בחקתי

ברית הר סיני

פרשת בהר פותחת בפסוק "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר דבר אל בני ישראל", ואז, אחרי כל עניני השמיטה, היובל וגאולת הארץ והאדם, באה פרשת התוכחה, שאחריה מסכמת התורה "אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה". אלה פסוקי המסגרת לפרשה: הפתיחה והסיום באותם מרכיבים: ה', משה, בני ישראל והר סיני.

והנה, אחרי פרשת הערכין וההקדשות יש פסוק חתימה נוסף: "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני".

מה הם דברי הברית המיוחדת הזאת שנכרתה בין ה' ובין בני ישראל בהר סיני? פרשת בהר עוסקת בשני מרכיבים: העם והארץ. היובל גואל את שניהם ומחזיר אותם זה לזה: ביובל שב איש אל אחֻזתו, והאחֻזה שבה אל בעליה. אם הארץ נמכרה היא תשוב ביובל לבעליה, ואם האדם נמכר הוא ישוב ביובל לאחֻזתו. אי אפשר למכור לא את האדם ולא את אחֻזתו, אלא רק את השָנים, ולכן חִשוב דמי המכירה והגאֻלה במכירת האיש ובמכירת הקרקע הוא ע"פ השנים. יתר על כן, גם לפני היובל יש מצוה לגאול את האיש או את האחֻזה שנמכרו. כל אדם קשור לאחֻזתו בקשר בל ינתק, לדורות.

יאמר מי שיאמר שהתורה דוגלת בחרות הפרט, ולכן היא אוסרת למכור את האיש או אדמתו לצמיתֻת, אבל התורה מנמקת את המצוות האלה בנִמוק הפוך: והארץ לא תמכר לצמיתת כי לי הארץ, כי לי בני ישראל עבדים. אדם אינו רשאי למכור לא את עצמו ולא את אחֻזתו כי הוא אינו בעליהם. ה' הוא הבעלים של ישראל וארצם, ואין אדם מוכר את מה שלא שלו. בעל כרחו חוזר כל אדם לאחֻזתו.  (יש עוד הוכחה לכך שאין הפרשה עוסקת בגמילות חסד עם בעל הקרקע: הסִדור הזה מיטיב עם משפחה שהולידה מעט בנים, מקשה על משפחה שהולידה הרבה בנים, ועל בני בניה של אותה משפחה לדורות, ומנציח את היות הגר ובני בניו אחריו חסרי אחֻזה לעולם). הלִמוד של הפרשה הוא שהאדם אינו בעלים לא על עצמו ולא על אדמתו. הכל שיך לה', המולך על הארץ.

האדם והארץ הם שני מרכיבים מקבילים בפרשה. כל אדם שיך לאחֻזתו וכל אחֻזה שיכת לאדם, ושניהם שיכים לקב"ה. אם הם חוטאים לה', לא רק האדם נענש וירצה את עוונו, גם הארץ תהיה לשמה ותרצה את עוונה, היא תרצה את שבתותיה כל ימי השמה. הארץ קדושה כמו העם, והיא חלק מהברית הנכרתת עם ה' בהר סיני. גם היא צריכה שבת כמו שישראל צריכים שבת, אות היא בין ה' לבינם. גם אותה אין האדם יכול למכור כי היא שיכת לה', ויש מצוה לגאול אותה, וכשהברית עם ה' מופרת, גם היא נענשת.

הברית הזאת, ברית הר סיני, היא ברית של העם והארץ עם ה'. אך בפרק הנספח, פרק הערכין וההקדשות, נבחן כל פרט ופרט בעמדו בפני עצמו מול הקב"ה. וגם שם אנו רואים שערך האדם כערך נחלתו, חמשים שקל כסף.

חמשים שקל כסף הוא ערך משפחה ובית אב בישראל. שהרי המחלל נערה מישראל משלם לאביה חמשים כסף, בתנאי שהיא נערה בבית אביה. זהו הערך של בית אב, כערך המשפחה והאחֻזה המשפחתית, שהפרשה מלמדת שהם אינם יכולים להשתנות או לעבור משפחה לעולם. אדם ונחלתו נשארים במשפחה לדורי דורות. אם ישתנה הדבר, היובל יתקן זאת. מכל דבר חיב אדם לתת מדי שנה מעשר מן המעשר לה'. לכן גם מערכו נותן האדם מבן עשרים שנה ומעלה מעשר מן המעשר, מחצית השקל, לה'.

אדם מבן עשרים שנה ומעלה הוא יוצא צבא בישראל, כפי שלמדים אנו בפרשת במדבר. הוא זה שכובש את הארץ ויורש אותה, ולו אחזת הארץ. לכן ערכו כערכה. אבל הלויים והבכורות נמנים מבן חדש ומעלה כי מבן חדש ומעלה אדם כבר מיועד לעבודה לפני ה', לכן בכור שאין לוי כנגדו נפדה בערך אדם מבן חדש ומעלה.

