁ חַרְבּוֹ֙ עַל־יְרֵכ֔וֹ מִפַּ֖חַד בַּלֵּילֽוֹת׃ {ס} ט אַפִּרְי֗וֹן עָ֤שָׂה לוֹ֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה מֵֽעֲצֵ֖י הַלְּבָנֽוֹן׃ י עַמּוּדָיו֙ עָ֣שָׂה כֶ֔סֶף רְפִֽידָת֣וֹ זָהָ֔ב מֶרְכָּב֖וֹ אַרְגָּמָ֑ן תּוֹכוֹ֙ רָצ֣וּף אַֽהֲבָ֔ה מִבְּנ֖וֹת יְרֽוּשָׁלִָֽם׃ יא צְאֶ֧נָה ׀ וּֽרְאֶ֛ינָה בְּנ֥וֹת צִיּ֖וֹן בַּמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֑ה בָּֽעֲטָרָ֗ה שֶֽׁעִטְּרָה־לּ֤וֹ אִמּוֹ֙ בְּי֣וֹם חֲתֻנָּת֔וֹ וּבְי֖וֹם שִׂמְחַ֥ת לִבּֽוֹ׃ {ס}

(ו) מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימְרוֹת עָשָׁן וכו' הרעיה עולה מן המדבר אל מטתו ואפיריונו המפוארים, המכובדים, והמוקפים משמר כבוד של שלמה, הוא הדוד, הרעיה עולה כתימרות עשן במדבר, הנראים למרחוק. היא מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה כלומר מבושמת ככלה. כמובן שזה בא להזכיר את הקטרת ושמן המשחה. (ט) אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן רמז ברור לנמשל. רמז למקדש שעשה שלמה מעצי הלבנון. (י) תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם אהבת הרעיה, שהיא בנות ירושלים, כמו שבארנו. (יא) בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ חזרה אל המשל. הרעיה מתאוה לחתונה עם המלך.

הדוד מהלל את רעיה ומבקש לבא אליה עוד בטרם יאיר היום

א הִנָּ֨ךְ יָפָ֤ה רַעְיָתִי֙ הִנָּ֣ךְ יָפָ֔ה עֵינַ֣יִךְ יוֹנִ֔ים מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵ֑ךְ שַׂעְרֵךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽעִזִּ֔ים שֶׁגָּֽלְשׁ֖וּ מֵהַ֥ר גִּלְעָֽד׃ ב שִׁנַּ֨יִךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הַקְּצוּב֔וֹת שֶֽׁעָל֖וּ מִן־הָֽרַחְצָ֑ה שֶׁכֻּלָּם֙ מַתְאִימ֔וֹת וְשַׁכֻּלָ֖ה אֵ֥ין בָּהֶֽם׃ ג כְּח֤וּט הַשָּׁנִי֙ שִׂפְתוֹתַ֔יִךְ וּמִדְבָּרֵ֖ךְ נָאוֶ֑ה כְּפֶ֤לַח הָֽרִמּוֹן֙ רַקָּתֵ֔ךְ מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵֽךְ׃ דכְּמִגְדַּ֤ל דָּוִיד֙ צַוָּארֵ֔ךְ בָּנ֖וּי לְתַלְפִּיּ֑וֹת אֶ֤לֶף הַמָּגֵן֙ תָּל֣וּי עָלָ֔יו כֹּ֖ל שִׁלְטֵ֥י הַגִּבֹּרִֽים׃ ה שְׁנֵ֥י שָׁדַ֛יִךְ כִּשְׁנֵ֥י עֳפָרִ֖ים תְּאוֹמֵ֣י צְבִיָּ֑ה הָֽרוֹעִ֖ים בַּשּֽׁוֹשַׁנִּֽים׃ ו עַ֤ד שֶׁיָּפ֨וּחַ֙ הַיּ֔וֹם וְנָ֖סוּ הַצְּלָלִ֑ים אֵ֤לֶךְ לִי֙ אֶל־הַ֣ר הַמּ֔וֹר וְאֶל־גִּבְעַ֖ת הַלְּבוֹנָֽה׃ ז כֻּלָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י וּמ֖וּם אֵ֥ין בָּֽךְ׃ {ס}

כאן משבח הדוד את הרעיה ואת יפיה ומתאוה לבוא אליה (א) עֵינַיִךְ יוֹנִים יפות כיונים. מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ מראה של צמה המכסה ואינה מכסה את העינים, הוא מראה של נערה יפה וצנועה. שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד שער שחור גולש. (ב) הַקְּצוּבוֹת כבשים מובחרות וחשובות (ראב"ע, רשב"ם) שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה נקיות, לקראת הגז. שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת שכל שניך תואמות זו את זו. וְשַׁכֻּלָה חור, פגם או שן חסרה. (ג) וּמִדְבָּרֵךְ עוד בטוי לשפתים המשמשות לדיבור. רַקָּתֵךְ עצמות המצח שמעל העין. מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ הזכיר שוב שהצמה מכסה את העינים והרקה, כדרך הצנועות. (ד) אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו התכשיטים התלויים על הצואר מזכירים את המגנים התלויים על מגדל דוד. (ו) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָהלעיל (ב יז, וראה באורנו שם) אמרה הרעיה שעד שיפוח היום לך לך אל ההרים. כלומר: אל תהיה עמי בלילה והמתן עד הבקר. כעת משיב הדוד ואומר שההר שאליו הוא רוצה ללכת הוא הר המור, שהוא משל לרעיה עצמה. כלומר: אני רוצה לבא אליך.

