חיי שרה
שני נציגינו למשא ומתן עם הגוי
שני ארועים נזכרים בפרשתנו בסמיכות זה לזה. אברהם מנהל מו"מ עם בני חת על מערת המכפלה, ועבדו מנהל מו"מ עם לבן ובתואל על רבקה. יש הרבה קשר בין שני הארועים ונראה שהתורה סמכה אותם זה לזה כדי ללמוד מזה לזה.
בני חת מכבדים את אברהם, הם אומרים לו "נשיא אלהים אתה בתוכנו", ואולם, אברהם כנשיא אלהים אינו מזכיר את הקב"ה אפילו פעם אחת לאורך כל המו"מ. להבדיל מעבדו אשר כל מטרתו היא להביא את לבן ובתואל לומר "מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב". ברור שגם העבד איננו שם את יהבו על אמונתם הפתאומית של הגויים בקב"ה בגלל מופתיו. הוא מדגיש מאד את עשרו של החתן המיועד. אבל הוא מרבה לדבר על ה' ומשאיר בידי לבן ובתואל את האפשרות לנמק את חמדת הממון שלהם בנִמוק אמוני השקפתי.
העבד משתחוה ארצה לה' תוך כדי המו"מ, פעמַים. פעם אחת אחרי שיחתו עם רבקה, ופעם אחת אחרי שיחתו עם לבן ובתואל. תוך כדי שהוא מנהל מו"מ הוא פונה אל ה', הוא מאמין שה' מכוֵן אותו ואינו מתביֵש להראות זאת. לעֻמתו אברהם משתחוה לעם הארץ, פעמַים. (ומי שחִלק את הפרשה לעליות הדגיש זאת. בשבת מסתיימות שתי עליות בהשתחויתו של העבד לה', בשני וחמישי מסתימות שתי עליות בהשתחויות של אברהם לעם הארץ, וזאת אע"פ שמבחינת הענין היה מקום דוקא לפתוח בהשתחויה את העליה הבאה, כי השתחויתו של אברהם היא הפתיחה לדבריו הבאים אחריה).
אפשר שההבדל איננו נובע מהבדל באישיות של אברהם ועבדו, אלא מהבדל בקהל היעד. בני חת הם רשעים ואי אפשר לפנות אליהם בשם ה'. אפשר שטיב המשימה הוא שהכתיב את היחס השונה. כאמור לעיל, העבד בא אל לבן ובתואל בהצעה שגם הם מעונינים בה לא פחות ממנו. אלא שהם עדין זקוקים לצִדוק האמוני וההשקפתי למעשיהם, ואת הצִדוק הזה מספק להם העבד בשפע. לעֻמת זאת, אברהם מנהל מו"מ מדיני מול עם שאינו מעונין בעסקה כמו שאברהם מציע אותה. לכן, כאן הזכרת שם ה' לא תועיל.
אבל נראה שאין די בהסבר זה. התורה סומכת את שתי הפרשיות זו לזו ומשוה ביניהן וע"י כך מראה לנו שבשני המקרים היה גורם-על שהאיש השתמש בו לטובתו. אברהם נִהל מו"מ מול עפרון. בד"כ אין מנהלים מו"מ על מכירת קרקע בנוכחות כל עם הארץ. אבל כאן מדבר אברהם אל עם הארץ, משתחוה לעם הארץ, ובפעמים הראשונות אינו מדבר כלל אל עפרון, הוא מדבר אל עם הארץ שידברו אל עפרון. עפרון זקוק להסכמה, לפחות הסכמה שבשתיקה, מכל באי שער עירו. הם אדוני הארץ ואי אפשר למכור קרקע לזר אלא בנוכחותם. כך, ממלאים עם הארץ מקום, שבפרשיה השניה הוא שמור לה': הסמכות העליונה שעומדת מעל המו"מ ומגויסת להשלים את השכנוע.
קל יותר לשכנע את הגוי הממוצע שהקב"ה נמצא בחתונה, מאשר לשכנע אותו שהקב"ה נמצא בחוקי המסחר. בעצם, גם את היהודי. נטית הלב של האדם הממוצע היא לומר שהחוק והשוק הם עניני חולין.
עם זאת, מסתבר שגם העבד למד את דרכו מאברהם, ובכל מקום שבו אפשר ללמד את הגויים שמה' יצא הדבר, הוא מלמד.
