קהלת
מגלת קהלת, נכתבה ע"י קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם, כאמור בפסוק הראשון שלה. וכפי שהוא מעיד על עצמו בהמשך: “אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם".
קהלת אינו שמו של כותב הספר, אלא תפקיד. זאת יכולים אנו ללמוד מכך שבמקום אחד (יב ח) הוא נקרא "הקוהלת" בה' הידיעה. לפי דברי חז"ל הקוהלת הוא זה שמקהיל את העם ואומר לפניהם דברי חכמה.
רק שני מלכים היו מלכים על ישראל בירושלים: דוד ושלמה. יתר מלכי בית דוד מלכו על יהודה בלבד. ודאי שמלכי בית שני לא כינו את עצמם מלכי ישראל אלא מלכי יהודה. לעמת זאת, קהלת מעיד על עצמו: “אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם". לכן, ולאור העובדה שהוא נקרא קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד, פרשו חכמים שקהלת הוא שלמה.
לאור זאת אפשר לפרש שדבריו על האיש העושה חיל שהולך לאיבוד ע"י בנו הכסיל, הם נבואה שהתקיימה בו.
נושא המגלה: מטרת המגלה היא לברר לשם מה קיימים האדם והעולם, למצוא את טעמם ותכליתם של העולם ושל חיי האדם ועמלו. המגלה מחפשת ומבקשת ואינה מוצאת, ומגיעה למסקנה שהכל הבל. סוף האדם למיתה, ודבר לא ישאר מכל אשר עשה.
עם זאת, לאחר המסקנה הסופית של המגלה, מתארת המגלה את מעשיו של קהלת עצמו ש"עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה", כלומר: אע"פ שהאיש מת, חכמתו נשארת אחריו לדורות. מתוך כך משתנה מסקנת המגלה, לא עוד הכל הבל, אלא "אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם". כלומר: האדם עצמו הוא אכן הבל. אבל האלהים חי וקים, וכל מה שמשאיר האדם אחריו בחכמת האלהים, אינו הבל.
נראה שדוקא משום שקהלת הגיע למסקנה שהאדם עצמו הוא הבל, יכול היה להגיע לכלל מסקנה בדבר יעודו של האדם. כל עוד מחפש האדם מטרה כדי שחייו לא יהיו חסרי מטרה, כל מטרה שהוא ימצא נועדה עבורו ועבור חייו. כיון שהיא נועדה כדי לתת מטרה עבור האדם, נמצא שלא היא המטרה של האדם אלא להפך: האדם הוא המטרה שלשמה היא נבראה. רק כאשר מגיע האדם למסקנה שהוא עצמו הבל ואל לו לחפש מטרה עבור עצמו, הוא יכול להיות כלי עבור דבר גדול ממנו, וממילא תהיה לו משמעות.
האדם לא יוכל להתחבר לרוחני, כל עוד יתעניין בעצמו. התעניינותו של האדם בעצמו מונעת ממנו חיבור לדברים הרוחניים המניעים את העולם. ולאו דוקא התעניינותו של האדם הפרטי בעצמו, גם התעניינותו של האדם במין האנושי, החומרי, גם היא תמנע ממנו להיות חלק מהרוח הגדולה.
אפשר אפוא לתאר את מסקנתו של קהלת כך: אם נשאל מה מטרתו של גורם כלשהו, נכנס לרגרסיה אינסופית. כי גם אם נבאר שמטרתו של גורם א היא מטרה ב, נצטרך לשאול לשם מה קימת מטרה ב, וכן הלאה. רק אם נגדיר את כל המטרות האלה כחסרות חשיבות, תוכלנה הן לשמש את הגורם האינסופי שקיים בעולם, ובכך להתגבר על הרגרסיה האינסופית, וממילא – לתת להן חשיבות. אבל כל עוד מטרתנו היא לא לשרת את הגורם האינסופי אלא את הגורמים הסופיים (או להצדיק את קיומם), לא נוכל למצוא להם מטרה.
מבנה המגלה: קהלת בוחן את העולם ומבקש את היתרון והתועלת בכל מיני מקומות. הוא בוחן את הגישה הנהנתנית הגשמית, האם בה יהיה יתרון לאדם (פרק ב). אולי אדם שהשיג את כל הנאות החיים ויעשה לו כל אשר יתאוה, ימצא יתרון. דוקא השגת כל אלה הביאה את קהלת למסקנה שהכל הבל. הוא פונה אל כל מעשיו ורואה שאין בהם יתרון. אין יתרון בנהנתנות. האיש שהגיע לפסגת החומרנות חש ריקנות. הריקנות מביאה אותו לבחון את הגישה הדטרמניסטית לחיים. הגישה שלפיה אין לאדם מה לעשות כי כל מעשיו נשלטים, הוא יכול רק להתבונן ולהנות אך גם זה לא בידיו (פרק ג, ואפשר אולי שזה מתחיל כבר בשלשת הפסוקים האחרונים של פרק ב). קהלת בוחן את הגישה הסוציאליסטית (פרק ד). את הגישה המעשית, אולי יתרונו של האדם בכך שיתקן את העולם. גם שם הוא לא מוצא יתרון. קהלת מגלה שאיש עוד לא פתר את בעיית הרֶשע. ושאם תבנה מערכת צדק חזקה יפעפע הרשע אל מערכת הצדק. ויתרה מזאת: גם אם תפתור - את מי תקנת? לא תקנת אלא את האדם, ומה יתרון לאדם? אח"כ הוא בוחן ושולל את הגישה של הליכה לבית האלהים. הגישה שהעקר הוא בכך שישב האדם ויקדש את עצמו. שילמד את הרעיון הרוחני בלבד. גם שם אין הוא מוצא יתרון לאדם. האדם תמיד נשאר על הארץ. (האלהים בתחלת קהלת הוא לאו דוקא זה המתואר ע"י מי שה' נגלה אליו. האלהים הוא הכח הגדול השולט בעולם שאין ביכלתנו לעמוד מולו. אנו נשבעים ונודרים בשמו כאשר אנו רוצים להתחיב התחיבות כלשהי, כיון שהוא יכול תמיד להפרע מאתנו. מה שהפרק בא לומר הוא השמר פן תדבר גבוהה גבוהה ותשבע לתקן את העולם, אתה על הארץ ואין ביכלתך לתקן את עולמו של האלהים. אל תחלום חלומות גדולים שאין ביכלתך להגשים. הפרק הזה הוא המשך של הפרקים הקודמים האומרים שעת לכל חפץ והאדם אינו יכול לשנות זאת). הוא מחפש את היתרון בהרבה דברי חכמה שבעזרתם יוכל האדם להצליח במעשיו עולם, אלש שגם בהם אינו מוצא יתרון. כך הולך הוא ומתאר את כל הצורות וכל המחשבות שחשב על העולם בימי חייו. כולל את הגישה שעליו לדאוג לעצמו לכמה שיותר המשכים שימשיכו את דרכו אחריו ולבטח את עצמו ככל הניתן מפני ירידה לטמיון. אך הכל חסר טעם, בסוף יזדקן האדם וימות (כפי שהוא מתאר בצורה פיוטית בפרק יב) ומכל חייו לא יוותר מאומה. הכל חוזר לכשהיה, לא התחדש דבר והכל הבל.
הספר מתאר את תהפוכות נפשו של אדם לאורך חיים שלמים. התלבטויות של צעיר ואחריהן התלבטויות ועצות של זקן. בתחלה – איש צעיר שלבטיו הם בשאלות הכלליות העומדות ברומו של עולם: מהו העולם ולשם מה הוא קים. ככל שמזדקן האיש הוא עוסק בשאלות יותר ויותר פרטיות שמטרידות אותו בחיייו המעשיים.
בחצי השני של המגלה קהלת כבר מתאר את הרהורי הגיל המתקדם יותר, שבו אדם עסוק בדברי חכמה מעשיים ולא כלליים, ובהם הוא מנסה למצוא יתרון. הוא מלא שם משלים נקודתיים ולאו דוקא כלל עולמיים. גם את היתרון הוא מחפש בעצמו ולא בעולם. לאט לאט הנושא הופך להיות האדם הפרטי ולא הכללי, והאדם הפרטי צועד בבטחה אל מותו[1].
כך הולכת המגלה ומתארת את תהפוכות נפשו של האיש עד אשר יסובבו בשוק הסופדים.
רק אחר שנעשה האדם הבל, אפשר לראות שעוד למד דעת את העם ואזן וחקר. רק משנעשה הבל יש בו יתרון.
כאמור, אח"כ אומרת המגלה שיש יתרון, כפי שבארנו לעיל.
הנחות יסוד במגלה: קהלת מושתת על כמה הנחות יסוד, כשהבסיסית בהן היא שכל מה שאינו קים לנצח אינו שוה כלום. בשביל מה זה טוב, בסוף לא ישאר מזה כלום. מה יתרון לו? (ברור עם זאת שאם היתרון יוליד יתרון שיוליד יתרון וכו' ולעולם יהיה קים יתרון כלשהו, הרי הוא נצחי, יש בו חשיבות ויתרון).
הספר כולו הוא חשיבה, התבוננות והגיון, אין בו דבר שא"א להכירו ולהוכיחו. אפי' ה' לא נזכר בו בשם הויה אלא בשם אלהות, ובד"כ בה' הידיעה. כלומר: לא ה' שנגלה אלינו בהר סיני, אלא אותו בורא הקים בהכרח שההגיון מכריח את מציאותו.
ההסתכלות על העולם בנויה מארבעה שלבי יסוד: ארץ, שמש, שמים ואלהים. השמש היא תכלית העולם הגשמי. העמל הגשמי של האדם, עמל הפרנסה, הוא עמל תחת השמש. חיים גשמיים נקראים ראית השמש. השמים הם עולם מחשבות האדם. האלהים הוא מעל השמים ומעל האדם. היחס אליו שונה מבכל התנ"ך, הוא הישות הקימת בהכרח שכונותיה הם הדבר שמעל השמים. תמצית קיום העולם, הדבר המושכל. זהו מה שמעבר לאדם ולטבע. כשהוא מתאר את הגישה הדטרמניסטית הוא מביא את האלהים ככח השולט, הוא כח קיום הטבע והוא מעליך. הוא הנסתר שהאדם לא יכול להגיע אליו. הוא הכח העליון שהטבע משועבד לו. הוא המסקנה - את האלהים ירא. לאחר שלמדנו שאין יתרון לאדם, אלא לחכמה. החכמה היא של האלהים ורק מעל השמים יש יתרון. לכן זה כל האדם. משפטו של האלהים הוא משפט האמת כי האלהים הוא אמתתו של עולם.
העולם סובב במעגלים ואינו מתקדם, לשם מה הוא סובב
א דִּבְרֵי֙ קֹהֶ֣לֶת בֶּן־דָּוִ֔ד מֶ֖לֶךְ בִּירֽוּשָׁלִָֽם׃ ב הֲבֵ֤ל הֲבָלִים֙ אָמַ֣ר קֹהֶ֔לֶת הֲבֵ֥ל הֲבָלִ֖ים הַכֹּ֥ל הָֽבֶל׃ ג מַה־יִּתְר֖וֹן לָֽאָדָ֑ם בְּכָ֨ל־עֲמָל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ד דּ֤וֹר הֹלֵךְ֙ וְד֣וֹר בָּ֔א וְהָאָ֖רֶץ לְעוֹלָ֥ם עֹמָֽדֶת׃ ה וְזָרַ֥ח הַשֶּׁ֖מֶשׁ וּבָ֣א הַשָּׁ֑מֶשׁ וְאֶ֨ל־מְקוֹמ֔וֹ שׁוֹאֵ֛ף זוֹרֵ֥חַֽ ה֖וּא שָֽׁם׃ ו הוֹלֵךְ֙ אֶל־דָּר֔וֹם וְסוֹבֵ֖ב אֶל־צָפ֑וֹן סוֹבֵ֤ב ׀ סֹבֵב֙ הוֹלֵ֣ךְ הָר֔וּחַ וְעַל־סְבִֽיבֹתָ֖יו שָׁ֥ב הָרֽוּחַ׃ ז כָּל־הַנְּחָלִים֙ הֹֽלְכִ֣ים אֶל־הַיָּ֔ם וְהַיָּ֖ם אֵינֶ֣נּוּ מָלֵ֑א אֶל־מְק֗וֹם שֶׁ֤הַנְּחָלִים֙ הֹֽלְכִ֔ים שָׁ֛ם הֵ֥ם שָׁבִ֖ים לָלָֽכֶת׃
(ב) הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל העולם הוא חסר יתרון, כפי שהוא מבאר׃ (ד) וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת נשארת כשהיתה, דבר אינו משתנה. האנשים באים והולכים והיו כלא היו, ודבר לא משתנה בעולם׃ (ה) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וכו' השמש סובבת, זורחת ושוקעת, וחוזרת לנקודת ההתחלה׃ (ו)וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ גם הרוח סובב וחוזר לנקודת ההתחלה׃ (ז) וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אינו מתמלא. (מלא הוא פעל, לא תאר). הים אינו הולך ומתמלא, הוא נשאר תמיד כפי שהוא. אז לשם מה הנחלים הולכים אליו? אֶל־מְק֗וֹם שֶׁ֤הַנְּחָלִים֙ הֹֽלְכִ֔ים שָׁ֛ם הֵ֥ם שָׁבִ֖ים לָלָֽכֶת הנחלים כבר שנים רבות ממשיכים להשפך אל הים בדיוק באותה נקודה. אז לשם מה הם זורמים? אפשרות נוספת: הנחלים זורמים אל הים ושבים ומתאדים וחוזרים. אז לשם מה?
כל בני האדם יגעים, אך אינם מתקדמים לשום מקום
ח כָּל־הַדְּבָרִ֣ים יְגֵעִ֔ים לֹֽא־יוּכַ֥ל אִ֖ישׁ לְדַבֵּ֑ר לֹֽא־תִשְׂבַּ֥ע עַ֨יִן֙ לִרְא֔וֹת וְלֹֽא־תִמָּלֵ֥א אֹ֖זֶן מִשְּׁמֹֽעַ׃ ט מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ ה֣וּא שֶׁיִּֽהְיֶ֔ה וּמַה־שֶּׁנַּֽעֲשָׂ֔ה ה֖וּא שֶׁיֵּֽעָשֶׂ֑ה וְאֵ֥ין כָּל־חָדָ֖שׁ תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ י יֵ֥שׁ דָּבָ֛ר שֶׁיֹּאמַ֥ר רְאֵה־זֶ֖ה חָדָ֣שׁ ה֑וּא כְּבָר֙ הָיָ֣ה לְעֹֽלָמִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה מִלְּפָנֵֽנוּ׃ יא אֵ֥ין זִכְר֖וֹן לָרִֽאשֹׁנִ֑ים וְגַ֨ם לָאַֽחֲרֹנִ֜ים שֶׁיִּֽהְי֗וּ לֹֽא־יִהְיֶ֤ה לָהֶם֙ זִכָּר֔וֹן עִ֥ם שֶׁיִּֽהְי֖וּ לָאַֽחֲרֹנָֽה׃ {פ}
קהלת ממשיך לתאר את העובדה שאין יתרון תחת השמש, ועובר לנמשל: התחום האנושי: (ח) כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ׃ האדם מדבר כל היום דברים רבים, ואין לו יתרון בכך. כמו שהנחלים לא ממלאים את הים, כך הדברים אינם ממלאים את האזן. (ט) מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וכו' העולם אינו משתנה, אז לשם מה כלנו עמלים? (י) יֵשׁ דָּבָר וכו' הערת אגב: אמנם יש דברים שאנשים עלולים לחשוב שהם חדשים, אך באמת אינם חדשים, וכבר היו. (יא) אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וכו' כשם שאנו לא זוכרים את שמות האנשים שחיו לפני שנולדנו, כך גם אלה שייוולדו בעתיד, איש לא יזכרם בדורות שאחרי מותם. אז לשם מה כל עמלם?
קהלת מחפש את מטרת העולם
יב אֲנִ֣י קֹהֶ֗לֶת הָיִ֥יתִי מֶ֛לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּירֽוּשָׁלִָֽם׃ יג וְנָתַ֣תִּי אֶת־לִבִּ֗י לִדְר֤וֹשׁ וְלָתוּר֙ בַּֽחָכְמָ֔ה עַ֛ל כָּל־אֲשֶׁ֥ר נַֽעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁמָ֑יִם ה֣וּא ׀ עִנְיַ֣ן רָ֗ע נָתַ֧ן אֱלֹהִ֛ים לִבְנֵ֥י הָֽאָדָ֖ם לַֽעֲנ֥וֹת בּֽוֹ׃ יד רָאִ֨יתִי֙ אֶת־כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֔ים שֶֽׁנַּעֲשׂ֖וּ תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְהִנֵּ֥ה הַכֹּ֛ל הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ טו מְעֻוָּ֖ת לֹֽא־יוּכַ֣ל לִתְקֹ֑ן וְחֶסְר֖וֹן לֹֽא־יוּכַ֥ל לְהִמָּנֽוֹת׃
(יג) וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי וכו' ומצאתי ש הוּא עִנְיַן רָע עסק רע, שאינו מניב רווחים לַעֲנוֹת בּוֹ להתעסק בו (לענות מלשון עניין)׃ (יד) וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּח האדם יגע לחנם, שהרי׃ (טו) מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת אי אפשר לתקן את קלקולי העולם. העולם נשאר כפי שהוא. אז לשם מה לטרוח?
