הפרשה פותחת בארבע פרשיות, שבכל אחת מהן מלמד משה דבר אחד לגבי החיים בארץ, והוא מוכיח זאת מדבר שהיה בימי יציאת מצרים והמדבר. בפרשיה הרביעית הוא מוכיח זאת מדבר שבזמנו של משה עדין היה עתיד: הכניסה לארץ.
בפרשיה הראשונה משה אומר שאם נשמור את המצוות ה' ישמור את בריתו ויברך אותנו. כדי ללמד זאת מביא משה את מכות מצרים, אבל כדוגמא הפוכה: וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך. הפרשיה כאן אינה עוסקת בענש על אי קיום המצוות, בכך תעסוק הפרשיה הרביעית, הפרשיה כאן עוסקת בשכר על קיום המצוות, והדוגמא לכך היא המכות.
בפרשיה השניה עוסק משה בצווי להלחם ולרשת את הארץ, ולאבד את יושביה ואת אלהיהם. כדוגמא הוא מביא את המלחמה והיד הגדולה שעשה ה' במצרים.
בפרשיה השלישית מלמד משה להכיר בכך שכל הטוב שיהיה לנו בארץ מאת ה' הוא, ויש לברכו על כך. כדוגמא הוא מביא את התקופה שבה הלכו ישראל במדבר, וה' סִפֵּק את כל מחסורם בדרך נס.
בפרשיה הרביעית אומר משה שאם נשכח את ה' ונעבוד אלהים אחרים נאבד מן הארץ. כדוגמא הוא מביא את המלחמה שבה עמי כנען יאבדו מן הארץ. הפרשיה הזאת מסַיֶּמֶת את הנושא. הפרשיה הראשונה פתחה בעקב תשמעון, והפרשיה הזאת מסימת בעקב לא תשמעון בקול ה' אלהיכם.
הנהגת ה' את ישראל ביציאת מצרים ובמדבר, היא הנהגת ה' לחיי ישראל לדורות. ביציאת מצרים נראתה בבירור ידו של ה', היא נועדה להודיע את כחו של ה'. גם ההנהגה במדבר היתה בדרך נס. מטרתה היא ללמד שגם בארץ, כאשר נדמה לנו שהכל נעשה בדרך הטבע, נס הוא. (וראה מה שנכתוב בע"ה בפרשת ראה). מכות מצרים שנועדו להראות את יד ה', הן כח שמשמש לטובת ישראל, ובכל דור ודור. גם המלחמה שה' עושה לישראל אינה נגמרת ביציאת מצרים אלא נמשכת לדורות. ואולם, הדבר תלוי בישראל. אם ישראל לא ינהגו בארץ כמו שיש לנהוג בארץ, תפעל יד ה' נגדם כמו שפעלה על הגויים.
בפרשת ואתחנן משה מקדים ואומר שכיון שבקשתם שלא לשמוע את קול ה' אלא אותי – תשמעו את התורה ממני. והוא פותח את המצוות ב"שמע ישראל ה' אלהינו", ולפני שהוא עובר ללמד את המצוות עצמן (בתחלת פרשת ראה), הוא מוסיף ומלמד שבארץ יש להאמין בה' ולראות אותו בכל מקום. אומר משה: למדתם במדבר שאתם חיים בזכות ה' ולא על הלחם לבדו, ראו זאת גם בארץ. ברכו את ה' הנותן כח לעשות חיל ואל תאמרו שכחכם ועצם ידכם עשה זאת, וכן אל תאמרו שצדקתכם עשתה זאת. זכרו שאתם חיים בחסד ה', כי כך הם החיים בארץ. למטר השמים תשתה מים, ואם תזכור את ה' תשב על האדמה. ואם לא תזכור לא יהיה מטר ולא תשב על האדמה. כמו שראיתם במדבר. דעו שתתברכו אם תשמרו את המצוות שאלמדכם, ותתקללו אם לא תשמרו אותן. אחרי שמשה מלמד את הדבר הזה אפשר ללמד את ישראל את המצוות.
דברה של פרשתנו הוא שהכל תלוי בה'. לא בכחנו ולא בעֹצם ידנו, ולא בצדקתנו. ה' הוא שהוליכנו במדבר והאכילנו והשקנו, הוא שיורישנו את הארץ, והוא שיתן לנו גשם בארץ. הגשם בארץ כמו המן במדבר (וכפי שנבאר בפרשת ראה) בא מאת ה'. ומעתה עלינו לקים את מצוותיו.
