הסליחה הזאת היא מהסוג הקרוי פתיחה. כלומר סליחה שאמורה לפתוח את הסליחות של אותו יום, ולהיות בסיס ופתיחה לקטע "כי על רחמיך הרבים אנו בטוחים". לכן, כל הפתיחות מסיימות בבטחון על רחמיו של ה'.
הסליחה די פשוטה, נבאר את הצריך ביאור
יְיָ אֱלֹהֵי הַצְבָאוֹת נוֹרָא בָעֶלְיוֹנִים פניה אל ה', מבוססת על הפסוק "כִּי ה’ עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ". אָמַרְתָּ שׁוּבוּ בָּנִים סַרְבָנִים פעמיים בספר ירמיהו מופיע הצירוף "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים". והקריאה לעם ישראל שובו, שכיחה מאד בנביאים . בֹּאוּ עָדַי כפי שנאמר "שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ" בְּתוֹדָה וּבִרְנָנִים. בַּקְּשׁוּ פָנַי בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים מקור הביטוי בירמיהו: "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה: בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם...". אמנם כאן הכוונה אחרת: שובו אל ה' בבכי ובתחנונים ויקבל את תפלתכם, שהרי גַּם כִּי נִסְתְּמָה תְּפִלַּת הֶגְיוֹנִים. גַּלֵּי שָׁבִים פְּתוּחִים גם כאר ננעלים שערי תפלה, שערי תשובה לא ננעלים כֵּוָּנִים. דְּבָרְךָ נִצָּב לְעוֹלְמֵי עִדָּנִים לעוֹלָם ה’ דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם. דַּרְכֵי טוּבְךָ נֶצַח לֹא שׁוֹנִים כלומר: עומדים בתקפם ואינם משתנים. לכן הִנְנוּ אָתָאנוּ באנו לְךָ כְּדַלִּים וְאֶבְיוֹנִים. הַצְּדָקוֹת לְךָ וְלָנוּ הָעֲוֹנִים מתפלתו של דניאל: "לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה". וְעָדֶיךָ שַׁבְנוּ בְּבֹשֶׁת הַפָּנִים. וְעַל דַּלְתוֹתֶיךָ הוֹגִים כַּיּוֹנִים ומבקשים: זָכְרֵנוּ לְחַיִּים מְתֻקָּנִים. זַכֵּה כְתָמֵינוּ צַחִים מְלֻבָּנִים כמו שנאמר: "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה’ אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ". חַטּאֹת נְעוּרֵינוּ מְחֵה כַּעֲנָנִים כמו שנאמר: "מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ". חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּיָמִים קַדְמוֹנִים הֲשִׁיבֵנוּ ה’ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָ חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם: טֻמְאָה הַעֲבֵר וְהָתֵם הַזֵדוֹנִים. טָהֳרָהּ תִּזְרוֹק מַיִם הַנֶּאֱמָנִים כמו שנאמר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם". וכאן עובר הפיטן לתאר את העובדה שאנו חוטאים וצריכים לבקש מחילה: יָדַעְנוּ רִשְׁעֵנוּ סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אנו רשעים כמו סרבים וסלונים, שהם סוגים של קוצים. מקור הביטוי בדברי ה' ליחזקאל: "כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב מִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא וּמִפְּנֵיהֶם אַל תֵּחָת כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה". יַקְשׁוּת עָרְפֵּנוּ אנו עם קשה ערף, וקשי ערפנו חָסֹן כָּאַלּוֹנִים ביטוי שלקוח מנבואת עמוס: כֶּרֶם נִטְעֵנוּ עם ישראל. רומז למשל הכרם של ישעיהו: "אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן: וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים" סִגְסַג נִצָּנִים. כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים קִמְשׂוֹנִים סוגים של קוצים. מקורו במשלי: "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב: וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה". גם עם ישראל נעשו לִמּוּדֵי הָרֵעַ מקורו בירמיהו: "הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ וְנָמֵר חֲבַרְבֻּרֹתָיו גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִמֻּדֵי הָרֵעַ" צְמוּדֵי חַמָּנִים סוג של עבודה זרה. לוֹקְחֵי שֹׁחַד רוֹדְפֵי שַׁלְמוֹנִים שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם: מַהֵר קִלְקַלְנוּ חֻפַּת חִתּוּנִים חכמים דורשים על חטא העגל, ואומרים: עלובה כלה שמזנה תחת חופתה. כלומר: כבר בהר סיני, כשהיינו הכלה של ה', עבדנו את העגל. וכבר שם אמר ה' למשה: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם". מֵאָז הֻסַּגְנוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים. נָעוּ זִבְחֵי הַכָּרִים הַמִּשְׁנִים. נִיחוֹחֵי רֵיחַ קְטֹרֶת סַמְמָנִים כלומר: אין לנו היום זבחים וקטרת, וכן אין לנו שַׂר חֲמִישִׁים יוֹעֵץ וּנְשׂוֹא פָנִים (מקור הבטוי בישעיהו). סֶגֶן מָשׁוּחַ לְוִיִּם וְאַהֲרוֹנִים. כל אלה היום אין לנו, לכן אנו מבקשים: עֲמִידָתֵנוּ רְאֵה דַּלִּים וְרֵיקָנִים. עצְבֵי רוּחַ מְרוֹרִים כְּלַעֲנִים אנו היום דלים ומרים ועצובים: פְּקַדְנוּךָ בַּצַּר לַחַשׁ צְקוּנִים ה’ בַּצַּר פְּקָדוּךָ צָקוּן לַחַשׁ מוּסָרְךָ לָמוֹ. פַּחַד דִּינֶךָ דּוֹאֲגִים וּמִתְאוֹנְנִים אנו דואגים לקראת יום הדין. צֶמַח צְדָקָה הַצְמַח לְנֶאֱמָנִים הצמח לנו, כמו שנאמר: " בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ". צַוֵּה לְהַעֲבִיר עֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנֹת רִאשֹׁנִים מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד: קוֹל הַקּוֹרֵא יַשְׁבִּית מִדְיָנִים ישבית את הדין ואת המקטרגים. קַטֵּגוֹר יַהַס יתיק את הקטגור וְיַשְׁתִּיק נִרְגָּנִים. רוּחַ נְכֵאָה דִּכְּאוּת לֵב שִׁבְרוֹנִים. רָצוֹן יַעֲלוּ כְּחֶלְבֵי קָרְבָּנִים קרבנות לכפר אין לנו, אבל אנו מבקשים שרוחנו הנכאה תעלה לרצון כקרבנות: שְׁבוּעַת אָבוֹת הָקֵם לַבָּנִים. שַׁוְעַת קוֹרְאֶיךָ תִּשְׁמַע מִמְעוֹנִים תשמע מן השמים. תָּכִין לִבָּם לְיִרְאָתְךָ מוּכָנִים. תַּקְשִׁיב אָזְנְךָ תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ ה’ תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ שִׁיחַ חִנּוּנִים את שיחת תחנוניהם: שׁוּב לְהַעֲלוֹת עַמְּךָ מִשְּׁאוֹנִים כמו שנאמר: "קַוֹּה קִוִּיתִי ה’ וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי: וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן...". מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנֹת רִאשֹׁנִים מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד קַדְמוֹנִים רחמיך הקדמונים, שמעולם המה. בְּרִיבָם בדינם יֵצְאוּ חֲנוּנֶיךָ עם ישראל כֵּנִים זכאים. קֹוִים חֲסָדֶיךָ וְעַל רַחֲמֶיךָ שְׁעוּנִים:
הסליחה הזאת פותחת בתיאור העובדה שאין לי זכות בכלל לדבר לפני ה' כי כולי פשעים ועוונות. אֵיכָכָה אֶפְצֶה פֶּה וְאֵיךְ אֶשָׂא עַיִן. בִּי אֵין מַעַשׂ וּבְיָדִי זְכוּת אָיִן איך אוכל לפתוח פי לפניך כי אין בי זכויות. גָּעִיתִי הָיִיתִי כְּשִׁכּוֹר וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן המקור בירמיהו: " לַנְּבִאִים נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי רָחֲפוּ כָּל עַצְמוֹתַי הָיִיתִי כְּאִישׁ שִׁכּוֹר וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן מִפְּנֵי ה’ וּמִפְּנֵי דִּבְרֵי קָדְשׁוֹ". דָּמִיתִי לְגִבּוֹר שֶׁאֵין בְּיָדוֹ כְּלֵי זָיִן חייל בלתי חמוש, כלומר: אדם שאין בידו מצוות: הָחֲרַד לֵב דַּל וְחָדַל הַהוּקָם סַרְסוּר יתכן שהוא מתכון למדרש האומר שהלב והעין הם שני סרסורי עברה, כלומר: לבי חרד וחדל, ואני נבהל מעצם העובדה שאני עומד לדין. וּמַה יִפְעַר מה ידבר נִבְעַר מִדַּעַת וּבִין חָסוּר חסר בינה. זְדוֹנוֹ בְּחֻבּוֹ טָמוּן בְּקִרְבּוֹ אָסוּר אדם שמלא זדון והוא חוֹטֵא וְרַב מֶרִי, בְּיַד מְנֻוָּל מָסוּר מסור ביד היצר הרע, שנקרא במדרש מנוול (קדושין ל:): לכן: אין האדם יכול לבקש בקשות מה', טָרַד לֵב נִבְזֶה הַלָזֶה הַבָּא לְבַקֵּשׁ. האדם לא יכול לבקש מה' שהרי יָשָׁר הֶעֱוָה ככתוב "וַיֹּאמֶר חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי וְלֹא שָׁוָה לִי", תּוֹכַחַת קָץ מבוסס על הפסוק "מוּסַר ה’ בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ", האיש הזה מעיד על עצמו שלא קיים את הפסוק הזה, אלא קץ בתוכחתו, והוא פְּתַלְתֹּל וְעִקֵּשׁ מבוסס על שירת האזינו: "שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל". כֹּשֶׁל בִּרְכָּיו אַשְׁמָתוֹ וְצַחֲנָתוֹ לוֹ לְמוֹקֵשׁ חטאיו לו למוקש, כמו שנאמר "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ". לִבּוֹ אָוֶן חוֹרֵשׁ לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה בְּפֹעַל כַּפָּיו נוֹקֵשׁ הוא נכשל בפעל כפיו, כלומר במעשה ידיו, חטאיו הם אלה שמכשילים אותו: לכן: מַעַן טַעַן בְּפִיצָה לְהָשִׁיב מָה אֶמְצָא איך אמצא מענה בפציית פי להשיב על טענות המקטרגים? שהרי נִתְעַבְתִּי וְנֶאֱלַחְתִּי כדברי אליפז התימני: "אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה" ,כלומר אדם הוא נתעב ונאלח כי אינו ראוי לעמוד מול אלהיו מרוב חטאיו כִּי מָלֵאתִי דֹּפִי וְשִׁמְצָה. סֶפֶק מֵימַי לֹא נֶאֱמָנוּ כְּאַכְזָב מוֹצָא מקור הביטוי בירמיהו: "הָיוֹ תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב מַיִם לֹא נֶאֱמָנוּ". עֲצָרוֹתַי אָוֶן וּמִרְמָה כדברי עמוס: "שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם: כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט", וְצוֹמוֹתַי לָרִיב וּמַצָּה כדברי ישעיהו: "הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם": כאן עובר הפיטן לתאר את צעקתו לפני ה' על רקע הדברים לעיל. הפיטן מבקש: פֶּשַׁע מְחֵה, וְעָוֹן שָׂא, וְאָשָׁם כַּפֵּר. צָעַקְתִּי מִכְּאֵב לֵב בהיותי נִכְלָם בּוֹשׁ וְחָפֵר בגלל מעשי הרעים. קֶצֶף שַׁכֵּךְ וְרֹגֶז הַנַּח וְכַעַס הָפֵר כלומר: הנח לקצף שאתה קוצף עלינו ולרגז שאתה רוגז עלינו. רְצֵה מְרַצֶּה וּמְחַבֵּב, וְעַרְבֵּב גּוּמָץ חוֹפֵר קבל את דברי הסנגוריה ולא את דברי השטן המקטרג. מבוסס על הפסוק "חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ". אף השטן חופר גומץ לרגלינו כדי להפיל אותנו ולהכשיל אותנו, אנו מבקשים מה' שיערבב את השטן: כאן פונה הפיטן אל העם וקורא לשוב בתשובה שִׁבְטֵי פְלֵטֵי יִשְׂרָאֵל הִכּוֹנוּ בְּלֵב נָבָר בלב נקי. תֹּם הַחֲזִיקוּ וְתַחַן הָפִיקוּ התחננו, נַשְׁקוּ בָר מבוסס על הפסוק: "עִבְדוּ אֶת ה’ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה: נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ". אֶת יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ לְדָרְשׁוֹ דִּרְשׁוּ ה’ בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב. ולשם כך חַיִל יֻגְבָּר התחזקו. לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְנִשְׁבָּר מקורו בתהלים: "כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ". עד כאן קריאתו של הפיטן אל העם לדרוש את ה'. כאן הוא פונה אל ה' ומבקש: יוֹם יְשׁוּעָה וְעֵת רָצוֹן אֶמְצָא לְפָנֶיךָ. הָגוּן וְרָאוּי וְשָׁלֵם אֵחָשֵׁב בְּעֵינֶיךָ ראה אותי כהגון וראוי, למרות חטאי. בְּעָמְדִי לְהִתְפַּלֵּל וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל בָּנֶיךָ. רָצִיתִי אֶתְכֶם מקורו ביחזקאל: "וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה’". אף אנו מבקשים שה' יאמר לנו רציתי אתכם, הַשְׁמִיעֵנוּ סָלַחְתִּי כמו בחטא המרגלים: "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: ה’ אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים: סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה: וַיֹּאמֶר ה’ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ", נִתְבַּשֵּׂר מִמְּעוֹנֶךָ: כאן חוזר הפיטן וקורא לעם לחזור בתשובה: שִׁקְדוּ נָא פְּנֵי עֶלְיוֹן וְהִמֹּלוֹ קָשׁוֹת הִמֹּלוּ לַה’ וְהָסִרוּ עָרְלוֹת לְבַבְכֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם. מִכְשׁוֹל הָרִימוּ, פַּנּוּ דֶרֶךְ מקור הביטוי בפסוק: "וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי", אבל כאן כונתו של הפיטן הסירו מכשולים מלבבכם וְיַשְּׁרוּ מַעֲקַשּׁוֹת ישרו את כל הפתלתל והעקש. עָוֹן עִזְבוּ וְהִתְוַדּוּ וְאַל תּוֹסִיפוּ לְהַקְשׁוֹת את ערפכם. יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם מקורו בשני פסוקים שעוסקים בתשובה. ביואל: "וְגַם עַתָּה נְאֻם ה’ שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד: וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה’ אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה: מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם...". וביונה: "וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל מֶלֶךְ נִינְוֵה וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר: וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ: וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם: מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד" וְיִקַּח דִבְרֵי כבוּשִׁים וּבַקָּשׁוֹת וישמע לבקשותינו: כאן פונה הפיטן אל ה' ומבק: הַקְשִׁיבָה אָדוֹן חִנּוּן הקשיבה לתחנוני, חַנּוּן הַאֲזִינָה עֵרֶךְ שַׁוְעָתִי לשוועה שאני עורך לפניך. זַעֲקָתִי רְצֵה, הִתְרַצֶּה וְהִתְפַּתֶּה וְקַבֵּל שַׁוְעָתִי. קְרָאתִיךָ מִמֵּצַר מזכיר את הפסוק "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ", קְרַב אֵלַי וּלְכָה לִישׁוּעָתִי מבוסס על הפסוק "לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ". חוּשָׁה לְעֶזְרָתִי אֱלֹהֵי תְּשׁוּעָתִי:
הפיוט הזה מתבסס על פסוקים רבים המכילים את המלה אח, והוא בונה את כל הפיוט על ההנחה שה' הוא אחינו ואנחנו אחיו, כפי שהוא מקדים ואומר: עֲדַת מִי מָנָה. בְּכָל כִּנּויֵי חִבָּה וְאַחֲוָה וְרֵעוּת מְכֻנָּה, כלומר: עדת ישראל מכונה לפניך אחותך ורעיתך, לכן מרשה לעצמו הפיטן להשתמש בכנוי אח. הפיטן משתמש לאורך כל הפיוט, בשורה האחרונה בכל בית ולפעמים גם באמצע הבית, בפסוקים שונים התנ"ך המכילים את המלה אח. רוב הפסוקים האלה לא עוסקים בהכרח בקשר בין ה' לישראל, אלא באחים שונים. אבל הפיטן מוציא אותם מפשוטם ומשתמש בהם כמשל על ה' וישראל.
