ערכו ומהותו של כסף בזמננו

במאמר זה נדון בשאלת אמצעי החליפין של ימינו. לנושא הזה יש כמה השלכות הלכתיות שנדון בהן להלן. לעניינים שונים מבחינה ההלכה בין מטבעות כסף לבין חפצים אחרים, היכולים אף הם לשמש כאמצעי חליפין.

לעניינים הלכתיים שונים נידונה שאלת הגדרתו של אמצעי חליפין ככסף. הנפק"מ העיקרית היא כמובן המסחר. כסף קונה קרקעות ועבדים ומקדש אשה (אם כי גם שוה כסף ככסף) ומנגד – אינו קונה מטלטלין. בכסף אפשר לפדות מעשר שני. גם שאלות של ריבית ואונאה קשורות לערך כספי.

בימי התנאים והאמוראים התנהל המסחר במטבעות זהב, כסף ונחשת. המטבעות הם אלה שנחשבו כסף עובר לסוחר, שאינם קונים מטלטלין אלא המטלטלין קונים אותם. בהם אפשר לפדות מעשר שני, ובהם משערים את ההלואה כדי לוודא שההשבה אינה רבה על ההלואה. ואולם, חליפות הזמנים הביאה לשוק אמצעי חליפין אחרים. אמצעי החליפין המקובל היום, כפי שנפרט להלן, הוא העברה תיאורטית בבנק של כסף תיאורטי שאינו קיים מבחינה מוחשית. האם הוא כסף? מה יהיה דינו לעניין מסחר, והאם יחולו עליו איסורי ריבית?

כדי להשיב על השאלה הזאת, ננסה להשיב על השאלה מה הם המאפיינים המגדירים את הכסף לעניין מסחר.

השאלה מהו מטבע עובר לסוחר שדינו כדין מטבע, נידונה בש"ס בהרחבה רבה, נסקור במאמר זה את יסודות הדברים. לא נוכל במסגרת זו לסקור את כל ההתיחסות לכך בש"ס, כי רבה היא, אך נשתדל לתמצת. בימי התנאים והאמוראים התנהל המסחר במטבעות זהב וכסף ונחשת, שהוטבעו ע"י השלטון. היחס למטבעות אלה בש"ס רב מאד. בתקופה מאוחרת יותר עבר המסחר לשטרות כסף. גם בכך עסקו חכמי הדורות, אם כי מעט.

היום נעשה המסחר באמצעות הבנק. ההלכה צריכה לתת את דעתה ליחסה למסחר הזה לגבי תחומים הלכתיים שונים. לאור סקירת החומר ההלכתי לגבי אמצעי תשלום קדומים, יהיה עלינו להכריע בשאלת יחס ההלכה לאמצעי תשלום בני זמננו. במאמר זה לא באתי להכריע אלא רק להניח את הנושא על שלחן מלכים.[1]

פדיון מעשר שני

אחד הנושאים שלגביהם יש דיון מפורט בש"ס בשאלתנו, הוא פדיון מעשר שני. לגבי פדיון מעשר שני אומרת הגמ' (פסחים לה:) שאפשר לחלל דוקא על כסף שיש לו צורה[2]. מלבד הצורה, מצאנו בסוגיא בב"ק צז: ובב"מ מז:, ובמקבילה בירושלמי מע"ש א א, עוד כמה כללים. בב"ק צז: עוסקת הסוגיא באדם המלוה את חבירו על המטבע ונפסל המטבע. מהמשך הסוגיא אנו למדים שהמטבע אמנם נפסל, אבל יש ארצות שבהן הוא עדיין בשימוש. עוד אנו למדים שיש מעות שאינן יוצאות, כלומר: אי אפשר להשתמש בהן בשוק, משום שהן מטבעות חוץ או שהשלטון הוציא אותן מהמחזור. ויש מטבעות שאינן חוקיות אבל השלטון מעלים עין ובפעל השוק משתמש בהן. הסוגיא אומרת שגם מי שמתיר לפרוע חוב במטבע שנפסל, אינו מתיר אלא במקרה שבו המלוה רגיל ללכת למקום שבו אפשר להשתמש במטבע הנ"ל. ושאי אפשר לפדות מעשר שני במטבע שאינו בשימוש. בב"מ מז: מצאנו שיש בשוק אסימון, שאינו מטבע עובר לסוחר בשוק אלא סימן בבית המרחץ או מטבע ללא הטבעת צורה, ומטבע מעין זה פסול לפדיון מעשר שני. מקבילתן של הסוגיות האלה בירושלמי המביא מחלוקת בשאלה האם מחללין מעשר שני על אסימון. והוא מסביר את טעמו של מי שאוסר: "מה טעמא דרבי דוסא וצרת הכסף דבר שהוא נצרר מחבירו ויש לו צורה ויוצא על גב צורתו". מובאת שם גם הדעה המתירה לפדות על ליטרא של כסף.  