ביתו של אדם זו אשתו. אשה היא כבית. אשה עוברת ממשפחה למשפחה, וגם בית יכול להמכר ממשפחה למשפחה ככתוב בפרשת בהר. גם ערכה של אשה הוא כערך שמשלם הפוגע במשק בית בישראל.

כלומר: גם כאשר עומד כל פרט בודד ונערך לפני ה', ערכו נקבע ע"פ מקומו ותפקידו בברית הכללית הלאומית המאוחדת הנכרתת בין ה' ובין העם והארץ. שלא כמו רכוש שאינו חלק מהברית הזאת, ואינו חלק מפרשת בהר, שכאשר הוא נערך מול ה', הוא אינו נערך אלא ע"פ מחירו בשוק.

העם והארץ הם גוף אחד העובד את ה' כאחד. ובו נברא כל אדם כך שימלא את תפקידו בגוף הגדול. כיון שהגוף הגדול צריך זכרים וצריך נקבות, נבראו חלק מהאנשים זכרים וחלק נקבות. וכל אחד מהם נערך כתפקידו בגוף הגדול העובד את ה'.

כאמור לעיל, פרשות בהר ובחקתי הן יחידה אחת. הן פותחות בפסוק  "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ואז, אחרי כל עניני השמִטה, היובל וגאֻלת הארץ והאדם, באה פרשת התוכחה, שאחריה מסכמת התורה "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה". המסגרת של הפרשה הם פסוקי הפתיחה והסיום המכילים את אותם מרכיבים: ה', משה, בני ישראל והר סיני. אחרי פרשת הערכין וההקדשות יש פסוק חתימה נוסף: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי". יש כאן ברית בין ה' לבני ישראל בהר סיני, המחייבת את ישראל להצמד לנחלותיהם בארץ ישראל, כי לי בני ישראל עבדים וכי לי הארץ, אלו ואלו עבדי ה' הם בברית זו. לכן כשהברית אינה מתקימת, אלו ואלו נענשים, העם גולה והארץ תשם ותרץ את שבתותיה. כשה' שב וגואל אותם הוא זוכר את בריתו עם האבות, וגם את הארץ.

זוהי לא ברית בין שני שותפים. זוהי ברית בין שלשה שותפים: ה', בני ישראל והארץ. לכן הוזכרה כאן בהרחבה שבת הארץ. נכון שכדי שהארץ תקיֵם את מצותה, אנו צריכים לא לזרוע ולא לקצור, אבל המצוה היא על הארץ. כי שלשה שותפים לברית הזאת. וכשהברית תופר יופרדו השותפים זה מזה. אבל ה' לא ישכח את בריתו, והוא ישוב ויחבר יחד את השותפים, כשיזכרם.

וכבר הזכרנו שהדבר בא לידי בטוי גם בפרשת ערכין. ערכו של האיש כערכה של נחלתו, חמשים שקל כסף. כל אדם שיך לאחֻזתו וכל אחֻזה שיכת לאדם, ושניהם שיכים לקב"ה. היובל מחזיר אותם זה לזה. לכן גם ערכם – אחד הוא. חמשים שקל כסף הוא ערך משפחה ובית אב בישראל. לכן המחלל נערה מישראל משלם לאביה חמשים כסף, בתנאי שהיא נערה בבית אביה, כערך המשפחה והאחֻזה המשפחתית, שהפרשה מלמדת שהם אינם יכולים להשתנות או לעבור משפחה לעולם. אדם ונחלתו נשארים במשפחה לדורי דורות. אם ישתנה הדבר, היובל יתקן זאת. מכל דבר חיב אדם לתת מדי שנה מעשר מן המעשר לה'. לכן גם מערכו נותן האדם מבן עשרים שנה ומעלה מעשר מן המעשר, מחצית השקל, לה'. ביתו של אדם זו אשתו, לכן אשה עוברת ממשפחה למשפחה, וגם בית יכול להמכר ממשפחה למשפחה ככתוב בפרשת בהר. גם ערכה של אשה הוא כערך שמשלם הפוגע במשק בית בישראל.

גם התוכחה על שני חלקיה, הברכה והקללה, נכתבו בזִקה ישירה לפרשת בהר. הדבר נִכר לעין בפרשת הברכות. התורה באה ללמד שפרשת הברכות נוהגת כל עוד פרשת בהר מתקימת כסדרה. פרשת בהר אומרת: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:  וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן", ופרשת בחקתי אומרת: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ". פרשת בהר אומרת "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם", ופרשת בחקתי אומרת: "אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". פרשת בהר אומרת "וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח:  וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ". ופרשת בחקתי אומרת: "וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם:  וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".