אָנָּא עוֹרְרָה אַהֲבָתְךָ הַיְשָׁנָה הביטוי לעורר את האהבה לקוח משיר השירים, שכולו משל על האהבה בין ה' לישראל. כאן אנו מבקשים מה' שיעורר מחדש את אהבתו הישנה לעם ישראל, כפי שהיה מקדם. אֲשֶׁר אָהַבְתָּ לַעֲדַת מִי מָנָה לעדה שעליה נאמר "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל", כלומר עדת ישראל שהיא בְּכָל כִּנּויֵי חִבָּה וְאַחֲוָה וְרֵעוּת מְכֻנָּה מכונה בכל הכנויים האלה ולכן אפשר לדבר עליהם כעל אחים. לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָא אני עומד לפניך ומבקש לדבר למען אחי ורעי, למען עם ישראל, ולבקש עליהם רחמים. הפסוק לקוח מתהלים: "לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: לְמַעַן בֵּית ה’ אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ". אחרי ההקדמה עובר הפיטן לתאר את תולדות האהבה בין ישראל לה'.: גַם בְּצַעַדְךָ עַל הַר גַּבְנוּנִי כאשר נגלית על הר סיני כדי גִּיל לְשַׁעֲשֵׁעַ חֶמֶד קַדְמוֹנִי. דִּמִּיתָ מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ וּבְנִי אמרת: " וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וכן קראת לעמך ישראל בני בכורי ישראל, ודמית את עמך ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש. וְהִיא גַם הִיא אָמְרָה אָחִי הוּא מקור הפסוק על אברהם ושרה: "הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא", וכאן כוונת הפיטן שלא רק ה' בחר בישראל, אלא גם הרעיה, כלומר עם ישראל, אמרה על ה' אחי הוא מַלְכִּי וַאֲדוֹנִי: הוֹרַשְׁתָּ נַחֲלַת צְבִי חֶבֶל הַנָּעִים הורשת לעמך ישראל את ארץ ישראל, שנקראת צבי, ונתת לנו הִסְתּוֹפֵף לִכְבוֹדְךָ בְּלוֹיוֹת צַעֲצוּעִים כלומר במקדש, שנבנה עם לויות וצעצועים, כמו שנאמר "וַיַּעַשׂ בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים כְּרוּבִים שְׁנַיִם מַעֲשֵׂה צַעֲצֻעִים וַיְצַפּוּ אֹתָם זָהָב", "וְעַל הַמִּסְגְּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר וּכְרוּבִים וְעַל הַשְׁלַבִּים כֵּן מִמָּעַל וּמִתַּחַת לַאֲרָיוֹת וְלַבָּקָר לֹיוֹת מַעֲשֵׂה מוֹרָד: וְאַרְבָּעָה אוֹפַנֵּי נְחֹשֶׁת לַמְּכוֹנָה הָאַחַת וְסַרְנֵי נְחֹשֶׁת וְאַרְבָּעָה פַעֲמֹתָיו כְּתֵפֹת לָהֶם מִתַּחַת לַכִּיֹּר הַכְּתֵפֹת יְצֻקוֹת מֵעֵבֶר אִישׁ לֹיוֹת: ... כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת סָבִיב". אבל כעת, האהבה הישנה כבר איננה, היא בטלה: וְהֵן עַתָּה טִלְטְלוּהָ זָרִים וְרָעִים כלומר: באו זרים ורעים והגלו את ישראל. בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם הֲלֹא אַחֶיךָ רֹעִים שלוב של שני פסוקים. הראשון מברית בין הבתרים: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה", מובא כאן בהקשרו המקורי ומתאר את מצב עם ישראל, והפסוק השני, מדברי יעקב אל יוסף, מכיל את המלה אח ומוצא כאן מהקשרו: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי": לכן אנו פונים לא ה' ומבקשים: זְכוֹר אַל תִשְׁכַּח אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל. מבוסס על הפסוק: "אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל: כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ" זָמְמוּ לְהַכְחִידִי עֲמָלֵק וְיִשְׁמָעֵאל (ויש גורסים אדום וישמעאל). חַנּוּן אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת כָּל הַתְּלָאוֹת הָאֵל. כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל המקור הוא בפנית ישראל אל אדום: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ". אבל כאן פונה הפיטן אל ה' ומבקש לזכור את כל התלאה שעברה עלינו, שהיא: טָפְלוּ עָלַי וּבְקָקוּנִי בֹקְקִים מבוסס על הפסוק "כִּי שָׁב ה’ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב כִּגְאוֹן יִשְׂרָאֵל כִּי בְקָקוּם בֹּקְקִים וּזְמֹרֵיהֶם שִׁחֵתוּ". האויבים לוחצים עלינו להמיר את ה' בעבודה זרה. בלשון הפיטן: טוֹב בְּרָע לְהָמִיר מבוסס על הפסוק: "לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" לְחצוּנִי דוֹחֲקִים. יוֹם יוֹם הִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְלוֹקִים המקור הוא בדברי הזקנים אל פרעה: "וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ: תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ". אבל כוונת הפיטן היא שהנה עבדיך בגלות ושם הם מוכים ולוקים, עד שהצעקה עולה: קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים מקור הפסוק הוא אצל קין והבל: "וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה": כָּרוּ לִי שִׁיחוֹת לְמוֹקֵשׁ הגויים כרו לי בורות להכשילני, ולכן כָּלְתָה וְנִכְסְפָה נַפְשִׁי עֶזְרָתְךָ לְבַקֵּשׁ. לִישׁוּעָתָה לִי מבוסס על הפסוק "לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ" עַל פְּתָחַי לְנַקֵּשׁ. אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ המקור הוא אצל יוסף ואחיו: "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ: וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים..." אבל הפיטן מתכון שהוא מבקש רחמים על עם ישראל, האחים. לכן הוא מבקש, לקראת יום הדין: מִיּוֹם כֶּסֶה בְּשִׁבְתְּךָ עַל כִּסֵּא כְבוֹדֶךָ מחר, ביום הכסה (מבוסס על הפסוק "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ"). מַבִּיט לִסְקוֹר יַחַד לֵב מוֹרְדֶיךָ וְעוֹבְדֶיךָ המקור הוא ממסכת ראש השנה: "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון מאי כבני מרון הכא תרגימו כבני אמרנא ריש לקיש אמר כמעלות בית מרון (אמר) רב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן וכולן נסקרין בסקירה אחת". נְגֹשׂ כָּל בַּעַל מַשֵּׁה בֹגְדֶיךָ וְאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְמֵט יָדֶךָ המקור הוא במצות שמטת כספים: "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה’: אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ". אף אנו מבקשים שה' יגש את חובותיהם וחטאיהם של הגוים, אך ימחל על עוונות ישראל: סְפָרִים עֵת יִקָרְאוּ לִבְרוּאֵי עוֹלָמָךְ מחר, בעת שיפתחו ספרי חיים וספרי מתים, כפי המדרש: "אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחין בראש השנה אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים". שְׂאֵת חַיִּים וְחִלּוּף ואתה דן את כלם לחיים או לחלוף החיים, כלומר למוות לְשׁוֹעַ וָמָךְ. עֶלְיוֹן חֵן וָחֶסֶד בְּאֻלָּמָךְ באולמך יש חן וחסד, ואתה עושה חסד עם בריותיך, אנא עשה עמנו חסד ועֲרוֹב עַבְדְךָ לְטוֹב ככתוב: " עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים". וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ מבוסס על המצוה:" וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ". אף אנו מבקשים מה' שיעשה עמנו צדקה ויחיה אותנו: פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּני ככתוב "פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי" וּתְנֵנִי עֶלְיוֹן ככתוב "וַה’ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה’ אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר". פַּגֵּר מְנָאֲצֶיךָ בְּעוֹנִי וְרִשְׁיוֹן כלומר: דון את הגויים המנאצים אותך שיהיו עניים ורשים. צָרְכֵי חוֹק טֶרֶף בְּחַלֶּקְךָ אַפְסַנְיוֹן כאשר אתה דן את כל העולם ומחלק לכל נידון את טרפו לשנה הקרובה. לֹא תִקְפּוֹץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן גם כאן השתמש הכותב בפסוק שלקוח מהמצוה: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן", ואף אנו מבקשים שה' לא יקפוץ מאתנו את ידו אלא יתן לנו צדקה: קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וַאֲשַׁוֵּעַ לְךָ ככתוב: "קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה לִדְבָרְיךָ יִחָלְתִּי", כלומר: קמתי בעוד לילה ואני משווע מְחוֹלְלִי יוצרי ובוראי. ואני מבקש: קַדְּמָה חַסְדֶּךָ וְשָׂא פִשְׁעִי וּמַעֲלִי. רַחֲמֶיךָ יִתְגּוֹלְלוּ עָלַי כִּמְנַחֵם אֶבְלִי. מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי המקור הוא בשיר השירים, האהבה בין כנסת ישראל לה': שְׁעֵה שַׁוְעַת עֲנִיֶּיךָ וְצַעֲקָתָם קבל את תפלת עמך ישראל, אשר שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשָׁם וְחַיָּתָם מבוסס על הפסוק: "כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי וְחַיַּי לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ". תַּשְׁלִיךְ בִּמְצֻלּוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם ככתוב: "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם". אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם סלח לעמך ישראל. מקור הפסוק אצל יוסף ואחיו: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ: וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו": שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרַת מִבְטָחֶךָ המקור הוא הפסוק: "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב". לִבַּבְתַּנִּי עַל יְדֵי צִירִים שְׁלוּחֶיךָ. מָתַי תַּחֲשוֹף זְרוֹעֲךָ בְּכֹחֶךָ מתי תושיענו, ותקייים את הפסוק: "חָשַׂף ה’ אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ". לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ גם הפסוק הזה לקוח מיוסף ואחיו: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה", וכאן כוונת הפיטן לבקש מה' שיראה את שלום עם ישראל: הָיִיתָ מִקֶּדֶם מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל וְחֶרֶב גַּאֲוָתָם מאז ימי אהבתנו הראשונה, כבר נאמר: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה’ מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ", "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה’ כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ" . חַי זְקוֹף גַּם עַתָּה קוֹמָתָם גם עתה, אחרי הגלות, זקוף את קומתם. וְאַמֵּץ זְרוֹעָם וְתִשְׁכּוֹן בֵּינֹותָם. וְאֶת אַחֶיךָ תִפְקוֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם המקור הוא הפסוק: "וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ קַח נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה וַעֲשָׂרָה לֶחֶם הַזֶּה וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ: וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִיצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח". כאן הכונה לבקש מה' שיפקוד אותנו לשלום:
אֶל אֱלוֹהַ דָּלְפָה עֵינִי מקור הביטוי בדברי איוב: "מְלִיצַי רֵעָי אֶל אֱלוֹהַּ דָּלְפָה עֵינִי", אבל כאן כונתו אני בוכה אל ה' ומבקש: אֲשַׁוֵּעַ וְיֹאמַר הִנֵּנִי. אֲמָרַי הַאֲזִינָה בְּהִתְחַנְּנִי המקור בתהלים: "אֲמָרַי הַאֲזִינָה ה’ בִּינָה הֲגִיגִי". עֲנֵנִי יְיָ עֲנֵנִי מקור הבטוי בדברי אליהו: " עֲנֵנִי ה’ עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה’ הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית". וכאן אנו מבקשים שה' ישמע את תפלתנו ויענה: בְּמֹאזְנַיִם כִּי תְפַלֵּס דַּרְכִּי ע"פ המדרש שבר"ה ה' שוקל את האדם במאזנים ובודק אם זכויותיו רבות או חובותיו. לכן אנו אומרים לה' שחטאינו רבים ולכן אם ה' ישקלנו במאזנים הוא ימצא כי בְּמִצְוֹתֶיךָ דַּלּוֹתִי חֶלְקִי וְחֶשְׁקִי. ולכן וְאִם כְּפָעֳלִי תַּשְׁלִים חֻקִּי אם אכן תתן לי מה שמגיע לי – אז: וָאִירָא כּי עֵירֹם אָנֹכִי לא מגיע לי כלום מרוב עוונותי ומעוט זכויותי. מקור הביטוי בדברי אדם לה': "וַיִּקְרָא ה’ אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא", אבל כאן הכונה היא שאני ערום בלי זכויות. לכן אנו מבקשים: גָּרֵשׁ כַּלֵּה חֵטְא וּמֶרִי. גַּלֵּה נַרְתֵּק מַרְפֵּא וָצֳרִי תן לנו מרפא לחטאינו. וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי לְיוֹצְרִי. בְּיוֹם מָחָר כִּי תָבֹא עַל שְׂכָרִי מקורו בדברי יעקב ללבן: "וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים גָּנוּב הוּא אִתִּי". אבל כאן הכוונה היא שמחר, בראש השנה, כאשר תדון אותנו, תענה בנו צדקתנו ותתן לנו שכר: דֹּפִי כַּבֵּס וְלַבֵּן אֲדַמְדָּם כמו שנאמר: "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה’ אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ", כלומר: טהר אותנו מחטאינו. דְּרוֹשׁ אֶת עֲפַר יְסוֹדָם דרוש את בני האדם, שיסודם בעפר. מקור הביטוי בדברי אליפז התימני: "הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה: אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם יְדַכְּאוּם לִפְנֵי עָשׁ", כלומר: אפילו במלאכיו ה' לא מאמין, קל וחומר לבני האדם שהם גושי עפר ושוכנים בגוף חומרי. וְאַל תְּשַׁלֵּם כִּגְמוּל יָדָם אל תדון אותם כמו שמגיע להם אלא בצדקה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם. המקור הוא: "וַיַּרְא ה’ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה’ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה’ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה’".: הַנֶּפֶשׁ הַחוֹטֵאת מקור הביטוי ביחזקאל: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת". אלא שכאן אנו שואלים בַּמֶּה תִּתְכַּפֵּר. הוֹן לֹא יוֹעִיל וְרוֹב כֹּפֶר אי אפשר לכפר על חטאינו בכסף. הֶעֱמַדְתָּ עֵד מְמַהֵר לְסַפֵּר וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר ה’ צְבָאוֹת. מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר ה' אומר לנח: "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר". כלומר: אטום אותה מבפנים ומבחוץ. כאן הכונה: תן כֹפר לכפר על חטאינו. אלא שעל כך יש לשאול: וּמַה יִכְפּוֹר שהרי וּבְיָדוֹ סְדוּרוֹת. וֶתֶק עִוּוּת מַעֲשָׂיו וְכֹל הַקּוֹרוֹת כלומר: כל עלילות חטאיו מסודרים לפניו. וְאֵיךְ יֹאמַר מִי יוֹדֵעַ סְפֹרוֹת פִּי יְסַפֵּר צִדְקָתֶךָ כָּל הַיּוֹם תְּשׁוּעָתֶךָ כִּי לֹא יָדַעְתִּי סְפֹרוֹת. וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירוֹת איך יוכל אדם לומר שלא חטא, הלא הנגע ניכר ונגלה לעין בקירות. מקור הביטוי בדיני צרעת הבית: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת: וְרָאָה אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר": זַכִּים הַמְלַוִּים אוֹתְךָ בְּכָל פֶּלֶךְ. זְרִיזִים לִשְׁמָרְךָ בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ מלאכי ה' המלוים את האדם לשמרו, שה' מצוה אותם לשמרו בכל דרכיו, כמו שנאמר "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ", הם מעידים לפני ה' על מעשיו. וְשׁוֹכֶבֶת בְּחֵיק תָּעִיד בְּעָשִׁיר וְהֵלֶךְ על הפסוק "אַל תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ אַל תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ", דורשים חז"ל: "נשמתו של אדם מעידה בו שנאמר משכבת חיקך שמר פתחי פיך אי זו היא דבר ששוכבת בחיקו של אדם הוי אומר זו נשמה". נשמתו של אדם מעידה עליו, בין אם הוא עשיר ובין אם הוא הלך. וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ המקור הוא אצל דוד: "וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ", אבל כאן הכונה היא שהנשמה תעמוד לפני המלך ה' להעיד על האדם: חַלְתִּי לֹא יִכְחַד כֹּל מֶנְהוּ אני ירא מה' שאין דבר נעלם ממנו, והוא יכול חַוּוֹת לָאָדָם מַה שִׂיחֵהוּ לספר לאדם כל דבר שהאדם אמר, כמו שנאמר "כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ", ואפילו הדברים שידבר בחדר משכבו. (בכמה מקומות בתנ"ך מופיע חדר המשכב כדוגמא לדבר הסמוי ביותר שיש לאדם, כאשר רוצים לומר שאפילו הדברים הסמויים של האדם גלויים הם, אומרים שאפילו מה שבחדר משכבו גלוי. למשל: "וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ אֲרָם עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּקְרָא אֶל עֲבָדָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הֲלוֹא תַּגִּידוּ לִי מִי מִשֶּׁלָּנוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אַחַד מֵעֲבָדָיו לוֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי אֱלִישָׁע הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ". וכן "גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל הכנפים כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר"), גם ה' אומר לאדם מה שיחו גם וְאִם עַל הַמִשְׁכָּב הוּא מקור הביטוי בדיני טומאה וטהרה: "וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא: וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא יֹשֶׁבֶת עָלָיו בְּנָגְעוֹ בוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב", אבל כאן הכוונה שה' יודע אפילו שיחה שעל המשכב, ולכן: וְחִשַּׁב עִם קוֹנֵהוּ יחשב אדם עם ה', קונהו, את מעשיו. כי ה' יודע מה מעשי האדם. מקור הביטוי בדיני גאולת עבדים: "וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ": לכן העצה לאדם היא: טֶרֶם יִתְנַגְפוּ רַגְלֶיךָ בָּערָבוֹן עוד לפני יום מותך. המקור: "תְּנוּ לַה’ אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף...", עוד בטרם מותך טַהֵר עַצְמְךָ מִכָּל עָוֹן. שהרי: לֹא יוּכַל לְהִמָּלֵט בְּכָל עִזָּבוֹן. יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן המקור: "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן", אבל כאן כונתו שה' המושל בעולם בא חשבון עם בריותיו, וכן חכמים דרשו את הפסוק הנ"ל: "על כן יאמרו המושלים וגו' המושלים אלו המושלים ביצרם בואו חשבון בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה תבנה ותכונן אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא", אף אתה חשב את החשבון ואל תחטא. שהרי לא תוכל להמלט מחשבונו של ה': יִעֵד אַרְבָּעָה פְרָקִים וְהֶחֱרִית. יָדוֹן בָּמוֹ נַחֲלַת שְׁאֵרִית בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים. ה' דן את נחלתו בפרקים אלה, ואנו מבקשים: וְאִם מָעֲלוּ בָךְ הַבֵּט לַבְּרִית. וְאַל תַּעֲמוֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית כלומר: אל תכרית אותם למרות שהם מעלו. מקור הביטוי בעובדיה, בהקשר אחר, עובדיה כועס על בני אדום שסייעו להחריב את ירושלים ולהגלות את בניה, והוא אומר: "וְאַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ בְּיוֹם נָכְרוֹ וְאַל תִּשְׂמַח לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם וְאַל תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה: אַל תָּבוֹא בְשַׁעַר עַמִּי בְּיוֹם אֵידָם אַל תֵּרֶא גַם אַתָּה בְּרָעָתוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ וְאַל תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ: וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה": כִּי בְיוֹם הַכֵּסֶא יָבֹא. כָּל מִקְרֵה אִישׁ לִפְנֵי חוֹצְבוֹ כי מחר, בר"ה, שעליו נאמר "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ", יבא כל המעשים של כל איש לפני ה' יוצרו. (הביטוי "ביום הכסא יבא" מבוסס על פסוק במשלי. רק הביטוי לקוח משם ולא המשמעות, ששם היא אחרת). אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר המקור הוא בדברי בעז לרות, אבל כאן הכונה, כל אדם, בין דל ובין עשיר בְּרִיבוֹ בדינו. עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ נמדדים בדין. מקור הביטוי בחלום יעקב: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ". מחר הדין, ולכן אנו מבקשים: לְעַמְּךָ מֵלִיץ יֹשֶׁר תְּמַנֶּה. לְעֵת יָבֹאוּ כָּל בְּנֵי אָדָם בְּשִׁבְטוֹ לְהִמָּנֶה בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, ואחד הפירושים לכך הוא כבקרת רועה עדרו, תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה מקור הביטוי בירמיהו: "כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת עוֹד יִהְיֶה בַּמָּקוֹם הַזֶּה הֶחָרֵב מֵאֵין אָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל עָרָיו נְוֵה רֹעִים מַרְבִּצִים צֹאן: בְּעָרֵי הָהָר בְּעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב וּבְאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה עֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה אָמַר ה’" (קל לראות שחסרה שורה בבית הזה. בכל הבתים בפיוט יש ארבע שורות וכאן שלש. כנראה תוצאה של טעות בהעתקה או בהדפסה): מִשְׁפַּט עַמּוֹ תְּחִלָּה בִּקְרוֹב "תניא אידך כי חק לישראל הוא אין לי אלא לישראל לאומות העולם מנין תלמוד לומר משפט לאלהי יעקב אם כן מה תלמוד לומר כי חק לישראל מלמד שישראל נכנסין תחילה לדין". מִשַּׁחַת תַּעַל חַיָּתָם הצלם משחת והעלה אותם. המקור בדברי יונה: "לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי ה’ אֱלֹהָי" וְלטוֹב תַּעֲרוֹב עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים. כלומר: דון אותם לטובה. וְיָדִין לְאֻמִּים לְבַדָּם ה’ לְעוֹלָם יֵשֵׁב כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ: וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים מִלַּעֲרוֹב. לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרוֹב כלומר: אנו מבקשים שידין אותנו לטוב, שלא יפגעו בנו מכות. המקור הוא בספר שמות: "וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ": נָאוֹר, אֵלֶיךָ מִי יְחֻבָּר אין דרכם של בני אדם כדרכך, ומי ידמה לך, (מקור הביטוי בקהלת). נֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אֵין מִשְׁתַּמּשׁ בִּכְלִי מְשֻׁבָּר אדם לא משתמש בכלי שבור, אבל ה' – להפך, לב נשבר הוא הכלי שהוא אינו בוזה. וְלֹא תִבְזֶה לֵב נִדְכֶּה וְנִשְׁבָּר זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. הֲיִפָּלֵא מֵיְיָ דָּבָר המקור בדברי ה' אל אברהם על למה צחקה שרה, וכאן הכונה שה' כן משתמש בלבנו השבור, בדרך פלא. לכן פונה הפיטן אל האנשים לישר את לבם ולשוב בתשובה, בכמה ביטויים: סַתְּתוּ אֶבֶן נֶגֶף לְעֵמֶק שָׁוֵה. סוּרוּ טָמֵא קִרְאוּ קראו לכסיל, ליצר, ואמרו לו "סורו טמא", המקור הוא באיכה. כְּסִיל הַמְחֻבָּא. כִּי אֵין הַצָּר בְּנֵזֶק שֹׁוֶה כי לא שוה ההנאה הרגעית מול הצר. המקור באסתר: "כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ". הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה נתחכם ליצר, פן ירבה. המקור בדברי פרעה: "ויֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ": עוֹבֵד שְׁנֵי אֲדוֹנִים כְּפִי שָׁנָיו. עֲשׂוֹת לְיוֹצְרוֹ וּלְיִצְרוֹ כִּרְצוֹנָיו. וְטוֹב הִדָּבֵק לְבוֹרְאוֹ כָּל זְמַנָּיו מבוסס על המדרשים האומרים שהאדם עבד לשני אדונים, לה' וליצרו, ועדיף להדבק בה' ולא ביצר, ואז: וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו, העבדות לה' היא חפש. אם תדבק בה' תהיה חפשי מאדוניך השני, היצר. מקור הביטוי בהלל שמהלל איוב את המות: "קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו": מי שמקיים מצוות פְּנוֹת הַיּוֹם סְעוּדָתוֹ יִכּוֹן פנות היום, כלומר במותו, סעודתו מוכנה לו. פָּעֳלוֹ לָזֶה וְלַבָּא יְהִי נָכוֹן יקבל את שכרו בעולם הזה ובעולם הבא.. וְעֹשֵׂהוּ בְּשַׁבָּת מַה יִסְכּוֹן אבל אם הוא חוטא הרי מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת. כלומר: אין תקנה למי שחטא ולא שב: צְעָקָה לָכֵן קִדַּמְנוּ לְיוֹם דִּין וְתַקְשִׁיב לכן אנו מתפללים לפניך עוד לפני יום