רות

המגלה הזאת מתארת את הארועים שארעו בימי השופטים. בתקופת ספר שופטים. בין כניסתם של ישראל לארץ ובין ייסוד הממלכה. המשפחה המתוארת כאן היא משפחה של צאצאיו של פרץ, שעל לידתו אנו לומדים בבראשית לח. מהמשפחה הזאת יצאה שושלת המלוכה. הארועים המתוארים במגלה מזכירים מאד את הארועים המוזכרים בבראשית לח, שבעקבותיהם נולד פרץ. וכפי שנבאר להלן (ד ט).

מגלת רות מזכירה מאד מהרבה בחינות את הפרק הראשון בספר שמואל. בשניהם חוזרים אותם בטויים. מגלת רות מתארת את הולדת דוד, והפרק הראשון בשמואל מתאר את הולדת שמואל. שמואל ודוד הם שני מייסדי המלוכה, שהעבירו את ישראל מתקופת השופטים לתקופת המלוכה. לכן, יתכן שמגלת רות היא פתיחה לספר שמואל. חז"ל אף אומרים שהיא נכתבה ע"י שמואל (ב"ב י"ד ע"ב). יתכן שמשום כך הוא פותחת ב"ויהי בימי שפט השפטים". כלומר: המחבר רוצה לקשר את הספר הזה לספר שופטים, ואולי הוא רואה בו את ספר ההמשך לספר שופטים, כפי שספר שופטים פותח ב"ויהי אחרי מות יהושע", וספר יהושע פותח ב"ויהי אחרי מות משה".

במגלה נזכרו מצוות רבות מן התורה. ניכר שאנשי בית לחם הקפידו על קיום המצוות. פשוטות בעיניהם מצוות מתנות עניים, וכן מצוות גאולת השדה ומצוות היבום (כולל תקנות שמרחיבות את המצוה אף מעבר לדיני התורה, וכפי שנבאר להלן ד ה). שם שמים שגור מאד בפיהם של אנשי בית לחם, והם רואים בכל אשר קורה את יד ה'.

משפחת אלימלך במואב

א וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ שְׁפֹ֣ט הַשֹּֽׁפְטִ֔ים וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ מִבֵּ֧ית לֶ֣חֶם יְהוּדָ֗ה לָגוּר֙ בִּשְׂדֵ֣י מוֹאָ֔ב ה֥וּא וְאִשְׁתּ֖וֹ וּשְׁנֵ֥י בָנָֽיו׃ ב וְשֵׁ֣ם הָאִ֣ישׁ אֱֽלִימֶ֡לֶךְ וְשֵׁם֩ אִשְׁתּ֨וֹ נָֽעֳמִ֜י וְשֵׁ֥ם שְׁנֵֽי־בָנָ֣יו ׀ מַחְל֤וֹן וְכִלְיוֹן֙ אֶפְרָתִ֔ים מִבֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה וַיָּבֹ֥אוּ שְׂדֵֽי־מוֹאָ֖ב וַיִּֽהְיוּ־שָֽׁם׃ ג וַיָּ֥מָת אֱלִימֶ֖לֶךְ אִ֣ישׁ נָֽעֳמִ֑י וַתִּשָּׁאֵ֥ר הִ֖יא וּשְׁנֵ֥י בָנֶֽיהָ׃ ד וַיִּשְׂא֣וּ לָהֶ֗ם נָשִׁים֙ מֹֽאֲבִיּ֔וֹת שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָרְפָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית ר֑וּת וַיֵּ֥שְׁבוּ שָׁ֖ם כְּעֶ֥שֶׂר שָׁנִֽים׃ ה וַיָּמֻ֥תוּ גַם־שְׁנֵיהֶ֖ם מַחְל֣וֹן וְכִלְי֑וֹן וַתִּשָּׁאֵר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה מִשְּׁנֵ֥י יְלָדֶ֖יהָ וּמֵֽאִישָֽׁהּ׃

(א) וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים בתקופת השופטים. בימי ספר שופטים. בזמן שבו השופטים שפטו. נראה שהמחבר רוצה לקשר את הספר הזה לספר שופטים, ואולי הוא רואה בו את ספר ההמשך לספר שופטים, כפי שספר שופטים פותח ב"ויהי אחרי מות יהושע", וספר יהושע פותח ב"ויהי אחרי מות משה". וחכמים דרשו: כאשר שפטו את השופטים. אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה מבית לחם של יהודה. להבדיל מעיר אחרת הנקראת בית לחם ונמצאת בנחלת זבולן (יהושע יט טו). לָגוּר להיות גר, באופן זמני. כמו בני ישראל שירדו לגור במצרים מפני הרעב, ובסופו של דבר השתקעו שם. (ב) אֶפְרָתִים מאפרת, היא בית לחם. וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ רק היא נשארה, מבין כולם.