כשאברהם עצמו מנהל מו"מ בארץ ישראל הוא מדבר כאברהם. הוא אינו משדל את הגויים בשפתם וחלקלקותם אלא אומר דברים ברורים: אני רוצה לקנות את המערה. הגוי מנסה להערים ומציע נתינה שאינה מכירה. אמנם, יש בהצעתו של עפרון יתרון על בקשתו של אברהם, אברהם בִקש רק את המערה (שבקצה השדה), עפרון כבר מדבר על השדה והמערה (אברהם לא בִקש את השדה). אברהם דבק בשלו ובע"ה הגוי עושה שגיאה ואומר ארץ ארבע מאות שקל כסף. אמנם, נוח לו להציג זאת לא כמכירה אלא כנתינה לא מחייבת, אך הסחורה הוגדרה כעת בצורה הרבה יותר רחבה. לא רק השדה והמערה, אלא ארץ ששוה ארבע מאות שקל כסף. ובהמשך מתברר מה היא: לא רק השדה והמערה, אלא גם כל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב. שהרי עפרון הגדיר שהוא נותן ארץ ששוה ארבע מאות שקל כסף. (ואפי' למ"ד אין הדמים מודיעים, כאן הדמים מודיעים שהרי אמר בפירוש שזוהי ארץ ארבע מאות). הוא לא אמר שהוא מוכר, הוא אמר שהוא נותן במתנה, או בהשאלה, או נותן רשות לקבור (כלומר: ארץ כזאת שבסך הכל שוה ארבע מאות שקל – ביני ובינך מה היא. מה אכפת לי לתת? קח במתנה) אך אברהם קונה וזוכה לא רק בשדה והמערה אלא גם בכל העץ וכל גבולו סביב. זה אינו כמו"מ של העבד אלא מו"מ בעזרת ה'.
כחו של קבר
האחֻזה הראשונה של עם ישראל בארץ ישראל היא אחֻזת קבר. אחֻזת קבר שנזכרת כאן ובהמשך ספר בראשית כמה פעמים. אברהם אינו קונה קרקע עד שקנה קבר.
האחֻזה הראשונה של ישראל בארץ היא אחֻזת קבר. אמנם, בסופו של דבר היא גם אחֻזת עץ השדה. מדוע? מה כחו של קבר?
בכל מקום בתנ"ך אדם נקבר ב.... רק כאשר מדובר במערת המכפלה, הוא נקבר אל. אל המערה. שמה ולא שם. אולי מכאן לקחו חכמים את הדרשה שאדם קבור שם. ששב אל אדמתו.
בקברו, אדם שב אל אדמתו אשר לֻקח משם. מתברר שזה מקומו.
נשיא אלהים
אברהם אומר "גר ותושב אנכי עמכם". אין לי קרקע. אינני קבוע כאן. לכן אני מבקש שתמכרו לי קרקע.
משיבים בני חת "נשיא אלהים אתה בתוכנו". אינך גר ותושב אלא נשיא אלהים. לכן אין צֹרך שתהיה לך קרקע, קבור במבחר קברינו.
יתכן שכמו במקומות רבים בספר בראשית, גם כאן יש רמז להלכה שעתידה התורה ללמד את ישראל. מי שה' הוא נחלתו, לא צריך שתהיה לו קרקע.
אבל אברהם אומר: אין תפקידי להיות נשיא אלהים של בני חת. בני חת עתידים להשמד מן הארץ. בני יקבלו הן את הארץ והן את התפקיד של אלה שה' הוא נחלתם.
השבעת העבד
הפרשיה שבה אברהם משביע את עבדו מעלה שאלות ותמיהות רבות: ראשית, יש לשאול מה היה עִקרה של השבועה. השבועה כללה שני מרכיבים: תחִלה מרכיב הלא-תעשה: לא תקח אשה מבנות הכנעני, ושנית מרכיב העשה: כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק. על מה השבועה? על שלא יקח מהכנעני, או על שיקח ממשפחתו? וכאן יש להעלות גם את הצד השני של השאלה: כשאברהם אומר "ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבעתי זאת", מה הכונה? שבמקרה כזה יקח אשה כנענית, או שבמקרה כזה העבד פטור לגמרי מהחיוב לקחת אשה ליצחק?