טז דִּבַּ֨רְתִּי אֲנִ֤י עִם־לִבִּי֙ לֵאמֹ֔ר אֲנִ֗י הִנֵּ֨ה הִגְדַּ֤לְתִּי וְהוֹסַ֨פְתִּי֙ חָכְמָ֔ה עַ֛ל כָּל־אֲשֶׁר־הָיָ֥ה לְפָנַ֖י עַל־יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְלִבִּ֛י רָאָ֥ה הַרְבֵּ֖ה חָכְמָ֥ה וָדָֽעַת׃ יז וָֽאֶתְּנָ֤ה לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חָכְמָ֔ה וְדַ֥עַת הֽוֹלֵלֹ֖ת וְשִׂכְל֑וּת יָדַ֕עְתִּי שֶׁגַּם־זֶ֥ה ה֖וּא רַעְי֥וֹן רֽוּחַ׃ יחכִּ֛י בְּרֹ֥ב חָכְמָ֖ה רָב־כָּ֑עַס וְיוֹסִ֥יף דַּ֖עַת יוֹסִ֥יף מַכְאֽוֹב׃
(יז) וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלֹת וְשִׂכְלוּת למדתי הרבה חכמה, הוללות ושכלות. יָדַעְתִּי שֶׁגַּם זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ גם בזה לא מצאתי יתרון. רק כעס ומכאוב. (שהרי מי שיש בו דעת מוטרד מדברים רבים שמי שאין בו דעת לא מוטרד מהם אלא חי את חייו בתמימות). הדעת לא הביאה אותי לאושר. וגם לא נתנה לי יתרון נצחי.
האם יש יתרון בשמחה ובחמריות?
א אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י לְכָה־נָּ֛א אֲנַסְּכָ֥ה בְשִׂמְחָ֖ה וּרְאֵ֣ה בְט֑וֹב וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא הָֽבֶל׃ ב לִשְׂח֖וֹק אָמַ֣רְתִּי מְהוֹלָ֑ל וּלְשִׂמְחָ֖ה מַה־זֹּ֥ה עֹשָֽׂה׃ גתַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י לִמְשׁ֥וֹךְ בַּיַּ֖יִן אֶת־בְּשָׂרִ֑י וְלִבִּ֞י נֹהֵ֤ג בַּֽחָכְמָה֙ וְלֶֽאֱחֹ֣ז בְּסִכְל֔וּת עַ֣ד אֲשֶׁר־אֶרְאֶ֗ה אֵי־זֶ֨ה ט֜וֹב לִבְנֵ֤י הָֽאָדָם֙ אֲשֶׁ֤ר יַֽעֲשׂוּ֙ תַּ֣חַת הַשָּׁמַ֔יִם מִסְפַּ֖ר יְמֵ֥י חַיֵּיהֶֽם׃
(א)לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב הואיל והדעת לא מוסיפה דבר, אולי אנצל את הזמן לשמחה. (ג)תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת נסיתי להנות מכל העולמות, את בשרי אעדן בבשר ואת לבי בחכמה. כלומר: גם לעסוק בחכמה וגם להתענג. עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב וכו'- עד שאגלה מה הדבר הטוב.
נסיונו של קהלת למצוא את מטרת העולם בחומריות
ד הִגְדַּ֖לְתִּי מַֽעֲשָׂ֑י בָּנִ֤יתִי לִי֙ בָּתִּ֔ים נָטַ֥עְתִּי לִ֖י כְּרָמִֽים׃ ה עָשִׂ֣יתִי לִ֔י גַּנּ֖וֹת וּפַרְדֵּסִ֑ים וְנָטַ֥עְתִּי בָהֶ֖ם עֵ֥ץ כָּל־פֶּֽרִי׃ ו עָשִׂ֥יתִי לִ֖י בְּרֵכ֣וֹת מָ֑יִם לְהַשְׁק֣וֹת מֵהֶ֔ם יַ֖עַר צוֹמֵ֥חַ עֵצִֽים׃ ז קָנִ֨יתִי֙ עֲבָדִ֣ים וּשְׁפָח֔וֹת וּבְנֵי־בַ֖יִת הָ֣יָה לִ֑י גַּ֣ם מִקְנֶה֩ בָקָ֨ר וָצֹ֤אן הַרְבֵּה֙ הָ֣יָה לִ֔י מִכֹּ֛ל שֶֽׁהָי֥וּ לְפָנַ֖י בִּירֽוּשָׁלִָֽם׃ ח כָּנַ֤סְתִּי לִי֙ גַּם־כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב וּסְגֻלַּ֥ת מְלָכִ֖ים וְהַמְּדִינ֑וֹת עָשִׂ֨יתִי לִ֜י שָׁרִ֣ים וְשָׁר֗וֹת וְתַֽעֲנֻג֛וֹת בְּנֵ֥י הָֽאָדָ֖ם שִׁדָּ֥ה וְשִׁדּֽוֹת׃ ט וְגָדַ֣לְתִּי וְהוֹסַ֔פְתִּי מִכֹּ֛ל שֶֽׁהָיָ֥ה לְפָנַ֖י בִּירֽוּשָׁלִָ֑ם אַ֥ף חָכְמָתִ֖י עָ֥מְדָה לִּֽי׃ י וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר שָֽׁאֲל֣וּ עֵינַ֔י לֹ֥א אָצַ֖לְתִּי מֵהֶ֑ם לֹֽא־מָנַ֨עְתִּי אֶת־לִבִּ֜י מִכָּל־שִׂמְחָ֗ה כִּֽי־לִבִּ֤י שָׂמֵ֨חַ֙ מִכָּל־עֲמָלִ֔י וְזֶֽה־הָיָ֥ה חֶלְקִ֖י מִכָּל־עֲמָלִֽי׃
(ז) וּבְנֵי בַיִת עבדים שנולדו בביתי ושרתו אותי. (ח) כָּנַסְתִּי לִי אספתי. שָׁרִים וְשָׁרוֹת זמרים וזמרות שהנעימו את זמני. שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת יש מפרשים מרכבות פאר (רש"י, רשב"ם). יש מפרשים נשים (ראב"ע). יש מפרשים תפנוקים (קהלת רבה)׃ (ט) אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי וסייעה לי להגדיל את עשרי. (י) וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם כל מה שראיתי ורציתי – השגתי.
קהלת מגלה שגם בכך אין יתרון
יא וּפָנִ֣יתִֽי אֲנִ֗י בְּכָל־מַֽעֲשַׂי֙ שֶֽׁעָשׂ֣וּ יָדַ֔י וּבֶֽעָמָ֖ל שֶֽׁעָמַ֣לְתִּי לַֽעֲשׂ֑וֹת וְהִנֵּ֨ה הַכֹּ֥ל הֶ֨בֶל֙ וּרְע֣וּת ר֔וּחַ וְאֵ֥ין יִתְר֖וֹן תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ יב וּפָנִ֤יתִֽי אֲנִי֙ לִרְא֣וֹת חָכְמָ֔ה וְהֽוֹלֵל֖וֹת וְסִכְל֑וּת כִּ֣י ׀ מֶ֣ה הָֽאָדָ֗ם שֶׁיָּבוֹא֙ אַֽחֲרֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֥ת אֲשֶׁר־כְּבָ֖ר עָשֽׂוּהוּ׃ יג וְרָאִ֣יתִי אָ֔נִי שֶׁיֵּ֥שׁ יִתְר֛וֹן לַֽחָכְמָ֖ה מִן־הַסִּכְל֑וּת כִּֽיתְר֥וֹן הָא֖וֹר מִן־הַחֹֽשֶׁךְ׃ יד הֶֽחָכָם֙ עֵינָ֣יו בְּרֹאשׁ֔וֹ וְהַכְּסִ֖יל בַּחֹ֣שֶׁךְ הוֹלֵ֑ךְ וְיָדַ֣עְתִּי גַם־אָ֔נִי שֶׁמִּקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם׃ טו וְאָמַ֨רְתִּֽי אֲנִ֜י בְּלִבִּ֗י כְּמִקְרֵ֤ה הַכְּסִיל֙ גַּם־אֲנִ֣י יִקְרֵ֔נִי וְלָ֧מָּה חָכַ֛מְתִּי אֲנִ֖י אָ֣ז יֹתֵ֑ר וְדִבַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ טז כִּי֩ אֵ֨ין זִכְר֧וֹן לֶֽחָכָ֛ם עִֽם־הַכְּסִ֖יל לְעוֹלָ֑ם בְּשֶׁכְּבָ֞ר הַיָּמִ֤ים הַבָּאִים֙ הַכֹּ֣ל נִשְׁכָּ֔ח וְאֵ֛יךְ יָמ֥וּת הֶֽחָכָ֖ם עִֽם־הַכְּסִֽיל׃
(יא) וּפָנִיתִי אֲנִי וכו' עמדתי והתבוננתי על כל מעשי ועמלי, ומצאתי שאין בהם יתרון. (יב) וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת לבדוק את כל האפשרויות כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ וכו' אני בדקתי הכל, ומי יכול לבדוק את מה שהמלך לא בדק (אבן כספי). ויש מפרשים: אני בודק הכל מראש, כי אחרי שהמלך שופט מי יבא ויגיד לו שיחזור בו. (רש"י, רשב"ם) (יד) הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵך ולכן החכם מצליח בדרכו. וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם בסוף כלם ימותו גם החכם וגם הכסיל. (טו) וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יֹתֵר הלא ממילא בסוף אמות. גם החכמה אפוא אינו יתרון, וגם היא הבל. וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה גם החכמה הָבֶל׃ (טז) כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם גם את החכם וגם את הכסיל ישכחו, ואיש לא יזכרם. וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל קינה של קהלת, מדוע ימות החכם כמו הכסיל.
מסקנתו של קהלת מביאה אותו ליאוש
יז וְשָׂנֵ֨אתִי֙ אֶת־הַ֣חַיִּ֔ים כִּ֣י רַ֤ע עָלַי֙ הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה שֶׁנַּֽעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּֽי־הַכֹּ֥ל הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ יחוְשָׂנֵ֤אתִֽי אֲנִי֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י שֶֽׁאֲנִ֥י עָמֵ֖ל תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ שֶׁ֣אַנִּיחֶ֔נּוּ לָֽאָדָ֖ם שֶׁיִּֽהְיֶ֥ה אַֽחֲרָֽי׃ יט וּמִ֣י יוֹדֵ֗עַ הֶֽחָכָ֤ם יִֽהְיֶה֙ א֣וֹ סָכָ֔ל וְיִשְׁלַט֙ בְּכָל־עֲמָלִ֔י שֶֽׁעָמַ֥לְתִּי וְשֶֽׁחָכַ֖מְתִּי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ כ וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִ֖י לְיַאֵ֣שׁ אֶת־לִבִּ֑י עַ֚ל כָּל־הֶ֣עָמָ֔ל שֶֽׁעָמַ֖לְתִּי תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ כא כִּי־יֵ֣שׁ אָדָ֗ם שֶֽׁעֲמָל֛וֹ בְּחָכְמָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכִשְׁר֑וֹן וּלְאָדָ֞ם שֶׁלֹּ֤א עָֽמַל־בּוֹ֙ יִתְּנֶ֣נּוּ חֶלְק֔וֹ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרָעָ֥ה רַבָּֽה׃ כב כִּ֠י מֶֽה־הֹוֶ֤ה לָֽאָדָם֙ בְּכָל־עֲמָל֔וֹ וּבְרַעְי֖וֹן לִבּ֑וֹ שְׁה֥וּא עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ כג כִּ֧י כָל־יָמָ֣יו מַכְאֹבִ֗ים וָכַ֨עַס֙ עִנְיָנ֔וֹ גַּם־בַּלַּ֖יְלָה לֹֽא־שָׁכַ֣ב לִבּ֑וֹ גַּם־זֶ֖ה הֶ֥בֶל הֽוּא׃
(יז) וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים ... כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ כי הכל סופם למות ולהשכח. (יט) וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל איך אוכל לדעת אם האיש שאחרי יהיה חכם, והאם ינהל נכון את מה שאני משאיר לו. גַּם זֶה הָבֶל כל העמל שעמלתי הוא הבל, כי האיש שאחרי יאבד אותו. (כא) וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ אחרי מותו יירשנו אדם אחר. ולכן גַּם זֶה העושר והמפעל שלו הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה׃ (כב) כִּי מֶה הֹוֶה לָאָדָם מה מקבל האדם. (כג) כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וכו' האדם עמל ללא הפסקה, ובסוף אין קיום למפעלו, ולכן גַּם זֶה הֶבֶל הוּא׃
אין יתרון בעולם, ולא נותר לאדם אלא להנות מהחומר
כד אֵֽין־ט֤וֹב בָּֽאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְהֶרְאָ֧ה אֶת־נַפְשׁ֛וֹ ט֖וֹב בַּֽעֲמָל֑וֹ גַּם־זֹה֙ רָאִ֣יתִי אָ֔נִי כִּ֛י מִיַּ֥ד הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽיא׃ כה כִּ֣י מִ֥י יֹאכַ֛ל וּמִ֥י יָח֖וּשׁ ח֥וּץ מִמֶּֽנִּי׃ כוכִּ֤י לְאָדָם֙ שֶׁטּ֣וֹב לְפָנָ֔יו נָתַ֛ן חָכְמָ֥ה וְדַ֖עַת וְשִׂמְחָ֑ה וְלַֽחוֹטֶא֩ נָתַ֨ן עִנְיָ֜ן לֶֽאֱסֹ֣ף וְלִכְנ֗וֹס לָתֵת֙ לְטוֹב֙ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃
(כד) אֵין טוֹב בָּאָדָם כיון שהגענו למסקנה שכל מעשי האדם הם הבל, כי סופם ללכת לאיבוד. נמצא שהרווח היחיד שיכול האדם להרויח בעולמו הוא זמני: לאכול ולשתות ולהנות. (הוא חוזר על כך כמה פעמים לאורך המגלה, בכל פעם שבה הוא מגיע למסקנה שאין יתרון. ראה להלן ג יב, ה יז-יח, ז יג-יד, ח טו, ט ז, יא ח. עיין בבאורנו שם). גַּם זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא אבל גם כאן לא יועיל עמלו של האדם. כי האלהים קובע מי יאכל ומי ירויח ומי יפסיד, בין אם יעמול ובין אם לא. (כפי שהוא מאריך לתאר להלן) ואין לאדם שליטה על כך. (כה) כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנִּי אני מתבונן ורואה שכל בני האדם עמלים, ובסוף אני (המלך, או העשיר שבנה מפעלים כאמור לעיל) גובה מהם את פירות עמלם ואיש אינו אוכל. (כו)כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו וכו' אין משמעות לעמל שאדם עמל. מי שטוב לפני האלהים (כלומר שאלהים רוצה להיטיב לו, וטוב בעיני האלהים להיטיב לו) מקבל את כל העשר. והחוטא עמל כל היום ואוסף נכסים, ואלהים מגלגל שהנכסים האלה יגיעו למי שטוב בעיניו. ולכן גַּם זֶה העמל של בני האדם הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ ואינו מועיל להם דבר.
אי אפשר לשנות את סדרי העולם
א לַכֹּ֖ל זְמָ֑ן וְעֵ֥ת לְכָל־חֵ֖פֶץ תַּ֥חַת הַשָּׁמָֽיִם׃ {פ}
ב עֵ֥ת לָלֶ֖דֶת וְעֵ֣ת לָמ֑וּת
עֵ֣ת לָטַ֔עַת וְעֵ֖ת לַֽעֲק֥וֹר נָטֽוּעַ׃
ג עֵ֤ת לַֽהֲרוֹג֙ וְעֵ֣ת לִרְפּ֔וֹא
עֵ֥ת לִפְר֖וֹץ וְעֵ֥ת לִבְנֽוֹת׃
ד עֵ֤ת לִבְכּוֹת֙ וְעֵ֣ת לִשְׂח֔וֹק
עֵ֥ת סְפ֖וֹד וְעֵ֥ת רְקֽוֹד׃
ה עֵ֚ת לְהַשְׁלִ֣יךְ אֲבָנִ֔ים וְעֵ֖ת כְּנ֣וֹס אֲבָנִ֑ים
עֵ֣ת לַֽחֲב֔וֹק וְעֵ֖ת לִרְחֹ֥ק מֵֽחַבֵּֽק׃
ו עֵ֤ת לְבַקֵּשׁ֙ וְעֵ֣ת לְאַבֵּ֔ד
עֵ֥ת לִשְׁמ֖וֹר וְעֵ֥ת לְהַשְׁלִֽיךְ׃
ז עֵ֤ת לִקְר֨וֹעַ֙ וְעֵ֣ת לִתְפּ֔וֹר
עֵ֥ת לַֽחֲשׁ֖וֹת וְעֵ֥ת לְדַבֵּֽר׃
ח עֵ֤ת לֶֽאֱהֹב֙ וְעֵ֣ת לִשְׂנֹ֔א
עֵ֥ת מִלְחָמָ֖ה וְעֵ֥ת שָׁלֽוֹם׃ {פ}
ט מַה־יִּתְרוֹן֙ הָֽעוֹשֶׂ֔ה בַּֽאֲשֶׁ֖ר ה֥וּא עָמֵֽל׃ י רָאִ֣יתִי אֶת־הָֽעִנְיָ֗ן אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן אֱלֹהִ֛ים לִבְנֵ֥י הָֽאָדָ֖ם לַֽעֲנ֥וֹת בּֽוֹ׃ יא אֶת־הַכֹּ֥ל עָשָׂ֖ה יָפֶ֣ה בְעִתּ֑וֹ גַּ֤ם אֶת־הָֽעֹלָם֙ נָתַ֣ן בְּלִבָּ֔ם מִבְּלִ֞י אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יִמְצָ֣א הָֽאָדָ֗ם אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֛ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה הָֽאֱלֹהִ֖ים מֵרֹ֥אשׁ וְעַד־סֽוֹף׃ יב יָדַ֕עְתִּי כִּ֛י אֵ֥ין ט֖וֹב בָּ֑ם כִּ֣י אִם־לִשְׂמ֔וֹחַ וְלַֽעֲשׂ֥וֹת ט֖וֹב בְּחַיָּֽיו׃ יג וְגַ֤ם כָּל־הָֽאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְרָאָ֥ה ט֖וֹב בְּכָל־עֲמָל֑וֹ מַתַּ֥ת אֱלֹהִ֖ים הִֽיא׃
זהו המשך דברי קהלת בפסקה הקודמת: אין טעם לנסות לשנות את המציאות, כי סדר העולם קבוע מראש: (א) לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם כל דבר מגיע בזמן שנקבע עבורו מראש. ואין לאדם יכולת לשנות את זה. ולכן
(ט) מַה יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל אין יתרון בעמלו של אדם, כי אינו יכול לשנות את המציאות. (יא) אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּו אלהים קבע מראש מה יקרה בכל עת, ולאדם אין שליטה. גַּם אֶת הָעֹלָם ... מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף נתן בלבם להבין את העולם, אך לא עד תומו. לכן הם אינם יכולים לשנות את סדר התנהלות העולם שקבע ה'. (יב) יָדַעְתִּי כִּי... אִם לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו כיון שהאדם לא יכול לשנות את העולם, לא נותר לו אלא לשמוח. (יג) וְגַם כָּל הָאָדָם ... מַתַּת אֱלֹהִים הִיא גם זה לא בשליטת האדם. (בדומה למה שאמר לעיל ב כד).