נעמי שבה ליהודה, ומתווכחת עם כלותיה הרוצות לבוא עמה

ו וַתָּ֤קָם הִיא֙ וְכַלֹּתֶ֔יהָ וַתָּ֖שָׁב מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב כִּ֤י שָֽׁמְעָה֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב כִּֽי־פָקַ֤ד יְהוָה֙ אֶת־עַמּ֔וֹ לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם לָֽחֶם׃ ז וַתֵּצֵ֗א מִן־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר הָֽיְתָה־שָּׁ֔מָּה וּשְׁתֵּ֥י כַלּוֹתֶ֖יהָ עִמָּ֑הּ וַתֵּלַ֣כְנָה בַדֶּ֔רֶךְ לָשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה׃ ח וַתֹּ֤אמֶר נָֽעֳמִי֙ לִשְׁתֵּ֣י כַלֹּתֶ֔יהָ לֵ֣כְנָה שֹּׁ֔בְנָה אִשָּׁ֖ה לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ יעשה (יַ֣עַשׂ) יְהוָ֤ה עִמָּכֶם֙ חֶ֔סֶד כַּֽאֲשֶׁ֧ר עֲשִׂיתֶ֛ם עִם־הַמֵּתִ֖ים וְעִמָּדִֽי׃ ט יִתֵּ֤ן יְהוָה֙ לָכֶ֔ם וּמְצֶ֣אןָ מְנוּחָ֔ה אִשָּׁ֖ה בֵּ֣ית אִישָׁ֑הּ וַתִּשַּׁ֣ק לָהֶ֔ן וַתִּשֶּׂ֥אנָה קוֹלָ֖ן וַתִּבְכֶּֽינָה׃ י וַתֹּאמַ֖רְנָה־לָּ֑הּ כִּֽי־אִתָּ֥ךְ נָשׁ֖וּב לְעַמֵּֽךְ׃יא וַתֹּ֤אמֶר נָֽעֳמִי֙ שֹׁ֣בְנָה בְנֹתַ֔י לָ֥מָּה תֵלַ֖כְנָה עִמִּ֑י הַעֽוֹד־לִ֤י בָנִים֙ בְּֽמֵעַ֔י וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַֽאֲנָשִֽׁים׃ יב שֹׁ֤בְנָה בְנֹתַי֙ לֵ֔כְןָ כִּ֥י זָקַ֖נְתִּי מִֽהְי֣וֹת לְאִ֑ישׁ כִּ֤י אָמַ֨רְתִּי֙ יֶשׁ־לִ֣י תִקְוָ֔ה גַּ֣ם הָיִ֤יתִי הַלַּ֨יְלָה֙ לְאִ֔ישׁ וְגַ֖ם יָלַ֥דְתִּי בָנִֽים׃ יג הֲלָהֵ֣ן ׀ תְּשַׂבֵּ֗רְנָה עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִגְדָּ֔לוּ הֲלָהֵן֙ תֵּֽעָגֵ֔נָה לְבִלְתִּ֖י הֱי֣וֹת לְאִ֑ישׁ אַ֣ל בְּנֹתַ֗י כִּֽי־מַר־לִ֤י מְאֹד֙ מִכֶּ֔ם כִּֽי־יָצְאָ֥ה בִ֖י יַד־יְהוָֽה׃ יד וַתִּשֶּׂ֣נָה קוֹלָ֔ן וַתִּבְכֶּ֖ינָה ע֑וֹד וַתִּשַּׁ֤ק עָרְפָּה֙ לַֽחֲמוֹתָ֔הּ וְר֖וּת דָּ֥בְקָה בָּֽהּ׃טו וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּה֙ שָׁ֣בָה יְבִמְתֵּ֔ךְ אֶל־עַמָּ֖הּ וְאֶל־אֱלֹהֶ֑יהָ שׁ֖וּבִי אַֽחֲרֵ֥י יְבִמְתֵּֽךְ׃ טז וַתֹּ֤אמֶר רוּת֙ אַל־תִּפְגְּעִי־בִ֔י לְעָזְבֵ֖ךְ לָשׁ֣וּב מֵאַֽחֲרָ֑יִךְ כִּ֠י אֶל־אֲשֶׁ֨ר תֵּֽלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַֽאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֨ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵֽאלֹהַ֖יִךְ אֱלֹהָֽי׃ יז בַּֽאֲשֶׁ֤ר תָּמ֨וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַֽעֲשֶׂ֨ה יְהוָ֥ה לִי֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ׃ יח וַתֵּ֕רֶא כִּֽי־מִתְאַמֶּ֥צֶת הִ֖יא לָלֶ֣כֶת אִתָּ֑הּ וַתֶּחְדַּ֖ל לְדַבֵּ֥ר אֵלֶֽיהָ׃

(ו) וַתָּקָם ... וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב ותקם לשוב, אל בית לחם. כִּי פָקַד יְהוָה אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם ואין עוד רעב בארץ. (ח) יַעַשׂ יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי נעמי מאחלת להן שה' יעשה להן חסד, כמו שהן עשו עם בניה המתים. והחסד שהיא מאחלת להן מפורט בפסוק הבא. (ט) וּמְצֶאןָ מְנוּחָה אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ מצאו לכן איש שישא אתכן. (יא) הַעוֹד לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים האם עוד אוכל ללדת בנים כדי שתנשאו להם? (יב) כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה וכו' אפילו אם אכן עוד אלד, ועוד הלילה. (יג) תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ האם תשבו עגונות ולא תתחתנו כדי לחכות לאותם בנים? כִּי יָצְאָה בִי יַד יְהוָה ה' שלח בי את ידו, כלומר: הותיר אותי בלי בעל ובלי בנים ובני רכוש. (יד) וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ נשקה לה ונפרדה ממנה. (טו) יְבִמְתֵּךְ גיסתך, כלומר ערפה. (טז) אַל תִּפְגְּעִי בִי אל תפצירי בי. לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ לאורך כל הדרך, ערפה ורות רואות את עצמן כשייכות ליהודה, ולכן הן מבקשות לשוב ליהודה, ואילו נעמי רואה אותן כשייכות למואב, לכן היא אומרת להן לשוב למואב. כאן רות מקבלת את המינוח של נעמי ומשתמשת בשרש "לשוב" כמתיחס למואב. היא לא מבקשת לשוב ליהודה אלא ללכת ליהודה. היא אומרת שלא תשוב ליהודה אלא תלך ליהודה. את זה נעמי מקבלת. כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ ... וְשָׁם אֶקָּבֵר אצטרף אליך לכל אשר תלכי, בחיים ובמות. כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף לשון שבועה, מופיע כמה פעמים בתנ"ך. אני נשבעת כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ אשאר אתך עד שאחת מאתנו תמות. (יח) וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ הפסיקה לבקש ממנה לשוב למואב.

נעמי ורות מגיעות לבית לחם

יט וַתֵּלַ֣כְנָה שְׁתֵּיהֶ֔ם עַד־בּוֹאָ֖נָה בֵּ֣ית לָ֑חֶם וַיְהִ֗י כְּבוֹאָ֨נָה֙ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַתֵּהֹ֤ם כָּל־הָעִיר֙ עֲלֵיהֶ֔ן וַתֹּאמַ֖רְנָה הֲזֹ֥את נָֽעֳמִֽי׃ כ וַתֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ן אַל־תִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י נָֽעֳמִ֑י קְרֶ֤אןָ לִי֙ מָרָ֔א כִּֽי־הֵמַ֥ר שַׁדַּ֛י לִ֖י מְאֹֽד׃ כא אֲנִי֙ מְלֵאָ֣ה הָלַ֔כְתִּי וְרֵיקָ֖ם הֱשִׁיבַ֣נִי יְהוָ֑ה לָ֣מָּה תִקְרֶ֤אנָה לִי֙ נָֽעֳמִ֔י וַֽיהוָה֙ עָ֣נָה בִ֔י וְשַׁדַּ֖י הֵ֥רַֽע לִֽי׃ כב וַתָּ֣שָׁב נָֽעֳמִ֗י וְר֨וּת הַמּֽוֹאֲבִיָּ֤ה כַלָּתָהּ֙ עִמָּ֔הּ הַשָּׁ֖בָה מִשְּׂדֵ֣י מוֹאָ֑ב וְהֵ֗מָּה בָּ֚אוּ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם בִּתְחִלַּ֖ת קְצִ֥יר שְׂעֹרִֽים׃

(יט) וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן כל נשי העיר. (כא) אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה הלכתי עם משפחה ורכוש, וחזרתי בלא כלום. בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים השעורים נקצרות בימי ניסן-אייר. החטים מאוחר יותר, בימי סיון-תמוז.