אבל גם פרשת הקללות מציגה את הדבר הזה. הקללות הן עֹנש על השביעית שנזכרה בפרשת בהר. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ:  כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ. לעֻמת ההבטחה בפרשת בהר "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל", "כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ". "וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ:  וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ:  וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:  וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן", כנגד זה אומרת הקללה: "וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם". "וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ" (דבר זה הוזכר גם בברכה "וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ"), "וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ", ובהמשך, אחרי אכילת בשר הבנים, "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם". אפשר לאכול את הארץ בקדושה ובטהרה, את השביעית והיובל עצמם. אם לא נעשה כן, תחת שנאכל אנחנו את ארצנו, תאכל ארץ אויבינו אותנו. בפרשת בהר אנו אוכלים את הארץ, וכן בפרשת בחקתי אם נלך בחקי ה'. אם לא נלך בחקתיו – הארץ תאכל אותנו, ולא ארצנו אלא ארץ אויבינו.

הזכרנו כבר בפרשת ויגש, שהמצב המתואר בפרשתנו שבו יש עם וארץ ששיכים לאדון, כי לי בני ישראל עבדים וכי לי הארץ, מזכיר את מה שהנהיג יוסף במצרים. יוסף קנה את כל אדמת מצרים ואת כל אנשי מצרים, ולכן הוא חִלֵּק אותם במצרים כרצונו וצוה עליהם לתת בכל שנה חמישית מהתבואה לפרעה. גם ה' מחלק את ישראל בארץ בגורל, ובכל שנה הם נותנים שני מעשרות, אחד לחלק הנבחר בעם, ואחד לחלק הנבחר בארץ, כי הארץ והעם הם שני הדברים השיייכים לה'. גם הבטויים בפרשה מזכירים את האמור אצל יוסף. שם נאמר "וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם", וכאן נאמר "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ".

ה', העם והארץ הם מרכיבי הברית. לברכה או לקללה. (ונוספים כאן גורמים נוספים, כמו הברכה והקללה בעניינים שאינם תלויים בשדה, כמו הבהמות והמלחמות).

הארץ והעם שייכים לה'. לו הם והוא מלכם. אחרי ספירת שבע שבתות של קדושה, לעולם בא היום שבו מתגלה ה' בקול שופר, וקול השופר הולך, וכל העם רואים את הקולות ואת קול השופר. ומקבל העם את מלכותו.

ה', העם והארץ הם מרכיבי הברית. לברכה או לקללה. (כמובן שנוספים כאן גורמים נוספים, כמו הברכה והקללה בדברים שאינם תלויים בשדה, כמו הבהמות והמלחמות).

הברכה והקללה

יש בפרשית התוכחה הקבלה לברכה הבאה לפניה. בברכה נאמר "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו", ובקללה נאמר "ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה  ותם לריק כחכם ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא יתן פריו". הפסוק הבא בברכה, "והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע", הוא כנראה פירוט של הכלל האמור לפניו, לכן אין לו מקבילה בקללה. בברכה נאמר "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ", ובקללה נאמר "והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם". בברכה נאמר "וחרב לא תעבר בארצכם ורדפתם את איביכם וכו'", ובקללה נאמר "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית ונאספתם אל עריכם ושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב". הפסוק הבא בקללה, "בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו", הוא המקבילה של הפסוק "ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם", האמור בתחלת הברכה, אבל בכל ההקבלה בין הברכה לקללה, זוהי החריגה היחידה מהסדר. בברכה נאמר "ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם", ובקללה נאמר "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנתיכם תאכלו", בברכה נאמר "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם  והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם", ובקללה נאמר "והשמדתי את במתיכם והכרתי את חמניכם ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם וגעלה נפשי אתכם  ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחחכם".

אפשר שכאן מסתימת ההקבלה, ואפשר שהפסוק האחרון של הברכה, "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהית להם עבדים ואשבר מטת עלכם ואולך אתכם קוממיות", מקביל לתיאור הבא בהמשך הקללה, המתאר את יציאתנו מהארץ, ושובנו להיות כעבדים בגולה.

כך או כך, במקום הזה שבו נגמרת ההשואה לברכה, אחרי צאתנו מהארץ, מפסיקה התורה לדבר אל עם ישראל בלשון נוכח, אתם, ועוברת לעסוק בלשון נסתר בשני מרכיבים: הארץ, והנשארים בכם. מלבד בשני מקומות: תוך כדי העִסוק ב"הנשארים בכם" נאמר "ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ איביכם", אבל מיד חוזרת התורה ואומרת שוב "והנשארים בכם", כלומר אתם כבר לא קימים, אבדתם בגויים, נשארו רק הם, הנשארים בכם. וכן תוך כדי החלק העוסק בארץ נאמר "ואתם בארץ איביכם". מלבד שני המקומות האלה, עד סוף הפרשיה לא נזכרים "אתם". נזכרים "הנשארים בכם", ונאמר שהם ינוסו מקול עלה נדף, אבל אח"כ נאמר שהם ישובו בתשובה, וה' ישיב אותם אל הארץ כשיזכור את בריתו ואת הארץ.