יד יָדַ֗עְתִּי כִּ֠י כָּל־אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשֶׂ֤ה הָֽאֱלֹהִים֙ ה֚וּא יִֽהְיֶ֣ה לְעוֹלָ֔ם עָלָיו֙ אֵ֣ין לְהוֹסִ֔יף וּמִמֶּ֖נּוּ אֵ֣ין לִגְרֹ֑עַ וְהָֽאֱלֹהִ֣ים עָשָׂ֔ה שֶׁיִּֽרְא֖וּ מִלְּפָנָֽיו׃ טו מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ כְּבָ֣ר ה֔וּא וַֽאֲשֶׁ֥ר לִֽהְי֖וֹת כְּבָ֣ר הָיָ֑ה וְהָֽאֱלֹהִ֖ים יְבַקֵּ֥שׁ אֶת־נִרְדָּֽף׃ טז וְע֥וֹד רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ מְק֤וֹם הַמִּשְׁפָּט֙ שָׁ֣מָּה הָרֶ֔שַׁע וּמְק֥וֹם הַצֶּ֖דֶק שָׁ֥מָּה הָרָֽשַׁע׃ יז אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י אֶת־הַצַּדִּיק֙ וְאֶת־הָ֣רָשָׁ֔ע יִשְׁפֹּ֖ט הָֽאֱלֹהִ֑ים כִּי־עֵ֣ת לְכָל־חֵ֔פֶץ וְעַ֥ל כָּל־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה שָֽׁם׃
(יד) יָדַעְתִּי כִּי וכו' הכל כבר ידוע ומתוכנן מראש, ואין בידי האדם לשנות ולתקן את העולם. (טו) מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה זה סדר העולם המתוכנן מראש. וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף האלהים מבקש שריצתו ורדיפתו של העולם ימשכו ללא הפסקה (ר' יוסף כספי) (טז) מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע אי אפשר לפתור את בעיית הרשע בעולם ע"י מערכת משפט חזקה, כי אם נקים מערכת כזאת, הרשעים יתברגו לתוך המערכת וילמדו להיות חלק ממנה ולפעול איתה. לכן גם את בעיית הרשע עולם אי אפשר לפתור. (יז) כִּי עֵת לְכָל חֵפֶץ וְעַל כָּל הַמַּעֲשֶׂה שָׁם אנחנו לא יכולים לשנות זאת, אלהים ישפוט את הצדיקים והרשעים. (אפשר שבשלב הזה קהלת כבר מסכים שיש חדש תחת השמש, אלא שהחדש הזה יבא תמיד בעתו הקבועה לו. אם פלוני לא יגלה את אמריקה – לאחר זמן יגלה אותה אחר. ואם פלוני לא יגלה את החשמל, לאחר זמן יגלה אותו אחר. גם כאן, ע"פ מה שכתבנו לעיל בהקדמה, המסקנה יכולה להיות מייאשת: אין לי שום יכולת לשנות את העולם. אבל אם האדם מבין שהוא הבל והאלהים הוא מה שחשוב בעולם – הרי שנעשה כאן דבר גדול וחשוב: האיש הזה שגילה את החשמל מלא את תפקידו בתכנית האלהית. (אמנם, אפשר להעיר עוד דבר: נכון שמהפכות מתרחשות בהגיע זמנן ובהווצר הנתונים הפוליטיים והעולמיים, אך הן מתפתחות גם בהווצר האידאולוגיה המתאימה, ואת זה עושה האדם)).
אין משמעות לחיי האדם
יח אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י עַל־דִּבְרַת֙ בְּנֵ֣י הָֽאָדָ֔ם לְבָרָ֖ם הָֽאֱלֹהִ֑ים וְלִרְא֕וֹת שְׁהֶם־בְּהֵמָ֥ה הֵ֖מָּה לָהֶֽם׃ יט כִּי֩ מִקְרֶ֨ה בְֽנֵי־הָאָדָ֜ם וּמִקְרֶ֣ה הַבְּהֵמָ֗ה וּמִקְרֶ֤ה אֶחָד֙ לָהֶ֔ם כְּמ֥וֹת זֶה֙ כֵּ֣ן מ֣וֹת זֶ֔ה וְר֥וּחַ אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וּמוֹתַ֨ר הָֽאָדָ֤ם מִן־הַבְּהֵמָה֙ אָ֔יִן כִּ֥י הַכֹּ֖ל הָֽבֶל׃ כ הַכֹּ֥ל הוֹלֵ֖ךְ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֑ד הַכֹּל֙ הָיָ֣ה מִן־הֶֽעָפָ֔ר וְהַכֹּ֖ל שָׁ֥ב אֶל־הֶֽעָפָֽר׃ כא מִ֣י יוֹדֵ֗עַ ר֚וּחַ בְּנֵ֣י הָֽאָדָ֔ם הָֽעֹלָ֥ה הִ֖יא לְמָ֑עְלָה וְר֨וּחַ֙ הַבְּהֵמָ֔ה הַיֹּרֶ֥דֶת הִ֖יא לְמַ֥טָּה לָאָֽרֶץ׃ כבוְרָאִ֗יתִי כִּ֣י אֵ֥ין טוֹב֙ מֵֽאֲשֶׁ֨ר יִשְׂמַ֤ח הָֽאָדָם֙ בְּֽמַעֲשָׂ֔יו כִּי־ה֖וּא חֶלְק֑וֹ כִּ֣י מִ֤י יְבִיאֶ֨נּוּ֙ לִרְא֔וֹת בְּמֶ֖ה שֶׁיִּֽהְיֶ֥ה אַֽחֲרָֽיו׃
(יח)שְׁהֶם בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם אין הבדל בין האדם לבהמה. (יט) כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וכו' האדם ימות בדיוק כמו בהמה, לכן אין לו יתרון על הבהמה. (כא) הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה האם היא עולם למעלה, כלומר: האם יש ראיה שאחרי מות האדם יהיה גורל רוחו שונה משל רוח הבהמה? הלוא האדם, כמו הבהמה, אינו עוסק אלא בהשגת אוכל ושרידה, כדי שיוכל להוסיף ולעסוק בהשגת אוכן ושרידה, וחוזר חלילה. האדם אינו אלא בהמה משוכללת, ושניהם הולכים אל מקום אחד. (כב) כִּי הוּא חֶלְקוֹ אין לו לפתח ציפיות גבוהות יותר מהעולם. כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו הוא לא יוכל לדעת מה הותיר אחריו בעולם והאם שינה בו משהו. קהלת מחפש בכל דבר את התכלית. את המנוחה והנחלה. את הדבר הקבוע שלא ישתנה. הוא מגיע למסקנה שאין מנוחה ונחלה, ואף אומר שאין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו. המעשים עקר. תמיד יהיה העולם חסר. אבל יש ערך בתהליך. תמיד ילכו הנחלים אל הים וישובו, ותלך הרוח ותשוב, ובכך תעמד הארץ לעולם. גם חג הסכות, עם שהוא מצין את ישיבת הקבע בארץ, הוא מצין שגם בשבתנו קבע בארץ אנו עוד הולכים אחר ה'.
יש בעולם רוע מובנה שאינו ניתן לשנוי
א וְשַׁ֣בְתִּֽי אֲנִ֗י וָֽאֶרְאֶה֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֲשֻׁקִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נַֽעֲשִׂ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְהִנֵּ֣ה ׀ דִּמְעַ֣ת הָֽעֲשֻׁקִ֗ים וְאֵ֤ין לָהֶם֙ מְנַחֵ֔ם וּמִיַּ֤ד עֹֽשְׁקֵיהֶם֙ כֹּ֔חַ וְאֵ֥ין לָהֶ֖ם מְנַחֵֽם׃ ב וְשַׁבֵּ֧חַ אֲנִ֛י אֶת־הַמֵּתִ֖ים שֶׁכְּבָ֣ר מֵ֑תוּ מִן־הַ֣חַיִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה חַיִּ֖ים עֲדֶֽנָה׃ ג וְטוֹב֙ מִשְּׁנֵיהֶ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־עֲדֶ֖ן לֹ֣א הָיָ֑ה אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־רָאָה֙ אֶת־הַמַּֽעֲשֶׂ֣ה הָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר נַֽעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ד וְרָאִ֨יתִֽי אֲנִ֜י אֶת־כָּל־עָמָ֗ל וְאֵת֙ כָּל־כִּשְׁר֣וֹן הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה כִּ֛י הִ֥יא קִנְאַת־אִ֖ישׁ מֵֽרֵעֵ֑הוּ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ ה הַכְּסִיל֙ חֹבֵ֣ק אֶת־יָדָ֔יו וְאֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרֽוֹ׃ ו ט֕וֹב מְלֹ֥א כַ֖ף נָ֑חַת מִמְּלֹ֥א חָפְנַ֛יִם עָמָ֖ל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃
(א) וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה וכו' אני רואה את כל העוולות שיש בעולם, ומצטער שאי אפשר לשנות זאת. (בפרק הזה מתיחס קהלת לאדם הקיבוצי ולא לאדם הפרטי. האדם הקיבוצי הוא נצחי. אך גם בו אין יתרון, כל אשר הוא עושה, לו הוא עושה, וא"כ אינו אלא חובק את ידיו ואוכל את בשרו. זה מוביל גם את האדם הפרטי ליאוש, אפסותו וקטנותו גוברות עליו. מכאן הוא נסוג (בפרק הבא) אל בית האלהים. אם ממילא כל אשר אתה עושה נשלט על ידו, אזי אל תחקור ואל תיזום ודאג אך לעצמך. אל תשאף לגדולות כי בין אם עסוקך במעט ובין בהרבה אתה מזיז הרבה דברים אך אליך מגיע אותו סכום וסכנותיך גוברות. אין בכך משמעות וטעם והכל הבל. שום דבר אינו נצחי ולכן הכל חסר טעם.) (ב) אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה חיים עדיין. (ג) אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה עדיין לא היה. מי שטרם נולד. (ד) כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גם אדם שמגדיל את מעשיו ורכושו, לא באמת צריך את זה, הוא פשוט רוצה להתחרות באחרים. לכן גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ׃ (ה) הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ בנגוד לפסוק הקודם, שבו יצא נגד העמלים משום קנאה בלבד, כאן הוא מתאר שגם הכסיל היושב בטל, לא טוב הוא עושה. מפני שבדמיונותיו הוא אוכל ומחבק, אך למעשה הוא אוכל ומחבק את עצמו. או שהוא חובק את ידיו ואינו עושה דבר, וסופו שאוכל את בשרו. לכן, אין לאדם ברירה בחייו אלא לעמול, אע"פ שאין תועלת בעמלו. קהלת מציג כאן את החסרון בכך שהאלהים ברא את העולם כך שאין לאדם ברירה אלא לעמול, אבל אין שום יתרון בעמלו. (ו) טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ ועם כל זה, טוב לאדם לעמול במדה מועטה, ולהנות מנחת רוח, ולא לעמול כל חייו ולצבור אוצרות, בעמל שאינו שוה. או: טוב לאדם לעמול בדבר אמתי, מלשגות באשליות של אכילה וחיבוק שאינם אלא דמיון.
חיפוש היתרון בקיבוץ של בני אדם
ז וְשַׁ֧בְתִּי אֲנִ֛י וָֽאֶרְאֶ֥ה הֶ֖בֶל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ח יֵ֣שׁ אֶחָד֩ וְאֵ֨ין שֵׁנִ֜י גַּ֣ם בֵּ֧ן וָאָ֣ח אֵֽין־ל֗וֹ וְאֵ֥ין קֵץ֙ לְכָל־עֲמָל֔וֹ גַּם־עיניו (עֵינ֖וֹ) לֹֽא־תִשְׂבַּ֣ע עֹ֑שֶׁר וּלְמִ֣י ׀ אֲנִ֣י עָמֵ֗ל וּמְחַסֵּ֤ר אֶת־נַפְשִׁי֙ מִטּוֹבָ֔ה גַּם־זֶ֛ה הֶ֛בֶל וְעִנְיַ֥ן רָ֖ע הֽוּא׃ ט טוֹבִ֥ים הַשְּׁנַ֖יִם מִן־הָֽאֶחָ֑ד אֲשֶׁ֧ר יֵשׁ־לָהֶ֛ם שָׂכָ֥ר ט֖וֹב בַּֽעֲמָלָֽם׃ י כִּ֣י אִם־יִפֹּ֔לוּ הָֽאֶחָ֖ד יָקִ֣ים אֶת־חֲבֵר֑וֹ וְאִ֣יל֗וֹ הָֽאֶחָד֙ שֶׁיִּפּ֔וֹל וְאֵ֥ין שֵׁנִ֖י לַֽהֲקִימֽוֹ׃ יא גַּ֛ם אִם־יִשְׁכְּב֥וּ שְׁנַ֖יִם וְחַ֣ם לָהֶ֑ם וּלְאֶחָ֖ד אֵ֥יךְ יֵחָֽם׃ יב וְאִֽם־יִתְקְפוֹ֙ הָֽאֶחָ֔ד הַשְּׁנַ֖יִם יַֽעַמְד֣וּ נֶגְדּ֑וֹ וְהַחוּט֙ הַֽמְשֻׁלָּ֔שׁ לֹ֥א בִמְהֵרָ֖ה יִנָּתֵֽק׃
(ח) יֵשׁ אֶחָד... וְאֵין קֵץ לְכָל עֲמָלוֹ אדם שאין לו קרובי משפחה והוא עמל ומרבה עשר גַּם עֵינוֹ לֹא תִשְׂבַּע עֹשֶׁר אינו לעולם אינה שבעה מעשר, ותמיד הוא מחפש עוד ועוד. וּלְמִי אֲנִי עָמֵל עבור מי הוא עמל. אין יתרון באדם החי לבדו. (ט) טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם טוב להם כאשר הם עמלים וחיים יחד. (י) וְאִילוֹ אוי לו. (יב) הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וידעו להתגונן בפני התוקף. וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק חוט ששזור משלשה חוטים קשה מאד לנתקו. הוא לא מתנתק בקלות. וכן בני אדם, ככל שהם מאוגדים יחד יותר אנשים, כך שותפותם מחזיקה מעמד זמן רב יותר. קהלת מלמד כאן שגם אם אין יתרון בעמלו של האיש הבודד. יש לבחון את היתרון בקבוצת אנשים הפועלת יחדו.
מעלתה של החכמה
יג ט֛וֹב יֶ֥לֶד מִסְכֵּ֖ן וְחָכָ֑ם מִמֶּ֤לֶךְ זָקֵן֙ וּכְסִ֔יל אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־יָדַ֥ע לְהִזָּהֵ֖ר עֽוֹד׃יד כִּֽי־מִבֵּ֥ית הָֽסוּרִ֖ים יָצָ֣א לִמְלֹ֑ךְ כִּ֛י גַּ֥ם בְּמַלְכוּת֖וֹ נוֹלַ֥ד רָֽשׁ׃ טו רָאִ֨יתִי֙ אֶת־כָּל־הַ֣חַיִּ֔ים הַֽמְהַלְּכִ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עִ֚ם הַיֶּ֣לֶד הַשֵּׁנִ֔י אֲשֶׁ֥ר יַֽעֲמֹ֖ד תַּחְתָּֽיו׃ טז אֵֽין־קֵ֣ץ לְכָל־הָעָ֗ם לְכֹ֤ל אֲשֶׁר־הָיָה֙ לִפְנֵיהֶ֔ם גַּ֥ם הָאַֽחֲרוֹנִ֖ים לֹ֣א יִשְׂמְחוּ־ב֑וֹ כִּֽי־גַם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרַעְי֥וֹן רֽוּחַ׃
(יד) כִּי מִבֵּית הָסוּרִים מבית האסורים. כלומר: גם אם הוא מלך, הוא עדין נוהג כאסיר עני. (טו) רָאִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים הַמְהַלְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ אילו מלך עליהם הילד המסכן והחכם. (טז) אֵין קֵץ לְכָל הָעָם אם יונהגו ע"י מלך חכם, אין קץ לכל העם. גַּם הָאַחֲרוֹנִים לֹא יִשְׂמְחוּ בוֹ כי אחרי מות המלך החכם תתפורר ממלכתו, ולא יוותר ממנה מאומה, לכן, גם במדינה שלמה אין יתרון, ולכן כִּי גַם זֶה הֶבֶל וְרַעְיוֹן רוּחַ׃
אל תרבה דברים על רצון לשנות את העולם. זה לא בידך.