מלשון השבועה נראה שהעִקר הוא לא לקחת אשה כנענית.
ועוד יש לשאול: מלשון השבועה משמע שהשבועה לא כללה חיוב להביא אשה מסוימת דוקא. השבועה אמרה רק לא לקחת מהכנעני אלא מארצו ומולדתו של אברהם. גם לא נאמר שם שהיא חיבת להיות ממשפחתו ומבית אביו. אם אברהם הצטוה ללכת "מארצך וממולדתך ומבית אביך" הרי שבשליחתו את העבד הוא מזכיר רק "אל ארצי ואל מולדתי", ולא "בית אבי". אמנם כשהעבד מספר למשפחתה של רבקה על השבועה, הוא איננו מזכיר לא "ארצי" ולא "מולדתי", אלא רק "ממשפחתי ומבית אבי", אבל הוא מסַיֵּם את דבריו במלים "ואם לא – הגידו לי ואפנה על ימין או על שמאל". כלומר: אני לא מחויב דוקא לכם, אני יכול לקחת מימין ומשמאל. כך משמע גם מהשבועה: אם מדובר באשה מסוימת או משפחה מסוימת, למה צריך להשביע שלא יקח מבנות הכנעני? ישביענו שיביא את רבקה, שעל לידתה הֻגד לו בסוף פרשת וירא. גם הדרך שבה ברר לו העבד את האשה, מלמדת שהוא לא מצֻוֶּה להביא אשה מסוימת דוקא, כי אילו היה הדבר כן, היה עליו פשוט לגשת ולשאול היכן בית בתואל. רק כאשר הוא מגלה שהנערה שהוא בחר היא בת המשפחה, הוא שמח ומשתחוה לה' ומברך. ואם כך, יש לתמוה למה שואל העבד מה הדין אם לא תאבה האשה ללכת אחריו. אם לא תאבה – קח אשה אחרת.
שלישית: למה בכלל נצרכה כל השבועה הזאת? למה לא אמר לו פשוט: "לך לארם נהרים והבא אשה לבני"?
ועוד: למה כאשר אברהם משביע את העבד, יצחק איננו שם? אם הוא בן ארבעים, לא צריך לשאול את דעתו? ומצד שני – למה כאשר העבד שב אברהם אינו שם? אם אברהם הוא המשביע, למה לא שב העבד אל אברהם לומר לו הנה קיימתי שבועתך? למה יצחק אינו נוכח בשעה שאברהם משביע את העבד, ואברהם אינו נוכח בשעה שהעבד שב?
נראה לבאר שלמעשה האמור כאן היו שני חלקים. ראשיתה של השבועה בעוד יצחק קטן, ועדין לא הגיע לפרקו, אבל אברהם כבר זקן בא בימים, כאמור בתחלת הפרק. והוא חושש שמא לא יזכה לראות את יצחק מגיע לפרקו, ולכן הוא משביע את עבדו שלא יקח אשה מבנות הכנעני. החלק השני: כשיצחק מגיע לפרקו, וגם האשה כבר ידועה. מצד השבועה, העבד עוד יכול לקחת אשה אחרת מימין או משמאל, אבל יש עדיפות לאשה ממשפחתו של אברהם, ואברהם מבקש לשלוח את העבד לקדש את האשה (או לקנותה מיד אביה), ואח"כ להביאה. שם מלמד אותו אברהם את הכלל החשוב השני: אין להוציא את יצחק מהארץ, ואפילו במחיר בִטול השבועה.
אם כך, למה הזכירה התורה את השבועה כמו שהזכירה? כי מה שחשוב לתורה הוא לתאר את הכללים והחוקים המחיבים את העבד בבאו להביא אשה: אין צווי להשיא אשה ליצחק, אבל זה ברור ומובן מאליו, כשיצחק מגיע לפרקו יש להשיאו אשה. יש שבועה לא לשאת אשה כנענית, ויש אִסור, האמור בלשון "השמר לך", שלא להוציא את יצחק מהארץ. האִסור הזה מבטל את השבועה. הכללים האלה הם בעלי חשיבות עצמית, ועומדים בפני עם ישראל לדורותיו. התורה אסרה לדורות לשאת נשים מבנות הכנעני. (אמנם יהודה נשא בת איש כנעני, אבל נראה שנענש על כך). יש כללים שמבטלים את השבועה. יעקב יצא מהארץ כדי לשאת נשים, אך הוא עשה זאת מתוך הגדרה ברורה שאח"כ הוא חוזר, עם הנשים. הוא קורא להן השדה אל צאנו ודואג שהן תאבינה ללכת אחריו אל הארץ הזאת. הכללים שלוקח עמו העבד באמתחתו בבאו להביא את רבקה, הם בעלי חשיבות עצמית ועומדים לדורות.
