נח
פרשתנו פותחת במדה כנגד מדה ובקמח טחון טחנת בית חרוב החרבת. אלהים רואה את הארץ והנה נשחתה, ואומר: והנני משחיתם. הארץ כבר מושחתת, כעת אני משחיתה במובן החמרי.
אתה וכל ביתך
וַיֹּאמֶר ה’ לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה: מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ: גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.
מכל החיות והבהמות יש לקחת איש ואשתו. אבל מבני האדם – אתה וכל ביתך.
לבני האדם יש בית. הנכנס אל התבה נכנס בעדו ובעד ביתו. ויסגר ה' בעדו.
למה נח ואשתו היו צריכים לבא אל התבה? הלא אין להם תפקיד בהמשך קיום העולם. אין בהם תועלת כדי לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. הם לא עתידים להוליד.
יש בהם תועלת, כי את העולם לא בונים בני אדם. את העולם בונה בית. בית נח.
בני אדם יכולים להיות בני אדם אם הם בית. הבית הזה הוא שיבנה את העולם.
למה צריך לשלוח שליחים
והרי התחזית (בשם יפת): יהיה חם, והים יהיה נֹחַ.
נח, שמקבל את תחזית מזג האויר זמן רב מראש בדִווּר ישיר מאת ה', מעסיק לעזרתו שני חזאי משנה: עורב ויונה.
נח שלא נכנס לתבה אלא כשה' אמר לו, וגם לא יצא מהתבה עד שה' אמר לו, למה היה צריך לשלוח את העורב והיונה, ולמה התורה מספרת לנו זאת?
עצם הסִפור כתוב בצורה לא ברורה. לא כתוב למה נח שלח את העורב. אפשר להניח שהוא שלח אותו לאותה מטרה שלשמה שלח אח"כ את היונה. אבל הדבר לא אמור בפירוש. רק כאשר הוא משלח אח"כ את היונה נאמר שהטעם הוא לראות הקלו המים מעל פני האדמה. האם הוא קִבל תשובה לשאלתו? לא ברור. רק אחרי שבעת ימים, בפעם השניה שהוא שלח את היונה, נאמר "וידע נח כי קלו המים מעל הארץ". אם כך למה שלח אותה בפעם השלישית שוב? אפשר להניח שהוא רצה לראות אם קלו המים עוד יותר, עד אשר לא תשוב כלל, אבל זה לא כתוב. לעמת זאת, הכתוב מדגיש את ההבדל בין העורב ליונה: את העורב הוא משלח סתם, את היונה הוא משלח מאִתו, או מן התבה, והוא שולח ידו ולוקח אותה. רק בפעם השלישית הוא משלח אותה סתם.
ומה הועיל כל המידע הזה, אם נח לא יצא מהתבה עד שה' אמר לו?
נאמר כאן "ויחל עוד שבעת ימים אחרים", לא היו לפני כן שבעה ימים ראשונים. צריך להסביר ששבעת הימים האלה הם אחרים ביחס לארבעים הימים הראשונים. המלה "ויחל" מזכירה (אע"פ שהמובן שונה) את הפסוק "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם".
ה' הורה לנח לעשות תבה ולהכנס אליה. הוא לא אמר לו דבר על היציאה. הוא אמר לו להביא אל התבה את כל החיות כדי לחיות זרע על פני כל הארץ, אך לא היתה שום הבטחה על כך. הברית כללה "והקמתי את בריתי אתך ובאת אל התבה" וכו'. כך עברו שבעת הימים, ואחריהם ארבעים ימי הגשם.
נח לא ידע עד מתי יצטרך להיות בתבה, והוא גם לא ידע אם ה' יגיד לו מתי לצאת. הוא הבין שכעת הכל תלוי בו. דוקא אם ישלח את היונה מאִתו, אם יעשה מעשים מאִתו, יֵצֵא מהתבה. העולם כעת תלוי בו. אחרי שעברו ארבעים יום משנגמר המבול, חִכה עוד שבעה ימים, כנגד השבעה והארבעים שבתחִלת המבול, וברר בעצמו ונודע לו שקלו המים מעל הארץ. כעת, הוא מסיק, הכל תלוי ביושבי התבה. הוא זה שצריך לבנות את העולם.
הברית שכורת אִתו ה' אחרי היציאה מהתבה, והאמירה צא מן התבה, היא אמירה אחרת. היא דִבור עם נח שלוקח אחריות לקיום העולם ולקשר שלו עם ה'. לכן, דוקא אחרי שנח מיזמתו בונה מזבח ומעלה עליו מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור, ה' מריח את ריח הניחוח ואומר שלא יוסיף לקלל עוד את האדמה. יש כאן אדם אחר, שנושא בעצמו באחריות לבריאה כולה. הברית שהוזכרה כאן היא לא הקמת ברית לביאה אל התבה, אלא הקמת ברית שלא יכרת כל בשר עוד ממי המבול. לא רק התבה נמסרה כעת ביד האדם, אלא העולם כֻלו.
ועוד דבר שנלמד ממעשי העורב והיונה, ומן הבאים אל התבה, הוא שבעולם יש טמאים ויש טהורים. העולם מחולק לסוגים שונים של יצורים וסוגים שונים של קדושה. וכפי שנכתוב בפרשת וירא לגבי החמור והאיל המוזכרים בפרשת העקדה. אי הכרה בחלוקת המדרגות בעולם, היא המביאה את המבול ואת הפלגה.
המשכן ותבת נח
כבר כתבנו בפרשת בראשית שיש קשר בין פרשיות המשכן לבין גן עדן. גם בפרשת נח יש דמיון גדול לאותן פרשיות.
התבה והמשכן עשויים שניהם מעצים, והם וכליהם הם שני המבנים היחידים שהתורה מפרטת את מדותיהם בדיוק: ארכם רחבם וקומתם. בצווי ה'.
החזרה המרובה על "כאשר צוה אלהים את נח", "כאשר צוה אותו אלהים כן עשה" וכו'. מזכיר את החזרות המרובות על "כאשר צוה ה' את משה" במשכן.
הבטוי "וכפרת אתה מבית ומחוץ". מזכיר את הבטוי "מבית ומחוץ תצפנו".
לתבה הוכנסו בעלי חיים במספרים שנים ושבעה, הקרבנות תמיד באים באחד, שנים ושבעה.
המבול מתחיל בתקופה של "ארבעים יום וארבעים לילה" ואף מסתיים בתקופה של ארבעים יום. גם על המשכן צוה ה' את משה במשך ארבעים יום.
