וארא
יציאת מצרים משתי נקודות מבט
פרשתנו פותחת בתאור אחר של מה שהיה בפרשת שמות. בפרשת שמות תיאור המעשה התחיל מפרעה מלך מצרים. משה הוא איש ללא שם וכמעט ללא יחוס, אסופי מהיאור שגדל אצל פרעה, ונִסה לעשות מהפכה בתוך מצרים. הוא מזוהה כאיש מצרי. הבעיה שעמה יש להתמודד בפרשת שמות היא הקֹשי של ישראל במצרים, ורק מתוכו עולה שועתם אל האלהים והוא זוכר את בריתו. לכן שולח ה' את משה אל פרעה.
לא כן בפרשתנו. כאן משה הוא איש מיוחס, אנו יודעים את שם אביו ואמו, ואת שם סבו ואבי סבו. הוא גדל מתוך בני ישראל. הוא נשלח אל בני ישראל, בשם השבועה שנשבע ה' לאבותינו, (וגם, מכחה, שמע ה' את נאקת בני ישראל), הוא נשלח לדבר אל ישראל ולא אל פרעה.
אלא שבשלב השני מתהפכים היוצרות. בפרשת שמות משה מקבל אותות כדי לעשות מופתים לעיני העם, בפרשתנו הוא נשלח אל פרעה לעשות לפניו את המופתים, כי בני ישראל לא שמעו אליו.
טענת משה בפרשתנו היא "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה". שליחותו הראשונה היתה אל בני ישראל. רק כשהם לא שמעו אליו – נשלח משה אל פרעה. הפניה אל פרעה באה רק בלית ברירה, בני ישראל לא שמעו אל משה, ולכן נגזר עלינו לפעול דרך פרעה. לא כן בפרשת שמות, שם עִקר השליחות היא אל פרעה, ורק אח"כ אומר ה' אל משה שידבר גם אל בני ישראל. (והתהליך הסופי ידוע גם הוא: בני ישראל כועסים על משה שהבאיש את ריחם בעיני פרעה, ומשה מנהל מו"מ מול פרעה, רק אחרי כל המכות, שבים ישראל לשתף פעולה עם משה).
מה פתח את התהליך? לכאורה, על השאלה הזאת עונות שתי הפרשות תשובה זהה, אלא שבכל פרשה היא מוצגת מכוון אחר. בפרשת שמות נאמר "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים". (וכך גם עולה מדברי ה' אל משה בסנה, שפותחים בעני עמי אשר במצרים). ואילו בפרשת וארא נאמר: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי". לכאורה אותן עובדות, רק הסדר הפוך. אבל הסדר משנה את כל המשמעות. זאת ממש הסתכלות מכוון אחר. האם העִקר הוא הברית, או שנאקת בני ישראל היא שעוררה את הברית.
להלן נעסוק בשאלה האם עִקר שליחותו של משה היא אל בני ישראל או אל פרעה. מהבחינה העובדתית אפשר לפרש כמו שנכתוב להלן. השאלה כאן היא לא אל מי נשלח משה אלא למה התורה מציגה את הדברים בתיאור כפול. למה בפרשתנו שליחותו של משה היא אל בני ישראל, ובפרשת שמות שליחותו של משה היא אל פרעה.
בכל תהליך חשוב בעולם יש שני צדדים: הצד שמה' אלינו והצד שמאתנו אל ה'. צד האדם וצד ה'. בסיום חומש שמות מובאים הדברים האלה ביחס לעשיית המשכן, ולכן יש שם שני זוגות פרשות של עשית המשכן, זוג פרשות של ה' וזוג פרשות של האדם. (ראה דברינו בפרשת כי תשא ובפרשת פקודי) גם בריאת העולם מתוארת בשתי צורות, זו של ה' וזאת של האדם. כל דבר חשוב שקורה בעולם תלוי בשתי נקודות ההסתכלות האלה, ולא תמיד בכל אחת מהן רואים את התמונה כמו בשניה. כך הוא גם לגבי יציאת מצרים. גם כאן וגם בפרשת שמות הוזכרו גם השעבוד והצרות, גם הברית, וגם שמו של ה' (וראה מה שכתבנו על שם ה' בפרשת שמות). אלא שכאן הקדימה התורה את נקודת ההסתכלות האנושית. (אולי משום שנקודת ההסתכלות הפותחת בסבל האנושי מביאה דוקא גאולה שנעשית ע"י ה', ואילו הגאולה הבאה מתוך חזון גדול היא צפיה לעם ישראל שיקום ויגאל). תהליך הגאולה מתחיל לפעמים דוקא מהצרות של היהודים בגלות, בלי קשר לברית הגדולה עם ה'. בני ישראל בהתעוררות מלמטה, באים ומבקשים לצאת מהגלות, מנִמוקים ארציים לגמרי. אבל גם אם זה נראה כך, האמת היא שהכל תהליך אלהי מחושב מראש: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי".
יש אפוא שני סוגי גאולה. יש גאולה שבאה מתוך חזון גדול של ממוש הברית הגדולה שבין ה' לישראל על ארץ ישראל. יש גאולה שבאה מתוך המצוקה. לכתחילה יש ללכת בדרך הראשונה. אבל כשבני ישראל אינם שומעים – יש ללכת בדרך השניה.
יד חזקה של מי
פרשתנו פותחת בשיחת פתיחה של ה' למשה לקראת מבצע יציאת מצרים. שיחת פתיחה אחת כבר נאמרה בפרשה הקודמת במעמד הסנה, וכאן יש שיחה נוספת, שנראית כמתעלמת לגמרי מהארועים בפרשה הקודמת.