בתחלת פרשת לך לך נאמר לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. שלשת אלה מוזכרים גם בדברי אברהם אל העבד. (העבד בדבריו מזכיר גם משפחה, אבל אברהם הזכיר את שלשת אלה). אברהם אומר שהוא רוצה אשה שהלכה משם אל הארץ הזאת. והיא אכן אומרת את המלה אלך. יש למצוא אשה מארצו, מולדתו ובית אביו של אברהם, אבל היא צריכה לצאת משם וללכת אל הארץ אשר הראה ה' לאברהם. ההליכה משם אל הארץ היא חלק מהתכונות הנדרשות מהאשה.
תפלתו של עבד אברהם
חז"ל עסקו בשאלה האם עבד אברהם שאל כהוגן או שלא כהוגן. כך או כך, אפשר ללמוד ממעשיו על אמונתו ועל תפישתו את התפלה.
עבד אברהם בִקש בקשה. אלא שהוא ידע שהבקשה עלולה לא להתקבל. בעוד רבקה שואבת לגמליו הוא משתאה. וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה’ דַּרְכּוֹ אִם לֹא. הוא בִקש בקשה, והוא בודאי יֵדע מה לעשות אם ה' לא יֵענה לבקשתו. משנודע לו שהצליח ה' דרכו, הוא מודה: וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה’: וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה’ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי ה’ בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי. הוא מבין שתפלתו יכולה היתה להֵענות ויכולה שלא להֵענות, והוא מבין שעליו גם להודות לה' ולא לחשוב בפשטות שדרך הטבע היא שמתפללים ונענים. יתר על כן. הוא מבין שעִקר העבודה עוד לפניו, ושהוא צריך לעשות אותה.
וכאן עליו לפנות אל לבן ובתואל באותן מלים שבהן הוא פנה אל ה': חסד ואמת. העבד מתפלל לה' ואומר: "ה’ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם: הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם: וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי". פעמַים הוא מזכיר כאן את חסדו של ה', ואפילו לא פעם אחת את האמת. הוא לא בא אל ה' בדרישה ובטענה שמגיע לו, אלא בבקשת חסד. אבל כאשר הוא מודה לה' הוא מזכיר את החסד והאמת: "בָּרוּךְ ה’ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי". בהודאה יש מקום להתיחס גם לחסד וגם לאמת. את הסִפור הזה הוא מספר גם ללבן ובתואל, אלא ששם הוא לא מזכיר את החסד שבקש מה', ולא את החסד שהודה עליו לה'. הוא רק מזכיר שהוא הודה לה' על האמת: וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה’ וָאֲבָרֵךְ אֶת ה’ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנו. את בקשת החסד והאמת הוא מפנה אל לבן ובתואל: וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל.
העבד יודע ששאלתו אינה בהכרח כהוגן. הוא מבין שה' לא עובד אצלנו אלא אנחנו עובדים אצלו. הוא מבקש מה' חסד. אחרי שה' נענה לבקשתו, הוא רואה במעשי ה' לא רק את החסד אלא גם את האמת. הענותו המהירה של ה' לבקשתו היא הוכחה להתערבותו של ה' במעשיו ונתינת גמול של אמת לצדקותו של אברהם. כעת הוא יכול לבוא אל לבן ובתואל עם הוכחות מוצקות, ולדרוש מהם לא רק חסד אלא גם אמת. זוהי דרישה שאפשר לדרוש מבני אדם.
מדוע העבד מצפה לעזרה מה'
למדנו אפוא שהעבד מבקש מה' ויודע שאפשר שלא יֵענה. ובכל זאת יש לשאול מדוע הוא מצפה לעזרה.