הצרוף "ואכלת ושבעת" נזכר בפרשות ואתחנן-עקב בשלשה הקשרים שונים, ותמיד נובעת ממנו סכנה שיש להשמר מפניה.
בסוף פרשת ואתחנן נזכר הבִטוי בהקשר המלחמה לכבוש הארץ ושלל הכנעני: "והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך ערים גדלת וטבת אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וברת חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת השמר לך פן תשכח את ה'אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים".
בתחלת פרשתנו הוזכרו האכילה והשביעה כדי ללמד על טובה של הארץ: "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך....". ומיד מוסיפה התורה: "פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים".
גם בסוף הפרשה, כשהוזכרו השכר שיקבלו ישראל אם יקימו את המצוות והענש אם יעברו עליהן, נאמר "ואספת דגנך ותירשך ויצהרך ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", ומיד נאמר "השמרו לכם פן יפתה לבבכם...". אמנם, לפי פשוטו זה אין זה תיאור של המשך השתלשלות הדברים אחרי "ואכלת ושבעת" אלא תיאור דרך שניה. התורה מציגה שתי דרכים, או שנקַיֵּם מצוות ונאכל ונשבע, או שיקרה חלילה הדבר שמפניו עלינו להשמר, שלא נקיֵם מצוות ולא נאכל ונשבע. אבל אין להתעלם מכך שגם כאן, כמו בפעמים הקודמות, מיד אחרי "ואכלת ושבעת" באה אזהרה להשמר. ולמעשה, שתי הדרכים האמורות כאן אינן שתי דרכים שבחירה באחת מהן סותמת את הגולל על השניה. הבחירה מתחדשת מדי יום, ובחירה בטוב אינה נצחית, ויש חשש שעם השבע תשתנה הבחירה בזמן מאוחר יותר.
האם התורה באה ללמד כאן שהשביעה היא רעה ומסוכנת? אין נראים הדברים כן. בתחלת הפרשה מתוארת הארץ כארץ טובה, ארץ ששבעים בה, השבע מוצג כדבר טוב ורצוי, אלא שיש לשמור בו על "וברכת את ה' אלהיך" ולהשמר פן תשכח את ה' אלהיך. (וראה על כך במאמר על ברכת המזון).
בסוף הפרשה, טוב הארץ מוצג בצורה אחרת. שם המיוחד בארץ הוא לא שהיא ארץ נחלי מים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר, או שהיא ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה, אלא שהיא ארץ אשר עיני ה' בה תמיד. ארץ שאפשר שתתברך ואפשר שתתקלל.
לא השבע הוא המסוכן. הקביעות היא המסוכנת. סבי, פרופ' יהודה אליצור זצ"ל, הסביר שהפרשה מלמדת שמעלתה של ארץ ישראל היא בכך שאי אפשר לחיות בה אלא בצלו של סימן שאלה גדול. תמיד נחיה בידיעה שאפשר שהגשם ירד ואפשר שלא. אפשר שהאויב יגבר ואפשר שאנו נגבר. וזה קשה. אנשים מוכנים לותר על הרבה מאד כדי להמלט מסימן השאלה הזה. הם מוכנים אפילו לותר על השבע ולרעוב, ובלבד שידעו שמה שיש להם, בידם הוא והוא קבוע. וזה המצב המסוכן שעלול להוביל לשכחת ה'. המצב שבו אדם יכול לחוש בלבו שהוא אינו תלוי עוד בה', עולמו בידו והוא קבוע. כאן באה התורה ומלמדת, בתאור הארץ המופיע בסוף הפרשה, שהמיוחד בארץ הוא חֹסר הקביעות. הוא זה שעוזר לאדם לזכור תמיד את אלהיו ולעבדו.
אבל עם זאת, התורה מזהירה אותנו דוקא מפני השבע. כשאדם רואה לנגד עיניו את הדאגה, הוא קורא לאלהיו. אך אחרי שקִבל מאלהיו את אשר קִבל, נדמה לו שהכל בא בדרך הטבע, ואז הוא עלול לומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה.
פרשתנו אומרת: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".
הפרשה הקודמת העלתה חשש דומה מאד, שנובע דוקא ממצב הפוך: "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ: וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים...".