השיחה במעמד הסנה התחילה בתיאור צעקת בני ישראל. ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו וכו'. השליחות מוצגת שם כשליחות להוצאת ישראל מתחת סבלות מצרים. הנבואה היא "ושמעו לקולך", ואכן ישראל שומעים.
לעֻמת זאת, בפרשתנו נקודת המוצא אינה שעבוד מצרים אלא ברית האבות. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב... וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען... ורק אח"כ וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל... ואזכר את בריתי. נאקת בני ישראל נזכרת רק כהקדמה לזכירת הברית. כשהדברים מוצגים כך, בני ישראל לא שומעים אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה.
לפני מעמד הסנה נאמר: "ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב". הפסוק שאמור במעמד הסנה "ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לחצים אתם", הוא במדה מסוימת המשך לפסוק הראשון שם. לעֻמת זאת הפסוק האמור בפרשתנו, "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את בריתי", הוא במדה מובהקת מאד המשך ישיר לפסוק השני שנאמר שם, "וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב". כלומר: שני המעמדות הם המשך ישיר ומקביל לפרשיה ההיא, שלפני מעמד הסנה.
לכן, יש לראות בשתי הפרשיות שני תאורים מקבילים של אותו ארוע. יש שני כוונים שונים שמהם אפשר לראות את דברי ה' אל משה. שני הכוונים האלה זוכים לשתי התייחסויות מנֻגדות מצד ישראל: התשובה של ישראל על ההבטחה להצלתם משעבוד מצרים היא שמיעה לקול משה. התשובה של ישראל על ההבטחה לחזור לארץ ישראל בשם הברית, היא אי שמיעה אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה.
משה מדבר אל בני ישראל במשך זמן רב, הוא מנסה לשכנע. אי אפשר להביא את העם לאמונה בבת אחת, התהליך החִנוכי הוא ארוך. בני ישראל אינם שומעים כשהוא מדבר אתם על ברית האבות, אך הם שומעים ומאמינים כשהוא מבטיח להקל את שעבודם, אלא שכאשר מתברר שהדרך ארֻכה וקשה, רוחם של ישראל קצרה והם אינם שומעים.
החזון הגדול לבא לארץ ישראל, יכול להתמך בשאיפה לברוח משעבוד הגלות. אבל כאשר לשם כך נדרש ישראל לעבוד קשה יותר, הוא אומר למשה ואהרן ירא ה' עליכם וישפט. השליחות של משה היא ללמד את ישראל לרצות לצאת מתחת סבלות מצרים ולעבוד את ה'. ראית ברית ה' היא ראיה לטוח ארוך והיא מצריכה אֹרך רוח למרות העבודה הקשה.
וכשבני ישראל אינם שומעים, שולח אותו ה' אל פרעה, כדי שהוא יגרש את ישראל ביד חזקה. אם בני ישראל אינם עומדים במשימה "וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", הדרך עוברת דרך פרעה, "וידעו מצרים כי אני ה' בנטתי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם".
אם לא יזכו ישראל לצאת בידו החזקה של ה', יצאו בידו החזקה של פרעה. כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם.
אל מי נשלח משה? אל פרעה או אל בני ישראל?
בפרשה הקודמת אמר ה' אל משה בסנה "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים". ועל כך שואל משה "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים". וזאת היתה השאלה האחרונה ששאל משה בקשר לפרעה. כל יתר דבריו אל ה' שם עוסקים בשאלה איך הוא יצליח להוכיח את שליחותו לבני ישראל. האותות נועדו כדי לשכנע את ישראל. קהל היעד הוא בני ישראל, והם נושא השליחות. פרעה אינו אלא מכשול טבעי שצריך לעבור. (ורק כשמשה בדרכו למצרים אומר לו ה' שיעשה את המופתים גם לפני פרעה, ויחד עם זה הוא אומר לו שזה לא יועיל).
משה אכן עושה את האותות לעיני העם, והעם מאמין. (בניגוד לפרעה שרואה את המופתים ולא מאמין).
אלא שבפרשתנו אנו מוצאים שִנוי. פרשתנו נפתחת בפניה מחודשת של ה' אל משה. והפעם ישירות אל ישראל. ואולם, הפעם ישראל אינם שומעים. ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה. (אמנם, אפשר אולי לתרץ שיש שתי משמעויות שונות למלה "העם", כפי שנכתוב בפרשת יתרו).