מיהו בעז

א וּֽלְנָעֳמִ֞י מידע (מוֹדָ֣ע) לְאִישָׁ֗הּ אִ֚ישׁ גִּבּ֣וֹר חַ֔יִל מִמִּשְׁפַּ֖חַת אֱלִימֶ֑לֶךְ וּשְׁמ֖וֹ בֹּֽעַז׃

(א) מוֹדָע לְאִישָׁהּ מכר, שהכיר את בעלה.

בעז מקבל את רות ונותן לה יחס מועדף

ב וַתֹּאמֶר֩ ר֨וּת הַמּֽוֹאֲבִיָּ֜ה אֶֽל־נָעֳמִ֗י אֵֽלְכָה־נָּ֤א הַשָּׂדֶה֙ וַֽאֲלַקֳּטָ֣ה בַֽשִּׁבֳּלִ֔ים אַחַ֕ר אֲשֶׁ֥ר אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינָ֑יו וַתֹּ֥אמֶר לָ֖הּ לְכִ֥י בִתִּֽי׃ ג וַתֵּ֤לֶךְ וַתָּבוֹא֙ וַתְּלַקֵּ֣ט בַּשָּׂדֶ֔ה אַֽחֲרֵ֖י הַקֹּֽצְרִ֑ים וַיִּ֣קֶר מִקְרֶ֔הָ חֶלְקַ֤ת הַשָּׂדֶה֙ לְבֹ֔עַז אֲשֶׁ֖ר מִמִּשְׁפַּ֥חַת אֱלִימֶֽלֶךְ׃ ד וְהִנֵּה־בֹ֗עַז בָּ֚א מִבֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַיֹּ֥אמֶר לַקּֽוֹצְרִ֖ים יְהוָ֣ה עִמָּכֶ֑ם וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ יְבָֽרֶכְךָ֥ יְהוָֽה׃ הוַיֹּ֤אמֶר בֹּ֨עַז֙ לְנַֽעֲר֔וֹ הַנִּצָּ֖ב עַל־הַקּֽוֹצְרִ֑ים לְמִ֖י הַנַּֽעֲרָ֥ה הַזֹּֽאת׃ ו וַיַּ֗עַן הַנַּ֛עַר הַנִּצָּ֥ב עַל־הַקּֽוֹצְרִ֖ים וַיֹּאמַ֑ר נַֽעֲרָ֤ה מֽוֹאֲבִיָּה֙ הִ֔יא הַשָּׁ֥בָה עִֽם־נָעֳמִ֖י מִשְּׂדֵ֥י מוֹאָֽב׃ ז וַתֹּ֗אמֶר אֲלַקֳּטָה־נָּא֙ וְאָֽסַפְתִּ֣י בָֽעֳמָרִ֔ים אַֽחֲרֵ֖י הַקּֽוֹצְרִ֑ים וַתָּב֣וֹא וַֽתַּעֲמ֗וֹד מֵאָ֤ז הַבֹּ֨קֶר֙ וְעַד־עַ֔תָּה זֶ֛ה שִׁבְתָּ֥הּ הַבַּ֖יִת מְעָֽט׃ ח וַיֹּאמֶר֩ בֹּ֨עַז אֶל־ר֜וּת הֲל֧וֹא שָׁמַ֣עַתְּ בִּתִּ֗י אַל־תֵּֽלְכִי֙ לִלְקֹט֙ בְּשָׂדֶ֣ה אַחֵ֔ר וְגַ֛ם לֹ֥א תַֽעֲבוּרִ֖י מִזֶּ֑ה וְכֹ֥ה תִדְבָּקִ֖ין עִם־נַֽעֲרֹתָֽי׃ טעֵינַ֜יִךְ בַּשָּׂדֶ֤ה אֲשֶׁר־יִקְצֹרוּן֙ וְהָלַ֣כְתְּ אַֽחֲרֵיהֶ֔ן הֲל֥וֹא צִוִּ֛יתִי אֶת־הַנְּעָרִ֖ים לְבִלְתִּ֣י נָגְעֵ֑ךְ וְצָמִ֗ת וְהָֽלַכְתְּ֙ אֶל־הַכֵּלִ֔ים וְשָׁתִ֕ית מֵֽאֲשֶׁ֥ר יִשְׁאֲב֖וּן הַנְּעָרִֽים׃ י וַתִּפֹּל֙ עַל־פָּנֶ֔יהָ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ אָ֑רְצָה וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו מַדּוּעַ֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ לְהַכִּירֵ֔נִי וְאָֽנֹכִ֖י נָכְרִיָּֽה׃ יא וַיַּ֤עַן בֹּ֨עַז֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ הֻגֵּ֨ד הֻגַּ֜ד לִ֗י כֹּ֤ל אֲשֶׁר־עָשִׂית֙ אֶת־חֲמוֹתֵ֔ךְ אַֽחֲרֵ֖י מ֣וֹת אִישֵׁ֑ךְ וַתַּֽעַזְבִ֞י אָבִ֣יךְ וְאִמֵּ֗ךְ וְאֶ֨רֶץ֙ מֽוֹלַדְתֵּ֔ךְ וַתֵּ֣לְכִ֔י אֶל־עַ֕ם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖עַתְּ תְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃ יב יְשַׁלֵּ֥ם יְהוָ֖ה פָּֽעֳלֵ֑ךְ וּתְהִ֨י מַשְׂכֻּרְתֵּ֜ךְ שְׁלֵמָ֗ה מֵעִ֤ם יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־בָּ֖את לַֽחֲס֥וֹת תַּֽחַת־כְּנָפָֽיו׃ יג וַ֠תֹּאמֶר אֶמְצָא־חֵ֨ן בְּעֵינֶ֤יךָ אֲדֹנִי֙ כִּ֣י נִֽחַמְתָּ֔נִי וְכִ֥י דִבַּ֖רְתָּ עַל־לֵ֣ב שִׁפְחָתֶ֑ךָ וְאָֽנֹכִי֙ לֹ֣א אֶֽהְיֶ֔ה כְּאַחַ֖ת שִׁפְחֹתֶֽיךָ׃