מהסוגיות אנו למדים שחכמים התמודדו עם מציאות שבה יש מטבעות שונים, חלקם חוקיים וחלקם שאינם חוקיים. וחלקם חצי חוקיים, כלומר: שהמלכות מעלימה עין ממי שמשתמש בהם. היו מטבעות שהיו חוקיים במקום אחד ולא במקום אחר. וכנראה שהיו עוד אנשים ששִלמו במתכת עצמה, או במטבע המיועד לשימוש דוקא אצל בעל מקצוע מסוים, ובשוק ערכו פחות בהרבה. יש גם מסחר בין מטבעות מקומיים למטבעות חוץ, וגם הוא – לפעמים חוקי ולפעמים לא. כאשר זה המצב, נחלקו הדעות האם די בכך שניכר ערכו של המטבע על המטבע ומשום כך אפשר לקבלו בשוק, או שהמטבע צריך להיות חוקי לפי דיני המלכות. ומתוך כך: האם ערכו של המטבע הוא ערך המתכת שממנה הוא עשוי, או שצורתו היא הקובעת. (ובעניין זה ראה גם בב"מ נא:-נב: לגבי מטבע שחסר). הירושלמי מביא מחלוקת בשאלה האם אפשר לחלל על ליטרא של כסף או על שברי קערות ותמחויין, אך משמע שהפסיקה היא לאסור. כסף הוא דוקא מטבע שיש לו צורה.

בב"מ נב: אנו מוצאים שמחללים מע"ש לפי הערך שבו המטבע יוצא בשוק, כלומר שהשוק מוכן לקבל אותו. ולאו דוקא בערך החומר של המטבע.

מכלל הסוגיות אנו למדים ששאלת חוקיותו של המטבע לא היתה לגמרי חד-משמעית. היו מטבעות חוץ שהיו אסורים בשימוש במדינה אבל היה להם ערך, והיו מטבעות לא חוקיים רשמית, אבל בפועל אנשים סחרו בהם בסתר. יכולים להיות מצבי בינים של מטבע שיוצא ע"י הדחק. שלא לגמרי חוקי אבל גם לא לגמרי לא חוקי. או שהוא לגמרי לא חוקי, אך המלכות מעלימה עין.

להלכה נפסק בסוגיא שהמטבע צריך להיות יוצא, וחוקי. השלטון הוא הקובע מהו אמצעי החליפין שיוכר ככסף. (ובב"מ מו: אומרת הגמ' שכל מטבע שנפסל ע"י השלטון, גם אם הוא עדין יכול להתקבל במדינה אחרת, וגם אם הוא עדין יכול להתקבל באותה מדינה בסתר בנגוד לחוק, אינו נחשב מטבע לעניין מקח וממכר). וכ"כ הרמב"ם (מע"ש ד ט-י): "ואין פודין בכסף שאינו מטבע אלא בכסף מפותח שיש עליו צורה או כתב... אין פודין במטבע שאינו יוצא באותו זמן ובאותו מקום שנאמר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך עד שיהיה ראוי להוצאה, ומטבע מלכים הראשונים אם יוצא משמם פודין בו". כלומר: הכסף צריך להיות דוקא מטבע, ודוקא היוצא באותו מקום ובאותו זמן. אם כי לכאורה משמע בדברי הרמב"ם שהמטבע לא חייב להיות חוקי. העקר שהשוק מקבל אותו.

מיהו מלך

לא רק השלטון מגדיר את המטבע, אלא גם להפך: המטבע מגדיר את השלטון. הגמ' במגלה יד. אומרת שאביגיל אמרה לדוד שאינו רשאי לדון מורדים במלכותו כי אינו מלך, משום שעדין לא יצא טבעו בעולם. כלומר: השוק עדין לא משתמש במטבע של דוד. (וראה לעילב לגבי קיומם של מטבעות בימי דוד). בעקבות זאת פוסק גם הרמב"ם שמלך שרשאי לדון את העם ולגבות מהם מס, הוא דוקא מלך שמטבעו יוצא באותן הארצות "שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים". כלומר: הסכמתו של השוק להתנהל במטבעותיו של פלוני, היא הסכמה לקבל את שלטונו של אותו פלוני, לפחות לענייני ממון.

מה יגדיר אפוא את השלטון במקום שבו יוצאים כמה מטבעות, או במקום שבו כמה ארצות קבלו עליהם מטבע אחיד? מה יהיה הדין אם השלטון יחליט להפריט את המטבע, כלומר: לקבוע שכל אמצעי חליפין שהשוק מוכן לקבל אותו – כשר?

מטבע לעניין מסחר וערך בשוק

כמובן, נפק"מ מרכזית להגדרת הכסף היא המסחר. מה קונה את מה, כדברי הסוגיא בתחלת פרק הזהב. הסוגיא מגדירה מהו כסף באמצעות השאלה מה חריף ומה חשיב. ההכרעה היא שכסף הוא מה שחריף, כלומר: אמצעי המסחר העִקרי המקובל בשוק. הוא זה שנחשב כסף, הוא המדד לערכם של מטבעות אחרים או סחורות אחרות, ויש לכך נפק"מ גם לדיני רִבית. בסוגיא שם אנו מוצאים שכסף, כלומר אמצעי החליפין, הוא מושג יחסי. יתכן (לפי דעות מסוימות שהוזכרו שם בסוגיא, ואף רבי סבר כך בשלב כלשהו של חייו) שהכסף יחשב מטבע ביחס לנחושת, אך יחשב סחורה ביחס לזהב.

