קרח
נושא הפרשה הוא בחירת אהרן ובחירת מטה לוי. כלומר בחירת הכהֻנה ובחירת הלויה.
אגב כך נדון גם נושא ההנהגה.
יש בפרשה שני מופתים שמתוארים בכך ש"והיה האיש אשר יבחר" או "והיה האיש אשר אבחר". המופת הראשון הוא המחתות, המופת השני הוא פריחת המטה. הן את המחתות והן את המטה מביאים אח"כ לאהל מועד לזכרון.
מחתות הקטרת מבררות מיהו הכהן הנבחר, המטות מלמדים מיהו השבט הנבחר. האות הראשון עוסק בכהֻנה והשני בלויה, כי, כאמור, אלה הם שני הנושאים בפרשה.
המחתות לִמדו שהכהן הנבחר הוא אהרן. שהרי בהקרבת מחתות הקטרת, אנשי קרח נשרפו, ואילו אהרן הצליח במחתתו לכפר על ישראל ולעצור את הנגף.
כעת צריך לבחור את השבט הנבחר ללויה. שבט נבחר במטה. מטה הוא שבט. המלה מטה, כשם לשבט, חוזרת בספר במדבר שוב ושוב. (רק בפעם הראשונה, לפני שנפקדו השבטים, נאמר "לראובן.. לשמעון... ליהודה..., אח"כ נעשו השבטים מטות ונאמר "למטה ראובן.. למטה שמעון...). שבט לוי נבחר בעזרת מטה. וגם הוא נבחר כדי לכפר על העם ולשאת את עונם.
אחרי כן הלינו העם על כך שכל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות, והתשובה של ה' היתה שמטה לוי ישאו את עוון העדה. הם ישמרו על העדה שלא יקרבו. כלומר: אחרי שהתברר שאהרן הוא המכפר על ישראל במחתת הקטֹרת, ושהלויים מכפרים על ישראל ושומרים עליהם שלא יקרבו אל הקדש, מתברר תפקיד הכהֻנה ותפקיד הלויה. מכאן אנו מגיעים אל חלקה השלישי של הפרשה, המלמד על תפקידם ומתנותיהם של הכהנים והלויים, ומתוך כך גם על תפקידם של ישראל לעבוד את הנחלה שנתן להם ה' ולתמוך בעבודת המשכן. צריך לקדש כהנים ולויים כדי לְוַדא שעם ישראל יקרב אל הקדש כראוי. הכהנים והלויים נושאים את עוון העדה, וישראל תומכים בהם. כי נאסר על הכהנים והלויים להחזיק חלק בארץ.
(לפי זה אולי פרשתנו שייכת לסִדור המחנה וחלוקת התפקידים של תחלת הספר. היא הובאה מאוחר יותר או משום שהיא התרחשה בזמן מאוחר יותר, או משום שמטרת הפרשה הוא תפקידם של הכהֻנה והלויה בארץ ישראל, שם לא יהיה לשבט לוי חלק ונחלה, והם יקבלו תרומות ומעשרות, כאמור בפרשה).
ולהלן נרחיב בכך.
מדוע צוה משה לקחת מחתות
משה מצוה את קרח ועדתו לקחת מחתות ולעמוד לפני ה'. לא נאמר שה' אמר לו לומר להם כך.
אפשר לפרש שה' אמר לו, אלא שהתורה לא אמרה זאת. (וכך פרש רשב"ם).
אבל אפשר לפרש (וכמדומה שכך פרשו רוב המפרשים) שמשה לא מצוה את קרח לקחת מחתות אלא להפך. משה אומר לקרח בלעג: "אתה רוצה להיות כהן? נראה אם אתה יכול מחר בבקר לעמוד יחד עם אהרן ולהקריב קטֹרת יחד אתו. נסה ונראה". כונתו של משה היא שקֹרח יסרב. הלא קֹרח יודע מה קרה לנדב ואביהוא שבקשו להקטיר קטֹרת כאשר לא צוה אותם, ולשון הפסוקים כאן מזכירה היטב את לשון הפסוקים האמורים שם. אלא שלמרבה ההפתעה קרח נענה לאתגר, ואף מקהיל לשם את כל העדה. לפי זה קל להבין למה ה' בִקש לכלות את ישראל. (ולפי זה מובן למה העם אמר "אתם המתם את עם ה'". אבל את שנים עשר המטות בפרוש אמר ה' למשה לקחת. אמנם, בפרשתנו אומר משה שה' שלחו ולא מלבו עשה את כל המעשים האלה, אבל פשט הדברים שהוא מדבר שם על כל התורה וכל הנהגת ישראל במדבר, ולא על לקיחת המטות).
קרח לא האמין שתצא אש ואת ה' ותאכל אותו כמו את נדב ואביהוא (כפי שאכן קרה בסופו של דבר). קרח חשב שכל אדם יכול לעמוד לפני ה' ולעבוד במשכן. קרח כנראה לא באמת מבין מהו המשכן ומהו קדושתו. ומהי קרבה אל ה'. קרח לא מבין שאל המקדש קרב מי שה' מזמין, ולא כל מי שרוצה. הוא אינו מבין את קדושת המשכן ואת קדושת ה'. לכן ה' מבקש להשמיד את ישראל.
לפי זה, צריך לפרש את דברי משה אל דתן ואבירם. לפי הפירוש הראשון שהצענו, משה שלח לקרוא לדתן ואבירם להקטיר קטרת, והם מאנו לבוא. אבל לפי הפירוש השני צריך לפרש שמשה קרא להם לעמוד לדין לפניו.
נראה לפרש "אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי", כאומר "אני לא קבלתי מהם שחד, אף אתה אל תקבל מהם מנחה".
מה בין קרח לבין דתן ואבירם
בפרשתנו קמים גם קרח וגם דתן ואבירם על משה ואהרן. ואולם, יש הבדל בין קרח לבין דתן ואבירם. ההבדל הזה בא לידי בטוי רב בפרשת פינחס. יש בתורה כמה מקרים של פרשה מאוחרת שמלמדת על המוקדמת. למשל: פרשת ויחי מלמדת על יחסו של יעקב למעשי פרשת וישלח. בפרשת ויחי יעקב מקלל את ראובן, שמעון ולוי, על מעשיהם שנעשו בפרשת וישלח. וכן הוא מברך את יוסף, ומדבר גם אתו על מאורעות שארעו בפרשת וישלח. דומה לכך פרשת פינחס, שאף היא, כפרשת ויחי, עוסקת בהכנות לחלוקת הארץ. פרשת פינחס מרבה להזכיר את אשר נעשה בפרשת קרח. השבט הזוכה שם להתיחסות שלילית הוא שבט ראובן (כמו בפרשת ויחי), והנִמוק לכך הוא דתן ואבירם. בתיאור תולדות משפחות ראובן שבפרשת פינחס, הוזכרו דתן ואבירם. כמו בפרשת ויחי, כך גם בפרשת פינחס יש יחס מיוחד לבני יוסף ולנחלה נוספת והנהגה שיוסף מקבל: בנות צלפחד המבקשות ומקבלות אחֻזה, וצווי ה' למנות את יהושע להנהיג את העם. פרשת פינחס מזכירה את קרח גם בדברי בנות צלפחד וגם כאשר מוזכרים דתן ואבירם. במפקד בני ראובן נאמר "ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם קרואי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצתם על ה' ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת קרח במות העדה באכל האש את חמשים ומאתים איש ויהיו לנס ובני קרח לא מתו". ובנות צלפחד אומרות: "אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו". מדוע טורחות בנות צלפחד להזכיר שאביהן לא היה בעדת קרח? מכאן משמע שכל עדת קרח אכן תגרע מתוך הקהל. עדת קרח הוזכרה במפקד בני ראובן המיועד למנות את יורשי הארץ, כדי לומר: אלה לא ינחלו בארץ. לכן צריכות גם בנות צלפחד להבהיר שאביהן לא היה בעדת קרח.
