סבי, פרופ' יהודה אליצור זצ"ל, היה משתמש בשעורי תנ"ך בדוגמא הבאה: כשאנו נכנסים לארץ, מלמד אותנו הפלח הכנעני בעל הנסיון, שכדי להצליח בחקלאות צריך לנטוע את העצים בתוך בור בעומק 30 ס"מ, לחפור להם צלחת בעומק 10 ס"מ, ולהתפלל לבעל. אם אנו רוצים להצליח במשימתנו לבנות מדינה בארץ ישראל אנחנו חייבים לדעת להבחין בין "לנטוע את העצים בתוך בור בעומק 30 ס"מ, לחפור להם צלחת בעומק 10 ס"מ" לבין "להתפלל לבעל".
ההבחנה הזאת, שנראית לבן דורנו פשוטה, אינה פשוטה כלל לבן אותה תקופה, תקופה שבה כל המומחים מסבירים שא"א להפריד בין אמנות הנטיעה לבין התפישה העומדת מאחוריה.
ההבחנה הנ"ל שנראית לבן דורנו פשוטה, היא פשוטה רק משום שהדוגמא הספציפית הזאת איננה עומדת בפנינו בדור זה. ואולם, אנו עצמנו מתקשים לעתים לעשות את ההבחנה במקרים דומים העומדים לפנינו בדור הזה. היום אנו חיים בתקופה שבה תורות פיזיקליות שונות מכילות בקרבן תפישות פילוסופיות, ואמנויות התעמלות מסוימות כוללות בתוכן תורות נפשיות זרות ושונות, אנו נדרשים לברור את התוך מתוך הקליפה, ולעמוד כנגד המומחים בתחום, המבינים בו יותר מאתנו, המסבירים לנו שא"א להפריד בין חלקיה השונים של התורה הנ"ל.
על אחת כמה וכמה שאנו נדרשים לעשות כך בתחום האמנות.
כמובן, אנו יכולים לברוח מההתמודדות ולומר שאין לנו חלק ונחלה באמנות, לא מדובשך ולא מעוקצך, ושלום עליך נפשי. המעשה הזה יהיה דומה לנסיון להכנס לארץ ולא לנטוע בה עצים שמא לא נצליח להבחין בין נטיעת עצים לבין עבודת הבעל.
וכל כך למה? מפני שאין עם שאין לו תרבות ואמנות. ואין חברה שאין לה תרבות ואמנות. גם אם נחליט שאנו נועלים את עצמנו בגטו שאין בו טלויזיה ואין בו עתונים, אין בו רדיו ואין בו הופעות בפני קהל. ועדין תהיה לנו תרבות ואמנות, כי לחברה יש תרבות ואמנות. יש לה שיח צבורי, יש לה שירים ויש לה פתגמים.
וזה הראי של העם והנשמה שלו. אם אתה נוהג להשתמש בפתגם "אל תהיה יותר צדיק מהאפיפיור", אתה מקבל כעובדה שהאפיפיור צדיק. ולא יועילו כל ההתנצלויות וההסברים שלך שאתה לא באמת מתכון ואתה רק משתמש בבטוי שגור ומושאל וכו'. אתה חלק מתרבות שזה אחד מפתגמיה. כלומר: זה חלק מהתרבות והאמנות שלה.
ואם אתה רוצה להשפיע על התרבות והאמנות של הדור, לא תוכל לעשות זאת בלי להשתמש בכלים שלה. יתרה מזאת, כיון שיש כלים, ויש להם יכולת להעביר מסרים של עבודת ה', אי השמוש בכלים יהיה בזבוז של פוטנציאל שיכול לשמש לעבודת ה'.
ונכון להיום, את השמוש בכלים האלה אנו נאלצים ללמוד מהפלח הכנעני שעובד את הבעל ומאמין שאין להפריד בין עומק הבור לבין העבודה לבעל.
אנו רגילים לומר שעלינו לקבל את הכלים ולצקת לתוכם את התוכן שלנו. אבל ההבחנה לא תמיד קלה. ואביא כמה דוגמאות, העומדות על הפרק בבנית תרבות ואמנות יהודית.
דוגמא א: חופש היצירה
הפלח הכנעני טוען שלא תתכן תרבות ואמנות בלי חופש יצירה מוחלט. המומחים לתרבות ואמנות טוענים שאם אין לאמן חופש מוחלט לבטא את עצמו, לא רק התוכן יפגע אלא גם הכלי, הם טוענים שגם אם אנו רוצים להפריד בין הכלי לבין התכן, הכלי עצמו לא יוכל לפעול היטב אם אין לאמן חופש מוחלט.