הסוגיא מזכירה שתי נפקא-מינות נוספות: רבית ופדיון מעשר שני. לגבי השאלות האלה משמע שאנו עוסקים בשאלה דיכוטומית. אם מטבע מסוים הוא כסף – הוא יכול להיות מדד לעניין רבית ואפשר לפדות בו מעשר שני. אם אינו כסף – אי אפשר.

הסוגיא שם דנה בשאלה מהו טבעא (כלומר מטבע) שהוא ערך כשלעצמו ומותר להלוות בו סאה בסאה, ומה פירא (כלומר סחורה). משמע שם שכל דבר שהוא טבעא הוא ערך הכסף, אפשר להלוותו סאה בסאה, ואפשר לשער בו את פדיון הבן. הוא מוגדר מידי דקיץ. וכל שאינו טבעא – לא. מתוך כך נחלקו שם האם מע"ש יכול להתחלל על כל דבר שיכול להיות טבעא לגבי דבר אחר, או שיש רק דבר אחד שהוא כסף, וכל שאר המטבעות שבשוק הן סחורה, גם אם הן משמשות כאמצעי חליפין ביחס לסחורות אחרות. הגמ' (מה.) מבחינה בין רבית לבין מע"ש. רבית תלויה במקח וממכר.

הסוגיא אומרת שדוקא מטבעות היוצאים בשוק, הם המדד לערכם של מטבעות אחרים או סחורות. הם הנקראים כסף.

החזו"א (חו"מ טז ב) אומר: "וענין מטבע, כל שהסכימו עליו בני המדינה למכור ולקנות בו ולהעריך בו את כל השוק כמו שנוהגין המדינות".

אמנם, כידוע גם המטבע יכול לעלות ולרדת בערכו. (ואז כמובן תשאל השאלה כפי מה ימדד הערך). ולפי רוב הסוגיות, וכן דעת רוב הפוסקים, ערך המטבע הוא המדד לעליה וירידה בשוק. אמנם מהרשד"ם יו"ד קעו כתב שיש ללכת אחר הערך הריאלי של כל דבר הקים בשוק, כולל מטבעות. אמנם, הוא לא השיב תשובה ברורה על השאלה כיצד ובמה ימדד הערך הריאלי.

מסחר בחובות ובשטרות

בניגוד למסחר במטבעות כסף, מובהר בש"ס בכמה מקומות שהמסחר בחובות או בשטרות אינו מדד למסחר. בש"ס אנו מוצאים עיסוק נרחב במסחר בחובות ובשטרות. העיסוק הנרחב מלמד שהמסחר הזה היה כנראה נפוץ. מכירת שטרות מאפשרת גם לאדם שומר תורה ומצוות לשלם סכום מסוים היום ולקבל סכום גבוה יותר מחר. ואולם, נראה שטעם הדבר הוא מפני שההלכה לא התייחסה לחוב התיאורטי כאל ממון. מבחינת ההלכה, ראובן הלוה לשמעון ושמעון יחזיר לראובן את אותו סכום. יכול כעת ראובן למכור את החוב ללוי ולוי ליהודה, אבל מבחינת ההלכה עדין שמעון הוא שחיב לראובן, וראובן יכול למחול על החוב (כתובות פה: ועוד). לכן אין כאן אִסור רִבית, למרות שלוי שִלם סכום נמוך יותר ויקבל את מלוא החוב. ומשום כך השטר אינו כסף ואינו ממון. אי אפשר להתיחס אליו כאל אמצעי החליפין שבשוק גם אם לפעמים הוא משמש ככזה. אין גופו ממון, כפי שהזכירה הגמ' בכמה מקומות (ב"ק סב: קיז:, ב"מ נז:, שבועות ד:לז:מב:). לא פודים בו מעשר שני. וכו'. משום כך, גזבר לא יכול לקנות חוב עבור ההקדש, כפי שיוזכר להלן.

שֻלחני ובנקאי

אנו מוצאים בש"ס את דין הפקדה אצל השֻלחני. השֻלחני לוקח כסף והופך אותו לחוב. ומן הסתם היה נוח יותר לאנשים שיהיה להם חוב אצל השלחני, מאשר שיהיה להם כסף שצריך לשמור עליו. ואולם, יש הבדל בין השלחני של זמנם לבין בנק בן ימינו. אצל השֻלחני, הכסף לא הפך מיד לחוב, אלא היה פקדון כל עוד לא השתמש בו השלחני. כפי שאנו מוצאים בב"מ מג. וכפי שנפסק בשו"ע חו"מ רצב ז. עוד עולה מהגמ' בב"מ שם, שגזבר הקדש שהביא לשלחני את מעות ההקדש והמיר אותן לחוב אצל השלחני – מעל. החוב התיאורטי אצל השלחני אינו ממון. כשם שמסחר בחובות אינו ממון, ושטר אין גופו ממון. לעֻמת זאת, הקנית חוב אצל השלחני לאדם אחר דינה כתשלום[3] (ב"מ קיא.). אך משמע שדינה כתשלום רק משום שהפועל הסכים לקבל את שכרו בדרך זו.

הבנק בן ימינו הוא שכלול של מושג השלחני. בבנק בימינו מיד עם ההפקדה נעשה הכסף ממון הבנק, והמפקיד נעשה בעל חוב כלפי הבנק. בנגוד למה שבארנו לעיל לגבי השלחני.