החשש של פרשתנו ברור. האיש בונה בתים ועובד קשה, ולכן הוא עלול לחשוב שכחו ועֹצם ידו עשה לו את החיל הזה. לכן הוא תמיד צריך לזכור את ה' שהביאו עד הלום, ועשה לו נסים ואותות ומופתים. אבל מתברר שגם המציאות ההפוכה עלולה להביא לאותה תוצאה. גם העובדה שאדם קִבל מה' את הכל בלי לטרוח, עלולה להביא אותו לחשוב שהכל מגיע לו ולשכוח את ה'. הוא עלול לומר שכך היא דרך הטבע.
מבחן האמונה הוא מבחן קשה בכל זמן ובכל מצב. גם כשטוב לנו וגם כשקשה לנו. גם בשפע וגם בחורבן. מי שפוקח עינים רואה את יד ה'. מי שמתעקש לא לראות אותו – לא יראה אותו.
פרשתנו מלאה סתירות. משה מלמד את ישראל דבר ארוך ומורכב. זכור תמיד שאם תשמע בקול ה' תאריך ימים על הארץ ואם לא תשמע בקולו תִגלה, אתה צפוי לעֹנש. זכור אל תשכח שאתה תמיד מכעיס את ה' והוא מרחם עליך ולא מעניש אותך, ואתה נוחל את הארץ למרות שאתה רשע מרושע. אל תאמר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. אם תהיה רשע לא תקבל כלום ותאבד הכל, אל תחשוב שקבלת הכל כי אתה צדיק, אתה רשע מרושע. אל תסתמך על כך שה' זוכר את בריתו והיה לא תהיה, והורשתם והאבדתם מהר, אתה חי פה רק בזכות בריתו של ה'. לא תוכל כלתם מהר, והורשתם והאבדתם מהר.
דומה שמי שלא חי במדינת ישראל בשבעים השנים האחרונות, לא יוכל להבין את הפרשה הזאת.
משה מזהיר מפני שני סוגים של כחי ועצם ידי. סוג אחד: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". ומיד מזהיר משה מפני סוג שני של כחי ועצם ידי: "אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה’ אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה’ לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה’ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ: לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה’ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה".
יש שני סוגי אנשים שיכולים לחשוב שהם שולטים בעולמם ושום סכנה לא מרחפת עליהם: אלה שחושבים שהם לא תלויים בה', ואלה שחושבים שה' עובד בשבילם. המכנה המשותף של שניהם הוא ששניהם שאננים ובוטחים בעצמם. שניהם יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו ומתברכים בלבבם לאמר שלום יהיה לי. להם אומר ה': לא יהיה לכם שלום.
התורה מתנגדת לשני הצדדים. גם למי שחושב שעזב אלהים את הארץ, והכל תלוי בנו, וגם למי שחושב שה' יעשה בשבילנו את כל העבודה, ואנו לא נעלה בחומה. לא זה ולא זה. לראשון אומרת התורה: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ". היא לא משיבה ואומרת ה' אלהיך עשה לך את החיל הזה. אתה עשית, אבל ה' אלהיך נתן לך כח לעשות חיל. שום חיל לא יבוא בלעדיך, ושום חיל לא יבוא בלי ה'. לשני אומרת התורה: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה’ אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ לָךְ". הוא העובר לפניך, אבל אתה ורק אתה מצֻוֶּה להורישם ולאבדם מהר. ואם לא – אוי ואבוי לך.
כדי לרשת את הארץ צריך להאמין בו זמנית בשני דברים: א. אין הדבר תלוי אלא בי, כל מה שאני לא אעשה לא יהיה, וכל מה שאעשה יהיה. ב. אין הדבר תלוי אלא בקב"ה, כל מה שהוא לא יעשה לא יהיה, וכל מה שיעשה יהיה. לכאורה שני הדברים האלה סותרים זה את זה. אבל למעשה שניהם נכונים. זה מקורן של הסתירות בפרשה.
הדבר הזה שהתורה מלמדת כאן מנֻמק בדוגמאות רבות. חלקן מהנהגת ה' את עמו במדבר, העושה להם נסים, מוליך אותם במדבר הגדול והנורא, מוציא להם מים מצור החלמיש ומאכיל אותם מן, למען הודיעם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. הצד השני – ישראל הממרים את פי ה' השכם והערב והוא רוצה לאבד אותם אבל מרחם עליהם.