וכאן בא לידי בִטוי מבחן המנהיגות. מבחינת יחסי הכחות, לבני ישראל יש כח לתת ראש ולעלות מן הארץ. אלא שבשביל זה הם צריכים לרצות, ולהתאחד. לכך אין סִכוי. הם עבדים, הם אינם שומעים מקֹצר רוח ומעבודה קשה. זהו מבחן המנהיגות, להוציא מהעם את היכֹלת, להוציא את כֹחם אל הפֹעל. נכון שאם כֻלם יקומו ברגע אחד ויפסיקו לעבוד את מצרים, יש להם כח. כל יחיד ויחיד אולי רוצה זאת, אך אינו מעז. הוא יעשה זאת אם גם האחרים יעשו זאת, אך האחרים לא יעשו זאת כי הם מחכים לו. כדי שזה יקרה, לא די בכך שיחידים יעשו זאת, צריך שכֻלם יעשו זאת. כדי להגאל הם צריכים להתאחד. כדי להגאל הם צריכים להיות עם. [ואפשר להוסיף: לצאת לחרות לאומית. לא שכל יחיד יחדל להיות עבד לפרעה, אלא שעם ישראל יחדל להיות חלק מעבדי פרעה. בתנ"ך כל נתיניו של מלך נקראים עבדיו. גם ישראל היו חלק מנתיני פרעה כמו המצרים. (גם אם על ישראל הוא הכביד את ידו יותר מאשר על המצרים). היציאה לחרות היא להיות עבדי ה' ולא עבדי פרעה, כלומר: להפסיק להיות נתיניו ואזרחיו של פרעה. לצאת מהגלות. להיות עם עצמאי].כדי להגאל הם צריכים להבין שהעובדה שהמצרים החליטו שפרעה מלך, לא הופכת אותו לאדם שונה בטבעו משאר בני אדם, וישראל יכולים להתאחד ולהחליט אחרת. בשביל זה צריך לצאת לחרות מחשבתית. מה יגרום להם לעשות זאת? כשמדברים אליהם אינם שומעים. השליחות אל ישראל נכשלה. (נאמר "ולא שמעו אל משה", מכאן שהיה מעשה שישראל היו צריכים לשמוע אל משה ולעשותו, (שהרי מה יש לא לשמוע בבשורה גרידא). המפרשים עסקו בשאלה מה לא שמעו ישראל, אבל בפשטות מה שהם לא שמעו זה לצווי לקום, למרוד ולצאת ממצרים).
ה' שלח את משה לומר לישראל שיקומו ויֵצאו. (הוא גם הראה להם שגם מה שנראה כתנין או נחש, הוא למעשה רק מטה. ללמדך שגם מי שנראה כמלך, הוא איש ככל האנשים. כחו נובע מכך שאנשים רואים בו משהו אחר). אבל בני ישראל לא שומעים. לכן אומר ה': אם כך – לך אל פרעה. הוא יוציא את ישראל ממצרים. אם ישראל לא שומעים, יש לבקש מפרעה שישלחם. אומר משה – איך? בני ישראל לא שמעו, ואיך ישמעני פרעה. הדבר הרע ביותר שיכול לקרות הוא שפרעה יגיד למשה: בבקשה, מי שרוצה לצאת שיצא. אם יבקש משה מפרעה שיוציאם בכח, יאמר לו פרעה שזה לא תפקידו. לכן המטרה כעת היא לגרום לפרעה לעשות כך.
ה' עונה על שתי שאלותיו של משה: אמרת שאתה ערל שפתים – אהרן אחיך ידבר אל פרעה. שאלת איך ישמע פרעה? לא ישמע. והרביתי את אותותי ואת מופתי.
בשלב זה שוב באים האותות והמופתים, בדומה למופתים שלִמד ה' את משה בסנה. אלא ששם המופתים היו מיועדים לבני ישראל, הפעם המופתים מיועדים לכאורה אל פרעה. בזאת תדע כי אני ה', בעבור תדע כי אני ה' בקרב הארץ, כי אין כמוני בכל הארץ. בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ. לכאורה נראה מכאן שתכלית המכות הוא להשיב לשאלתו של פרעה "מי ה' אשר אשמע בקולו... לא ידעתי את ה'".
גם בקריעת הים אנחנו מוצאים את הנִמוק הזה: וידעו מצרים כי אני ה', בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו". גם שם לכאורה המטרה היא שיֵדעו מצרים. אלא ששם עלינו לשאול: מה הטעם שיֵדעו? והלא מיד כשיֵדעו ימותו. המצרים על הים אכן ידעו והכירו בכחו של הקב"ה, אלא שזה היה הדבר האחרון בחייהם שהם ידעו, אז מה התועלת בכך? התועלת היא פשוטה: ישראל היו משועבדים רוחנית למצרים, ונפשם קשורה בנפשם. כנפש עבד שלא רק גופו השתעבד לאדוניו אלא אף נפשו. לכן לא יכלו לצאת ממצרים עד שיגרשום המצרים. ולא יכלו להכיר באלהותו של ה' – אף שראו בעיניהם – עד שידעו מצרים כי אני ה'. רק אם המצרים אומרים שה' קים, בני ישראל מרשים לעצמם להאמין. לכן דרכו של משה תחִלה היא אל המצרים ואל פרעה. משה מוכיח לפרעה את מציאות ה' בדרך המקובלת במצרים וכדרכם של החרטומים. רק כשיוכח ה' בהוכחה מדעית לפי כללי המדע המצרי יאמינו בו ישראל.
תכליתן האמתית של המכות היא שידעו ישראל כי אני ה', כפי שנאמר בפירוש בתחלת הפרשה הבאה: ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'". ישראל לדורותיו מכיר בגדולת ה' בגלל התגלותו במצרים. (וזה אמור כבר בתחלת פרשת וארא: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם", אלא שאם ישראל לא יודעים מעצמם את ה', ידיעתם תבוא דרך פרעה. כשם שאם ישראל לא יוצאים לחרות בעצמם, יוציאם פרעה).