מהעִסוק המורחב במסחר בשטרות אפשר ללמוד שמי שהיה לו כסף העדיף להלוות אותו מאשר לשמור אותו במקום שעלול להגנב. וראה למשל בכורות ח: "גברא דאוזיף וטריף מאי חזא דהדר אוזיף אמר להו גברא אזל לאגמא קטל קמא טונא ולא מצי ביה קטיל ומנח עילויה עד דאיתרמי איניש מדלי ליה". כלומר: ההלואה היא דרכו של מי שיש לו כסף. (גם בב"מ עא. משמע שדרכו של בעל כסף להלוותו, והשאלה היא רק למי וכיצד). שמירת כסף במחבוא איננה רצויה. ודאי לשלטון. מבחינת השלטון כל מטבע ששמור במחבוא, הוא מטבע אחד פחות שמסתובב בשוק. הוא נגרע ממחזור הכספים. לשלטון יש אינטרס שאנשים יהפכו את הכסף לחובות תיאורטיים. כך המטבע יוכל גם להשמר בחסכון וגם להסתובב בשוק בו זמנית. יש אינטרס שבעלי הכספים יוציאו אותם  בשוק. כל עוד מדובר בגויים – האינטרס של בעל הכסף להלוות אותו ברור: הוא יקבל רִבית. אצל היהודים זה לא קיים, ואעפ"כ כנראה המחבוא נחשב פחות בטוח מאשר שמירת שטר חוב.[4] שטרות החוב היו סחירים. יתכן גם שיש לגורמים שמנינו השפעה הדדית. כלומר: אם אנשים יהיה מחסור במטבעות בשוק, לא תהיה ברירה אלא לסחור בשטרות חוב[5].

הבנק הוא מתווך, גורם שאמר שכיון שיש אנשים שיש להם עֹדף כסף, ויש מי שיש לו צֹרך בכסף, אנו, בתמורה לחלק מהרוחים, דמי תווך גבוהים ועמלות, נתווך בין בעלי העֹדף לבעלי החסר. הוא מבוסס על השלחני דלעיל, אבל הוא משוכלל ממנו.

הבנק לא מעביר לראובן חוב שיש לו אצל שמעון. הוא עצמו לוה מראובן והלוה לשמעון. אם הבנק ימחל לשמעון, ראובן לא יפסיד דבר. לכן, כל הלואה עומדת לעצמה.

שטרות כסף

בתקופה מאוחרת יותר, הפסיקו לסחור במטבעות, ועברו לסחור בשטרות כסף. נחלקו הפוסקים בשאלת היחס לאותם שטרות. החתם סופר (יו"ד ב קלד) סבר שדינם כדין מטבעות כסף של הגמ'. החת"ס  אומר ששטרות כסף, כיון שהמלכות גזרה לסחור בהם והשוק כולו סוחר בהם, אין דינם כשטרות חוב. הם ממון ממש. ואפילו המטבעות שהיו בימי קדם, אינם מייצגים את החומר שממנו הם עשויים, כי עצם העובדה שהוטבעה בהם צורה שמשמשת כאמצעי החליפין המקובל בשוק מעלה את ערכם[6]. לכן שטרות בני ימינו הם ממון גמור.

שו"ת ענג יו"ט (קב) חלק עליו וכתב שכיון שאין להם שוי עצמי של החומר שממנו הם עשויים, אין להם ערך עצמי אלא הם רק מייצגים ערך, ולכן אין דינם ככסף.

נמצא אפוא שיש מחלוקת, לדעת ח"ס כל דבר שמשמש כאמצעי חליפין בשוק, יש לו דין כסף. לדעת ענג יו"ט רק דבר שעשוי חומר ששוה כסף – יש לו דין כסף.

חתם סופר וענג יו"ט למדו את דיני השטר מהמטבעות שהוזכרו בגמ' ומהגללים של הגמ'. חתם סופר מוכיח את דבריו מכך שגם המטבע שוה יותר מערך החומר שממנו הוא יצוק. מהותו של מטבע הוא היותו אמצעי החליפין המקובל והיוצא בשוק. ענג יו"ט דוחה את ראייתו ואומר שמטבע יש לו שוי. נכון שעצם היותו מטבע מעלה את שוויו אך בסיסו בהיותו ממון. מה שאינו ממון ממש אלא רק אמצעי חליפין – אינו כסף.

וראה בענין זה את מאמרו של הרב יהושע פרידמן בתחומין לד, שעוסק בדינם של שטרות ומטבעות כסף, ומסיק שהם ראויים למצות מחצית השקל ולפדיון מעשר שני[7]. אמנם, הוא טוען שאמצעי תשלום שאינם קיימים אלא במחשב אינם נחשבים תשלום. באמצעים אלה נעסוק בפרק הבא.

אמצעי המסחר בימינו

מכאן נעבור אפוא לדון בדין כסף בימינו. שני שִנויים משמעותיים עברו על אמצעי החליפין בימינו. שני השנויים האלה מבדילים את הכסף בימינו הבדל מהותי מהשטרות שעסקו בהם החת"ס והענג יו"ט. הראשון: היום כבר לא מעבירים שום דבר מוחשי. הבנקאי פשוט מוחק את הסכום שהיה רשום בחשבונו של ראובן ורושם את אותו סכום פחות מאה. מוחק את הסכום שהיה רשום בחשבונו של שמעון ורושם שוב את אותו סכום ועוד מאה, וכך מתנהל המסחר.[8] האם עבר כאן משהו?[9] איך תתיחס לכך ההלכה?