יז שְׁמֹ֣ר רגליך (רַגְלְךָ֗) כַּֽאֲשֶׁ֤ר תֵּלֵךְ֙ אֶל־בֵּ֣ית הָֽאֱלֹהִ֔ים וְקָר֣וֹב לִשְׁמֹ֔עַ מִתֵּ֥ת הַכְּסִילִ֖ים זָ֑בַח כִּֽי־אֵינָ֥ם יֽוֹדְעִ֖ים לַֽעֲשׂ֥וֹת רָֽע׃ א אַל־תְּבַהֵ֨ל עַל־פִּ֜יךָ וְלִבְּךָ֧ אַל־יְמַהֵ֛ר לְהוֹצִ֥יא דָבָ֖ר לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י הָֽאֱלֹהִ֤ים בַּשָּׁמַ֨יִם֙ וְאַתָּ֣ה עַל־הָאָ֔רֶץ עַל־כֵּ֛ן יִֽהְי֥וּ דְבָרֶ֖יךָ מְעַטִּֽים׃ ב כִּ֛י בָּ֥א הַֽחֲל֖וֹם בְּרֹ֣ב עִנְיָ֑ן וְק֥וֹל כְּסִ֖יל בְּרֹ֥ב דְּבָרִֽים׃ ג כַּֽאֲשֶׁר֩ תִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לֵֽאלֹהִ֗ים אַל־תְּאַחֵר֙ לְשַׁלְּמ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין חֵ֖פֶץ בַּכְּסִילִ֑ים אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּדֹּ֖ר שַׁלֵּֽם׃ ד ט֖וֹב אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־תִדֹּ֑ר מִשֶּׁתִּדּ֖וֹר וְלֹ֥א תְשַׁלֵּֽם׃ ה אַל־תִּתֵּ֤ן אֶת־פִּ֨יךָ֙ לַֽחֲטִ֣יא אֶת־בְּשָׂרֶ֔ךָ וְאַל־תֹּאמַר֙ לִפְנֵ֣י הַמַּלְאָ֔ךְ כִּ֥י שְׁגָגָ֖ה הִ֑יא לָ֣מָּה יִקְצֹ֤ף הָֽאֱלֹהִים֙ עַל־קוֹלֶ֔ךָ וְחִבֵּ֖ל אֶת־מַֽעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ׃ ו כִּ֣י בְרֹ֤ב חֲלֹמוֹת֙ וַֽהֲבָלִ֔ים וּדְבָרִ֖ים הַרְבֵּ֑ה כִּ֥י אֶת־הָֽאֱלֹהִ֖ים יְרָֽא׃
(יז) שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים אל תחשוב שתוכל לחוטא וללכת אל בית האלהים ולכפר. וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח טוב יותר לשמוע בקול ה' ולתת זבח, שלא כמו הכסילים שחושבים שאפשר לחטוא ולהתכפר בקרבן. כִּי אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת רָע אינם יודעים מה טוב ומה רע.׃ (א) אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וכו' אל תחשוב שתוכל להגיד כל דבר ואלהים יהיה עמך. (ב) כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים כמו שאדם שמרבה לעסוק בעניינים מרבה לחלום עליהם, כך בא קול הכסיל ברוב דברים, כאשר הוא מרבה לדבר. (ג-ה) כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים ... אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ אל תהיה מאלה שמרבים לדבר ולנדור נדרים, ובסוף לא תקיים. קהלת יוצא כאן נגד אנשים המרבים לדבר גבוהה גבוהה וחושבים שבידם לשנות את העולם, ולמעשה אינם יכולים להשפיע הרבה. קהלת ממשיך כאן את טענתו שהכל בידי האלהים ואין לאדם יכולת להשפיע ולשנות ועל כן מוטב שלא ירבה דברים. וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא וכו' כשתעמוד לדין על הדברים שנדרת ולא קיימת, תאלץ לומר כי שגגה היא. והאלהים יקצוף על קולך, כלומר לא על כך שלא קימת את הנדר, אלא על עצם הנדר. על דבריך. (ו) כִּי בְרֹב וכו' במקום לדבר דברים רבים, ירא את האלהים.
גם צבירת עושר גדול אינה יתרון לאדם
ז אִם־עֹ֣שֶׁק רָ֠שׁ וְגֵ֨זֶל מִשְׁפָּ֤ט וָצֶ֨דֶק֙ תִּרְאֶ֣ה בַמְּדִינָ֔ה אַל־תִּתְמַ֖הּ עַל־הַחֵ֑פֶץ כִּ֣י גָבֹ֜הַּ מֵעַ֤ל גָּבֹ֨הַּ֙ שֹׁמֵ֔ר וּגְבֹהִ֖ים עֲלֵיהֶֽם׃ח וְיִתְר֥וֹן אֶ֖רֶץ בַּכֹּ֣ל היא (ה֑וּא) מֶ֥לֶךְ לְשָׂדֶ֖ה נֶֽעֱבָֽד׃ ט אֹהֵ֥ב כֶּ֨סֶף֙ לֹֽא־יִשְׂבַּ֣ע כֶּ֔סֶף וּמִֽי־אֹהֵ֥ב בֶּֽהָמ֖וֹן לֹ֣א תְבוּאָ֑ה גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ י בִּרְבוֹת֙ הַטּוֹבָ֔ה רַבּ֖וּ אֽוֹכְלֶ֑יהָ וּמַה־כִּשְׁרוֹן֙ לִבְעָלֶ֔יהָ כִּ֖י אִם־ראית (רְא֥וּת) עֵינָֽיו׃ יא מְתוּקָה֙ שְׁנַ֣ת הָֽעֹבֵ֔ד אִם־מְעַ֥ט וְאִם־הַרְבֵּ֖ה יֹאכֵ֑ל וְהַשָּׂבָע֙ לֶֽעָשִׁ֔יר אֵינֶ֛נּוּ מַנִּ֥יחַֽ ל֖וֹ לִישֽׁוֹן׃
(ז) עֹשֶׁק רָשׁ מקרים שבהם העניים נעשקים וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק גזלנים הגוזלים את המשפט והצדק, כלומר: רשעים מצליחים במעשיהם. אם את כל אלה תִּרְאֶה בַמְּדִינָה אַל תִּתְמַהּ עַל הַחֵפֶץ על רצון ה' המאפשר לכל אלה להתרחש (רש"י). כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם יש מי שיפרע מהם. מלאכים (ראב"ע) או עושקים גדולים יותר ישעשקו אף אותם. (רשב"ם), וא שה' שהוא גבוה מעל גבוה, שומר עליהם ומחכה שתתמלא סאתם (רש"י).׃ (ח) וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל היא (הוּא) מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד המפרשים התקשו בבאור פסוק זה. רובם פרשו שהכל זקוקים לעבודת האדמה, אפילו המלך לא יכול לאכול בלא פירות אדמה. או שאף המלך ראוי לו לעבוד אדמה. ולא ברור כיצד הפסוק הזה משתלב בבאור הקטע כולו.׃ (ט) אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף מי שאוהב כסף לא יגיע לעולם לאושר ויתרון, כי תמיד ירצה עוד ועוד. וכן השואף לאגור תבואה רבה או עשר רב. גַּם זֶה הָבֶל גם מי שהקים לו אימפריה כלכלית גדולה, זה הבל׃ (י) בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ מי שיש לו מפעל גדול, צריך לפרנס פועלים רבים, ובסופו של דבר הכנסותיו מתקזזות בהוצאותיו. כִּי אִם רְאוּת עֵינָיו בסופו של דבר הוא לא נהנה מיותר כסף, שהרי הכנסותיו יוצאות. כל מה שיש לו זה מראה עינים של עושר׃ (יא) מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד וכו' לעני אין דאגות והוא ישן בשקט. דוקא העשיר הוא זה המרבה דאגה. העושר אינו מביא אושר. לכן גם הוא הבל.
עושר אינו מביא אושר או יתרון לבעליו
יב יֵ֚שׁ רָעָ֣ה חוֹלָ֔ה רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עֹ֛שֶׁר שָׁמ֥וּר לִבְעָלָ֖יו לְרָֽעָתֽוֹ׃ יג וְאָבַ֛ד הָעֹ֥שֶׁר הַה֖וּא בְּעִנְיַ֣ן רָ֑ע וְהוֹלִ֣יד בֵּ֔ן וְאֵ֥ין בְּיָד֖וֹ מְאֽוּמָה׃ יד כַּֽאֲשֶׁ֤ר יָצָא֙ מִבֶּ֣טֶן אִמּ֔וֹ עָר֛וֹם יָשׁ֥וּב לָלֶ֖כֶת כְּשֶׁבָּ֑א וּמְא֨וּמָה֙ לֹֽא־יִשָּׂ֣א בַֽעֲמָל֔וֹ שֶׁיֹּלֵ֖ךְ בְּיָדֽוֹ׃ טו וְגַם־זֹה֙ רָעָ֣ה חוֹלָ֔ה כָּל־עֻמַּ֥ת שֶׁבָּ֖א כֵּ֣ן יֵלֵ֑ךְ וּמַה־יִּתְר֣וֹן ל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל לָרֽוּחַ׃ טז גַּ֥ם כָּל־יָמָ֖יו בַּחֹ֣שֶׁךְ יֹאכֵ֑ל וְכָעַ֥ס הַרְבֵּ֖ה וְחָלְי֥וֹ וָקָֽצֶף׃ יז הִנֵּ֞ה אֲשֶׁר־רָאִ֣יתִי אָ֗נִי ט֣וֹב אֲשֶׁר־יָפֶ֣ה לֶֽאֱכוֹל־וְ֠לִשְׁתּוֹת וְלִרְא֨וֹת טוֹבָ֜ה בְּכָל־עֲמָל֣וֹ ׀ שֶׁיַּֽעֲמֹ֣ל תַּֽחַת־הַשֶּׁ֗מֶשׁ מִסְפַּ֧ר יְמֵֽי־חַיָּ֛ו אֲשֶׁר־נָֽתַן־ל֥וֹ הָֽאֱלֹהִ֖ים כִּי־ה֥וּא חֶלְקֽוֹ׃ יח גַּ֣ם כָּֽל־הָאָדָ֡ם אֲשֶׁ֣ר נָֽתַן־ל֣וֹ הָֽאֱלֹהִים֩ עֹ֨שֶׁר וּנְכָסִ֜ים וְהִשְׁלִיט֨וֹ לֶֽאֱכֹ֤ל מִמֶּ֨נּוּ֙ וְלָשֵׂ֣את אֶת־חֶלְק֔וֹ וְלִשְׂמֹ֖חַ בַּֽעֲמָל֑וֹ זֹ֕ה מַתַּ֥ת אֱלֹהִ֖ים הִֽיא׃ יט כִּ֚י לֹ֣א הַרְבֵּ֔ה יִזְכֹּ֖ר אֶת־יְמֵ֣י חַיָּ֑יו כִּ֧י הָֽאֱלֹהִ֛ים מַֽעֲנֶ֖ה בְּשִׂמְחַ֥ת לִבּֽוֹ׃ א יֵ֣שׁ רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְרַבָּ֥ה הִ֖יא עַל־הָֽאָדָֽם׃ ב אִ֣ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִתֶּן־ל֣וֹ הָֽאֱלֹהִ֡ים עֹשֶׁר֩ וּנְכָסִ֨ים וְכָב֜וֹד וְֽאֵינֶ֨נּוּ חָסֵ֥ר לְנַפְשׁ֣וֹ ׀ מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר־יִתְאַוֶּ֗ה וְלֹֽא־יַשְׁלִיטֶ֤נּוּ הָֽאֱלֹהִים֙ לֶֽאֱכֹ֣ל מִמֶּ֔נּוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ נָכְרִ֖י יֹֽאכְלֶ֑נּוּ זֶ֛ה הֶ֛בֶל וָֽחֳלִ֥י רָ֖ע הֽוּא׃ ג אִם־יוֹלִ֣יד אִ֣ישׁ מֵאָ֡ה וְשָׁנִים֩ רַבּ֨וֹת יִֽחְיֶ֜ה וְרַ֣ב ׀ שֶׁיִּֽהְי֣וּ יְמֵֽי־שָׁנָ֗יו וְנַפְשׁוֹ֙ לֹֽא־תִשְׂבַּ֣ע מִן־הַטּוֹבָ֔ה וְגַם־קְבוּרָ֖ה לֹא־הָ֣יְתָה לּ֑וֹ אָמַ֕רְתִּי ט֥וֹב מִמֶּ֖נּוּ הַנָּֽפֶל׃ ד כִּֽי־בַהֶ֥בֶל בָּ֖א וּבַחֹ֣שֶׁךְ יֵלֵ֑ךְ וּבַחֹ֖שֶׁךְ שְׁמ֥וֹ יְכֻסֶּֽה׃ ה גַּם־שֶׁ֥מֶשׁ לֹֽא־רָאָ֖ה וְלֹ֣א יָדָ֑ע נַ֥חַת לָזֶ֖ה מִזֶּֽה׃ ו וְאִלּ֣וּ חָיָ֗ה אֶ֤לֶף שָׁנִים֙ פַּֽעֲמַ֔יִם וְטוֹבָ֖ה לֹ֣א רָאָ֑ה הֲלֹ֛א אֶל־מָק֥וֹם אֶחָ֖ד הַכֹּ֥ל הוֹלֵֽךְ׃ ז כָּל־עֲמַ֥ל הָֽאָדָ֖ם לְפִ֑יהוּ וְגַם־הַנֶּ֖פֶשׁ לֹ֥א תִמָּלֵֽא׃
(יב) עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ מביא לו רק רע. (יג) בְּעִנְיַן רָע בעסק רע וכושל. וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה לבנו אחריו לא יהיה כלום. (יד) כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא הרעיון מופיע גם באיוב. האדם יוצא מהעולם ערום כמו שבא. וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ לא יוליך עמו מאומה, בתמורה לעמלו שעמל כל חייו. (טו) כָּל עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ כמו שבא כך ילך, בלי כל. ולשם מה עמל? הכל הבל. (טז) גַּם כָּל יָמָיו וכו' כל חייו עמל וכעס וקצף, והוא מאבד את הכל ברגע מותו. (יז) טוֹב אֲשֶׁר יָפֶה לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת ... כִּי הוּא חֶלְקוֹ אין טעם להשקיע ולעמול. לא נותר לאדם אלא לאכול ולשתות בעולם הזה. בדומה למה שכתב לעיל ב כד. (יח) זֹה מַתַּת אֱלֹהִים הִיא גם זה לא בשליטתו של האדם. (כפי שהתבאר לעיל ב כד). (יט) כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ גם שמחת לבו מאת אלהים היא. (ד) כִּי בַהֶבֶל בָּא וּבַחֹשֶׁךְ יֵלֵךְ וּבַחֹשֶׁךְ שְׁמוֹ יְכֻסֶּה גם הוא וגם הנפל באו והלכו ונעלמו. הנפל לפחות לא עמל. (ה) גַּם שֶׁמֶשׁ לֹא רָאָה וְלֹא יָדָע הנפל לא יודע מה הוא מפסיד. נַחַת לָזֶה מִזֶּה לכן, לנפל יש יותר נחת מלאותו איש שעמל ובנה והכל ירד לטמיון. (ו) וְאִלּוּ חָיָה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם אפילו אם יחיה אלפי שנים, בסוף הוא ועמלו הולכים לקבר. (ז) כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ האדם עמל, ובכל עמלו הוא מאכיל את פיהו. הוא מייצר ואוכל מייצר ואוכל, ולא משאיר אחריו כלום. וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא כמו "והים איננו מלא" (לעיל א ז). כל מה שעמל האדם, אין נפשו נעשית מלאה יותר. את כל אשר הוא עושה הוא אוכל.
גם החכמה אינה מצילה את בעליה מאבדון, וגם בה אין יתרון
ח כִּ֛י מַה־יּוֹתֵ֥ר לֶֽחָכָ֖ם מִֽן־הַכְּסִ֑יל מַה־לֶּֽעָנִ֣י יוֹדֵ֔עַ לַֽהֲלֹ֖ךְ נֶ֥גֶד הַֽחַיִּֽים׃ ט ט֛וֹב מַרְאֵ֥ה עֵינַ֖יִם מֵֽהֲלָךְ־נָ֑פֶשׁ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ י מַה־שֶּֽׁהָיָ֗ה כְּבָר֙ נִקְרָ֣א שְׁמ֔וֹ וְנוֹדָ֖ע אֲשֶׁר־ה֣וּא אָדָ֑ם וְלֹֽא־יוּכַ֣ל לָדִ֔ין עִ֥ם שֶׁתַּקִּ֖יף מִמֶּֽנּוּ׃ יא כִּ֛י יֵשׁ־דְּבָרִ֥ים הַרְבֵּ֖ה מַרְבִּ֣ים הָ֑בֶל מַה־יֹּתֵ֖ר לָֽאָדָֽם׃ יב כִּ֣י מִֽי־יוֹדֵעַ֩ מַה־טּ֨וֹב לָֽאָדָ֜ם בַּֽחַיִּ֗ים מִסְפַּ֛ר יְמֵֽי־חַיֵּ֥י הֶבְל֖וֹ וְיַֽעֲשֵׂ֣ם כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁר֙ מִֽי־יַגִּ֣יד לָֽאָדָ֔ם מַה־יִּֽהְיֶ֥ה אַֽחֲרָ֖יו תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃
(ח) כִּי מַה יּוֹתֵר לֶחָכָם מִן הַכְּסִיל גם החכם וגם הכסיל חיים בעולם ובסוף מתים. מה אפוא יתרונו של החכם. מַה לֶּעָנִי יוֹדֵעַ לַהֲלֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים גם העני, כלומר הכסיל, הולך כל ימיו עם החיים. (ט) טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ אין לאדם יתרון ממשי בעשרו, אלא רק מראה עיניו. לכן גם העושר הוא הבל. (י) מַה שֶּׁהָיָה ... וְנוֹדָע אֲשֶׁר הוּא אָדָם גם אדם גדול, כבר נודע שהוא רק אדם. וְלֹא יוּכַל לָדִין עִם שֶׁתַּקִּיף מִמֶּנּוּ וגם הוא ימות, ולא יוכל לנצח את ה' או את המוות ולמנוע מעצמו למות. (יא) כִּי יֵשׁ דְּבָרִים הַרְבֵּה וכו' אדם יגע כל ימיו ומדבר דברים הרבה, ומה הם מוסיפים לו? (יב) כִּי מִי יוֹדֵעַ וכו' איש לא יכול להגיד לאדם מה טוב לו לעשות בחיים, שהרי אינו יודע מה יהיה אחריו ומה יעלה בגורל הדברים שהוא עושה.