אבל תפישת העולם של עבדי מצרים היא מנקודת ראות מצרית. הם חשים שהמדע המצרי והמקֻבל במצרים הוא עִקר בעולם. לכן משה לא אומר להם למרוד במצרים אף שבכחם לעשות כן, שכן לא ישמעו לו. הם אינם שומעים לו מקצר רוח ומעבודה קשה. אדם נוטה לא לפרוץ את הגבולות הידועים אלא ללכת כצאן אחר השליט אף כשאין בכך הגיון. אם לא יגרשום המצרים לא יֵצאו, שהרי אף במדבר חפצו לשוב אל נוף ילדותם. בני ישראל נאותו בסוף לשחוט את הפסח. הם חגגו ושאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב. אך עשו זאת רק כשנדמה להם שמשה קִבל את תנאי פרעה לזבוח לה' בארץ מצרים ולא במדבר. כשמשה אומר להם שחטו את הפסח כאן ודעו שכשתבואו אל הארץ תחגגו ותעבדו את העבודה זכר להצלתכם מהמכה, הם חוגגים. כדרכו של יהודי בכל גלות שבכל סעודה הוא דורש בשמחה על מה שנעשה כשנגאל ונשוב לארצנו. אך אם תאמר לו לקום ולעזוב את ארץ גלותו ולשוב לארץ ישראל לא יעשה כן. (בשמחה ובהתרגשות הוא חוגר את מתניו ונועל את נעליו ואוכל בחפזון מתוך הכרזה מרגשת שהיום יוצאים ממצרים, אך הוא לא באמת מאמין בכך, ותוכיח העובדה שלא עשו להם צדה. כמו כל יהודי ששר בהתרגשות לשנה הבאה בירושלים ויודע שישיר כך גם בשנה הבאה).
ועוד על הנ"ל: יש תכונה אנושית של הכרה בסדר החברתי. למה כ"כ הרבה אנשים יוצאים מהבית והולכים לעבוד עבודת פרך כי איש אחר אמר? למה אנשים עובדים אנשים אחרים? התשובה היא כי האדם רואה בסדר החברתי שגדל בו חלק מהטבע. מבחינתו ככה זה. זה העולם ואין בלתו. ויש בכך רווח גדול: בלי התכונה האנושית הזאת – אין אנושות ואין תרבות. זאת התכונה שבגללה בני אדם חיים כבני אדם. לא גונבים ולא גוזלים ולא רוצחים, וכל אדם נושא אשה ומוליד בנים. (והא ראיה לכך שהם עושים זאת משום התכונה הנ"ל: גנבה שהכל נוהגים בה – כל אדם ינהג בה). זוהי תכונה חשובה מאד. ראה מה קורה היום, מאז שבאו אנשים והטילו ספק בעובדה שכל איש צריך לשאת אשה – נפרצה החומה והרבה אנשים נופלים אל התהום, אנשים שאילו נולדו לפני מאה שנה היו נושאים אשה כדרך כל הארץ. התכונה הזאת היא תכונה אנושית הכרחית. אבל יש לה מחירים. יש לה מן הסתם הרבה מחירים קטנים יומיומיים של מעשים שכולנו עושים וכלל לא מודעים לכך שאין בהם תבונה. ולפעמים יש לתכונה האנושית הזאת מחירים גבוהים של עם שעובד עם אחר ולא קם ויוצא, או של עם שהולך אחרי שוביו להשמדה. ועם כל המחירים האלה – זוהי תכונה אנושית הכרחית. אבל במקרים מסוימים צריך לבוא אל העם ולומר להם קומו צאו. והם לא יוצאים. גם אם הם מאמינים שה' ראה את ענים – הם לא מאמינים שהם יכולים לקום ולצאת. הם מחכים שה' יבוא ויוציא אותם. הם לא נגאלים, הם מחכים לגאולה שלא כדרך הטבע. לכן צריך משה להביא מכות לפרעה כדי שהוא יוציא אותם. (וכבר כתבנו על כך גם בהקשר של מגלת אסתר).
תפקיד המכות
מכות מצרים מוצגות בפני פרעה לא כמכות אלא כמופתים. משה לא בא אל פרעה באולטימטום אלא כמי שבא להוכיח את טענתו: בזאת תדע כי אני ה', למען תדע כי אני ה'. רשמית, משה (לפחות בתחִלת התהליך) לא מאיים על פרעה, אלא רק מוכיח לו שה' הוא האלהים. הוא בא להשיב על שאלת פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו. המופת הראשון כלל אינו מכה, הוא רק מופת (אם כי הוא משפיל מאד את החרטומים שמטה אהרן בולע את מטותם). עם הזמן הולך וגובר הטון המאיים בפי משה, אך עדיין כלפי חוץ הוא רק עושה מופתים להוכחת טענתו. גם החרטומים מנסים את כחם, כלומר: הם מבינים שהמכות אינן אלא מבחן להוכחת האלהות.
מתי הבין פרעה שמשה לא בא רק להראות לו אותות ומופתים אלא גם להכותו? במכת דם פרעה אינו מנהל מו"מ עם משה, גם המכה לא הוצגה כמכה אלא כמופת. אבל במכת הצפרדע, ואח"כ בערוב, משה מציג מראש את המכה כדבר שיקרה אם ימאן פרעה לשלח, כלומר: יש כאן איום ואולטימטום. לכן פרעה מנהל מו"מ עם משה.
ואולם, החרטומים יכולים רק להביא מכות, הם לא יכולים לסלק את המכות. את המכות מסלק משה לא במטה אלא בתפִלה. בחרטומאות אפשר רק לקלקל את העולם, לא לבנות או לתקן אותו. רק ה' בורא, ורק הוא מוחץ ורופא. לכן אין מידו מציל. כך הדבר גם במופתים שבסנה. עוד מתברר במופתים שבסנה שמי שיכול בכחו לאחוז בזנבו אינו חושש מהמכה. (הידיעה וההכרה בכח ה' באה בפרשת וארא בהקשר של סִלוק הצפרדעים, של הפלית ארץ גשן מפני הערוב, ושל השארת פרעה בחיים כדי שיראה את הנס. ה' מתגלה בהצלה. לעֻמת זאת החרטומאות סובלת מכל המחלות של יצירת גלמים בספרות, הגולם יוצא מכלל שליטה והתוצאה היא חורבן, הם מוסיפים על הדם, על הצפרדע, ומנסים להוסיף גם על הכנים).