הדוד לוקח את הרעיה, הכלה, מן ההרים, מביא אותה אליו ובא אליה

ח אִתִּ֤י מִלְּבָנוֹן֙ כַּלָּ֔ה אִתִּ֖י מִלְּבָנ֣וֹן תָּב֑וֹאִי תָּשׁ֣וּרִי ׀ מֵרֹ֣אשׁ אֲמָנָ֗ה מֵרֹ֤אשׁ שְׂנִיר֙ וְחֶרְמ֔וֹן מִמְּעֹנ֣וֹת אֲרָי֔וֹת מֵֽהַרְרֵ֖י נְמֵרִֽים׃ ט לִבַּבְתִּ֖נִי אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑ה לִבַּבְתִּ֨נִי֙ באחד (בְּאַחַ֣ת) מֵֽעֵינַ֔יִךְ בְּאַחַ֥ד עֲנָ֖ק מִצַּוְּרֹנָֽיִךְ׃ י מַה־יָּפ֥וּ דֹדַ֖יִךְ אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑ה מַה־טֹּ֤בוּ דֹדַ֨יִךְ֙ מִיַּ֔יִן וְרֵ֥יחַ שְׁמָנַ֖יִךְ מִכָּל־בְּשָׂמִֽים׃ יאנֹ֛פֶת תִּטֹּ֥פְנָה שִׂפְתוֹתַ֖יִךְ כַּלָּ֑ה דְּבַ֤שׁ וְחָלָב֙ תַּ֣חַת לְשׁוֹנֵ֔ךְ וְרֵ֥יחַ שַׂלְמֹתַ֖יִךְ כְּרֵ֥יחַ לְבָנֽוֹן׃ {ס} יב גַּ֥ן ׀ נָע֖וּל אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑ה גַּ֥ל נָע֖וּל מַעְיָ֥ן חָתֽוּם׃יג שְׁלָחַ֨יִךְ֙ פַּרְדֵּ֣ס רִמּוֹנִ֔ים עִ֖ם פְּרִ֣י מְגָדִ֑ים כְּפָרִ֖ים עִם־נְרָדִֽים׃ יד נֵ֣רְדְּ ׀ וְכַרְכֹּ֗ם קָנֶה֙ וְקִנָּמ֔וֹן עִ֖ם כָּל־עֲצֵ֣י לְבוֹנָ֑ה מֹ֚ר וַֽאֲהָל֔וֹת עִ֖ם כָּל־רָאשֵׁ֥י בְשָׂמִֽים׃ טו מַעְיַ֣ן גַּנִּ֔ים בְּאֵ֖ר מַ֣יִם חַיִּ֑ים וְנֹֽזְלִ֖ים מִן־לְבָנֽוֹן׃ טז ע֤וּרִי צָפוֹן֙ וּב֣וֹאִי תֵימָ֔ן הָפִ֥יחִי גַנִּ֖י יִזְּל֣וּ בְשָׂמָ֑יו יָבֹ֤א דוֹדִי֙ לְגַנּ֔וֹ וְיֹאכַ֖ל פְּרִ֥י מְגָדָֽיו׃ א בָּ֣אתִי לְגַנִּי֮ אֲחֹתִ֣י כַלָּה֒ אָרִ֤יתִי מוֹרִי֙ עִם־בְּשָׂמִ֔י אָכַ֤לְתִּי יַעְרִי֙ עִם־דִּבְשִׁ֔י שָׁתִ֥יתִי יֵינִ֖י עִם־חֲלָבִ֑י אִכְל֣וּ רֵעִ֔ים שְׁת֥וּ וְשִׁכְר֖וּ דּוֹדִֽים׃ {ס}

הרעיה חולמת על חתונה. בפסוקים אלה הדוד מכנה אותה "כלה", והכנוי חוזר כמה פעמים. (היא לא נקראת כך במקומות אחרים בשיר השירים). הדוד מזמין את הנערה לבוא אליו מן ההרים, משבח אותה, מביא אותה אל גנו ובא אל גנו, כלומר אליה: (ח) תָּשׁוּרִי תסתכלי, תצפי על הנוף מראש ההר. מֵרֹאשׁ אֲמָנָה הר בצפון הארץ. שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן שני שמות שונים להר החרמון. מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים היושבים בראשי ההרים. (ט) לִבַּבְתִּנִי משכת את לבי. בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ אפילו אחת מעיניך מושכת את לבי. ק"ו שתיהן יחד. בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ הקשוטים שבצאוארך. (י) מַה יָּפוּ וכו' הקִרבה אליך טובה ונעימה ומדיפה ריח טוב, יותר מהנאות אחרות. (יא) נֹפֶת ... תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ כביכול פיו נוטף נפת, דבש וחלב, והנושק לפיך טועם טעם כזה. (יב) גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם הדוד ממשיל את הנערה לגן ומעין שהם נעמים ויפים. ועם זאת אומר שהכל חתום, כלומר: היא צנועה. (יג) שְׁלָחַיִךְ יש מפרשים: שדה שלחין. אחרי שהמשיל אותה למעין שמשקה גן נעול, הוא מתאר את אותו גן. ויש מפרשים: עורך. הוא רענן כפרדס. פְּרִי מְגָדִים נותן פרי מגדים כְּפָרִים עִם נְרָדִים כפר ונרד הם מיני בשמים, שהוזכרו כבר לעיל (א יב-יד) כבשמים שהרעיה מתבשמת בהם והם נמצאים בחיקה. (יד) נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם וכו' הזכיר כאן רשימה ארכה של בשמים שהרעיה נמשלת בעיניו אליהם. ושהוא חש בריחם בקרבת הרעיה. הרעיה טובה בעיניו ככל הבשמים האלה. (טו) מַעְיַן גַּנִּים וכו' הרעיה בעיני הדוד היא באר חיים חיים עבורו. מים מפכים. (ואם לעיל היה השיר באביב, כעת הוא כבר התקדם לעונה שבה אדם שואף לשבת במעין בצל העצים). (טז) עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו הדוד קורא לנערה, שבאה מצפון, כאמור לעיל (אתי מלבנון כלה), שתבא אליו לדרום כדי שיוכל להנות מהגן והבשמים. כלומר ממנה. יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו ואף היא אומרת לו: אתה מוזמן לבא אלי, לאכול את פרי הגן. כלומר: לבא אלי כאיש אל אשה. (א) הדוד מקבל את ההזמנה ומשיב: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה באתי אליך. אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אכלתי את פירותיך, המור והבשמים, הדבש היין והחלב, שנמשלת להם. אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים וכבר בארנו בהקדמה שכאשר הדוד מדבר אל רעיו הוא מדבר עם עצמו, וכאשר הרעיה מדברת עם בנות ירושלים היא מדברת עם עצמה. כאן הדוד מזמין את עצמו להנות מהרעיה.