בשמחה ובשחוק אין יתרון לאדם. יתרון יש רק בחכמה
א ט֥וֹב שֵׁ֖ם מִשֶּׁ֣מֶן ט֑וֹב וְי֣וֹם הַמָּ֔וֶת מִיּ֖וֹם הִוָּֽלְדֽוֹ׃ ב ט֞וֹב לָלֶ֣כֶת אֶל־בֵּֽית־אֵ֗בֶל מִלֶּ֨כֶת֙ אֶל־בֵּ֣ית מִשְׁתֶּ֔ה בַּֽאֲשֶׁ֕ר ה֖וּא ס֣וֹף כָּל־הָֽאָדָ֑ם וְהַחַ֖י יִתֵּ֥ן אֶל־לִבּֽוֹ׃ ג ט֥וֹב כַּ֖עַס מִשְּׂח֑וֹק כִּֽי־בְרֹ֥עַ פָּנִ֖ים יִ֥יטַב לֵֽב׃ ד לֵ֤ב חֲכָמִים֙ בְּבֵ֣ית אֵ֔בֶל וְלֵ֥ב כְּסִילִ֖ים בְּבֵ֥ית שִׂמְחָֽה׃ ה ט֕וֹב לִשְׁמֹ֖עַ גַּֽעֲרַ֣ת חָכָ֑ם מֵאִ֕ישׁ שֹׁמֵ֖עַ שִׁ֥יר כְּסִילִֽים׃ ו כִּ֣י כְק֤וֹל הַסִּירִים֙ תַּ֣חַת הַסִּ֔יר כֵּ֖ן שְׂחֹ֣ק הַכְּסִ֑יל וְגַם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ ז כִּ֥י הָעֹ֖שֶׁק יְהוֹלֵ֣ל חָכָ֑ם וִֽיאַבֵּ֥ד אֶת־לֵ֖ב מַתָּנָֽה:
כאן ממשיך קהלת לחפש את הטעם לחיים,אבל אין זה עקר דבריו. לכן הוא גם מזכיר בתדירות נמוכה הרבה יותר את העובדה שהכל הבל. הוא כבר אינו מחפש בגלוי את הטעם בחיי האדם ובקיום העולם, אלא מבקש דברי חכמה שיאפשרו לאדם לחיות בתוך סדרי העולם. ואולם גם כאן מתברר שאי אפשר למצוא את הטעם והיתרון בחיי האדם ובקיום העולם.
(א) טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב שם טוב שיוצא לאדם, לעיתים רק אחרי מותו, יותר טוב מריחו של שמן טוב שמתפשט לטווח קצר. ולכן טוב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ ביום הלידה יש שמחה, אבל ביום המוות כבר יצא שמו של האדם וידוע מה עשה בעולמו. נותר השם שיכול להשאר לנצח. אפשר שכוונתו לומר ששמן טוב נמשח על ראש אדם שרוצים לעשות לו שם ולציין אותו. (שמן בקהלת מציין מעמד וגדולה, ראה להלן י,א ועוד). טוב מזה כאשר האדם כבר עשה את השם ואינו זקוק עוד לשמן. וכן טוב כאשר הוא כבר יכול לסכם ולומר מה עשה בחייו, ולא כאשר הוא נולד כדי לעשות מעשים בעתיד. שהרי השמן לא בא אלא בשביל השם ואם יש שם אין צורך בשמן. וגם החיים לא באו אלא בשביל המעשים שיעשה בהם האדם. (ב) טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל וכו' בבית המשתה יש שמחה שאין בה תוספת חכמה. בבית אבל יוצא שמו של האדם המת, ומי שבא לשם מרבה חכמה. (ג) טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק וכו' חוזר על אותו רעיון. השמחה היא ריקנית וקצרת טווח. הרצינות מרבה חכמה. לכן מעדיפים החכמים ללכת לבית אבל, כאמור בפסוק הבא. (וכאן הוא אומר שאפילו הכעס שנח בחיק כסילים, טוב יותר משחוק. אם כי אפשר אולי לפרש שהוא מדבר כאן על סוג אחר של כעס. הוא מדבר כאן על רצינות וכובד ראש). (ה) טוֹב לִשְׁמֹעַ גַּעֲרַת חָכָם וכו' דברי החכם עדיפים מדברי הכסיל גם אם החכם גוער והכסיל שר. (אפשר: גם אם החכם גוער בך והכסיל שר לך שירי הלל). (ו) כְקוֹל הַסִּירִים תַּחַת הַסִּיר שיחי הסירה הבוערים תחת הסיר. שיחי הסירה הם חומר בערה טוב, והיו משתמשים בהם לבישול. קולם של הסירים הבוערים מזכיר צחוק, אך הוא מציין את ביעורם וכילוים של הסירים המשמיעים אותו, כדי לחמם את הסיר היושב עליהם. כך גם צחוק הכסיל, המבער ומכלה את מי שמשמיע אותו, ואינו מוסיף לו דבר לטווח ארוך. כלומר: גם השמחה של האדם בחייו היא הבל ואין בה כדי להסביר את הטעם בחיים ובקיום העולם. (אפשר שהוא משתמש כאן בלשון נופל על לשון: השירים – הסירים. אותו שיר כסילים. הוא כקול הסירים תחת הסיר. יש בתנ"ך סיר שהריבוי שלו הוא סירות. הוא הסיר שבמשלים בו. ויש סירה שלשון הריבוי שלה הוא סירים, והיא סירה קוצנית. קהלת משתמש כאן בכפל הלשון הזה). (ז) כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה המפרשים התקשו בביאור הפסוק הזה, ונאמרו בו פירושים רבים. יש שפרשו שהוא המשך לפסוק הקודם. אל תשמע לדברי הכסילים כי דבריהם עלולים לשבש את חכמת החכמים ולאבד את לבם (רש"י, רשב"ם). או שמע לדברי החכמים כי החכם יהולל את העושק, כלומר יתקן את הפגם. (ר' יוסף קרא). ויש שפרשו שהפסוק הזה אינו קשור לזה שלפניו, כגון שהוא אומר שמי שעושק אחרים נעלמת חכמתו, וכיו"ב.
קהלת כאן עומד על כך שגם השמחה אינה יתרון המסביר את הצורך בקיום העולם.
גם החכמה אינה יתרון אלא לצורך רגעי
ח ט֛וֹב אַֽחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ ט֥וֹב אֶֽרֶךְ־ר֖וּחַ מִגְּבַהּ־רֽוּחַ׃ ט אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ׃י אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵֽחָכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה׃ יא טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה וְיֹתֵ֖ר לְרֹאֵ֥י הַשָּֽׁמֶשׁ׃ יב כִּ֛י בְּצֵ֥ל הַֽחָכְמָ֖ה בְּצֵ֣ל הַכָּ֑סֶף וְיִתְר֣וֹן דַּ֔עַת הַֽחָכְמָ֖ה תְּחַיֶּ֥ה בְעָלֶֽיהָ׃ יג רְאֵ֖ה אֶת־מַֽעֲשֵׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לְתַקֵּ֔ן אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עִוְּתֽוֹ׃ יד בְּי֤וֹם טוֹבָה֙ הֱיֵ֣ה בְט֔וֹב וּבְי֥וֹם רָעָ֖ה רְאֵ֑ה גַּ֣ם אֶת־זֶ֤ה לְעֻמַּת־זֶה֙ עָשָׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים עַל־דִּבְרַ֗ת שֶׁלֹּ֨א יִמְצָ֧א הָֽאָדָ֛ם אַֽחֲרָ֖יו מְאֽוּמָה׃
(ח) טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ התבאר לעיל שטוב יום המות מיום הולדו. טוב להסתכל על הדבר באחריתו מאשר בראשיתו, כי באחריתו כבר ידוע מה עלה בגורלו. קהלת מוסיף שטוב להיות ארך רוח, להמתין לראות מה יהיה באחריתו של אדם או של דבר. אדם העומד בראשית ימיו טרם עשה דבר אך רוחו גבוהה, ממליץ קהלת להמתין עד סופו של דבר ולראות כיצד הוא. ויש מפרשים: טוב מי שיש לו אורך רוח והוא מסתכל מראשית דבר מה יהיה באחריתו. (ר' יוסף קרא). (ט) אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס אל תהיה מהיר לכעוס. (י) כאן חוזר קהלת על הרעיון שביטא לעיל, בפרק ג. יש עת לטוב ועת לרע, וכל אדם צריך ללמוד לנהוג בחכמה המתבקשת בעת שהוא חי בה. אין ביכלתו לשנות את זה. יתרונה של הדעת הוא שבעזרתה יוכל האדם לחיות בעת שהוא חי בה. אך לא יוכל לתקן את העת. אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה וכו' אל תתלונן על כך שאתה חי בתקופה רעה, אלא למד כיצד לנהוג במסגרת שבה אתה חי. וכפי שהוא מבאר להלן פס' יד. (יא) טוֹבָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה כמו טובה חכמה מנחלה, או אע"פ שיש לאדם נחלה, טוב לו יותר שתהיה לו חכמה. וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ ויש בה יתרון גדול לבני האדם החיים תחת השמש. (בטוי שכיח בקהלת לתאר את החיים בעולם). (יב) כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף היושב בצל החכמה ישב גם בצל הכסף, מי שיש לו חכמה ילמד גם להרויח כסף. וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ יתרונה של הדעת, שהיא מחיה את בעליה. ואולם, למרות החכמה: (יג-יד) רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים ... בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וכו' חוזר על הרעיון שכתב לעיל ג יא-יב, (וכמובן גם על הרעיון מתחלת המגלה שאי אפשר לתקן מעוות), אי אפשר לשנות את סדר העולם שקבע האלהים, כל מה שאפשר הוא רק ללמוד להנות מזה. (רשב"ם). אלהים עשה גם את הטוב וגם את הרע, כל אחד בעתו. עַל דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה כדי שהאדם לא יוכל למצוא מאומה אחרי ה', כלומר: לשנות את קביעת ה' ולמצוא פגם בסדרי העתים שברא ה'. יתרונו של האדם, אפוא, הוא רק בהשתלבות בעולם ולא בשנויו. כלומר: אין יתרון באדם ובעמלו. הכל הבל.
גם הצדיקות אינה יתרון המסביר לשם מה קים העולם
טו אֶת־הַכֹּ֥ל רָאִ֖יתִי בִּימֵ֣י הֶבְלִ֑י יֵ֤שׁ צַדִּיק֙ אֹבֵ֣ד בְּצִדְק֔וֹ וְיֵ֣שׁ רָשָׁ֔ע מַֽאֲרִ֖יךְ בְּרָֽעָתֽוֹ׃ טז אַל־תְּהִ֤י צַדִּיק֙ הַרְבֵּ֔ה וְאַל־תִּתְחַכַּ֖ם יוֹתֵ֑ר לָ֖מָּה תִּשּׁוֹמֵֽם׃ יז אַל־תִּרְשַׁ֥ע הַרְבֵּ֖ה וְאַל־תְּהִ֣י סָכָ֑ל לָ֥מָּה תָמ֖וּת בְּלֹ֥א עִתֶּֽךָ׃ יח ט֚וֹב אֲשֶׁ֣ר תֶּֽאֱחֹ֣ז בָּזֶ֔ה וְגַם־מִזֶּ֖ה אַל־תַּנַּ֣ח אֶת־יָדֶ֑ךָ כִּֽי־יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים יֵצֵ֥א אֶת־כֻּלָּֽם׃ יט הַֽחָכְמָ֖ה תָּעֹ֣ז לֶֽחָכָ֑ם מֵֽעֲשָׂרָה֙ שַׁלִּיטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ בָּעִֽיר׃ כ כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַֽעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶֽחֱטָֽא׃
(טו) אֶת הַכֹּל רָאִיתִי וכו' אל תתפתה לחשוב שתוכל לשנות את העולם אם תהיה צדיק ותזכה לטוב מאת ה', כי ראיתי גם צדיקים שאבדו בצדקם. מַֽאֲרִיךְ בְּרָֽעָתֽוֹ מאריך ימים למרות רעתו. (טז) אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר אל תחשוב שע"י צדיקות מרובה תתחכם עם ה' ותשיג שליטה בעולם. לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם למה תתאכזב לגלות שלא הצלחת. אבל מצד שני: (יז) אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל אל תאמר שהצדיקות והחכמה לא מועילות. לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ אם תרשע אתה לול למות לפני עתך. אמנם לכל דבר יש עת. אבל הרשעים עלולים למות ללא עתם. (יח) טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ המפרשים התקשו בבאור פסוק זה. האמנם הוא מציע לאדם לאחוז גם בצדקות וגם ברשע? לכן יש שפרשו שתאחוז בצדק ובתענוגי העולם. (ראב"ע, ספורנו), ויש שפרשו שצריך לבחור במדה בינונית (ר' יוסף כספי, רי"ד). ויש שפרשו שהוא מתייחס כאן לצדקות והחכמה שהוזכרו לעיל ולהלן. (ר' יוסף קרא, ד"מ). אבל מלשון הפסוק משמע שהוא מתיחס לשני הפסוקים ה'ודמים העוסקים בצדקות והרשע. (יט-כ) הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם וכו' אל תתלה את בטחונך בצדקות כי אין צדיק גמור, אבל החכמה תחיה אותך. המסקנה: גם בצדקות אין יתרון לאדם תחת השמש. כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַֽעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶֽחֱטָֽא הרעיון לקוח מתפלת שלמה שאמר כאשר בנה את המקדש. כאן הוא אומר שכיון שממילא אין צדיק שלא יחטא כלל, אל תנסה להיות כזה.
גם הכבוד אינו טעם לחיים
כא גַּ֤ם לְכָל־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר יְדַבֵּ֔רוּ אַל־תִּתֵּ֖ן לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תִשְׁמַ֥ע אֶֽת־עַבְדְּךָ֖ מְקַלְלֶֽךָ׃ כב כִּ֛י גַּם־פְּעָמִ֥ים רַבּ֖וֹת יָדַ֣ע לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר גַּם־את (אַתָּ֖ה) קִלַּ֥לְתָּ אֲחֵרִֽים׃
(כא-כב) גַּם וכו' אל תחפש את היתרון בכך שאתה מכובד בעיני הבריות, כי אתה עתיד לגלות שאפילו עבדיך מקללים אותך. ואל תצטער על כך, זה טבעי, כך הכל נוהגים. זכור שגם אתה נוהג כך ביחס לאחרים. (וזה לא חשוב. יש לך שם אמתי במה שיצרת באמת, ולא במה שאומרים בני האדם).
קהלת נואש מלמצוא את החכמה ואת המשמעות בחיים
כג כָּל־זֹ֖ה נִסִּ֣יתִי בַֽחָכְמָ֑ה אָמַ֣רְתִּי אֶחְכָּ֔מָה וְהִ֖יא רְחוֹקָ֥ה מִמֶּֽנִּי׃ כד רָח֖וֹק מַה־שֶּֽׁהָיָ֑ה וְעָמֹ֥ק ׀ עָמֹ֖ק מִ֥י יִמְצָאֶֽנּוּ׃
(כג) כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה בקשתי למצוא את היתרון בחכמה, אך כמה שנסיתי, החכמה רחוקה ממני. קצה החכמה רחוק ואי אפשר להגיע אליו. נסיתי חכמות שונות, והקצה רחוק. (גם כאן וגם בעוד מקומות במגלה קהלת מנסה למצוא את היתרון בחכמה. יש יתרון בחכמה, אבל בתנאי שאדם מחפש את היתרון בחכמה עצמה ולא בשמו. דברי חכמתו של אדם חיים גם אחריו (לא מפני שאנשים לומדים אותם, האנשים ימותו, אלא מפני שדברי החכמה עצמם חיים וקיימים) בין אם הם נאמרים בלשון שכתב האדם עצמו, ובין אם הם חיים בתודעת האנשים. וגם אם כבר נאמרו דברי חכמה אחרים – הלא הם נוסדו על בסיס דברי החכמה הישנים. חכמתו של האדם תמשיך להתקיים ואינה הבל. אבל את שמו של האדם לא בטוח שיזכרו).
בפרק הזה קהלת נסה חכמות שונות, חלקן אף סותרות זו את זו. הוא שבח את השמחה וגנה אותו. הוא שבח את הכעס וגנה אותו (אם כי בהחלט אפשר לפרש שמדובר על שני סוגי כעס ושני סוגי שמחה, אף מסתבר כך). אבל לא הגיע לתכלית העולם.