במחשבה שניה, אולי לא צריך לחיות במדינת ישראל כדי להבין את דברה המורכב של הפרשה הזאת. המדבר הוא תחליף לא רע.
משה מזהיר את ישראל: "אל תאמר בלבבך בהדף ה' אלהיך אתם מלפניך לאמר בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגוים האלה ה' מורישם מפניך לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים האלה ה' אלהיך מורישם מפניך ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב וידעת כי לא בצדקתך ה' אלהיך נתן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה כי עם קשה ערף אתה".
משה מזכיר שני טעמים למה ה' מוריש מפנינו את הכנעני: רשעת הגוים האלה והשבועה לאבות. ממבנה דבריו נראה שהעִקר הוא רשעת הגויים.
למה משה רואה את רשעת הגויים כעִקר ואת השבועה כטפל? אפשר שכבר בברית בין הבתרים אנו למדים שאין כח בשבועה לבדה כל עוד לא שלם עוון האמורי. ואולם אין זה ביאור מספיק, שהרי ברור שגם להפך: ודאי וודאי שאין די בעוון האמורי ללא השבועה.
נראה שדברה של פרשת עקב הוא שיש צֹרך בעבודה מאומצת ותמידית, אחרת נאבד את הארץ. הבוטח בשבועה לאבות עלול לשבת ולנוח תחת גפנו ולחשוב שהארץ מובטחת לו ואינה יכולה להשמט ממנו. לכן אומר משה זכור אל תשכח, שהחוטא מוקא מן הארץ הזאת. ואל תבטח בצדקתך כי עם קשה ערף אתה. אם תהיה רשע כמו הגויים, הארץ תקיא אותך כמו את הגויים.
ועם זאת, חשוב ללמד ולהבהיר שיש הבדל בין עם ישראל לבין הכנענים: השבועה לאבות.
משה מתאר את חטא העגל כדי להמחיש לישראל שהם עם קשה עֹרף. אבל תוך כדי כך הוא מאריך בתיאור החטא ובתיאור תפלתו על ישראל. כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף ה’ עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וַיִּשְׁמַע ה’ אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא: וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה’ מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא. על אהרן לא נאמר שה' שמע אליו.
הפרשיה מסתיימת בארבע טענות שטוען משה כלפי ה' (הן דומות מאד לטענות הנזכרות בפרשית ויחל משה בפרשת כי תשא): הם עמך ונחלתך אשר פדית, זכור לאברהם ליצחק וליעקב, פן יאמרו מצרים, ושוב: הם עמך ונחלתך.
התוצאות של חטא העגל ותפלת משה נזכרות בפרשיה הבאה, המיוחדת לכך. ארבע תוצאות לחטא העגל:
א. פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ: וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן.
ב. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו.
ג. בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה’ אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ לַעֲמֹד לִפְנֵי ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (נזכר ברמז בפרשת כי תשא, אבל שם נזכר שהלויים נאספו אל משה, כאן לא נזכר הדבר כלל).
ד. וַיִּשְׁמַע ה’ אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא אָבָה ה’ הַשְׁחִיתֶךָ: וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם וְיָבֹאוּ וְיִרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם.
מות אהרן מוזכר כאן כתוצאה של חטא העגל. גם הבחירה בשבט לוי. הפתיחה והסיום הם רצונו של ה' בעמו ובנחלתו. בדומה לטענה הפותחת והמסימת את טענותיו של משה לפני ה'.
וכעת עלינו לשאול מה הדבר שבאה הפרשה ללמד. אם המטרה היא ללמד את ישראל שהם עם קשה עֹרף ושלא יבטחו בצדקתם, הלא מכאן עולה להפך: ה' לעולם לא יפר את בריתו אתכם.