בפרשת פינחס נזכר קרח לשלילה הן במפקד בני ראובן (שם הוא הוזכר שלש פעמים) והן בדברי בנות צלפחד. אבל כשפרשת פינחס עוסקת במפקד שבטו של קרח, שבט לוי, אין שום גִנוי כלפי קרח. להפך: אנו מוצאים בשבט לוי משפחה חדשה, שאיננו מכירים אותה בין משפחות לוי בפרשת במדבר: משפחת הקרחי. זכה קרח, ובניו הפכו למשפחה בכירה מבין משפחות הלויים. (יש להעיר שגם הצרוף הנדיר "אלהי הרוחות לכל בשר" מופיע אך ורק פעמַים בתורה, בפרשת קרח ובפרשת פינחס, ומקשר בין שתי הפרשות.
ובכמה מקומות לאורך דברינו בפרשת בלק כבר עמדנו על כך שבפרשת קרח ובפרשת פינחס נזכר הכהן המכפר על העדה. אהרן עושה זאת במחתה ופינחס ברמח, אבל התוצאה היא אותה תוצאה. תפקידו של הכהן לכפר על העם נזכר גם בפרשת פינחס וגם בפרשת קרח).
פרשת פינחס אינה מגנה את קרח אלא אגב דתן ואבירם, שבשבטם הוזכרו קרח, דתן ואבירם. בפרשת עקב מזכיר משה שוב את פתיחת פי הארץ, אבל שם הוא מזכיר רק את דתן ואבירם, וכלל אינו מזכיר את קרח. כך הוא גם בתהלים קו.
פרשת פינחס מזכירה אפוא את קרח לחיוב ואת דתן ואבירם ועדתם לשלילה. על ההבדל בין קרח לבין דתן ואבירם אנו יכולים ללמוד מפרשתנו. אלה ואלה הרימו יד במשה. אך כשצוה ה' לבחון את הדבר ע"י התגלות ה', במחתות, נבדלה תגובתו של קרח מתגובתם של דתן ואבירם. דתן ואבירם לא רצו לבא אל משה. קרח ועדתו – להפך. הם נקהלו על משה ועל אהרן, הם קמו לפניהם. קרח הקהיל עליהם את כל העדה אל פתח אהל מועד. דתן ואבירם סרבו לבא. המחלוקת של דתן ואבירם היתה מחלוקת הרבה יותר כוללת. הם חלקו לא רק על מִנוי משה ואהרן, הם חלקו על כל המהלך של יציאת מצרים ונתינת התורה. הם לא הסכימו ללכת עם משה לבוררות לפני ה'. (לפי מי שמפרש שהזמנת משה את קרח היתה לבוררות לפני ה'). הם פרקו כל עול. לא כן קרח. קרח, לא רק שקבל את הצעתו של משה לעמוד לפני ה' עם המחתות, אלא אף הקהיל לשם את כל העדה אל פתח אהל מועד. קרח האמין בה', וכפר רק במשה.
הכפירה בה' חמורה לאין שיעור מהכפירה במשה. אמנם, גם הכפירה במשה היא חמורה, ולא רק בפרשתנו. האמונה במשה היא חלק חשוב בתורה. קריעת ים סוף הביאה ל"ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אפילו מתן תורה נועד למטרת "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם". אהרן ומרים נענשים כשהם אינם מבדילים בין מדרגתם למדרגת משה ואומרים "הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר".
אבל אפשר בהחלט להבין את תמיהתו של קרח. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"? כלילת משה עם ה' באמונה אחת נראית ככפירה. התשובה לתמיהה הזאת פשוטה: משה הוא השליח ללמדנו את התורה. האותות הראשונים שנותן ה' למשה בהר סיני נועדו "למען יאמינו כי נראה אליך ה' אלהי אבתם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב". אי אמונה במשה עלולה להביא לאי אמונה בתורה, כיון שהתורה נִתנה ע"י משה.
אבל אנו תמהים, וגם קרח תמה, איך אפשר לכלול את המלך והעבד במעלה אחת ולומר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". וכי מאמינים אנו בבשר ודם? אמנם, מחלוקתו של קרח היתה שלא לשם שמים אלא לשם כבודו, ולכן הוא נענש, אך כיון שלא כפר בה' ובתורתו אלא רק במשה, וכלפי חוץ קִנא לשם שמים, זכה ויצאה ממנו משפחת לויה מכובדת. לא כן דתן ואבירם, הם כפרו בקב"ה. ולפי שכפר בעִקר הוציא את עצמו מן הכלל. ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל.
הבלועים, השרופים, ואיפה קרח
חז"ל שואלים האם קרח מהבלועים או מהשרופים. התורה העלימה זאת. ההעלמה הזאת כל כולה זועקת בקול דרשני. בפרשיה שבה מדבר משה אל קרח מוזכר קרח שוב ושוב ומודגש שוב ושוב. משה אומר לו שוב ושוב "אתה והם...ואתה ואהרן". קרח מוזכר שוב ושוב. אבל אז הולך משה אל דתן ואבירם, וקרח נעלם כאילו בלעתו האדמה. הוא איננו. לא בבליעה ולא בשרפה. יחד עם דתן ואבירם נבלע כל האדם אשר לקרח. ונשאלת השאלה היא מיהו האדם אשר לקרח, כאשר חמשים ומאתים האנשים נשרפים. אבל כך או כך – העדרו של קרח זועק.
דתן ואבירם נקראים עדת קרח. הם באים בעדת קרח. ומצים על משה ועל אהרן בעדת קרח. אבל קרח עצמו איננו.
האדם אשר לקרח גם לא יכול להתפרש כבני קרח, כי הם לא מתו.
בפרשתנו נראה שקרח נשרף. הלא הוא היה עם מאתים וחמשים אנשיו. אבל בפרשת פינחס נאמר "ותבלע אותם ואת קרח". אולי כך נראה משום שפרשתנו עוסקת בקרח, ופרשת פינחס עוסקת בדתן ואבירם, וקרח טפל להם. אבל אם נבלע אהלו באדמה, למה לא מתו בניו?
למחרת מתלוננים העדה על המתת עם ה', אבל לא ברור מיהו עם ה' שעל מותו מתלוננים כל העדה. הבלועים או השרופים? או אולי על אלה ואלה גם יחד?
בפרשה עצמה, עִקר הדִבור הוא על הבליעה. השרפה הוזכרה רק בקצור, בפסוק אחד. אבל מיד אח"כ מדברים על מחתות הנחשת ועל מחתתו של אהרן.
בפרשת פינחס מושם הדגש על דתן ואבירם (וראה דברינו שם). כך גם בפרשת הבליעה בפרשתנו, וכך גם בפרשת עקב. אבל הם נקראים עדת קרח.
פרשתנו היא פרשת בחירת אהרן. כאן הוא נבחר מחדש במחתה. היה צרך בדתן ואבירם המורדים, כדי להראות שמחתתו של אהרן מכפרת עליהם. ועל המתלוננים בעקבותיהם. דתן ואבירם הם המורדים. אלא שהם נקראים עדת קרח. אהרן הוכיח את עצמו במחתה, בגברו על עדת קרח.
ואיפה קרח? אולי הוא כבר לא היה שם. אבל לא חשוב. הוא הבעיר את האש. אלה שהחזיקו במחלוקת – החזיקו אותה בשמו. הם עדת קרח.