זה אחד המסרים שאסור לנו לקבל מהם, אע"פ שהם מומחים. המסר הזה הוא מנוגד לתורה. התורה מלמדת אותנו להתגבר על דחפינו, לשלוט בעצמנו. (כמו שבארו חכמינו במקומות רבים, וראה רמב"ם דעות ג ב, ושמונה פרקים (בעקר פרק ה) וכוזרי תחלת מאמר שלישי, שהאדם צריך ללמוד לשלוט בדחפיו ורצונותו, ולעשותם באפן מושכל. גם ספר החנוך נמק מצוות רבות כך, שעל ידן נדע לשלוט בעצמנו ולא "לזרום" עם הזרם. ועוד האריכו בכך חכמי ישראל במקומות רבים) זוהי התורה. וגם במקצוע הזה, יש דברים שאני נורא רוצה להגיד ולהראות, אבל לא אעשה כן כי אני שולט בעצמי וברצונותי ואני מבין שזה מזיק.
גם יוצרי התרבות הישראלית הקימת היום אינם חופשיים, כמובן. אבוי יהיה להם אם הם ינצלו את החופש הנתן להם כדי לבטא חלילה מסר של אהבת הארץ, התורה, וכיו"ב. אבל התרבות החילונית פתרה את הבעיה בדרך מאד פשוטה: היא יצרה אמנים שאינם צריכים להתגבר על הפתוי לכתוב בעד ארץ ישראל או התורה; אין להם כלל פתויים מעין אלה. נטיות לבם הם דוקא לרמוס את הנ"ל. ברור שבשרש הדברים גם אנו צריכים להשתמש בטכניקה הזאת, כלומר: לשלוח למקצוע הזה רק אנשים שכל מהות נשמתם היא אהבת תורה ועשיה לשם שמים, אנשים שהרקע שלהם כלו אך ורק תורה, וממילא כשירצו לבטא את רחשי לבם יצאו מהם דברים טובים. אך עדיין, גם אחרי שבחרנו את האנשים הנכונים, הם יצטרכו לדעת להעמיד את רחשי לבם במבחן השכל והבקרת, ולא לבטא אותם ללא בקרה. צריך ליצור אמן חכם ולא רק צודק, שבוחן היטב האם דבריו אכן מביאים תועלת, או רק מאפשרים ללבו להשתפך החוצה.
דוגמא ב: עולם האסוציאציות והכלים האמנותים
לפעמים יש לנו מסרים חשובים ויקרים להעביר, ואעפ"כ לא ראוי לעשות זאת בכל דרך. היוצר והאמן יצטרכו לבקר את עצמם ולהמנע מפתיחת יצירתם ואמירת כל אשר על לבם אע"פ שהוא חשוב וחיובי. שלא כמו יוצרי התרבות הקימת היום, המבטאים את עצמם ללא בקרה. התרבות הקימת היום משתמשת בכלי בטוי רבים, שחלקם כבר הפכו לחלק מהכלי, ולא כלם כשרים. למשל: יצירות התרבות הקימות היום בשוק מכילות מנות גדושות מדי של רומנטיקה (וראה להלן), שכבר נעשתה חלק מהכלי. כמו כן עולם האסוציאציות שלה מבוסס על רקע זר לנו במקרה הטוב, ורע מצד עצמו במקרים רבים אחרים. המטרה שלנו צריכה להיות בנית עולם תרבותי שיסודותיו ועולם האסוציאציות שעליו הוא מבוסס, באים מתוך היהדות[1].
במכתב שקבלתי מהמערכת לקראת הגליון הזה נשאלה השאלה איך עלינו להתיחס לעסוק במקורות זרים לצרך בנית תרבות יהודית, וכלשון המערכת: שאלת העבודה הזרה בשני מובניה – יצירות אומנות שמקורן בעבודה זרה (מיסות של באך) וכניסה לכנסיות (לימוד אמנות אלילית ונוצרית בקורסים באוניברסיטה במסגרת לימודי תולדות האמנות, אדריכלות וכדו' – לשם העשרה מקצועית או רק "להבין להורות" ו"דע מה שתשיב"). אינני רוצה להכנס כלל לשאלה ההלכתית שבדבר. גם אם מבחינה הלכתית הדבר מותר (והוא לא), אין שום טעם ביצירה אמנותית משלנו אם היא תשתמש בחמרי גלם זרים. המטרה שלנו היא לבנות עולם של תרבות יהודית, הצלחתה של המשימה הזאת תלויה בשאלה מה עולם האסוציאציות שעליו היא מתבססת ושעליו מתבססים צרכניה. מהיכן האמן מצטט פתגמים ושואב את עולם הדמויים שלו. באיזו שפה אמנותית הוא מדבר. מטרתנו היא לגרום לכך שעולם האסוציאיצות של צרכן התרבות שלנו לא יהיה המערב והנצרות. לשם כך עלינו להעמיד אלטרנטיבה. עלינו ליצור את השפה האמנותית ולא להשתמש כלל בזו הקיימת.