הרעיה ישנה ומבאדת את דודה, והיא נחושה למצוא אותו. היא עוברת תהליך בירור פנימי. המוכיח שהיא רוצה אותו מאד.

באֲנִ֥י יְשֵׁנָ֖ה וְלִבִּ֣י עֵ֑ר ק֣וֹל ׀ דּוֹדִ֣י דוֹפֵ֗ק פִּתְחִי־לִ֞י אֲחֹתִ֤י רַעְיָתִי֙ יֽוֹנָתִ֣י תַמָּתִ֔י שֶׁרֹּאשִׁי֙ נִמְלָא־טָ֔ל קְוֻצּוֹתַ֖י רְסִ֥יסֵי לָֽיְלָה׃ ג פָּשַׁ֨טְתִּי֙ אֶת־כֻּתָּנְתִּ֔י אֵיכָ֖כָה אֶלְבָּשֶׁ֑נָּה רָחַ֥צְתִּי אֶת־רַגְלַ֖י אֵיכָ֥כָה אֲטַנְּפֵֽם׃ ד דּוֹדִ֗י שָׁלַ֤ח יָדוֹ֙ מִן־הַחֹ֔ר וּמֵעַ֖י הָמ֥וּ עָלָֽיו׃ ה קַ֥מְתִּֽי אֲנִ֖י לִפְתֹּ֣חַ לְדוֹדִ֑י וְיָדַ֣י נָֽטְפוּ־מ֗וֹר וְאֶצְבְּעֹתַי֙ מ֣וֹר עֹבֵ֔ר עַ֖ל כַּפּ֥וֹת הַמַּנְעֽוּל׃ ו פָּתַ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ לְדוֹדִ֔י וְדוֹדִ֖י חָמַ֣ק עָבָ֑ר נַפְשִׁי֙ יָֽצְאָ֣ה בְדַבְּר֔וֹ בִּקַּשְׁתִּ֨יהוּ֙ וְלֹ֣א מְצָאתִ֔יהוּ קְרָאתִ֖יו וְלֹ֥א עָנָֽנִי׃ ז מְצָאֻ֧נִי הַשֹּֽׁמְרִ֛ים הַסֹּֽבְבִ֥ים בָּעִ֖יר הִכּ֣וּנִי פְצָע֑וּנִי נָֽשְׂא֤וּ אֶת־רְדִידִי֙ מֵֽעָלַ֔י שֹֽׁמְרֵ֖י הַֽחֹמֽוֹת׃ ח הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרֽוּשָׁלִָ֑ם אִֽם־תִּמְצְאוּ֙ אֶת־דּוֹדִ֔י מַה־תַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ שֶֽׁחוֹלַ֥ת אַֽהֲבָ֖ה אָֽנִי׃ ט מַה־דּוֹדֵ֣ךְ מִדּ֔וֹד הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים מַה־דּוֹדֵ֣ךְ מִדּ֔וֹד שֶׁכָּ֖כָה הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ׃י דּוֹדִ֥י צַח֙ וְאָד֔וֹם דָּג֖וּל מֵֽרְבָבָֽה׃ יא רֹאשׁ֖וֹ כֶּ֣תֶם פָּ֑ז קְוֻצּוֹתָיו֙ תַּלְתַּלִּ֔ים שְׁחֹר֖וֹת כָּֽעוֹרֵֽב׃ יב עֵינָ֕יו כְּיוֹנִ֖ים עַל־אֲפִ֣יקֵי מָ֑יִם רֹֽחֲצוֹת֙ בֶּֽחָלָ֔ב יֹֽשְׁב֖וֹת עַל־מִלֵּֽאת׃ יג לְחָיָו֙ כַּֽעֲרוּגַ֣ת הַבֹּ֔שֶׂם מִגְדְּל֖וֹת מֶרְקָחִ֑ים שִׂפְתוֹתָיו֙ שֽׁוֹשַׁנִּ֔ים נֹֽטְפ֖וֹת מ֥וֹר עֹבֵֽר׃ יד יָדָיו֙ גְּלִילֵ֣י זָהָ֔ב מְמֻלָּאִ֖ים בַּתַּרְשִׁ֑ישׁ מֵעָיו֙ עֶ֣שֶׁת שֵׁ֔ן מְעֻלֶּ֖פֶת סַפִּירִֽים׃ טו שׁוֹקָיו֙ עַמּ֣וּדֵי שֵׁ֔שׁ מְיֻסָּדִ֖ים עַל־אַדְנֵי־פָ֑ז מַרְאֵ֨הוּ֙ כַּלְּבָנ֔וֹן בָּח֖וּר כָּֽאֲרָזִֽים׃ טז חִכּוֹ֙ מַֽמְתַקִּ֔ים וְכֻלּ֖וֹ מַֽחֲמַדִּ֑ים זֶ֤ה דוֹדִי֙ וְזֶ֣ה רֵעִ֔י בְּנ֖וֹת יְרֽוּשָׁלִָֽם׃ א אָ֚נָה הָלַ֣ךְ דּוֹדֵ֔ךְ הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים אָ֚נָה פָּנָ֣ה דוֹדֵ֔ךְ וּנְבַקְשֶׁ֖נּוּ עִמָּֽךְ׃ ב דּוֹדִי֙ יָרַ֣ד לְגַנּ֔וֹ לַֽעֲרֻג֖וֹת הַבֹּ֑שֶׂם לִרְעוֹת֙ בַּגַּנִּ֔ים וְלִלְקֹ֖ט שֽׁוֹשַׁנִּֽים׃ ג אֲנִ֤י לְדוֹדִי֙ וְדוֹדִ֣י לִ֔י הָֽרֹעֶ֖ה בַּשּֽׁוֹשַׁנִּֽים׃ {ס}