הבדלה
דברי ה' אל משה ואהרן הם "הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת", או "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת". תפקידה של פרשת קרח הוא להבדיל ולהרים. ללמד מי נבדל ממי. להבדיל את משה ואהרן מן העדה. לכך נועדה המחתה. ללמד מיהו הנבדל ומיהו הנבחר. אעפ"כ, כשיש נגף בעם ויש חשש למיתתם, אומר משה לאהרן, אל תתבדל במחתה מהעדה, רוץ אל תוך העדה והצל את כל העדה עִמך. הבדלתו של אהרן אינה הוצאתו מן העם כדי שיוכל העם למות, אלא ערובו עם העם כדי לכפר על העם. הבדלתו של אהרן היא כדי לתת לו תפקיד לצורך העם.
בפעם הראשונה אומר ה' למשה ואהרן "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה", אח"כ הוא אומר להם לומר לעדה שיֵעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם. כעת כבר לא מדובר רק על הבדלה, שבה הצדדים נבדלים זה מזה אך לאף צד אין יתרון על רעהו. כאן העדה נעלים ואילו דתן ואבירם יורדים, שני הפעלים האלה חוזרים כמה פעמים בפרשה. בפעם הבאה שמדבר ה' עם משה ואהרן הוא כבר לא אומר להם הבדלו, ואף לא הֵעָלוּ, אלא הֵרֹמו. שהוא פֹעל רם יותר מהפֹעל הֵעָלוּ.
ה' אומר למשה ואהרן להבדל מן העדה, הם משיבים: האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף", ולכן אומר להם ה' שיבדילו את העדה מאותו איש. וביתר דיוק: שירימו את העדה מאותו איש.
קרח אמר שכל העדה כֻלם קדושים. וזו אמירה נכונה. כֻלם קדושים אך אינם שוים בקדושתם. יש עליונים יותר ורמים מעליהם. כשכֻלם קדושים במדה שוה – איש אינו קדוש. (וכפי שכבר בארנו בפרשת במדבר, השאלה היא האם כל העדה כֻלם קדושים, או שכל העדה כֻלה קדושה. המסר של הפרשה הוא שכל העדה כֻלה קדושה. הפרטים הם בני חלוף, העדה כֻלה היא גוף אחד נצחי שעובד את ה'. ואת זה קרח לא מקבל).
כשמשה הציע לקרח לעמוד עם המחתות, אילו אכן היה קרח מאמין באמירה כל העדה כֻלם קדושים, היה צריך לסרב ולומר מדוע האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש? הלא כֻלם קדושים, מדוע לבחור אחד מהם? מכאן אנו למדים שקרח, באמרו כֻלם קדושים, רצה לומר אני הקדוש. (בדרך כלל מי שמדבר על שוויון בעצם מדבר על אפליית עצמו לטובה, וראה להלן). לכן לא זו בלבד שבא, אלא אף הקהיל את כל העדה. אך דתן ואבירם שלא חפצו בכהֻנה, הם שאמרו לא נעלה. הם מסרבים לעלות. ה' בחר את כל העדה להעלותם ("הֵעָלו מסביב", "ויֵעלו") מעל דתן ואבירם היורדים ("וירדו"), ובחר במשה ואהרן לרוממם אף מעל אלה.
(אמנם, לפי הפירוש השני שהבאנו לעיל בפרק "מדוע צוה משה לקחת מחתות", יתכן שקרח אכן חשב שכל העומדים לפני ה' יצליחו להקטיר את הקטרת, ואז הראיה הזאת אינה ראיה. אבל גם אם הראיה הזאת אינה ראיה, הדבר נכון).
אחרי שירדו קרח ועדתו חיים שאולה, הפעל החוזר בפרשה כבר אינו העלו אלא הרמו, וירם את המחתות, תרימו את תרומת ה'. עם ישראל התרומם למעלה גדולה יותר.
בפרשה הקודמת בקש ה' להרוג את העם ולהותיר את משה, ומשה מבקש בשם מדת הרחמים. בפרשתנו הוא מבקש בפעם הראשונה בשם מדת הדין. בפעם השניה הוא אינו מבקש, אלא מציל את העם ע"י הבדלת אהרן מישראל. אכן, אהרן הוא במדרגה גבוהה משאר ישראל.
משה, קרח והשוויון
קרח בא אל משה בדרישת שוויון: "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה’". גם דתן ואבירם באים אל משה בטענת שוויון, הם כועסים על כך שהוא משתרר.
קרח מערער על הכהֻנה, דתן ואבירם מערערים על ההנהגה. אלה ואלה טוענים בשם השוויון, ונגד ההתנשאות וההשתררות של איש על רעהו.
אבל בתורה אין שוויון בין בני אדם. בתורה יש כהן גדול, יש כהן הדיוט, יש לוי ויש ישראל, ולכל אחד מהם תפקיד משלו ומעמד משלו. יש איש ויש אשה, ולכל אחד מהם תפקיד ומעמד משלו. יש יהודי ויש גוי, ולכל אחד מהם תפקיד ומעמד משלו. ה' מבדיל בין טמא לטהור, בין קֹדש לחול, בין אור לחשך ובין ישראל לעמים, וכן הוא מבדיל את אהרן ובניו משאר העם.
השוויון הוא ערך אנטי-תורני שקֹרח תומך בו אבל התורה מתנגדת לו בתֹקף. (ומי שמנסה בכח לכופף את התורה לתרבות השלטת בימינו באמצעות צִטוטים חלקיים ומוצאים מהקשרם כמו "השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה" או "השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה", יאלץ להתמודד גם עם בטויים כמו "השוה הכתוב מצוה קלה שבקלות למצוה חמורה שבחמורות" או "השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום", בִטויים שמלמדים בצורה ברורה על אי-שוויון מוחלט). השוויון הוא ערך שהתורה מתנגדת לו. הוא ערך אנטי-תורני.
מדוע? מסִבה פשוטה: מה עומד מאחורי הדרישה לשוויון? מאחורי הדרישה לשוויון עומדת ההנחה שמרכז העולם, מטרתו ועִקרו הוא האדם הפרטי והנאתו הרגעית. אם המרכז הוא האדם הפרטי – מדוע יופלה אדם אחד על פני רעהו? אבל אם האדם הפרטי הוא חלק מכלל גדול יותר, חלק מעם גדול יותר, חלק מעולם גדול יותר, חלק מהסטוריה גדולה יותר, הרי שם ברור שלכל פרט יש תפקיד משלו ומעמד משלו, וכלם יחד מרכיבים את היצירה הגדולה, הנצחית, ההסטורית. הפרט הוא בן חלוף, מישהו שהזדמן לעולם לבִקור קצרצר של שבעים-שמונים שנה, אבל הכלל הוא קבוע ונצחי. בכל כלל גדול יש בעלי תפקידים שונים. וזה ברור. גם דתן ואבירם מן הסתם מבינים שמישהו צריך להנהיג את העם.
השאיפה לשוויון נובעת מתוך מחשבה שהעִקר בעולם הוא מה הפרט מקבל, לא מה הוא נותן, ולא כיצד יכולים פרטים שונים ליצור יחד גוף בו לכל אחד יש תפקיד משלו, ויחד נוצר שלם הגדול יותר ונצחי יותר מסך חלקיו.
השאיפה לשוויון תופשת לא נכון את עבודת ה' ואת העבודה בכלל. היא לא מעוניינת בכך שהעבודה תֵעשה, היא מחפשת את זכויות העובד. (בדומה למה שכתבנו על שר האופים, ראה דברינו בפרשת וישב). מי ששואף לשויון לא מבין שעובד אמור לשאוף לכך שהעבודה תֵעשה. אילו היה מבין זאת – היה מבין שהתועלת הרבה ביותר תבא ע"י חלוקת תפקידים.