כמו כן נאמר שהארץ תשא אף היא בענשה. ושגם אותה יזכור ה' כשישוב את שבותנו. בברית הר סיני יש שני מרכיבים, העם והארץ, אותן הלכות נאמרו על שניהם, ושניהם נענשים כשהם חוטאים, ואת שניהם זוכר ה' כשהוא משיב את שבותנו.

שני אלה אמורים בפרשת הקללות אחרי סיום החלק המקביל לברכות. עם ישראל מתברך כשהולך בחֻקי ה' ומתקלל במאסו את חֻקי ה', וגם הארץ מתברכת בשעת עשית מצוות ה', ומתקללת בשעת החטא. את הנשארים בכם אי אפשר לציין לברכה בתיאור הברכה. המתברכים בשעת ההליכה בחקי ה' הם "אתם", עם ישראל היושב בארצו.

עם ישראל היושב בארצו הוא זה שמתברך בצדקתו ומתקלל ברשעתו. עם ישראל שבגולה אינו בכלל הזה.

כאשר ישראל יושבים בארץ הם "אתם". הם אותם ישראל שעומדים לפני משה בהר סיני. כאשר הם נפוצים בגוים אין ישראל. יש "הם", כמה נשארים, שנפוצו בגויים, ומהם אפשר יהיה בעתיד לחדש את "אתם". אתם בארץ אויביכם.

מלבד שני הפסוקים שהזכרנו, שאין להם מקבילה בברכה, יש בקללות גם קללות נוספות שהוזכרו עוד לפני החלק המקביל לברכות:  "ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי  אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבת נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו איביכם  ונתתי פני בכם ונגפתם לפני איביכם ורדו בכם שנאיכם ונסתם ואין רדף אתכם". אלה הפסוקים הראשונים בקללות. אין להם מקבילה בברכות. ראשית מעניש ה' את ישראל בעֹנש שאינו מבטל את הברכות ואינו מנוגד להן. רק אם אלה לא יועילו, "ואם עד אלה לא תשמעו לי", אז - "ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם, ושברתי את גאון עזכם וכו'", כלומר: יהפכו הברכות לקללות. וגם זה לא בבת אחת. בתחלה חלק מהברכות יהפכו לקללות, ואם נוסיף ונלך בקרי – עוד קללות, ואם נוסיף – עוד קללות.

מה העִקר ומה נִגודו? האם הברכות מקבילות לקללות, או הקללות מקבילות לברכות? לפחות במקום אחד נראה שהברכות נכתבו כהפך הקללות. שהרי נאמר בברכות "ולא תגעל נפשי אתכם", ולכאורה אין שום מקום להזכיר את זה, אלמלא יאמר בקללות "וגעלה נפשי אתכם". ואולם. יש לבחון היטב את הופעת המלים מאיסה, געל נפש, וברית, בקללות. מיד בתחלת הקללות נאמר "ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי  אף אני אעשה זאת לכם". מה משמעות המלה "זאת", בפשטות: מה שאתם עשיתם: מאיסה, געל נפש והפרת ברית. אבל הפרשה מסימת: "ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם". גם שם באה המלה "זאת", מיד אחרי תיאור המאיסה והגעילה שגעלו ישראל את ה', אבל שם נאמר שה' לא ימאס ולא יגעל, להפך, נאמר "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר". לפסוק האמור בברכות "והקימתי את בריתי אתכם", אין פסוק מקביל בקללות שאומר בפירוש את ההפך, נאמר רק "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית", כלומר: הנקמה היא חלק מהברית, היא לא הפרת הברית. לעֻמת זאת, כנגד הפסוק "ולא תגעל נפשי אתכם", יש פסוק מפורש בקללות "וגעלה נפשי אתכם". וגם כאן יש לבאר שאתכם תגעל נפשי, אבל לא את הנשארים בכם. בהם תקוים הברית. את בריתי לא אפר.

עוד אפשר לבאר שהפסוק "לא מאסתים ולא געלתים לכלתם" בא לרמוז שלא געלתים לכלותם, אבל געלתים להגלותם. אבל יותר פשוט לבאר אחרת, שהרי הפסוק לא מאסתים ולא געלתים, אע"פ שנאמר בו "לכלותם", נראה ע"פ הקשרו כלא מאסתים כלל.

כלומר: הברכה והקללה מותאמות זו לזו. שתיהן באו כרוכות מהשמים. לא הברכה נכתבה לפי הקללה ולא הקללה לפי הברכה אלא שתיהן הותאמו זו לזו. אם תקימו את מצוות ה' תבורכו ואם לא תקימו תקוללו. ועוד מלמדת התורה שה' יכול לאבד את ישראל, אך עדין יהיו נשארים בהם. בהם תתקים הברית. וגם הארץ היא צד בברית. ה' אולי יגעל אותנו, אך לא יפר את הברית. גם אם אנו נפר אותה.