יתכן ששתי התוצאות האמצעיות שהזכרנו כאן יכולות להסביר את הדבר. ה' לא יפר את בריתו אתכם, אבל אין זאת אלא בזכות אלה מכם שרודים את העם ומטים אותם לדרך הישר באמצעות החרב. (בדומה למעשה פינחס). הם אלה שינהיגו אתכם. והכהן הגדול האהוב של הדור יושמד ולא יזכה להמשיך אתכם את המסע. הכהן הגדול מיצג את הדור. מותו הוא סימן להתחלפות דור. כך אנו רואים גם לגבי רוצח בשגגה (וכפי שכתבנו בפרשת מסעי). עם ישראל ימשיך ויהיה עמו של ה', אבל הדור יֵענש. לא ימשיך במסע עד מות הכהן הגדול. אמנם הדבר הזה נאמר במפורש דוקא על חטא המרגלים, אבל כאן קושר משה את חטא העגל וחטא המרגלים זה בזה. כשמנהיגי הדור חוטאים עם הדור, עם ישראל ישאר, אבל הדור יענש. הבודדים שיֵצאו נגד הדור ויתבעו את כבוד ה', הם יקבלו את שכר הדור כֻלו.
משה מוסיף לחטא העגל שני מרכיבים המוכרים לנו מחטא המרגלים: המנהיג החוטא עם הדור מת עם הדור ולא ממשיך עמו (כמובן שבענין זה יש הבדל גדול בין חטא העגל לבין חטא המרגלים, משה ואהרן לא חטאו כלל בחטא המרגלים, שלא כחטא העגל שבו היה לאהרן תפקיד מרכזי), אבל בני העם הלוחמים את מלחמת ה' וממלאים את תפקידם מול העם, נצולים מענש הדור ומקבלים את שכרם. מסע ישראל ממשיך גם אם הדור נענש. כי הם עמו ונחלתו של ה'.
אחרי תיאור חטא העגל, מפרט משה את התקון: "בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ".
ישראל חטאו בחטא העגל, והוזכר כאן גם חטא המרגלים. בשני החטאים האלה ישראל מאסו בה' ובארצו, והביאו לשבירה. ישראל מאסו בה' והביאו לכך שנשברו הלוחות ובטלה השכינה. ישראל חטאו בחטא המרגלים והביאו לגלות הראשונה מהארץ והחורבן הראשון, עוד לפני הכניסה לארץ.
כעת ישראל הם אלה שצריכים לתקן. הם אלה שצריכים לפסול לוחות חדשים. לבנות בנין חדש. אם ישראל יתקנו את הבית שנשבר בעוונותיהם – יכתוב עליו ה' את דבריו. תשוב השכינה ותשכון שם.
כעת מצֻוִּים ישראל: "קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם וְיָבֹאוּ וְיִרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם".
ספר דברים כֻלו (ולשונו של משה גם בספרים אחרים, ראה במאמר "משפטים מורכבים בלשונו של משה") מלא משפטים מורכבים, המכילים מאמרים מוסגרים המקשים על הבנת המשפט.
ואולם, בפרשתנו נראה שלא רק המשפטים מורכבים. הנושאים נכנסים כמאמרים מוסגרים זה לתוך זה. וקצת קשה לעקוב ולראות מהו הנושא המדובר בכל מקום. אחרי הפרשה הזאת קשה לעקוב ויש לנהל עקב.
ננסה לסדר את מבנה הפרשה:
תחִלה, אומר משה שכאשר נשמע אל דברי ה' – ה' יברך אותנו בארץ בכל מעשינו, ונאכל את כל העמים. אגב כך מצוה אותנו התורה שלא נחוס עליהם.
לכן יש לענות על השאלה איכה אוכל להורישם, התשובה נִתנת מתוך דברי ימי ישראל: הן ראינו בעינינו את יד ה'. אגב כך שוב חוזר הצווי להשמיד את העמים ואת אלהיהם.
אח"כ מזכירה התורה שבכל זמן ובכל תקופה ובכל תחנה במסע ובארץ חיינו הם בחסדי ה'. והם רצופים נסיונות ויסורים כאשר ייסר איש את בנו. הן במדבר והן בארץ, בשני המקומות ה' מספק את צרכינו, ואנו צריכים לירא אותו ולברכו ולהודות לו ולדעת שכל הטוב שיש לנו ממנו הוא. הוא הנותן לנו כח לעשות חיל.
אח"כ באה הצלע המשלימה את הפרשיה הראשונה. הפרשיה הראשונה אמרה שעקב נשמע בקול ה' נאריך ימים על האדמה, הפרשיה הרביעית אומרת שאם לא נשמע בקול ה' לא נאריך ימים עליה.
עד כאן אפשר לומר שהנושא העִקרי המדובר כאן ברור: הצֹרך לעבוד את ה' ולהאמין בו, והשכר והעֹנש הקשורים בכך. אגב כך נזכר החיוב להשמיד את הגוים ואת אלהיהם.