התבה נחה על ההר. גם המשכן הָראה למשה בהר, והמקדש עתיד להבנות על הר.
המבול מתחיל ונגמר בברית וב"והקמתי את בריתי" ו"זאת אות הברית".
הפסוק "והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן" מזכיר פסוקים רבים במשכן. אבל במשכן ה' נראה בענן ואילו כאן הקשת נראית בענן. אמנם מצאנו שכמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה', אבל בכל זאת זו רק קשת.
היציאה מן התבה – גם האדם וגם הבהמה – למשפחותיהם. פעמים בפרשה.
ביציאה מן התבה נבנה מזבח וה' הריח את ריח הניחוח.
גם בתבה וגם במשכן ה' זוכר את בריתו.
גם כאן וגם במשכן יש שתי פרשיות, פרשית האדם הבא אל ה' ופרשת ה' הנראה אל האדם (הארכנו בכך בפרשת פקודי). גם כאן יש פרשיה אחת של נח היוצא מן התבה ובונה מזבח וה' מברך אותו, ופרשיה שניה של ה' הנראה אל נח בקשת שבענן. (וראה להלן).
יש מקום אחד שבו ה' נראה אל האדם אשר בעולם. בפרשתנו האדם הזה הוא נח. לעתיד יבָּחֵר עם אחד מבין בניו של נח, והוא ורק הוא יעמוד לפני ה' במשכן ויראה אליו.
נח בנה מעצמו עולם מחודש אחרי חורבן העולם הקודם. השלמת בניינו של העולם היא בנית מזבח והעלאת עולה. הבונה מזבח ומעלה עולה אומר במעשהו: אני לא קים סתם, אני קים לשם ה'. כל שיש לי – לה' הוא. כשראה זאת ה', אמר שלא יוסיף לקלל עוד את האדמה. אם העולם הזה לה' הוא, פועלת מדת הרחמים. (וראה גם דברינו על יונה). (וכמו שכבר כתבנו בפרשת בראשית, בפרשת קין והבל אין עולה ואין מזבח. הם נזכרים לראשונה אצל נח. והם אלה שבעקבותיהם נאמר "וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם וכו'". בנגוד לקין והבל שהביאו מנחה, העלה נח עולה. מנחה היא דורון שמביא אדם למלך, כמו יעקב שאומר והורידו לאיש מנחה, וכמו אהוד שהביא מנחה לעגלון. אין כאן רצון של האדם להתקרב אל מלכו אלא מעין אמירת "קח את מנחתי והנח לי, יצאתי ידי חובתך". לכן הלשון אפילו אצל הבל היא לא רצון אלא שעיה. לא כן עולה. בעקבות עולתו של נח ה' הריח את ריח הניחח ואמר שלא יקלל עוד. כאשר אדם מקדיש את עצמו לה', ה' סולח לו על פגמיו. האדם לא מושלם, יצרו רע מנעוריו, אך איך אפשר לאבדו כשכֻלו קדש לה'.).
ה' ברא עולם שלם, אבל בתוכו יש אדם נבחר אחד שמתקרב אל ה' ובונה תבה. ה' בחר ארץ ועם, אבל בתוכו יש מקום מקדש אחד ואנשים נבחרים הקרבים אליו.
בפרשת פקודי הארכנו לבאר שיש שני צדדים במשכן: צווי ה' ומעשי האדם. פרשות תרומה-תצוה באות ללמד את צווי ה', פרשות ויקהל-פקודי באות ללמד שגם אחרי שכעס ה' ובטל את צווי המשכן והשכינה מצדו, באים בני האדם ובונים משכן מתוך רצון אנושי.
כן הוא גם לגבי העולם כֻלו. פרשת בראשית מספרת שה' ברא את העולם. פרשת נח מספרת שה' מחה את העולם שברא. כעת לפנינו עולם חדש שבנוי בזכות נח. שהוא קִיֵּם אותו. (כמובן שנח לא יכול לברוא עולם יש מאין, ואינו יכול לברוא שמים וארץ, ים ויבשה, אבל לפחות החי חי בזכות נח). זהו עולם של האדם, והאדם הוא המצֻוֶּה לקים אותו. ה' מברך אותו. אך האחריות לקיום העולם היא על האדם. ה' כורת עמו ברית לכך שהוא לא ישמיד את העולם.
המזבח והברית
אחרי שהסברנו שהתבה והמזבח שעמה דומים למשכן, אפשר להבין את שתי פרשיות הברית הבאות אחריה. הפרשיה הראשונה מלמדת את הצד של האדם: אחרי החטא, האדם מקריב קרבנות וה' מוחל לו. (וגם מצוה אותו מצוות ומלמדו לתקן).
ואז באה פרשיה שניה של ברית, שמביאה את הצד של ה'. ה' מתגלה בענן. מראה דמות כבוד ה' מתגלה בענן.
חטא החמס
על מה נענש האדם? הלא טרם צִוָּהו ה' כל צווי?
יש לבאר שלפני המבול האדם עוד לא היה בדרגה שבה הוא חוטא ונענש. העולם היה אז בדרגה יותר פשוטה, שבה אם ה' רואה שהעולם מקולקל הוא מחריב אותו ובונה עולם חדש, כי מה הצֹרך בעולם מקולקל?
אחרי שיצא נח מן התבה והקריב קרבן – אז הגיע העולם לדרגה שבה אם הוא חוטא הוא נענש. לפני כן הוא פשוט מוחרב, או מגורש מלפני ה', כי אין בו צֹרך.
לכן, כשחטאו בבבל לא נענשו אלא רק הופצו על פני כל הארץ. הם רצו שלא לפוץ, וה' הפיצם.
(לפי זה, אפשר שכך הם דברי המדרש על ה' שברא עולמות והחריבם. כך עשה ה' עד המבול. אם לא היתה תועלת בעולם – החריבו וברא עולם חדש. לפי זה המבול לא היה ארוע יחיד, היו הרבה כמותו. והתורה הזכירה אותו משום שאחריו כבר כרת ה' ברית לארץ שלא יוסיף עוד להשמידה. שהרי מזבח מכפר על האדם. אחרי שיש כפרה לפני ה', יש מדת הרחמים. ועל כך ראה דברינו לפרשת כי תשא).
אדם ובהמה
המבול השמיד את כל העולם, והאדם בתוכם: "וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם". הפרשה מתמקדת לא באדם, אלא בשאר הבריאה, האדם מתואר אחרון. גם האדם מת.