דוגמא ג: רומנטיקה
ודוגמא נוספת, הלקוחה גם היא מהמכתב ששלחה לי המערכת לקראת פרסום הגליון הזה: בין השאלות העומדות לדיון ששלחה לי המערכת נשאלה בין השאר השאלה האם יש דרך לעסוק ברומנטיקה וביחסים שבינה לבינו ביצירה האומנותית, בדרך שמחד גיסא לא תהיה "מגויסת" ומאידך גיסא לא תהיה פרוצה?
יש לענות על שני חלקי השאלה: א. אין לנו שום מטרה ליצור אמנות שלא תהיה מגויסת. התפקיד שלנו הוא ליצור תקשורת מגויסת. כמו שהתפקיד שלנו בכל דבר ועניין ובכל רגע ורגע בחיים הוא להיות מגויסים. יהיו כל מעשיך לשם שמים, בטל רצונך מפני רצונו ועשה רצונך כרצונו. האמנות היא סוג של חנוך ולכן ממילא היא מגויסת.
והאם יש דרך לעִיסוק כשר ברומנטיקה ביצירה אמנותית? התשובה היא לא. רומנטיקה היא לא נושא שעוסקים בו בפומבי. יש לנו הרבה דברים חיוביים וחשובים לומר בנושא, אבל האמנות איננה הדרך.
וכלפי מה אמורים הדברים? כידוע, התרבות והאמנות המקובלות היום בארץ ובעולם המערבי, מכילות מנות גדושות מדי של רומנטיקה. גם יצירה שהנושא שלה הוא אחר לגמרי, ואינו קשור כלל לרומנטיקה, תכיל בסופו של דבר איש אשה ורומנטיקה. האמנים יודעים לעורר את הרגשות הרומנטיים באופן מקצועי, כך שהם מתעוררים היטב. האדם חש בהם בשעה שהוא צורך אמנות, יותר משיחוש בהם אח"כ עם אשתו. ככל שהוא צורך יותר אמנות כך ימלאו הרגשות האלה את כל ישותו, ואשתו לא תספק את צרכיו. את ההמשך אנו מכירים. הצרכן הממוכר יחפש את אשרו בהרבה מקומות. החפוש ימלא את כל זמנו וישותו, והוא לא ימצא. יתרה מזאת, צריכת האמנות הרומנטית מלמדת את האדם שהכל בא תמיד אל ספוקו ובקלות, ללא מאמץ. לכן האדם מחפש את הקלות הזאת גם בחיים, וכך מתפתח דור שרוצה לחיות בסרט, אך אינו מוכן לשלם אפילו את מחיר הכרטיס. האיש מרגיש חוסר בחייו ומכאן ועד לנפילה קצרה הדרך. ועוד - אדם שהוגה 24 שעות ביממה בנושא הרומנטי, נמשך לעסוק בו יותר מהראוי. אדם שעוסק כל העת באופן מוחשי בנושא הפריצות, קל לו יותר להגיע לפריצות גם אם המסר הוא התנגדות לפריצות. אמנות עובדת על הרגש והשאלה בה היא מה הנושא המונח על השלחן, הרבה יותר מהשאלה מה אנו אומרים על הנושא הנ"ל.
אמנם, בנושא גבולות האמנות קשה מאד לקבוע מסמרות ולתת כללים ברורים (וראה להלן). תמיד יש חריגים. אפשר להשתמש ברומניקה כדי לתאר את יחסי הקב"ה וכנסת ישראל, בתנאי שהרגש שהיצירה מעוררת בלב הצורך אותה הוא רגש של קדושה וטהרה ודבוק בשכינה ולא רגש של רומנטיקה זולה. אפשר לכתוב פרודיה על התרבות הרומנטית העכשוית, בתנאי שהרגש המתעורר הוא רגש של לעג ולא רגש רומנטי. לגופו של ענין: תרבות היא לא רק העברת מסר, היא גם מעוררת רגשות ומכתיבה את סדר יומו של צרכן התרבות ושל הצבור כלו. היא קובעת מה יהיה מונח על השלחן, יותר משהיא קובעת מה יהיה המסר. השאלה היא לא רק מה המסר אלא גם אלו ענינים יעסיקו וימלאו את הויותו של האיש המאזין לנו. היוצר הוא בראש ובראשונה מחנך ומעצב, וככזה הוא צריך להיות חכם שעיניו בראשו, ולהבין את כל ההשלכות של יצירתו. אסור לו להיות אדם שכל שאיפתו לבטא ולהוציא החוצה את אשר על לבו.