(ב) אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים כדין התורה (ויקרא יט י, כג כב), שהשבלים הנופלות בשעת הקציר מיועדות לגר, ליתום ולאלמנה. כלומר לעניים. אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו אצל בעל שדה שאמצא חן בעיניו ויתן לי ללקט בשדהו. (ג) וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז ובמקרה, בלי שידעה ובלי שהתכוונה לכך, באה אל שדהו של בעז. (ד) וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְהוָה עִמָּכֶם כך נהגו לברך בימי השופטים. כפי שמצאנו גם בספר שופטים. (ה) לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים הנער הממונה על עבודת הקוצרים. המשגיח או מנהל העבודה. לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת מיהי, מאיזו משפחה היא. בעז כנראה הכיר את כל משפחות בית לחם, ותמה שיש שם נערה שאינו מכירה. (ז) זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט רוב הזמן היא מלקטת, והיא נחה מעט מאד. (ט) עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן ראי היכן הנערות ולכי אחריהן. הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ גם הנערים, הקוצרים, לא יעשו לך דבר גם אם תלקטי את מה שלא שייך לעניים לפי הדין. וְצָמִת אם תהיי צמאה. וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִיםלצורך עצמם. (יא) עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ עשית עם חמותך, או עבור חמותך. וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּך דברי בעז מזכירים את האמור באברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם גם אברהם הלך אל ארץ שלא ידע, שמבחינתו היא עלומה, הארץ אשר אראך.

בעז מצוה את הקוצרים על רות

יד וַיֹּאמֶר֩ לָ֨ה בֹ֜עַז לְעֵ֣ת הָאֹ֗כֶל גֹּ֤שִֽׁי הֲלֹם֙ וְאָכַ֣לְתְּ מִן־הַלֶּ֔חֶם וְטָבַ֥לְתְּ פִּתֵּ֖ךְ בַּחֹ֑מֶץ וַתֵּ֨שֶׁב֙ מִצַּ֣ד הַקֹּֽצְרִ֔ים וַיִּצְבָּט־לָ֣הּ קָלִ֔י וַתֹּ֥אכַל וַתִּשְׂבַּ֖ע וַתֹּתַֽר׃ טו וַתָּ֖קָם לְלַקֵּ֑ט וַיְצַו֩ בֹּ֨עַז אֶת־נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר גַּ֣ם בֵּ֧ין הָֽעֳמָרִ֛ים תְּלַקֵּ֖ט וְלֹ֥א תַכְלִימֽוּהָ׃ טז וְגַ֛ם שֹׁל־תָּשֹׁ֥לּוּ לָ֖הּ מִן־הַצְּבָתִ֑ים וַֽעֲזַבְתֶּ֥ם וְלִקְּטָ֖ה וְלֹ֥א תִגְעֲרוּ־בָֽהּ׃

(יד) וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ המיועדים לקוצרים. וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי מאכל העשוי משבלים קלויות, מאכל שמכינים בשדה. וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר כלומר: בעז הכין לה קלי בכמות שמעבר למה שהיא צריכה כדי לשבוע. (טו) בֵּין הָעֳמָרִים בשעת הקציר עורמים את השבלים בערמות הקרויות עומרים, ואח"כ אוספים אותם לגרן. וְלֹא תַכְלִימוּהָ ולא תאמרו לה שכאן אין לה רשות ללקט. (טז) וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים שִכחו עמרים בכוונה, כדי שהיא תלקט אותם. וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה עזבו אותם כדי שהיא תלקט.

נעמי מצוה על רות להשאר עם בעז

יזוַתְּלַקֵּ֥ט בַּשָּׂדֶ֖ה עַד־הָעָ֑רֶב וַתַּחְבֹּט֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־לִקֵּ֔טָה וַיְהִ֖י כְּאֵיפָ֥ה שְׂעֹרִֽים׃ יח וַתִּשָּׂא֙ וַתָּב֣וֹא הָעִ֔יר וַתֵּ֥רֶא חֲמוֹתָ֖הּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־לִקֵּ֑טָה וַתּוֹצֵא֙ וַתִּתֶּן־לָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר־הוֹתִ֖רָה מִשָּׂבְעָֽהּ׃ יט וַתֹּאמֶר֩ לָ֨הּ חֲמוֹתָ֜הּ אֵיפֹ֨ה לִקַּ֤טְתְּ הַיּוֹם֙ וְאָ֣נָה עָשִׂ֔ית יְהִ֥י מַכִּירֵ֖ךְ בָּר֑וּךְ וַתַּגֵּ֣ד לַֽחֲמוֹתָ֗הּ אֵ֤ת אֲשֶׁר־עָֽשְׂתָה֙ עִמּ֔וֹ וַתֹּ֗אמֶר שֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֧יתִי עִמּ֛וֹ הַיּ֖וֹם בֹּֽעַז׃ כ וַתֹּ֨אמֶר נָֽעֳמִ֜י לְכַלָּתָ֗הּ בָּר֥וּךְ הוּא֙ לַֽיהוָ֔ה אֲשֶׁר֙ לֹֽא־עָזַ֣ב חַסְדּ֔וֹ אֶת־הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת־הַמֵּתִ֑ים וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ נָֽעֳמִ֗י קָר֥וֹב לָ֨נוּ֙ הָאִ֔ישׁ מִֽגֹּאֲלֵ֖נוּ הֽוּא׃ כא וַתֹּ֖אמֶר ר֣וּת הַמּֽוֹאֲבִיָּ֑ה גַּ֣ם ׀ כִּֽי־אָמַ֣ר אֵלַ֗י עִם־הַנְּעָרִ֤ים אֲשֶׁר־לִי֙ תִּדְבָּקִ֔ין עַ֣ד אִם־כִּלּ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַקָּצִ֖יר אֲשֶׁר־לִֽי׃ כב וַתֹּ֥אמֶר נָֽעֳמִ֖י אֶל־ר֣וּת כַּלָּתָ֑הּ ט֣וֹב בִּתִּ֗י כִּ֤י תֵֽצְאִי֙ עִם־נַ֣עֲרוֹתָ֔יו וְלֹ֥א יִפְגְּעוּ־בָ֖ךְ בְּשָׂדֶ֥ה אַחֵֽר׃ כג וַתִּדְבַּ֞ק בְּנַֽעֲר֥וֹת בֹּ֨עַז֙ לְלַקֵּ֔ט עַד־כְּל֥וֹת קְצִֽיר־הַשְּׂעֹרִ֖ים וּקְצִ֣יר הַֽחִטִּ֑ים וַתֵּ֖שֶׁב אֶת־חֲמוֹתָֽהּ׃