הפסוקים האלה מפרשים שהעולם חרב. העולם הוא הנושא המדובר בפסוקים אלה.
ומיד אומרת התורה: וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. מה מחדש הפסוק הזה על הפסוק הקודם? הפסוק הזה אומר אותם דברים, אבל כאן האדם קודם לכל היתר. כאן האדם הוא עִקר הבריאה. נקודת המבט הזאת הגיעה כאן.
ומיד נאמר: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. מעכשו, כל החיה והבהמה חיה בזכות נח.
אם לעיל הושמדו כל בעלי החיים בגלל חטאי האדם. עכשו חיים כל בעלי החיים בזכות האדם.
אח"כ אומר ה': "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם". מאבי מורי למדתי שכאן אומר ה' שהאדם לא יהיה כעת כה חשוב עד שבגללו יושמד כל העולם. ה' כרת ברית עם כל חי ונשבע שלא יהרוג את כל חי בגלל חטאי האדם. אם כך, מדוע אחרי שהאדם למד את המסר אומר לו ה' שלא יהיה מבול? ואם יצר לב האדם רע מנעוריו, למה הביא מבול תחילה? התשובה היא שהאדם השתנה, הוא ירד בדרגה. כעת האדם הוא חלק מכל בעלי החיים. אחד מהם, שאוכל אותם ונאכל על ידם, ואינו נעלה עליהם. ולכן לא תקולל האדמה בגללו. לכן לא תקולל האדמה בעבור האדם. הוא חי ככל בעלי החיים. עד אשר יבוא אברהם וישוב אל מעלת האדם.
ואולם מנגד, זה העולם שקים בזכות נח.
עוד על המבול ומוסריותו ראה גם כאן
לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם
את הבריאה ברא ה' וברך כי ראה כי טוב והנה טוב מאד. את הבריאה השניה הבטיח ה' לקיֵם כי ראה כי רע. כי יצר לב האדם רע מנעריו.
וה' כורת ברית. גם לפני המבול ה' כרת ברית עם נח. אבל אחרי המבול הוא כורת ברית עם כל נפש החיה. לפני המבול נאמר והקמתי את בריתי אתך, בטוי דומה לזה נאמר אחרי המבול. ושם שותפה לכך גם כל הארץ וזרעכם אחריכם. לפני המבול אמר ה' לנח: וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ: וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. אחרי המבול אמר ה': "וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם: וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם: אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ: וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר". כאן הברית היא עם כל נפש חיה. לא רק עם נח. לפני המבול הברית היתה לחלץ את נח מהמבול. אחרי המבול הברית היא עם כל הארץ. אפשר שיש כאן ברית אחרת. אך אפשר שהברית היא אותה ברית, אלא שאחרי המבול כל הארץ הם יוצאי התבה וכלולים בברית הראשונה.
כך או כך, ה' רואה שאי אפשר לקים את העולם במדת הדין. לשם קיום העולם צריך להבטיח שלא יהיה עוד מבול. מה שמעורר את רחמי ה' הם מעשי נח, המקריב קרבנות לפני ה'. העולה מכפרת על רוע לבו של האדם, ומעתה רוע לבו הוא טעם לא לקלל עוד את האדמה. יצר לב האדם רע ומדת הדין לא תאפשר לו לחיות (בדומה לטענה שתופיע בהמשך התורה "כי עם קשה ערף הוא"), אבל הוא עובד את ה'. (המבול וההבטחה שאחריו מלמדים את מה שמלמדים חטא העגל וחטא המרגלים: אמנם ה' לא יביא עוד מבול לעולם, אבל לא כי מגיע לנו בדין, אלא רק בגלל מדת הרחמים. בדין לא מגיע לנו. אין טעם בעולם שאינו ממלא את היעוד שלשמו נברא. אמנם, כאשר ה' רוצה עולם שממלא את יעודו מרצונו ובחירתו החפשית אי אפשר שלא יהיו דורות שבהם בני האדם יבחרו אחרת, ואז מאבד העולם את הטעם לקיומו. אבל ה' חפץ בקיומו. וכן קורה בדורות רבים. ואולי משום כך לא פרטה התורה בדיוק מה היה חטאם של אנשי דור המבול. כי לא חטאם של דור המבול הוא החשוב כאן אלא חטאינו שלנו. כאשר הדור אינו עסוק בעבודת ה' ובהבאת טוב לעולם אלא לבו רע. (בין אם עבר עברה שנצטוה עליה ובין אם לאו) הוא ממשיך לחיות לא בזכות ולא בדין, אלא במדת הרחמים ובבריתו של ה', ושידע שלא מגיע לו, לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי ה' יִוָּדַע לָכֶם).
ואז בא נח ומקריב קרבן, מכפר, ועובד את ה'. לכן כורת ה' ברית נוספת עם נח. (בדומה לברית שהוא כורת עם ישראל "כי עם קשה ערף הוא"). באותה ברית ה' אינו אומר דבר על כך שיצר לב האדם רע מנעוריו. הוא חוזר בהבדלים מסוימים על הברכה שברך האדם ביום הבראו. ה' כורת ברית לארץ לקימה.
מה שמאפשר את קיום הברית הוא שנח העלה עולה. קרבן עולה, כפי שאנו למדים מפרשת העקדה (וכפי שנבאר בפרשת וירא), מלמד שהאדם נותן את כֻלו לה'. מקדיש את כֻלו לה' ואומר לה' כֻלי שלך. כעת, אם כֻלו של ה', ה' מקבל את זה שהוא לא מושלם. יש בו גם חסרונות ויצרו רע מנעוריו. אבל כאן כבר יכול לבא החשבון שמעלה משה כאשר הוא מבקש מה' שיסלח לישראל: שלא כדאי להשמידו. כאן בא גם החשבון של למען תורא ואם עונות תשמר יה ה' מי יעמוד. עמך הם, עולמך הוא, האיש הזה לך הוא, ואל תאבדנו בגלל כמה חסרונות שיש בו. אבל אם אין מדובר על אדם ששיך כֻלו לה' – אין בסיס לטיעון הזה ולחשבון הזה.