רק במקום אחד משמש המטה גם להחזרת הטבע לאיתנו – בים. שם, גם סִלוק הנס הוא מלחמה, והוא מכה, והוא נועד לצורך הריגה. עליו אמרו ישראל שה' איש מלחמה. לכן גם הוא נעשה במטה. עם זאת, הוא מספק למצרים את ההוכחה הסופית לקיומו של ה', והם אומרים אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים.
ההוכחה שאני ה' בקרב הארץ באה תמיד בסמוך להצלה מהמכה, ולא בסמוך להכאה עצמה (מלבד במכת דם). התגלות ה' בהסרת הצפרדעים באה עם הסרת המכה מחר: "...לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה: וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה’ אֱלֹהֵינוּ". במכת ערוב באה ההוכחה לקיום ה' ע"י הפדות וההפליה של ארץ גשן, והצלת ארץ גשן מהמכה: "וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". כן הוא לפני מכת ברד: "כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ: וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ", ובסופה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה’ הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה’ הָאָרֶץ". (אמנם לפני הברד נאמר גם: "כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ", אבל זה לא אמור על מכה שהיתה בפעל).
וכאן באה לידי בִטוי הכרתו של משה בכך שהמטה שהפך לתנין הוא רק מטה. ויבלע מטה אהרן את מטותם, הוא אמנם נראה כתנין, אך אנו יודעים שהוא מטה. החרטומאות מבוססת על מדע הנראה, המוחש. הבשורה של משה היא שיש רובד נוסף במציאות, שהחרטומים אינם יכולים להבין אותו. מצרים, בתור המעצמה המדעית הגדולה ביותר בתקופתה, נתפשה כך שכל החולק על חרטומיה הוא פרימיטיבי שאין לו יד ורגל במדע ואינו מבין את המציאות. משה מלמד שאמנם המדע מכיר היטב את הרובד החומרי של המציאות, אך מעל הרובד הזה יש רובד גבוה יותר, שמי שלא מבין אותו, דווקא הוא זה שלא מבין את המציאות.
דרך המכות מלמד משה שני דברים: א. שה' שולט בטבע. ב. שה' מנהיג את העולם, הוא לא רק שולט, הוא גם מנהיג. הוא לא עוד כח שאם נלמד אותו נוכל לרתום אותו לטובתנו, כפי שעושים החרטמים. הוא גורם מנהיג בעל רצון, ועלינו לעשות את רצונו.
ורק הוא יכול לקיים את העולם. החרטומים יכולים להרוס, רק ה' יכול לברוא ולרפוא.
אל מי נועדו המופתים
יש הגיון כלשהו בראיה המופתית, משה עומד עליו בדבריו עם פרעה. מי שמסוגל לשנות את סדרי הטבע, כנראה שעומד לימינו מי שקבע את סדרי הטבע ובידו לשנותם. אך זו ראיה מוגבלת מאד, שהרי אפשר שעושה זאת בלט וכשוף, כלשון הרמב"ם (יסוה"ת ח א). מי שמנבא תוצאה כלשהי בנִסוי מסוים, עדין אין כאן הוכחה מוחלטת שגם ההסבר שלו לתופעה נכון. אבל מי שיצר מכונה, והמכונה פועלת כסדרה, זוהי הוכחה שהסבריו בתחום המכניקה נכונים. לכן, אחרי שה' הוציאנו ממצרים, אין האותות והמופתים ראיה. כנגדם מעלה משה את הטענה שה' הוציא אותנו ממצרים. הוא הוכיח שליטה אמתית בעולם, ולא רק נִבוי תוצאת נִסוי. האותות והמופתים מיועדים למצרים ולמי שכחות טבע הם העִקר בעיניו. אנו כבר בשלב הרבה יותר מתקדם מזה. ועוד יותר יש לומר, אפילו במצרים לא הוכיח משה לישראל את מציאות ה' באותות ומופתים. האותות והמופתים נמסרו לו כדי להוכיח שהוא נביא, (ובזה מודה הרמב"ם שגם לדורות אותות ומופתים מועילים). לפרעה הוא הוכיח את מציאות ה' במופתים, אבל לישראל הוא הוכיח במופתים שהוא נביא ודִבר אליו ה'. אמונה בה' לא באה ולא משתנה בגלל מופתים.
ישראל האמינו בה' עוד לפני המופתים. הם גם האמינו שה' עתיד לפקוד אותם. אך לקח להם זמן להבין שאותה פקידה שהם מאמינים בה היא העומדת לפניהם עכשו. רק בקריעת הים הם הבינו זאת.
איך ישמע פרעה
כאשר משה נשלח לשליחותו, הוא פונה אל ה' בשתי טענות: א. הן בני ישראל לא שמעו ואיך ישמעני פרעה. ב. הן אני ערל שפתים. ה' עונה לו לשתי השאלות: איך ישמעך פרעה? אכן לא ישמע. ולא ישמע אליכם פרעה והרביתי את אותתי בארץ מצרים. כך יוציא פרעה הלא-שומע את ישראל הלא-שומעים ביד חזקה. יציאת מצרים יכולה לבא רק ביד חזקה כי גם פרעה וגם ישראל אינם חפצים בה.
וששאלת הן אני ערל שפתים - ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך.
וכאן אומר ה': וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים. כל המכות נעשות בנטית ידו של משה, שהוא אלהים לפרעה. אך סופם - וידעו מצרים כי אני ה'. אני הוא הנוטה את ידי ומכה את מצרים.