ואם נכון הדבר לגבי ההנהגה, על אחת כמה וכמה שהוא נכון לגבי העבודה במשכן. עבודת ה' במשכן משמעותה שכֻלנו בטלים לגבי ה'. שה' הוא העִקר ואנו לא נבראנו אלא בשבילו. יתר על כן, לא כל אחד ואחד עובד את ה', אלא עם ישראל כֻלו הוא גוף אחד, שבו לכל אבר יש תפקיד, וכֻלו יחד עובד את ה'. (וראה מש"ח שמות יט ח). ה' קבע מי יקבל איזה תפקיד, מי יעבוד את אדמתו (שעלתה לו בגורל ע"פ ה') כדי לפרנס את הכהן, ומי – ה' הוא נחלתו והוא ישמש במשכן לפני ה'. מי שמבקש במשכן את כבוד הפרט – לא עובד את ה' אלא את עצמו. במקום לעשות את עצמו כלי לצורך כבוד ה', הוא עושה את ה' כלי לכבודו. מי שבא ודורש שוויון במשכן (או בבית הכנסת) משמע שהוא רואה במשכן מכשיר שנועד לכבד את האדם. הוא כלל לא הבין מהו משכן.
אז מה? דתן ואבירם לא הבינו שהעם צריך מנהיג? הם באמת חשבו שאפשר שהכל יהיו שוים ואיש לא ישתרר על רעהו? קרח באמת סבר שכל העדם כלם קדושים? אז למה הוא עמד למבחן לפני ה' בשאלה מי יבָּחֵר?
התשובה היא שמאז ימי קרח ועד ימינו איש מלוחמי השוויון מעולם לא לחם למען שוויון ולא האמין בשוויון. מאז ומעולם כל אלה שדִברו בשם השוויון השתמשו בטענת השוויון כדי להשיג יתרון לצד שהם חפצים ביקרו, או כדי להזיק לצד שהם מקנאים בו. רבים מלוחמי השוויון ידרשו להשוות את כל פרוסות העֻגה, ואם לדעתם הפרוסה של האחר גדולה יותר (ותמיד הם יחשבו כך), הם ידרשו לזרוק חלק מהפרוסה של האחר לפח. זה ירגיע אותם. מי שדורש שוויון ימצא את עצמו במלחמה ובקנאה בלתי פוסקת ובפנקסנות בלתי פוסקת שבה כל אדם עסוק כל העת במדידת הפרוסה שלו מול הפרוסה של חברו, ואי אפשר ליצור שום שיתופי פעולה. מי שדורש חלוקה שוה של העֻגה ישאר בלי עֻגה. זה נכון בכל התחומים. מי ששואף להגדיל את העֻגה יֵדע שהחלוקה לא תהיה שוה, אך הכל ירויחו ממנה, ובמיוחד הכלל. מי שרוצה לרומם את עצמו ע"י השפלת האחר, ימצא את עצמו מתחת לאדמה.
ובמיוחד, התורה מתנגדת לערך השוויון משום שהוא מחליף את העִקר והטפל. הוא מעצים את הפרט ומקטין את חשיבותו של הכלל ושל הקב"ה. הוא אינו עוסק בתפקיד שיש למלא אלא באדם הממלא. הוא מתעלם מהתמונה השלמה, התהליך ההסטורי הגדול, הכולל והשלם, ועוסק בקטנוניות של איפה אני ואיפה אתה ולמה הפרוסה שלך יותר גדולה.
במקום שבו יש שאיפה לשוויון שם איש לא עוסק בשאלה כיצד אפשר ליצור שלם גדול מסך חלקיו. במקום שבו יש שאיפה לשוויון הכל עסוקים כל העת בהסתכלות בצלחת של האחר והשוואת הפרוסה שלהם לפרוסה שלו. במקום כזה תמיד תהיה שנאה ותחרות בין איש לבין רעהו. לעמת זאת, במקום שבו ברור מלכתחילה שכל אדם אמור לתת את התרומה הייחודית לו, הרבה פחות עסוקים בקנאה ובהשוואה לצלחת של האחר.
נכון הדבר שבעתים בתחום הכלכלי, ידוע שהעניים במקום שבו אין שוויון כלכלי הם הרבה יותר עשירים מהעשירים במקום שבו יש שוויון כלכלי. כשהכל שוים – הכל נבלעים באדמה.
(בתורה יש שוויון, אבל בזכויות. בזכותו של אדם על ממונו ועל גופו. יש שוויון בדין. הכל שוים בדין. אין שוויון בתפקידים. כי תפקיד אינו זכות של אדם. אין לאדם זכות דינית לשמש בכל תפקיד. תפקיד נועד למען התפקיד ולא למען האדם הממלא אותו. לכן אינו בכלל זכותו של אדם, ולכן אין בו שוויון).
רחש לבי דבר טוב
עתידים בניו של קרח להכיר בכך שה' בוחר לו את הקדוש. לעמוד ולומר: "יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם:... כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ: אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ: מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ מִן הֵיכְלֵי שֵׁן מִנִּי שִׂמְּחוּךָ...". אמנם לא מדובר כאן על כהֻנה אלא על מלוכה. אבל בני קרח מכירים כאן בכחו של המשוח בשמן, ומכירים בכך שהוא ובניו נבחרו לעולם. נבחרו ע"י ה', וכסאם – כסא ה' הוא.
כסאו לעולם, כפי שהם מסיימים ואומרים: "תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכָל הָאָרֶץ: אַזְכִּירָה שִׁמְךָ בְּכָל דֹּר וָדֹר עַל כֵּן עַמִּים יְהוֹדֻךָ לְעֹלָם וָעֶד".
בני קרח מכירים בכך שיש מי שנבחר ע"י ה' לתפקידו, הוא ובניו כל הימים.
(וראה גם מדרש תהלים על המזמור הזה, שגם הוא קשר את המזמור הזה לתשובתם של בני קרח על חטא אביהם).
ואולם, באמצע המזמור יש כמה פסוקים על נשי המלך, (ביניהן אולי בתו של אחד מבני קרח), פסוקים שככל הנראה עמדו לנגד עיני מרדכי ואסתר בשעה שכתבו את המגלה. המלך המתואר במזמור עוסק יותר מדי בנשים. וכל מה שנאמר על אחשורוש – אפשר לומר גם עליו. כמו מגלת אסתר, שלמראית עין מפארת את המלך בנשיו הרבות, אך למעשה לועגת לו, כך עולה לכאורה גם מהמזמור הזה.
אפשר שלמרות הכל, לבני קרח יש גם בקורת על המלך (ומסתבר שכונתם לשלמה). אלא שלמרות הבקורת הם מקבלים את מלכותו בגלל בחירת ה' בו. וזוהי תשובתם על חטא אביהם.
אבל הנשים הן לא רק חטאו של המלך. הנשים הן גם אלה שבזכותן יקום שם המלך לעולם, ותחת אבותיו יהיו בניו.
אולי זה המקום שממנו למדו חז"ל ודרשו את המדרש על אשתו של קרח ואשתו של און בן פלת. אין נשים בפרשה (חוץ מנשי דתן ואבירם ובנות אהרן שהוזכרו ברמז), אבל חז"ל למדו מבני קרח מה כחה של אשה, דוקא משום שהיא יושבת בבית בעלה ולא יוצאת בגלוי.
נאצו האנשים האלה
משה אומר: אם כמות כל האדם ימותון אלה וכו' – לא ה' שלחני. לכן היה מתבקש שהצד השני יהיה: ואם בריאה יברא ה' וכו' – ה' שלחני. אבל לא זה מה שאומר משה. משה אומר: וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'. אני איני חשוב. על ה' הם קמו.
וירם את המחתות
התורה מדגישה: האנשים חטאו ונשרפו, אבל המחתות הוקדשו לה' ואי אפשר להוציא אותן לחולין. הקרבן אכן קרבן וההקדשה אכן הקדשה. האנשים חטאו, אבל הקטרת קדושה.
דוקא מתוך כך יכולות המחתות להיות לאות ולזכרון. אין זו קדושה לשם האדרת האדם. הקדושה עומדת בפני עצמה. האדם יתקרב רק אם יהיה ראוי לכך, ורק מי שה' יבחר ובדרך שיאמר ה'.