כמו לעיל (ג, א), שוב הרעיה על משכבה וחולמת על דודה. אלא שהפעם החלום הופך לחלום בלהות. היא מתעצלת ומאבדת את דודה. בעקבות זאת מחליטה הרעיה למצוא את דודה ויהי מה. והיא משוחחת עם עצמה ומשבחת ומהללת את דודה. (ב) אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר ישנה ולא ישנה, מנומנמת. לבה ער וחולם על דודה. קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק בדלת. שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה אנא הכניסי אותי הביתה. בחוץ קר ויורד טל על ראשי. (טל ולא גשם, כי כזכור אנו בקיץ. אבל קר. דרכו של חושק לא לשבח את חשוקו, אלא לחלום על חשוקו משבח אותו, כפי שהיה עד כאן. כאן, בגלל שהיא מאבדת את דודה. היא מתחילה לשבח אותו. והדוד זקוק לה. לישראל יש תפקיד לגדל את שמו של ה' בעולם, כפי שעושה כאן הרעיה). (ג) פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי וכו' אין לי כח לקום ממקומי, להתלבש וללכת אל הדלת. (ד) דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר עזב את דלתי, כשראה שאיני פותחת. וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו רגשותי התעוררו כלפיו. (ה) וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר היא סכה מור על ידיה לפני שהלכה לישון, והמור נדבק לכל דבר שהיא נוגעת בו. העובדה שהיא נוטפת מור מלמדת גם שהיא עוד מנומנמת, וגם שהיא מדיפה ריח טוב. (ו) וְדוֹדִי חָמַק עָבָר כבר הלך, עד שהתמהמהתי. נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ התאויתי לשמוע את קולו. (ז) רְדִידִי מין בגד או תכשיט. (ח) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם גם כאן היא משביעה את עצמה. אבל בנגוד לשתי הפעמים הקודמות, בהן השביעה את עצמה לא לעורר את האהבה לפני הזמן, כעת היא משביעה את עצמה לקום ולמצוא את הדוד ולבקש ממנו לבא אליה. אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִיאע"פ שבד"כ אשה לא אומרת זאת לאיש. כאן האהבה כבר חזקה דיה. (ט) מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד מה בין דודך לבין כל הדודים? (י) דָּגוּל מֵרְבָבָה יש מפרשים: מוקף רבבת חיילים. (רש"י). ויש מפרשים: דגול ומפואר יותר מרבבת אנשים, או המפואר ביות מבין רבבת אנשים (ראב"ע, רי"ק, רי"ד). (יא) כֶּתֶם פָּז זהב. (יב) יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת לא בולטות ולא שוקעות. (יג) לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים מקום שבו גדלים מרקחים. כלומר בשמים ומיני מתיקה שונים. (יד) מֵעָיו בטנו. עֶשֶׁת שֵׁן גוש שנהב. מְעֻלֶּפֶת משובצת. (טו) עַמּוּדֵי שֵׁשׁ עמודי שיש. פָז זהב. אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ את מבקשת שנעזור לך למצוא את דודך? אמרי לנו היכן לחפשו. (ב) דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ וכו' כאשר הוא לא עימה והיא שואפת אליו היא רואה אותו בעיני רוחה בערוגות הבשם עם השושנים.