אחרי מכת בכורות שאינה נעשית במטה, ואינה מנֻמקת בנִמוק למען תדעו כי אני ה', באה קריעת הים שעליה נאמר שוב "וידעו מצרים כי אני ה'", ושוב יש נטית יד משה במטה על איתני הטבע, והמצרים יודעים ומכירים את ה'.
התהליך הפוליטי ולוח הזמנים של יציאת מצרים, וממתי חוגגים פסח
לאורך כל המכות פרעה מתחיב לשלח את ישראל, ואחרי שהוא רואה שהיתה הרוחה הוא חוזר בו. במכת בכורות, פרעה לא יכול היה לחזור בו, כי הוא שלח את ישראל תוך כדי המכה. גם אז הוא חזר בו ואמר מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל, אך ישראל כבר היו במדבר. ואולם, נשאלת השאלה למה בשאר המכות לא נהג משה כמו במכת בכורות. למה הוא לא אמר לפרעה שכשיהיו ישראל במדבר יסורו מעליו הצפרדעים?
ועוד יש לשאול כמה זמן נמשכו המכות? יש דעה שכל מכה נמשכה חֹדש. אבל הדעה הזאת קשה בכמה קושיות. בזמן הברד כבר היתה השעורה אביב והפשתה גבעול. כלומר: הברד כבר היה בניסן או סמוך לו. מיד אחרי החשך קורא פרעה למשה ומשה אומר לו כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, משמע שזה היה כבר בערב פסח עצמו, כלומר: שלשת ימי החשך הם י"א, י"ב וי"ג בניסן. לכן היה צריך לקחת את הפסח בעשור. כשעמדו משה ואהרן לראשונה לפני פרעה כבר היה משה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמנים שנה. וארבעים שנה היו ישראל במדבר, ומשה מת בן מאה ועשרים, מכאן עולה שאי אפשר שעברה עוד שנה בין דברי משה אל פרעה לבין יציאת מצרים (אמנם זאת לא ראיה, כי אפשר שהחל מראש חדש ניסן של שנתו השמונים התורה כבר אומרת שהוא בן שמונים).
ועוד יש לשאול: אם הצווי לאכול מצות מקורו בכך שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, איך צוה ה' את משה כבר בראש חדש ניסן שישחטו את הפסח ויאכלוהו על מצות ומרורים, וששבעת ימים לא ימצא חמץ? כבר בראש חדש ניסן, עוד לפני שיצאו ממצרים, עוד לפני שלא הספיק בצקם להחמיץ ואפאוהו עֻגֹת מצות כי לא חמץ, עוד לפני שפסח ה' על הפתח.
התשובה לכל השאלות האלה היא שחג הפסח היה חג שחגגוהו אבותינו כבר במצרים (או לפחות: שמועדו נמסר למשה ונמסר ע"י משה לעם ישראל עוד לפני המכות האחרונות). לאורך כל הפרשה משה בא אל פרעה בדרישה אחת ברורה: תן לנו ללכת אל הר ה' אלהינו לעשות בו את החג. השליחות של משה היא להביא את ישראל להר לה' לחֹג בו את החג. לחג הזה יש מועד ידוע שגם משה וגם פרעה יודעים אותו. ליציאת מצרים יש מועד מתוכנן מראש. ליל שמֻרים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים. מטרת בואם להר סיני היא לחֹג בו את חג ה'. לכן הם נשארו בהר סיני עד כ באיר של השנה השנית. כיון שבשנה הראשונה לא הספיקו להגיע להר סיני לחֹג בו את הפסח, הם נשארו בהר סיני עד פסח הבא. עד שכל ישראל, כולל הטמאים, עשו את הפסח בהר סיני. רק אז אפשר היה לעזוב את ההר.
את הפסח אפשר לעשות רק בהר ה'. והר סיני באותו זמן אכן נשא את התאר הזה. הוא היה הר ה' הזמני. פרעה הציע למשה הצעת פשרה: לכו זבחו לאלהיכם בארץ. מה ההתעקשות הזאת על הר ה' דוקא? (אגב, תשובה זהה נאמרה ע"י פרעה המודרני של היום. בעתירה לבג"ץ בשם חופש הדת וכו' וכו' בדרישה לעשות פסח, פסק בג"ץ שהמעוניין יכול לעשות פסח, ואין המדינה רשאית למנוע זאת ממנו, אך לא בהר הבית). את הפסח אפשר לעשות דוקא במועדו. לכן ברור מראש מתי יֵצאו ישראל ממצרים. (וגם לעניין זמנו של פסח, כמו לעניין מקומו של פסח, בתנאי לחץ נִסה מאן דהוא להקריב את הפסח ביום אחר בשנה: אהרן, בלחץ בני ישראל שצִפו מתי יזבחו לאלהיהם במדבר, קרא ואמר חג לה' מחר).
ישראל נצטוו לאכול מצות ומרורים עוד לפני שיצאו ממצרים. הם לא הספיקו לאפות את בצקם במצרים, אך כשהגיעו לסכות אפאוהו מצות כמו שנצטוו, ולא חמץ. את הפסוק "כי גורשו ממצרים" נראה לפרש שהוא נִמוק לאמור בראש הפסוק "ויאפו את הבצק" ולמה לא אפאוהו כבר במצרים "כי גורשו ממצרים". ואפאוהו מצות כי כך נצטוו.