מאבק אישי, מחלוקת שלא לשם שמים
חטאים רבים כבר ידע ישראל מאז צאתו ממצרים, אבל מאבק על הנהגה ועל כבוד הוא מר וקשה יותר מכל חטא אחר. מאז יציאת מצרים, אחרי כל חטא היה אות ומופת מאת ה', ואולי גם עֹנש, ובזה תם הענין. לא כן בפרשתנו. נעשה אות ומופת מאת ה' ובו גם נשרפו מקריבי הקטֹרת וגם נבלעו דתן ואבירם באדמה, והדבר לא עורר את אמונם של ישראל במשה, להפך, הוא עורר את רגזם: הם שבו ונקהלו למחרת על משה ועל אהרן וכעסו עליהם על שנִצחו: אתם המתם את עם ה'. כעת שוב אנו חוזרים אל המצב שהיינו בו יום אחד קֹדם לכן, מצב שבו אומר ה' אל משה "הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע", אבל הפעם משה לא יכול לענות את אותה תשובה שענה אתמול "אל אלהי הרוחת לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף". הפעם כל העדה חוטאת.
כאן יש למשה פתרון אחר: הוא אומר לאהרן שיוכיח את בחירתו לא ע"י המתת החוטאים, אלא להפך, ע"י כפרה עליהם במחתת קטֹרת. מנין למד משה שאפשר לכפר על ישראל ע"י קטֹרת? למה צִוה על אהרן לקחת דוקא מחתת קטֹרת? התשובה לכך פשוטה: ה' אמר לו. לא באותו יום אלא ביום הקודם. (לפי הפירוש הראשון שהצענו לעיל בפרק "מדוע צוה משה לקחת מחתות". לפי הפירוש השני שהצענו שם, צריך לומר שה' אמנם לא אמר לו, אבל בפעל הבחירה נעשתה ע"י כך שאש אכלה את עדת קרח, ואל אהרן ה' שעה). ביום הקודם היו אמורים אהרן ומאתים וחמשים אנשי קרח לעמוד מול אהל מועד עם מחתה, כדי לראות במי יבחר ה'. בסופו של דבר עמדו שם רק אנשי קרח, ואש יצאה מאת ה' ללמד שהם לא נבחרו. אהרן לא עמד שם כי הוא הלך עם משה אל דתן ואבירם שלא רצו לבא אל אהל מועד. לכן, ביום הראשון נודע ע"י המחתה מי לא נבחר, אך לא נודע מי כן נבחר. ביום השני אומר משה לאהרן: קח את המחתה שהיית אמור לקחת אתמול, והולך אל העדה. ה' יכפר על העדה ובכך יוכיח שלא רק שאינו שועה אל אנשי קרח כשהם באים במחתה, אלא שאליך הוא כן שועה. בכך גם נעצור את הנגף וגם המחתה תמלא את יעודה המקורי: יתברר ע"י המחתה שה' בחר בך.
האם זה הועיל? יותר מאשר בליעת קרח, אבל עדין לא לגמרי. עדין היה צרך לראות איזה מטה פורח, וגם שיטת הבחירות הזאת לא הועילה לגמרי. למחרת הבחירות, למרות המטה הפורח המפורש שנועד למטרת "ותכל תלונתם מעלי", נקהלו בני ישראל שוב על משה ואהרן, והפעם הסוו את טענתם בטענה המִתממת "הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות". כאומרים "אבל המורה, מה אנחנו יכולים לעשות, כל מה שאנחנו עושים אתה מעניש אותנו". ברור שמי שאומר כך יודע בדיוק מה נדרש ממנו, אבל הטענה מצלצלת יפה. גם התשובה: אל דאגה, בני לוי ישמרו עליכם.
כאשר אנשים מנהלים דיון עניני, אפשר להכריע בו בטענות עניניות. כאשר הדיון הופך להיות אישי, הענין נעשה קשה הרבה יותר. במצב כזה אוי ואבוי למי שיעז להוכיח את טענתו בהוכחה מוחצת, יאמרו שהוא כֹחני ואלים וידרשו מיד להכריע נגדו. בתחלתו של דיון כזה איש לא יעז לומר את הטענה האמתית: הנושא כאן הוא אני. הוא יתחבא מאחורי טענות אידאולוגיות "כל העדה כלם קדושים", אבל בסופו של דבר יֵצֵא המרצע מן השק בלי בושה. אם יִבָּחֵר אחד מהצדדים כהלכה, הצד השני ימצא את הדרך להתחכם עם תוצאות הבחירות. אבל אפשר לקנות את לב העם על ידי הצלתו מצרה תוך כדי הבחירה, גם אם הצרה מתחלתה באה רק בגלל אותה מחלוקת.
אי אפשר להכריע מחלוקת אישית בטענות ענייניות, ומה תפקידו של כהן
בכל חטאי ישראל עד פרשת השבוע, ישראל חטאו ונענשו ובזה תם הענין. לא כן בפרשתנו. האדמה בלעה והאש שרפה ועדין בני ישראל מתלוננים ואומרים אתם המתם את עם ה'. יש נגף בעם ועדין יש תלונות, ה' עושה אות ומופת, ועדין אומרים בני ישראל הן גוענו. ואמנם כאן הם אומרים זאת כביכול בתמימות, אבל זאת תמימות מעושה, כתלמיד שכאילו לא הבין רצון מורו ואומר לו "אבל המורה, מה אני יכול לעשות, כל מה שאני עושה אתה כועס עלי", מכיון שהוא מפרש את דברי מורו בפירוש מתחכם. שהרי בני ישראל יודעים עד היכן הם קרבים, ואעפ"כ הם שואלים בתמימות מעושה.
הרבה ענינים אפשר ללמד בקלות ע"י מופתים וענשים. לא כן קבלת מרות של בני אדם. קשה לאדם לקבל עליו מרותו של אחר. הוא מצדיק את זה בנִמוקים אידאולוגיים, כל העדה כלם קדושים וכו', אך למעשה הענין הוא אי קבלת משה. כאשר הויכוח הוא על כבוד, קשה להכריע אותו. אחרי שהוכח שמשה הוא הנבחר עדין לא נותן העם שיבלבלו אותו עם העובדות והוא אומר אתם המתם את עם ה', וכו'. אנו רואים תופעה זאת גם בימינו: בכל מערכת בחירות ידוע מראש שמפלגה אחת תפסיד. וידוע מראש שבאותה מפלגה יקימו ועדת חקירה וימצאו את האשמים. איש לא יאמר שהמפלגה הפסידה פשוט מפני שהעם רוצה את המפלגה המתחרה. מי שיאמר כך במפלגתו יהיה מנודה בה עולמית. ברור שאנו יותר טובים, אך מישהו עשה טעות במערכת הבחירות והוא צריך להסיק מסקנות אישיות חמורות. זה מגוחך כמובן, משום שמראש ברור שכששתי מפלגות מתחרות אחת מהן תפסיד. אך התכונה שלא לקבל את זה שהעם רוצה אחרת אלא להאשים את מי שהמית את עם ה' היא התכונה שיש גם בפרשתנו וגם בכל פוליטיקה. רדיפת הכבוד והכסא היא יצר שאי אפשר לנצחו במופת אחד ועֹנש אחד.
ויכוח ענייני אפשר להכריע בראיות והוכחות ואותות ומופתים. ויכוח אישי לא. להפך, מי שיביא הוכחה חזקה לשיטתו, יגידו שהוא אלים וכֹחני ולא הגון, וכל הקהל יכעס עליו ויאמר אתם המתם את עם ה'.