הדין. צוֹם וּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה חֲמָתְךָ יָשִׁיב. וְלֹא כְּשָׁב לְקִיאוֹ בְּאֶחֱטָא וְאָשׁוּב כלומר: לא נהיה כמי שנאמר עליו "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ", ולא נהיה כמי שאומר אחטא ואשוב, שעליו אומרת המשנה: "האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה" ואז לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב כלומר: אין מספיקים בידו לעשות תשובה. מקור הביטוי בגאולת שדות שנמכרו: "וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ": כאן עובר הפיטן לבקש מהאבות שיתפללו עבורנו. מי שלא אומר מכניסי רחמים, נראה שלא יאמר גם את הבית הזה, מאותו טעם קוּמוּ יְשֵׁנֵי מַכְפֵּל לְסַעֲדִי הקבורים במערת המכפלה, קומו לעזור לי. קַלּוֹתִי וּמַעַשׂ אֵין בְּיָדִי אני קל מאד, אין בידי זכויות, לכן אני מבקש את עזרתכם. מקור הבטוי בדברי איוב: "וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת ה’ וַיֹּאמַר: הֵן קַלֹּתִי מָה אֲשִׁיבֶךָּ יָדִי שַׂמְתִּי לְמוֹ פִי: אַחַת דִּבַּרְתִּי וְלֹא אֶעֱנֶה וּשְׁתַּיִם וְלֹא אוֹסִיף". וְזַעֲקוּ וְהִתְפַּלְּלוּ לָאֵל עִמָּדִי. וּמִכֹּחֲכֶם שִׁחֲדוּ בַּעֲדִי המקור באיוב: "הֲכִי אָמַרְתִּי הָבוּ לִי וּמִכֹּחֲכֶם שִׁחֲדוּ בַעֲדִי". כאן המשמעות אחרת לגמרי. לכן אנו מבקשים: רַחֲמִים תְעוֹרֵר לָתֵת עָצְמָה לְאֵין אוֹנִים ה' הוא נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה. אף אנו מבקשים רחמים שה' יתן לנו עצמה. רָם כִּי נִשְׁכְּחוּ זֶה כַּמֶה שָׁנִים. שַׁעֲרֵי דְמָעוֹת תִּפְתַּח לְנִטְעֵי נַעֲמָנִים קבל את דמעותינו, נטעי נעמנים כאן הוא כנוי לישראל, אם כי פשט הפסוק הוא אחר.. בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים עם ישראל בא אליך בתשובה בבכי ובתחנונים. המקור בירמיהו: "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה: בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא": שַׁדַּי בְּמֶרְיֵנוּ הֲלֹא כְּנָכְרִים נֶחֱשַׁבְנוּ כשחטאנו נחשבנו לך כנכרים ולא כבנים. מקור הבטוי בדברי רחל ולאה: "וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ: הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ". שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וּכְאָב עַל בֵּן תְּרַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם ה’ עַל יְרֵאָיו. זְכוֹר כִּי בָנִים קְרָאתָנוּ וְאָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ אתה אבינו, למה יגרע שמך. המוקר לביטוי הוא בדברי בנות צלפחד: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ": תְּשׁוּרָה אֵין בְּיָדִי לפנָי אין לי זכויות ואין לי במה לשלם לך על בקשותי. המקור הוא: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים מָה אִתָּנוּ". תְּמוּרָתָהּ תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי וְתַחֲנוּנַי תמורת התשורה שאין בידי לתת, אני נותן את תפלתי ותחנוני. תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב. קַח נָא הַמִּנְחָה הַהוֹלֶכֶת לְפָנָי קבל את תפלתי. מקור הביטוי בדברי יעקב לעשו. וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה יְיָ מקור הבטוי בדברי אליהו: " עֲנֵנִי ה’ עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה’ הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית".: יָדַע וְהֵכִין מֵרֵאשִׁית תְּשׁוּבָה מבוסס על המדרש שהתשובה קדמה לעולם. אלהים הכין אותה מראשית. תניא שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח תורה דכתיב ה' קנני ראשית דרכו תשובה דכתיב בטרם הרים ילדו וכתיב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטוֹבָה חשבה מראש, לטובה. מקור הבטוי בדברי יוסף: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב". בְּכֵן רַצְנוּ עָדֶיךָ לָשׁוּבָה לכן אנו אכן שבים אליך, כפי שנאמר "שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ", ומבקשים: הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה הֲשִׁיבֵנוּ ה’ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָ חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם: יְדִידִים עם ישראל צָעֲקוּ חִלּוּ קְרֹאת בִּמְהוּמִים חלו את פני ה'. הַקּוֹל לִמְכוֹן וִעוּדוֹ יִשָּׁמַע מִמְרוֹמִים ואנו מבקשים שה' אכן ישמע את קולם. יִכמְרוּ רַחֲמָיו בִּזְכוּת שְׁלֹשֶׁת תְּמִימִים בזכות האבות. אֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים ירחם עליכם ביום הדין מחר. מקור הביטוי בדברי יעקב: "וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי":
אָדוֹן, כְּתִקַּח מוֹעֵד לִשְׁפּוֹט מֵישָׁרִים בְּתַעֲצוּמֶךָ מחר, כאשר אתה קובע מועד לשפוט תבל במישרים. אֶתְיַצְּבָה בְּפֶלֶץ בפחד לְחַלּוֹת פָּנֶיךָ לְרוֹמְמֶךָ. בְּמַעֲשַׂי לֹא נשְׁעַנְתִּי כִּי אִם בְּרַחֲמֶיךָ. יְיָ עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ: גָּזוּ תמו, כלו אֱמוּנִים מבוסס על הפסוק: " הוֹשִׁיעָה ה’ כִּי גָמַר חָסִיד כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם". כלומר: אין מי שיחלה פניך בעדנו, כבר לא נותרו גִּבּוֹרֵי כֹחַ בְּמֶרֶץ. גַּם גּוֹדְרֵי גָּדֵר וְעוֹמֵד בַּפֶּרֶץ מבוסס על הפסוק "וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי". דּוֹרְשֵׁי חֶפְצָם בְּכֹחַ מִשּׁוֹכֵן שְׁמֵי עֶרֶץ כלומר: אנשים שיכולים לעמוד לפני שוכן שמים ולבקש עלינו את חפצנו. אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן כֻּלָּם לְדָמִים יֶאֱרֹבוּ אִישׁ אֶת אָחִיהוּ יָצוּדוּ חֵרֶם. כלומר: אין עוד עמנו צדיקים שיכולים להתפלל לפני ה'. עד כאן מתאר הפיטן את אפסות הדור, מכאן הוא מתאר את קטנותו שלו.: הֵן קַלּוֹתִי וּמָה אָשִׁיב בְּמוֹ פִי מבוסס על דברי איוב: " הֵן קַלֹּתִי מָה אֲשִׁיבֶךָּ יָדִי שַׂמְתִּי לְמוֹ פִי". אני קטן ואין אשיבך. הִנְנִי צָעִיר וּכְאַיִן בְּמִפְעֲלוֹת כַּפִּי אני קטן וכאין וכאפס כי אין מפעלות בכפי. וְאֵיךְ אֲקַוֶּה וַאֲנִי רַב דֹּפִי. הֱיוֹת לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי יש בי הרבה דופי, ואיך אקוה שיִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי: זָחַלְתִי וָאִירָא מֵחַוּוֹת דֵּעִי מקור הביטוי בפסוק: "צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים עַל כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוֹּת דֵּעִי אֶתְכֶם". כלומר: מי אני שאפתח את פי. זְדוֹנִי יָגֹרְתִּי וּמֶרֶד רִשְׁעִי אני ירא מפני עוונותי, לכן אני מבקש מה': חַנּוּן, רַחֲמֵנִי בְּהִתְוַדּוֹתִי וְעָזְבִי פִשְׁעִי. שְׁמַע בְּקוֹל תַחֲנוּנַי אֵלֶיךָ בְּשַׁוְּעִי שְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ: כאן אנו פונים לא ה' בבקשה שיקבל את תשובתנו: טָעִיתִי וְהִנְנִי שָׁב וּמִתְוַדֶּה לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ. טְהוֹר עֵינַיִם כנוי לה', מקורו בחבקוק: "טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ" חָשְׁבֵנִי כְּשָׁלֵם לְפָנֶיךָ. יָהּ הִכָּנֵס לִי לִפְנִים מִשּׁוּרַת דִּינֶךָ רחם עליונהג עמי לפנים משורת הדין. וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ מקור הבטוי בתפלתו של משה: "וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה": כֹּחֲךָ יִגְדַּל נָא מקורו בפסוקים: "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: ה’ אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים: סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה: וַיֹּאמֶר ה’ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" וּבִתְפִלָּתִי הִתְנָאֶה. כִּתְפִלַּת זָקֵן וְרָגִיל וּפִרְקוֹ נָאֶה קבל תפלתי כתפלת זקן ורגיל. לְבָבִי הַנִּשְׁבָּר הַנִּדְכֶּה וְהַנִּכְאֶה זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. לכן אנא ראה משמים את לבבי הנשבר. . הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה מקורו בפסוק: "הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה מִזְּבֻל קָדְשְׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ אַיֵּה קִנְאָתְךָ וּגְבוּרֹתֶךָ הֲמוֹן מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ", או בפסוק "אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת". וכאן כונתו ראה את לבבי הנשבר. :
אָדוֹן, דִּין אִם יְדֻקְדַּק. בְּחֵקֶר פּוֹעֵל אִם יֻבְדַּק אם תדקדק בדין ותבדוק בחקר כל פועל מה פעל, כי אז גֶּבֶר לְפָנֶיךָ לֹא יִצְדָּק אף אדם לא יוכל לזכות לפניך בדין. הרעיון הזה נזכר בכמה מקומות: "וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי", "אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד": דֹּפִי תִּתֵּן בִּצְבָא מַעֲלָה. הֵן בְּמַלְאָכֶיךָ תָּשִׂים תָּהֳלָה. וְאַף שׁוֹתֶה כַמַּיִם עַוְלָה אליפז התימני מבטא בכמה מקומות את המסר שה' לא ידין לזכות אפילו את מלאכיו, ק"ו את בני האדם. כך הוא אומר: "הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה: אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם יְדַכְּאוּם לִפְנֵי עָשׁ", וכן הוא אומר "מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה: הֵן בִּקְדֹשָׁו לֹא יַאֲמִין וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו: אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה". כלומר: ה' לא מאמין במלאכיו, ק"ו בנו, בבני האדם, המכונים כאן שותה כמים עולה: זְכוּת וּצְדָקָה אֵין בָּנוּ. חֵטְא וָרֶשַׁע כֻּלָּנוּ. ולכן אנו מבקשים: טוֹב אַל תָּבֹא בְמִשְׁפָּט עִמָּנוּ כמו שנאמר "וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי": אלא אנו מבקשים: יֶהֱמוּ מֵעֶיךָ עָלֵינוּ. כְּרֹב רַחֲמֶיךָ פְּנֵה אֵלֵינוּ. לְבִלְתִּי כְּרוֹעַ מַעֲלָלֵינוּ פנה אלינו כרוב רחמיך ולא כמעללינו הרעים: מְשׁוּבֹותֵינוּ רַבּוּ מִלִּמְנוֹת אי אפשר למנות את כל חטאינו, ואין אנו יכולים להתכפר ולמצוא סליחה שהרי נִיחוֹחִים אַיִן וְקָרְבָּנוֹת. סְלִיחָה מְצוֹא לַעֲוֹנוֹת: עַל צִדְקוֹתֵינוּ אֵין אָנוּ סְמוּכִים. אין אנו יכולים להשען על צדקותינו שהרי אנו בפֶּשַׁע וְעָוֹן מְלֻכְלָכִים. צְדָקָה מְצוֹא תַחַן עוֹרְכִים אנו עורכים תחינה לפניך כדי למצוא צדקה, כלומר כדי שתעשה עמנו צדקה.: קַו אַל תִּמְתַּח בְּאוֹרְחוֹתֵינוּ שהרי רִמָּה וְתוֹלֵעָה אַחֲרִיתֵנוּ עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה.... שָׁוְא וָהֶבֶל שְׁנוֹתֵינוּ כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל: לכן אנו מבקשים: תָּשׁוּב עַל הָרָעָה תִּנָּחֵם שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. זֶה דַרְכְּךָ חִנָּם מְרַחֵם שהרי אתה בעל הרחמים ומרחם בחנם, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָלֵינוּ רַחֵם: דְּרָכֶיךָ הוֹדַעְתָּ לֶעָנָיו לְהוֹרוֹת למדת את משה רבנו את דרכיך, כמו שנאמר "וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה", ובקשתו של משה התקיימה: "וַיֵּרֶד ה’ בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה’: וַיַּעֲבֹר ה’ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה’ ה’ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים". ועל זה אומר המדרש: " ויעבר ה' על פניו ויקרא אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה אל רחום וחנון אמר רב יהודה ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם". גם הפיטן מתבסס על זה ואומר: . יִדַּעְתּוֹ כמו והודעתו שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה סְדוּרוֹת שלש עשרה מדות. הִבְטַחְתּוֹ שֶׁאֵינָן רֵיקָם חוֹזְרוֹת: חַנּוּן, בָּם סָדַרְנוּ לְפָנֶיךָ סדרנו לפניך את שלש עשרה המדות. זַעַק קְשׁוֹב הקשב מִמִּתְחַנְּנֶיךָ. וְאַל תְּשִׁיבֵנוּ רֵיקָם מִלְּפָנֶיךָ:
אָדוֹן, בְּפָקָדְךָ אֱנוֹשׁ לַבְּקָרִים כאשר אתה פוקד את האדם לבקרים, כמו שנאמר "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ וְכִי תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ: וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ", ומכאן דרשו חכמים שאדם נדון בכל רגע. בְּמִצּוּי הַדִּין אַל תִּמְתַּח אל תמצה עמו את הדין, שהרי גּוּף וּנְשָׁמָה אִם תְּרִיבֵם. דֹּחוּ וְלֹא יוּכְלוּ קוּם הגוף והנשמה לא יכולים לזכות בדין. גם כאן חוזר הפיטן על הרעיון המובע בסליחה הקודמת, שמקורותיו בכמה מקומות בתנ"ך, שהאדם לא יכול לזכות בדין. וכפי שהוא ממשיך ואומר: הֲיוּכַל גֶּבֶר לִזְכּוֹת בַּמִשְׁפָּט. וְאִם יֵשׁ בְּיָדוֹ מַעַשׂ לְהִצְטַדֵּק: זֵרוּי יִחוּמוֹ מִלֵּחָה סְרוּחָה עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון מאין באת מטפה סרוחה..... חָבוּי אָרְבּוֹ בְּקִרְבּוֹ מֵעֵת הִוָּלְדוֹ היצר הרע נמצא בגופו של האדם מעת הוולדו: טָמוּן בְּחֻבּוּ כְּרֶשֶׁת לְרַגְלָיו. יְסִיתֵהוּ בְּכָל יוֹם לַשַּׁחַת לְהַפִּילוֹ היצר הרע מסית את האדם בכל עת. כדברי המדרש: "אמר רבי שמעון בן לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו": כֹּחַ וּגְבוּרָה בַּגּוּף אַיִן. לְפָנָיו לַעֲמוֹד וּלְהִתְיַצֵּב אין כח באדם לעמוד מול יצרו: מִיּוֹם עָמְדוֹ עַל דַּעְתּוֹ נַפְשׁוֹ יָשִׂים בְּכַפּוֹ לְהָבִיא לַחְמוֹ האדם טרוד בכל עת בקשיי הפרנסה: שָׂבֵעַ כָּל יָמָיו כַּעַס וּמַכְאוֹבוֹת כִּי מֶה הֹוֶה לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שְׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ גַּם זֶה הֶבֶל הוּא. עַד שׁוּבוֹ לַעֲפָרוֹ לֹא יִשְׁקֹט האדם לא ישקוט בחייו: פְּנֵה אָדוֹן בְּעִצְבוֹן רוּחַ. צְפֵה בְּשִׁבְרוֹן לֵב אל תדון אותנו כמעשינו הרעים, אלא צפה בכך שאנו מתחרטים עליהם ורוחנו עצובה ולבנו שבור: קָרוֹב אַתָּה לָרְחוֹקִים. רוֹצֶה בִּתְשׁוּבַת רְשָׁעִים הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי ה’ הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה: שַׁדַּי הִמָּצֵא לְדוֹרְשֶׁיךָ. תֹּאמַר הִנְנִי לִמְבַקְּשֶׁיךָ: יְבֻשָּׂרוּ סָלַחְתִּי קוֹרְאֵי בִשְׁמֶךָ קיים מה שנאמר "וַיֹּאמֶר ה’ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". צַדֵּק בַּמִּשְׁפָּט עַם מְיַחֲדֶיךָ הצדק במשפט את העם האומרים ה' אחד: חֲסוֹם מְנֻוָּל מִלְהַרְשִׁיעַ היצר הרע נקרא מנוול בכמה מדרשים. והוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות. קְצוֹף בְּמַשְׂטִין מִלְהַשְׂטִין אל תתן לו להשטין וללמד קטגוריה על בניך: הָקֵם לָנוּ מֵלִיץ יֹשֶׁר. כֹּפֶר מָצָאתִי תַּשְׁמִיעַ לַשּׁוֹבָבִים שובבים הם עם ישראל, שנאמר עליהם "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה ה’ אֱלֹהֵינוּ". תשמיע להם מצאתי כפר כמו שנאמר: "אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ: וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר". הִשְׁלַכְנוּ עָלֶיךָ יְהָבֵנוּ. נָא אַתָּה תְכַלְכְּלֵנוּ כמו שנאמר: "הַשְׁלֵךְ עַל ה’ יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק": הֵעָתֵר לָנוּ בִּתְפִלָּתֵנוּ. חֶפְצֵנוּ וּבַקָּשָׁתֵנוּ מַלֵּא בְּרַחֲמִים: בְּךָ תָּלִינוּ בִטְחוֹנֵנוּ. רַחֲמֶיךָ מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנֹת רִאשֹׁנִים מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד. חָזָק וְאַמִּיץ שִׁמְךָ לֹא שָׁכָחְנוּ. אָנָּא לָנֶצַח אַל תִּשְׁכָּחֵנוּ כמו שנאמר "אַל תִּתֵּן לְחַיַּת נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ חַיַּת עֲנִיֶּיךָ אַל תִּשְׁכַּח לָנֶצַח", "לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים":
אָדוֹן, בְּשָׁפְטְךָ אֱנוֹשׁ רִמָּה כאשר אתה שופט את בני האדם, שעליהם נאמר: "וּמַה יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם אֵל וּמַה יִּזְכֶּה יְלוּד אִשָּׁה: הֵן עַד יָרֵחַ וְלֹא יַאֲהִיל וְכוֹכָבִים לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו: אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה וּבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה", כלומר: אם אפילו הכוכבים לא זכו בעיני ה', ק"ו אנוש שהוא רק רמה ותולעה. לכן אנו מבקשים שכאשר תשפוט אותם תִזְכּוֹר בְּרֹגֶז חֲנוֹת רַחֵם תזכור את רחמיך וחנינותך, כמו שנאמר "ה’ שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי ה’ פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים תּוֹדִיעַ בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר": בְּעָרְכְּךָ דִּין אֲשֵׁמִים לְוַכֵּחַ כאשר אתה עורך דין לאשמים. שׁוֹגֶה וָפֶתִי זַכֵּה וְהַצְדֵּק מבוסס על הפסוק "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’ בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ: וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת וְנָתַן אֶל מְזוּזַת הַבַּיִת וְאֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הָעֲזָרָה לַמִּזְבֵּחַ וְעַל מְזוּזַת שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית: וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת". כלומר: כפר על השוגגים והפתים: גְּמוֹל חֶסֶד וְטוֹבָה לְחַיָּבִים גמול עמהם חסד, אע"פ שהם ראויים להיות חייבים בדין. רִיב אַל תִּמְתַּח לְמִצּוּי אל תמצה עמם את הדין: דַּלֵי מַעַשׂ וְרֵקֵי כִשְׁרוֹן בני האדם, שהם דלים ממעש קוֹרְאִים אֵלֶיךָ, לכן אנו מבקשים: לָמוֹ הִמָּצֵא המצא לנו בבקשתנו. הִנְנוּ לְפָנֶיךָ בְּאַשְׁמָה רַבָּה אנו מתודים על כך שאנו עומדים לפניך באשמה רבה. צִפְצוּף מַעַן בּוֹשְׁנוּ לְפוֹצָה בושנו לעמוד ולדבר לפניך. כמו שנאמר "אֱלֹהַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ כִּי עֲוֹנֹתֵינוּ רָבוּ לְמַעְלָה רֹּאשׁ וְאַשְׁמָתֵנוּ גָדְלָה עַד לַשָּׁמָיִם": וְאִם מֵאֱלוֹהַּ אֱנוֹשׁ הֲיִצְדָּק. פְּנֵי עֹשֵהוּ גֶּבֶר הֲיִטְהָר מבוסס על הפסוק "הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר", האדם לא יכול לצאת צודק בדין, שהרי הוא מלא חטאים ופשעים: זָדוֹן בְּחֻבּוֹ אָוֶן בְּקִרְבּוֹ. עָוֹן מָלֵא וּפֶשַׁע רָב: חֶשְׁבּוֹן וָדִין לְמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְלָכִים. סוֹפוֹ לִיתֵּן בְּבוֹא חֲלִיפָתוֹ ביום מותו (מבוסס על פסוק באיוב). כדברי המשנה: "עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא": טֶבַע חוֹתָם בְּכַפּוֹ נֶחֱרָת בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם לָדַעַת כָּל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ ויש על כך כמה מדרשים כגון: "א"ר ישמעאל הכל נתון בערבון כל בני אדם מסובין לערב, ומי הוא ערב של אדם. מות. דכתי' מי גבר יחיה וגו'. משעה שחטא אדם מות ערב לאדם ויכבשהו וימסרהו לשאול ואין מי שימלט נפשו מיד שאול דכתי' אדם שליט ברוחו: ומצודה פרוסה על כל החיים של מצודה של מות. המות שהוא פרוסה לאדם שפתאום ילכד בה דכתי' כי גם לא ידע האדם את עתו והחנות פתוחה בסנגנזין פנקסין וספרין שנכתבו בהן מעשה בני האדם. בין לטובה בין לרעה בין לזכות בין לחובה. ומנין שנכתבו מעשי בני האדם שכך אמ' הכת' בנהר דינור נגד ונפק וספרין פתיחין אלו מעשים לרעה ולחובה. לטובה ולזכות מנין אז נדברו. והפנקס כותב זה קטגור של אדם הרשע שכתב שני פינקסו רשת רשעתים בכל יום ויום בשעת מיתתו חותם בידו דכתי' ביד כל אדם יחתום וגו' בכל מקום ומקום שהרשעים עושים בו עבירה בסתר אבני המקום ועצי הקורה צועקים להעיד בהם דכתי' כי אבן מקיר תצעק וגו'. זה הוא שאמרו חכמים והחנוני אביך ופינקס כותב והגבאין מחזירין תדיר". וכן: " מלמד שבשעת פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפרטין לפניו ואומרים לו כך וכך עשית במקום פלוני ביום פלוני והוא אומר הן ואומרים לו חתום וחותם שנאמר ביד כל אדם יחתום ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר להם יפה דנתוני לקיים מה שנאמר למען תצדק בדברך". נֶגֶד פָּנָיו רִשְׁעוֹ יַעֲנֶה: יוֹרֶה כָפִיס מֵעֵץ וְיַגִּיד. מִקִּיר אֶבֶן תִּזְעַק וְתִקְרָא הוֹי בֹּצֵעַ בֶּצַע רָע לְבֵיתוֹ לָשׂוּם בַּמָּרוֹם קִנּוֹ לְהִנָּצֵל מִכַּף רָע: יָעַצְתָּ בֹּשֶׁת לְבֵיתֶךָ קְצוֹת עַמִּים רַבִּים וְחוֹטֵא נַפְשֶׁךָ: כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה. כונת הפיטן ברמזים אלה, שאין האדם יכול להסתיר את רשעו, הנשקף אליו מכל קיר ומכל אבן ועונה נגד פניו. כמו שהתבאר במדרש שהבאנו לעיל. לכן, מרוב בושה הוא כּוֹבֵשׁ פָּנָיו נָדוֹן וְנִכְלָם. לְאַיִן נֶחְשַׁב בְּעָמְדוֹ לְפָנֶיךָ: עד כאן מתאר הפיטן את האדם החוטא והנכלם, כאן הוא מבקש אָנָּא לְמַעֲשֶׂה יָדֶיךָ הֵרָצֶה. בְּשִׁבְרוֹן רְאֵה שְׁמוֹר מִדֶּחִי ראה את שברון לבנו על חטאינו, ושמרנו מדחי: עֲבָדֶיךָ יִמְצְאוּ הַיּוֹם חֲנִינָה חון אותם. זַכֵּם קִרְבָתְךָ חֲפוֹץ כְּבָרִאשׁוֹנָה זכם לחפוץ שוב בקרבתך: וְכַשֶּׁלֶג וְכַצֶּמֶר הַלְבֵּן חֲטָאֵי שׁוֹשַׁנָּה שושנה הוא כנוי לעם ישראל, "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת", טהר את חטאיה כמו שנאמר "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה’ אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ". מַלְּטֵם מִכָּל רָעוֹת בְּזֹאת הַשָׁנָה:
אַךְ בְּךָ לַדָּל מָעוֹז. בַּצַּר לוֹ מְצֹא סֵתֶר רק אתה מעוז לדל ולאביון, כמו שנאמר "כִּי הָיִיתָ מָעוֹז לַדָּל מָעוֹז לָאֶבְיוֹן בַּצַּר לוֹ מַחְסֶה מִזֶּרֶם צֵל מֵחֹרֶב כִּי רוּחַ עָרִיצִים כְּזֶרֶם קִיר". גּוֹנֵז חֵטְא גּוֹעֵל רֶשַׁע אתה גונז את החטא ומצניעו כדי שלא יראה.. דָּן לִזְכוּת מְחַפֵּשׂ צֶדֶק אתה דן לזכות את האדם ורוצה לצדקם. הַכֹּל לְךָ מְפוֹרָשׁ שֵׂכֶל מקור הבטוי בפסוק "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא", אבל כאן כונתו שאין נסתר מנגד ה' והכל מפורש לפניו וּבַל תַּחְפּוֹץ הִתְבּוֹנֵן אָוֶן אינך חפץ במות רשע ובראית מעשיו הרעים. כִּי הוּא יָדַע מְתֵי שָׁוְא וַיַּרְא אָוֶן וְלֹא יִתְבּוֹנָן. זֹאת דַּעְתֵּנוּ כֵן דַּרְכֶּךָ. חֲסוֹת בְּצִלְךָ הִנֵּה בָאנוּ כיון שזאת דרכך, באנו לחסות בצלך. טוֹב חִנָּם תּוֹשִׁיט לָנוּ יְמִין סַעַד פְּרוּסַת פֶּתַחלכן אנו מבקשים שתושיט לנו ימין סעד לסעדנו. כְּהָקִישׁ רָשׁ שׁוֹאֵל חֶסֶד אנו שואלים חסד ולא זכות. לוֹ קַח טוֹב תַּעַן ענה לו קח טוב. מקור הביטוי בפסוק: "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה’ אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ". מִדָּתְךָ כִּי כֵן הַשֶׁבַח. נָעוּר וָרֵק מַחֲזִיר מָלֵא מדתו של ה' שלא כמדת בשר ודם, הוא ממלא כלי ריק. סְמוֹךְ נוֹפֵל סמוך את הנופלים לֹא תִבְזֶה. עֱנוּת עָנִי כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ קְרֵבוֹת תֶּרֶץ. פִּנְקָס חוֹב יְמָרְקוֹ חֶסֶד חסדך ימרק את עוונותינו וחובותינו הכתובים בפנקסך. צַו סוֹפֵר כְּתוֹב שׁוֹבָר צוה את הסופר שלך לכתוב לנו שובר, שבו אנו מזוכים מחובותינו. קוֹל הַקַּל יַחֲלִיף קָשֶׁה. רְצוֹן יוֹצֵר תְּכוֹף יֵצֶר שנעבוד את יוצרנו ולא את יצרנו. שַׁוֵּה לְכַף שִׁית הַקֶּרֶב. שְׁלוֹךְ שֶׁרֶץ טְבִילָה תַעַל המתודה ואינו שב מחטאו דומה לטובל ושרץ בידו, אנו מבקשים מה' שיעזור לנו להשליך את השרץ, כלומר את מעשינו הרעים, ותשליך במצולות ים כל חטאתם, כדי שטבילתנו תעלה לנו. תְּבָעֵר רָע תַּעֲבִיר טָמֵא. תֵּת טָהוֹר לֶכֶת חֻקֶיךָ העבר מעלינו את מעשינו הרעים והטמאים, כדי שנוכל ללכת טהורים בדרכך.