גם אהבת אשה אינה טעם לחיים
כה סַבּ֨וֹתִֽי אֲנִ֤י וְלִבִּי֙ לָדַ֣עַת וְלָת֔וּר וּבַקֵּ֥שׁ חָכְמָ֖ה וְחֶשְׁבּ֑וֹן וְלָדַ֨עַת֙ רֶ֣שַׁע כֶּ֔סֶל וְהַסִּכְל֖וּת הֽוֹלֵלֽוֹת׃ כווּמוֹצֶ֨א אֲנִ֜י מַ֣ר מִמָּ֗וֶת אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁר־הִ֨יא מְצוֹדִ֧ים וַֽחֲרָמִ֛ים לִבָּ֖הּ אֲסוּרִ֣ים יָדֶ֑יהָ ט֞וֹב לִפְנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ יִמָּלֵ֣ט מִמֶּ֔נָּה וְחוֹטֵ֖א יִלָּ֥כֶד בָּֽהּ׃כז רְאֵה֙ זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אָֽמְרָ֖ה קֹהֶ֑לֶת אַחַ֥ת לְאַחַ֖ת לִמְצֹ֥א חֶשְׁבּֽוֹן׃ כח אֲשֶׁ֛ר עוֹד־בִּקְשָׁ֥ה נַפְשִׁ֖י וְלֹ֣א מָצָ֑אתִי אָדָ֞ם אֶחָ֤ד מֵאֶ֨לֶף֙ מָצָ֔אתִי וְאִשָּׁ֥ה בְכָל־אֵ֖לֶּה לֹ֥א מָצָֽאתִי׃
(כה) סַבּוֹתִי אֲנִי וְלִבִּי לָדַעַת וְלָתוּר וכו' לבחון ולהחכים במה שנעשה בעולם. וזה אשר מצאתי: (כו) אֶת הָאִשָּׁה את הנשים. את אשתו של אדם. את המשיכה לנשים. מי שהמשיכה לאשה ממלאת אותו – נלכד ברשתה. אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ משום שכל שליבה מלא מחשבות כיצד להפיל בפח את האיש. מצודה היא פח לציד בעלי חיים, וחרם הוא רשת לדגים. אֲסוּרִים יָדֶיהָ ידיה הן אזיקים לבעלה. טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ רק מי שה' חפץ בטובתו יצליח להמלט מהאשה. (כח) אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי רק אחד מאלף אנשים הוא די הגון כדי להקרא אדם, ובתוך אותם אנשים בודדים שמצאתי, אין ולו אשה אחת. יתכן שקהלת מביא כאן את הדברים האלה, משום שיש אנשים ששאיפת חייהם היא לזכות באשה טובה, ומלמד אותם קהלת שגם זה הבל.
אין ביכלתו של האדם לשנות את העולם
כט לְבַד֙ רְאֵה־זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה הָֽאֱלֹהִ֛ים אֶת־הָֽאָדָ֖ם יָשָׁ֑ר וְהֵ֥מָּה בִקְשׁ֖וּ חִשְּׁבֹנ֥וֹת רַבִּֽים׃ א מִ֚י כְּהֶ֣חָכָ֔ם וּמִ֥י יוֹדֵ֖עַ פֵּ֣שֶׁר דָּבָ֑ר חָכְמַ֤ת אָדָם֙ תָּאִ֣יר פָּנָ֔יו וְעֹ֥ז פָּנָ֖יו יְשֻׁנֶּֽא׃ ב אֲנִי֙ פִּי־מֶ֣לֶךְ שְׁמֹ֔ר וְעַ֕ל דִּבְרַ֖ת שְׁבוּעַ֥ת אֱלֹהִֽים׃ גאַל־תִּבָּהֵ֤ל מִפָּנָיו֙ תֵּלֵ֔ךְ אַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּדָבָ֣ר רָ֑ע כִּ֛י כָּל־אֲשֶׁ֥ר יַחְפֹּ֖ץ יַֽעֲשֶֽׂה׃ ד בַּֽאֲשֶׁ֥ר דְּבַר־מֶ֖לֶךְ שִׁלְט֑וֹן וּמִ֥י יֹֽאמַר־ל֖וֹ מַֽה־תַּעֲשֶֽׂה׃ השׁוֹמֵ֣ר מִצְוָ֔ה לֹ֥א יֵדַ֖ע דָּבָ֣ר רָ֑ע וְעֵ֣ת וּמִשְׁפָּ֔ט יֵדַ֖ע לֵ֥ב חָכָֽם׃
הפסוק הזה הוא המשך לחשבונות שעשה קהלת לעיל, אך הוא פתיחה לפסוקים הבאים. כאומר: אמנם עשיתי חשבונות ומצאתי, ונסיתי ועסקתי בדברי חכמה, אבל הדבר העקרי שמצאתי הוא שאין מקום לכל החשבונות האלה, ומה שצריך הוא פשוט חכמה וצדיקות. כי ממילא אין ביכלתו של האדם לשנות ולתקן את העולם. (כט) אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים האדם באופן טבעי נוהג ביושר ולפי תפקידו בעולמו, אבל בני האדם במקום לפעול בספונטניות, מבקשים חשבונות מפולפלים כיצד לשנות, להשפיע ולהרויח. בעקבות כל החשבונות דלעיל המחפשים את היתרון בעולם בכל מקום, אומר קהלת: חזור לתחושה הטבעית. הִצָמד לחכמה ולדבר ה'. לכן הוא משבח את החכם ואת העושה את דבר ה': (א) מִי כְּהֶחָכָם וכו' אין יתרון גדול כיתרונו של החכם. חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו וכו' יתרונו של החכם ניכר על פניו. (ב-ה) אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמֹר וכו' יש לשמור ולקים את דברי ה'. השומר את דבר ה' יזכה לשכר, שהרי ה' יכול לעשות כרצונו, והוא השולט בעולם. לכן כדאי להיות בצד של ה' ולעשות את רצונו. העושה כך לא יארע לו רע. (ה) וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם כדאי להיות חכם, כי החכם יודע מה המעשה החכם בכל עת.
כל דבר יגיע בעתו, והאדם לא יכול לשנות זאת
ו כִּ֣י לְכָל־חֵ֔פֶץ יֵ֖שׁ עֵ֣ת וּמִשְׁפָּ֑ט כִּֽי־רָעַ֥ת הָֽאָדָ֖ם רַבָּ֥ה עָלָֽיו׃ ז כִּֽי־אֵינֶ֥נּוּ יֹדֵ֖עַ מַה־שֶּׁיִּֽהְיֶ֑ה כִּ֚י כַּֽאֲשֶׁ֣ר יִֽהְיֶ֔ה מִ֖י יַגִּ֥יד לֽוֹ׃ ח אֵ֣ין אָדָ֞ם שַׁלִּ֤יט בָּר֨וּחַ֙ לִכְל֣וֹא אֶת־הָר֔וּחַ וְאֵ֤ין שִׁלְטוֹן֙ בְּי֣וֹם הַמָּ֔וֶת וְאֵ֥ין מִשְׁלַ֖חַת בַּמִּלְחָמָ֑ה וְלֹֽא־יְמַלֵּ֥ט רֶ֖שַׁע אֶת־בְּעָלָֽיו׃
(ו) כִּי לְכָל חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט כפי שהתבאר לעיל בפרק ג, כִּי רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו כי האדם אינו יודע מתי תבוא הרעה. (ז) כִּי אֵינֶנּוּ יֹדֵעַ וכו' האדם אינו יודע את העתיד להיות. (ח) אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ וכו' כשם שהאדם לא יכול לשלוח ברוח, כך לא יוכל לשלוט ביום מותו, ולדעת מתי ימות. גם לרשע אין יתרון, הוא לא יצליח להתגבר על ה' ולחיות לנצח.
צדיק ורע לו, רשע וטוב לו
ט אֶת־כָּל־זֶ֤ה רָאִ֨יתִי֙ וְנָת֣וֹן אֶת־לִבִּ֔י לְכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ה אֲשֶׁ֥ר נַֽעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר שָׁלַ֧ט הָֽאָדָ֛ם בְּאָדָ֖ם לְרַ֥ע לֽוֹ׃ י וּבְכֵ֡ן רָאִיתִי֩ רְשָׁעִ֨ים קְבֻרִ֜ים וָבָ֗אוּ וּמִמְּק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יְהַלֵּ֔כוּ וְיִֽשְׁתַּכְּח֥וּ בָעִ֖יר אֲשֶׁ֣ר כֵּן־עָשׂ֑וּ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ יא אֲשֶׁר֙ אֵין־נַֽעֲשָׂ֣ה פִתְגָ֔ם מַֽעֲשֵׂ֥ה הָֽרָעָ֖ה מְהֵרָ֑ה עַל־כֵּ֡ן מָלֵ֞א לֵ֧ב בְּֽנֵי־הָאָדָ֛ם בָּהֶ֖ם לַֽעֲשׂ֥וֹת רָֽע׃ יב אֲשֶׁ֣ר חֹטֶ֗א עֹשֶׂ֥ה רָ֛ע מְאַ֖ת וּמַֽאֲרִ֣יךְ ל֑וֹ כִּ֚י גַּם־יוֹדֵ֣עַ אָ֔נִי אֲשֶׁ֤ר יִֽהְיֶה־טּוֹב֙ לְיִרְאֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִֽירְא֖וּ מִלְּפָנָֽיו׃ יג וְטוֹב֙ לֹֽא־יִהְיֶ֣ה לָֽרָשָׁ֔ע וְלֹֽא־יַאֲרִ֥יךְ יָמִ֖ים כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁ֛ר אֵינֶ֥נּוּ יָרֵ֖א מִלִּפְנֵ֥י אֱלֹהִֽים׃יד יֶשׁ־הֶבֶל֮ אֲשֶׁ֣ר נַֽעֲשָׂ֣ה עַל־הָאָרֶץ֒ אֲשֶׁ֣ר ׀ יֵ֣שׁ צַדִּיקִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מַגִּ֤יעַ אֲלֵהֶם֙ כְּמַֽעֲשֵׂ֣ה הָֽרְשָׁעִ֔ים וְיֵ֣שׁ רְשָׁעִ֔ים שֶׁמַּגִּ֥יעַ אֲלֵהֶ֖ם כְּמַֽעֲשֵׂ֣ה הַצַּדִּיקִ֑ים אָמַ֕רְתִּי שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ טו וְשִׁבַּ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ אֶת־הַשִּׂמְחָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אֵֽין־ט֤וֹב לָֽאָדָם֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּ֛י אִם־לֶֽאֱכֹ֥ל וְלִשְׁתּ֖וֹת וְלִשְׂמ֑וֹחַ וְה֞וּא יִלְוֶ֣נּוּ בַֽעֲמָל֗וֹ יְמֵ֥י חַיָּ֛יו אֲשֶׁר־נָֽתַן־ל֥וֹ הָֽאֱלֹהִ֖ים תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃
(ט-י) אֶת כָּל זֶה רָאִיתִי ... גַּם זֶה הָבֶל ראיתי הרבה מקרים שבהם רשעים בקשו להרויח באמצעות רשעם, ונכשלו. רְשָׁעִים קְבֻרִים רשעים שהרשיעו ולבסוף נקברו. (רי"ד), או רשעים שנקראים קבורים גם בחייהם (רי"כ). וּמִמְּקוֹם קָדוֹשׁ יְהַלֵּכו יעזבו כל קדושה. וְיִשְׁתַּכְּחוּ בָעִיר אֲשֶׁר כֵּן עָשׂוּ כל מעשיהם ישתכחו בסופו של דבר, ולא יוותר דבר מכל מה שעשו. (יא) אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה אדם לא נענש עם מעשהו מיד, לכן בני האדם אינם חוששים לעשות רע. (יב) אֲשֶׁר חֹטֶא עֹשֶׂה רָע מְאַת הרבה רע. וּמַאֲרִיךְ לוֹ וה' מאריך את אפו ולא מעניש אותו מיד. (יג) וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל ימיו יקצרו כצל עובר. אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים מפני שאיננו ירא מלפני אלהים. (יד)אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים יש צדיק ורע לו ויש רשע וטוב לו. שמקבל שכר כאילו היה צדיק. לכן אפילו החכמה והצדיקות היא הבל. (טו) וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ אין לאדם שליטה על מה שיקרה לו, לא נותר לו אלא לקבל בשמחה את מה שקורה לו.
גורלם של כל בני האדם שוה, ואין יתרון לאדם על רעהו
טז כַּֽאֲשֶׁ֨ר נָתַ֤תִּי אֶת־לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חָכְמָ֔ה וְלִרְאוֹת֙ אֶת־הָ֣עִנְיָ֔ן אֲשֶׁ֥ר נַֽעֲשָׂ֖ה עַל־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י גַ֤ם בַּיּוֹם֙ וּבַלַּ֔יְלָה שֵׁנָ֕ה בְּעֵינָ֖יו אֵינֶ֥נּוּ רֹאֶֽה׃ יז וְרָאִיתִי֮ אֶת־כָּל־מַֽעֲשֵׂ֣ה הָֽאֱלֹהִים֒ כִּי֩ לֹ֨א יוּכַ֜ל הָֽאָדָ֗ם לִמְצוֹא֙ אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂה֙ אֲשֶׁ֣ר נַֽעֲשָׂ֣ה תַֽחַת־הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּ֠שֶׁל אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲמֹ֧ל הָֽאָדָ֛ם לְבַקֵּ֖שׁ וְלֹ֣א יִמְצָ֑א וְגַ֨ם אִם־יֹאמַ֤ר הֶֽחָכָם֙ לָדַ֔עַת לֹ֥א יוּכַ֖ל לִמְצֹֽא׃ א כִּ֣י אֶת־כָּל־זֶ֞ה נָתַ֤תִּי אֶל־לִבִּי֙ וְלָב֣וּר אֶת־כָּל־זֶ֔ה אֲשֶׁ֨ר הַצַּדִּיקִ֧ים וְהַֽחֲכָמִ֛ים וַעֲבָֽדֵיהֶ֖ם בְּיַ֣ד הָֽאֱלֹהִ֑ים גַּֽם־אַהֲבָ֣ה גַם־שִׂנְאָ֗ה אֵ֤ין יוֹדֵ֨עַ֙ הָֽאָדָ֔ם הַכֹּ֖ל לִפְנֵיהֶֽם׃ ב הַכֹּ֞ל כַּֽאֲשֶׁ֣ר לַכֹּ֗ל מִקְרֶ֨ה אֶחָ֜ד לַצַּדִּ֤יק וְלָֽרָשָׁע֙ לַטּוֹב֙ וְלַטָּה֣וֹר וְלַטָּמֵ֔א וְלַ֨זֹּבֵ֔חַ וְלַֽאֲשֶׁ֖ר אֵינֶ֣נּוּ זֹבֵ֑חַ כַּטּוֹב֙ כַּֽחֹטֶ֔א הַנִּשְׁבָּ֕ע כַּֽאֲשֶׁ֖ר שְׁבוּעָ֥ה יָרֵֽא׃ ג זֶ֣ה ׀ רָ֗ע בְּכֹ֤ל אֲשֶֽׁר־נַעֲשָׂה֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּֽי־מִקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וְגַ֣ם לֵ֣ב בְּֽנֵי־הָ֠אָדָם מָֽלֵא־רָ֨ע וְהֽוֹלֵל֤וֹת בִּלְבָבָם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וְאַֽחֲרָ֖יו אֶל־הַמֵּתִֽים׃
(טז-יז) כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת לִבִּי ... שֵׁנָה בְּעֵינָיו אֵינֶנּוּ רֹאֶה... לבי יגע גם ביום וגם בלילה כדי למצוא את היתרון ואת החכמה בחיים. אבל אי אפשר למצוא את סודו של העולם, ולכן אין טעם להתחכם עוד ועוד. (א) וְלָבוּר לברר ולבדוק. הַכֹּל לִפְנֵיהֶם לפני האלהים. אין לאדם שליטה על העולם, והכל נתון לשליטת האלהים. (ב) הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל לכל בני האדם קורה מקרה אחד, ולכן אין משמעות לשאלה כיצד הם נוהגים. מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא גם הצדיק, גם הרשע, גם הטוב, גם הטהור וגם הטמא, כלם ימותו. וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ מי שמקריב לה' ימות כמו מי שאינו מקריב. כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא מי שרגיל להשבע ימות בדיוק כמו מי שנזהר משבועות. (ג) וְגַם לֵב בְּנֵי הָאָדָם מָלֵא רָע וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם בְּחַיֵּיהֶם לכן כל חייהם מלא לב בני האדם ברע. וְאַחֲרָיו אֶל הַמֵּתִים ממילא הכל ימותו ולכן הכל הבל (רי"ד). או: ולכן לא אכפת להם לחטוא. (רשב"ם)
ממילא סופו של כל אדם למיתה
ד כִּי־מִי֙ אֲשֶׁ֣ר יבחר (יְחֻבַּ֔ר) אֶ֥ל כָּל־הַֽחַיִּ֖ים יֵ֣שׁ בִּטָּח֑וֹן כִּֽי־לְכֶ֤לֶב חַי֙ ה֣וּא ט֔וֹב מִן־הָֽאַרְיֵ֖ה הַמֵּֽת׃ ה כִּ֧י הַֽחַיִּ֛ים יֽוֹדְעִ֖ים שֶׁיָּמֻ֑תוּ וְהַמֵּתִ֞ים אֵינָ֧ם יֽוֹדְעִ֣ים מְא֗וּמָה וְאֵֽין־ע֤וֹד לָהֶם֙ שָׂכָ֔ר כִּ֥י נִשְׁכַּ֖ח זִכְרָֽם׃ ו גַּ֣ם אַֽהֲבָתָ֧ם גַּם־שִׂנְאָתָ֛ם גַּם־קִנְאָתָ֖ם כְּבָ֣ר אָבָ֑דָה וְחֵ֨לֶק אֵין־לָהֶ֥ם עוֹד֙ לְעוֹלָ֔ם בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃
(ד) כִּי מִי אֲשֶׁר יְחֻבַּר וכו' בעוד אדם חי יש לו בטחון ויכולת. אחר מותו אין לו ערך, גם אם בחייו היה כאריה.
קהלת לועג לאדם ואומר לו שאין מטרה בחייו, ולא נותר לו אלא להנות מחייו החומריים (חיי הבלו).