והשינוי המשמעותי יותר: את הכסף יוצר השוק. לא הממשלה ולא הבנק. השוק הוא שיוצר את הכסף. אם ראובן יתן לשמעון שירות במאה שקל, שמעון יתן ללוי שירות במאה שקל, ולוי יתן לראובן שירות במאה שקל[10], הרי נכנסו למחזור הכספים מאה שקלים מבלי שהשלטון או כל גורם אחר הזרים אמצעי חליפין מלאכותי[11]. (התיאור הזה הוא תיאור מדויק של השוק בימינו, מלבד העובדה שבשוק בימינו התהליך הזה מתנהל בין מיליוני בני אדם, ולא בין שלשה אנשים). קרה כאן דבר משמעותי ביותר: הבנק הוא כבר לא מתווך, והשלטון כבר לא אחראי על מאגר הכספים. הדבר מתאפשר בזכות העובדה שאפשר להיות בגרעון, ולכן ראובן, שמעון ולוי הנ"ל יכולים ליצור את אותם מאה שקלים גם אם שלשתם בגרעון. כעת מחזור הכספים משקף את התוצר האמתי שיש בשוק[12], השוק מייצר ומאבד את הכסף, כי ככל שיש יותר תוצר בשוק, נוצר עוד כסף במחזור הכספים. מחזור הכספים הוא לא אמצעי חליפין מלאכותי[13], הוא יצוג של התוצר האמתי שקיים בשוק, אלא שלאו דוקא התוצר ההווי. הכסף במהותו משקף גם תוצר עתידי. השלכה נוספת שיש כאן: חלקו של השלטון הצטמצם מאד. אנחנו עדין קוראים לזה שקל, אבל אין כאן שום דבר מוחשי שהשלטון הזרים. רק חוב תיאורטי, שגם אותו לא הזרים השלטון. אין כאן אמצעי מלאכותי שגורם כלשהו הזרים[14], אלא רק ייצוג לשני שירותים ששני אזרחים נתנו זה לזה. שוב אין בשוק בעיה של עודף כספים במחזור הכספים או של חוסר כספים במחזור הכספים.[15] אין כאן שום אמצעי חליפין מלאכותי. איך תתיחס לכך ההלכה?[16] גם הבנק, כאמור, לא נתן שום דבר שיש לו. איך תתיחס לכך ההלכה?

הזכרנו לעיל את החזו"א (חו"מ טז ב) שאומר: "וענין מטבע, כל שהסכימו עליו בני המדינה למכור ולקנות בו ולהעריך בו את כל השוק כמו שנוהגין המדינות". מבחינה זו, המטבע התיאורטי של הבנק הוא המטבע הנהוג בשוק. הוא הדבר שהסכימו בני המדינה לסחור בו. ועדין יש מקום לשאול האם די בכך שבו סוחרים בני המדינה, או שתנאי הוא שיהיה המטבע מוחשי?

נראה בפשטות שאי אפשר יהיה לפדות מעשר שני בהעברה בנקאית. אבל האם העברת כסף בבנק תקנה קרקעות? האם אפשר יהיה לקדש בכך אשה?

והשאלה החשובה: האם יהיה כאן אִסור רִבית? לכאורה, ההעברה הבנקאית היא אמצעי החליפין המקובל היום בשוק. היא הדבר החריף והיוצא בהוצאה. לכן מסתבר שכל נתינה של העברה בנקאית תהיה כפופה לאיסורי ריבית.[17] ולא תקנה עד שתמשך הסחורה. יתר על כן: מסתבר שהמדד לעניין מהו כסף, המדד הקובע לשאלה מה מותר ללוות סאה בסאה, הוא המסחר בהעברות בנקאיות[18]. ואם יווצר מצב שבו יהיה הבדל בין ערך הכסף בהעברה בנקאית לבין ערכו בשטרות ומטבעות – יהיה אסור ללוות שטר או מטבע בשטר או מטבע זהה. ואולם, לגבי אדם הלוה חוב תיאורטי כזה מהבנק – אם כסף הוא רק דבר מוחשי (כדברי ענג יו"ט), הרי הדבר המוחשי הראשון שיגיע יגיע כשהלוה יעבוד כדי להחזיר לבנק את החוב. בינתים לא קִבל דבר[19]. הוא מקבל רישום בבנק ע"מ לעבוד בעתיד כדי להשיב לבנק את חובו. ואם כך – הרי הוא שכיר של הבנק, ומרבים על השכר[20] (ב"מ סה. יו"ד קעו ו). כפי שציינו – הכסף מיצג תוצר עתידי. ואפשר שכל זה יהיה נכון גם לפי דברי ח"ס, כאשר אין כלל שום דבר מוחשי שעובר, אין כאן כסף. הכסף יגיע רק כאשר יגיע דבר מוחשי, כגון שהאדם יעבוד ויקבל את שכרו, או ימכור חפץ ויקבל את ערכו, שיכסה את מה שהבנק נתן לו. הבנק מלכתחילה נותן על מנת לקבל דבר עתידי שעדין לא קיים. מלכתחילה ההלואה היא לא כסף ממשי אלא פוטנציאל השתכרות עתידי. כך רואה אותו הבנק. הלוה לא קבל מהמלוה דבר. אז מדוע ינהג כאן דין רבית? הלוה אמנם משתעבד, אבל מלכתחילה כל מה שהוא קִבל הוא שעבוד. הוא לא משתעבד ביותר ממה שקבל כי לא קִבל דבר.[21]