החלק הזה של הפרשה כלל אזהרה מפני אי אמונה בה', ומפני יחוס ההצלחה החמרית למעשי האדם. כעת באה התורה ומזהירה מפני טעות דומה אך אחרת: מפני המחשבה שמגיע לנו שה' יעשה לנו נסים. אמנם המחשבה הזאת כוללת אמונה בה', אך היא דומה למחשבה שהתורה שוללת בפרשיה הקודמת: במקרה הראשון מצאנו אדם שאומר שהכל תלוי בכחו ועֹצם ידו, ובמקרה השני יש אדם שאומר שהכל תלוי בה', אבל ה' נותן לי את הארץ כי אני צדיק. גם זה סוג של כחי ועֹצם ידי: צדקתי גרמה לי לרשת את הארץ. יש גם תוצאה דומה לשתי המחשבות: בשתי הטענות (כפי שבארנו לעיל, בפרק הבוטח בה' והבוטח באדם) האדם אינו מוכן לקבל את היות קיומו תלוי בחסד ה' ואינו מובן מאליו. ברור לו שזכותו לחיות בארץ, וכל סוג של חורבן היה לא תהיה. היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה. על הטענה הזאת משיב משה שתי תשובות: את הגויים ה' האביד לא מפני צדקותיכם אלא כי הם רשעים (ומכאן תזכרת סמויה למה שנאמר קֹדם: גם אתם אם תהיו רשעים תאבדו), ודוקא אתם מקבלים את הארץ בגלל שה' נשבע כך לאבותיכם. (וכאן משה לא מזכיר את הטעם הנוסף שהובא לכך בהקשר דומה בפרשת ואתחנן: מאהבת ה' אתכם).
השלילה העִקרית לכך שלא בצדקתך אתה בא לרשת את ארצם היא שאתה עם קשה ערף, אין לך צדקות וזכויות. כדי להוכיח את טענתו מזכיר משה חטאים רבים של ישראל, שאחד מהם כובש את הבמה והופך להיות הנושא העקרי המדובר כאן: חטא העגל. (ואולם הנושא העִקרי לא נשכח, ותוך כדי תיאור חטא העגל עוד מזכיר משה חטאים נוספים של ישראל, שאינם קשורים לתיאור חטא העגל).
גם כאשר הנושא המדובר הוא חטא העגל, סדר תיאור הדברים אינו כסדר זמן התרחשותם, והוא כולל בתוכו מאמרים מוסגרים רבים, וקפיצות מנושא לנושא.
משה מתאר את מעשה העגל מנקודת הראות שלו, מעת שאמר לו ה' בהר סיני שישראל חטאו, הוא מתאר כסדר הזמנים את ירידתו מהר סיני, ראייתו את העגל ושבירת הלוחות. אח"כ הוא מתאר ומספר ששוב התפלל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה, בעד העם ובעד אהרן. עד כאן התיאור הוא כסדר זמן המעשה, מכאן ואילך באות ההשלמות. אפשר שגם הפסוק על התפלה בעד אהרן הוא כבר חזרה לדבר שזמנו קֹדם לכן. אח"כ מתאר משה כיצד כתת וטחן את העגל והשקה את בני ישראל. אח"כ הוא מזכיר חטאים אחרים של ישראל, המוכיחים את טענתו הראשונה: שישראל עם קשה ערף. אח"כ חוזר משה ומתאר את תפלתו לפני ה', חז"ל מפרשים שיש כאן ארבעים יום שלישיים, אך בהחלט אפשר לפרש שהוא חוזר ומתאר שוב את ארבעים היום השניים. ואכן יש מי שפרש כך.
אח"כ הוא חוזר ומתאר את תפלתו לפני ה', ע"פ פרשת כי תשא נראה שהוא מתאר כאן את התפלה שהתפלל עוד לפני שראה את העגל.
אח"כ הוא ממשיך ומשלים את הסִפור: עשיית הלוחות השניים, מות אהרן (שנזכר כאן כדי ללמד שלמרות שהתנפלתי לפני ה' – אהרן כבר איננו עמנו, חטאו לא נמחל לגמרי), הבדלת שבט לוי, ושוב – תפלתי לפני ה' באותם ארבעים יום (או בארבעים יום שלישיים) וסליחת ה'.