חלק מתפקיד התרבות הוא להכריע בשאלה אלו נושאים יתפשו את מרב זמנו והתענינותו של הקהל. יתכן שיש לנו דברים חשובים לומר בנושא מסוים, אבל אין לנו רצון לגרום לכך שעצם הנושא ימלא את כל הויתו של הקהל 24 שעות ביממה. האמן צריך לדעת שלפעמים עצם הנחת הנושא על השלחן האמנותי גורמת נזק כזה שהתועלת שהוא יביא במסר שלו אינה מכסה עליו.
כמו כן, צריך לדעת שיש נושאים שלא מתבדחים עליהם, גם אם באמצעות הבדיחות אנו מבטאים מסר חיובי.
במצב הקים היום, עלינו לפעול בענין בשני תחומים:
התחום הראשון: עלינו להפנים את העובדה שהיום התרבות והאמנות היא אחד האמצעים הדומיננטיים ביותר לחנוך העם ולעצוב דמותו הרוחנית. האדם נושם תרבות ואמנות והיא ממלאת את כל הויתו. לעם יש תרבות ואמנות. ואם אנו לא רוצים להפקיר את החנוך ואת נשמת העם, עלינו להבין שזה היום האמצעי הראשון במעלה.
לכן עלינו לכוון ולשלוח[2] למקצוע הזה אנשים שהיינו רוצים לראות אותם בשורה הראשונה של מחנכי העם. אנשים מהשורה הראשונה של תלמידינו.
ובמצב הקים היום זה דורש שנוי מוחלט של ההתיחסות. כי היום אנחנו כ"כ רגילים לזהות את החקלאות בא"י עם עבודת הבעל, (או בנמשל: לזהות את העסוק בתרבות ואמנות עם לכלוך, בטול תורה ופריצות), עד שהגישה הרווחת היא שאם כבר נגזר עלינו להתעסק בזוהמה הזאת, עדיף לפחות שנשלח את האנשים שממילא לא כ"כ חזקים בתורה. חבל על החזקים. כראיה לשיטה הזאת אנו מביאים דוגמאות מבחורי ישיבות שהלכו להיות יוצרים ויצרו יצירות לא כ"כ הגונות, ואף התקלקלו בעצמם. מהאנשים האלה א"א להביא ראיה שהתרבות מקלקלת, להפך, האנשים האלה לא החזיקו מעמד בעולם היצירה משום שמלכתחילה נמשכו לשם האנשים הפחות חזקים, ועל החזקים שמרנו לבל ילכו לשם. עלינו לשלוח לשם את האנשים החזקים ביותר.
עלינו לשלוח לשם אנשים שעולם האסוציאציות שלהם מושתת כלו על התורה, כדי שהתורה תהיה הבסיס לתרבות והאמנות העתידית.
התנאי לכך הוא כמובן, שהאיש יודע היטב להבחין בין נטיעת העץ כסדרו לבין עבודת הבעל. שהאיש מבין את המשמעות של העובדה שהוא לא הולך למקצוע כדי להשתלב בעולם האמנות הקים היום ולהיות חלק ממנו, אלא ליצור דבר חדש לגמרי, שידבר בשפה אחרת ויפעל בדרכים אחרות לגמרי. הוא הולך כדי ליצור עולם של תרבות יהודית.
האמן חיב להתיחס אל עצמו כאל מחנך העוסק במלאכת קדש. וזאת בלי סתירה לכך שדבריו צריכים לגרום הנאה לצרכן, שאל"כ - הצרכן לא יצרוך את יצירותיו.
התחום השני שבו עלינו לפעול הוא לשבת ולכתוב את הלכות התרבות והאמנות היהודית. ובשלב ראשון: לכתוב את הקוד האתי היהודי ליוצר ולאמן.