הדוד משבח את הרעיה וחפץ בה

ד יָפָ֨ה אַ֤תְּ רַעְיָתִי֙ כְּתִרְצָ֔ה נָאוָ֖ה כִּירֽוּשָׁלִָ֑ם אֲיֻמָּ֖ה כַּנִּדְגָּלֽוֹת׃ ה הָסֵ֤בִּי עֵינַ֨יִךְ֙ מִנֶּגְדִּ֔י שֶׁ֥הֵ֖ם הִרְהִיבֻ֑נִי שַׂעְרֵךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽעִזִּ֔ים שֶׁגָּֽלְשׁ֖וּ מִן־הַגִּלְעָֽד׃ ו שִׁנַּ֨יִךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽרְחֵלִ֔ים שֶֽׁעָל֖וּ מִן־הָֽרַחְצָ֑ה שֶׁכֻּלָּם֙ מַתְאִימ֔וֹת וְשַׁכֻּלָ֖ה אֵ֥ין בָּהֶֽם׃ זכְּפֶ֤לַח הָֽרִמּוֹן֙ רַקָּתֵ֔ךְ מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵֽךְ׃ ח שִׁשִּׁ֥ים הֵ֨מָּה֙ מְלָכ֔וֹת וּשְׁמֹנִ֖ים פִּֽילַגְשִׁ֑ים וַֽעֲלָמ֖וֹת אֵ֥ין מִסְפָּֽר׃ ט אַחַ֥ת הִיא֙ יֽוֹנָתִ֣י תַמָּתִ֔י אַחַ֥ת הִיא֙ לְאִמָּ֔הּ בָּרָ֥ה הִ֖יא לְיֽוֹלַדְתָּ֑הּ רָא֤וּהָ בָנוֹת֙ וַֽיְאַשְּׁר֔וּהָ מְלָכ֥וֹת וּפִֽילַגְשִׁ֖ים וַֽיְהַלְלֽוּהָ׃ {ס} י מִי־זֹ֥את הַנִּשְׁקָפָ֖ה כְּמוֹ־שָׁ֑חַר יָפָ֣ה כַלְּבָנָ֗ה בָּרָה֙ כַּֽחַמָּ֔ה אֲיֻמָּ֖ה כַּנִּדְגָּלֽוֹת׃ {ס} יא אֶל־גִּנַּ֤ת אֱגוֹז֙ יָרַ֔דְתִּי לִרְא֖וֹת בְּאִבֵּ֣י הַנָּ֑חַל לִרְאוֹת֙ הֲפָֽרְחָ֣ה הַגֶּ֔פֶן הֵנֵ֖צוּ הָֽרִמֹּנִֽים׃ יב לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי נַפְשִׁ֣י שָׂמַ֔תְנִי מַרְכְּב֖וֹת עַמִּ֥י נָדִֽיב׃

(ד) כְּתִרְצָה עיר בישראל, שמשה כבירה של ממלכת ישראל בטרם נבנתה שומרון. הדוד מדמה אותה לתרצה וירושלים, והיא נקראת בנות ירושלים. עוד רמז לנמשל. אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת מכוון לכך שהיא שיבחה אותו שהוא דגול מרבבה. כעת הוא משבח אותה שהיא כנגדלות. כלומר: העלם מראה מעורר יראה והערצה כמו צבא ודגול. (ה) הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי ברוב יפיך ומוראך איני יכול להסתכל בך. שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי מראן מרהיב. (ו-ז) שִׁנַּיִךְ וכו' ראה לעיל ד ב-ג. (ח-ט) שִׁשִּׁים הֵמָּה וכו' יש הרבה נערות ועלמות, אבל את אחת ויחידה. רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ כל מי שיראה אותה יאשר ויהלל אותה. (י) מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר נראית כמו אור השמש העולה במזרח. כשמש וכירח. (יא) אֶל גִּנַּת אֱגוֹז אגוז הוא עץ שזקוק להשקאה, הוא גדל במקום שיש בו תעלות מים ומעין, מעין תיאורה של הרעיה לעיל ד טו, מקום יפה, שהרעיה נמשלה לו. ירדתי אל הרעיה. בְּאִבֵּי הַנָּחַל הפירות הגדלים בנחל. לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים לעיל היה הכרם סמדר, כלומר הרעיה עוד לא היתה בשלה לנשואין. כעת אני בודק האם כבר הבשילה. (יב) לֹא יָדַעְתִּי אם לעיל היה ברור שהכרם עוד סמדר, כעת הדבר כבר אינו ידוע. ויש מפרשים: לא ידעתי היכן היית ובקשתיך. נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב רכבתי במרכבה לבקשך. ויש מפרשים: מצאתי את עצמי במרכבתך.