זה ינחמנו
בְּהֶאָרֵר וְהֵאָסֵף אֲדָמָה לְחָגָּא
בְּהָשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דָּגָה
אֶת כָּל חַי, בְּכָל דַּרְגָּה וְדַרְגָּה
בְּתֵבָה אַחַת הוּא הָגָה
כַּאֲשֶׁר נֶאֶסְפוּ גַּם שְׁפָלִים גַּם רָמִים
מִקַּרְנֵי הַכִּנִּים עַד בֵּיצֵי רְאֵמִים
אָסַף אָז אֵלָיו הַצַּדִּיק הַתָּמִים
אֶת כָּל הַשֵּׁמוֹת הַחַמִּים
כְּשֶׁכָּל הַיְּקוּם חָדַל לִצְמֹחַ
וְדֹם עָמַד מֵאֶרֶז עַד חוֹחַ
רַק הוּא עָמַד נֹחַ
וְהֶעֱלָה לֵאלֹהָיו רֵיחַ נִיחוֹחַ
וְכַאֲשֶׁר קוֹל בְּרִית נִשְׁמָע
וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחֲרֵי הַדְּמָמָה
שָׁבָה וְרָחֲשָׁה הַבְּרִיאָה הַנְּשַׁמָּה
רַק הוּא נֶאֱרָר מִן הָאֲדָמָה
האם נאסר על אדם הראשון לאכול בשר?
האם נאסר על האדם הראשון לאכול בשר?
כך אמנם אומרת הגמ' בסנהדרין. בברכת ה' לאדם נאמר: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה". לא נאמר כאן שמותר לאדם לאכול בשר אלא רק אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע. ואילו לנח אומר ה' "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל". ולכן הוא מצוה את נח ובניו כיצד לאכול בשר וכיצד לא לאכול.
אם כך, נשאלת השאלה לשם מה הבל ויבל רעו צאן.
אבל זאת לא השאלה היחידה שנשאלת. נשאלת כאן שאלה נוספת. אילו אמר ה' לנח ככל עשב זֹרע זֶרע נתתי לכם את כל, כי אז היה הדבר ברור. בפרשת בראשית אדם קִבל לאכלה את כל עשב זֹרע זֶרע אשר על פני כל הארץ, וכעת אני נותן לכם את כל. אלא שה' בפרשת נח נותן לנו את כל לא ככל עשב זֹרע זֶרע, שנִתן כבר לאדם, אלא כירק עשב. כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל. ירק עשב נִתן בפרשת בראשית לא לאדם אלא לבעלי החיים. לאדם נִתן עשב ופרי עץ זרע זרע.
התורה אומרת: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". דרשות רבות נדרשו על המלים עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ. אך כבר הרמב"ן מעיר שע"פ הפשט, המלים וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ מתיחסות לדגנך, תירושך, יצהרך ובהמתך. ואכלת ושבעת את דגנך תירושך יצהרך ובהמתך. כולם ירבו ע"י מטר ארצכם. גם הבהמה, כי ללא עשב בשדך היא לא תאכל. ואז, תאכל את דגנך, תירושך, יצהרך ובהמתך – ושבעת.
כך אפשר לבאר גם את ברכת ה' לאדם. "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה". שִלטו בארץ, אִכלו אותה, את הפירות בפיכם, ואת העשבים בבשר הבהמות.
אם כך, מה התחדש בברכת ה' לנח? מדוע רק כאן מצוה ה' את נח שלא יאכל בשר בנפשו דמו? מדוע לא אמר זאת כבר לאדם?
בפרשת נח יש חזרה על מעשה בראשית. העולם התחיל מחדש וה' שוב מברך את האדם בברכה דומה מאד לברכה שברך בה את האדם הראשון. פרו ורבו וכו'.
הברכה של פרשת נח נאמרה כשה' הריח את ריח הניחוח ואמר אל לבו שלא יוסיף לקלל את האדמה. הרצון התעורר ע"י מעשיו של נח ולא רק בגזרה מלמעלה, ודוקא הקרבת הבהמות במזבח היא שעוררה אותו. בדומה למשכן שבא הן בצווי אלהי בפרשת תרומה והן ברצון אנושי בפרשת ויקהל, כך גם עצם קיום העולם. גם העולם נברא פעמַים, פעם אחת בבריאה שכֻלה דִבור אלהי, ופעם שניה ע"י נח, שעשה תבה ככל אשר צוהו ה', ועשה מזבח. וכבר עמדנו על הקשר בינה לבין המשכן.
(המבול בא משום שמצא ה' שהאנושות נכשלה. ה' נחם כי עשה את האדם. אדם כזה אינו נחוץ. אינו נחוץ, ממילא אין טעם לקיומו. לא בשביל אדם כזה נברא העולם. אחרי המבול, מעשהו של נח שבנה תבה והעמיד את העולם בעצמו, ומהעולם הזה העלה עולות לה', הוא שיצר עולם אחר שבו האדם שותף, ותכליתו הבאת קרבנות לה'. כאן אומר ה' שלא יוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו, או בלשון חז"ל, אין העולם יכול לעמוד במדת הדין. אם כאשר העולם חוטא ה' נחם עליו – ה' מי יעמוד. מבחינה זאת, מקבילות פרשות בראשית ונח לפרשות תרומה וויקהל. (וכן מהרבה בחינות אחרות, יש במשכן לשונות דומות מאד ללשונות בראשית). לוחות מעשה אלהים ומשכן במראה אלהים לא עמדו במדת הדין. אבל לוחות מעשה אדם ומשכן שנעשה ברצון האדם עומדים במדת הרחמים).
כאשר רואה ה' שהאדם בונה ויוצר את העולם, ומעלה ריח ניחוח לפני ה', אומר ה' שאע"פ שהאדם גם חוטא לפעמים, כי יצר לב האדם רע, אין זו סִבה להכות את כל חי. בסופו של דבר, ריח ניחוחו של האדם עולה לפני ה'. אז גם אם לפעמים הוא חוטא, לא ימחה. יצרו רע מנעוריו. ה' רוצה באדם שיש לו בחירה חפשית והוא עובד את ה' מרצונו. אדם כזה גם חוטא לפעמים, אבל בסופו של דבר, הוא מרצונו מעלה ריח ניחוח לפני ה'. וַיָּרַח ה’ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה’ אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.
ברכת ה' לאדם בפרשת בראשית היא שיאכל את העולם שנברא על ידי ה'. העולם הוא עולמו של ה' והאדם אוכל את הפירות ואת עשב השדה. את עשב השדה הוא אוכל דרך בשר הבהמות, הבהמה אוכלת את העשב והאיש את הבהמה. האדם רודה בבהמות ומשתמש בהן לאכילת העשב. היא התכלית.