גם הסליחה הזאת חוזרת על המסר של הסליחות הקודמות: אנחנו חוטאים כל ימינו, אין לנו סיכוי לזכות בדין, ואנו מבקשים רחמים, ומבקשים לשוב. אָדָם אֵיךְ יִזְכֶּה בְּכָל יוֹם לַמָּוֶת מְחַכֶּה: בָּשָׂר מַה יְדַבֵּר. וְהוּא מוּבָל לַקֶּבֶר: גֶּוְיוֹ לַבּוֹר נוֹפֵל. לִמְקוֹם חֹשֶׁךְ וָאוֹפֶל שלש השורות האלה אומרות דבר אחד: אדם לא יכול לזכות בדין כי הוא בן חלוף, ימיו קצרים, כצל עובר. ואיזו זכות יש לו?: דִמְיוֹנוֹ לַהֶבֶל דָּמָה ה’ מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ בֶּן אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְּׁבֵהוּ: אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר. וְגַם נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמָה אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ: הֲלֹא כָּל יָמָיו מְעַט וְרָעִים מקור הביטוי בדברי יעקב אל פרעה: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם".. וְכָל מַעֲשָׂיו עֲוֹנוֹת וּפְשָׁעִים כל חייו הקצרים הם עוונות ופשעים. וּבִלְבָבוֹ יָבִין וְשָׁב. וְרָפָא לוֹ וּלְקוֹלוֹ יֻקְשָׁב מקור הדברים בדברי ה' אל ישעיהו: " הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ". כלומר: גם מי שנגזר עליו ענש, יכול לשוב בתשובה וה' ירפא לו. גם הפיטן קורא כאן אל האדם ואומר לו לשוב ולעשות מעשים טובים. לעשות זכות ומישור ולחסות בהם מפני הדין: זְכוּת וּמִישׁוֹר אִם יַעֲשֶׂה. בָהֶם יִמְצָא מָנוֹס וּמַחֲסֶה: כאן חוזר הפיטן לתאר את מצבו השפל של האדם חַיָּיו כְּאַיִן חָשׁוּב. וְסוֹפוֹ לֶעָפָר יָשׁוּב כמו שאמר ה' לאדם: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב: טוֹב לֹו שֶׁלֹא נִבְרָא. מִשֶּׁנִבְרָא לְיוֹם צָרָה וְעֶבְרָה תנו רבנן שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו: יָמָיו כָּלִים בְּעוֹנִי וְעֶלְבּוֹן. וְאַחֲרִיתוֹ לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. כְּעֶבֶד יִשְׁאַף צֵל. וּמִיַּד שְׁאוֹל לֹא יִנָּצֵל הֲלֹא צָבָא לֶאֱנוֹשׁ עֲלֵ אָרֶץ וְכִימֵי שָׂכִיר יָמָיו: כְּעֶבֶד יִשְׁאַף צֵל וּכְשָׂכִיר יְקַוֶּה פָעֳלוֹ. כלומר: לאדם יש קצבה קצרה בעולם הזה, כשכיר וכעבד שרק מחכה לסיום עבודתו, כן האדם מחכה לסיום חייו: לָמָּה מֵרֶחֶם יָצָא מבוסס על דברי ירמיהו: "לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי". וְהוּא שָׁמור לְרִיב וּמַצָּה הביוטי "לריב ומצה" לקוח מישעיהו. כאן כונתו איזו תועלת יש לאדם בחייו: מַה יוֹעִילֵנוּ רוֹב הוֹנוֹ. וּלְיוֹם עֶבְרָה מַכְהָה עֵינוֹ מבוסס על פסוק במשלי: "לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת". כלומר: גם אדם עשיר מאד, לא יוכל לשלם הון תמורת הארכת חייו, אלא ימות, וכאן מתאר הפיטן את המות: נִשְׁמָתוֹ מֶנוּ תֻפְרַד. בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ לִמְאֹד יֶחֱרַד: סוּפָה וּסְעָרָה יְבַעֲתוּהוּ. חֶבְלֵי מָוֶת יְסוֹבְבוּהוּ אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא. עָרֹם יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ. וְעָרֹם יָשׁוּב לְבֵית עוֹלָמוֹ המקור בדברי איוב: "וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ: וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה ה’ נָתַן וַה’ לָקָח יְהִי שֵׁם ה’ מְבֹרָךְ", הרעיון הזה מופיע גם בקהלת: "כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ" הביטוי "בית עולמו" מקורו במקום אחר בקהלת: פִּתְאֹם יִלָּכֵד בִּמְצוּדָה רָעָה כך מתאר קהלת את העובדה שאדם לא יודע מתי ימות, והמות צפוי בכל רגע: "כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם". וְאֵין מִי אוֹתוֹ לְפָדְעָה מבוסס על הפסוק: "אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ: וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר". אבל האדם המת, אין עליו מלאך מליץ שיאמר פדעהו. ולכן ימות, וכאן ממשיך הפיטן לתאר את מותו: צָרָה וְצַלְמָוֶת יִירַשׁ. מִבֵּיתוֹ וּמֵהוֹנוֹ יֻפְרַשׁ יאבד את ביתו ואת כל הונו שצבר בחייו: קָרַב קִצּוֹ קָרַב קִצֵּינוּ מָלְאוּ יָמֵינוּ כִּי בָא קִצֵּינוּ וְנֶהְפַּךְ שִׂבְרוֹ. כָּבָה נֵרוֹ וְאָבַד זִכְרוֹ: רִמָּה תּוֹרִישֶׁנוּ. תּוֹלֵעָה תַּשְׁלִיטֶנוּ עד כאן התיאור של המות הצפוי לאדם. כאן עובר הפיטן להסיק את המסקנות, שצריך לשוב בתשובה: שׁוֹמֵעַ זֹאת יִבְכֶּה וְיִדְאַג. בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים כְּלָבִיא יִשְׁאַג: תְּפִלָּה וּצְדָקָה יַרְבֶּה. אוּלַי מִיִּסּוּרִין יֵחָבֵא:
אַךְ בְּמֵתַח דִּין וּמֵרוּץ חֶבֶל. בְּנֵי אֱמוּנֶיךָ אַל נָא תְחַבֵּל בשעת מתיחת הדין, אל תחבל בדין את בני אמוניך. יתכן שהוא מתבסס כאן על הפסוק "קוּמוּ וּלְכוּ כִּי לֹא זֹאת הַמְּנוּחָה בַּעֲבוּר טָמְאָה תְּחַבֵּל וְחֶבֶל נִמְרָץ": גִּלוּי הָרִיב לָהֶם נְטוֹשׁ הביטוי נשען על הפסוק " פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ" וכונתו, נטוש את הריב ואל תתבע את בניך כפשעם. דְּרוֹשׁ עֶלְבּוֹנָם מיד אויביהם וְאַל תִּטֹּשׁ: הוֹאַלְתָּ לַעֲשׂוֹתָם לְךָ לְעָם אל תטש את עמך שהואלת לעשותם לך לעם, כמו שנאמר "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה’ אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל ה’ לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם". וְאַל תְּשַׁלְּחֵם בְּיַד פִּשְׁעָם מקור הביטוי בדברי בלדד השוחי אל איוב: "אִם בָּנֶיךָ חָטְאוּ לוֹ וַיְשַׁלְּחֵם בְּיַד פִּשְׁעָם". אנו מבקשים מה' למחול לנו ולא לדון אותנו כפשענו: זְדוֹנוֹת חֲשׁוֹב כִּשְׁגָגוֹת מבוסס על המדרש האומר שמי שחוזר בתשובה זדונות נעשים לו כשגגות. חֲשׂוֹךְ מִזֵּדִים כמו שנאמר "גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ אַל יִמְשְׁלוּ בִי אָז אֵיתָם וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב". נְפָשׁוֹת לְךָ עוֹרְגוֹת: טֶנֶף טַהֵר וְתָדִיחַ כְּתָמִים טהר אותנו מעוונותינו. יֻצְלָלוּ בְּצוּל במצולות כֹּבֶד אֲשָׁמִים כמו שנאמר "יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם". השלך במצולות את אשמותינו הכבדים. כָּלָה אַל תַּעַשׂ וְנֶחֱרָצָה הביטוי כלה ונחרצה חוזר בכמה מקומות בתנ"ך. וגם ההבטחה של ה' לא לעשות עמנו כלה, גם בחטאינו. כלומר: לא לכלות אותנו לגמרי. לְקוּחֶיךָ עם ישראל לְקַח מִכַּף הַנְטוּיָה וְעֵצָה הַיְעוּצָה הצל מעצת אויבינו: מוֹעֵד כְּתִקַּח לִשְׁפּוֹט מֵישָׁרִים במועד שבו אתה שופט תבל במישרים. נְזוֹף בְּמַסְטִין מִלְלַמֵּד קַטֵּגוֹרִים אל תאפשר לשטן לקטרג: סֵפֶר זִכְרוֹנוֹת לְפָנֶיךָ בְּהִתְגּוֹלֵל כשיקרא לפניך ספר הזכרונות. עֲוֹן עֲקֵבִים אַל יְסוֹבֵב מבוסס על הפסוק: "מָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי", ואנו מבקשים שעוונינו לא יסובבונו לְבָעַמִּים מִתְבּוֹלֵל נאמר "אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל אֶפְרַיִם הָיָה עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה". אעפ"כ אל תגלגל עליו את עוונותיו: פַּשֵּׁר הַדִּין וּתְבַצַּע הַשּׁוּרָה מבוסס על בטויים שאמורים בגמ' לגבי דיין שמציע לצדדים פשרה במקום דין. צְרוֹף כַּבּוֹר סִיגִים וּמַהֵר בְּדִיל לְהָסִירָה כנבואת ישעיהו: " וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ: וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה": קָפוּי וּמוּתְוָךְ וְכַדּוֹנַג נִמְסֶה כינוי ללבנו הירא וחרד מפאת הדין, כמו שנאמר: "כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי". לב זה בן רֶגַע יְגֹעַשׁ אִם בְּמִשְׁפָּט עָלָיו תִּנָּשֵׂא לכן, אנא אל תנשא עליו במשפט אלא שַׁלֵּם לוֹ כְמַעֲשֶׂה הַחֶסֶד וְלֹא כִגְמוּלוֹ. תַּכְרִיעַ הַכַּף לְזַכּוֹתוֹ וְלֹא לְחַבְּלוֹ: תִּפְשׁוֹט יָד וּתְקַבְּלוֹ. תְּחָנֶּנוּ בְּבוֹר שַׁחַת מִלְהַטְבִּילוֹ רחם עליו ואל תוריד אותו לבאר שחת:
הפיוט הזה, כהכנה למשפט של ראש השנה, מכיל פסוקים מהתנ"ך המכילים את המלה משפט.
בכל בית יש שלש צלעות, כאשר הצלע השלישית היא פסוק מהתנ"ך המכיל את המלה משפט.
לפעמים הפיטן מגייס לטובת הפיוט גם את המשמעות המקורית של הפסוק ולפעמים להפך, הוא עוקר את הפסוק ממשמעותו ומשתמש רק במלותיו.