כמדומה שהתשובה כתובה כמעט בפירוש: אברהם הבטיח לעבד מראש: "ה’ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם". לכן אומר העבד: "ה’ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם". את הקישור הזה עושה העבד כמעט בפירוש כשהוא מספר על כך ללבן ובתואל: "וַיֹּאמֶר אֵלָי ה’ אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ ... וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן וָאֹמַר ה’ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ ... וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה’ וָאֲבָרֵךְ אֶת ה’ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת...". הצלחת הדרך חוזרת שוב ושוב בדבריו של עבד אברהם. הוא רואה בכך התגשמות דברי אברהם שברכו בשם ה'.
על עבדים ואנשים
העבד הולך להביא את רבקה. הוא לוקח עשרה גמלים וכל טוב אדוניו בידו והולך לארם נהרים. שם הוא מפסיק להיות עבד ומתחיל להיות איש.
רבקה משקה אותו ואת גמליו. ומתקבל הרושם שכעת כולם שתו לרויה, ולא נותר אף צמא במחנהו של עבד אברהם.
לבן מכניס אותו הביתה, ונותן תבן ומספוא לגמלים ומים לרחוץ רגליו. עד כאן הכל ברור. הוא גם נותן מים לרחוץ רגלי האנשים אשר אתו.
מי האנשים האלה? מאיפה הם צצו פתאום? מתי הם נולדו? איפה הם היו כל הזמן? למה רבקה השקתה את הגמלים ולא אותם?
למה הם לא שאבו את המים?
לאחר משא ומתן ממושך מקבל העבד את רבקה. בני משפחתה משלחים את רבקה אחותם ואת מיניקתה, ואת עבד אברהם ואת אנשיו.
בלי לשים לב, מתברר שגם לרבקה יש נספחת אלמונית. היא לא נזכרת עוד ונותרת באלמוניותה עד פרשת וישלח. שם מתברר שיש לה שם, ומותה וקבורתה מצריכים בכי. עוד מתברר שהיא מלוה את יעקב במסעו. היא דמות משמעותית. אז למה היא רק נספחת?
אבל בזאת לא תמה הפמליה. השיירה מתחילה ללכת ומתברר שלרבקה יש גם נערות.
אין מדובר כאן רק בעבד אברהם המייצג את הצד העשיר הבא לקחת בת מן המעמד הבינוני. מתברר שמדובר על שתי משפחות מבוססות, שבשתיהן מלֻוֶּה כל אחד מבני הבית בפמליה מכובדת, ליתר דיוק: בפמליה גדולה אך לא מכובדת. אנשים שאינם אלא טפלים, ולא צריך להזכיר אותם כלל. בקצור: עבדים.
ואם כן נשאלת השאלה, אם מדובר במשפחה כ"כ מכובדת שיש לה כ"כ הרבה עבדים, למה הם שולחים את בתם לשאוב מים?
חז"ל עומדים על מסירותה של רבקה ששאבה לעשרה גמלים ונשאה את הכד מן הבאר אל השקת. אבל למה איש לא תמה על כך שהעמיסו על רבקה כד גדול, שעליה לשאת לא עד השֹקת הקרובה, אלא עד הבית, קרוב לודאי במעלה ההר?
וכמה מים היו בכד? מקריאה פשוטה אנחנו מקבלים את הרושם שהכד אמור לפרנס משפחה קטנה, הכוללת אב, אם, בן ובת. פחות ממשפחה תלאביבית ממוצעת (כי לא נזכר שהיה להם כלב). כמה מים צריכה משפחה כזאת? משפחה תלאביבית ממוצעת יכולה להסתדר בלילה עם שני בקבוקי מי עדן, בתנאי שמי הרחצה שלהם זורמים בברזים, ובתנאי שאין להם צבא של עבדים שאמנם משרתים אותם, אבל הם צריכים גם לשתות. אבל אם צריך שיהיו בבית גם מים לרחוץ את רגלי האורחים, מסתבר שהעול על שכמה של רבקה גדול וכבד. מה גם שמאד יתכן שהיו בבית עוד אחים, אלא שהם לא נזכרו. ואולי בכל זאת היה להם כלב, או חמור. אז למה להעמיס את הכד על הבת המסכנה, כשיש בבית כ"כ הרבה עבדים? (אמנם, אפשר שהנערות נקנו רק למחרת, כנדוניא לרבקה. ולא היו עבדים בבית).