((ומכאן דרשת חכמים שליל שמורים היינו שהוא משומר מששת ימי בראשית. מששת ימי בראשית חוגגים את החג הזה ולכן שמרו ה' להוציאם מארץ מצרים. (אמנם, בעוד ששבועות וסכות הם גם חגי הקציר והאסיף, הרי שחג המצות מנֻמק תמיד דוקא ביציאת מצרים). ומנין ישראל יודעים שהם מצפים לחוג את החג בהר ה', מסורת היא בידם מאבותיהם שאלהים פקד יפקד אותם (שהרי בסוף ספר בראשית הוזכר שיעקב ויוסף אמרו זאת לבניהם), והם יודעים שאבותיהם זבחו בהר, וכן עולה משירת הים. וראה דברינו בפרשת בשלח)).
משה לא יכול היה לומר לפרעה שלא יסיר את הצפרדעים עד שיהיה היהודי האחרון מחוץ למצרים, מפני שעדיין לא הגיע הזמן לצאת. ויתרה מכך: משה לא מבקש מפרעה לגרש את בני ישראל אלא רק לאפשר להם לחגוג, אילו היה משה מבקש מפרעה לודא שהיהודי האחרון יוצא ממצרים, היה פרעה מתרעם על הכפיה הדתית שיש כאן. מדוע להכריח את מי שאינו רוצה לחֹג לה'? גרושו של פרעה את בני ישראל התאפשר רק כאשר פרעה מיזמתו רצה לגרש אותם כדי לעצור את מכת בכורות, ואחרי שהיה ברור שמועד הפסח ממילא כבר עבר, ולא בשבילו מוציא אותם פרעה ממצרים. (או שפרעה חשב תחילה שהוא צריך להחזיק מעמד רק עד שפסח ממילא יעבור, אז כבר לא יהיה על מה לריב וממילא לא יהיו עוד מכות. וכשראה שפסח הגיע והמכות נמשכות – הוציא את ישראל ממצרים. כך או כך, התורה מסכמת "ומשה ואהרן עשו את כל המפתים האלה לפני פרעה ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל מארצו", כשהגיע ערב פסח ועדין לא יצאו).
מכת צפרדע (ויתר המכות בפרשת וארא) היתה בזמן שהוא עדין רחוק דיו מהפסח כדי שאי אפשר יהיה לקבוע שהמכה לא תפסק עד שיצא היהודי האחרון, הלא במדינה נורמלית אין מגרשים אדם למדבר מהרגע להרגע, נותנים לו זמן רשמי להתכונן. אך הזמן היה קרוב דיו לפסח כדי שאם ההכנות ליציאה לא מתחילות למחרת בבקר, ולא יצא מיד צו מלכותי ליציאת היהודים במועדם, אות וסימן הוא לכך שפרעה החליט שלא לשלח את ישראל.
וכך מתכוננים ישראל לחג, שואלים מהמצרים בגדי חג ותכשיטי חג, וככל שהולך החג ומתקרב מבינים ישראל שמשה קִבל את הצעת פרעה לזבוח בארץ. אפשר לנשום לרוחה, אין צֹרך לעזוב את מנעמי מצרים, אפשר לחגוג ולעשות סדר כהלכתו, לדבר על הגאולה העתידה, ולומר לשנה הבאה בירושלים. גם בשנה הבאה נאמר כך. הלכות הפסח נאמרו מראש, ומראש נערכו ישראל לשבעת ימים ללא חמץ, אבל צדה לא עשו להם.
ובליל חג זה הוציאם ה' ממצרים. את הפסח הם עשו בהר סיני כעבור שנה. דמו נזרק על מזבח ה' בחצרות אהל מועד.
היד החזקה
הפתגם העממי (המבוסס על פרשת כי תבוא) אומר "מכה שלא כתובה בתורה", אבל לאמתו של דבר אף אחת ממכות מצרים איננה כתובה בתורה. הביטויים השגורים בפינו – "עשר המכות" או "מכות מצרים" – אינם נזכרים בשום מקום בתורה. התורה לא מדברת על מכות אלא על מופתים ואותות (אמנם היא מדברת על שפטים, וראה להלן), ורק על מכת בכורות הכתוב אומר "עוד נגע אחד", לומר לך שמכת בכורות היא כבר מכה ולא מופת. הכתוב מביא את ההבחנה הזו לידי ביטוי נוסף באמצעות פרשיה מסכמת המפרידה בין מכת חושך ומכת בכורות: "ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים. ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה לפני פרעה..." פרשיה זו סוגרת את סִפור תשע המכות, והיא מקבילה באופן בולט לפרשיה הפותחת את הסִפור, שם נאמר: "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים". שתי הפרשיות האלה תוחמות את פרשת המופתים, המוצגים כאילו אינם מכות אלא ראיות לקיום ה'. תשובה לבן הרשע ששאל "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל?".
שני תפקידים יש למכות. הנִמוק הרשמי לכל מכה הוא להוכיח את מציאות ה'. כך אומר משה לפרעה בכל מכה, למען תדע כי אני ה', בעבור תדע כי לה' הארץ, וכו'. הסברת שאתה לא משלח את ישראל כי לא ידעת את ה'? טוב ששאלת, בזאת תדע כי אני ה'. המסר בולט במיוחד בין השחין לברד, שם נאמר לפרעה "כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ: וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ". כלומר יכולתי להכות אותך מכה ניצחת, אולם לא זו המטרה העִקרית. מטרתי היא לספר שמי בכל הארץ.
ואולם, ברור שיש למכה תפקיד נוסף: היא היד החזקה שהבטיח ה' למשה.
ואכן, גם בפתיחה וגם בסיום, אומר הכתוב במפורש או ברמז שלמופתים יש גם תפקיד כוחני של מכות. בפתיחה נאמר "והרביתי את אותותי ואת מפתי בארץ מצרים, ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים". בסיום נאמר "עוד נגע אחד..", משמע שגם המופתים הקודמים היו נגעים. כשנדקדק נמצא שיש עשרה מופתים ועשרה נגעים, ואין חפיפה מלאה ביניהם. המופת הראשון (המטה ההופך לתנין) איננו נגע, והנגע האחרון (מכת בכורות) איננו מופת.