אֵל אֱמוּנָה פניה לה', מקורה בשירת האזינו. עֶזְרָה הָבָה תן לנו עזרה. לְעַמְּךָ כֻּלָּם הֵטִיבָה. יַחַד לַמִּשְׁפָּט נִקְרָבָה מקור הפסוק בישעיהו: "הַחֲרִישׁוּ אֵלַי אִיִּים וּלְאֻמִּים יַחֲלִיפוּ כֹחַ יִגְּשׁוּ אָז יְדַבֵּרוּ יַחְדָּו לַמִּשְׁפָּט נִקְרָבָה". ה' מזמין את כל העמים למשפט. אבל כאן מתכוון הפיטן לבקש מה' שיעמוד עמנו במשפט, ויעזור לנו בו:
הפיטן פונה אל ה' שהוא בוחן לבבות ומושל בעולם. בּוֹחֵן לִבּוֹת כֻּלָּם בכמה מקומות ה' נקרא בוחן לבות. מוֹשֵׁל בִּגְבוּרָתוֹ עוֹלָם מקור הביטוי בתהלים: "מֹשֵׁל בִּגְבוּרָתוֹ עוֹלָם עֵינָיו בַּגּוֹיִם תִּצְפֶּינָה הַסּוֹרְרִים אַל יָרוּמוּ לָמוֹ סֶלָה". יָבִיא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם מחר הוא ישפוט את כל העולם, כולל את הנעלמים. מקור הביטוי בפסוק האחרון בקהלת: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם: כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע":
גָּבוֹהַ בַּמִּשְׁפָּט הָאֵל. נִקְדַּשׁ בְּצִדְקוֹתָיו מבוסס על הפסוק "וַיִּגְבַּהּ ה’ צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה". כְּהַרְרֵי אֵל "צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה’". וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל מקור הביטוי בפרשת וזאת הברכה: "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה’ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל". עד כאן מתאר הפיטן את ה' שהוא גבוה במשפט ובצדקה, ומשפטיו עם ישראל. כלומר: מושיע את ישראל במשפט. (הפסוק המקורי מתפרש ע"י המפרשים השונים כעוסק במשה או בבני שבט גד. הפיטן מתאר בו את ה').:
עד כאן תאר הפיטן את ה' ומשפטיו. כאן הוא עובר לבקש ממנו רחמים בדין:
דְּלֵה מֵעֹנֶשׁ נְשׂוּאֶיךָ הצל מענש את עמך ישראל שאתה נושא אותם, והם בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת מְנַשְּׂאֶיךָ. צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ מקור הפסוק בתהלים: "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ":
הַיְשַׁר לְפָנֶיךָ לֵב עָקֹב ישר את הלבבות שאינם ישרים. מבוסס על הפסוק "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ: אֲנִי ה’ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו", ועל הפסוק "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה". דִּינְךָ הָהָר יִקֹּב מבוסס על הביטוי "יקב הדין את ההר". מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ: כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב:
וְיֹשֶׁר מִדּוֹתֶיךָ נֶחֱמָדוּ. יוֹשְׁבֵי תֵבֵל צֶדֶק לָמָדוּ נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל. לְמִשְפָּטֶיךָ עָמָדוּ לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ:
זְקוּקָה צְרוּפָה חוֹתֶמֶת. כְּפֹעַל אָדָם נֶחְתֶּמֶת בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם לָדַעַת כָּל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ. ויש על הפסוק הזה כמה מדרשים כגון: "א"ר ישמעאל הכל נתון בערבון כל בני אדם מסובין לערב, ומי הוא ערב של אדם. מות. דכתי' מי גבר יחיה וגו'. משעה שחטא אדם מות ערב לאדם ויכבשהו וימסרהו לשאול ואין מי שימלט נפשו מיד שאול דכתי' אדם שליט ברוחו: ומצודה פרוסה על כל החיים של מצודה של מות. המות שהוא פרוסה לאדם שפתאום ילכד בה דכתי' כי גם לא ידע האדם את עתו והחנות פתוחה בסנגנזין פנקסין וספרין שנכתבו בהן מעשה בני האדם. בין לטובה בין לרעה בין לזכות בין לחובה. ומנין שנכתבו מעשי בני האדם שכך אמ' הכת' בנהר דינור נגד ונפק וספרין פתיחין אלו מעשים לרעה ולחובה. לטובה ולזכות מנין אז נדברו. והפנקס כותב זה קטגור של אדם הרשע שכתב שני פינקסו רשת רשעתים בכל יום ויום בשעת מיתתו חותם בידו דכתי' ביד כל אדם יחתום וגו' בכל מקום ומקום שהרשעים עושים בו עבירה בסתר אבני המקום ועצי הקורה צועקים להעיד בהם דכתי' כי אבן מקיר תצעק וגו'. זה הוא שאמרו חכמים והחנוני אביך ופינקס כותב והגבאין מחזירין תדיר". וכן: "מלמד שבשעת פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפרטין לפניו ואומרים לו כך וכך עשית במקום פלוני ביום פלוני והוא אומר הן ואומרים לו חתום וחותם שנאמר ביד כל אדם יחתום ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר להם יפה דנתוני לקיים מה שנאמר למען תצדק בדברך". מִשְׁפְּטֵי יְיָ אֱמֶת יִרְאַת ה’ טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי ה’ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו:
חָרֵד כֹּל מִדִּין כל באי העולם חרדים מהדין של ה' שהוא בּוֹדֵק. טוֹחֵן וְשׁוֹחֵק הָדֵק מדקדק בדין עד דק (מבוסס על הפסוק האמור בקטרת: "וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק"), וע"י כך המשפט הוא מִשְׁפְּטֵי יְיָ אֱמֶת וָצֶדֶק ויש גורסים משפט אמת וצדק. (כך או כך, אין בתנ"ך פסוק כזה. יתכן שכונתו להזכיר את הפסוק "יִרְאַת ה’ טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי ה’ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו", אלא שקשה כי את הבית הקודם סיים הפיטן בפסוק הזה. יתכן שבמקור היה כאן פסוק אחר שיש בו משפט וצדק. ויש מועמדים רבים לתפקיד. כגון: עשיתי משפט וצדק, דורש משפט ומהיר צדק, משפטיך לארץ צדק, ועוד):
טוֹב לְמָעוֹז כְּנָאֲמוֹ טוֹב ה’ לְמָעוֹז בְּיוֹם צָרָה וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ. יוֹם זֶה ישׁכֵּך זַעֲמוֹ לא יכעס עלינו. לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט עַמּוֹ שנוי קל של הפסוק: וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי ה’ קְרֹבִים אֶל ה’ אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמו. מסתבר שהפיטן מבקש להזכיר כאן את הפסוק המקורי:
כאמור, ה' יעשה משפט לעמו אשר יְחַלּוּ בְצָקוּן דְּבֵקֶיךָ דבקיך, כלומר עמך הדבקים בך (כמו שנאמר "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה’ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם"), יחלו פניך בצקון. כמו שנאמר "ה’ בַּצַּר פְּקָדוּךָ צָקוּן לַחַשׁ מוּסָרְךָ לָמוֹ". יְסַלְסְלוּ בְּשִׁלּוּם חֻקֶּיךָ יעסקו בתורתך ובחוקיך. עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:
כַּלֵּה פֶּשַׁע נֶחְתָּם כפר לכל הפשעים. וְאַל יֵבוֹשׁוּ מְיַחֲלֶיךָ אל יבשו ישראל המיחלים לך בְּמַבָּטָם. וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם. (ומן הסתם הפיטן רוצה להזכיר כאן את הפסוק המקורי):
לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרְךָ הוּקַמְנוּ הקמת אותנו לעם למען שמך. לִבְרִית עוֹלָם הוּשַׂמְנוּ אֲנִי ה’ קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם. וְאַל תָּבֹא בַּמִּשְׁפָּט עִמָּנוּ אין פסוק כזה. יש פסוק דומה: "וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי". אבל הצורה הזאת נזכרת כבר בפיוטים ותפלות קדומים יותר:
מֶלֶךְ בִּקְדוֹשֵי עֶרֶץ ה', שנאמר עליו "אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו". בְּרַחֲמָיו יִגְדּוֹר פֶּרֶץ ברחמיו יגדור אתפרצותיה של ירושלים ומלכות בית דוד, כממו שנאמר "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם", ה' הוא בַּמִּשׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ המקור הוא בפסוק שמדבר על מלך בשר ודם: "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה", מלך ע"י משפט, יכול להעמיד את הארץ. אבל המשמעות של הפיטן היא שה' מעמיד במשפט את הארץ. כלומר שופט אותה. וכבר המדרש דרש כך את הפסוק הזה:
נְגִינוֹתַי כּל הַיּוֹם יְאַשְּׁרוּהוּ נראה שהפיטן חבר כאן שני פסוקים: "הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל עַמִּי נְגִינָתָם כָּל הַיּוֹם", ו"יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כָּל גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ". כך יצר הפיטן יצירה נגינתית חדשה. הוא מתפלל עליה. שַׂגִּיא כֹחַ לֹא מְצָאנוּהוּ שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ וּמִשְׁפָּט וְרֹב צְדָקָה לֹא יְעַנֶּה: לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא יִרְאֶה כָּל חַכְמֵי לֵב. כִּי הַמִּשְׁפּט לֵאלֹהִים הוּא מתוך דברי משה: "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ: לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו". כאן אומר הפיטן שהמשפט מרומם ולאלהים הוא, ולכן אין אנו מבינים אותו:
לכן אנו מבקשים: סַגֵּב הגדל חַסְדֶּךָ לְעַמֶּךָ. לְשַׁוְּעָתָם פְּתַח שָׁמֶיךָ פתח את השמים לשמוע את שועתם. כְּמִשְׁפָּט לְאוֹהֲבֵי שְׁמֶךָ פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כְּמִשְׁפָּט לְאֹהֲבֵי שְׁמֶךָ:
עָלֶיךָ נַשְלִיךְ כָּל יְהָבִים כמו שנאמר הַשְׁלֵךְ עַל ה’ יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק.. כַּף צֶדֶק תַּכְרִיעַ בַּאֲהָבִים כאשר אתה שוקל את כף העוונות וכף הזכויות תכריענו לצדק. כִּי מִשְׁפָּטֶיךָ טוֹבִים (ומקורו בפסוק: "הַעֲבֵר חֶרְפָּתִי אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי כִּי מִשְׁפָּטֶיךָ טוֹבִים":
פָּנֶיךָ הָאֵר לִמְחִילָתִי האר פניך וחנני (המקור כמובן בברכת כהנים), ומחילה היא חנינה. בְּבִצְעִי אַל תְּכַבֶּה גַּחַלְתִּי אל תכבה את גחלתי (מקור הביטוי בדברי האשה התקועית אל דוד), כלומר אל תמיתני, בגלל בצעי היינו מעשי הרעים.. כִּי לְמִשְׁפָּטֶךָ יִחָלְתִּי וְאַל תַּצֵּל מִפִּי דְבַר אֱמֶת עַד מְאֹד כִּי לְמִשְׁפָּטֶךָ יִחָלְתִּי.
צַדְּקֵנִי בְאַחַת חֲטִיבָה רומז למדרש "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". חָשְׂכֵנִי מִלַּהַט הַיּוֹם הַבָּא הצילני מהנבואה האומרת: "כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה’ צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף". מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה’:
קָרֵב יֶשַׁע שְׁבָטֶיךָ קרב את ישועת עם ישראל, שהיום הם אֲחוּזִים בְּחַבְלֵי שְׁפָטֶיךָ. וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיךָ צַדִּיק אַתָּה ה’ וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיךָ. הושיעה את ישראל ויהיה משפטך ישר:
כאן מבקש הפיטן שתפלתנו תעלה השמימה רֶנֶן מִלֵּב וּבָשָר וּנְשָׁמָה. יַעֲלֶה לְךָ הַשָׁמַיְמָה. מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה זאת דוגמא למקום שבו הפיטן לקח פסוק והוציא אותו לחלוטין ממשמעותו המקורית. כונת הפיטן שתפלתנו תעלה אל השמים, המקום שבו המשפט. אבל הפסוק המקורי אומר: "וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע":
שׁוֹפְטֵנוּ מְחוֹקְקֵנוּ כִּי ה’ שֹׁפְטֵנוּ ה’ מְחֹקְקֵנוּ ה’ מַלְכֵּנוּ הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ בְּכַפֶּיךָ. לַמֵּד דְּרָכֶיךָ מְצַפֶּיךָ למד את מצפיך, כלומר את עם ישראל המצפים לך, את דרכיך וְכָל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ וגם את כל התורה. המקור הוא הפסוק: "בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ":
תַּשְׁפִּיעַ חַסְדְּךָ דַיֵּנוּ תשפיע עלינו את חסדך. תּגְבּוֹרֶת רַחֲמֶיךָ לְמַאֲוָיֵנוּ הגבר את רחמיך כדי לתת לנו מאווינו. כְּמִשְׁפָּטֶיךָ חַיֵּינוּ המקור אמור בלשון יחיד: "רַחֲמֶיךָ רַבִּים ה’ כְּמִשְׁפָּטֶיךָ חַיֵּנִי":
אַפִּרְיוֹן לְעִיר הַשָּׂדֶה. מַהֵר לְשַׁכְלֵל יְסוֹדה מהר תשכלל מחדש את ירושלים, שהיא האפריון של מלכותך. ע"פ המשל של שיר השירים. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה: מֵאוֹיְבַי אִנָּקְמָה פִּזְרוּנִי. גְּדַע קַרְנוֹת זֵרוּנִי גדע את האויבים שהפיצו אותי וזרו אותי בארצות, כלומר הגלו אותנו מארצנו, ואנקמה מהם על כך. מבוסס עעל נבואת זכריה: "וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אַרְבַּע קְרָנוֹת: וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי מָה אֵלֶּה וַיֹּאמֶר אֵלַי אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת יְהוּדָה אֶת יִשְׂרָאֵל וִירוּשָׁלִָם: ס וַיַּרְאֵנִי ה’ אַרְבָּעָה חָרָשִׁים: וָאֹמַר מָה אֵלֶּה בָאִים לַעֲשׂוֹת וַיֹּאמֶר לֵאמֹר אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת יְהוּדָה כְּפִי אִישׁ לֹא נָשָׂא רֹאשׁוֹ וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה לְהַחֲרִיד אֹתָם לְיַדּוֹת אֶת קַרְנוֹת הַגּוֹיִם הַנֹּשְׂאִים קֶרֶן אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה לְזָרוֹתָהּ". וּמִשְׁפָּטֶיךָ יַעַזְרוּנִי תְּחִי נַפְשִׁי וּתְהַלְלֶךָּ וּמִשְׁפָּטֶךָ יַעַזְרֻנִי:
הסליחה הזאת בנויה על המלה חיים. כל בית בה פותח ומסיים במלה חיים.
יש בסליחה עשרים ושנים בתים, המלה הראשונה בכל בית היא חיים, והמלה השניה מתחילה באות הנוכחית בא"ב.
כמו הרבה פיוטים אחרים, השורה האחרונה בכל בית היא פסוק מהתנ"ך. המלה שלפני האחרונה מסתיימת בחרוז של אותו בית, המלה האחרונה היא חיים.
חַיִּים אֲרוּכִים תִּכְתְּבֵנוּ נְטוֹעַ בְּלִי לַעֲקוֹר כתבנו לחיים, לנטוע ולא לעקור. בְּשִׁבְתְּךָ עַל כִּסֵּא מעֲשִׂים לִסְקוֹר מחר, כאשר תשב על כסא המשפט, לסקור את כל באי עולם (כמדרש שבר"ה נסקרים כולם בסקירה אחת: "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון מאי כבני מרון הכא תרגימו כבני אמרנא ריש לקיש אמר כמעלות בית מרון (אמר) רב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן וכולן נסקרין בסקירה אחת"). הַטּוֹב צְפֵה וְהָרַע אַל תַּחֲקֹר ראה בנו את הטוב ואל תבקש את הרע כִּי עִמְךָ מְקוֹר חַיִּים כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר.
חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ וְרֶגַע בְּאַפּוֹ כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה נִרְאֵית. לֹא לָנֶצַח תָּרִיב נַחֲלַת הַנִּלְאֵת כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי. כלומר: אתה מאריך אפך, כועס רק רגע ולא לנצח תריב. לכן אנו מבקשים:. הַשְׁמִיעֵנוּ נָא סָלַחְתִּי עָוֹן לָשֵׂאת. רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים השמיענו סלחתי, כמו שנאמר "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: ה’ אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים: סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה: וַיֹּאמֶר ה’ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ..." השמיענו סלחתי ראה נתתי לפניך את החיים. מקור הפסוק הוא בדברי משה: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם: הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". הפיטן לקח רק את חלקו הראשון של הפסוק, והציג אותו לא כבחירה אפשרית אלא כאמירה שה' יאמר שנתן לנו חיים :
חַיִּים גְּאַל מִשַּׁחַת גאל את חיינו משחת. כמו שנאמר"הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים" תְּעַטְּרֵנוּ חֶסֶד אֶזְרָח תעטר אותנו בחסדו של אברהם, המכונה אזרח בלשון הפיוטים. בעקבות כמה מדרשים. וֶאֱמֶת יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח מבוסס על הפסוק: "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה". תַּרְחִיק פְּשָׁעֵינוּ כִּרְחוֹק מַעֲרָב מִמּזְרָח כמו שנאמר: "כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו: כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ". תּוֹדִיעֵנוּ אֹרַח חַיִּים הפסוק הזה אמור במקורו בלשון יחיד, וכאן הוא בא בלשון רבים:
חַיּים דְּבָרְךָ יַדְעֵנוּ אֵל גִּבּוֹר וְיוֹעֵץ הודיענו את דברך ותורתך שהיא חיים, ועזרנו לְהִדָּבֵק בְּתוֹרָתךָ אוֹתָנוּ בְּטוֹבָה לְהִוָּעֵץ. הַגְבֵּר טוֹב עַל צְפוֹנִי לְהַרְעֵץ צפוני הוא אחד מכנוייו של היצר הרע. "דרש רבי עוירא ואיתימא רבי יהושע בן לוי שבעה שמות יש לו ליצר הרע הקדוש ברוך הוא קראו רע ... יואל קראו צפוני שנאמר ואת הצפוני ארחיק מעליכם. תנו רבנן ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם...". אנו מבקשים מה' שיחזק את הטוב להתגבר על הרע, כדי לִשְמוֹר אֶת דֶרֶךְ עֵץ הַחַיִּים הגבר טוב ועזרנו לשמור את תורתך, שהיא דרך עץ החיים. כמובן שהפסוק המקורי אמור בהקשר כמעט הפוך: "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים":
כאן ממשיך הפיטן לתאר את התורה שהוזכרה לעיל: חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְרִפְאוּת וּמֵרוּחַ. תּוֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁרִים כמו שנאמר: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר". לצרך החרוז הוסיף כאן הפיטן את המלים "ורפאות ומרוח", המלה רפאות מקורה כנראה בפסוק "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ" שבמקורו אמור על הדבקות בה', ולאו דוקא על התורה. אבל גם התורה היא רפאות. במלה ומרוח הוא רומז כנראה לפסוק: "אָחִישָׁה מִפְלָט לִי מֵרוּחַ סֹעָה מִסָּעַר". כמו שהוא אומר, תומכיה מאושר בְּאוֹר זָרוּעַ זָרוּחַ אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה. וְכָל הַדָּבֵק בָּהּ יִהְיֶה סָרוּחַ מקור הביטוי בפסוק: "וְהָאַמָּה מִזֶּה וְהָאַמָּה מִזֶּה בָּעֹדֵף בְּאֹרֶךְ יְרִיעֹת הָאֹהֶל יִהְיֶה סָרוּחַ עַל צִדֵּי הַמִּשְׁכָּן מִזֶּה וּמִזֶּה לְכַסֹּתוֹ", וכאן הכונה שהדבק בתורה היה סרוח בה', כלומר דבק בו.. כָּל בָּשָׂר אֲשֶר בּוֹ רוּחַ חַיִּים גם כאן, המקור הוא פסוק כמעט הפוך: "וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע", אבל כונת הפיטן שרק הדבק בתורה יהיה בשר אשר בו רוח חיים:
חַיִּים וְשָׁלוֹם תִּתְמְכֵנוּ בְּיִרְאָה אוֹתְךָ לַעֲבֹד תן לנו חיים ושלום כדי שנעבדך ביראה. וְנָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ רְשָׁעִים בַּאֲבֹד כאשר יאבדו הרשעים. המקור הוא בפסוק "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה". שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה אוֹתָנוּ לִזְבּוֹד קיים בנו את דברי המדרש: "אמר ר' יהושע בן לוי עתיד הקדוש ב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות". תן לנו שלש מאות ועשרה עולמות וכן יִרְאַת יְיָ עוֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים הפסוק אומר: "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה’ עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים". הפיטן קצת הוציא אותו ממשמעו בכך שהשמיט את הבסיס, אבל המשמעות הזאת נמצאת בו:
חַיִּים זְבָדָנוּ זֶבֶד טוֹב גְּדוֹל הָעֵצָה ה' גדול העצה ורב העליליה, נתן לנו חיים. מַחֲסֶה לָנוּ עֶזְרָה בַצָּרוֹת נִמְצָא אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד. שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אָמַר בְּפִיצָה הוא אמר לנו: "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר ה’ צְבָאוֹת", כִּי מוֹצְאִי מָצָא חַיִּים כִּי מֹצְאִי מָצָאי חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה’:
חַיִּים חִנָּם חָנֵּנוּ חננו חיים בחנם, כי אין לנו זכויות. אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת כנוי לה' שנזכר בפניה ובקשה של משה אל ה'. בפרשת קרח: "וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע: וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף". עָוֹן תִמְחוֹל חָרוּת עַל הַלֻּחוֹת מקור הביטוי בלוחות העדות: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת", אבל כאן כונת הפיטן שעוונותינו חרותים על לוחות, ואנו מבקשים עליהם מחילה ומחיקה. וְשֹׂנְאֶיךָ יִלבְּשׁוּ בֹשֶׁת במקורו הפסוק הזה נאמר לאיוב ע"י בלדד השוחי: "שֹׂנְאֶיךָ יִלְבְּשׁוּ בֹשֶׁת וְאֹהֶל רְשָׁעִים אֵינֶנּוּ". אבל כאן אנו מבקשים מה' שילביש את שונאיו בשת בְּיִסּוּר תּוֹכָחוֹת ביסורים על חטאיהם. לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים המקור במשלי: "לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה: הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה: כִּי שָׁחָה אֶל מָוֶת בֵּיתָהּ וְאֶל רְפָאִים מַעְגְּלֹתֶיהָ: כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים". שם האשה הזרה הזאת היא משל לסכלות או לדרך הרעה. כאן כונת הפיטן ששונאי ה' שהוזכרו קודם, לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים:
חַיִּים טוֹבִים גְּמוֹל לַעֲבָדֶיךָ נַפְשָׁם לִגְאוֹל. מֵרְאוֹת שַׁחַת גמול לעבדיך חיים טובים כדי לגאול את נפשם מרדת שחת. כמו שנאמר: "כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת" כְּנָם נִשְׁאַל נִשְׁאֹל כמו זה שאמר נשאל נשאל. ביטוי כזה אנו מוצאים בדברי דוד ויהונתן, ונראה שכונתו לדוד, שהוא חתום על המזמור (או המכתם) שאומר "כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת". כך תעשה לצדיקים, ואילו לֹא כֵן הָרְשָׁעִים שֶפָּרְקוּ עוֹל שפרקו את עול מצוותיך מעליהם. שהם: יַשִּׁיא מָוֶת עָלֵימוֹ יֵרְדוּ שְׁאוֹל חַיִּים כמו שנאמר: "יַשִּׁימָוֶת עָלֵימוֹ יֵרְדוּ שְׁאוֹל חַיִּים כִּי רָעוֹת בִּמְגוּרָם בְּקִרְבָּם":
חַיִּים יוֹדוּךָ כָּמוֹנוּ וְלֹא קְרוּצֵי קֶרֶץ. אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ שִׁבְחֲךָ בְּמֶרֶץ מתוך תפלתו של חזקיהו אחרי שחלה, קבל נבואה שהוא עומד למות, התפלל והבריא. חזקיהו אומר בתפלתו: " כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ לֹא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי בוֹר אֶל אֲמִתֶּךָ: חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ". וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּ יָהּ. כדי שִׁבְחֲךָ לְהַעֲרֵץ. לִרְאוֹת בְּטוּב יְיָ בְּאֶרֶץ חַיִּים כמו שנאמר: "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה’ בְּאֶרֶץ חַיִּים":
חַיִּים כֻּלְכֶם הַיּוֹם אמור לבני ישראל "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה’ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם", כלומר: דון אותם מחר לחיים. ואומר להם כולכם חיים תַּשְׁמִיעַ טֶרֶף חֻקָּם וכן דון אותם לשנת פרנסה וכלכלה, שתספק להם את טרף חקם. מֵחַטָּאתָם טַהֲרֵם וְאַל תְּשִׁיבֵם רֵיקָם מלפניך. אלא מלא ספקם, כלומר:תן להם צרכיהם. מִמְתִים יָדְךָ יְיָ מַלֵּא סִפְקָם. מִמְתִים מֵחֶלֶד חֶלְקָם בַּחַיִּים כמו שנאמר: "מִמְתִים יָדְךָ ה’ מִמְתִים מֵחֶלֶד חֶלְקָם בַּחַיִּים וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם יִשְׂבְּעוּ בָנִים וְהִנִּיחוּ יִתְרָם לְעוֹלְלֵיהֶם":
חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מֵחֶרֶךְ מבוסס על הפסוק "אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה". אַךְ אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִפֶּרֶךְ אַךְ אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה. וִיחִי עוֹד לָנֶצַח לְיָמִים אֹרֶךְ וִיחִי עוֹד לָנֶצַח לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת (מתוך אותו מזמור שממנו נלקח הפסוק הקודם). כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר ודֶרֶךְ חַיִּים כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר:
חַיִּים מִסֵּפֶר יִמָּחוּ מחה מספר החיים את גְּבָל וּמוֹאָב הַגְבוֹהִים הגויים הנלחמים בישראל, אשר לְבוּל עֵץ סוֹגְדִים וְקוֹדִים וּמַאֲלִיהִיםעובדים בול עץ. בַּל יֻחַן רָשָׁע הַמְדַכֵּא ישעיהו אומר " יֻחַן רָשָׁע בַּל לָמַד צֶדֶק בְּאֶרֶץ נְכֹחוֹת יְעַוֵּל וּבַל יִרְאֶה גֵּאוּת ה’", אבל הפיטן מבקש שבל יחן, אלא יִדּוֹן בְּשִׁלּוּהִים. כִּי חֵרֵף מַערְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים המקור: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים":
חַיִּים נִשְׁבַּעְתָּ בוֹ לְבִנְךָ יְחִידֶךָ. שַׁעַר אוֹיְבָיו לְהַנְחִילוֹ תַּתָּה בְּיָדֶךָ מקורו בדברי ה' לאברהם באמצעות המלאך: "וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה’ כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו". אָנַפְתָּ וְתָשׁוּב וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה’ כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי עַל כֵּן אוֹדֶךָ עַל כֵּן אוֹדְךָ ה’ בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר. כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ. כלומר: אנו מודים לה' על ישועתו:
חַיִּים שׂוֹבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח נוֹרָאוֹת. חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כקדם חֵן חֵן תְּשׁוּאוֹתמקורו בנבואת זכריה: "מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ". יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת. כִּי מִמֶּנוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים. כאן מבקש הפיטן מה' שיחדש ימינו וירחמנו, כי ממנו תוצאות חיים, כלומר: ה' הוא מקור החיים ולכן אנו מבקשים ממנו את בקשותינו:
חַיִּים עַל הָאֲדָמָה יְבֻשַּׂר עַמְּךָ ממְּעוֹנוֹת מחר, בדין, בשר לעמך שאתה דן אותו לחיים על האדמה. הביטוי חיים על האדמה אמור בכמה פסוקים כגון: "אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן", או: "וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". אבל נראה שכאן הפיטן רומז דוקא לפסוק שנאמרו בו ימים על האדמה, (במשמעות חיים), כגון: " וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים". ועוד כמה פסוקים דומים. כלומר: דון אותנו לחיים על האדמה. וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם חֵטְא וַעֲוֹנוֹת כמו שנאמר: "יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם". לֵב טָהוֹר בְּרָא לָנוּ לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי וְהַמְצִיאֵנוּ ותן לנו: חֲנִינוֹת, אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים . את זה מבקש הפיטן, חנינו. ארך ימים, ושנות חיים. המקור במשלי: בְּנִי תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ: כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ:
חַיִּים פִּי צַדִּיק וּפִי רְשָׁעִים מְחִתָּה מקורו בפסוק: "מְקוֹר חַיִּים פִּי צַדִּיק וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס". בְּקַבֶּצְךָ מִלְחָמוֹת וְשָׁלוֹם וּפַלָּצוּת וּבְעָתָה. שֹׂבַע וְרָזוֹן וְחִיל הַחַיִּים וְהַמָּוְתָה. הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה מחר, כאשר אתה מקבץ את העמים ומחלק להם גורלות מי למלחמה ומי לשלום, מי לשבע ומי לרזון, מי לחיים ומי למות, מי לברכה ומי לקללה, אנו מבקשים שכאשר תדון את עמך ישראל – וּבָחרְתָּ בַּחַיִּים. המקור הוא דוקא צווי שבו אנו מצֻוִּים לבחור בחיים: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם: הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ...". אבל הפיטן מבקש מה' שיבחר עבורנו בחיים:
חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד הבית הזה מתחיל ומסיים בפסוק: "רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד", וכאן הוא מבקש שחיים צדקה וכבוד תַּגְדִּיל יָפָה כְּתִרְצָה כלומר: עם ישראל, שנמשלה לו הרעיה בשיר השירים שנאמר עליה שיהא יפה כתרצה, ה' יגדיל לה חיים צדקה וכבוד. וממשיך הפיטן ואומר: יפה כתרצה, הַזּוֹרַעַת חֶסֶד וְקוֹצֶרֶת בְּלִי שִׁמְצָה. עליה אנו מבקשים: תְּכוֹנֵן צַדִּיק יְיָ וּגְדוֹר פִּרְצָהּ. רוֹדֵף צְדָקָה וָחֶסֶד יִמְצָא חַיִּים:
ממשיך הפיטן לבקש שה' ידון אותנו לחיים וינחיל לנו חיים וחכמה: חַיִּים קַיָּמִים תַּנְחִילֵנוּ וְחָכְמָה וְדַעַת בְּמוֹעֲצוֹת. שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה תַּשְׁמִיעַ מֵעִיר חֻצּוֹת קיים את הנבואה: "כֹּה אָמַר ה’ עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה: קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה’ צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה’ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". וְהַעֲבֵר מֵעָלַי עָוֹן וְהַלְבֵּשׁ מַחֲלָצוֹת כמו שנאמר: " וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת". המחלצות הנקיות נמשלו לאדם נקי בלי עוונות, וגם אנו מבקשים מה' להעביר מעלינו את העוון ולהלבישנו מחלצות. אחרי שאהיה לבוש מחלצות, אוכל לחיות ואד אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים:
חַיִּים רְאֵה עַם סְגֻלָּתְךָ כְּקֶדֶם לְמֵיתַב הושב אותו כקדם לחיים. לֹא תַחְפּוֹץ בְּמוֹת הַמֵּת עַד דִּיתוּב אתה חפץ בשובו ולא במותו. כמו שנאמר: "הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי ה’ הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה". "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי ה’ וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ". נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה לְפָנֶיךָ חָשׁוּב הַטּוֹב זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. כלומר: אנו שבים אליך בלב נשבר ובכך אנו חשובים לפניך כטובים. קָדוֹשׁ יֵאָמֵר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לְחַיִּים קיים לנו את הנבואה: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח ה’ לִצְבִי וּלְכָבוֹד וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל: וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם: אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ....". אף השב לפניך בלב נשבר, קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים:
חַיִּים שָׁאַל מִמְךָ נָתַתָּ לוֹ מבוסס על המזמור: "ה’ בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח מֶלֶךְ וּבִישׁוּעָתְךָ מַה יָּגֶיל מְאֹד: תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה: כִּי תְקַדְּמֶנּוּ בִּרְכוֹת טוֹב תָּשִׁית לְרֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת פָּז: חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד" חַיֵּיהוּ מִיּוֹמַיִם מבוסס על הפסוק: "לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל ה’ כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ: יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו". כאן אנו מתפללים: האיש אשר מתפלל לפניך ושאל ממך חיים ונתת לו, כי הוא שב אליף ותחיהו,. גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ בִּישׁוּעָתֶךָ כִּיפַת פַּעֲמַיִם דל את כבודו בישעתך. כמו עם ישראל שנאמר עליו בשיר השירים: "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב". לכן אנו מבקשים: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים ביום שבו תשקיף עלינו ממעון קדשך לברכנו, יתקיים הפסוק: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה: וְהָיָה ה’ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד". כלומר: תתקים נבות הנחמה:
חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה סְלֹחַ אֶל חַטַּאתְכֶם. תַּשְׁמִיעַ וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם תשמיע לנו שאתה מקיים את דבריך: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם: וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים". לֵאמֹר מָצָאתִי כֹפֶר תשמיע להם מצאתי כפר כמו שנאמר: "אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ: וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר" רָצִיתִי אֶתְכֶם מקורו ביחזקאל: "וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה’". אף אנו מבקשים שה' יאמר לנו רציתי אתכם. וכן תשמיע לנו בגמר הדין: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְיָ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כלומר: אתן בכם את רוחי, מצאתי לכם כפר, רציתי אתכם, ודנתי אתכם לחיים. מבוסס על הפסוק: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה’ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם":
חַיִּים מִמְּךָ הָאֵל סָמְכָה יוֹנָתְךָ הַמְּשׁוּכָה עם ישראל, יונתך המשוכה ע"פ המשל בשיר השירים, סמכה על כך שהיא תקבל ממך חיים כדי לְהִדָּבֵק בְּךָ כַּדָּת וְכַהֲלָכָה. לכן אנו מבקשים תְּבִיאֶנָּה לְהַר צִיּוֹן וְתָשִׁיב הַמְּלוּכָה. כִּי שָׁם צִוָּה יְיָ אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים תשוב ותמלוך עלינו בהר ציון, ותביאנו להר ציון כי שם ה' צוה את הברכה. המקור הוא הפסוק (האמור בהקשר אחר): "כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ה’ אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם":
חַיִּים מִמֶּנוּ נוֹחִיל וְלִישׁוּעָתוֹ קִוִּינוּ נוחיל לקבל חייים מה', ולישועתו קוינו כמו שנאמר: "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה’ קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ". עַתָּה יַרְחִיב יְיָ לָנוּ וּפָרִינוּ עתה, אחרי הדין, ירחיב לנו ה', כמו שנאמר על יצחק: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה’ לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ". יְחַיֵּנוּ מִיּוֹמַיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִימֵנוּ מבוסס על הפסוקים: "לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל ה’ כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ: יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו". אף אנו, אחרי ששבנו אל ה', ביומים הקרובים יחיינו ונחיה לפניו, כך שיתקיים: אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים כלומר: כולנו נחיה גם אחרי הדין, כי ה' ידון אותנו לחיים ויכריז שכולנו חיים. המקור הוא פסוק שאמור בהקשר אחר: "לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה’ אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים".
הסליחה הזאת כנראה מסודרת כפזמון, כי אין לפניך פסוקים ו"כרחם אב על בנים", כמו לפני פזמון. אין כאן פזמון שחוזר בסוף כל בית, אלא פזמון שחוזר באמצע כל בית, "נא כל מדה נכונה". השורה האחרונה בכל בית היא פסוק מהתנ"ך (כמעט תמיד) הפותח במלה למה.
כל בית, מלבד הראשון, פותח במלה "אם", ואחריה האות התורנית בא"ב. האותיות האי-זוגיות אחרי המלה אם, והאותיות הזוגיות אחרי "נא כל מדה נכונה".
הפיוט מבקש מה' שבכל מצב של ישראל, עם חטאיהם ועוונותיהם, יפעיל את שלש עשרה מדות הרחמים, וירחם ויסלח וימחל לישראל.
לשון הפיוט פשוט ברורה ופשוטה בדרך כלל, הוספתי ביאור רק היכן שהדברים לא כ"כ ברורים.
שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּחֲנִינָה. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה אנא הפעל את כל המדות, שכל המדות תהיינה נכונות. אֲחַלֶּה פְּנֵי מַלְכִּי בִּתְחִנָּה. לְחַפֵּשׂ זְכוּת כְּנוּיִם קְרוּאִים שׁוֹשַׁנָּה לחפש את זכותם של ישראל, שנקראים שושנה, כפסוק "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת". מַלְּטֵם מִכָּל רָעוֹת בְּזֹאת הַשָׁנָה (גם לעיל היה פיוט שהסתיים במלים: "וְכַשֶּׁלֶג וְכַצֶּמֶר הַלְבֵּן חֲטָאֵי שׁוֹשַׁנָּה. מַלְּטֵם מִכָּל רָעוֹת בְּזֹאת הַשָׁנָה". אחד מהם מתבסס על חברו, כמקור).:
אִם אַשְׁמָתָם גָּדְלָה עַד שְׁמֵי רוּם וְכוֹכְבֵיהֶם. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה אֲבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם. לְבַטֵּל מֵהֶם כָּתוּב אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם מתוך שירת האזינו, חלקה העוסק בכעס ה' על ישראל, אומר: "כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים: אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם: מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר: מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה: אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם...". לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם המקור הוא הפסוק: "לֹא לָנוּ ה’ לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ: לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם". יש עוד כמה פסוקים דומים שבהם מבקשים מה' רחמים פן יאמרו הגויים. למשל בחטא העגל: "לָמָה ה’ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ". (ונראה שהפסוק בתהלים מבוסס על הפסוק הזה). וכן ביואל: "בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה’ וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה’ עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם".:
אִם גָּבְרוּ עֲוֹנוֹת וְעָצְמוּ מִלְסַפְּרָה הם כ"כ עצומים עד שאי אפשר לספור אותם או לספר אותם. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה. דְּחֵה אוֹתָם יְיָ לְהַסְתִּירָה דחה את העוונות והסתר אותם. דִבּוּבֵי עוֹז בְּתַחַן נדובב לפניך בעוז בתחינה לְבַטֵּל כָּתוּב אַסְתִּירָה גם זה פסוק מתוך שירת האזינו שאנו מבקשים שלא יתקים: "וַיַּרְא ה’ וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו: וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם: הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם...". לָמָה ה’ תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה (פסוק מתהלים):
אִם הֶעֱווּ פְּנֵי מַלְכָּם המרו את פי ה' בְּעַזוּת פָּנִים וּמֵצַח. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה. אֶתְחַנֵּן לוֹ בְּפֶצַח בפתיחת פה.. וְנַפְשִׁי, שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ המקור באיכה: "חוֹמַת בַּת צִיּוֹן הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ: קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָ לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת" נֹכַח אָדוֹם וָצַח שפכי כמים לבך נכח פני ה', הנקרא צח ואדום, "דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה", ואמרי לו: לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח מַשְׂכִּיל לְאָסָף לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ:
אִם זְדוֹנוֹת הִשִׁיאוּ לֵב טִפֵּשׁ וְנִשְׁחָץ הזדונות הטו את לבנו לחטוא. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה. חַלֵּץ אוֹתָם את עם ישראל, בעלי הלב הטפש והנשחץ יְיָ מִמַּחַץ מענשך למחוץ את הרשעים. חוּשׁ וּבֹא וְשָׂא קוֹל נַחַץ וקבל את תפלתנו. לָמָּה קוֹדֵר אֶתְהַלֵּךְ בְּלַחַץ שָׁפְטֵנִי אֱלֹהִים וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא חָסִיד מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי: כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי מָעוּזִּי לָמָה זְנַחְתָּנִי לָמָּה קֹדֵר אֶתְהַלֵּךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב:
אִם טָפְלוּ שֶׁקֶר בְּהֶגֶה וְהַוּוֹת לְעֻמֶּךָ אם אמרו מולך דברי הגה והוות. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה. יְדִידוּת תִּזְכּוֹר מנְעִימֶיךָ. יִתְגּוֹלְלוּ רַחֲמֶיךָ עַל שְׁאֵרִית עַמֶּךָ. לָמָּה יי יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה’ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:
אִם כָּבְדוּ אֹזֶן אם הכבידו את אזנם משמוע דבריך. כמו שנאמר: " כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו: וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם: וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ: וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח ה’ צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת ה’ צְבָאוֹת". לְסַלֵּף מִנִּי הַדֶּרֶךְ. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה אֲלַחֵשׁ עַל עַמִּי בְּעֶרֶךְ אערוך תפלה לפני ה'. וְנֶפֶשׁ שִׁפְכִי פְּנֵי קוֹנֵךְ וְצוּרֵךְ גם זה מבוסס על הפסוק באיכה: "חוֹמַת בַּת צִיּוֹן הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ: קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָ לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת". לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עוֹבְרֵי דָרֶךְ משל על עם ישראל: "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ: פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ: כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל: תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ: לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ":
אִם מָרְדוּ בְּרוֹב פִּשְעָם לְצוּר מַלְכִּי וּקְדוֹשִׁי. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה. נַפְשִׁי נֹעַם עֲלֵיהֶם תְּבַקְּשִׁי. לְנוֹרָא מָרוֹם וְקָדוֹשׁ בְּעֶתֶר בתפלה אֵלָיו תִּדְרְשִׁי. לָמָה יְיָ תִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי אין בתנ"ך פסוק כזה. הוא מתבסס על הפסוק באיכה: "וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה":
אִם סָרְרוּ כְפָרָה כִּי כְּפָרָה סֹרֵרָה סָרַר יִשְׂרָאֵל עַתָּה יִרְעֵם ה’ כְּכֶבֶשׂ בַּמֶּרְחָב מֵרֹב עִתִּים וְיָמִים. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה. אֶשָּׁא עַיִן לִמְרוֹמִים. עַל עַמִּי אֶפְצֶה פֶּה אתפלל על עמי שהם מְעֻטֵּי עַמִּים מבוסס על הפסוק: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה’ בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים: כִּי מֵאַהֲבַת ה’ אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם...". אתפלל עליהם ואשאל: לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים פסוק מאיכה: "אַתָּה ה’ לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר: לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים: הֲשִׁיבֵנוּ ה’ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָ חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם":
אִם פְּשָׁעֵינוּ עָצְמוּ וְגָבְרוּ מְאֹד כְּתֶלֶא. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה. אֲצַפְצֵף קוֹל לְהַפְלֵא. צְרוּפָה אִמְרָתְךָ נראה שכונתו לפסוק " כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ", אע"פ שיש עוד פסוקים בתנ"ך שאומרים שאמרת ה' צרופה לְחַלּוֹת עַל עַם אֵלֶּה לבקש רחמים על עם ישראל. לָמָּה תָשִׁיב יָדְךָ וִימִינֶךָ מִקֶּרֶב חֵיקְךָ כַלֵּה מקורו באחד ממזמורי החורבן בתהלים: "עַד מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֶף צָר יְנָאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ לָנֶצַח: לָמָּה תָשִׁיב יָדְךָ וִימִינֶךָ מִקֶּרֶב חֵיקְךָ כַלֵּה":
אִם קִלְקְלוּ מַעֲשִׂים לְהָזִיד וּלְהַרְשִׁיעַ אם עם ישראל קלקל את מעשיו והזיד והרשיע. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה. רָחַשׁ לִבִּי לְהוֹשִׁיעַ. קוּמִי רֹנִי בַלַּיְלָה לָאֵל הַמוֹשִׁיעַ גם זה מבוסס על הפסוקים באיכה שהוזכור לעיל: "חוֹמַת בַּת צִיּוֹן הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ: קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָ לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי אֲדֹנָי שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת" רני בלילה ושפכי לבך לפני האל המושיע, ואמרי לו. לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ כמו שנאמר: "אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ ה’ עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי רַבּוּ מְשׁוּבֹתֵינוּ לְךָ חָטָאנוּ: מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן: לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ וְאַתָּה בְקִרְבֵּנוּ ה’ וְשִׁמְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא אַל תַּנִּחֵנוּ":
אִם אָמְנָם שָׁבוּ כֻלָּם בְּלֵב וָנֶפֶשׁ לְחַלּוֹתֶךָ. נָא כָּל מִדָּה נְכוֹנָה תַּסְכִּים עִמָּם בִּמְחִילָתֶךָ. וַעֲשֵׂה אָדוֹן לְמַעַנְךָ מְחַל וּסְלַח לַעֲדָתֶךָ. שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ מבוסס על ישעיהו: "לָמָּה תַתְעֵנוּ ה’ מִדְּרָכֶיךָ תַּקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ מִיִּרְאָתֶךָ שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ":
זהו פזמון, שבנוי על פסוקים מהתורה המסיימים במלה תמיד. בסיומו של כל בית בא פסוק המסייימם במלה תמיד, ואחריה הפזמון "כעולת הבקר אשר לעולת התמיד".
האם זה פזמון מקורי? (על פזמון מקורי ולא מקורי ראה בדברינו על הפזמון במוצאי מנוחה). מבחינת התכן אפשר בדחק לקבל את המשפט "כעולת הבקר אשר לעולת התמיד" בסוף כל בית. ואז המשמעות היא שמה שאנו מבקשים יהיה תמיד כמו עולת הבקר שהיא תמיד. אבל זה די דחוק, ומלבד זאת – אם נפרש כך, יוצא שהבית הראשון אינו מסיים (לפני הפזמון) בפסוק המסתיים במלה תמיד. אבל אם נניח שבמקור המשפט "כעולת הבקר אשר לעולת התמיד" סיים רק את הבית הראשון, הרי שאין אנו נכנסים לדחקים לשוניים, ומושגת אחידות: כל בית מסיים בפסוק המסיים במלה תמיד. (הערה קלה: "כעולת הבקר אשר לעולת התמיד אינו פסוק", הפסוק המקורי הוא "מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד".
שׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ פניה אל ה', שמקורה בדרי אברהם אל ה': "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט". וְאוֹתָהּ בַּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד מקורו בפסוק במשלי: "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה", שעוסק דוקא במלך בשר ודם. נָא חַיִּים וָחֶסֶד עַל עַם עָנִי תַּצְמִיד דון את עם ישרא ללחיים וחסד. אֶת תְּפִלַּת הַשַּׁחַר בִּמְקוֹם עוֹלָה תַּעֲמִיד קבל את תפלתנו במקום העולם שעלינו להקריב. כְּעֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד מקור הפסוק בפרשת מוספי חג הפסח. שם, אחרי פירוט המוספים, אומרת התורה: "מִלְּבַד עֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד תַּעֲשׂוּ אֶת אֵלֶּה".:
לוֹבֵשׁ צְדָקָה וּמַעֲטֶה פניה לה', מבוססת על הפסוק: "וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבֹּשֶׁת וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה". לְךָ לְבַד הַיִּתְרוֹן. אִם אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים. זָכְרָה יְשֵׁנֵי חֶבְרוֹן בנו אין מספיק מעשים, דון אותנו בזכות האבות, הקבורים בחברון. וְהֵם יַעֲלוּ לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְיָ תָּמִיד אותם תזכור תמיד. מקור הביטוי בפסוק: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה’ תָּמִיד". כְּעֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד:
מַטֵּה כְּלַפֵּי חֶסֶד מקורו במדרש: "תניא בית שמאי אומרים שלש כתות הן ליום הדין אחת של צדיקים גמורין ואחת של רשעים גמורין ואחת של בינוניים צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם שנאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם בינוניים יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין שנאמר והבאתי את השלשית באש וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתים כבחן את הזהב הוא יקרא בשמי ואני אענה אתו ועליהם אמרה חנה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל בית הלל אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד. לְהַטּוֹת אִישׁ לִתְחִיָּה. עַמְּךָ לְחֶסֶד הַטֵּה. גְּמָל נָא עָלָיו וְחָיָהגמול עליו ויחיה. כְּתוֹב תָּו חַיִּים. וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד רומז לנבואה שראה יחזקאל: "וַיִּקְרָא בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר קָרְבוּ פְּקֻדּוֹת הָעִיר וְאִישׁ כְּלִי מַשְׁחֵתוֹ בְּיָדוֹ: וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת: וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב אֲשֶׁר הָיָה עָלָיו אֶל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיִּקְרָא אֶל הָאִישׁ הַלָּבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר קֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו: וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ: וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ אַל תָּחֹס עֵינְיכֶם וְאַל תַּחְמֹלוּ: זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת....". כלומר: כולם נהרגים מלבד אלה שה' צוה לכתוב תיו על מצחם. לכן אנו מבקשים מה' שיכתוב תיו חיים על מצחינו. המקור לסיום הוא הפסוק: "וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה’: וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה: וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה’". אלא שכאן הכונה שתיו החיים יהיה על מצחו של עם ישראל תמיד. . כְּעֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד:
הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן עִיר קְדוֹשַׁי המקור בפסוק "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם", כלומר: בנה את ירושלים והיטיה. וְנָתַתָּ יָד וָשֵׁם בְּבֵיתְךָ לִמְקֻדָּשַׁי כמו שנאמר: " כִּי כֹה אָמַר ה’ לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת". וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי וכן תתן עריכת נר לבן ישי. את הביטוי הזה לקח הפיטן מתוך תפלת ראש השנה ולא מתוך התנ"ך. אבל תפלת ראש השנה מבוססת כאן על פסוק בתנ"ך: "כִּי בָחַר ה’ בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ: זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ: צֵידָהּ בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ אֶבְיוֹנֶיהָ אַשְׂבִּיעַ לָחֶם: וְכֹהֲנֶיהָ אַלְבִּישׁ יֶשַׁע וַחֲסִידֶיהָ רַנֵּן יְרַנֵּנוּ: שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי: אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ". אנו מבקשים עריכת נר שתעמוד לעולם, כלשונו: לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד המקור: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (ויש גם פסוק דומה בפרשת תצוה). כְּעֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד:
חִזְקוּ וְאִמְצוּ לְבַבְכֶם . עַמִּי בְּאֵל מָעֻזּוֹ התחזקו בה' אלהיכם. וְעֵדוֹתָיו כִּי תִנְצֹרוּ כאשר תשמרו את מצוותיו. גַּם אֶת זוֹ לְעֻמַּת זוֹ (מבוסס על פסוק בקהלת), כאשר תשמרו את מצוותיו אז – יְכַפֵּר בְּעַד חַטַּאתְכֶם. וְיִזְכּוֹר רַחֵם בְּרָגְזוֹ בשעת רגזו יזכור את רחמיו. כדברי חבקוק "בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר". לכן, עבדו את ה', דִּרְשׁוּ יְיָ וְעֻזּוֹ. בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד (פסוק שלם שמופיע הן בתהלים והן בדברי הימים). כְּעֹלַת הַבֹּקֶר אֲשֶׁר לְעֹלַת הַתָּמִיד:
פיוט עקדה. ישנם כמה פיוטים כאלה (וראה עליהם כאן), המתארים בצורה פיוטית את עקדת יצחק. בפיוט הזה כל בית פותח ומסים במלה בקר. אחרי המלה בקר הפותחת את הבית, מופיעה האות התורנית בחתימת שם המחבר. הצלע האחרונה בכל בית היא פסוק.
מְפַלְטִי אֵלִי צוּרִי סִתְרִי וּמָגִנִּי. וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי מבוסס על הפסוק בשירת דוד: "אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי", או בגרסת תהלים (שנראה שהפיטן נשען עליה): "ה’ סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי אֵלִי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי" בְּיוֹם צַר לִי וְאוֹנִי מבוסס על הפסוק "כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי". הִשׁכַּמְתִּי לְחַלּוֹתְךָ מֶלֶךְ רָב וַאֲנִי. אֵלֶיךָ יְיָ שִׁוַּעְתִּי (ו)בַבֹּקֶר מבוסס על הפסוק: "וַאֲנִי אֵלֶיךָ ה’ שִׁוַּעְתִּי וּבַבֹּקֶר תְּפִלָּתִי תְקַדְּמֶךָּ". הפיטן מתבסס לכל ארך הפיוט על המלה "בקר" בהנחה שהסליחות נאמרות לפנות בקר. ולקראת הבקר אנו משועים אל ה'.:
בֹּקֶר רַחֵם תִּזְכּוֹר כדברי חבקוק "בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר". לכן אנו מבקשים שה' יזכור חֶסֶד לְאַבְרָהָם אָב אֵיתָנַי המלה איתן בלשון הפיטנים מרמזת לאברהם. על בסיס מדרשים. אֲשֶׁר בְּחַרְתּוֹ אַתָּה הוּא ה’ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם וְהֶאֱמִין בָּךְ על אברהם נאמר: "וְהֶאֱמִן בַּה’ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". הוא הראשון שהאמין בה' רֹאשׁ לְמַאֲמִינַי. זְכוֹר בְּרִיתוֹ וְהוֹשִׁיעֵנִי מִטֻּמְאָתִי, יְיָ. בֹּקֶר תִשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל: ה’ בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לְךָ וַאֲצַפֶּה: בֹּקֶר דִּבַּרְתָּ עִמּוֹ וְנִסִּיתוֹ וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר לְשַׁלֵּם לוֹ מַשְׂכֹּרֶת. וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית מבוסס על הפסוק הממשיך את הפסוק שצוטט לעיל: "וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַיְבוּסִי וְהַגִּרְגָּשִׁי לָתֵת לְזַרְעוֹ וַתָּקֶם אֶת דְּבָרֶיךָ כִּי צַדִּיק אָתָּה" לִהְיוֹת לוֹ לְמִשְׁמֶרֶת. אֲהַבְתּוֹ וּרְצִיתוֹ וְקִבַּלְתּוֹ כִּקְטֹרֶת. סַמִּים בַּבֹּקֶר בּבֹּקֶר המקור הוא הפסוק "וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה", וכאן הכונה שה' רוצה באברהם ומקבלו כקטרת:
בֹּקֶר כּוֹכְבוֹ הֵאִיר כְּחָפַצְתָּ לְהַרְאוֹת צִדְקָתוֹ הַגְּדוֹלָה כפי המפרשים שמטרת העקדה היא להראות את צדקותו של אברהם. וְנִסִּיתוֹ בָּעֲשִׂירִי כדברי המשנה שעשרה נסיונות נתנסה אברהם אבנו ועמד בכולם, העקדה היא הנסיון העשירי וַתֹּאמֶר לוֹ קַח אֶת בִּנְךָ וְאַל תִּכְלָא. עַל אַחַד הֶהָרִים וְהַעֲלֵהוּ לְעוֹלָה שנאמר: "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַעֲשֶׂה בַבֹּקֶר מקור הבטוי בקרבן התמיד: "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם". כאן הכונה שהוא בנך יחידך אשר אהבת, עשה אותו לי :
בֹּקֶר יִחַד שִׁמְךָ וְשָׁמַע לְקוֹלֶךָ וְהֶרְאָה אַהֲבָתוֹ. וְשָׂשׂ בְּכָל לֵב עַל אִמְרָתְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ כדברי הפסוק: "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב". גם אברהם שש לעשות את אמרתך. הָאַהֲבָה קִלְקְלָה הַשּׁוּרָה מבוסס על המדרש: "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, אר"ש בן יוחאי אהבה מקלקלת את השורה ושנאה מקלקלת את השורה, אהבה מקלקלת את השורה דכתיב וישכם אברהם בבוקר וגו' ולא היה לו כמה עבדים אלא אהבה מקלקלת את השורה, ושנאה מקלקלת את השורה, שנא' ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו ולא היה לו כמה עבדים אלא שנאה מקלקלת את השורה" וַיָקָם בְּשִׂמְחָתוֹ. וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בּבֹּקֶר וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים::
בֹּקֶר הֵכִינוּ לִבָּם לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אָיוֹם. הַבֵּן לָקַח עֵצִים וְהָאָב לָקַח מַאֲכֶלֶת לִשְׁחוֹט בְּלִי פִדְיוֹם וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. קְרוּאִים וְהוֹלְכִים לְתֻמָּם המוקר לביטוי בספר שמואל: "וְאֶת אַבְשָׁלוֹם הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ מִירוּשָׁלִַם קְרֻאִים וְהֹלְכִים לְתֻמָּם וְלֹא יָדְעוּ כָּל דָּבָר" וְרָאוּ כְבוֹדֶךָ, בַּיוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר כמו שנאמר: "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם". וראה את המדרשים שם על אברהם ונעריו. הפיטן השתמש כאן בפסוק ממעמד הר סיני: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" :
בֹּקֶר אַָזַר כְּגִבּוֹר חֲלָצָיו מקורו בפסוק: "אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי" וְלַעֲקוֹד בְּנוֹ קָדַם. וַיִקַּח מַאֲכֶלֶת לְשָׁחֲטוֹ וְלֹא חָשַׁב אָדָם. וַיֹאמֶר הַיּוֹם אַקְרִיב עוֹלָתִי וְאֶזְרוֹק דָּם. זִבְחִי לֹא יָלִין עַד בֹּקֶר מקורו בפסוק: שמנוסח בפרשת משפטים "לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר", ובפרשת כי תשא "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח". הפיטן הרשה לעצמו לאחד את הנוסח של שני הפסוקים: בֹּקֶר רַחֲמֶיךָ נִכְמְרוּ עַל בֵּן יָחִיד שכונה כאן בנך יחידך וְעָלָיו זָרָחוּ. וַיִקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְיָ. אֶל הַנַעַר יָדַיִם אַל יְשֻׁלָּחוּ וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה’ מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר. כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע מקורו בפרק הקודם לעקדה: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", וְזִכְרוֹ לַדּוֹרוֹת הַנִּיחוּ. לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה’ מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר. וכאן כונתו שזכרה של עקדת יצחק יהיה למשמרת:
כאן עובר הפיטן לבקש רחמים בזכות העקדה בֹּקֶר כָּשְׁרוֹ וְיָשְׁרוֹ וְצִדְקוֹ יָלִיץ בְּעַד עַם אֵלֶיךָ קָרֵב בזכות העקדה מליץ יושר יליץ על עם ישראל. וְאֶפְרוֹ תָמִיד יֵרָאֶה לְפָנֶיךָ כדברי המדרשים האומרים שאפרו של יצחק תמיד צבור ועומד על המזבח לכפרתנו לְכַבְּסָם הֶרֶב חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי: הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי. תִּנָּתן לָהֶם נַפְשָׁם בִּשְׁאֵלָתָם מבוסס על דברי אסתר: "אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי" כִּי לְךָ נִכְסָפָה נפשם, שנזכרה לעיל, שעליה נאמר: "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה’ לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי" בָּעֶרֶב. הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר גם זה מבוסס על פסוק במגלת אסתר: "וּבָזֶה הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל אֲשֶׁר תֹּאמַר יִנָּתֵן לָהּ לָבוֹא עִמָּהּ מִבֵּית הַנָּשִׁים עַד בֵּית הַמֶּלֶךְ: בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי אֶל יַד שַׁעַשְׁגַז סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַפִּילַגְשִׁים". אבל כאן הוא רומז למדרש האומר שהנשמה עולה בלילה אל ה' ויורדת בבקר:
בֹּקֶר קוֹלָם שְׁמַע וּתְכַפֵּר עֲוֹנוֹתֵיהֶם. וְעֵרֶךְ תְּפִלָּתָם כְּעֵרֶךְ קָרְבְּנוֹתֵיהֶם קבל את תפלתם כקרבנות. לָקְחוּ וּבָאוּ בְּזִכְרוֹן צִדְקַת אֲבוֹתֵיהֶם. וְהֵם הֵבִיאוּ עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר עוד תפלת נדבה, כלומר הסליחות שאינן חלק מתפלות החובה אלא נדבה. המקור הוא בנדבה שהביאו ישראל למשכן: "וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר": בֹּקֶר תֵּפֶן אֵלֵינוּ וְרַחֲמֶיךָ עָלֵינוּ יִכְמָרוּ. וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתֵינוּ וְלֹא יִזָכֵרוּ יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם. צוּר הַעֲבֵר עֲוֹנֵינוּ מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יַשְׁאִירוּ. מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר שלא ישאר שום דבר מחטאתינו. מקור הביטוי בפסוק: "לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ":
זהו פזמון, ככל הנראה מקורי (על פזמונים מקוריים ולא מקוריים ראה דברינו על הפיוט במוצאי מנוחה). הפזמון הוא לסרוגין "וְהָשֵׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקֹב וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ", ו "וְשׁוּב בְּרַחֲמִים עַל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ". אע"פ שהוא כנראה מקורי, יש לו משמעות מיוחדת בבית הראשון, שם הוא משלים את הזכרת שלשת האבות.
מופיע כאן חלק מהפיוט, אותיות א-ו. בצום גדליה נאמרות האותיות ט-נ.
זְכוֹר בְּרִית אַבְרָהָם וַעֲקֵדַת יִצְחָק. וְהָשֵׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקֹב וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ: אָבַדְנוּ מֵאֶרֶץ טוֹבָה בְּחִפָּזוֹן כלומר: גלינו מהארץ, והתקיים בנו הפסוק "וְחָרָה אַף ה’ בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה’ נֹתֵן לָכֶם". (את המלה מהרה החליף הפיטן במלה חפזון). אָרְכוּ הַיָּמִים וּדְבַר כָּל חָזוֹן מבוסס על דברי יחזקאל: "בֶּן אָדָם מָה הַמָּשָׁל הַזֶּה לָכֶם עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל חָזוֹן". אבל הפיטן אומר שאכן זה קרה. ארכו הימים ואבד החזון. בְּיִשְׂרָאֵל חָדְלוּ פְרָזוֹן המקור הוא בשירת דבורה: "בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת בִּימֵי יָעֵל חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת: חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל". כלומר: אי אפשר עוד להריש בטוחים ללא חומה גבוהה. . בְּמַשְׁמַנֵּינוּ שֻׁלַּח רָזוֹן המקור הוא דוקא בנבואה שנאמרה במקורה על מלך אשור: "לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן ה’ צְבָאוֹת בְּמִשְׁמַנָּיו רָזוֹן וְתַחַת כְּבֹדוֹ יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ", אבל הפיטן אומר שכך קרה גם לנו. וְשׁוּב בְּרַחֲמִים עַל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ:
גּוֹלָה אַחַר גּוֹלָה. גָּלְתָה יְהוּדָה כֻּלָּהּ כלומר: אע"פ שלא גלתה כולה יחד בסוף גלתה יהודה כולה. דָּוָה כָל הַיּוֹם מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה וְכָלָה. דּוֹרֵשׁ וּמְבַקֵּשׁ אֵין לָהּ. וְהָשֵׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקֹב המקור לשתי השורות האלה בירמיהו: כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה’ כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ: כֹּה אָמַר ה’ הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ:
הָעִיר הַקֹּדֶשׁ וְהַמְחוֹזוֹת. הָיוּ לְחֶרְפָּה וּלְבִזּוֹת. וְכָל מַחֲמַדֶּיהָ טְבוּעוֹת טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה’ וּגְנוּזוֹת. וְאֵין שִׁיּוּר רַק הַתּוֹרָה הַזֹּאת לא נותר לנו דבר מלבד התורה. וְשׁוּב בְּרַחֲמִים עַל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ:
גּוֹאֵל חָזָק לְמַעַנְךָ פְּדֵנוּ הרעיון שה' מושיע אותנו למענו ולא למעננו, מופיע בכמה מקומות בתנ"ך. כגון הפסוק: "לֹא לָנוּ ה’ לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ: לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם". יש עוד כמה פסוקים דומים שבהם מבקשים מה' רחמים פן יאמרו הגויים. למשל בחטא העגל: "לָמָה ה’ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ". (ונראה שהפסוק בתהלים מבוסס על הפסוק הזה). וכן ביואל: "בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה’ וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה’ עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם".. רְאֵה כִּי אָזְלַת יָדֵינוּ רומז לשירת האזינו, שם, אחרי כל הצרות שבאו על עם ישראל, נאמר "כִּי יָדִין ה’ עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב", ובגלל זה ה' מרחם עלינו ומושיע אותנו (כך לפי חלק מהמפרשים, וכן משמע בספר מלכים, "כִּי רָאָה ה’ אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל: וְלֹא דִבֶּר ה’ לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ"). שׁוּר ראה כִּי אָבְדוּ חֲסִידֵינוּ אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן כֻּלָּם לְדָמִים יֶאֱרֹבוּ אִישׁ אֶת אָחִיהוּ יָצוּדוּ חֵרֶם. וּמַפְגִיעַ אֵין בַּעֲדֵנוּ אין מי שיתפלל בעדנו אל ה'. וְהָשֵׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקֹב וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ:
את בְּרִית אָבוֹת וְאִמָּהוֹת וְהַשְׁבָטִים. רַחֲמֶיךָ וַחֲסָדֶיךָ בִּרְבוֹת עִתִּים. יָהּ זְכוֹר את ברית האבות והאמהות ואת רחמיך וחסדיך לְמֻכִּים וְנִמְרָטִים לעם ישראל, שכל היום אויביהם מכים ומורטים אותם. וְעָלֶיךָ כָּל הַיּוֹם נִשְׁחָטִים כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה: וְשׁוּב בְּרַחֲמִים עַל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ:
דּוֹרֵשׁ דָּמִים כנוי לה', מקורו בפסוק "זַמְּרוּ לַה’ יֹשֵׁב צִיּוֹן הַגִּידוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו: כִּי דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר לֹא שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים" דּוֹן דִּינֵנוּ גם זה קשור לפסוק משירת האזינו שצוטט לעיל: "כִּי יָדִין ה’ עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב", הָשֵׁב שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיק מְעַנֵּינוּ וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי: וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ. חִנָּם נִמְכַּרְנוּ וְלֹא בְכֶסֶף פְּדֵנוּ כִּי כֹה אָמַר ה’ חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ. זְקוֹף בֵּית מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְעֵינֵינוּ. וְהָשֵׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקֹב וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ:
זהו פיוט סדר עבודת התמיד.
הוא אינו קשור דוקא לערב ראש השנה, אפשר באותה מדה לאמרו מדי יום ביומו, כמו שאומרים ביום הכפורים את סדר עבודת יוה"כ ובערב פסח את סדר הפסח. (וגם אין שום ראיה שמחברו התכוון לכתוב פיוט לערב ראש השנה. יתכן שהמחבר כתב אותו עבור כל יום ויום).
הפיוט הזה מתאר את סדר עבודת התמיד במקדש, והוא תרגום מסכת תמיד ללשון פיוטית. הבאתי כאן את המשניות הרלוונטיות ממסכת תמיד. לא הבאתי כאן פירוש לכל המשניות האלה, נכתבו כבר פירושים רבים למשנה ואין צורך בפירוש נוסף. המעוניין יעיין במפרשים הקיימים על מסכת תמיד.