השאלות חזקות וכל תשובה שנענה לא תהיה יותר מאשר השערה. אנחנו לא מכירים את המציאות המדוברת, אנחנו לא יודעים מה משמעות עבד שהוא טפל לאדוניו ולא צריך להזכיר אותו בכלל. אבל יתכן שבארם נהרים הגישה אל המעיין היתה מותרת למיוחסים בלבד. לא נאה לאדון לשתות ממעיין שנגע בו עבד. רמז לכך אפשר למצוא אולי באבן שעל פי הבאר בפרשת ויצא, המבטיחה שזר לא יקרב אל המים. עבד אברהם יכול להתקרב ולבקש מרבקה שתשקה אותו, כי הוא לא נראה עבד, הוא נראה איש. יש לו עשרה גמלים ועבדים המשמשים אותו. אבל הוא לא יכול לגשת בעצמו אל הבאר, כי הוא זר ואינו מאנשי העיר. (עוד אפשר לומר, כיון שבארם נהרים אנו עומדים, שאכן מי הרחצה זורמים בברזים. באזור העיר זורמות תעלות מים מן הנהר. אבל אלה מים שלא ראויים לשתיה, לפחות לא לבני חורין. המיוחסים צריכים מי עדן. הגישה אל מי העדן מותרת למיוחסים בלבד ולגמליהם, לא לעבדים). לפי זה מובן למה הוא צריך לבקש טובות מרבקה. רבקה משקה את גמליו, בעבדים נטפל אח"כ. כך הוא יוצר רושם של איש מכֻבד ולא של עבד. כאיש הוא יכול להכנס לחדר האוכל בבית בתואל. אז, כשהוא פותח ואומר "עבד אברהם אנכי" עולה מאד קרנו של אברהם, שעבדו הוא איש ולא עבד.
(רמז נוסף לשאלת המעמדות בארם נהרים הוא תשובתה החריגה של רבקה לשאלה בת מי את. בת בתואל בן מלכה אשר ילדה לנחור. בד"כ בתורה לא מציגים אדם בשם אמו. אמנם העבד מתקן זאת כשהוא מספר על כך למשפחתה: בת בתואל בן נחור אשר ילדה לו מלכה. אבל גם הוא מזכיר את מלכה. כנראה בארם נהרים מי שמתיחס למשפחת נחור – כדאי שיציין שהוא בן מלכה, לבל יחשדו בו שבן פילגש הוא).
לכן, אין להתפלא על כך שהרגע שבו רבקה שואבת לעבד את המים, הוא הרגע שבו התורה מפסיקה לקרוא לו עבד ומתחילה לקרוא לו איש.
בכל פרשה ופרק וזמן בתורה יש איש אחד שהוא הנושא של התורה. בו מתמקדת התורה, וכל מי שסביבו הוא דמות משנה.
במעבר בין אברהם ליצחק יש זמן קצר מאד שבו הדמות המרכזית בתורה הוא העבד.
בתחלת הפרק האיש שבו מתמקדת התורה הוא אברהם. הוא עדין הדמות המרכזית. העבד אינו אלא עבד אברהם.
בסוף הפרק, הדמות המרכזית של התורה הוא יצחק. (יחד עם רבקה כמובן).
מכאן והלאה יצחק הוא הנושא. גם פרשית קטורה לא נכתבה אלא בשביל הפסוק "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק".
באמצע הפרק יש זמן שבו העבד הוא מרכז התורה. שם הוא לא עבד אלא איש.
הסבר נוסף לעניין: הוא נקרא איש כי בבית בתואל התיחסו אליו כאל איש ולא כאל עבד. ברגע שרבקה החליטה ללכת אתו הוא חזר להיות עבד.
נראה שההבדל בין ההסברים נובע מהשאלה למה התורה עברה לקרוא לו האיש. האם התורה קוראת לו האיש לומר שאינו עבד, כלומר שאז אינו עבד. או שהוא נקרא כאן האיש כמו "ויגדל האיש", "ויפרץ האיש", "שאל שאל האיש" (אם כי שם זה מסבה אחרת, הם אמרו כך כי לא ידעו מי הוא), "ויבא האיש את האנשים", "וייראו האנשים", "לשבת את האיש", ועוד. כלומר: ההוא.