ז לֵ֣ךְ אֱכֹ֤ל בְּשִׂמְחָה֙ לַחְמֶ֔ךָ וּֽשְׁתֵ֥ה בְלֶב־ט֖וֹב יֵינֶ֑ךָ כִּ֣י כְבָ֔ר רָצָ֥ה הָֽאֱלֹהִ֖ים אֶֽת־מַעֲשֶֽׂיךָ׃ ח בְּכָל־עֵ֕ת יִֽהְי֥וּ בְגָדֶ֖יךָ לְבָנִ֑ים וְשֶׁ֖מֶן עַל־רֹֽאשְׁךָ֥ אַל־יֶחְסָֽר׃ ט רְאֵ֨ה חַיִּ֜ים עִם־אִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר־אָהַ֗בְתָּ כָּל־יְמֵי֙ חַיֵּ֣י הֶבְלֶ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר נָֽתַן־לְךָ֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כֹּ֖ל יְמֵ֣י הֶבְלֶ֑ךָ כִּ֣י ה֤וּא חֶלְקְךָ֙ בַּֽחַיִּ֔ים וּבַעֲמָ֣לְךָ֔ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ י כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַֽעֲשׂ֥וֹת בְּכֹֽחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּי֩ אֵ֨ין מַֽעֲשֶׂ֤ה וְחֶשְׁבּוֹן֙ וְדַ֣עַת וְחָכְמָ֔ה בִּשְׁא֕וֹל אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ שָֽׁמָּה׃ {ס}
(ז-י) לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ ... כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה ממילא אתה הולך למות, אז לפחות תהנה מהחיים ותעשה מה שאתה יכול. ממילא הכל הבל, ואין לאדם משהו טוב יותר לעשות מלהנות מהעולם החומרי. חוזר על הרעיון דלעיל ג יב, ח טו, ועוד.
לא יועילו חכמתו וגבורתו של האדם
יאשַׁ֜בְתִּי וְרָאֹ֣ה תַֽחַת־הַשֶּׁ֗מֶשׁ כִּ֣י לֹא֩ לַקַּלִּ֨ים הַמֵּר֜וֹץ וְלֹ֧א לַגִּבּוֹרִ֣ים הַמִּלְחָמָ֗ה וְ֠גַם לֹ֣א לַֽחֲכָמִ֥ים לֶ֨חֶם֙ וְגַ֨ם לֹ֤א לַנְּבֹנִים֙ עֹ֔שֶׁר וְגַ֛ם לֹ֥א לַיֹּֽדְעִ֖ים חֵ֑ן כִּי־עֵ֥ת וָפֶ֖גַע יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם׃ יב כִּ֡י גַּם֩ לֹֽא־יֵדַ֨ע הָֽאָדָ֜ם אֶת־עִתּ֗וֹ כַּדָּגִים֙ שֶׁנֶּֽאֱחָזִים֙ בִּמְצוֹדָ֣ה רָעָ֔ה וְכַ֨צִּפֳּרִ֔ים הָֽאֲחֻז֖וֹת בַּפָּ֑ח כָּהֵ֗ם יֽוּקָשִׁים֙ בְּנֵ֣י הָֽאָדָ֔ם לְעֵ֣ת רָעָ֔ה כְּשֶׁתִּפּ֥וֹל עֲלֵיהֶ֖ם פִּתְאֹֽם׃
(יא)שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ וכו' אין תועלת לאדם גם בחכמה או גבורה. כי גם החכמים והגבורים סופם למות. והאדם לא ידע מתי ימות. אֶת־עִתּוֹ את המועד שבו ימות. יֽוּקָשִׁים עומדים מעל מוקש. עומדים למות ואינם יודעים מתי. כלומר: אין טעם להיות חכם, ממילא אין לאדם שליטה על גורלו.
גם החכמה לא תועיל, כי אנשים לא מקשיבים לחכם
יג גַּם־זֹ֛ה רָאִ֥יתִי חָכְמָ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וּגְדוֹלָ֥ה הִ֖יא אֵלָֽי׃ יד עִ֣יר קְטַנָּ֔ה וַֽאֲנָשִׁ֥ים בָּ֖הּ מְעָ֑ט וּבָֽא־אֵלֶ֜יהָ מֶ֤לֶךְ גָּדוֹל֙ וְסָבַ֣ב אֹתָ֔הּ וּבָנָ֥ה עָלֶ֖יהָ מְצוֹדִ֥ים גְּדֹלִֽים׃ טו וּמָ֣צָא בָ֗הּ אִ֤ישׁ מִסְכֵּן֙ חָכָ֔ם וּמִלַּט־ה֥וּא אֶת־הָעִ֖יר בְּחָכְמָת֑וֹ וְאָדָם֙ לֹ֣א זָכַ֔ר אֶת־הָאִ֥ישׁ הַמִּסְכֵּ֖ן הַהֽוּא׃ טז וְאָמַ֣רְתִּי אָ֔נִי טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה מִגְּבוּרָ֑ה וְחָכְמַ֤ת הַמִּסְכֵּן֙ בְּזוּיָ֔ה וּדְבָרָ֖יו אֵינָ֥ם נִשְׁמָעִֽים׃ יז דִּבְרֵ֣י חֲכָמִ֔ים בְּנַ֖חַת נִשְׁמָעִ֑ים מִזַּֽעֲקַ֥ת מוֹשֵׁ֖ל בַּכְּסִילִֽים׃ יח טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה מִכְּלֵ֣י קְרָ֑ב וְחוֹטֶ֣א אֶחָ֔ד יְאַבֵּ֖ד טוֹבָ֥ה הַרְבֵּֽה׃
כיון שקהלת הביע כאן דברי חכמה שגילה מהתבונננות בעולם, הוא מוסיף עוד כמה: (טו) וּמָצָא בָה ונמצא בעיר אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם איש חכם שנראה מסכן ועלוב וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ אילו שמעו לו, היה יכול למלט את העיר. וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא איש לא הקשיב לו, מפני שהוא מסכן. (טז)טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה שהרי החכם יכול למלט את העיר והגבור לא יכול. וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים אבל גם החכמה לא מועילה, כי אנשים לא מקשיבים לחכם אלא לאיש גבור ויפה. (יז) דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים פשט הפסוק הוא שדברי חכמים, אפילו אם הם נאמרים בנחת, יותר נשמעים מדברי כסיל, אפילו אם הם נאמרים בזעקת מושל. כך נראה לפרש את הפסוק על פי פסוקים רבים בדברי שלמה הדומים לו בתבניתם. (וכ"פ רשב"ם ור' יוסף קרא). אבל כבר בעלי הטעמים פרשו את הרישא של הפסוק כעומדת בפני עצמה, שדברי חכמים נאמרים דווקא בנחת. ובכך הוא ממשיך את הרעיון של הפסוק הקודם: שגם דבריו של החכם לא ישָמעו אם לא יאמרם כראוי. כי בני האדם מקשיבים לצורה ולא לתוכן. אלא לפי זה התקשו המפרשים לפרש את הסיפא של הפסוק. ולמעשה, רוב המפרשים פרשו שכוונתה שדברי המושל בכסילים אינם נשמעים. (יח) טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב וכו' כלי הקרב אינם העיקר. החכמה מועילה יותר, וגם החטא מזיק כשם שמזיקה הסכלות.
א זְב֣וּבֵי מָ֔וֶת יַבְאִ֥ישׁ יַבִּ֖יעַ שֶׁ֣מֶן רוֹקֵ֑חַ יָקָ֛ר מֵֽחָכְמָ֥ה מִכָּב֖וֹד סִכְל֥וּת מְעָֽט׃ ב לֵ֤ב חָכָם֙ לִֽימִינ֔וֹ וְלֵ֥ב כְּסִ֖יל לִשְׂמֹאלֽוֹ׃ ג וְגַם־בַּדֶּ֛רֶךְ כשהסכל (כְּשֶׁסָּכָ֥ל) הֹלֵ֖ךְ לִבּ֣וֹ חָסֵ֑ר וְאָמַ֥ר לַכֹּ֖ל סָכָ֥ל הֽוּא׃
קהלת ממשיך כאן את הרעיון שאין טעם בחכמה כי אנשים לא מקשיבים לתוכן הדברים. (א) זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵח כמו שזבוב קטן יכול להבאיש שמן רוקח, כך סכלות מעטה יכולה לקלקל חכמה וכבוד (רי"ד, ר' יוסף קרא). או לפחות לגרום לבריות שלא לשמוע לו. שמן רוקח הוא סמל לאדם מכובד שמושחים אותו בשמן יקר, ואפילו השמן הזה יכול להבאיש אם האדם לא ראוי לו. וראה דברינו לעיל ז,א. (ב-ג) לֵב חָכָם לִימִינוֹ ... וְאָמַר לַכֹּל סָכָל הוּא סכלותו ניכרת לעין הבריות, שהוא נוטה בכוון הפוך מכל החכמים, ולכן אינם נשמעים לדבריו.
ד אִם־ר֤וּחַ הַמּוֹשֵׁל֙ תַּֽעֲלֶ֣ה עָלֶ֔יךָ מְקֽוֹמְךָ֖ אַל־תַּנַּ֑ח כִּ֣י מַרְפֵּ֔א יַנִּ֖יחַ חֲטָאִ֥ים גְּדוֹלִֽים׃ ה יֵ֣שׁ רָעָ֔ה רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ כִּשְׁגָגָ֕ה שֶׁיֹּצָ֖א מִלִּפְנֵ֥י הַשַּׁלִּֽיט׃ ו נִתַּ֣ן הַסֶּ֔כֶל בַּמְּרוֹמִ֖ים רַבִּ֑ים וַֽעֲשִׁירִ֖ים בַּשֵּׁ֥פֶל יֵשֵֽׁבוּ׃ ז רָאִ֥יתִי עֲבָדִ֖ים עַל־סוּסִ֑ים וְשָׂרִ֛ים הֹֽלְכִ֥ים כַּֽעֲבָדִ֖ים עַל־הָאָֽרֶץ׃
(ד) אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ אם השליט מבקש את ראשך מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח אל תברח ממקומך ותאבד את ביתך. (רשב"ם, ר' יוסף קרא) כִּי מַרְפֵּא יַנִּיחַ חֲטָאִים גְּדוֹלִים עם הזמן הוא יסלח גם לחטאיך הגדולים. (ה) יֵשׁ רָעָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט כפי שהוא מפרט בבפסוקים הבאים. כמו ששליט לפעמים טועה וממנה אנשים לא נכונים, כך ראיתי גם בעולם (ו) נִתַּן הַסֶּכֶל בַּמְּרוֹמִים רַבִּים וכו' לפעמים דוקא הסכל עולה לגדולה, ומי שראוי לו לעלות לגדולה יושב בשפל. (ז) רָאִיתִי עֲבָדִים עַל סוּסִים וכו' המשך הפסוק הקודם. לפעמים דוקא אלה שעולים לגדולה ורוכבים על סוסי השלטון, הם אלה שבאפייים הם עבדים. ועבד כי ימלוך הוא דבר רע. (בלשון התנ"ך משמע פעמים רבות שיש אדם שבמהותו הוא עבד. והוא ישאר עבד גם אם יעלה לגדולה, ואז תסבול כל הממלכה).
ח חֹפֵ֥ר גּוּמָּ֖ץ בּ֣וֹ יִפּ֑וֹל וּפֹרֵ֥ץ גָּדֵ֖ר יִשְּׁכֶ֥נּוּ נָחָֽשׁ׃ ט מַסִּ֣יעַ אֲבָנִ֔ים יֵֽעָצֵ֖ב בָּהֶ֑ם בּוֹקֵ֥עַ עֵצִ֖ים יִסָּ֥כֶן בָּֽם׃
(ח) חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל מי שחופר בור לאחרים, סופו שיפול בו בעצמו. וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ הפורץ את גדר חברו, ינשך ע"י הנחש שתחת אבני הגדר. (ט) מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם המביא אבנים או עצים יפגע מהם. גם פתגמים אלה מלמדים שלא תמיד העמל מצליח, והכל הבל.
הסכל מרבה לדבר, ואין זה מוסיף לו חכמה
י אִם־קֵהָ֣ה הַבַּרְזֶ֗ל וְהוּא֙ לֹֽא־פָנִ֣ים קִלְקַ֔ל וַֽחֲיָלִ֖ים יְגַבֵּ֑ר וְיִתְר֥וֹן הַכְשֵׁ֖יר חָכְמָֽה׃ יא אִם־יִשֹּׁ֥ךְ הַנָּחָ֖שׁ בְּלוֹא־לָ֑חַשׁ וְאֵ֣ין יִתְר֔וֹן לְבַ֖עַל הַלָּשֽׁוֹן׃ יב דִּבְרֵ֥י פִֽי־חָכָ֖ם חֵ֑ן וְשִׂפְת֥וֹת כְּסִ֖יל תְּבַלְּעֶֽנּוּ׃ יג תְּחִלַּ֥ת דִּבְרֵי־פִ֖יהוּ סִכְל֑וּת וְאַֽחֲרִ֣ית פִּ֔יהוּ הֽוֹלֵל֖וּת רָעָֽה׃ ידוְהַסָּכָ֖ל יַרְבֶּ֣ה דְבָרִ֑ים לֹֽא־יֵדַ֤ע הָֽאָדָם֙ מַה־שֶּׁיִּֽהְיֶ֔ה וַֽאֲשֶׁ֤ר יִֽהְיֶה֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו מִ֖י יַגִּ֥יד לֽוֹ׃ טו עֲמַ֥ל הַכְּסִילִ֖ים תְּיַגְּעֶ֑נּוּ אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע לָלֶ֥כֶת אֶל־עִֽיר׃
(י) אִם קֵהָה הַבַּרְזֶל ... וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה יש מפרשים שאם ברזל קהה וחסר פנים (= חסר חוד) מצליח לנצח במלחמה, אין זאת אלא משום חכמת בעליו. (רשב"ם). יש מפרשים שכמו שברזל קהה וחסר פנים לא יוכל לנצח במלחמה, כך לא יתכן לנצח ללא חכמה (ר' יוסף קרא). יש מפרשים שהמנסה לפעול בעזרת ברזל קהה, לא יועיל לו שינסה לפעול בכח רב יותר (וחילים יגבר), אלא שירבה חכמה. (רי"ד). (יא) אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַש וכו' נחלקו המפרשים, ומקור כלם בגמ' בתענית ח. יש מפרשים: אם הנחש נושך מפני שמי שהיה אמור ללחוש לחש להרגעתו לא עשה כן, אין לו יתרון בכך שלא עשה כן. (רשב"ם, רי"ד), ויש מפרשים: כל נחש שלוחש משמיע לחש, ואין לו יתרון בכך שהוא לוחש ונושך. כך אין יתרון למי שמרבה דברים חסרי תועלת. (יב-יד) דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן דברי חכמה הם חן, אבל וְשִׂפְתוֹת כְּסִיל תְּבַלְּעֶנּוּ ... וְהַסָּכָל יַרְבֶּה דְבָרִים המשך האמור בפסוק הקודם, אין יתרון לכסיל שמרבה דברים. ככל שירבה דברים רק יראה את הסכלות וההוללות שבהן הוא עוסק. (יתכן שאפשר לבאר גם שהכל מרבים דברים ומתיחסים אל עצמם כאל חכמים, אך אין להם דרך לדעת האמנם חכמים הם או שהם סתם מרבים דברים. שהרי אדם לא יודע מה שיהיה, ובכל זאת הוא מדבר על העולם כידען מופלג. ולמעשה בני האדם הם כסילים). (יד) לֹא יֵדַע הָאָדָם מַה שֶּׁיִּהְיֶה אין תועלת בדברי הסכל המנסה להראות את חכמתו, הוא אינו יודע את העתיד. (טו) עֲמַל הַכְּסִילִים תְּיַגְּעֶנּוּ אין טעם בכל דבריו הרבים והמייגעים של הכסיל, שאינו יודע אפילו להוביל את האדם אל העיר.
יש ערך בעמלו ובמעשיו של האדם
טז אִֽי־לָ֣ךְ אֶ֔רֶץ שֶׁמַּלְכֵּ֖ךְ נָ֑עַר וְשָׂרַ֖יִךְ בַּבֹּ֥קֶר יֹאכֵֽלוּ׃ יז אַשְׁרֵ֣יךְ אֶ֔רֶץ שֶׁמַּלְכֵּ֖ךְ בֶּן־חוֹרִ֑ים וְשָׂרַ֨יִךְ֙ בָּעֵ֣ת יֹאכֵ֔לוּ בִּגְבוּרָ֖ה וְלֹ֥א בַשְּׁתִֽי׃ יח בַּֽעֲצַלְתַּ֖יִם יִמַּ֣ךְ הַמְּקָרֶ֑ה וּבְשִׁפְל֥וּת יָדַ֖יִם יִדְלֹ֥ף הַבָּֽיִת׃
למרות האמור לעיל, מוצא קהלת שיש ערך בעמל ויגיעה. (טז) אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וחסר תבונה וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ החל מהבקר עסוקים באכילה. עוד בטרם עסקו בענייני הממלכה. (יז) אַשְׁרֵיךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ בֶּן חוֹרִים בן אצילים ומיוחסים. וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ בִּגְבוּרָה וְלֹא בַשְּׁתִי יש מפרשים שהם מתפארים, או עוסקים (רשב"ם) בגבורת מלחמתם ולא בשתייתם. (רש"י). ויש מפרשים שאינם אוכלים אלא אחר עשית מעשי גבורה, ולא אחרי שתיה (רי"ד). (יח) בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם יִדְלֹף הַבָּיִת אדם עצל שאינו מתחזק את ביתו, אט אט תמך התקרה שלו, והגשם ידלוף לתוך הבית. והוא משל למלך שאינו עסוק בענייני הממלכה אלא באכילה ושתיה. במדה מסויימת קהלת כאן עונה לטענות שהוא עצמו טען לעיל. אמנם אין ביכלתך לשנות, אבל את תתעצל ותתבטל ולא תעשה דבר יהיה יותר גרוע. גם להלן (יא א-ו) הוא אומר אותם דברים. עשה מה שתוכל כדי שיהיה לך המשך והצלחה.