לעמת זאת, בפרשת נח האדם לא אוכל את עשב השדה דרך הבהמות. הוא אוכל את הבהמות. בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. לא רק שתִרדו בהם, אלא הם עצמם נִתנו בידכם. בתבה ישבו האדם ובעלי החיים יחד ונצלו יחד. נח שהקים את העולם החדש, הוא זה שהביא אליו גם את בעלי החיים. ממילא הם שלו. אותם הוא הקריב וכִפר על העולם, ע"י כך הבטיח לו ה' שלא יוסיף לקלל את האדמה. בידו הם ובידו נִתנו.
ועוד אפשר לפרש שעִקר דברי ה' לנח הוא לא ההתר לאכול בשר, אלא האִסור לאכול בשר בנפשו דמו, והאִסור לאכול בני אדם. הפסוק "נתתי לכם את כל" לא בא לחדש התר אלא להקדים הקדמה לפסוק האוסר. ועוד אפשר לפרש שאכן לא נתן ה' לאדם בפרשת בראשית אלא את הצומח, אלא שהם אכלו גם בשר, ולא היה הדבר רע בעיני ה' עד שאכלו גם בשר בנפשו דמו וגם את נפש האדם, ואז הביא עליהם את המבול. ואחר המבול צוה שלא יוסיפו לעשות כך.
שתי בריתות
שתי בריתות כורת ה' עם נח ובניו בצאתו מן התבה, הראשונה מעמידה אותו מול אדם, והשניה מעמידה אותו מול אברהם. כל בני נח שיכים לבריאת העולם ולברכת ה' לאדם, אבל הם לא הגיעו למדרגת אברהם.
נבאר את הדברים: הברית הראשונה שכרת ה' עם נח בצאתו מן התבה, מזכירה את פרשת בראשית, ונוקטת באותה לשון, פרו ורבו, צלם אלהים, ונתינת כל חי ביד האדם.
אבל אז באה ברית שניה. הברית הזאת כוללת בטויים רבים שבאים להזכיר את הברית שכורת ה' עם אברם כאשר הוא משנה את שמו לאברהם. פרשת ברית הקשת ופרשת ברית המילה מקושרות זו לזו בבטויים רבים. הברית הזאת מלאה פסוקים המזכירים את הברית הזאת: והקמתי את בריתי, זאת הברית, ולא יכרת כל בשר (כנגד אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה), זרעך אחריך, לדורות עולם, הארץ, אות הברית, וזכרתי את בריתי (שמזכיר פסוק בספר ויקרא שמדבר על ברית אברהם יצחק ויעקב), ועוד שלל בטויים המקשרים את ברית נח לברית אברהם.
וכאשר מתבוננים בדמיון בין הבריתות, מתגלה ההבדל הגדול. גם לנח וגם לאברהם נכרתת ברית אִתם ועם זרעם אחריהם. אלא שנח לא עומד לבדו, הוא עומד עם כל החיה וכל הבהמה. אברהם לעֻמתו עומד בברית כדי להבדל מכל מי שאינו הוא.
ועוד הבדל בולט: את הקשת עושה ה', את המילה עושה האדם.
ה' כורת ברית עם כל חי באשר הוא חי, אדם כבהמה. ה' נותן את אות בריתו, מראה דמות כבודו, בשמים. מעל כל בני האדם והחיה והבהמה אשר עמהם. אבל יש ברית שאדם מיוחד כורת עם ה', האדם נותן את ברית ה' בבשרו. כל חי אינו חי אלא בזכות ברית ה' בשמים, אבל יש אדם שבשרו מתעלה לגובה הברית של ה'. (הקשת היא אות הברית ביני ובין כל בשר. המילה היא בריתי בבשרכם). והוא זה שפועל בשם ה' בעולם.
(וראה עוד לעיל בבאור שתי הבריתות, כפי שבארנו לעיל בפרק המזבח והברית).
נח איש האדמה
אחרי המבול התורה קוראת לנח איש האדמה. בפשטות, כונת הדברים היא שהוא איש עובד אדמה. אבל נראה שיש כאן בטוי דו-משמעי. התורה מבקשת לרמוז כאן דבר נוסף.
לאֹרך כל פרשת המבול נזכרים שני גורמים, האדם והאדמה. (גורמים שעמדנו עליהם כבר בפרשת גן עדן, כמו שכבר כתבנו בפרשת בראשית, וכפי שנכתוב להלן בפרק עשרה דורות ועשרה דורות). ה' מעניש את האדמה בעבור האדם. ונשבע שלא יוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם.
כעת, אחרי המבול, נח הוא איש האדמה. כלומר: בעליה של כל האדמה, או: האיש שבאדמה. האיש היחיד של האדמה.
חטאו של חם
בפרשתנו נזכר המעשה של חם, שראה את ערות אביו, ובעקבותיו קִלל נח את כנען, בנו של חם.
מה היה חטאו של חם? בסנהדרין ע. נחלקו הדעות: חד אמר סרסו וחד אמר רבעו. הכל מסכימים שאי אפשר לפרשו כפשוטו, שחם רק ראה, כי לא סביר שעל דבר קטן כזה יתקלל הוא וזרעו. גם הלשון "אשר עשה לו בנו הקטן" מלמדת שהוא עשה מעשה.
גם בפרשת עריות נזכרה לשון גלוי ערוה וראית ערוה, ואין פירושה הגִלוי והראיה אלא המעשה, ולכן גם בפרשתנו יש לפרש שעשה מעשה, כלומר סרסו או רבעו.
אבל עדיין יש לשאול למה נח קלל את כנען ולא רק את חם. אם חם חטא, למה קֻלל כנען? ולכן נראה לפרש שחטאו של חם היה שבא על אשת נח והוליד את כנען. ולכן קֻלל כנען. את הפסוק "וירא... את ערות אביו" יש לפרש בדומה לפסוק "ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא". וכן פסוקים נוספים בפרשת עריות, שמשמע מהם שהבא על אשתו של קרוב, גִלה את ערות הקרוב.
בד"כ המלה "אהלו", כתובה באות ו. אבל כאן כתוב "ויתגל בתוך אהלֹה" באות ה. ואין דרך התורה לכתוב כן אלא בעניני נשים, כך נאמר לגבי יעקב ויט אהלֹה מהלאה למגדל עדר. עוד פעמַים נזכרה המלה באות ה' לגבי אהלו של אברהם בבית אל. ושם דרשו חז"ל שנטה את אהלה של שרה תחִלה, אבל אצל נח ויעקב לא היו צריכים לדרוש דבר כי ברור למה נכתב בה'. וגם אצל אברהם אפשר לפרש שנכתב בה' כדי ללמדנו שאע"פ שלקחה פרעה לא נפגעה ושבה אל מקום אהלה בתחלה.