(לפי זה יש לשאול גם למה במצרים שרה נקראת "האשה". האם כדי להדגיש את היותה אשה, או מהסבה השניה שהזכרנו. וכבר עסקנו בכך בפרשת לך לך).
על פני כל אחיו
בפרשת לך לך יצאה הגר אל עין המים במדבר על העין בדרך שור, שם הבטיח לה המלאך שיִוָּלֵד לה בן "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכן". הבטחה זו התקיימה בפרשת חיי שרה שבה נאמר "וישכנו מחוילה עד שור אשר על פני מצרים באכה אשורה על פני כל אחיו נפל".
הגר קראה לבאר באר לחי ראי. בפרשתנו אנו מוצאים שדוקא יצחק יושב עם באר לחי ראי, וכבר לפני כן הוא בא מבוא באר לחי ראי והוא יושב בארץ הנגב.
ואפשר שאותה עין המים שבמדבר, היא הבאר (או קרובה לבאר) שממנה מלאה הגר את החמת והשקתה את הנער. עין המים היתה על העין בדרך שור, ועליה נאמר על כן קראה לבאר באר לחי ראי הנה בין קדש ובין ברד. גם הבאר שאליה יוצאת הגר כשאברהם מגרש אותה, קרובה למקום ישיבתו של אברהם באותו זמן, שהוא בין קדש ובין שור.
שור, המקום שור, כמו קדש, חוזר בכל הפרשיות האלה. וגם ישמעאל יושב מחוילה עד שור. אבל בבאר לחי ראי יושב דוקא יצחק. נראה שישב יצחק מצד אחד של שור, וישמעאל משם ועד מצרים. הוא אמנם שכן עד אשור, אך ממזרח.
ישיבתו של יצחק במקום המזוהה ביותר עם ישמעאל, מלמדת על הצלחתו של יצחק בישיבה בארץ הנגב. אמנם ישמעאל נפל על פני כל אחיו, אך הוא נפל, הוא לא יושב ולא שוכן, הוא נופל. הוא שוכן עד שור, אך משם ואילך שוכן יצחק. יצחק הצליח להתישב בארץ הנגב, הגר וישמעאל גורשו משם. ישיבתו של יצחק במקום המזוהה עם הולדת ישמעאל, מופיעה בפרשת חיי שרה בפרשית שִלוח בני הפילגשים וירושת יצחק. יצחק יורש לא רק את בני קטורה, אלא גם את המקום המזוהה ביותר עם ישמעאל.
ומי עוד יושב, בתקופה מאוחרת יותר, מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים? עמלק. עם חדש נכנס לזירה, וגם על כך אין אנו שומעים אלא כאשר הוא יוצא ממנה, או ליתר דיוק, נופל. ויך שאול את עמלק מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים.
השלמת ישיבתו של ישראל בארצו היא בכִבוש הנגב, בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב, זה הזמן להתפנות לטפל במתחרה הרוחני שלנו, היושב בארץ הנגב, ולהתישב במקומו. אחרי שיושב אברהם בארץ כנען, באלוני ממרא אשר בחברון ובבאר שבע, יכול יצחק לרשת גם את ארץ הנגב.
האיש שבמרכז
בתורה, יש איש אחד שבו עוסקת התורה. עד קנית מערת המכפלה זה אברהם. אברהם הוא האיש שבמרכז הבמה גם כאשר הוא משלח את העבד. אלא שאז העבד תופש את מרכז הבמה ונעשה איש. כשהעבד חוזר, האיש שבמרכז הבמה הוא יצחק.
נכון שאח"כ התורה עוד עוסקת באברהם שנשא את קטורה, אבל מטרת הפרשיה ההיא היא ללמדנו שאברהם נתן את כל אשר לו ליצחק, ושִלח את שאר בניו. נושא הפרשיה שם, אפוא, הוא יצחק.
בארבעת מקצועות החצר חצרות קטורות
לקראת סוף הפרשה אנו למדים שאברהם נשא אשה נוספת. ובתכלית הקִצור אנו שומעים שהיא גם ילדה לו ששה בנים, וגם הם הולידו בנים ובני בנים רבים. אברהם, שפרשות ארוכות עסקו במאמציו הרבים להוליד בן, מוליד לפתע ששה בנים שהתורה מספרת עליהם בקִצור ובדרך אגב בשני פסוקים.