(יז) וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה חבטה את השבולים כדי להוציא מהם את הגרעינים ולהניח את המוץ. וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים כ25000 סמ"ק. (ויש אומרים כ 43000 סמ"ק). (יט) יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ נעמי מברכת את האיש עוד בטרם ידעה מי הוא. (כ) מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא קרוב משפחה נקרא בתורה גואל. תפקידו לגאול את ממכר קרובו, אם קרובו נמכר לעבד או מכר את שדהו (ראה ויקרא כה). (כג) וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ עם חמותה.

רות באה אל בעז בלילה בצווי נעמי, ובעז מתחייב לגאול

א וַתֹּ֥אמֶר לָ֖הּ נָֽעֳמִ֣י חֲמוֹתָ֑הּ בִּתִּ֕י הֲלֹ֧א אֲבַקֶּשׁ־לָ֛ךְ מָנ֖וֹחַ אֲשֶׁ֥ר יִֽיטַב־לָֽךְ׃ ב וְעַתָּ֗ה הֲלֹ֥א בֹ֨עַז֙ מֹֽדַעְתָּ֔נוּ אֲשֶׁ֥ר הָיִ֖ית אֶת־נַֽעֲרוֹתָ֑יו הִנֵּה־ה֗וּא זֹרֶ֛ה אֶת־גֹּ֥רֶן הַשְּׂעֹרִ֖ים הַלָּֽיְלָה׃ ג וְרָחַ֣צְתְּ ׀ וָסַ֗כְתְּ וְשַׂ֧מְתְּ שמלתך (שִׂמְלֹתַ֛יִךְ) עָלַ֖יִךְ וירדתי (וְיָרַ֣דְתְּ) הַגֹּ֑רֶן אַל־תִּוָּֽדְעִ֣י לָאִ֔ישׁ עַ֥ד כַּלֹּת֖וֹ לֶֽאֱכֹ֥ל וְלִשְׁתּֽוֹת׃ ד וִיהִ֣י בְשָׁכְב֗וֹ וְיָדַ֨עַתְּ֙ אֶת־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁכַּב־שָׁ֔ם וּבָ֛את וְגִלִּ֥ית מַרְגְּלֹתָ֖יו ושכבתי (וְשָׁכָ֑בְתְּ) וְהוּא֙ יַגִּ֣יד לָ֔ךְ אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשִֽׂין׃ ה וַתֹּ֖אמֶר אֵלֶ֑יהָ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־תֹּֽאמְרִ֥י (אֵלַ֖י) אֶֽעֱשֶֽׂה׃ ו וַתֵּ֖רֶד הַגֹּ֑רֶן וַתַּ֕עַשׂ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוַּ֖תָּה חֲמוֹתָֽהּ׃ ז וַיֹּ֨אכַל בֹּ֤עַז וַיֵּשְׁתְּ֙ וַיִּיטַ֣ב לִבּ֔וֹ וַיָּבֹ֕א לִשְׁכַּ֖ב בִּקְצֵ֣ה הָֽעֲרֵמָ֑ה וַתָּבֹ֣א בַלָּ֔ט וַתְּגַ֥ל מַרְגְּלֹתָ֖יו וַתִּשְׁכָּֽב׃ ח וַֽיְהִי֙ בַּֽחֲצִ֣י הַלַּ֔יְלָה וַיֶּֽחֱרַ֥ד הָאִ֖ישׁ וַיִּלָּפֵ֑ת וְהִנֵּ֣ה אִשָּׁ֔ה שֹׁכֶ֖בֶת מַרְגְּלֹתָֽיו׃ ט וַיֹּ֖אמֶר מִי־אָ֑תְּ וַתֹּ֗אמֶר אָֽנֹכִי֙ ר֣וּת אֲמָתֶ֔ךָ וּפָֽרַשְׂתָּ֤ כְנָפֶ֨ךָ֙ עַל־אֲמָ֣תְךָ֔ כִּ֥י גֹאֵ֖ל אָֽתָּה׃ י וַיֹּ֗אמֶר בְּרוּכָ֨ה אַ֤תְּ לַֽיהוָה֙ בִּתִּ֔י הֵיטַ֛בְתְּ חַסְדֵּ֥ךְ הָאַֽחֲר֖וֹן מִן־הָֽרִאשׁ֑וֹן לְבִלְתִּי־לֶ֗כֶת אַֽחֲרֵי֙ הַבַּ֣חוּרִ֔ים אִם־דַּ֖ל וְאִם־עָשִֽׁיר׃ יא וְעַתָּ֗ה בִּתִּי֙ אַל־תִּ֣ירְאִ֔י כֹּ֥ל אֲשֶׁר־תֹּֽאמְרִ֖י אֶֽעֱשֶׂה־לָּ֑ךְ כִּ֤י יוֹדֵ֨עַ֙ כָּל־שַׁ֣עַר עַמִּ֔י כִּ֛י אֵ֥שֶׁת חַ֖יִל אָֽתְּ׃ יב וְעַתָּה֙ כִּ֣י אָמְנָ֔ם כִּ֥י אם ( ) גֹאֵ֖ל אָנֹ֑כִי וְגַ֛ם יֵ֥שׁ גֹּאֵ֖ל קָר֥וֹב מִמֶּֽנִּי׃יג לִ֣ינִי ׀ הַלַּ֗יְלָה וְהָיָ֤ה בַבֹּ֨קֶר֙ אִם־יִגְאָלֵ֥ךְ טוֹב֙ יִגְאָ֔ל וְאִם־לֹ֨א יַחְפֹּ֧ץ לְגָֽאֳלֵ֛ךְ וּגְאַלְתִּ֥יךְ אָנֹ֖כִי חַי־יְהוָ֑ה שִׁכְבִ֖י עַד־הַבֹּֽקֶר׃ יד וַתִּשְׁכַּ֤ב מַרְגְּלוֹתָו֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וַתָּ֕קָם בטרום (בְּטֶ֛רֶם) יַכִּ֥יר אִ֖ישׁ אֶת־רֵעֵ֑הוּ וַיֹּ֨אמֶר֙ אַל־יִוָּדַ֔ע כִּי־בָ֥אָה הָֽאִשָּׁ֖ה הַגֹּֽרֶן׃ טו וַיֹּ֗אמֶר הָ֠בִי הַמִּטְפַּ֧חַת אֲשֶׁר־עָלַ֛יִךְ וְאֶֽחֳזִי־בָ֖הּ וַתֹּ֣אחֶז בָּ֑הּ וַיָּ֤מָד שֵׁשׁ־שְׂעֹרִים֙ וַיָּ֣שֶׁת עָלֶ֔יהָ וַיָּבֹ֖א הָעִֽיר׃ טז וַתָּבוֹא֙ אֶל־חֲמוֹתָ֔הּ וַתֹּ֖אמֶר מִי־אַ֣תְּ בִּתִּ֑י וַתַּ֨גֶּד־לָ֔הּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר עָֽשָׂה־לָ֖הּ הָאִֽישׁ׃ יז וַתֹּ֕אמֶר שֵׁשׁ־הַשְּׂעֹרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה נָ֣תַן לִ֑י כִּ֚י אָמַ֣ר (אֵלַ֔י) אַל־תָּב֥וֹאִי רֵיקָ֖ם אֶל־חֲמוֹתֵֽךְ׃ יח וַתֹּ֨אמֶר֙ שְׁבִ֣י בִתִּ֔י עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר תֵּֽדְעִ֔ין אֵ֖יךְ יִפֹּ֣ל דָּבָ֑ר כִּ֣י לֹ֤א יִשְׁקֹט֙ הָאִ֔ישׁ כִּֽי־אִם־כִּלָּ֥ה הַדָּבָ֖ר הַיּֽוֹם׃