וזה לא קל. זה קשה הרבה יותר ממה שזה נשמע. כלומר: יהיה קל מאד לסכם בקצור את הלכות שמירת הלשון של החפץ חיים ואת הלכות צניעות ולשון נקיה. וגם זה חשוב מאד ליוצר ולאמן. אבל זה לא יקדם אותו כלל בדרך את המשימה האמתית שלו: ליצור עולם תרבותי ואמנותי חדש. עולם של תרבות יהודית. כדי לקדם אותו למטרה הזאת צריך לתת לו הדרכה מקצועית בתחום. והקושי בכך נובע מהעובדה שאמנות אינה מדע מדויק. כבר לעיל, בפרק שעסק ברומנטיקה, עמדנו על כך שיש מקרים שבהם אפשר להשתמש בה. הגבולות אינם מדויקים, והכלל החשוב ביותר במקצוע הזה הוא שהחכם עינו בראשו, בתנאי שהוא הפנים את המסר שבתחבולות תעשה לך מלחמה. לכן הקשי גדול מאד, אבל הקשי הגדול הזה אינו פוטר אותנו מהמשימה: לנסח את הקוד האתי ליצירת תרבות יהודית.
[1] וכאן כבר קמו מתנגדים רבים שטענה חדשה בפיהם: אסור לנו להשתמש בציטטות מתוך התנ"ך והגמ' לצרך תרבות ואמנות, כי זה חלול הקדש. טענות מעין אלה הופנו בזמנו כלפי מחיי השפה העברית. ח"ו לדבר בלשון הקדש על עניני חול. גם בענין תרבות ואמנות, הטענה הזאת כנראה אינה חדשה, אך מסתבר שהיא לא עשתה הרבה רושם על גדולי ישראל, שהיו גם גדולים בתורה וגם גדולים ביצירה ותרבות, שהשאירו אחריהם יצירות שירה גדולות משובצות פסוקים מהתנ"ך עד בלי די. גדולי חכמי ישראל השתמשו בפסוקים ביצירותיהם, ולפעמים אף הוציאו אותם מהקשרם. ולא רק בפיוטי שבת וסליחות. ר"ש אבן גבירול שכעס על מארחו שנתן לו מים במקום יין כתב "ככלות ייני תרד עיני פלגי מים, פלגי מים... שבתו שירים כי פי שרים מלא מים. לחם לאוכל איך יטעם או איך מאכל אל חיך ינעם, עת בגביעים לפני העם יותן מים... מי ים סוף בן עמרם הוביש ויאורי מצרים הבאיש, אכן פי זה משה האיש יזל מים... נזיר יהיה לפני מותו, כבני רכב תהיה דתו, יהיו בניו ובני ביתו שואבי מים". ר"א אבן עזרא כתב: "שער ראשי הפך לבן, על כן אקרא ראשי ראשי, הנה דלק אחרי לבן, רץ ויעבור את הכושי". ויש עוד דוגמאות למכביר. ע"פ זה, אך מתבקש שגם אנו נכתוב "הבטוי בחפש, הדבור פתוח , לא אסור ימין ושמאל, אך לכל גלוי וידוע, השופט הוא כל יכול. תוכל להתקדם בהשקט ובבטחה, אם תשכיל כרצונה לעבוד, כי גם אם לבך לימינך, בשמאלה עשר וכבוד. הט לשמאל בעקומה חדה, ואל תהיה ישר חלילה, מאס נא בארץ חמדה, ואם הימין ואשמאילה. מלא חובתך לבוחריך, עד חובה אשר משמאל, עשה רצונך כרצון צריך, ותהיה גדול גדול" וכיו"ב.
כמובן שגם בענינים אלה צריך לדעת היכן הגבול. והוא לא תמיד נתן להגדרה. זאת שאלה של טעם. אני למשל, מרגיש מאד לא נוח עם הזילות שנעשתה במונח עשרת הדברות, כאשר על כל צעד ושעל צצות "עשרת הדברות לנגר", "עשרת הדברות לסנדלר", "עשרת הדברות לעתונאי" וכו' וכו' אבל גם גדולי תרוה משתמשים בבטוי הזה. הגבול לא תמיד מוגדר, והחכם עיניו בראשו.
אבל חשוב שבבסיס היצירה יעמוד אדם שמטבע הדברים עולם התורה ממלא את כל ישותו, ולכן ממילא עולם האסוציאציות שלו מבוסס על התורה.
[2] כמובן ש"לשלוח" הוא בטוי מושאל. אין לנו מערכת צבאית שבה אין לנו אלא לבחור את החייל המתאים ולשלוח אותו למשימה. באמרי "לשלוח" כונתי לעודד, לחנך, לכוון תלמידים לפעול בתחום, ובעקר: לשדר לתלמידים הטובים שהמקצוע הזה הוא שליחות חשובה ולא איזה הכרח בל יגונה שאי אפשר לעולם בלעדיו אך אוי לו למי שאומנותו בורסי.