וגם אם נניח שסכום בבנק הוא כסף לכל דבר ועניין וכפוף לכל איסורי רבית אע"פ שאינו מוחשי, עדין נשאלת השאלה האמנם חל דין רבית על אדם הנותן את מה שאין לו? אמנם בב"מ סה. אומר רב ששת בריה דרב אידי, בנגוד לדברי רב פפא שם, שרבית נבחנת לפי הלוה ולא לפי המלוה, וכן נפסקה הלכה. לפי זה לכאורה אין חשיבות לכך שהמלוה נותן מה שאין לו. ואולי יש לחלק ששם הוא נותן את מה שיש לו אלא שהוא לא מרויח מכך. וכאן הוא נותן דבר שאינו קים כלל. האם על זה נאמר "את כספך לא תתן לו בנשך"? הלא לא נתן את כספו.

אבל אפשר שכיון שכך מתנהל השוק, וזהו אמצעי המסחר המקובל – הרי הוא כסף אע"פ שאינו מוחשי.

לסיכום: מסתבר שכסף וירטואלי לא יועיל לפדיון הבן ופדיון מעשר שני. ואולם הוא כן יחשב כסף לגבי המסחר, ולגבי חישוב סאה בסאה לעניין ריבית. לפחות לדעת הח"ס. אלא שיש לדון האם לקיחת כסף מהבנק נכללת תחת ההגדה של הלוואה, שאם לא כן – לא יחולו עליה איסורי ריבית. זוהי הסוגיא הכבדה שעולם התורה יצטרך לתת עליה את דעתו בתקופה שאנו חיים בה.

[1] הנושא הוא נושא שנוגע לכל המסחר במשק. לצערי הוא לא נידון מספיק. בכוונתי כאן להציג את השיקולים ההלכתיים לכאן ולכאן. קטנתי מלהכריע.

[2] כפי שדורשת הגמ' שם מן הפסוק. אמנם, מחויבים אנו לומר שזו לא דרשה גמורה. מטבעות שיש להם צורה היו נפוצים בזמן חז"ל וכל המסחר התנהל דוקא בהם. אבל בימי התורה לא היו מטבעות והיו משלמים במתכת במשקל. הארכיאולוגיה לא מכירה מטבעות בארץ מלפני ימי בית שני. אמנם, על זה אפשר היה להשיב ולומר שלא ראינו אינה ראיה, אלא שבמקרה זה התנ"ך תומך בארכיאולוגיה. בתנ"ך אנו מוצאים במקומות רבים ששקלו כסף (ראה למשל בראשית כג טז, שמואל ב יח יב, מלכים א כ לט, ועוד). וגם אם תימצי לומר שהביטוי שקילת כסף הוא בטוי מושאל, וכוונתו לנתינת כסף, הלא ירמיהו (לב ט) אומר בפירוש ששקל את הכסף במאזנים. וזכריה (יא יג) השליך את כסף שכרו אל בית היוצר. וגם מחציות השקל של ישראל במדבר הותכו. משמע שהמסחר היה בכסף כפי שהוא שוה כחומר גלם, ולא במטבעות. יש לפרש את כונת חכמים שיש לפדות מע"ש באמצעי החליפין המתקבל בשוק. וכפי שעולה מהמקורות הנוספים המובאים כאן.

נראה שעל זה התבססו הגאונים שהשיבו את שיעור האמדן למשקל הכסף, כפי שעמד על כך הרב חיים בניש תחומין יט עמ' 388-399.

[3] והיה מקובל שאדם ממחה את הפועל אצל השלחני גם אם טרם הופקד הכסף אצל השלחני, והחוב הוא תיאורטי ומופשט לגמרי. כמו שמוכח במשנה בשבועות ז ה. ואעפ"כ ההמחאה נחשבת כתשלום. ואולם, בזמנם כונת כל הצדדים היתה שבסופו של דבר ישולמו מטבעות כסף. שלא כמו בזמננו (כפי שנרחיב להלן) שבו עצם ההמחאה היא התשלום.

[4] התורה אומרת "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ", תמיד יהיו בעולם אביונים ועשירים, ותמיד העשירים מלוים לעניים, ובכך הם גם משעבדים אותם במדה מסוימת. דרך העולם היא שמי שיש לו כסף מלוה אותו. ומי שאין לו – קצת משועבד לו. לכן אומרת התורה שמי שלא מלוה לאחיו כי הוא יודע שזה ישמט – בליעל הוא. התורה יכולה לומר לאדם שלא מלוה שהוא בליעל, כי הוא חורג מדרך העולם. דרך העולם היא להלוות. העשירים מלוים לעניים ובכך משעבדים אותם. והתורה אומרת לרחם על האח ולשחרר אותו פעם בשבע שנים. זכור שהוא אחיך ותן לו, ה' יחזיר לך. כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. אחיך הוא ותן לו. ואם תעשה כן, היעוד של התורה הוא "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה’ ... וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ", דרך העולם היא שיש עשירים ואביונים, אבל אם נשמור אנו על האחוה בינינו – לא אנו נהיה האביונים אלא הגויים. הגויים יהיו אלה שישתעבדו לאחרים, כלומר לנו. לא יחדל אביון מקרב הארץ, אבל אפשר שכל האביונים יהיו גוים, ואנו נלוה להם. מה שאנו למדים מכאן הוא שדרך העולם היא שהאביונים לוים מהעשירים ומשתעבדים להם. ואם כל עם ישראל ישמור על האחוה – עם ישראל ימשול באחרים. מי שלא מלוה הוא בליעל, כי דרכו של עשיר להלוות את הכסף שיש לו. כך היא דרך העולם. עשירים לא אוהבים להחזיק כסף בבית כי הוא קורא לגנב. הם מלוים אותו.