(א) הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ אני מחפשת עבורך בעל טוב. (ב) בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ בעז מיודענו. זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים התבואה מתייבשת בשדה כל הקיץ. בסוף הקיץ דשים אותה במורג כדי להפריד את הגרעינים מן הקליפות, מתקבלת ערמה שיש בה גרעינים וקליפות שאינם מחוברים זה לזה, אך עדיין הם מעורבים. כדי להפריד ביניהם מחכים לליל רוח, ואז זורים ברוח את הערמה לערמה אחרת. הקליפות עפות ברוח הרחק משם, והגרעינים הכבדים נותרים. זוהי פעולת הזריה. (ג) וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ בשמן, אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ שבעז לא ידע שאת שם. (ד) וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם ראי היכן הוא ישן. וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו אחרי שיישן. (ז) בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה בקצה ערמת השעורים. (ח) וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת נבהל. (ט) וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ שא אותי לאשה. כִּי גֹאֵל אָתָּה נעמי לא אמרה לה להגיד את זה. ולפי הדין הוא מצֻוֶּה לגאול את השדה אך לא לשאת אותה. (י) הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן החסד שאת רוצה להנשא לי, יותר טוב מחסדך שעשית כשהלכת עם נעמי. לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים הצעירים, אלא אלי. (יג) וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל אם ירצה הגואל הקרוב לגאול אותך, טוב הדבר. חַי יְהוָה לשון שבועה. בעז נשבע שאם הגואל הקרוב לא ירצה לגאול – יגאל הוא. (יד) בְּטֶרֶם יַכִּיר אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עוד לפני האור. לפני שאפשר להכיר אדם. אַל יִוָּדַע כִּי בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן בעז העיר את רות עוד לפני האור, כדי שלא ידעו אנשי העיר שהיא באה אליו בלילה. (טו) שֵׁשׁ שְׂעֹרִים שש סאים (כ50000 סמ"ק) או ששה קבים (כ 8000 סמ"ק). וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ הניח על ראשה את השעורים העטופות במטפחת. (טז) מִי אַתְּ בִּתִּי התקשו בכך המפרשים והמדרשים. ויש אומרים שכאשר באה אל הבית שאלה נעמי מי הבא, עוד בטרם ראתה אותה (ראב"ע). (יח) כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ כִּי אִם כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם כך אמרה נעמי מתוך היכרותה עם בעז.

הגואל מסרב לגאול, ובעז גואל

א וּבֹ֨עַז עָלָ֣ה הַשַּׁעַר֮ וַיֵּ֣שֶׁב שָׁם֒ וְהִנֵּ֨ה הַגֹּאֵ֤ל עֹבֵר֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־בֹּ֔עַז וַיֹּ֛אמֶר ס֥וּרָה שְׁבָה־פֹּ֖ה פְּלֹנִ֣י אַלְמֹנִ֑י וַיָּ֖סַר וַיֵּשֵֽׁב׃ ב וַיִּקַּ֞ח עֲשָׂרָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים מִזִּקְנֵ֥י הָעִ֖יר וַיֹּ֣אמֶר שְׁבוּ־פֹ֑ה וַיֵּשֵֽׁבוּ׃ ג וַיֹּ֨אמֶר֙ לַגֹּאֵ֔ל חֶלְקַת֙ הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר לְאָחִ֖ינוּ לֶֽאֱלִימֶ֑לֶךְ מָֽכְרָ֣ה נָֽעֳמִ֔י הַשָּׁ֖בָה מִשְּׂדֵ֥ה מוֹאָֽב׃ד וַֽאֲנִ֨י אָמַ֜רְתִּי אֶגְלֶ֧ה אָזְנְךָ֣ לֵאמֹ֗ר קְ֠נֵה נֶ֥גֶד הַיֹּֽשְׁבִים֮ וְנֶ֣גֶד זִקְנֵ֣י עַמִּי֒ אִם־תִּגְאַל֙ גְּאָ֔ל וְאִם־לֹ֨א יִגְאַ֜ל הַגִּ֣ידָה לִּ֗י ואדע (וְאֵֽדְעָה֙) כִּ֣י אֵ֤ין זוּלָֽתְךָ֙ לִגְא֔וֹל וְאָֽנֹכִ֖י אַֽחֲרֶ֑יךָ וַיֹּ֖אמֶר אָֽנֹכִ֥י אֶגְאָֽל׃ ה וַיֹּ֣אמֶר בֹּ֔עַז בְּיוֹם־קְנֽוֹתְךָ֥ הַשָּׂדֶ֖ה מִיַּ֣ד נָֽעֳמִ֑י וּ֠מֵאֵת ר֣וּת הַמּֽוֹאֲבִיָּ֤ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּת֙ קניתי (קָנִ֔יתָ) לְהָקִ֥ים שֵׁם־הַמֵּ֖ת עַל־נַֽחֲלָתֽוֹ׃ ו וַיֹּ֣אמֶר הַגֹּאֵ֗ל לֹ֤א אוּכַל֙ לגאול־ (לִגְאָל־) לִ֔י פֶּן־אַשְׁחִ֖ית אֶת־נַֽחֲלָתִ֑י גְּאַל־לְךָ֤ אַתָּה֙ אֶת־גְּאֻלָּתִ֔י כִּ֥י לֹֽא־אוּכַ֖ל לִגְאֹֽל׃ ז וְזֹאת֩ לְפָנִ֨ים בְּיִשְׂרָאֵ֜ל עַל־הַגְּאֻלָּ֤ה וְעַל־הַתְּמוּרָה֙ לְקַיֵּ֣ם כָּל־דָּבָ֔ר שָׁלַ֥ף אִ֛ישׁ נַֽעֲל֖וֹ וְנָתַ֣ן לְרֵעֵ֑הוּ וְזֹ֥את הַתְּעוּדָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ח וַיֹּ֧אמֶר הַגֹּאֵ֛ל לְבֹ֖עַז קְנֵה־לָ֑ךְ וַיִּשְׁלֹ֖ף נַֽעֲלֽוֹ׃ ט וַיֹּאמֶר֩ בֹּ֨עַז לַזְּקֵנִ֜ים וְכָל־הָעָ֗ם עֵדִ֤ים אַתֶּם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֤י קָנִ֨יתִי֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר לֶֽאֱלִימֶ֔לֶךְ וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לְכִלְי֖וֹן וּמַחְל֑וֹן מִיַּ֖ד נָֽעֳמִֽי׃ י וְגַ֣ם אֶת־ר֣וּת הַמֹּֽאֲבִיָּה֩ אֵ֨שֶׁת מַחְל֜וֹן קָנִ֧יתִי לִ֣י לְאִשָּׁ֗ה לְהָקִ֤ים שֵׁם־הַמֵּת֙ עַל־נַ֣חֲלָת֔וֹ וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת שֵׁם־הַמֵּ֛ת מֵעִ֥ם אֶחָ֖יו וּמִשַּׁ֣עַר מְקוֹמ֑וֹ עֵדִ֥ים אַתֶּ֖ם הַיּֽוֹם׃

(א) עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם עלה אל שער העיר. בשעות הבקר, אפשר לפגוש בשער את האדם שחפצים לפגוש, בשעה שהוא יוצא מהעיר אל שדהו. השער הוא גם מקום ישיבת הזקנים והמשפט. וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּרבֹּעַז הגואל שבעז דבר עליו עם רות עבר בשער. פְּלֹנִי אַלְמֹנִי המגלה מדגישה את העובדה ששמו של האיש נמחה. שאין מזכירים את שמו. גם בפרשת היבום (דברים כה ה-י) מודגש שמי שלא רוצה להקים לאחיו שם, ימחה שמו, ויקראו הוא וביתו אחריו חלוץ הנעל. גם האיש הנזכר כאן, שלא רצה להקים את שם המת, חלץ נעל ושמו נמחה מן המגלה. (ג) מָכְרָה נָעֳמִי יש אומרים שכבר מכרה, ויש מפרשים שהיא עומדת למכור, כדי שיהיה לה כסף להתפרנס. (ד) קְנֵה את השדה. שהרי אתה הגואל הקרוב ביותר. ונאמר: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו". (ויקרא כה כה). התורה הקפידה שהשדה לא יצא מידי המשפחה, וימשיך להקרא שם המשפחה על הנחלה. נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים מול הזקנים היושבים כאן. כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל שהרי אין אף קרוב אחר בדרגת הקרבה שלך. וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ אני הקרוב ביותר מלבדך. (ה) וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָ קנה גם את רות. לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ התורה מצוה שיקח האח את אשת המת כדי שלא ימחה שמו מישראל. וכדי להקים לאחיו שם בישראל. (דברים כה ו-ז). וכדי להקים זרע לאחיו (בראשית לח ח). בכך שיקום זרע קרובו עם אשתו, יהיה הבן כבנו של המת, וע"י כך שהוא וזרעו ממשיכים לחיות ולעבד את נחלת המת, ימשיך שמו של המת להקרא על נחלתו. בעז למד שכיון שהגאולה נוהגת בכל הקרובים, גם הקמת השם יכולה להתקיים בכל הקרובים, ובכך ימשיך שם המת להקרא על נחלתו בדיוק כמו בייבום. לכן דרש בעז שהגואל הגואל את הקרקע יגאל גם את רות, בדומה ליבום (רמב"ן בראשית לח ח). (ו) פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי פן יחיו על נחלתי בנים שאינם מיוחסים. שהם בני מואבית. והם ישאו את שמי, ונמצא שם המואבית קרוי על נחלתי. (ז) וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאֻלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר כך נהגו בעבר בישראל על כל דבר שרצו לקיים, כלומר לציין את ההסכמה לפעולה משפטית כלשהי. אם כדי לקבוע שאדם גואל, ואם כדי לקבוע שאינו גואל, או כדי לקבוע כל עסקה אחרת. (ח) וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ כדי לציין ולקבוע שהוא אינו גואל והוא מאפשר לבעז לגאול. זאת היתה כוונתו של הגואל. אבל כתוצאה מכך נוצר מצב המזכיר מאד את מצות החליצה (דברים כה ט-י) שבה האיש שאינו מקים לאחיו שם בישראל חולץ נעל ושמו נמחה מישראל. פרשה דומה לכך יש גם בפרשת ער ואונן (בראשית לח), גם שם, כמו כאן ובפרשת היבום, יש צורך להקים את שמו וזרעו של המת, יש אשה שיוזמת את המהלך, ויש אח אחד שאינו רוצה להקים לאחיו שם והוא נענש בכך ששמו נמחה. (י) לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ כדי שאנשים שנחשבים כזרע המת יוסיפו לשבת על נחלתו. וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ כמו שכתוב בפרשת היבום "יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל". (דברים כה ו).

הזקנים מברכים את בעז שיגדל שמו וזרעו

יא וַיֹּ֨אמְר֜וּ כָּל־הָעָ֧ם אֲשֶׁר־בַּשַּׁ֛עַר וְהַזְּקֵנִ֖ים עֵדִ֑ים יִתֵּן֩ יְהוָ֨ה אֶֽת־הָאִשָּׁ֜ה הַבָּאָ֣ה אֶל־בֵּיתֶ֗ךָ כְּרָחֵ֤ל ׀ וּכְלֵאָה֙ אֲשֶׁ֨ר בָּנ֤וּ שְׁתֵּיהֶם֙ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽעֲשֵׂה־חַ֣יִל בְּאֶפְרָ֔תָה וּקְרָא־שֵׁ֖ם בְּבֵ֥ית לָֽחֶם׃ יבוִיהִ֤י בֵֽיתְךָ֙ כְּבֵ֣ית פֶּ֔רֶץ אֲשֶׁר־יָֽלְדָ֥ה תָמָ֖ר לִֽיהוּדָ֑ה מִן־הַזֶּ֗רַע אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֤ן יְהוָה֙ לְךָ֔ מִן־הַֽנַּעֲרָ֖ה הַזֹּֽאת׃

(יא) עֵדִים אכן אנו עדים. אנו מקבלים עלינו להיות עדים כאשר אמרת. וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם יגדל שמך ושם זרעך בבית לחם. ויקרא שמך על שדות העיר בכך שזרעך ינחל אותם. שהרי מטרתו של בעז היא להקים את שמו שם המת. (יב) וִיהִי בֵיתְךָ ... מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת זרעך אחריך, הנולדים מרות (כאמור בסוף הפסוק). כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה גדול ומפואר כבית פרץ. הזקנים מזכירים את פרץ משום שבעז (וכנראה גם יתר תושבי בית לחם) הם מזרעו של פרץ. כמבואר בסוף המגלה.

רות יולדת והנשים מברכות את נעמי

יג וַיִּקַּ֨ח בֹּ֤עַז אֶת־רוּת֙ וַתְּהִי־ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַיָּבֹ֖א אֵלֶ֑יהָ וַיִּתֵּ֨ן יְהוָ֥ה לָ֛הּ הֵֽרָי֖וֹן וַתֵּ֥לֶד בֵּֽן׃ יד וַתֹּאמַ֤רְנָה הַנָּשִׁים֙ אֶֽל־נָעֳמִ֔י בָּר֣וּךְ יְהוָ֔ה אֲ֠שֶׁר לֹ֣א הִשְׁבִּ֥ית לָ֛ךְ גֹּאֵ֖ל הַיּ֑וֹם וְיִקָּרֵ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ טו וְהָ֤יָה לָךְ֙ לְמֵשִׁ֣יב נֶ֔פֶשׁ וּלְכַלְכֵּ֖ל אֶת־שֵֽׂיבָתֵ֑ךְ כִּ֣י כַלָּתֵ֤ךְ אֲֽשֶׁר־אֲהֵבַ֨תֶךְ֙ יְלָדַ֔תּוּ אֲשֶׁר־הִיא֙ ט֣וֹבָה לָ֔ךְ מִשִּׁבְעָ֖ה בָּנִֽים׃ טזוַתִּקַּ֨ח נָֽעֳמִ֤י אֶת־הַיֶּ֨לֶד֙ וַתְּשִׁתֵ֣הוּ בְחֵיקָ֔הּ וַתְּהִי־ל֖וֹ לְאֹמֶֽנֶת׃ יז וַתִּקְרֶאנָה֩ ל֨וֹ הַשְּׁכֵנ֥וֹת שֵׁם֙ לֵאמֹ֔ר יֻלַּד־בֵּ֖ן לְנָֽעֳמִ֑י וַתִּקְרֶ֤אנָֽה שְׁמוֹ֙ עוֹבֵ֔ד ה֥וּא אֲבִֽי־יִשַׁ֖י אֲבִ֥י דָוִֽד׃ {פ}

(יד) אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל שהביא לך גואל שגאל את שם בעלך ובנך, ועל ידו ימשיך שמם להקרא בישראל. ולא ימחה שמם מישראל (כלומר: ישארו אנשים שהנושאים את שמם וממשיכים את זרעם בישראל). (טו) וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ חוץ מזה שהבן הנולד ימשיך לשאת את שם בעלך ובנך, הוא גם ישמח אותך ויכלכל אותך בזקנתך. אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים אמנם בניך מתו, אבל כלתך יותר טובה לך משבעה בנים. (יז) וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם קריאת שם זו אינה דומה לקריאת השם שנזכרה בפסוקים הקודמים. הזקנים מדברים על קריאת שם לדורות. העובדה שלנצח יחיו אנשים שיחשבו כזרעו של האיש. השכנות מדברות על קריאת שמו של הילד עצמו באותו דור.

תולדות פרץ

יח וְאֵ֨לֶּה֙ תּֽוֹלְד֣וֹת פָּ֔רֶץ פֶּ֖רֶץ הוֹלִ֥יד אֶת־חֶצְרֽוֹן׃ יט וְחֶצְרוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת־רָ֔ם וְרָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־עַמִּֽינָדָֽב׃ כ וְעַמִּֽינָדָב֙ הוֹלִ֣יד אֶת־נַחְשׁ֔וֹן וְנַחְשׁ֖וֹן הוֹלִ֥יד אֶת־שַׂלְמָֽה׃ כא וְשַׂלְמוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת־בֹּ֔עַז וּבֹ֖עַז הוֹלִ֥יד אֶת־עוֹבֵֽד׃ כב וְעֹבֵד֙ הוֹלִ֣יד אֶת־יִשָׁ֔י וְיִשַׁ֖י הוֹלִ֥יד אֶת־דָּוִֽד׃ {ש}

(יח) וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פרץ, הבן של יהודה ותמר (בראשית לח כט). (כ) וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן הוא נחשון בן עמינדב, שהיה נשיא שבט יהודה בזמן שהיו ישראל במדבר (במדבר א ז).

עוד על רות ראה כאן