אל לאדם לעסוק בשחוק ושמחה רגעיים
יט לִשְׂחוֹק֙ עֹשִׂ֣ים לֶ֔חֶם וְיַ֖יִן יְשַׂמַּ֣ח חַיִּ֑ים וְהַכֶּ֖סֶף יַֽעֲנֶ֥ה אֶת־הַכֹּֽל׃
(יט) לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם וכו' המבקש שחוק מכין סעודה גדולה, המבקש שמחה שותה יין, אבל הכסף יענה את הכל. גם את השמחה, גם את הסעודה, וגם את שאר ענייני העולם. לכן אל תחפש את תכלית העולם בשחוק ובלחם.
גם דברים שתעשה בסתר עתידים להתפרסם
כ גַּ֣ם בְּמַדָּֽעֲךָ֗ מֶ֚לֶךְ אַל־תְּקַלֵּ֔ל וּבְחַדְרֵי֙ מִשְׁכָּ֣בְךָ֔ אַל־תְּקַלֵּ֖ל עָשִׁ֑יר כִּ֣י ע֤וֹף הַשָּׁמַ֨יִם֙ יוֹלִ֣יךְ אֶת־הַקּ֔וֹל וּבַ֥עַל הכנפים (כְּנָפַ֖יִם) יַגֵּ֥יד דָּבָֽר׃
(כ) גַּם בְּמַדָּעֲךָ אפילו כאשר אתה יודע את אשתך, כלומר: אפילו כשאתה בחדר נעול, סגור ומסוגר. מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל אל תקלל את המלך. וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר ואפילו בחדרי משכבך הנעולים והסגורים אל תקלל עשיר. כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וכו' השמועה כבר תגיע אל האיש שאינך רוצה שישמענה. דבר שאינך רוצה שישמע, אל תשמיע אפילו בחדרי חדרים.
כדאי להשקיע הרבה השקעות לעתיד
א שַׁלַּ֥ח לַחְמְךָ֖ עַל־פְּנֵ֣י הַמָּ֑יִם כִּֽי־בְרֹ֥ב הַיָּמִ֖ים תִּמְצָאֶֽנּוּ׃ ב תֶּן־חֵ֥לֶק לְשִׁבְעָ֖ה וְגַ֣ם לִשְׁמוֹנָ֑ה כִּ֚י לֹ֣א תֵדַ֔ע מַה־יִּֽהְיֶ֥ה רָעָ֖ה עַל־הָאָֽרֶץ׃ גאִם־יִמָּֽלְא֨וּ הֶֽעָבִ֥ים גֶּ֨שֶׁם֙ עַל־הָאָ֣רֶץ יָרִ֔יקוּ וְאִם־יִפּ֥וֹל עֵ֛ץ בַּדָּר֖וֹם וְאִ֣ם בַּצָּפ֑וֹן מְק֛וֹם שֶׁיִּפּ֥וֹל הָעֵ֖ץ שָׁ֥ם יְהֽוּא׃ ד שֹׁמֵ֥ר ר֖וּחַ לֹ֣א יִזְרָ֑ע וְרֹאֶ֥ה בֶֽעָבִ֖ים לֹ֥א יִקְצֽוֹר׃ ה כַּֽאֲשֶׁ֨ר אֵֽינְךָ֤ יוֹדֵ֨עַ֙ מַה־דֶּ֣רֶךְ הָר֔וּחַ כַּֽעֲצָמִ֖ים בְּבֶ֣טֶן הַמְּלֵאָ֑ה כָּ֗כָה לֹ֤א תֵדַע֙ אֶת־מַֽעֲשֵׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יַֽעֲשֶׂ֖ה אֶת־הַכֹּֽל׃ ו בַּבֹּ֨קֶר֙ זְרַ֣ע אֶת־זַרְעֶ֔ךָ וְלָעֶ֖רֶב אַל־תַּנַּ֣ח יָדֶ֑ךָ כִּי֩ אֵֽינְךָ֨ יוֹדֵ֜עַ אֵ֣י זֶ֤ה יִכְשָׁר֙ הֲזֶ֣ה אוֹ־זֶ֔ה וְאִם־שְׁנֵיהֶ֥ם כְּאֶחָ֖ד טוֹבִֽים׃
(א) שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ זרע את זרעך ושמור לך לחם במקומות רבים. כשתצטרך – תמצא אותו. והנמשל: (ב) תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה כִּי לֹא תֵדַע מַה יִּהְיֶה רָעָה עַל הָאָרֶץ הולד בנים רבים ושמור לך ערובות רבות, ליתר בטחון. אל תסמוך על בן אחד, כי אינך יודע מה יהיה. (ג)אִם יִמָּלְאוּ הֶעָבִים גֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ יָרִיקוּ וְאִם יִפּוֹל עֵץ בַּדָּרוֹם וְאִם בַּצָּפוֹן מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּא צבוֹר לך רכוש, בנים, זְרע זרעים. גם אם אינך רואה כעת היכן הזרע נובט. זוהי השקעה לעתיד. כמו שאם יש גשם בעננים אתה יודע בוודאות שבסוף זה יגיע לארץ, כך אם תזרע זרעים לעתיד, בסוף תרויח מהם. (ד) שֹׁמֵר רוּחַ לֹא יִזְרָע וְרֹאֶה בֶעָבִים לֹא יִקְצוֹר מי שבודק בכל יום אם יש רוח או עננים ואם היום מתאים לזריעה, לעולם לא יזרע ולעולם לא יקצור. (ה) כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ מַה דֶּרֶךְ הָרוּחַ כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה אי אפשר לחזות את דרך הרוח, או את דרך העצמים בבטן. כמו כן אי אפשר לדעת מה מתכנן האלהים לגבי העתיד. לכן: (ו) בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ השקע בעתיד גם בבקר וגם בערב, וגם אם יש לך בנים מנעוריך הולד עוד בזקנתך כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים׃
לא נותר לאדם אלא לשמוח במעשיו, עד יום מותו
ז וּמָת֖וֹק הָא֑וֹר וְט֥וֹב לַֽעֵינַ֖יִם לִרְא֥וֹת אֶת־הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ח כִּ֣י אִם־שָׁנִ֥ים הַרְבֵּ֛ה יִֽחְיֶ֥ה הָֽאָדָ֖ם בְּכֻלָּ֣ם יִשְׂמָ֑ח וְיִזְכֹּר֙ אֶת־יְמֵ֣י הַחֹ֔שֶׁךְ כִּֽי־הַרְבֵּ֥ה יִֽהְי֖וּ כָּל־שֶׁבָּ֥א הָֽבֶל׃ ט שְׂמַ֧ח בָּח֣וּר בְּיַלְדוּתֶ֗יךָ וִֽיטִֽיבְךָ֤ לִבְּךָ֙ בִּימֵ֣י בְחֽוּרוֹתֶ֔יךָ וְהַלֵּךְ֙ בְּדַרְכֵ֣י לִבְּךָ֔ וּבְמַרְאֵ֖י עֵינֶ֑יךָ וְדָ֕ע כִּ֧י עַל־כָּל־אֵ֛לֶּה יְבִֽיאֲךָ֥ הָֽאֱלֹהִ֖ים בַּמִּשְׁפָּֽט׃ י וְהָסֵ֥ר כַּ֨עַס֙ מִלִּבֶּ֔ךָ וְהַֽעֲבֵ֥ר רָעָ֖ה מִבְּשָׂרֶ֑ךָ כִּֽי־הַיַּלְד֥וּת וְהַֽשַּׁחֲר֖וּת הָֽבֶל׃ א וּזְכֹר֙ אֶת־בּ֣וֹרְאֶ֔יךָ בִּימֵ֖י בְּחֽוּרֹתֶ֑יךָ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָבֹ֨אוּ֙ יְמֵ֣י הָֽרָעָ֔ה וְהִגִּ֣יעוּ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר תֹּאמַ֔ר אֵֽין־לִ֥י בָהֶ֖ם חֵֽפֶץ׃ ב עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֨מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּֽוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶֽעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם׃
(ז) וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ נעים לחיות בעולם הזה. (ח) כִּי אִם שָׁנִים הַרְבֵּה יִחְיֶה הָאָדָם בְּכֻלָּם יִשְׂמָח כי אין לו דבר טוב יותר לעשות, כפי שכבר אמר לעיל ב כד, ג יב, ה יז-יח, ז יג-יד, ח טו, ט ז. עייין בבאורנו שם. וְיִזְכֹּר אֶת יְמֵי הַחֹשֶׁךְ וידע תמיד שהוא עתיד למות, לעזוב את העולם המואר ולעבור אל החשך. כִּי הַרְבֵּה יִהְיוּ כי ימי החשך יהיו רבים. כָּל שֶׁבָּא הָבֶל כל שיבוא עליו אח"כ יהיה הבל. לכן (ט) שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ עשה מה שלבך חפץ בילדותך, ואולם: וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט ולכן הזהר לא לעשות רע. ויש מפרשים: יביאך האלהים במשפט אם לא תעשה כן. (י) וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ שמח בכל מעשיך כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל׃ (א) וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ וכו' שמח בילדותך, אבל כבר אז זכור את ה', עוד בטרם יבואו ימי זקנתך שתאמר עליהם שאין לך בהם חפץ. (ב) עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם כמו שאתה יודע מראש שבסוף היום השמש תחשך, ואתה יודע בדיוק מתי יכבו הירח והכוכבים, ומתי תתחלף עונה, כך אתה יודע שיבאו ימי זקנתך.
סוף האדם למות, ולא יוותר ממנו דבר
ג בַּיּ֗וֹם שֶׁיָּזֻ֨עוּ֙ שֹֽׁמְרֵ֣י הַבַּ֔יִת וְהִֽתְעַוְּת֖וּ אַנְשֵׁ֣י הֶחָ֑יִל וּבָֽטְל֤וּ הַטֹּֽחֲנוֹת֙ כִּ֣י מִעֵ֔טוּ וְחָֽשְׁכ֥וּ הָֽרֹא֖וֹת בָּֽאֲרֻבּֽוֹת׃ ד וְסֻגְּר֤וּ דְלָתַ֨יִם֙ בַּשּׁ֔וּק בִּשְׁפַ֖ל ק֣וֹל הַֽטַּחֲנָ֑ה וְיָקוּם֙ לְק֣וֹל הַצִּפּ֔וֹר וְיִשַּׁ֖חוּ כָּל־בְּנ֥וֹת הַשִּֽׁיר׃ ה גַּ֣ם מִגָּבֹ֤הַּ יִרָ֨אוּ֙ וְחַתְחַתִּ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְיָנֵ֤אץ הַשָּׁקֵד֙ וְיִסְתַּבֵּ֣ל הֶֽחָגָ֔ב וְתָפֵ֖ר הָֽאֲבִיּוֹנָ֑ה כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ הָֽאָדָם֙ אֶל־בֵּ֣ית עֽוֹלָמ֔וֹ וְסָֽבְב֥וּ בַשּׁ֖וּק הַסּֽוֹפְדִֽים׃ ו עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־ירחק (יֵרָתֵק֙) חֶ֣בֶל הַכֶּ֔סֶף וְתָר֖וּץ גֻּלַּ֣ת הַזָּהָ֑ב וְתִשָּׁ֤בֶר כַּד֙ עַל־הַמַּבּ֔וּעַ וְנָרֹ֥ץ הַגַּלְגַּ֖ל אֶל־הַבּֽוֹר׃ ז וְיָשֹׁ֧ב הֶֽעָפָ֛ר עַל־הָאָ֖רֶץ כְּשֶֽׁהָיָ֑ה וְהָר֣וּחַ תָּשׁ֔וּב אֶל־הָֽאֱלֹהִ֖ים אֲשֶׁ֥ר נְתָנָֽהּ׃ ח הֲבֵ֧ל הֲבָלִ֛ים אָמַ֥ר הַקּוֹהֶ֖לֶת הַכֹּ֥ל הָֽבֶל׃
קהלת מוסיף לתאר את הזקנה והמות שעתידים לבוא על כל אדם, עד מותו: (ג) בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל כבר לא יהיה לאדם כח. וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ יתמעטו שִניו וכבר לא יוכל לאכול. וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת עיניו תחשכנה מזוקן. (ד) וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה משל לפה והשפתים וְיָקוֹם לְקוֹל הַצִּפּוֹר וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר וכבר לא ישמע שירים, ולא יהנה מהם. (ה) גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ כל דרך נראית לו כדרך קשה, גבוהה ומלאה חתחתים. וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כמאכלים המתקלקלים עם הזמן, כך ילך האדם ויזדקן ויתקלקל עם הזמן. (ו) עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרוּץ גֻּלַּת הַזָּהָב וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר החבל שבו אתה שואב מים, והכלים שבהם אתה שואב מים, והגלגל השאיבה, ינתקו וישברו. כלי לא מחזיק מעמד לעולם, וגם האדם לא. וסופו: (ז) וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ הכל ישוב למקום שממנו בא מתחלה, יחזור לנקודת ההתחלה, ולא ישאר זכר לחיי האדם. (ח) הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת הַכֹּל הָבֶל סיכום למגלה כולה, וודאי לפסקה האחרונה. המגלה פותחת במסקנה הזאת, מראה את כל הדרך, ומסיימת במסקנה: הכל הבל. מ. ש. ל. דבר לא יוותר מהאדם ומכל עמלו.
מעשי קהלת בחייו, ומה שהותיר אחריו
ט וְיֹתֵ֕ר שֶֽׁהָיָ֥ה קֹהֶ֖לֶת חָכָ֑ם ע֗וֹד לִמַּד־דַּ֨עַת֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאִזֵּ֣ן וְחִקֵּ֔ר תִּקֵּ֖ן מְשָׁלִ֥ים הַרְבֵּֽה׃ י בִּקֵּ֣שׁ קֹהֶ֔לֶת לִמְצֹ֖א דִּבְרֵי־חֵ֑פֶץ וְכָת֥וּב יֹ֖שֶׁר דִּבְרֵ֥י אֱמֶֽת׃ יא דִּבְרֵ֤י חֲכָמִים֙ כַּדָּ֣רְבֹנ֔וֹת וּֽכְמַשְׂמְר֥וֹת נְטוּעִ֖ים בַּֽעֲלֵ֣י אֲסֻפּ֑וֹת נִתְּנ֖וּ מֵֽרֹעֶ֥ה אֶחָֽד׃ יב וְיֹתֵ֥ר מֵהֵ֖מָּה בְּנִ֣י הִזָּהֵ֑ר עֲשׂ֨וֹת סְפָרִ֤ים הַרְבֵּה֙ אֵ֣ין קֵ֔ץ וְלַ֥הַג הַרְבֵּ֖ה יְגִעַ֥ת בָּשָֽׂר׃
אחרי כל המגלה, המוכיחה שהכל הבל, מתוארים קהלת עצמו ומעשיו: (ט) וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת... וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת קהלת עצמו השאיר אחריו הרבה חכמה וידיעת ה', הרבה משלים והרבה דברי חכמה שלא היו לפניו אך נותרו אחריו. (יא) דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת חזקים וחדים כמו דרבנות ומסמרים וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת חוד חזק מאד. נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד האדם נמשל כאן לבהמה שמנהיגה רועה אותה בעזרת דרבנות. וכל דברי החכמה הם כאותם דרבנות המביאים את האדם למקום הנכון. (יב) וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר שב וכתוב ספרים רבים, ספרי חכמה, שהם כחו של האדם. כלומר: בנגוד לדבריו על כך שהאדם הוא הבל ולא נותר אחריו דבר. חכמתו של האדם נשארת אחריו ואינה הבל.
מסקנה סופית
יג ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָֽאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֹתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָֽאָדָֽם׃ יד כִּ֚י אֶת־כָּל־מַֽעֲשֶׂ֔ה הָֽאֱלֹהִ֛ים יָבִ֥א בְמִשְׁפָּ֖ט עַ֣ל כָּל־נֶעְלָ֑ם אִם־ט֖וֹב וְאִם־רָֽע׃ {ש}
(יג) סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם כי כל דבר אחר מלבד האלהים הוא הבל, כאשר הוכח לעיל. לכן עסוק בדברי האלהים. (יד) כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע כל מעשה יִבָּחֵן אם טוב הוא או רע רק על פי יחסו לאלהים. שהרי האדם הוא הבל.
וכפי שבארנו בהקדמה, דווקא מפני שהגיע למסקנה שהוא הבל, יש לו משמעות. כל עוד מחפש האדם מטרה כדי שחייו לא יהיו חסרי מטרה, כל מטרה שהוא ימצא נועדה עבורו ועבור חייו. כיון שהיא נועדה כדי לתת מטרה עבור האדם, נמצא שלא היא המטרה של האדם אלא להפך: האדם הוא המטרה שלשמה היא נבראה. רק כאשר מגיע האדם למסקנה שהוא עצמו הבל ואל לו לחפש מטרה עבור עצמו, הוא יכול להיות כלי עבור דבר גדול ממנו, וממילא תהיה לו משמעות.
[1] אפשר שמגלת קהלת נבנתה ע"פ תבנית התורה, שבתחלתה עוסקת בשאלות כלליות של קיום העולם וקיום עם ישראל, וככל שהיא מתקדמת היא עוברת לעסוק בנושאים ובמצוות פרטיות יותר ויותר. התורה גם הולכת וסובבת יותר ויותר סביב דמותו הפרטית של משה, עד שנקראה בפי הנביא תורת משה. בסוף התורה משה מת ואפי' מקום קבורתו לא נודע. וסבבו בשוק הסופדים ויתמו ימי בכיתו. אבל יותר שהיה משה חכם עוד למד את העם תורה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. הפסוקים שאחרי מות משה מזכירים קצת את הפסוקים שאחרי המות בקהלת.