גם כאן יש לפרש, שאחרי ששתו נח ואשתו מן היין, עשה חם את המעשה שעליו נאמר ערות אביך לא תגלה, והוליד את כנען.
תלמוד בבלי
פרשת מגדל בבל פותחת ב"ויהי בנסעם מקדם", הנסיעה מקדם איננה תאור רוחות השמים. היא חוזרת גם בפרשה הבאה, כאשר לוט עוזב את אברהם ויורד לסדום, נאמר שם "ויסע לוט מקדם", וברור שקדם איננו תאור רוחות השמים שהרי לוט נסע למזרח.
המלה מקדם מזכירה גם את מה שקראנו בפרשה שעברה: ה' נטע גן בעדן מקדם, ואח"כ גרש ממנו את האדם והשכין מקדם לגן עדן את הכרובים.
חששם של אנשי אותו דור, שאכן התגשם בסוף הפרשה, היה פן יפוצו על פני כל הארץ. לשם כך הם בנו להם מגדל וראשו בשמים. מגדל שבו יהיה די מקום לכֻלם במקום אחד.
אלא, שכמו נסיעתו של לוט מקדם שהסתימה ב"ארדה נא ואראה הכצעקתה", מסתימת גם הנסיעה הזאת בירידה של ה' לראות. לא התפרש בתורה מה ראה ה' שבגללו הפיצם על פני כל הארץ, אבל התוצאה ידועה: שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ.
כבר כתבנו בפרשת בראשית על כך שגן עדן מקדם הוא מקום השכינה. מי שנסע מקדם גרש את עצמו ממקום השכינה. מסתבר שהוא גם נִסה ליצר תחליף. מגדל אחר, שבו נעשה לנו שם, נפרסם את עצמנו, את עצמתנו ואת גדולתנו, ונבנה לנו מרכז חדש, שלא במקום השכינה.
כך גם מגדל בבל, הוא מתחיל בנסיעה מקדם. שרשו התבססות לא על ה', אלא על לבנים מעשה ידי אדם, שעשוים חֹמר. להבדיל מהלבנה שהראה ה' לישראל בהר סיני "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים", מעדיפים בני האדם לבנה אחרת, עשויה מהאדמה החמרית. לא תחת רגליו כעצם השמים, אלא ראשו בשמים.
על זה אומר ה' "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". רש"י אומר שהדבר הזה אמור בתמיה, אבל הלשון "ועתה" משמעה אחרת. הלשון "ועתה" מלמדת שיש כאן החלטה: עתה יהיה כך וכך. כמו דברי ה' בחטא המרגלים: " חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם", רציתם לא להכנס לארץ, אכן לא תכנסו לארץ. גם כאן, רציתם לנסוע מקדם אכן תסעו מקדם. לא יבצר מכם כל אשר יזמתם לעשות. (ובמדה מסוימת גם חטא גן עדן כך הוא, רציתם להיות כאלהים ולדאוג בעצמכם לטוב ולרע, צאו מגן עדן ולכו להיות עצמאיים, אתם כבר יודעים בין טוב לרע. שלשת החטאים האלה הם חטאים של מי שמאסו בחיים בצל השכינה, ואכן גלו ממקום השכינה. כמו שכבר כתבנו בפרשת בראשית).
בבל היא שרש הגלות וההפצה על פני כל הארץ. לדורות. משם הפיצנו ה' על פני כל הארץ, ושם בלל ה' את שפתנו. מי שמסיע את עצמו מהשכינה, אכן יגלה ממקום השכינה. זוהי מהותה של בבל.
שם ויפת
הפרשיה שאחרי מגדל בבל מתארת את תולדות שם. אבל בפרשית תולדות בני נח מתקטן שם שם. הפרשיה הזאת מפרטת במיוחד דוקא את תולדות חם. תוך כדי תולדות חם מתארת התורה בפרוטרוט את גבול הכנעני. (וקל להבין מדוע), ואת מעשי נמרוד. (לא קל להבין מדוע. חז"ל דרשו על כך מדרשים רבים).
גם כשעוברת התורה לתאר, בסוף, את בני שם, היא תולה אותו ביפת: "וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם הוּא אֲבִי כָּל בְּנֵי עֵבֶר אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל". שם הוא "גם הוא". הוא לא עומד מצד עצמו, הוא "אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל". את המשפט הזה אפשר לפרש בשתי דרכים. אפשר לפרש שהוא האח של יפת הגדול, ואפשר לפרש שהוא האח הגדול של יפת. בעלי הטעמים העדיפו את האפשרות הראשונה. אבל כך או כך, מכאן משמע ששם טפל ליפת.
גם כאן, וגם במעשה חם. עומדים שם ויפת מול חם. וכאן לכאורה משמע שחם הוא המפורט. הוא זה שאת תולדותיו מבארת התורה ומפרטת, יותר משני אחיו.
בפרשיה הקודמת עומדים שם ויפת כשותפים שוים. הם פועלים כאיש אחד. אבל נח מברך אותם שלא כאיש אחד. הוא אומר: "בָּרוּךְ ה’ אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ: יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ". בפסוק השני אפשר לפרש את המלה "למו" כמתיחסת לשם ויפת. כנען יהיה עבד לשניהם. אבל בפסוק הראשון יפת לא נזכר. למי אפוא מתכוון נח באמרו "למו"? מי הם הרבים שנזכרו בפסוק הזה? בעל כרחנו – שם ואלהיו.
נח לא מברך את שם, הוא מברך את ה' אלהי שם.
נח עצמו התהלך את האלהים. בנו, שם, כבר עובד את ה', בשמו. ה' הוא זה שמנחה אותו במעשיו נגד חם.
בינתים, חם הוא זה ששולט בעולם. הוא זה שיושב מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע, והוא זה שהחל להיות גבור בארץ. והוא מושל בבבל, המקום המרכזי באותו אזור.
ומה עושה שם? שם נטפל ליפת הגדול. הוא לא ממש יכול למנוע את מעשיו של חם. כל מה שהוא יכול לעשות הוא לכסות את ערות נח אחרי שחם עושה מה שעושה. וגם כאן הוא תלוי ביפת.