הדוד מהלל את הרעיה ומבקש שתבא אליו

א שׁ֤וּבִי שׁ֨וּבִי֙ הַשּׁ֣וּלַמִּ֔ית שׁ֥וּבִי שׁ֖וּבִי וְנֶֽחֱזֶה־בָּ֑ךְ מַֽה־תֶּחֱזוּ֙ בַּשּׁ֣וּלַמִּ֔ית כִּמְחֹלַ֖ת הַֽמַּחֲנָֽיִם׃ ב מַה־יָּפ֧וּ פְעָמַ֛יִךְ בַּנְּעָלִ֖ים בַּת־נָדִ֑יב חַמּוּקֵ֣י יְרֵכַ֔יִךְ כְּמ֣וֹ חֲלָאִ֔ים מַֽעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י אָמָּֽן׃ ג שָׁרְרֵךְ֙ אַגַּ֣ן הַסַּ֔הַר אַל־יֶחְסַ֖ר הַמָּ֑זֶג בִּטְנֵךְ֙ עֲרֵמַ֣ת חִטִּ֔ים סוּגָ֖ה בַּשּֽׁוֹשַׁנִּֽים׃ ד שְׁנֵ֥י שָׁדַ֛יִךְ כִּשְׁנֵ֥י עֳפָרִ֖ים תָּֽאֳמֵ֥י צְבִיָּֽה׃ ה צַוָּארֵ֖ךְ כְּמִגְדַּ֣ל הַשֵּׁ֑ן עֵינַ֜יִךְ בְּרֵכ֣וֹת בְּחֶשְׁבּ֗וֹן עַל־שַׁ֨עַר֙ בַּת־רַבִּ֔ים אַפֵּךְ֙ כְּמִגְדַּ֣ל הַלְּבָנ֔וֹן צוֹפֶ֖ה פְּנֵ֥י דַמָּֽשֶׂק׃ ורֹאשֵׁ֤ךְ עָלַ֨יִךְ֙ כַּכַּרְמֶ֔ל וְדַלַּ֥ת רֹאשֵׁ֖ךְ כָּֽאַרְגָּמָ֑ן מֶ֖לֶךְ אָס֥וּר בָּֽרְהָטִֽים׃ ז מַה־יָּפִית֙ וּמַה־נָּעַ֔מְתְּ אַֽהֲבָ֖ה בַּתַּֽעֲנוּגִֽים׃ ח זֹ֤את קֽוֹמָתֵךְ֙ דָּֽמְתָ֣ה לְתָמָ֔ר וְשָׁדַ֖יִךְ לְאַשְׁכֹּלֽוֹת׃ ט אָמַ֨רְתִּי֙ אֶֽעֱלֶ֣ה בְתָמָ֔ר אֹֽחֲזָ֖ה בְּסַנְסִנָּ֑יו וְיִֽהְיוּ־נָ֤א שָׁדַ֨יִךְ֙ כְּאֶשְׁכְּל֣וֹת הַגֶּ֔פֶן וְרֵ֥יחַ אַפֵּ֖ךְ כַּתַּפּוּחִֽים׃ י וְחִכֵּ֕ךְ כְּיֵ֥ין הַטּ֛וֹב הוֹלֵ֥ךְ לְדוֹדִ֖י לְמֵֽישָׁרִ֑ים דּוֹבֵ֖ב שִׂפְתֵ֥י יְשֵׁנִֽים׃ יא אֲנִ֣י לְדוֹדִ֔י וְעָלַ֖י תְּשֽׁוּקָתֽוֹ׃ {ס}

לעיל (ה ט) השיחה על יפיו של הדוד היתה בין הרעיה לבנות ירושלים. כעת השיחה על יפיה של השולמית, שפותחת בשאלה דומה, היא בין השולמית לבין הדוד. גם הדוד עובר תהליך פנימי של בירור, הדומה לזה שעברה הרעיה, ומסיק שהוא חפץ בה. (א) שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ שובי אלי ואראה את יפיך. מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית איז יופי אתה רואה בי? כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם האם אני כמחולות היוצאים לקראת המחנה, שהכל באים לראות בהם? (ב) כמו לעיל, גם כאן הדוד מתאר את יפיה של הרעיה, אך בנגוד לעיל, כאן הוא מתאר אותה מלמטה למעלה. לאות שהיא כבר גדלה, וכעת היא כה גדולה, שכל המסתכל בה רואה תחילה את הנעלים. פְעָמַיִךְ רגליך. חֲלָאִים תכשיטים. (ג) שָׁרְרֵךְ טבורך. אַגַּן הַסַּהַר כלי מלא מים צלולים (רש"י). אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג לעולם לא חסרים בו מים למזוג. (ה) צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן ולעיל היה כמגדל דוד. עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן יפות כמו הברכות הידועות שבעיר חשבון. אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂקמגדל שהיה ידוע בזמנם, שהיה עומד בלבנון וצופה לדמשק. (ו) וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ מקלעות שערך. (רש"י, רשב"ם) מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים המראה שלך הוא כמראהו של מלך הקשור בפארי המלוכה. (ח) זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר את גבוהה כתמר. וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹתאשכלות התמר מבשילים בסוף הקיץ. אז מבשיל גם הכרם. זהו גם זמנו של התפוח. הדוד מבקש לומר שהרעיה בשלה והוא חפץ בה. (השיר הגיע לימי תשרי, הימים שבהם בנה שלמה את המקדש). (ט) בְּסַנְסִנָּיו החלק המחזיק את אשכולות התמרים. (י) וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הסמדר דלעיל, כעת הוא כבר יין. וכשם שהדוד חכו ממתקים, כך הרעיה. דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים לעיל הרעיה ישנה ולא קמה. כעת האהבה מעוררת אותה. עד שהיא אומרת: (יא) אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ׃

הרעיה מזמינה את הדוד לצאת עמה לגנים ולקבל את אהבתה

יב לְכָ֤ה דוֹדִי֙ נֵצֵ֣א הַשָּׂדֶ֔ה נָלִ֖ינָה בַּכְּפָרִֽים׃ יגנַשְׁכִּ֨ימָה֙ לַכְּרָמִ֔ים נִרְאֶ֞ה אִם־פָּֽרְחָ֤ה הַגֶּ֨פֶן֙ פִּתַּ֣ח הַסְּמָדַ֔ר הֵנֵ֖צוּ הָֽרִמּוֹנִ֑ים שָׁ֛ם אֶתֵּ֥ן אֶת־דֹּדַ֖י לָֽךְ׃ יד הַֽדּוּדָאִ֣ים נָֽתְנוּ־רֵ֗יחַ וְעַל־פְּתָחֵ֨ינוּ֙ כָּל־מְגָדִ֔ים חֲדָשִׁ֖ים גַּם־יְשָׁנִ֑ים דּוֹדִ֖י צָפַ֥נְתִּי לָֽךְ׃

(יב-יג) לְכָה דוֹדִי ... שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ לעיל (ו יא-יב), ירד הדוד אל הגן לראות אם הבשיל. כעת הרעיה מזמינה אותו לבדוק זאת שוב. ואומרת שכשיבא אל הגן, כלומר אליה, יקבל אותה. היא מזמינה אותו לבלות עמה בכפרים ובכרמים. (יד) הַדּוּדָאִים ... חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים תיאור של סוף הקיץ. הפירות הבשילו, והם שמורים אך לך. כלומר: הרעיה מוכנה לקראת דודה.