אהרן לא הוכיח שנבחר ע"י המחתה כמו שצוה ה', כי דתן ואבירם לא רצו לבא, ומשה ואהרן יצאו מן המשכן והלכו אל דתן ואבירם. דתן ואבירם רצו שהמרכז יהיה אהליהם ולא אהל מועד, לכן אמר משה לקהל להֵעלות מסביבו. אח"כ בחר ה' באהרן באהל מועד, שוב ב"והיה האיש אשר אבחר בו". ע"י מטה. לא לפני שאהרן הראה לבני ישראל שע"י המחתה והקטרת הוא מכפר על כל העדה ולא מתנשא מעליה, ושכדאי שהמחתה והקטרת יהיו בידו כי אליו ה' שומע. כאן התקימה ההבטחה מתחילת הפרשה "והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש", כשלקח אהרן את המחתה כאשר צוה ה' בתחלת הפרשה וראו ישראל ע"י המחתה שבו בחר ה'. כפי שבארנו לעיל. נמצא שגם על כעס דתן ואבירם וגם על כעס קרח אמר ה' למשה ואהרן שיכלה את העדה כרגע והם נפלו על פניהם, ובשניהם נאמר והיה האיש, והקטרת שצוה ה' בתחלת הפרשה הוקרבה בסופה.
ועדין היה צריך לראות ש"והיה האיש אשר אבחר", כמו בתחלת הפרשה. וכל זה כדי שיבקשו ישראל ויבינו שהם זקוקים למטה אשר יבחר ה', שכל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות, וכדי להתקרב הם צריכים לשלוח את מי שיגש עבורם אל הערפל אשר שם האלהים (וכבר כתבנו גם בפרשת יתרו וגם בפרשת פקודי שהמשכן והמקדש הם כנגד הר סיני). שאם הם יהרסו אל ה' לראות, יפול מהם רב. וא"כ הם מבקשים שיהיה מי שיגש עבורם וייצג אותם וישא עבורם את עון המקדש. ומתוך כך יתנו להם את המתנות. נמצא שבעצם כל הפרשה היא פתיחה לפרשת המתנות שבסופה, שבאה מתוך שרצו ישראל לשלוח מי שיגש אל הקדש.
שתי בחירות
יש בפרשה מהלך אחד שחוזר פעמים: ישראל חוטאים וכופרים במשה, ה' אומר למשה ואהרן שיִבָּדלו מהעדה והוא יכלה אותם, משה ואהרן נופלים על פניהם ומנסים לבטל את רוע הגזרה, נעשים שני אותות מאת ה' וישראל מתים, וה' מצוה להביא את אשר נותר מהאות אל אהל מועד.
בפעם הראשונה האותות שנעשו הם פתיחת פי הארץ ובליעת דתן ואבירם, ויציאת האש ושרפת מאתים חמשים איש. אחרי הארוע הזה מצוה ה' את משה להביא את המחתות לזכרון לפני ה' לאות לבני ישראל. בפעם השניה האותות הם יציאת הנגף מלפני ה' ועצירת המגפה ע"י אהרן, ואת מטה אהרן מצוה ה' להביא לפני ה' למשמרת לאות לבני מרי.
בשני המקרים נאמר "והיה האיש אשר אבחר". בשני המקרים אומר ה' למשה ולאהרן להבדל מן העדה כדי שהיא תכֻלה כרגע. בשני המקרים משה ואהרן עמדו בפרץ.
מנין ידע משה שהמחתה תכפר על ישראל? למה אמר משה לאהרן להקטיר קטרת? התשובה היא שה' אמר לו. אבל לא באותו יום, אלא ביום הקודם. (לפי הפירוש הראשון שהצענו לעיל בפרק מדוע צוה משה לקחת מחתות. לפי הפירוש השני שהצענו שם, צריך לומר שה' אמנם לא אמר לו, אבל בפעל הבחירה נעשתה ע"י כך שאש אכלה את עדת קרח, ואל אהרן ה' שעה). יציאתו של אהרן במחתה לכפר על בני ישראל היא המשך למעשה המחתות שהיה ביום הקודם. אז היו אמורים משה ואהרן ועדת קרח לעמוד עם מחתות לפני ה' ולגלות במי בוחר ה'. הדבר הזה לא נעשה כי דתן ואבירם סרבו לבוא ומשה ואהרן הלכו אחריהם. לכן רק קרח ועדתו עמדו לפני ה' ונשרפו. לכאורה בזאת הוכיח ה' שלא בחר בקרח ועדתו. אלא שהבחירה של ה' באה ללמד במי הוא כן בוחר. כאשר יוצא הנגף מלפני ה' אומר משה לאהרן שזאת ההזדמנות שלו לקחת את מחתתו ולעשות את מה שנצטוה אתמול. כעת קח את מחתתך והראה שבך יבחר ה', שאתה תעצור את הנגף. (אמנם, אהרן לא מקטיר את הקטֹרת לפני ה' אלא רץ עִמה אל העם).
ביום הראשון נודע במי ה' לא בוחר. התברר שה' לא בוחר בקרח, דתן ואבירם, ועדתם. עדין לא התברר במי ה' כן בוחר. הדבר הזה התברר ביום השני. ביום השני התברר, הן ע"י המחתה והן ע"י מטה אהרן הפורח, שה' בוחר באהרן ובשבט לוי.
אח"כ אומרים בני ישראל הן גוענו וכו' וה' מצוה את אהרן והלויים לשמור. אפשר שאמירת ישראל הן גוענו ותשובת ה' נאמרו כבר זמן רב קדם לכן, אלא שהתורה הביאתם כאן כדי ללמד על תפקיד הכהנה והלויה, אך אפשר שהם המשך למעשה קרח.
קרח לא מבין שבמשכן עובדים את ה', קרח לא מבין שבמשכן האדם מבטל את עצמו מפני ה', קרח מחפש כבוד, קרח רוצה להפוך את המשכן לאמצעי לצורך כבודו שלו. קרח רוצה את ההזדמנות להיות כאהרן ולהחזיק מחתת קטרת לעיני כל העדה. עדת קרח נשרפה, אך לא בזאת האות של ה', האות של ה' הוא בכך שאהרן עוצר את המגפה. את הקטרת מקריבים לא למען כבוד המקטיר.
מדוע הסכים קרח לעמוד עם עדתו ועם מחתות? מה הוא חשב שיקרה? קרח לא הבין שבמשכן אכן שורה שכינת ה' והוא הבוחר את עבדיו. קרח רוצה את הכבוד לעמוד עם מחתה כמו אהרן. האש עוצרת אותו.
הנגף היוצא מלפני ה' דומה למשחית במצרים. הוא יוצא מלפני ה' והולך ומשחית את העם, וצריך לעצור אותו. אהרן יוצא אף הוא מלפני ה' ועוצר אותו.
מכאן אנו למדים את תפקידה של הכהֻנה ושל הלויה בשמירת משמרת הקדש. יש כאן משמרת, תפקיד, ולא רק כבוד.
תפקידו של אהרן הוא לכפר על העדה. לעצור את הנגף מעל העדה. לשם כך הוא נבחר. תפקידם של בני לוי הוא לשאת את עון העדה. אהרן ובני לוי נבחרו כדי לכפר על העם.
באותו יום התבררה גם עצם הבחירה באהרן ובשבט לוי, וגם תפקידם: לכפר על העם.
כחה של קטֹרת בהבחנה בין זר לשאינו זר
יש קשר בולט לעין בין חטא נדב ואביהוא לבין חטא קרח ועדתו. בשניהם נזכרה לקיחת איש מחתתו. בשניהם נאמר שהחוטא נותן עליה אש ושם עליה קטרת וקרב לפני ה', ואש יוצאת מלפני ה' ואוכלת אותו. על נדב ואביהוא נאמר "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת", ובפרשתנו נאמר: "וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת".