שלש פעמים משתמש משה במלים "בעת ההיא" כדי להחזיר את קהל שומעיו אל זמן חטא העגל ואל סדר הזמנים, אחרי שחרג ממנו.
החריגות מסדר הזמנים אינן מתמיהות. המטרה של משה איננה ללמד את דברי הימים אלא ללמד לקח. מתחִלת הפרשה הוא מלמד דבר אחד: ה' מנהיג את ישראל, ואם ישראל יקימו את מצוותיו יהיה להם טוב. מאז תחִלת הפרשה הוא מביא לכל טענה ראיה מדברי ימי ישראל (ולענין זה דברי ימי ישראל מתחילים ביציאת מצרים, ובדברינו בפרשת ואתחנן כבר בארנו מדוע), וגם מעשה העגל הוא חלק מהמערכת הזאת. תיאור הדברים מלמד שישראל עם קשה ערף, ההשלמות מלמדות שישראל עדין חיים רק כי משה חִלה את פני ה', ולמעשה כבר נגזר דינם למיתה, ולכן מן הראוי שלא יחטאו בעתיד. גם הזכרתו של אהרן היא חלק מהלִמוד הזה, הוא בא ללמד שאפילו אהרן נענש בחטא הזה.
החריגות מסדר הזמנים אינן מתמיהות, אך עלינו לשאול מדוע חטא העגל תפש את מרכז הבמה, ולכאורה הוריד מהבמה את הנושא המרכזי של הפרשה. נראה שמשה מבקש כאן היא לסיֵם את תיאור מעשה העגל בכך שברחמי ה' המסע אל הארץ נמשך. מעתה מסענו אל הארץ מואר באור אחר. זה אינו המסע המתחיל בברית האבות, אין די בברית האבות כדי להביאנו אל הארץ, כי קלקלנו אותה בחטאינו. מעתה הכל תלוי בכך שנקַיֵּם את מצוות ה'. ולא בצדקתנו, כי עם קשה ערף אנו.
אחרי שהדבר הזה נאמר, אפשר להתקדם הלאה ולהוסיף ללמד את דברה העקרי של הפרשה: עלינו לעשות את בקשת ה' מאתנו, ללכת בכל דרכיו וכו' – לטוב לנו. שהרי עינינו הרואות את גדלו ואת ידו החזקה וכו'. וכמו בראש הפרשה, חוזר משה גם בסופה על כך שקיומנו בארץ תלוי ברצון ה' ובקיום המצוות. לכן עלינו לדעת שהארץ הזאת היא ארץ שבה קיומנו תלוי ברצון ה'. היא ארץ שתלויה בגשם ואם נעשה את רצון ה' ירד גשם. לא נעשה את רצונו – נאבד מעל הארץ. לכן עלינו לקים את המצוות למען ירבו ימינו על הארץ.
משה מסיֵם בכך שאם נשמור את המצוות נירש את כל הארץ אשר נדרוך בה.
הפרשה באה ללמד את דרכי ירושת הארץ והמשך החזקתה לדורות – ע"י עשית רצון ה'. זה הדבר שעלינו ללמוד לכל דור ודור, אבל זה גם הדבר לאותו דור. זהו דברו של מנהיג שעומד מול עם שכלי מלחמתו בידו והוא ערוך לצאת לקרב על הארץ. כיון שהשיחה היא שיחת חִזוק לקראת מלחמה, היא בנויה בצורה מורכבת, נשענת על דוגמאות מדברי הימים, ונראית כמו שיחה של מצביא לפני המבצע. היא משלבת הטפת מוסר על חטאי וכשלונות העבר עם מִלים על יכלתנו לנצח בעזרת ה' בעתיד, ומכוונת את לב ישראל בצורה המדברת אל הלב ולא רק אל השכל, להליכה בדרכי ה'.
וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֶת מוּסַר ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֶת גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה: וְאֶת אֹתֹתָיו וְאֶת מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה בְּתוֹךְ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וּלְכָל אַרְצוֹ: וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם ה’ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם בַּמִּדְבָּר עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה: וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל: כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת כָּל מַעֲשֵׂה ה’ הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ....
שלש קושיות יש להקשות על המשפט הארוך והקשה הזה.