א מִ֤י יִתֶּנְךָ֙ כְּאָ֣ח לִ֔י יוֹנֵ֖ק שְׁדֵ֣י אִמִּ֑י אֶֽמְצָאֲךָ֤ בַחוּץ֙ אֶשָּׁ֣קְךָ֔ גַּ֖ם לֹֽא־יָבֻ֥זוּ לִֽי׃ ב אֶנְהָֽגְךָ֗ אֲבִֽיאֲךָ֛ אֶל־בֵּ֥ית אִמִּ֖י תְּלַמְּדֵ֑נִי אַשְׁקְךָ֙ מִיַּ֣יִן הָרֶ֔קַח מֵֽעֲסִ֖יס רִמֹּנִֽי׃ ג שְׂמֹאלוֹ֙ תַּ֣חַת רֹאשִׁ֔י וִֽימִינ֖וֹ תְּחַבְּקֵֽנִי׃ ד הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרֽוּשָׁלִָ֑ם מַה־תָּעִ֧ירוּ ׀ וּֽמַה־תְּעֹ֥רְר֛וּ אֶת־הָאַֽהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ׃ {ס}

(ב) בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי בית אמי המלמדת אותי. אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי שהרעיה נמשלה להם. היא כבר לא סמדר אלא יין רקח. כלומר: אתן לך את עצמי. כפי שהיא ממשיכה לתאר: (ג) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי׃ (ד) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם וכו' לעיל כאשר היא ראתה את עצמה בעיני רוחה בחיק הדוד היא השביעה את עצמה שלא תעורר את האהבה. כעת היא כבר יודעת שהאהבה התעוררה. לכן היא שואלת: מדוע עוררתן? הלא השבעתי אתכן. היא מזכירה את שני המקומות הקודמים שבהם היא השביעה את בנות ירושלים שלא תעוררנה את האהבה, בבית אמה ובחיק הדוד. ומזכירה את השבועה.

הרעיה מבקשת שהדוד ישאנה

ה מִ֣י זֹ֗את עֹלָה֙ מִן־הַמִּדְבָּ֔ר מִתְרַפֶּ֖קֶת עַל־דּוֹדָ֑הּ תַּ֤חַת הַתַּפּ֨וּחַ֙ עֽוֹרַרְתִּ֔יךָ שָׁ֚מָּה חִבְּלַ֣תְךָ אִמֶּ֔ךָ שָׁ֖מָּה חִבְּלָ֥ה יְלָדַֽתְךָ׃ ושִׂימֵ֨נִי כַֽחוֹתָ֜ם עַל־לִבֶּ֗ךָ כַּֽחוֹתָם֙ עַל־זְרוֹעֶ֔ךָ כִּֽי־עַזָּ֤ה כַמָּ֨וֶת֙ אַֽהֲבָ֔ה קָשָׁ֥ה כִשְׁא֖וֹל קִנְאָ֑ה רְשָׁפֶ֕יהָ רִשְׁפֵּ֕י אֵ֖שׁ שַׁלְהֶ֥בֶתְיָֽה׃ ז מַ֣יִם רַבִּ֗ים לֹ֤א יֽוּכְלוּ֙ לְכַבּ֣וֹת אֶת־הָֽאַהֲבָ֔ה וּנְהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּהָ אִם־יִתֵּ֨ן אִ֜ישׁ אֶת־כָּל־ה֤וֹן בֵּיתוֹ֙ בָּאַֽהֲבָ֔ה בּ֖וֹז יָב֥וּזוּ לֽוֹ׃ {ס}

כאן הרעיה כבר עולה ומתרפקת על דודה. היא אינה מצפה שהוא יוביל אותה לחופה כמו לעיל, אלא כבר מתרפקת עליו מעצמה. (ה) עוֹרַרְתִּיךָ עוררתי את האהבה. (ו) שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ זכור אותי תמיד. ויש דורשים שיש כאן רמז לתפלין. כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה וכו' ואינני יכולה לעמוד בפניה.

הדוד מבקש מהעריה להוכיח שהיא ראויה. היא מוכיחה ומציעה את עצמה לדוד

ח אָח֥וֹת לָ֨נוּ֙ קְטַנָּ֔ה וְשָׁדַ֖יִם אֵ֣ין לָ֑הּ מַֽה־נַּעֲשֶׂה֙ לַֽאֲחֹתֵ֔נוּ בַּיּ֖וֹם שֶׁיְּדֻבַּר־בָּֽהּ׃ ט אִם־חוֹמָ֣ה הִ֔יא נִבְנֶ֥ה עָלֶ֖יהָ טִ֣ירַת כָּ֑סֶף וְאִם־דֶּ֣לֶת הִ֔יא נָצ֥וּר עָלֶ֖יהָ ל֥וּחַ אָֽרֶז׃ י אֲנִ֣י חוֹמָ֔ה וְשָׁדַ֖י כַּמִּגְדָּל֑וֹת אָ֛ז הָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כְּמֽוֹצְאֵ֥ת שָׁלֽוֹם׃ {פ}