הפורענות

סדר הפורענויות האמור כאן, שאח"כ גם קרה, הוא: מחלות, רעב, בצורת, חיה רעה, מצור ומחלות, אויב כובש ומשעבד. אם באלה לא תשמעו לי, אז יבוא מצור סופי, שאחריו יחרב המקדש ותצאו לגלות. כך היה כפי שאנו מוצאים בספר מלכים. היו הרבה אויבים שכבשו את ישראל, אבל רק בסוף חרב המקדש ויצאנו לגלות. עם חורבן המקדש חרבות גם הבמות. למה הוזכר הדבר יחד עם חורבן המקדש? הלא הבמות הן דבר שטוב שהוא חרב? אולי משום שכך היא דרך העולם.

הברית

פרשיות רבות של מצוות בתורה מסימות ב"אני ה'", "אני ה' אלהיכם", "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", ואפילו "להיות לכם לאלהים". אך פרשית הברכה מסתיימת ב"אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". זוהי סיומת מיוחדת במינה.

לכאורה טעם הדבר מובן. כל הפרשיות נאמרות כאשר ישראל עוד במדבר, וה' טרם שבר את מוטות עולנו וטרם הוליך אותנו קוממיות. אבל הסיומת הזאת נאמרת על זמן ישיבת ישראל בארצו. אמנם נאמרה בהר סיני, אבל הנמען הוא עם ישראל היושב בארצו והולך בה קוממיות. יתר על כן: זה הנושא של הפרשה, אני מוליך אתכם קוממיות ושובר את מוטות עלכם כל עוד אתם עבדי שלי. (כפי שאמרה פרשת בהר וכפי שבארנו שם, שאין אנו עבדים לבשר ודם כי אנו עבדים לה'). אלא שהזכרת הליכתנו קוממיות יחד עם עבדותנו למצרים ומטות עֻלנו, אומרת דרשני.

בפרט שהיות ה' לנו לאלהים נזכר שם אף הוא, בפסוקים הקודמים: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם". פסוקים אלה נאמרו לא כחלק מהשבח של ה' שהוציאנו ממצרים ולכן עלינו לשמוע בקולו, אלא כחלק מההבטחה שמבטיח לנו ה'.

הפרשה משתמשת הן בברכות והן בקללות בצמד שרשים המוכרים לנו מפרשת נדרים: הקם והפר. ישראל מפרים את הברית, אך ה' לא מפר אותה, הוא מקים אותה ומוליך אותנו קוממיות. מטרת הפסוק הוא לומר לעם ישראל: אישה יקימנו ואישה יפרנו, אך הוא לא יפרנו. קיומו של עם ישראל הוא הקמת בריתו של ה', זוהי הקוממיות. אם יעלה על הדעת שלא תהיה ברית, לא הברית תופר, עם ישראל יופר. מוטות עֻלנו יכולים להשבר ויכולים להיות מוטלים עלינו שוב. אבל הברית לא תופר. אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי.

את המצוות אנחנו צריכים לקים כי ה' הוציאנו ממצרים להיות לנו לאלהים. את ברכת ה' אנחנו צריכים כי בלעדיה אין לנו קיום.

הערכך

הפרק האחרון בספר ויקרא פותח בכותרת "אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה'". הפרק עוסק בנדרים שונים. תחילה הוא עוסק באדם שמעריך אדם, כלומר: נודר לשלם את ערכו של אדם. אח"כ הוא עוסק במי שמקדיש בהמה טהורה, בהמה טמאה, בית, שדה אחֻזתו, שדה מקנתו. בסוף הפרק עוסקת התורה בבכור ומעשר של העדר, שאינם בכלל הקדש, וכן בחרמים. לכאורה נראה שנושא הפרק הוא נדרים. אדם הנודר לתת את שלו.

אך עיון נוסף בפרק מלמד שלא זה נושא הפרק. המלה החוזרת בפרק פעמים רבות מאד היא המלה "ערכך". כבר הכותרת היא "אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה'". הפרשיה הראשונה בפרק מלמדת מהו ערכו של כל אדם מישראל. והיא מסימת: "וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן", כלומר: יש ערך שנקרא "ערכך", ומי שמך ממנו, צריך הכהן להעריכו שוב.

ומכאן אנו מגיעים לנושא הבא: בהמה טהורה שמוקדשת, אין צֹרך להעריך אותה, כי היא קרבה על המזבח. אך המקדיש בהמה שאינה ראויה להקרבה דינו: "וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה". והגואל אותה או את ביתו או את שדהו, מוסיף חמשית על ערכך. המקדיש את שדה אחֻזתו וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף, חמשים שקל כסף, כערך אדם מישראל. ואם נשארו מעט שנים עד היובל – וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ. והמקדיש את שדה אחֻזתו: וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַה' ... וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל".