מהו יחודה של הקטרת? נאמר על מזבח הקטרת "לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו". גם הזרות חוזרת הן בחטא נדב ואביהוא והן בחטא קרח. על המזבח אסור להקטיר קטֹרת זרה. בני אהרן הביאו אש זרה. קרח הביא אנשים זרים. בכל המקרים, האש יוצאת מלפני ה' והיא האוכלת את הזרים. (וכמובן, גם חטאו של עזיהו שלא הבחין בין זר לשאינו זר, היה בקטרת).
לא רק האש יוצאת מלפני ה', גם הנגף יוצא מלפני ה'. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה’ הֵחֵל הַנָּגֶף". הנגף היוצא מלפני ה' דומה למשחית במצרים. הוא יוצא מלפני ה' והולך ומשחית את העם, וצריך לעצור אותו. אהרן רץ עד שהוא משיג אותו, הוא עוצר בין המתים ובין החיים. לא רק הוא עוצר, גם המגפה. אהרן רדף אחרי הנגף, השיג אותו ועצר אותו.
ה' אומר למשה לומר לקרח ועדתו לקחת איש מחתתו, לתת אש ולשים קטרת. כמו אצל נדב ואביהוא. בסופו של דבר לוקח אהרן את המחתה. אהרן מוכיח את עצמו ביכלתו לעצור את הנגף של ה' ע"י מחתת קטֹרת ובה אש מלפני ה'. בכך מוכח שאהרן אינו זר. נדב ואביהוא נענשו כי הביאו אש זרה. גם בפרשתנו מטרתה של מחתת הקטֹרת היא להבחין בין קרוב לזר. המטרה היא שלא יקרב איש זר, וללמד שאהרן אינו זר. וזאת תפקידה של הקטֹרת, לכן הדגישה התורה לגבי מזבח הקטֹרת שלא להעלות עליו קטֹרת זרה.
אבל לא הקטֹרת היתה זרה בפרשתנו ובפרשת שמיני. האש היתה זרה. לעֻמת זאת במחתת אהרן בפרשתנו, וכן בפרשת אחרי מות, מודגש שעליו לקחת אש מעל המזבח מלפני ה'. הקטֹרת באה מאתנו, האש יוצאת מלפני ה'. כך הוא בפרשת שמיני וכך בפרשתנו, בשני המקומות נאמר שנראה כבוד ה' אל כל העדה, ויצאה אש מלפני ה'. בפרשת שמיני זה נאמר מיד בסמוך ואילו בפרשת קרח זה נאמר קצת אחרי כן, אך אפשר שהבליעה והשריפה היו יחד. ה' נראה אל כל העדה ואח"כ יצאה אש מלפני ה' ואכלה את מקריבי הקטרת. כנגד זה צריך אהרן לקחת אש שאינה זרה, אש מלפני ה'.
והצווי הוא לעשות כך דוקא בקטֹרת. ה' נראה בענן על הכפרת. כנגד הענן של ה', מביא אהרן ענן משלו. ע"י גחלים מעל המזבח מלפני ה' וקטרת מעשה ידי אדם, ממלח טהור קדש. הקטרת היא הענן שלנו כנגד עננו של ה'. יש לה ערך רק אם אינה זרה ולא באה מידי זרים. ענן כזה יכול לגבור על הנגף היוצא מלפני ה'.
השקדיה פורחת לקֹרח יש קרחת
אחרי שעצר אהרן את המגפה, נאמר "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ: וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם: וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה: וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם".
עדת קרח מתו באש, דתן ואבירם נבלעו באדמה, הנגף יצא מפני ה' ואהרן עצר אותו במחתה, ועדין ישראל זקוקים לאות נוסף לכִלוי תלונותיהם?
ומה מועיל האות הזה? הלא הוא מניח את המבוקש. קֹרח (או בניו שעדין חיים) לא מקבל כאן שום הזדמנות. מראש כבר הוחלט שאהרן הוא זה ששמו כתוב על מטה לוי. יתר על כן: מראש הוחלט שיש נבחר מסוים שמטהו משתרר על יתר המטות והשאלה היא רק מיהו. מדוע? הלא בדיוק על זה חלק קרח.
ומדוע תועיל פריחת המטות אחרי שלא הועילו בליעתם של דתן ואבירם, שריפתם של עדת קרח, ועצירת המגפה ע"י אהרן?
קרח עצמו כבר איננו, לא אותו צריך לשכנע. צריך לשכנע את כל העם כאשר קֹרח כבר לא מעניין אותם. הם מערערים על ההנהגה.
מחתת קטֹרת היא כלי שבו קרבים לפני ה'. קרח רצה להיות כהן. הבעיה הזאת כבר לא קיימת כי קרח כבר לא קיים. מה שהתעורר בעקבות קֹרח הוא ערעור על ההנהגה. בסדר, אומרים העם, אתם תקטירו קטֹרת. אבל הבה נפריד את הדת מהמדינה.
המאבק על הכהֻנה גוע. אבל בעקבות המאבק על הכהֻנה התעורר מאבק על ההנהגה. משהעזו ישראל לערער על משה ואהרן, המוציאים את ישראל ממצרים ביד רמה ובהרמת מטה, גם הנהגתם כבר אינה בלתי מעורערת. עד אותו יום התלוננו ישראל כמה פעמים, אבל צִפּוּ שמשה ואהרן יפתרו את הבעיה. כאן העם רוצה כבר להפטר ממשה ואהרן עצמם.
מטה הוא כלי של הנהגה. ביציאת מצרים הוא התגלה כבעל תפקיד נוסף. אבל הוא מיצג הנהגה.
ביציאת מצרים נעשו בו האותות. מטרת האותות היא להוכיח את מציאות ה', אבל יכולים ישראל לטעון שה' לא צוה דבר, ומשה ואהרן אינם אלא חרטומים טובים. (כפי שנכתוב בפרשת חקת). הלא הם כהנים טובים שיודעים לעשות מופתים, אז שהם יסתדרו עם ה' במשכן, ואנו ננהיג.
פריחת המטות מייצגת בחירת מנהיג בהתערבות ישירה של ה'. כאן, להבדיל מביציאת מצרים, פעל מטה אהרן שלא בנוכחות אהרן. באהל מועד שלא היה בו איש. כאן כבר אי אפשר לטעון שאהרן הוא בעל כחות לפעול באמצעות מטה. כאן ה' הוא שעשה את הנס. הוא שבחר באהרן.
גם אי אפשר לטעון שמי אמר שבכלל צריך לבחור מטה כלשהו? אם מעִקר הדין לא צריך לבחור אף מטה – שאף מטה לא יפרח. פריחתו של המטה באהל מועד, באופן נִסי, מלמדת שה' בוחר לו מנהיג.
מסתבר שהמבחן הזה נעשה דוקא באמצעות מטות, כי המטה הוא כלי להנהגה. עם ישראל כבר מסודר לפי שבטים, שנקראו כבר לעיל מטה ראובן, מטה שמעון וכו'. המסר שנאמר כאן הוא שאנו כבר יודעים שעם ישראל בנוי ממטות, כלומר משבטים. משום שעם ישראל הוא לא אוסף של יחידים אלא עם שלם שבנוי מקבוצות מוגדרות שכולן יחד נעשות גוף אחד. וכעת צריך לבחור את הקבוצה שבראש, כי בהעדר ראש אין גוף אחד.
ה' בוחר מנהיג לעם, מבלי שהמנהיג צריך לעמוד שם ולעשות קמפיין לבחירתו. שמות כל המועמדים מונחים מאחורי הפרגוד, והשקד פורח.
שנים עשר מטות
נאמר כאן: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ: וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי...". ובהמשך: "וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם".
המפרשים פרשו שמטה אהרן הוא אחד משנים עשר המטות. אבל אפשר לפרש גם אחרת: שנים עשר מטות, ועליהם נוסף מטה אהרן. שבט לוי בספר במדבר אינו חלק משנים עשר השבטים. הוא בתוכם, אך אינו חלק מהם.