יתר על כן, מקריאת הפרשה מתקבל הרושם, שהטעם העִקרי לכך שהתורה מלמדת אותנו את כל הפרשה הזאת הוא כדי ללמד שאברהם נתן את כל אשר לו ליצחק ושִלח מאתו את כל בני פילגשיו קדמה אל ארץ קדם. (כלומר: הוציא אותם מהארץ, ממקום השכינה. כמו שבארנו בפרשת בראשית ובפרשת נח שהליכה קדמה היא גרוש ממקום השכינה, כמו שנאמר לגבי גרושם של אדם ושל קין). ואולם, גם כאן נשאלת אותה שאלה: התורה הקדישה לעיל פרשיה מפורטת כדי ללמדנו על צווי ה' לגרש את הגר ובנה המצחק, ועל הקֹשי של אברהם לעשות את זה. והנה לפתע קם אברהם ובקלות רבה מגרש ששה בנים, שהם בני אשתו ולא בני אמתו ולא נאמר שהם צִחקו, והכל מוזכר בקצור בשני פסוקים. ברגע קטן הם באו וברגע קטן הם הלכו. ששה בנים.
וגרושם של בני קטורה גדול מגרושו של ישמעאל. כשאברהם מת, קוברים אותו יצחק וישמעאל בניו. בני קטורה אינם נזכרים כלל. ישמעאל אמנם גורש אך שמר על קשר. בני קטורה נעלמו לגמי מהשטח. התורה מיד שבה לפרט את תולדות ישמעאל, התורה אינה מקדישה פרשה לתולדותיהם של בני קטורה.
אברהם עובר תהליך קשה וארוך בדרכו להיות אבי העם הנבחר. אחד השלבים בתהליך הוא הקֹשי להגיע להכרה כי ביצחק יקרא לך זרע. להגיע להכרה שכל האמור בהבטחה שהבטיח לו ה' אינו מתקַיֵּם אלא ביצחק. אברהם הוליד את ישמעאל ואהב אותו, ולכן בשתי הפעמים שמדובר בהן על יצחק וגדולתו, אברהם מבקש על ישמעאל ומקבל מה' הבטחה שישמעאל יגדל. גם להגר הבטיח מלאך ה' פעמַים על גדולת ישמעאל. לכן ישמעאל נשאר קשור לאברהם. אבל בניה של קטורה מלמדים, שבסופו של התהליך אברהם שלם בנפשו עם דבר ה', שאין ה' בוחר לו בעולמו אלא את יצחק. את כל השאר משלח אברהם בקלות קדמה אל ארץ קדם.
שִלוחם של בני קטורה קדמה קדם להליכת העבד לארם נהרים. שהרי העבד אומר למשפחת בתואל "ותלד שרה אשת אדוני בן לאדוני אחרי זקנתה ויתן לו את כל אשר לו". כלומר: העבד כבר יודע את האמור בפרשית בני קטורה: שאברהם נתן את כל אשר לו ליצחק. אבל בני קטורה נזכרו כאן, בפרשית מות אברהם, כדי לסכם את חיי אברהם ולומר שאברהם בסוף חייו כבר שלם לחלוטין עם זה שאין לו זרע אלא יצחק, ושרק הוא נבחר לעמוד לפני ה'. כיון שכך, שוב אין לו קֹשי לשלח את האחרים. הוא כבר שלם עם זה שההמשך שלו הוא רק מי שה' בוחר, והוא עושה זאת בקלות מתוך בחירה ולא מתוך אין ברירה. לכן מסימת הפרשה במלים "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו וישב יצחק עם באר לחי ראי".
לפי מקום הפרשיה נראה שמטרת הפרשיה היא ללמד שאברהם שִלח את בני הפילגשים. ולא די לנו בגֵרוש ישמעאל. את גֵרוש ישמעאל אפשר לבאר שלא היה זה אלא מפני רשעו, שהיה מצחק. באה התורה ללמדנו שלא רק את ישמעאל הרשע יש לגרש, אלא גם את מדין ואחיו, שאינם רשעים, כי לא נִתנה הארץ אלא ליצחק, ואת כל אשר לו נותן אברהם רק ליצחק. ה' בחר יצחק ונתן לו את הארץ, ואת הזרים יש לשלח לא מפני שהם רעים אלא מפני שלא להם הארץ.