וראה גם למשל בכורות ח: גברא דאוזיף וטריף מאי חזא דהדר אוזיף אמר להו גברא אזל לאגמא קטל קמא טונא ולא מצי ביה קטיל ומנח עילויה עד דאיתרמי איניש מדלי ליה. כלומר: ההלואה היא דרכו של מי שיש לו כסף, מזה הוא חי.

כנראה משום כך היה נפוץ גם השמוש בשטרות חוב.

[5] וכפי שנציין להלן (הערה ט), סברה זו, אם אכן היתה, היא משמעותית לכלכלה המודרנית וליחס ההלכה כלפיה.

[6] תחילה היו כל השטרות שטרות חוב, שהונפקו כנגד זהב שהוחזק ע"י השלטון. השלטונות לא סברו שהעם יסכים לסחור בניירות חסרי ערך לעצמם. אחרי שהעם התרגל לסחור בניירות ושכח שהם למעשה שטרות חוב, התחילו השלטונות להנפיק שטרות שאינם שטרות חוב. התברר אפוא למפרע שגם כשהעם סחר במתכת הוא למעשה סחר באמצעי חליפין שרירותיים אלא שהוא אולי לא לגמרי הבין זאת. (אמנם הגמ' אומרת שדעתו על הצורה, כלומר: כן הבין. ואעפ"כ בב"מ נב דנה הגמ' בשאלת ערך המטבע כערך החמר שיש בו) הוא סבר שהוא סוחר במתכת. אבל איש לא היה מסכים לתת סחורה תמורת המתכת אילו היתה רק חומר גלם. הסיבה שבגללה הסכימו הסוחרים לתת סחורה תמורת המתכת היתה אותה סיבה שבגללה הם מוכנים לתת סחורה עבור פיסת נייר. בגלל הערך של המתכת כאמצעי חליפין. נמצא שלא נכון להעריך היום את חיובי הכסף של תורה לפי ערך הכסף בימינו. לכסף בימינו יש ערך נמוך כי הוא איבד את כל ערכו כשחזר להיות חומר גלם ותו לא.

[7] וראה גם במאמרם של הרב רועי סיטון והרב אבישי גרינצייג בתחומין לה, שהגיעו לאותן מסקנות לגבי פדיון הבן. שני המאמרים התבססו בעיקר על המקורות שהוזכרו כאן, והוסיפו עוד כמה מקורות בודדים, יעויין שם.

[8] יביע אמר חו"מ ח ח הביא דברי אחרונים רבים שסוברים שכסף שבבנק דינו כהלואה. ולכן דינו כראוי ולא כמוחזק. וכדבריהם הוא פוסק. וכן פסקו אג"מ אה"ע קד ושבט הלוי ד רטו. ועוד אחרונים. (וגם משנה הלכות שחלק, היינו משום שסבר שהוא פקדון ולא הלואה). אמנם, רוב הפוסקים המובאים בדבריהם חיו בזמן שבו המעות שבבנק נִתנו תחִלה לבנק באמצעי תשלום מוחשי – במטבעות או בשטרות, וגם הלקוח מצפה שבסופו של דבר הוא יקבל מטבעות או שטרות. לכן דינם כהלואה או פקדון. מה יהיה הדין בימינו, כאשר הכסף מעולם לא לבש ולא ילבש צורה מוחשית? האם ישתנה הדין? ואם נאמר שהשנוי הזה משנה את הדין – יהיה עלינו לשאול את השאלה לאיזה צד משתנה הדין: אפשר שכיון שמעולם לא היה כאן כסף מוחשי – אפילו הלואה אין כאן. אין כאן אלא חיוב תיאורטי עתידי לתת כסף בעתיד, ואינו כסף עד שימומש. אבל אפשר גם ללכת לצד השני: כיון שכל המסחר אינו מתנהל אלא כך, הרי שהרישום בבנק אינו הלואה אלא הוא גופו המטבע היוצא במדינה. ויעוין גם בשו"ת שתי הלחם מה, שאומר שכיון שהחשבון בבנק אינו תלוי בקיומו של נייר כלשהו, הרי הוא כמוחזק.

[9] אי אפשר לומר שעבר משהו בחוטי החשמל מחשבון לחשבון. לא זרם שם דבר. הבנק מחק סכום וכתב סכום אחר. אפשר שיש דמיון במדת מה בין הדבר הזה לבין יציאה ידי חובה בשמיעה באמצעים דיגיטליים. הדבר דומה במדת מה לנ"ד משום שגם שם המערכת שמעה קול, תרגמה אותו למסר דיגיטלי, ותרגמה מחדש את המסר הדיגיטלי לקול. ואולם, כאן לא עבר דבר מחשבון לחשבון.