א. היכן סופו של המשפט? משה אומר: "לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ ... כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת...", מה נושא המשפט ומה נשואו? מה לא את בניכם אלא אתכם? משה התחיל משפט ולא סִיֵּם אותו. (אולי מפני שגם כך הוא האריך עד שהקורא כבר שכח שהתחיל כאן משפט). הקושיה הזאת לכאורה אמורה להטריד מאד את הקורא, אבל כמעט כל המפרשים לא עסקו בה. רק רש"י הרגיש בה, וכתב: "כי לא את בניכם אני מדבר עכשיו". אבל זה חסר מן הספר. אפשר אולי לבאר שזה מתיחס לאמור לעיל: "הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ", ועל כך מוסיף משה: "לֹא אֶת בְּנֵיכֶם (עשה ה' את הגדולות האלה) אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ ... כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת...".
ב. מה החדוש ב"לא את בניכם". לעיל אמר משה דבר הפוך: "לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה’ אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים". כאן החִדוש ברור. אמנם אבותינו היו שם, אבל בכלל זה גם אנחנו והדורות הבאים אחרינו. כֻלנו המשך של הדור ההוא. אבל מה החִדוש באמירה ההפוכה?
ג. הלא הדור העומד שם ושומע את דברי משה לא ראה את כל הנִסים האלה. אם כך, למה אומר משה "לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ ... כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת..."?
לכאורה נראה מכאן שמשה מבקש לומר: שימו לב, החטא לא מתחיל בימי בניכם, הוא מתחיל כבר בימיכם, אע"פ שראיתם בעיניכם. כבר בדור הזה אתם עם קשה עֹרף, למרות שה' עשה אתכם את הגדולות ואת הנוראות האלה. אם כך, תיאורו של עם ישראל כעם קשה ערף לא הסתיֵם לעיל. הוא ממשיך עד כאן.
יש כמה סוגי דרשנים, יש דרשן שעוסק בנושא מסוים ומוגדר. הוא מעלה את הנושא בצורה מסודרת. מציג אותו, מקשה כמה קושיות, מתרץ אותן, מסכם ומפרט. מי שהקשיב לדרשה מסכם לעצמו בנקל את הדרשה, ואם ישאלוהו מה דרש הרב הוא יוכל בקלות לומר מה היה הנושא, מה היו הקושיות ומה היו המסקנות. אבל קשה לומר שהאיש הזה יצא מהדרשה אדם אחר, אדם מוסרי יותר ורוחני יותר.
יש דרשן אחר. הוא פותח ברעיון רוחני כלשהו, מספר שתים שלש מעשיות, מטיף מוסר, נזכר בנושא אחר, מספר עוד מעשיה, לומד ממנה מוסר השכל, מעיר על כמה נושאים שצריכים הערה, ומסיים בדברי חִזוק. המאזין לדרשה הזאת יתקשה להשיב אח"כ ולומר מה היה הנושא ומה אמר הרב. אבל הוא יצא מהדרשה אדם אחר. הוא ירגיש מרומם יותר, ועם רצון לשנות את דרכיו.
יש חמשים ושלש דרשות מהסוג הראשון. אבל יש גם דרשה שמתחילה בדברי חזוק לשמור על המצוות, מספרת קצת על יציאת מצרים. ממשיכה בדברי חִזוק לרשת את הארץ, מספרת על הנסים במדבר. מגדילה בשבחה של הארץ ובחשיבות להודות עליה לה'. הדרשן ממשיך בדברי תוכחה לעם שהוא עם קשה עֹרף, ומספר על חטא העגל ועל חטאים אחרים. ממשיך לספר את הסִפור כאילו הוא היה הנושא שלו, ומסיֵם בדברי חִזוק וברכה.
יתכן שזו כוונתו של משה בפרשת עקב. לפני שהוא מפרט את המצוות בפרשות הבאות, הוא פותח בדברי חִזוק כלליים. קשה לעקוב אחרי הרצף של דבריו או להשיב על השאלה מה היה הנושא של הדרשה. אבל את המוסר והמסר למדנו גם למדנו.
בספר דברים חוזר שוב ושוב הבטוי דריכת רגל. בסוף פרשת עקב אומר משה שכל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה, ופחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה. לעמת זאת, מארץ אדום לא תקבלו עד מדרך כף רגל. כלב ירש את הארץ אשר דרך בה.
דריכה היא כִבוש.
שעורים לפרשת עקב: