ראש השנה
אחת המצוות הסתומות ביותר בתורה היא מצות תרועת ראש השנה. כמדומני שאין עוד מצוה כזאת שכלל לא כתוב מה המצוה. אין לשון צווי. כתוב בפרשת אמר זכרון תרועה, ובפרשת פינחס יום תרועה. מה זה אומר בפעל?
כדי ללמוד מהי התרועה עלינו לבחון את סוגי התרועות שיש בתורה. יש בתורה תרועה ביובל ובחצצרות. תפקידן של החצצרות הוא כפול: לתת סימן לבני ישראל לקריאתם ולמסעם, ולהזכיר את ישראל לפני ה'. תפקידה של תרועת היובל הוא להעביר אות בכל הארץ שקדשו ב"ד את היובל.
פרשית החצצרות מתחלקת לשני חלקים. חלקה הראשון מתאר את החצצרות ככלי הודעה להודיע לישראל דברים שונים. חלקה השני מתאר את החצצרות ככלי של מצוה וזעקה להזכר לפני ה'. בפשטות נראה לדמות את התרועה של ר"ה לתרועת החצצרות שיש בה זכרון.
כל המצוות של פרשית המועדות של אמֹר הן מצוות שחצין בחול וחצין בקדש. הפרשיה עוסקת במצוות הגבולין אך בזיקה קבועה לקדש. בכל הפרשיות יש תיאום בין מושבתיכם לבין לפני ה'. מה המבנה של מצות זכרון תרועה? תרועה בכל מושבותיכם להעלאת זכרונכם לפני ה' כחצצרות, או תרועה לפני ה' וזכרונה יעלה לכם כשופר היובל?
מהי מצות התקיעה בר"ה? מיוחדת מצוה זאת מכל מצוות החגים, שבכל החגים התורה מְצַוָּה לחגוג ובתוך החג היא מְצַוָּה מִצְוָה. אך כאן המצוה היא עצמותו של יום. אין צווי בפ"ע אלא צווי לעשות ביום זה זכרון תרועה. ומהו יום זה? יום זה הוא החדש השביעי. כל דבר שביעי בתורה קדוש ומתקף זה קדוש גם החדש השביעי. קדושת השביעיים בתורה מבטאת את אדנותו של ה' על הכל. וזאת מהות ההכרזה בהם. גם ביובל אנו מוצאים זאת שבמקום בו מצוה התורה לתקוע בשופר ולהכריז על היובל היא כופלת את הצווי ומוסיפה "בחדש השביעי", אע"פ שאין בכך כל חדוש על האמור בסוף הפסוק. ללמדך שיש כאן הכרזה אל העם מעין מהותו של החדש השביעי. ומכאן נלמד שתרועתו של החדש השביעי מכריזה את זה, וממילא היא בשופר. (וכן תרועת היובל היא כתרועת החדש השביעי).
מצות הגבולין בר"ה היא זכרון תרועה, כלומר: המצוה היא לזכור את התרועה, יום תרועה הוא המצוה במקדש כאמור בפרשת הקרבנות. בגבולין המצוה היא זכרון התרועה. לכן המצוה היא בשופר. כל מה שאפשר ללמוד מהחצצרות הוא מהי תרועה. לכן המצוה היא לשמוע ולא לתקוע, ולכן לומד מכאן הירושלמי (פ"ד ה"א) שאפשר לצאת ידי המצוה בזכירת התרועה של המקדש.
מכאן עולה שלמעשה זהה תרועת ר"ה לתרועת היובל. בשניהם המעשה הוא אותו מעשה: העברת שופר. התרועה יוצאת מלפני ה' אל כל מושבותינו ונזכרת בכל מקום. המצוה היא שיתקעו בשופר לפני ה' וכל השומע את הקול יתקע ויעביר הלאה, עד אשר תופץ התקיעה בכל מושבותינו. שתיהן תרועות החדש השביעי, שיוצאות מלפני ה' והשומע מקבל עליו את מלכותו. ההבדל הוא שביובל המצוה היא על ביה"ד, המצוה היא והעברת, לכן המצוה היא לתקוע. כל יחיד תוקע רק אחרי שתקעו ביה"ד. ואילו בר"ה המצוה היא על כל יחיד ויחיד, המצוה היא הזכרון, לכן המצוה היא לשמוע. אך המעשה הוא אותו מעשה. לכן גם בר"ה צריך לשמוע דוקא תרועה מפי בן דעת. התרועה היא אותה תרועה. לכן למדה הגמ' (ר"ה לד.) מיובל שהתרועה היא בשופר. אך המצוה היא לשמוע.
תרועה שיוצאת מלפני ה' ובאה לכל מקום היא בשופר. שהרי ה' מתגלה בקול שופר. הן במעמד הר סיני והן לעתיד לבוא. השופר הוא טבעי. לעמת זאת, תרועה הבאה מעמנו אל ה' היא בחצוצרות. כלי מעשה ידי אדם. בר"ה המגמה היא לזכור את התגלות ה' בהר סיני ולתקוע בשופר.
ואעפ"כ אנו מברכים "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים". גם תרועת החצוצרות מלמדת אותנו חלק מדיני יום תרועה. החצוצרות הם כלי שנועד לסימן לבני ישראל שידעו מתי ללכת אחרי ה'. דוקא מתוך כך עולה זכרוננו לפני ה'. ענינן של החצצרות הוא יצירת קשר בין ישראל לקב"ה. יצירת מצב שבו ה' מצוה וישראל שומעים ובאים. ישראל נעשים כביכול אבר של הקב"ה הנע ע"י בעליו, חלק מה', דוקא מתוך כך יכולות החצצרות להיות כלי שבו מריעים ישראל ועולה זכרונם לפני ה', כדרך שחש אדם בכאב אבריו. גם תרועת החדש השביעי אחת היא: מתוך שאנו זוכרים ומקבלים את מלכות ה' עלינו והופכים חלק ממנו, אף הוא זוכרנו ומושיענו. לכן אנו אומרים שהמצוה היא לשמוע קול שופר וכך אנו מברכים לשמוע ולא לתקוע, ומאידך אנו מברכים שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים. היינו הך, זאת התרועה שבה אנו ממליכים את ה' עלינו וכלנו שומעים ומקבלים את מלכותו, ומתוך כך המלך רואה שאנו ממליכים אותו ומולך עלינו. ע"י שאנו שומעים וזוכרים וממליכים, עולה זכרוננו לפני ה' והוא זוכר הברית. תרועת המלכות שאנו שומעים היא תרועת הזכרון שה' זוכרנו.
אחת המצוות הסתומות ביותר בתורה היא מצות תרועת ראש השנה. כמדומני שאין עוד מצוה כזאת שכלל לא כתוב מה המצוה. אין לשון צווי. כתוב בפרשת אמר זכרון תרועה, ובפרשת פינחס יום תרועה.
לא רק המצוה סתומה. גם התרועה סתומה. אנו שומעים תרועה. מה זה אומר? מה התוכן?
חכמים לקחו את שני שמות החג, יום תרועה וזכרון תרועה, השמיטו את התרועה וקראו ליום יום הזכרון. תוכו זרק וקליפתו אכל.
ובכל זאת יש משמעות ברורה לתרועה. חכמים למדו אותה משאר התרועות שבתורה. תרועת היובל יוצאת מלפני ה' ומועברת בכל הארץ, לבשר שה' הוא מלך כל הארץ. לבשר את המסר של היובל, כי לי בני ישראל עבדים וכי לי הארץ. לכן לא יהיו אדונים אחרים לא לישראל ולא לארץ. ה' מלך תגל הארץ.
גם לזכרון התרועה יש משמעות בתורה. החצוצרות שבהן מנהיג ה' את עדתו, הן גם החצוצרות שבהן עולה זכרונם לפניו. אם הם מקבלים את מלכותו ותוקעים לפניו ומריעים לפניו, עולה זכרונם לפניו לטובה. ישראל מריעים בחצוצרות וה' זוכר. מכאן לתרועה של המלכה ותרועה של זכרון.
וכשישראל תוקעים בשופר ומשמעים את בשורתו של ה', גם ה' נגלה אליהם בקול שופר, נותן להם את התורה, יוצא למלחמה וגואל אותם. ה' בא אלינו בקול שופר גדול. זוהי תרועה של שופרות.
מכאן למדו חכמים את תוכן התרועות: מלכויות, זכרונות ושופרות.
(חכמים אומרים שיש שלש תרועות, אחת מדברי תורה ושתים מדברי סופרים, וי"א להפך. אבל פשוט שהתרועות הן שלש. נראה שתקנת חכמים היא להריע אחת למלכויות, אחת לזכרונות ואחת לשופרות, לכן יש שלש. התקיעות דמיושב הן כנראה תקנה מאוחרת).
לְקוֹל הַשּׁוֹפָר
הִנֵּה רוֹעֲמִים הַיַּמִּים
וְהִנֵּה עוֹלֵז שָׂדַי
הִנֵּה כָּל הָעוֹלָמִים
נִתְקָנִים בְּמַלְכוּת שַׁדַּי
הִנֵּה כָּל הָעַמִּים
רוֹגְזִים וְחָלִים עַד בְּלִי דַּי
וְהִנֵּה מִפָּנָיו רוֹעֲמִים
וְיָדְעוּ כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָיו
הִנֵּה הַלַּפִּידִים וְהַקּוֹלוֹת
תְּקִיעָה שְׁבָרִים תְּרוּעָה תְּקִיעָה
הַמֶּלֶךְ בָּא אֶל הֵיכָלוֹ
הִנֵּה הַקּוֹלוֹת וְהַתְּרוּעָה
וְקוֹל מַחֲנוֹתָיו וְקוֹל הֲמוּלוֹת
אַחֲרָיו יִסְּעוּ אֶל הַזְּרוּעָה
לְקוֹלוֹ יִשְׁמְעוּ בְּמַקְהֵלוֹת
יִזְכֹּר בְּרִיתוֹ וְהַשְּׁבוּעָה
עֲנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו
ה' מָלַךְ תָּגֵל הָאָרֶץ
ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד
יְאַבֵּד גּוֹיִם מִן הָאָרֶץ
חִרְדוּ וְזוּעוּ מִפָּנָיו
וְהָיָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל בִּתְרוּעוֹתָיו
יָשִׁיב אוֹבְדֵינוּ אֶל הָאָרֶץ
מצות יום תרועה היא מצוה עלומה במקצת. מהו התוכן של תרועה? מה משמעותה של תרועה?
כיון שהמשמעות עלומה, קבעו לנו חכמים שלש ברכות, לתת תוכן לתרועה.
מצאנו שיש שלש ברכות, ושמעקר הדין צריך אדם לשמוע שלשה סדרים של תקיעה תרועה ותקיעה. ובפשטות: הא בהא תליא. כלומר: מעקר הדין צריך אדם לתקוע סדר אחד על כל ברכה. (ומסבות שונות שלא כאן המקום לפרטם, התרבו התקיעות והגיעו למה שאנו תוקעים היום).
ומהו תוכן התקיעות? הברכה הראשונה היא ברכת מלכויות. מלמדת דבר פשוט: אנו באים לשמוע את תרועת המלכות. תרועת המלכת ה'.
הברכה השניה היא ברכת זכרונות, ואף היא מלמדת מסר מובן: ע"י התקיעות עולה זכרוננו לפני ה'. בעת תקיעת תרועה זו אנו מזכירים את עצמנו לפני ה'.
אבל מהי ברכת שופרות? אם מטרתן של הברכות היא להכניס תוכן לתקיעות השופר – איזה תוכן אפשר להכניס לשופר ע"י אמירת המלה שופר? מה הועלנו כשאכלנו נהמא בנהמא?
כדי להשיב על שאלה זו עלינו לראות את פסוקי השופרות עצמם.
פסוקי השופרות של התורה הם פסוקי הופעת ה' על עמו ישראל בקול שופר. פסוקי הנביאים הם הופעת ה' לגאול את ישראל לעתיד לבוא. בפסוקים אלה לא מדובר על תקיעה של ישראל, ה' הוא שמתגלה בעולמו בקול שופר.
ומה עם פסוקי הכתובים? פסוקי הכתובים כוללים את כל ארבע הופעות השופר בספר תהלים. הראשונה, עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, דומה מאד למה שאמרנו על התורה והנביאים. היא מתארת הופעה והתגלות של ה' בקול שופר. הפסוק השני, בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', נראה לכאורה לא כתרועה של ה' הבא למלוך על העולם, אלא כתרועה שאנו מריעים לפניו. אבל אם נתבונן במזמור כֻלו, נמצא שגם הפסוק הזה הוא חלק מהופעה של ה' בעולמו.
נותרו אפוא שני פסוקים. הפסוק "תקעו בחדש שופר", והמזמור האחרון בתהלים. פסוקים שאכן קוראים לאדם להלל את ה' ולתקוע לפניו בשופר.
לשופר יש אפוא שני צדדים. יש צד שלנו. אנו מצֻוִּים לתקוע ולהריע ובכך להמליך עלינו את ה'. כשאנו עושים זאת – עולה זכרוננו לפניו לטובה. אבל לא לחנם המצוה היא בשופר דוקא. ה' בא למלוך עלינו בקול שופר. ה' בא לגאול אותנו בקול שופר.
לכן, גם כאשר אנו ממליכים עלינו את ה' – אנו עושים זאת בקול שופר. כך הוא הן ביובל, הבא לומר שלה' הארץ ולה' ישראל עבדים, וכך הוא בפרשת החצוצרות. אותו קול תרועה שאחריו הולכים ישראל במדבר כצבא ההולך אחר מלכו, הוא אותו קול המזכיר את ישראל לפני ה' ומביא להם ישועה.
כי כאשר ישראל הם גלוי שכינת ה' בעולמו – עולים רחמיו על עמו.
התגלות ה' בהר סיני היתה ארוע חד פעמי. מעתה, תפקידנו הוא לקחת את האש הגדולה הזאת ולהשכין אותה בקרבנו, ותפקידנו להשמיע את קול שופרו הגדול והחזק של ה'. מתוך כך נזכה לשמוח לפני ה' ביום שמחתנו ובמועדינו, ולתקוע לפני ה', כדי שיהיה לנו לזכרון לפני ה', וה' ישמע את קולנו ברחמים.