יא כֶּ֣רֶם הָיָ֤ה לִשְׁלֹמֹה֙ בְּבַ֣עַל הָמ֔וֹן נָתַ֥ן אֶת־הַכֶּ֖רֶם לַנֹּֽטְרִ֑ים אִ֛ישׁ יָבִ֥א בְּפִרְי֖וֹ אֶ֥לֶף כָּֽסֶף׃ יב כַּרְמִ֥י שֶׁלִּ֖י לְפָנָ֑י הָאֶ֤לֶף לְךָ֙ שְׁלֹמֹ֔ה וּמָאתַ֖יִם לְנֹֽטְרִ֥ים אֶת־פִּרְיֽוֹ׃ יג הַיּוֹשֶׁ֣בֶת בַּגַּנִּ֗ים חֲבֵרִ֛ים מַקְשִׁיבִ֥ים לְקוֹלֵ֖ךְ הַשְׁמִיעִֽנִי׃ יד בְּרַ֣ח ׀ דּוֹדִ֗י וּֽדְמֵה־לְךָ֤ לִצְבִי֙ א֚וֹ לְעֹ֣פֶר הָֽאַיָּלִ֔ים עַ֖ל הָרֵ֥י בְשָׂמִֽים׃ {ש}

(ח-ט) אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וכו' הדוד משיב: את עדין קטנה, ואני עדין צריך לברר מה טיבך. האמנם ראויה את לטירת כסף. והיא משיבה: (י) אֲנִי חוֹמָה ואני ראויה להנשא לך.

(יא) בְּבַעַל הָמוֹן שם מקום. נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים קבע שהנוטרים בוצרים לעצמם, ובתנאי שכל אחד מהם משלם בכל שנה אלף כסף. ולכן אומרת הרעיה: (יב) כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי כבר התבאר לעיל (א ו) ש"כרמי שלי" הוא משל לרעיה עצמה. הרי כרמי שלי לפניך, קח אותו, אני נותנת לך את האלף שאני חיבת לך, וגם את המאתים שהנוטרים מקבלים. (יג) הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים כנוי לרעיה, שהרי לעיל היא נמשלה לגנים. חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ אני מקשיב לקולך הַשְׁמִיעִנִי כמו שאמר לעיל (ב יד). (יד) בְּרַח דּוֹדִי וכו' כמו שאמרת לעיל (ד ו, ובבאורנו שם) שאתה רוצה לברוח אלי, ברח אלי, אל הרי הבשמים שהרעיה נמשלה להם.

עוד על שיר השירים

מבוא לשיר השירים

דמויות משנה בשיר השירים

שיר השירים - שירת האהובה לאהובה

שיר השירים - ביאור למגלה

[1] הפתיחה והסיכום. בפתיחת המגילה הרעיה שחורה כיריעות שלמה כי היא נטרה את הכרמים ולכן לא נטרה את כרמה שלה (כלומר את עצמה). כנגד זה היא אומרת לשלמה בסוף המגילה, בפסוקי הסכום שלה: כרמי שלי לפני, האלף לך שלמה. כלומר: המסגרת עוקת בשלמה.

[2] לשון יחיד ולשון רבים מתחלפות במגילה. וזה מוכח מכמה וכמה מקומות, נזכיר כמה דוגמאות: 'תורי זהב נעשה לך' (א, יא) ו'שובי שובי ונחזה בך מה תחזו' (ז א), כל אלה הם לשון רבים במשמעות יחיד. גם בסוף המגילה: "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני". "חברים" - לשון רבים. "השמיעיני" - לשון יחיד, כלומר: היחיד הוא הוא החברים.

[3] כמו שהרעים והחברים אינם מבטאים אלא פנייה שלו אל עצמו, כך הפניות לבנות ירושלים הן פניות שלה אל עצמה. לכן האפריון רצוף אהבה מבנות ירושלים (ג, ט-י), ואין בזה סתירה לכך שזהו שיר על האהבה האחת והיחידה; הרעיה נמשלת לבנות ירושלם, כי בת ירושלם היא הנמשל האמיתי בשיר. גם הבקשה שמבקשת הנערה מבנות ירושלים שלא יבזוה בשל צבעה השחור, הוא דו שיח דמיוני בין הנערה לבין בנות ירושלים הדמיוניות, כלומר: זהו אמצעי לשיח בינה לבין עצמה. אין במגילה אלא דוד ורעיה בלבד.

בכל פעם שבו נשאת הנערה על כנפי דמיונה אל חיקו של הדוד, או נושאת אותו בדמיונה אל בית אמה, היא ממהרת לגעור בעצמה ולהזכיר לעצמה: "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". אל תתקדמי מהר מדי.

[4] כמובן שברמה פשטנית יותר עלינו לבאר שהצבי מבטא זריזות, יופי, חן והדר, ועבור הבנות דוקא הצבאות והאילות הן היפי שבטבע ובבריאה כולה, ואליהן בנות ירושלים משתוקקות. הרבדים השונים של המשל מרכיבים יחד את הנמשל, שהוא דוד שהרעיה משתוקקת אליו כצבי. פסגת השאיפות והתשוקות, שם ה' צבאות.

[5] הדימוי הזה הביא את ירמיהו ויחזקאל, נביאי החורבן, לדמות עבודת האלילים לאשה מנאפת. יחזקאל (ח י) ראה במקדש את כל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר סביב סביב, ומסתבר שהוא מדבר כנגד הפסוק "כמער איש ולויות סביב".

עוד על שיר השירים

מבוא לשיר השירים

דמויות משנה בשיר השירים

שיר השירים - שירת האהובה לאהובה

שיר השירים - ביאור למגלה