נמצא אפוא שהמלה "ערכך" אין פירושה הערך שלך, הוא שם עצם בפני עצמו שיכול לבוא בה' הידיעה. יש לו מכסה, והוא קבוע. המלה הזאת, שחוזרת פעמים רבות בפרק. נזכרת בעוד שני מקומות בתורה. לגבי אשמות נאמר בפרשת ויקרא שהם באים "בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם", ולגבי פדיון בכור נאמר "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא". גם בפרשתנו נאמר, ודוקא לגבי פדיון בכור בהמה טמאה, שהיא נפדית בערכך.

והפרשה מסימת: "וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל". ערכך הוא מושג שקשור לשקלי הקדש. הוא ערך מוחלט הנמדד בשקל הקדש. שקל הקדש נזכר מלבד בענינים שנזכרו לעיל, גם בענין פקודי המשכן וקרבנות הנשיאים. וכן לגבי מחצית השקל. שלגביה, ולגבי פדיון בכורות, נאמר כמו בעניננו שהיא עשרים גרה. כלומר: יש שקל קדש שבו נמדדים דברים שקשורים למשכן. ובו נמדד ערכך.

לכל אדם יש ערך פדיון נפשו כלפי ה'. ערכים אלה נמדדים בשקל הקדש. יש דברים שנִתנים לה' ממש, כמו בהמה טהורה הראויה לקרבן, או שדה אחֻזה שלא נפדה עד היובל. גם חרמים ומעשרות נִתָּנים לה' וא"א לפדות אותם, כמו שאנו מוצאים בסוף הפרק. אבל יש דברים שיש להם פדיון מלפני ה', וכאשר באים לפדות את הדברים מיד ה', אין אדם מתכפר אלא בשקל הקדש. לכן גם בכור שבאים לפדות אותו נפדה בערכך, וכן אדם שחיב חוב לה', מביא אשם בשקל הקדש (אשם הוא חוב לה', ויש להאריך בכך ואין כאן המקום). גם כשנושאים את ראש בני ישראל לפקודיהם, צריך כל אחד לתת כפר נפשו בשקל הקדש.

נושא הפרשה אפוא הוא ערכך. פרשת ערכין. אמנם, הדבר בא לידי בִטוי רק כאשר יש נדר ופדיון, אבל הנושא שאותו באה הפרשה ללמד הוא כיצד מודדים כלפי ה' את ערכו של אדם מישראל או של רכושו של אדם מישראל. יחד עם זה, היא מלמדת מה נפדה ומה לא נפדה. מה הוקדש כדי להנתן לה', ומה הוקדש כדי שערכו ינתן לה' תחתיו.

ספר ויקרא פותח באדם שנותן מבהמתו כדי לכפר עליו, כדי לעלות אל ה' תחתיו. ספר ויקרא מסיים בערכו ופדיונו של האדם ורכושו כלפי ה'.

הפרשיה פותחת בהקדשות. כאשר אדם מקדיש את עצמו, ברור שלא יתן את עצמו, הוא נותן את ערכו. ערכו שקצבה  התורה. לכן נזכרו כאן הערכים. לעֻמת זאת, כאשר הוא מקדיש את בהמתו – יתן אותה עצמה. הלא זה דברו של ספר ויקרא, שאדם נותן את עצמו ע"י נתינת בהמתו והקרבתה. היא לה'. אי אפשר לפדותה. ואם הוא מקדיש את בהמתו שאינה ראויה לקרבן, יתן את שויה בדמים ויביא בדמיה אחרת. כך הוא גם לגבי שדהו וביתו. הם יפָדו. שדהו בערך שקצבה התורה, כפי שבארנו, וביתו שאינו חלק מערכו, או שדה מקנתו, יפדה בשוויו.

את הסוג הזה של הנדר מסכמת התורה באמרה: "וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל". כי כל אלה שהוזכרו יפָדו. מי בערכו שקצבה התורה ומי בשוויו. רק בהמה הראויה להקרבה לא תפדה. וכן שדה אחֻזה שלא נפדה עד היובל.

אח"כ עוברת התורה לתאר את מה שנִתן לה' ואינו נפדה. כאן מצויים החרמים הנִתנים ולא נפדים. וכן הבכור והמעשר.

הם לא יפָדו. מלבד בכור בהמה טמאה. (ונרמז כאן שגם מעשר הארץ יכול להגאל במקרים מסוימים). הם ינתנו לה', ויובאו אל המקום אשר בחר ה'. מטרת הפרשה היא ללמד מה צריך להביא למקדש. אל המקום הקדוש לה'. את הבכור והמעשר, וכן את מעשר הארץ, יש להביא אל המקום אשר יבחר  ה'. הבעלים יאכלם שם (מלבד הבכור, מטעם אחר, שאינו עניינה של פרשתנו). הפרשה מדברת על התרומה שצריך להביא אל המקום אשר יבחר ה'.

פדיון הקדשות

הפרשה מסימת, אחרי תיאור ההקדשות, בתיאור המעשרות: "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה'  ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יסף עליו  וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש לה'  לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל".