משה מדבר אל פרעה באותות ובמופתים. רשמית, הוא בא להוכיח לו שעליו להסכים לשלח את ישראל, אבל למעשה זוהי יד חזקה. לא פרעה משלח את ישראל כי אם ה', בכח, מוציא את ישראל ממצרים. מתברר שבאי העולם לא ייראו את ה' באותות לבד אלא בכח. הכח הוא המביא את המצרים לומר שה' האלהים. תחילה החרטומים, אח"כ עבדי פרעה, ולבסוף גם חיל פרעה אומר "כי ה' נלחם להם במצרים", ואז מכירים בו גם ישראל, כי ראו את היד הגדולה. היא מביאה למורא גדול והכרה בה'. קול ה' בכח, ומתוך כך קול ה' בהדר.
וכך בא פרעה אל משה ומתחנן שמשה יסלק את המכות. את המשימה הזאת הוא אפילו לא מנסה להטיל על חרטומיו. ברור שזה לא בכוחם. מי שמכיר את חוקי הטבע יכול לעורר אותם לפעמים, אך לא לסלק אותם. את זה גם משה עושה לא ע"י המטה אלא בתפִלה, וכך מתברר מי באמת מעל הטבע ושולט בו.
וכך יש להבין גם את ייחודה של מכת בכורות. היא כבר איננה חלק מסדרת המופתים שנועדו להוכיח את מציאות ה'. היא באה להוכיח דבר אחר: "למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל".
חז"ל עומדים על לשון הפסוקים המלמדת שאת מכת בכורות הביא הקב"ה בכבודו ובעצמו. "אני יוצא בתוך מצרים". ועם זאת הדבר עוד טעון ביאור, כי מכך שצריך ה' לפסוח על הפתח ולא לתת למשחית לבא לנגוף, משמע שאכן יש שם מלאך משחית, שיודע להבחין בין בכור לפשוט, אך אינו יודע להבחין בין מצרים ובין ישראל, וה' צריך לבא להציל את ישראל מפניו. "המשחית" הוא מגפה ככל המגפות, כח טבעי. גם אם הוא כח טבע ייחודי המבחין בין בכור לפשוט, עדיין ההבדל בין בכור לפשוט הוא הבדל שבטבע. גם החרטומים רואים אותו, וגם כל איש מצרי רואה אותו. אבל ההבחנה בין ישראל לעמים היא אלוהית. רק אלהים, או איש שלמד את תורתו, יודע להבדיל בין קֹדש לחול. ה', השולט בכחות הטבע וגובר על המכות, יוצא בתוך מצרים להבחין בין ישראל לעמים.
האותות והשפטים
לפני המכות אומר ה' למשה: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם".
שני תפקידים יש למכות. הם אמורים להיות אותות ומופתים, והם אמורים להיות שפטים גדולים. התוצאה שלהם תהיה וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’.
במה ידעו מצרים כי אני ה'? באותות והמופתים, או בשפטים הגדולים?
לכאורה, באותות והמופתים. ואולם, הפסוק כותב דוקא אחרי השפטים, את התוצאה: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם". התוצאה תושג דוקא בנטות ה' את ידו על מצרים.
כאמור לעיל, המכות מוצגות תחילה כאותות ומופתים, וככל שהתהליך מתקדם הן מוצגות יותר ויותר כאיומים.
אותות ומופתים יודעים גם החרטומים לעשות. למעשה, בכך נפתחת הדלת של משה אל פרעה. ומתוך כך – אל בני ישראל. ולא משום שהעובדה שהוא מסוגל לשנות את סדרי הטבע מלמדת שאלהים אתו, אלא משום שהוא עושה כמו החרטומים. (ומכאן תשובה לשאלת חז"ל: תבן אתה מכניס לעפרים?). מי שבא ועושה קונצים של שינוי סדרי בראשית, יוזמן לעשות מופע קסמים לפני פרעה בשעות הפנאי. מי שיודע להתחרות במדענים ובחרטומים המתקדמים, יוזמן לפגישה בלשכתו של פרעה. האותות והמופתים מזכים את משה בקרבה אל החרטומים. האמונה בכחו של ה' באה לא מתוך היכולת לעשות מופתים, אלא דוקא בשפטים הגדולים. בנטית היד על מצרים, בהצגת העובדה שה' הוא לא רק כח חזק בטבע, אלא כח בעל רצון ושליטה. יכלתו לשפוט את הארץ, היא זו שמביאה את המצרים לדעת כי אני ה'. עד שיאמרו "אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה’ נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם", אמירה שמאפשרת לישראל להכיר בה' ולומר "אָשִׁירָה לַה’ כִּי גָאֹה גָּאָה .... ה’ אִישׁ מִלְחָמָה ה’ שְׁמוֹ...".
ויעזב את עבדיו
וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה. הלשון קשה (וכבר העיר על כך רש"י בישעיהו יב ב), שהרי היה צריך לכתוב ואשר לא שם לבו עזב את עבדיו, או ואשר לא שם לבו ויעזב את עבדיו ארעו כו"כ. ואולי זאת כונת התורה, אע"פ שאין צחות הלשון כן, שאשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזב את עבדיו, ארעו כל האמור להלן. אבל אין הדבר מביא מזור לכללי הדקדוק, שהרי הפרשיה להלן לא אמורה על האיש הזה.