מי זוכה לגִלוי כבוד ה'
וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד ה’ אֶל כָּל הָעֵדָה. גם בהמשך הפרשה נאמר: "וַיְהִי בְּהִקָּהֵל הָעֵדָה עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיִּפְנוּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִנֵּה כִסָּהוּ הֶעָנָן וַיֵּרָא כְּבוֹד ה’". כבוד ה' נראה רק כשכל ישראל נקהלים. בתחלת הפרשה, כאשר קרח מורד ודתן ואבירם אומרים לא נעלה, אין כבוד ה' נראה בענן. רק כשקרח מקהיל עליהם את כל העדה אל פתח אהל מועד, או בהקהל העדה על משה ועל אהרן, נראה כבוד ה' אל כל העדה. גם בפרשת שלח כבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל, אחרי שכל העדה אמרו לרגום אותם באבנים, כלומר: כל העדה היתה שם. וכמובן שכך הם הדברים גם כשכבוד ה' כסה את הר סיני ("לעיני בני ישראל") או כשכבוד ה' מלא את המשכן, או ביום השמיני ("וַיֵּרָא כְבוֹד ה’ אֶל כָּל הָעָם").
בפרשת בהעלתך ירד ה' בענן, אך לא נאמר שכבוד ה' נראה. לא היו שם כל העם. היו שם רק משה ושבעים הזקנים.
בפרשת חקת באו משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד. משמע שהקהל היה שם.
כבוד ה' אינו נראה אלא אל הקהל כֻלו.
כשם שנאמר בפרשת וארא שה' לא נודע בשמו אל האבות. ה' לא נודע בשמו אלא אל עם.
אמנם, בפרשת שלח המלה "העדה" משמשת בשתי משמעויות. לפעמים היא כל העם, ולפעמים היא עשרת המרגלים. יתכן שגם בפרשתנו, אבל בד"כ העדה הם העם.
תפקידו החדש של שבט לוי
בפרשתנו נאמר: "וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם: וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת: וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם: וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַה’ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד: וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". תפקיד הכהנים והלויים הוא לשמור את משמרת הקדש כדי שלא יהיה קצף על עדת ישראל, והזר הקרב יומת. (אמנם, בפרשתנו מניעת הקצף על ישראל היא תפקיד הכהנים. הפרשיה מדברת על הלויים בלשון נסתר ואל אהרן בלשון נוכח, הפסוק "וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" אמור בלשון נוכח, והפסוק הבא חוזר ומדבר על הלויים: "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם....". אולי משום שאהרן הוא זה שעמד בפרשתנו כנגד קצפו של ה'. אהרן הוכיח את בחירתו ע"י עצירת הקצף על ישראל. תפקידו של אהרן הוא לכפר על ישראל. לשם כך נבחר).
אבל הבדלת הלויים מתוך ישראל אמורה כבר בראש ספר במדבר. מיד אחרי המפקד, בתחלת ספר במדבר, נאמר: "אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ: וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת: וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם: וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת". הלויים מופקדים על משמרת משכן העדות, והטעם הוא "וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
הצִווי חוזר שוב בסוף סִדור המחנות: "וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ: וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן: וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן: וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". כאן לא נאמר שתפקיד הלויים הוא מניעת קצף על ישראל. אך נאמר שהזר הקרב יומת.
גם בהמשך הפרק נקראים הלויים שומרי משמרת הקדש. (שם שנזכר גם בפרשת מטות).
בפֹעל, קודשו הלויים בתחלת פרשת בהעלתך. אז קיים משה את מה שצוהו ה' בפרשת במדבר. (וגם שם נאמר שתפקידם של הלויים הוא לשאת את עוון ישראל כדי שלא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש) ואולם, בפרשתנו הוא מצֻוֶּה על כך שוב, בעקבות חטא קרח.
חלק מהמפרשים כתבו שפרשת קרח היתה עוד לפני הקדשת הלויים. לפי זה הקדשת הלויים היא תוצאה ישירה של חטא קרח (אלא שאם כך צריך לשאול למה אומר משה לקרח: "הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה’ וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם: וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה"?). אך מה ישיב מי שאומר שפרשת קרח כתובה במקומה?
נראה שהתורה חוזרת כאן על הצווי שכבר נִתן. קרח ערער על בחירת אהרן, אבל הערעור הזה הוא למעשה גם ערעור על בחירתו שלו. שהרי אם כל העדה כֻלם קדושים, למה צריך לויים שישמרו את משמרת הקדש? על כך עונה התורה שהיא הנותנת. ללא הכרה בכך שהזר הקרב יומת, אין בחירה ואין שכינה.
העם לא רוצה לקבל על עצמו את שבט לוי. משה מחכה שישראל עצמם יבאו ויאמרו הן גוענו. אז אומר להם משה: אם כ"כ קשה לכם ואתם חוששים, אני מוכן ללכת לקראתכם ולשמוע בקולכם ולמנות שבט מיוחד שישמור עליכם. שבט מיוחד שישא את עוונכם ויכפר עליכם, שבט לוי. אתם תתנו לו מעשרות ומתנות, וקדושתו תכפר עונותיכם. בדרך זו מסכימים העם למסר.
כיון שאמרו העם הן גוענו אבדנו, באה סדרת מצוות שאפשר שנאמרו כבר קדם לכן, אלא שכאן התורה מביאה אותן. הבדלת הכהֻנה והלויה, נתינת מתנות כהֻנה ולויה, וטהרת הקרבים למקדש בפרה אדֻמה כדי שלא יטמאו את מקדש ה'. (ומבחינה זאת דומה פרשתנו לפרשה הקודמת, וראה מה שכתבנו שם, שבעקבות החטא באה סדרת מצוות, אלא שכאן סדרת המצוות באה במסגרת ברורה, בין "וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ" לבין "וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'"). התורה מביאה כאן את המצוות האלה.
אלא שכאן התחדש דבר: נשיאת העוון. אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם. בשבתכם סביב המשכן, אתם נושאים את עוון העדה. וזה תפקידו של כהן. עוון העדה עליכם, באחריותכם. ואתם יכולים גם להביא לנשיאתו. אין קדושה בלי אחריות. ומי שנושא את עוון העדה, הוא זה שיכול לכפר ולהביא לנשיאת העוון.
כשם שהלויים הם נושאי המשכן, כך הכהנים הם נושאי עוון העדה. משה נושא את ראשם. לא בכדי השתמשה התורה באותו שֹרש בכל המקרים. הלוי גם שומר משמרת וגם נושא. הוא בא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא. הוא שומר, ומשמרתם ביד הכהנים. הוא שומר משמרת או עובד. את המשכן יש לשמור, ויש לשאת. אלה הם תפקידי הלויים.
כבר בפרשת במדבר נאמר שהלויים ישמרו את משמרת הקדש והזר הקרב יומת. בפרשת נשא נאמר שהלויים עובדים עבודת עבודה ועבודת משא. משמרת הקדש נזכרת בכל המקומות. משמרת יכולה להתפרש בצורות רבות. גם הנשיאה היא שמירה על הקדש. גם הכהנים שומרים את כהנתם. בפרשת בהעלתך יש הבחנה בין לוי המשרת לשמור משמרת לבין לוי העובד. הלויים שומרים משמרת, אך הם גם עובדים ונושאים. הם לא רק שומרים אלא גם אחראים. הכהנים אחראים לעוון העדה ולכפרתו. בחירתו של אהרן התבררה כשהראה שהוא מכפר את עוון ישראל ונושא את עוונם. (כפי שבארנו לעיל).
שעורים לפרשת קרח:
האם התורה בעד שוויון ולמה יש חלוקת תפקידים
כאשר המחלוקת הופכת להיות אישית ונעשית עניין של כבוד