הפרק כֻלו עוסק בשאלה מה נִתן לגאֻלה ולפדיון ומה לא. זהו הפרק המשלים את פרשת בהר, אלא שפרשת בהר עוסקת בגאולת נמכר לאדם, ואילו הפרק הזה עוסק בגאֻלתו ופדיונו של המוקדש לה'. אבל גם פרשתנו משתמשת בשרש גא"ל. יש הקדשות שנפדים ונגאלים בכסף, ולפעמים בתוספת חֹמש, ויש הקדשות שאינם נפדים.

אחרי ההקדשות מביאה התורה את דיני הבכור והחרם. הבכור והחרם אינם נפדים, מלבד בכור הבהמה הטמאה.

אחרי ההקדשות מזכירה התורה את המעשרות. המעשרות מוצגים כאן כדבר ידוע ומוכר, אע"פ שלא נזכרו לפני כן. המעשרות אינם הקדשות, ודיניהם שונים זה מזה. מעשר הארץ אמנם קֹדש לה', אך אפשר לגאול אותו. לעֻמת זאת, מעשר בהמה איננו נגאל.

המעשרות אינם הקדשות שבאים מנדבת לבו של המקדיש. הם מצוה. אבל במצוה הזאת אדם מקדיש דבר לה'. ולכן הפרשה עוסקת בדיני פדיון המעשר הנ"ל. הפרשה אומרת שאפשר לפדות את מעשר הארץ, אך לא את מעשר הבהמה. ואפילו אם הוא רע, כלומר בעל מום, אין לו פדיון.

פדיונו של מעשר הארץ נזכר ביתר פירוט בספר דברים, ושם מנֻמק הדבר בנִמוק שמקומו בספר דברים: וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלהיך  ונתתה בכסף וכו'. כלומר: דוקא בארץ ישראל, שבה ירחק מקומך מהמקום אשר יבחר ה', דוקא שם ודוקא מטעם זה הותר לפדות את המעשר השני. נִמוק דומה מאד נזכר שם גם ביחס להתר בשר תאוה: "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך". לפי זה גם ההתר לפדות מעשר שני אין מקומו אלא בארץ ישראל.

אמנם, אין בכך חִדוש, שהרי ממילא אין מפרישים מעשר אלא משנכנסו ישראל לארץ. ישראל לא הפרישו מעשרות מהמן. ואעפ"כ ההבחנה שמבחינה פרשתנו בין מעשר בהמה למעשר פרי הארץ, מקומה לכאורה בספר דברים ולא כאן.

אפשר להסביר שההבחנה הזאת נובעת מטעם שבמקרה ולא בעצם: את מעשר הבהמה אפשר להביא מכל מקום, הוא הולך בכחות עצמו. מעשר הפרי אינו הולך לירושלים בכחות עצמו, וקשה להביא אותו ממקומות רחוקים. ואעפ"כ: את הבִכּורים אי אפשר לפדות, צריך להביא אותם לירושלים גם מקצה הארץ, אע"פ שאינם הולכים בכחות עצמם. גם את זה אפשר להסביר בנִמוקים שאינם בעצם: הבִכורים אינם עשירית מכל התבואה, הם כמות הרבה יותר קטנה. ובכל זאת נראה שיש כאן טעם עמוק יותר.

ההבחנה הזאת היא חלק מההבחנה שמבחינה פרשתנו בין הארץ ותבואותיה, בני אדם ובהמות. הפרשה אומרת שאפשר לפדות הקדשות, היא מבחינה כמובן בין שדה אחֻזה, שדה מקנה ובית, ע"פ האמור בפרשת בהר. אך נותנת לכל אחד מהם דיני פדיון. אי אפשר לפדות בהמה מוקדשת אם היא ראויה למזבח. ודאי שאי אפשר לפדות או להקדיש בכור שמיועד להקרבה. מה שמיועד להקרבה אינו ככל הקדש. התורה כורכת את המעשר עם הבכור ללמד ששניהם אינם הקדש אלא דבר הקדוש מאליו. את הקדוש אפשר לפדות דוקא אם הוא אינו ראוי להקרבה. אבל מעשר הארץ אינו כן. כמו שהארץ נפדית, נפדה גם המעשר שלה. (וספר דברים מחדֵש שכל עוד הבהמה לא הוקדשה אפשר לאכול אותה בכל מקום). כלומר: המעריך או מקדיש את עצמו יתן את ערכו. גם המקדיש את שדהו יכול לפדותו עד היובל, אבל אח"כ הוא יהיה חרם. וחרם לא יִפָּדה. גם חרם אשר יחרם מן האדם לא יִפָּדה.

ספר ויקרא, שפותח בכך שהקרבן יכול לכפר על האדם, כלומר: להיות כ‎ֹפר תחתיו, מסיֵם ואומר שמעִקר הדין חרם לא יפדה. גם אדם שהוחרם לא יפדה. הקרבן הוא פדיון מיוחד שהתורה מלמדת שיכול לעלות למזבח במקום האדם החיב חרם. אבל הוא נעשה חרם כמו האדם, ואין לו עוד פדיון.