אבל לא לעולם ימשול החֹשך. סופו של המושל בבבל שיפוץ על פני כל הארץ, ויתברך ה' אלהי שם.
חטאם של אנשי בבל
מלשון הפרשה לא כ"כ ברור מה היה חטאם של אנשי בבל. הפרשה אומרת: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד ה’ לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה’ הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ".
מפרשים שונים חִפשו את החטא בכך שהיו שפה אחת ודברים אחדים. אבל מבנה הפרשה מלמד שיש לחפש את החטא במקום אחר. משמע ש"וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם", הוא הרקע לפרשה. כך משמע גם מדברי ה': "הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת", משמע שיש כאן "זה" כלשהו. מעשה שהם עושים כתוצאה מכך שהם עם אחד ושפה אחת לכֻלם. האחדות איננה החטא אלא מצב הדברים המאפשר את המעשה.
ממבנה הפרשה נראה שאת החטא יש לחפש במלים "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ".
נראה שהחטא היה בכך שהם חִפשו דרך לאלץ את האנשים להשאר בבקעה שלהם. הם חִפשו דרך שעל פיה כל האנשים ישארו כבולים למקום, ולא יוכלו לנטוש אותו. ובכך יהיו כבולים לשליט.
ה' צוה על האדם: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ". שליטי בבל העדיפו לכבוש את עמם במקום את הארץ. להצטמצם בשטח מדינת בבל רבתי בגבולות מצומצמים, בעיר של מגדלים הנבנית לגובה ואינה מתפשטת לרוחב, כי לא רצו לכבוש את הארץ. ה' בלל שם את שפתם והפר את עצתם.
הם לא רצו לפוץ על פני כל הארץ, ורצו להתרכז כולם יחד בגוש עירוני בבלי אחד, ולהניח את הארץ שממה. ובנו מגדל וראשו בשמים, גורד שחקים. ובכל מקום שבו בונים לגובה אין מתפשטים לרוחב. לכן ה' הפיץ אותם משם על פני כל הארץ.
אחרי שהסברנו כך, אפשר לשוב גם אל הפסוק "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים". ולהסביר מדוע יש בו חטא. השפה האחת אולי אינה חטא, אבל כשכל הארץ דברים אחדים – אין חרות. ואין חשיבות לשאלה האם כל הארץ דברים אחדים מפני שהשלטון כופה זאת עליהם, או מפני שהלחץ החברתי כופה זאת עליהם, ואין מי שמעז לדבר אחרת, או כי הוא חושש פן יהיה לבוז, או כי הוא נסחף בזרם. בזמן כזה כל העם כבול. הם מתרכזים במגדל אחד, מגדל שן שאולי מתהדר בפתיחות אך כובל מחשבתית. מגדל אחד שעושה לו שם שראשו בשמים ואיש אינו רוצה שלא להיות חלק ממנו, הוא מגדל שמצמצם את כל בני האדם למקום אחד, לחשיבה אחת, לדברים אחדים. המגדל הזה סופו לקרוס.
יש אומרים שחטאם היה שכיון שגִלּו שהם יכולים ליצר אבן בעצמם וללבון לבנים, חשבו שהם אלהים ורצו לעלות לרקיע. תמיד מי שמתקדם ביכולותיו המדעיות והתעשייתיות מרגיש שהוא שולט ומבין את כל הבריאה, והוא יכול להשתחרר מאמונה באלהים. הנה, פִצחתי את הכל ואני מבין את כל רזי הבריאה, אפילו אבן אני מסוגל לייצר בעצמי. ונראה שהתורה מלמדת כאן עוד דבר: הלבנה היא אבן גרועה. אבל הם נִסו ליצור דוקא ממנה מגדל וראשו בשמים. כלומר: הם סברו שיכולים הם לעלות לשמים ולא שמו לב שהם אינם אלא עפר מן האדמה. על כן גרש אותם ה' משם והפיצם שוב על האדמה אשר לוקחו משם.
מלכים גדולים נותנים לבם כלב אלהים. ואף בבבל מצאנו כן בזמן נבוכדנצר כשעמד על ראש ביתו. מלך גדול שרוצה להוסיף ולמלוך על כל העולם שואף להגיע לשמים ולעשות לו שם. שידע כל העולם שהוא אדון העולם ובצלו הם חוסים ואינם רוצים לסור ממנו. כל המעצמות עושות כך, ובבל היתה הראשונה. לכן הפיץ ה' אותם משם על פני כל הארץ.
הַכֹּל בְּעַד עִיר
הַכֹּל בְּעַד מִגְדָּל
הַכֹּל נֶגֶד הֶעָשִׁיר
הַכֹּל בְּעַד הַדָּל
הַכֹּל בְּעַד הַכֹּל
הַכֹּל גַּם מִתְנַגְּדִים
הַקּוֹל קוֹל קוֹל
וְכָל הָעָם הֵדִים
שֵׁם לְכָל הַמַּמְלָכָה
וְרֹאשוֹ בַּשָּמָיִם
שָׂפָה לָהֶם חֲתוּכָה
וְאֵין לָהֶם שְׂפָתַיִם
כְּשֶׁהַכֹּל דְּבָרִים אֲחָדִים
הַמְבָרֵךְ נִמְצָא מְקַלֵּל
כְּשֶׁכָּל הָעָם הֵדִים
סוֹפָם לְהִבָּלֵל
ה' והאדם
בשלשה מקומות ה' מדבר עם עצמו בלשון רבים. או כלשון חז"ל: נמלך בבית דינו.
ה' ברא אדם אחרי שאמר: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ".
ה' גרש את האדם מגן עדן, אחרי שאמר: "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם".
והוא הפיץ את האדם על פני האדמה ובלל את לשונו אחרי שאמר: "הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ".
חז"ל אומרים שהוא נמלך בבית דינו, אבל קשה להתעלם מהמכנה המשותף שבין שלש הפעמים האלה: בכֻלן עלתה על הדעת מחשבת דמיון כלשהו בין האדם לבין אלהים, על מחשבה אלהית המדמה אליו את האדם או על מחשבה אנושית המבקשת להדמות לאלהים.
אולי אפשר לפרש שבכל הפעמים האלה, אלהים מדבר עם האדם. לשון הרבים באה משום שהנושא הוא אני והאדם. נתתי לאדם חופש בחירה ושִתפתי אותו במעשה הבריאה. הוא גם ישא באחריות. אבל במקומות האלה נמצאים אני והוא. הוא יִבָּרא בצלם אלהים, הוא יצא לעבוד את האדמה, והוא יופץ כדי למשול בכל הארץ.