[10] לצורך הנוחות השתמשתי כאן בדוגמא של שלשה אנשים, למעשה התיאור הנ"ל מתאר את כל המשק בימינו. המתואר כאן אכן מתרחש, במחזור של מיליוני אנשים.

[11] בדומה למה שכתבנו לעיל הערה ה על המסחר בחובות. לפי זה, החידוש בצורת המסחר בימינו אינו כה גדול. כבר בעבר אנשים יצרו מסחר בחובות תיאורטיים כאשר מאגר הכספים היה מוגבל, ויצרו בעצמם אמצעי חליפין מלאכותי. ועם זאת, בעבר רוב החובות התיאורטיים התיחסו ככל הנראה לחוב שנולד ממטבע כסף או זהב שהיה קיים במציאות. משא"כ היום.

[12] הרב יהושע פרידמן (תחומין לד עמ' 483) עמד על כך שכאשר השלטון מרבה להנפיק מטבעות ושטרות נוצרת אינפלציה, יש פיחות בערך הכסף, משום שכמות הכסף גדלה ביחס לכמות התוצר שבשוק. המסחר בימינו, שאינו מבוסס על אמצעי מלאכותי שגורם כלשהו הזרים לשוק, חוסך בעיה זו. אמצעי החליפין הוא לא אמצעי מלאכותי שיכול לעלות ולרדת ביחס לתוצר, אלא הוא שיקוף מדויק של התוצר הקיים בשוק. זאת בזכות העובדה שאפשר להיות במינוס, וכפי שהודגם כאן. לפי זה, פעמים רבות המטבע משקף גם תוצר עתידי, שזמנו טרם בא.

[13] עדיין יש בשוק גם מזומנים, אבל הם אחוז מזערי וזניח מהמסחר. גם אי אפשר לומר שהרישום בבנק מייצג מזומנים שהאיש רשאי לקבל, כי המסחר לא מתנהל עוד במזומנים. המסחר במזומנים בטל במיעוטו.

[14] בעבר אם השלטון הנפיק כו"כ מטבעות או כו"כ שטרות, או אם הכורים כרו כו"כ זהב וכסף, אז מה שהונפק או מה שנכרה זה הכסף שבשוק, וכל השוק יכול להשתמש רק בו. ואילו השוק של היום משוחרר מהמגבלה הזאת. בשוק של היום - ככל שתיצור יותר תוצרת כך מחזור הכסף התיאורטי גדל.

[15] המסחר הזה נבדל ממכירת שטרות בשני הבדלים משמעותיים: במכירת שטרות מטרת השטר היא לקבל בסופו של דבר מטבעות מתכת, ומקורן בכספת של ראובן. ואילו כאן האיש כבר קִבל את אמצעי החליפין עצמו - הרישום בבנק. לעמת זאת, המסחר הוא בדבר שמעולם לא היה מוחשי.

[16] ומה יהיה דינו של השלטון לענין דינא דמלכותא.

[17] גם אם נאמר שאם ראובן הלוה לשמעון באמצעות הבנק זוהי הלוואה לכל דבר, שהרי זה אמצעי התשלום המקובל במדינה, עדיין צריך לברר האם חוב לבנק עצמו הוא הלוואה. זוהי סוגיא אחרת לגמרי. הבנק לא מלוה כסף שיש לו, ואפשר שזו אינה הלואה אלא כך דרכו של הכסף הזה, שעדין לא נוצר בשעה שהבנק נותן אותו, ולמעשה הוא משקף את השירות העתידי שינתן בו.

[18]  אמנם יש להעיר שעוד בטרם התפתח המסחר בהעברות בנקאיות, כבר כשסחרו בשטרות כסף, דנו הפוסקים בשאלה כיצד מעריכים את ערך הכסף לענין רבית. הנושא אינו פשוט. ויש דעות שלפיהן אפשר לחשב את ערכו הריאלי של הכסף לענין פריעת חוב. הראשונים כבר עסקו בשאלה מה הדין כאשר השלטון החליף את שטרות הכסף באחרים, ואמרו שאם צוה השלטון שהחדשים יחליפו את הישנים אפשר להחזיר בחדשים. מכאן יש שרצו ללמוד שבמקום שאין צווי מפורש ישלם הלוה כערך הריאלי של ההלואה. ולענ"ד זאת לא עלתה על לבם של הראשונים.

[19] בהנחה שהאיש לוה מהבנק עצמו, ולא מחברו דרך הבנק.

[20] כלומר: מותר להוזיל שכר שכיר כאשר הוא משולם מראש. וכפי שמבארת הגמ' שם, טעם הדבר הוא שזמן התשלום לשכיר הוא אחר עבודתו. נמצא שכאן לא ייקר את השכר כיון שהוא משולם מאוחר יותר, אלא להפך: הוזיל אותו כאשר הוא משולם לפני זמנו. וזה מותר. גם לענייננו, זמנו יגיע כשיעבוד.

[21] העברה בנקאית דומה במקצת למסחר בחובות או למעמ"ש. אבל יש הבדלים ביניהם. כמו שהזכרנו. כאן מעולם לא היה כסף ממשי שיצר את החוב.