ערך האדם וערך הארץ

פרשת בהר מתארת את מעמדם של הארץ והעם. היא פותחת בדיני שדה אחֻזה, וממשיכה לבית ואח"כ לממון (רִבית). רק אח"כ היא מדברת על גופו של אדם.

פרשת ערכין פותחת דוקא בגופו של אדם. אדם הנודר לתת את ערכו. אח"כ עוסקת הפרשה בבהמה (שלא הוזכרה בפרשת בהר), אח"כ בית ורק אח"כ שדה. כלומר: הסדר הוא כמעט הפוך מסדר פרשת בהר.

פרשת ערכין עוסקת בערכם של כל הנ"ל כאשר נודרים אותם לה'. בתחלה כנדרים. נדרים והקדשות נועדו להִפדות. אלא שכנגד האדם יתן את ערכו, כנגד שדה אחֻזה יתן חמשים שקל כסף לזרע חֹמר שעורים. מה שראוי למזבח לא יִפָּדה, היתר יִפָּדה.

אח"כ עוסקת התורה בחרם, שנועד שלא להִפדות אלא להִנתן לה'. חרם הוא הקדשה מלאה לה', הוא לא מיועד לפדיון אלא לנתינה לה'. כנגדו עוסקת התורה במעשרות, מעשר בשדה ומעשר בבהמה. את מעשר השדה אפשר לפדות, אך מעשר הבהמה הוא כבהמת הקדש, אי אפשר להמיר אותו או לבקר.

בין זה לזה אומרת התורה שכנגד כל רכושו של אדם שיכול להקדישו, הבכור קדוש ועומד ושיך לה'. גם בכור הוא חלק מהפרשה. גם הוא מלמד על בעלות ה' על הכל. ה' הוא בעליו של העדר, הוא לוקח את הראשון, ונותן לנו להמשיך לגדל עבורו את השאר. כמו שבשדה נותנים לה' את הראשית.

פרשת בהר, המתארת את המערכת השלמה של ארץ העובדת את ה' עם העם שעליה, מתחילה בארץ ואח"כ עוברת לאדם היושב עליה. ביתו נזכר אחרי השדה משום שהוא לא חלק מהמערכת הכללית המאוחדת המתוארת בפרשותינו. הוא משמש את האדם אבל עובר מיד ליד. הוא לא יוצא ביובל. האדם עצמו נזכר בסוף.

פרשת ערכין, המתארת את נתינתו של האדם הפרטי לה', פותחת דוקא באדם ועולמו – בהמתו וביתו. הרכוש שבידו. אח"כ היא מגיעה אל השדה.

ועם כל זה, כמו שבארנו לעיל, גם בפרק הערכין וההקדשות, נבחן כל פרט ופרט בעמדו בפני עצמו מול הקב"ה. וגם שם אנו רואים שערך האדם כערך נחלתו, חמשים שקל כסף. ביתו של אדם זו אשתו, אשה עוברת ממשפחה למשפחה, וגם בית יכול להמכר ממשפחה למשפחה ככתוב בפרשת בהר. גם ערכה של אשה הוא כערך שמשלם הפוגע במשק בית בישראל. כלומר: גם כאשר עומד כל פרט בודד ונערך לפני ה', ערכו נקבע ע"פ מקומו ותפקידו בברית הכללית הלאומית המאוחדת הנכרתת בין ה' ובין העם והארץ. ואילו רכוש כבית ובהמה אינו חלק מהברית הזאת, ואינו חלק מפרשת בהר, שכאשר הוא נערך מול ה', הוא אינו נערך אלא ע"פ מחירו בשוק.

כאשר מתואר נדרו של אדם, הוא מיועד להִפדות אא"כ הוא ראוי למזבח. נדר לה' הוא הקרבה. אם אינו ראוי למזבח – יִפָּדה. יִפָּדה בערכו ע"פ תפקידו כפי שהוא בא לידי בטוי בפרשת בהר. בכך מסתיֵם ספר ויקרא, ומתברר מהי נתינה לה'. גם כאשר האדם אינו מוקרב, הוא נותן את עצמו. חרם נִתן לה' ממש, ומכל אשר לאדם – עשירית ניתנת לה'.

מכאן יתבאר גם מדוע מדי שנה נותן אדם מעשר מן המעשר מערכו לה'.

בכך מסֻכם ספר ויקרא, כל אדם המקריב – נותן את עצמו. לכן הנתינה מעצמו מתחילה מהאדם ומהקרוב אליו, ורק אח"כ מגיעה אל השדה. מכל אשר לאדם הוא מעשר ונותן לה', וכן הבכור – לה' הוא. חיי קדושה הם חיי נתינה לה', זהו סִכּום הספר.

חזק חזק ונתחזק.

דברינו לפרשת בחקתי פורסמו גם כאן וכאן