עשרה דורות ועשרה דורות
כשהזהיר ה' את האדם לבל יאכל מעץ הדעת, אמר לו "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". האדם לא מת באותו יום, אך הוא גורש מגן עדן והתקלל "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", וגורש אל האדמה אשר לֻקח משם.
עשרת הדורות שמאדם עד נח חיו כתשע מאות שנה ויותר. עד שחטאו ובא המבול.
הדורות שמנח ועד עבר חיו כארבע מאות וחמשים שנה, עד שחטאו בחטא מגדל בבל, ונפֹצו על פני כל הארץ.
הדורות שמפלג ועד אברהם חיו כמאתים שנה.
התורה מדגישה את ההבדל בין הדורות גם בנקודה נוספת. את עשרת הדורות עד נח (ובכללם נח, אחרי המבול), התורה לא רק מתארת כמה חיו לפני שהולידו וכמה אחרי, אלא גם מסכמת. לאמר: כל דור כזה חשוב מצד עצמו, ולא רק כמוליד הדור הבא. לעֻמת זאת, את עשרת הדורות שאחרי המבול התורה לא מסכמת. לאמר: אין בו חשיבות אלא כמוליד הדור הבא. וגם בתוך הדורות האלה, התורה משנה בלשונה בין הדורות שלפני עבר לבין הדורות שאחריו.
פרשות בראשית ונח מובילות את הקורא מחטא לחטא. כל חטא משנה את המצב בעולם, ומביא מיתה, מקצר את תוחלת החיים במחצית.
אבל העֹנש הוא לא רק מיתה, העֹנש הוא גם גֵרוש מן האדמה וקללה לאדמה:
בגן עדן חטא האדם באכילה מעץ הדעת, בכניסה אל העץ אשר בתוך הגן. ענשו היה גרוש מגן עדן.
לפני המבול מלאה הארץ חמס, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. העֹנש היה השחתת הארץ.
במגדל בבל היה חטא הדור בכך שרצו לבנות מגדל וראשו בשמים פן יפוצו על פני כל הארץ, וענשם היה שיפוצו על פני כל הארץ.
גם במבול וגם במגדל בבל יש, מלבד האדם, שותף נוסף בחטא ובענש: הארץ. בגן עדן השותף הנוסף נקרא האדמה.
האדם בא מן האדמה. הוא נברא כדי להיות עליה, כלומר מעליה, החטא מחזיר אותו אליה, כלומר אל תוכה. כפי שכבר כתבנו בפרשת בראשית. אבל החטא גם מרחיק את האדם מעל האדמה. וגם האדמה מתקללת בעבורו. החִבור לאדמה הוא חיים, החיים הם חִבור לאדמה. גרוש ממנה הוא מיתה. לא רק לאדם, אלא גם לאדמה. כשחטא האדם, נאמר לו ארורה האדמה בעבורך, והוא גורש מהגן. קין טוען כלפי ה' "הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה ... והייתי נע ונד בארץ". גם דור הפלגה נענשו בהפצה על פני כל הארץ.
קללת האדמה באה במדרגות מדרגות, האדם גורש מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לֻקּח משם. עם זאת, התקללה גם האדמה בעבורו.
נח נקרא נח משום "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'". ואכן, על נח אומר ה' "לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי". נח יוצא מן התבה ועובד את האדמה. "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם", הוא למד שהאדמה לא תתקלל עוד בעבור חטאו, אבל הוא יתקלל בפירות שתתן לו האדמה.
וכאשר בנו בניו את מגדל בבל, ענשם היה דומה לענשו של אדם בחטא גן עדן: גֵרוש והפצה על כל הארץ. מעתה הם שבים ומופצים בכל הארץ, אבל הארץ איננה מתקללת במעשיהם. האדם הוא כבר חסר ערך, חטאיו אינם משפיעים על כל העולם. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.
עם ישראל נכנס לארץ ישראל ע"מ לחיות בה במדרגה הראשונה, מדרגת גן עדן. עם ישראל הופקד על הארץ לעבדה ולשמרה. ואם יחטא, תתקלל האדמה בעבורו, והאדמה לא תתן את יבולה. אם ישמור את המצוות, ירבו ימיו וימי בניו על האדמה אשר נשבע להם ה', יאריכו ימיו על הארץ. אם ישוב ויחטא ויעבוד עבודה זרה, יפיץ ה' אותו בכל הארץ. גם הוא וגם הארץ יענשו. עם ישראל עדין חי במעלה של אדם שהארץ תלויה בו ומתקדשת בהתקדשו ומתחללת בהתחללו. ארץ ישראל עדין נמצאת במדרגה הראשונה, היא מקיאה ממנה את החוטאים ואסור לחלל אותה. לעם ולארץ מובטח שגם אם יחטאו ויפוץ העם מאדמתו, ישוב ה' ויקבצנו אל הארץ.
תולדות תרח
זכה תרח להמנות על אלה שתולדותיהם נמנו בספר בראשית. התורה אומרת: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט: וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים: וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד: וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן".
נכון שהתורה מונה גם תולדות של אנשים לא כשרים ולא נבחרים. לפני "אלה תולדות שם" נאמר "אלה תולדות בני נח". לפני "אלה תולדות יצחק" הוזכרו תולדות ישמעאל, ולפני תולדות יעקב הוזכרו תולדות עשו. אבל תרח לכאורה אינו אחד מאלה. הוא נזכר דוקא כצדיק. תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן. בדומה לתולדות יצחק.
יתר על כן, תרח יוצא מאור כשדים ללכת ארצה כנען.
ואולם, יהושע אומר: "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים". מכאן למדו חכמים שתרח עובד ע"ז היה. ורשע היה. ומכאן דרשו חכמים את המדרש על אברהם המנפץ את פסלי אביו.
תרח אוהב ארץ ישראל היה, ולכן ראוי להזכיר אותו ב"אלה תולדות תרח". אבל הוא לא בהכרח היה אוהב ה'.
תרח היה אוהב ארץ ישראל. אך הוא יצא לדרך ולא הגיע. אחרי הדור של אוהבי ארץ ישראל שלא לשמה, צריך לבוא הדור של אלה שבאים לארץ ישראל בגלל צווי ה'. הם ינחלו את הארץ ויֵשבו בה.