תְּפִלָּה תִקַּח תְּחִנָּה תִּבְחַר. תְּמוּר נִיחוֹחַ תְּמִיד הַשַּׁחַר תמורת תמיד השחר. כלומר: קבל את תפלתנו תחת קרבן התמיד שאנו חייבים בו: שְׁקוֹל לָעוֹמְדִים שִׁמְךָ לְשַׁבֵּחַ קבל את תפלתם ושבחם כשקולים כתרומת המזבח. כְּאִלּוּ זָכוּ תְּרוֹם מִזְבֵּחַ תרומת הדשן במזבח, היא העבודה הראשונה בכל יום במקדש, הרמת הדשן של קרבנות אתמול מעל המזבח.: רְצֵה עֲבוֹדָתָם בְּמִקְדָּשׁ שְׁבִיתָם כלומר: במקדש מעט שבו הם עובדים ומתפללים. כְּבֵית עוֹלָמִים לְעֹשֵׂי חֲבִיתָם החשב זאת כעשיית חביתי הכהן הגדול במקדש, שהיא אחת העבודות הראשונות מדי יום מבקדש, אחרי תרומת הדשן, כדברי המשנה: "מי שהוא רוצה לתרום את המזבח משכים וטובל עד שלא יבא הממונה וכי באיזו שעה הממונה בא לא כל העתים שוות פעמים שהוא בא מקריאת הגבר או סמוך לו מלפניו או מלאחריו הממונה בא ודופק עליהם והם פתחו לו אמר להן מי שטבל יבא ויפיס הפיסו זכה מי שזכה: נטל את המפתח ופתח את הפשפש ונכנס מבית המוקד לעזרה ונכנסו אחריו ושתי אבוקות של אור בידם ונחלקו לשתי כתות אלו הולכים באכסדרא דרך המזרח ואלו הולכים באכסדרא דרך המערב היו בודקין והולכין עד שמגיעין למקום בית עושי חביתים הגיעו אלו ואלו אמרו שלום הכל שלום העמידו עושי חביתים לעשות חביתים": קְשׁוֹב מִקְרָאוֹת וְחִין סְדָרִים הקשב לתחינה שאנו סודרים והמקראות שאנו קוראים. כּעֵין אֵבָרִים וְעִכּוּל פְּדָרִים המשך המשנה שם: "ראוהו אחיו שירד והם רצו ובאו מהרו וקדשו ידיהן ורגליהן מן הכיור נטלו את המגריפות ואת הצינורות ועלו לראש המזבח האברין והפדרין שלא נתאכלו מבערב סונקין אותם לצדדי המזבח אם אין הצדדין מחזיקין סודרין אותם בסובב על הכבש": צְרוֹף שִׁטּוּחַ פְּנֵי טָפוּחַ החשב את התפלה שאנו שוטחים לפניך. כְּמַעֲלֶה אֵפֶר עַל גַּב תַּפּוּחַ העבודה הבאה, במשנה הבאה שם. היא העלאת האפר על התפוח. כלומר על ערימת האפר הגבוהה שעל המזבח: "החלו מעלין באפר על גבי התפוח ותפוח היה באמצע המזבח פעמים עליו כשלש מאות כור וברגלים לא היו מדשנין אותו מפני שהוא נוי למזבח ": פְּאַת קָדִימָה פְּנֵיהֶם יִזְרַח. כְּסוֹדְרֵי חָזִית כְּלַפֵּי מִזְרָח מערכת העצים על המזבח חזיתה מזרחה, כדברי המשנה שם: "סידר המערכה גדולה מזרחה וחזיתה מזרחה וראשי הגיזרין הפנימים היו נוגעים בתפוח וריוח היה בין הגיזרים שהיו מציתין את האליתא משם": עֲרוֹב מַחְבֶּרֶת לְמִדּוֹת עֲרוּכוֹת. כְּשָׁרֵת כּשׁר שְׁתֵּי מַעֲרָכוֹת מספר המערכות שבכל יום שנוי במחלוקת תנאים. הפיטן הלך בעקבות הדעה שבכל יום היו על המזבח שתי מערכות: סְפוֹר לִצְעָדִים לְעָבְדְךָ גָּשִׁים. כְּמוֹ בָּעֲזָרָה לְפַיֵּס רוֹגְשִׁים הכהנים שהיו נגשים לפיס בעזרה, כדי לקבוע מי יזכה בכל תפקיד מתפקידי עבודת התמיד במקדש. כדברי המשנה שם: " אמר להם הממונה בואו והפיסו מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח הפנימי מי מדשן את המנורה מי מעלה אברים לכבש הראש והרגל ושתי הידים העוקץ והרגל החזה והגרה ושתי דפנות הקרבים והסלת והחביתים והיין הפיסו זכה מי שזכה".: נְכוֹן הַבֹּקֶר וְכוֹכָבִים בְּרוֹן. בְּרַק הַשַּׁחַר זְכוּת שֶׁבְּחֶבְרוֹן המשך המשנה שם: אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה אם הגיע הרואה אומר ברקאי מתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון והוא אומר הין. הגמ' אומרת שהזכירו את חברון כדיי להזכיר את זכות האבות הקבורים בחברון: מְמֻנֶּה מְזָרֵז לְהָבִיא טָלֶה. מִלִּשְׁכַּת טְלָאִים בְּבִקּוּר מֻפְלָא: לְכוֹס שֶׁל זָהָב . יְשֻׁלַּח לְהַשְׁקוֹת. מְבַקְּרוֹ שֵׁנִית לְאוֹר הָאֲבוּקוֹת המשך המשנה שם: "אמר להם צאו והביאו טלה מלשכת הטלאים … השקו את התמיד בכוס של זהב. אף על פי שהוא מבוקר מבערב מבקרין אותו לאור האבוקות": כְּזָכָה בְּתָמִיד וְזִכָּה אֶחָיו. מְשָׁכוֹ וְהוֹלֵךְ לְבֵית מִטְבָּחָיו המשך המשנה: "מי שזכה בתמיד מושכו והולך לבית המטבחים ומי שזכה באיברים הולכין אחריו בית המטבחים היה לצפונו של מזבח ועליו שמונה עמודים ננסין ורביעית של ארז על גביהן ואנקליות של ברזל היו קבועין בהן ושלשה סדרים היה לכל אחד ואחד שבהן תולין ומפשיטין על שלחנות של שיש שבין העמודים". כונת הפיטן שהוא מזכה את אחיו כי גם הכהנים שזכו באברים הולכים עמו. מקור הבטוי דוקא במשנה בפסחים. יְדֵי שְׁחִיטָתוֹ זְבוֹחַ יַחֲדוֹל. עֲדֵי יִפָּתֵחַ הַשַּׁעַר הַגָּדוֹל כלומר: יחדול משחיטה עד שיפתח השער, ורק אז ישחט. אסור לשחוט קרבן כאשר שער המקדש סגור: טְרוֹד עַד שֶׁחִי פָּתוֹחַ כֵּיוָן. שְׁתֵּי מַפְתְּחוֹת לְפוֹתְחוֹ כֵּיוָן בהמשך המשנה שם אומרת המשנה שהכהנים נכנסו לפתוח את השער, ובידיהם "ושני מפתחות אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון": חֲרָצָיו כְּגַלְגְּלוֹ וְצִירֵי צְרִיחוֹ. וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבִקְעַת יְרִיחוֹ המשך המשנה שם: "…. לא היה שוחט השוחט עד ששומע קול שער הגדול שנפתח: מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח…": זְרִיזִים זְהִירִים עֲקֵדָה לִגְמוֹר. בְּיָד וָרֶגֶל כְּיִצְחָק בְּהַר מוֹר המשך המשנה: "לא היו כופתין את הטלה אלא מעקדין אותו מי שזכו באברים אוחזים בו וכך היתה עקידתו ראשו לדרום ופניו למערב השוחט עומד במזרח ופניו למערב": וְזָכוּ שְׁנִיּוֹת שְׁחִיטָה לְשַׁמֵּשׁ. שַׁחַר וָאֶמֶשׁ לְמוּל הַשֶּׁמֶשׁ המשך המשנה: "של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה של בין הערבים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית על טבעת שניה". כלומר: שניהם נשחטים על טבעות שניות, של שחר במערב ושל בין הערבים במזרח. הגמ' מסבירה שזה משום שצריך לשחוט מול השמש: הֲרָמַת שְׁתַּיִם לְאַרְבַּע יִתְרוֹם. לְמִזְרָח צָפוֹן לְמַעֲרָב דָּרוֹם המשך המשנה: "שחט השוחט וקבל המקבל בא לו לקרן מזרחית צפונית ונותן מזרחה צפונה מערבית דרומית ונותן מערבה דרומה שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית". כלומר: הדם היה נתן על שתי פנות של המזבח, שהן ארבע צלעות. פנה מזרחית צפונית ופנה מערבית דרומית: דְּמֵי שִׁירַיִם יְסוֹד הַדָּרוֹם את מה שנשאר מהדם נותן הכהן עעל היסוד הדרומי של המזבח. כמו שנזכר במשנה שצוטטה לעיל. וְטָעוּן הַפְשֵׁט וְכָלִיל לַמָּרוֹם התמיד הוא עולה, ועולה טעונה הפשט ונתוח וכליל לאשים. כלומר: הפשטת העור, נתוח הקרבן לנתחיו, והקטרתו כליל: גְּלַל הַנְתִיחָה מְרֻבָּה בְּדִבּוּר. שְׁתִיקָה יָפָה וְאֵימַת צִבּוּר: בְּתִשְׁעָה קָרֵב בְּצֵרוּף זוֹכִים. חֲבִתִּים סֹלֶת וְיֵין הַנְּסָכִים התמיד קרב על המזבח ע"י תשעה כהנים, כולל אלה שזכו בהקטרת חביתי הכהן הגדול, הסלת והיין הבאים עם התמיד, כפי שתפרט המשנה שתצוטט להלן: אֲזַי יָם כֶּבֶשׁ מְלָחוּם וּבָאוּ. בְלִשְׁכַּת גָּזִית שְׁמַע יִקְרָאוּ כדברי המשנה: "נמצאו כולן עומדין בשורה והאברים בידם הראשון בראש וברגל הראש בימינו וחוטמו כלפי זרועו וקרניו בין אצבעותיו ובית שחיטתו מלמעלן והפדר נתון עליה והרגל של ימין בשמאלו ובית עורו לחוץ השני בשתי ידים של ימין בימינו של שמאל בשמאלו ובית עורן לחוץ השלישי בעוקץ וברגל העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו ואצבע הכבד ושתי הכליות עמו הרגל של שמאל בשמאלו ובית עורו לחוץ הרביעי בחזה ובגרה החזה בימינו והגרה בשמאלו וצלעותיה בין אצבעותיו החמישי בשתי דפנות של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו ובית עורן לחוץ הששי בקרבים הנתונים בבזך וכרעים על גביהם מלמעלה השביעי בסלת השמיני בחביתין התשיעי ביין הלכו ונתנום מחצי הכבש ולמטה במערבו ומלחום וירדו ובאו להם ללשכת הגזית לקרות את שמע".: מְבָרְכִים בְּמִנּוּי בְּרָכָה אַחַת. עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת וּמוֹסִיף בְּנַחַת: אֱמֶת וַעֲבוֹדָה וּבִרְכַת כֹּהֲנִים. יְבָרְכוּ הָעָם בְּרָכָה נֶהֱנִים המשנה הבאה: "אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן ברכו קראו עשרת הדברים שמע והיה אם שמוע ויאמר ברכו את העם שלש ברכות אמת ויציב ועבודה וברכות כהנים ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא": יְבָרְרוּ חֲדָשִׁים לְפַיֵּס קְטֹרֶת. וְלֹא שָׁנוּ בָהּ וְהִיא מְעַשֶּׁרֶת המשך המשנה: " אמר להם חדשים לקטרת באו והפיסו הפיסו זכה מי שזכה". כלומר: לקטרת צריך כהן חדש, שמעולם לא הקטיר. כי לא שנה בה אדם, כלומר מעולם לא היה כהן שהקטיר קטרת פעמים. והיא סגולה לעשירות: רְבִיעִי פַּיֵּס בְּיַחַד נִקְבָּע נְתָחִים לְהַעֲלוֹת לְגַב הַמְּרֻבָּע המשך המשנה מציגה את הפיס הרביעי: "חדשים עם ישנים בואו והפיסו מי מעלה אברים מן הכבש למזבח". כלומר כאן יכולים לבא גם כהנים שכבר זכו בכך בעבר, להעלות אברים מהכבש למזבח: בְּקוֹל מַגְרֵפָה מְרֻבִּים זְמָרִים "מגרפה היתה במקדש, עשרה נקבים היו בה כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר במתניתא תנא היא אמה וגבוה אמה וקתא יוצא הימנה ועשרה נקבים היו בה כל אחד מוציא מאה מיני זמר נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר". "מיריחו היו שומעין קול המגרפה". וְקוֹלָהּ נִשְׁמַע בְּעִיר הַתְּמָרִים עיר התמרים היא יריחו: רְגִילִים לְקוֹלָה לְוִיִּם וְכֹהֲנִים. לְשִׁיר וְהִשְׁתַּחֲוָיָה הֱיוֹת מְזֻמָּנִים המשך המשנה: "הגיעו בין האולם ולמזבח נטל אחד את המגרפה וזורקה בין האולם ולמזבח אין אדם שומע קול חברו בירושלים מקול המגרפה ושלשה דברים היתה משמשת כהן ששומע את קולה יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות והוא רץ ובא ובן לוי שהוא שומע את קולה יודע שאחיו הלוים נכנסים לדבר בשיר והוא רץ ובא": בְּמַעֲלוֹת אוּלם עֲלוֹת בִּמְרוּצָה. מְדַשֵּׁן פְּנִימָה טֶנִי נָטַל וְיָצָא: יְדַשֵּׁן מְנוֹרָה וְכָבָה יַעַרְכוֹ כלומר: אם כבה – יערכו מחדש. וְהַכּוֹז נָטַל וְנָחַץ לְדַרְכּוֹ המשך המשנה בתמיד: "החלו עולים במעלות האולם מי שזכו בדישון מזבח הפנימי והמנורה היו מקדימין לפניהם מי שזכה בדישון מזבח הפנימי נכנס ונטל את הטני והשתחוה ויצא מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה נטל את הכוז ממעלה שניה והשתחוה ויצא": יְרַדֵּד זוֹכֶה בְּשׁוּלֵי מַחְתָּה. לְגַחֲלֵי הָאֵשׁ וְשָׁחָה וְאָתָה המשך המשנה: "מי שזכה במחתה צבר את הגחלים על גבי המזבח ורדדן בשולי המחתה והשתחוה ויצא": צְבוֹר הַקְטֹרֶת פְּנִימָה חוּץ לוֹ מְלַמְּדִין מַקְטִיר בְּלִי כְּווֹת אֲצִילוֹ המשך המשנה: " מי שזכה בקטרת היה נוטל את הבזך מתוך הכף ונותנו לאוהבו או לקרובו נתפזר ממנו לתוכו נותנו לו בחפניו ומלמדים אותו הוי זהיר שמא תתחיל לפניך שלא תכוה התחיל מרדד ויוצא": חֲרֵדִים לִפְרוֹשׁ בְּעֵת הַקְטָרָה מלבד המקטיר לא נשאר איש בהיכל בעת הקטרה, כל שאר הכהנים פורשים משם.. חֲשָׁאִי כַּפָּרָה לְחֵץ מַטָּרָה הסבר מדוע לפרוש: כי כפרה נעשית בחשאי: קְבוּעוֹת הָיוּ לְמוּל הַפְּרָצוֹת. בְּהִשְׁתַּחֲוָיוֹת לְאֵל חַי לְרַצוֹת משנה במדות: "ושלש עשרה פרצות היו שם שפרצום מלכי יון חזרו וגדרום וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחויות": חֲגוּרֵי חֶרֶב כְּתָב וְלֹא בְכִנּוּי. מְבָרְכִים אַחַת וְעַל רֹאשׁ מִנּוּי המשך המשנה: "באו ועמדו על מעלות האולם עמדו הראשונים לדרום אחיהם הכהנים וחמשה כלים בידם הטני ביד אחד והכוז ביד אחד והמחתה ביד אחד והבזך ביד אחד וכף וכסויה ביד אחד וברכו את העם ברכה אחת אלא שבמדינה אומרים אותה שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת במקדש היו אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכנויו במדינה הכהנים נושאים את כפיהם ידיהם כנגד כתפותיהם ובמקדש על גבי ראשיהן חוץ מכהן גדול שאין מגביה את ידיו למעלה מן הציץ". זְמַן הַגָּדוֹל לְחֶלְקוֹ כּוֹבֵשׁ. סֶגֶן מִימִינוֹ עֲלוֹת בַּכֶּבֶשׁ: קְרֵבִים אֶצְלוֹ ולוֹ מַגִּישִׁים. נְתָחִים לִסְמוֹךְ זְרוֹק לָאִשִּׁים: וְאָז בַשִׁיתִין נְסָכִים כְּסִדַּר. וְסֶגֶן עוֹמֵד וּמֵנִיף בְּסוּדָר: מְחַצְרִים בָּאִים עֲמוֹד לוֹ אֵצֶל. צְרָדָה מַקִּישׁ לְשֵׁמַע צִלְצֵל: לְוִיִּם דִבְּרוּ בְּשִׁיר הַחֲוָיָה. לְפֶרֶק תְּקִיעָה וְהִשְׁתַּחֲוָיָה: וְזֶהוּ סֵדֶר עֲבוֹדַת תָּמִיד. בְּבֵית אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה לְהַעֲמִיד המשך המשנה: "בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר היה עולה בכבש והסגן בימינו הגיע למחצית הכבש אחז הסגן בימינו והעלהו הושיט לו הראשון הראש והרגל וסמך עליהם וזרקן הושיט השני לראשון שתי הידים נותנן לכהן גדול וסמך עליהם וזרקן נשמט השני והלך לו וכך היו מושיטין לו שאר כל האיברין והוא סומך עליהן וזורקן ובזמן שהוא רוצה הוא סומך ואחרים זורקין בא לו להקיף את המזבח מהיכן הוא מתחיל מקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית נתנו לו יין לנסך הסגן עומד על הקרן והסודרים בידו ושני כהנים עומדים על שלחן החלבים ושתי חצוצרות של כסף בידם תקעו והריעו ותקעו באו ועמדו אצל בן ארזא אחד מימינו ואחד משמאלו שחה לנסך והניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזא בצלצל ודברו הלוים בשיר הגיעו לפרק תקעו והשתחוו העם על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה זה הוא סדר התמיד לעבודת בית אלהינו יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן": תְּמִיד הַבֹּקֶר יְשֻׁלַּם בְּסִפּוּר. וּלְעוֹלָם זֹאת עַל יְשֻׁרוּן כִּפּוּר איננו יכולים להקריב את התמיד, אנו משלמים זאת בספור, כלומר באמירת סדר התמיד, כמו שנאמר ונשלמה פרים שפתינו. ולעולם יכופר ישראל בתמיד: כְּסִדְרוֹ בְּמִנְחָה וְנֶסֶךְ קָרַב. עֲסוֹק בַּשֵּׁנִי לְעִתּוֹת עָרֶב כמו בשחרית, כך מקריבים גם את התמיד של בין הערבים: בְּאַחַד עָשָׂר זְכוּת בּוֹ מְחַזְּרִים. שְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי גְזָרִים הזכרנו לעיל שאת התמיד של שחר מקריבים תשעעה כהננים. תמיד של בין הערבים קרב באחד עשר, כי מצטרפים שני כהנים נוספים שכל אחד מהם נושא עץ: כְּבָשִׂים כּוֹבְשִׁים עֲוֹנוֹת מְכַבְּסִים. כְּתִינוֹק בֶּן שְׁנָתוֹ סְגֻלָּה עוֹשִׂים מקריבים שני כבשים בני שנתם, והם עושים את עם הסולה נקיים מעוון כתינוק בן שנתו: פְרַקְלִיט סַנֵּגוֹר בְּצֶדֶק לְלוֹנְנָה הקרבן הוא עבורנו פרקליט וסנגור לפני ה'. בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהִים יְכוֹנְנָהּ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר ה’ צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה: דֳּמִי אַל תִּתְּנוּ מְמֻנִּים שׁוֹמְרִים. וְאַתָּה תָקוּם תְרַחֵם אוֹמְרִים: יְרוּשָׁלַיִם בְּנוּיַת עֶרֶץ. יְכוֹנֵן וְיָשִׂים לְשֵׁם בָּאָרֶץ עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת ה’ אַל דֳּמִי לָכֶם: וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ: וְיַעֲמֹד הַמְשֵׁל הַשַּׂר הַגָּדוֹל מקורו בדניאל: " וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ וְהָיְתָה עֵת צָרָה אֲשֶׁר לֹא נִהְיְתָה מִהְיוֹת גּוֹי עַד הָעֵת הַהִיא וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר: וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם". בְּעַד בְּנֵי עַמּוֹ לְחַנֵּן מֵחֲדוֹל מתוך דברי שמואל: "גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה’ מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה": תְּחִנַּת שַׁוְעָם לְהַכְתִּיר תֶּעֱרַב. לְמִזְבֵּחַ מַעֲלָה כְּכָלִיל יִקְרַב קבל את תחינתם ככליל למזבח: וְשַׂר הַפַּחַד אֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד. בְּיוֹשֶׁר תַּמְלִיץ וּבִזְכוּת תֶאֱגוֹד תדון את עמך ישראל לזכות: כְּאָז לַחֲמוּדוֹת בְּלַמֶּדְךָ זְכוּת כמו שדנת את ישראל לזכות בימי דניאל, ולמדת זכות על ישראל. וּזְכוּתוֹ חָזוּר לְמִמְשָׁל וּנְסִיכוּת ע"פ המדרש שדניאל הורד מגדולתו ואח"כ חזר אליה: בְּעַד יִשְׂרָאֵל צֶדֶק לִמְדוּ. פְּנֵי הָאָדוֹן יְיָ עִמְדוּ: צְדָקוֹת לְגַלְגֵּל כְּמוֹר נִחוּמִים. לְפָנָיו תָּבֹאוּ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים: