דברים
המסע אל הארץ
פרשתנו מתארת את המסע לארץ ישראל כמסע שתחִלתו בהר סיני. הנקודה ההיסטורית שבה פותחת פרשתנו היא הר סיני, ובלשון פרשתנו: חורב. הצווי לרשת את הארץ מוצג בפרשתנו כצווי שמקורו בדִבור ה' אל ישראל בהר סיני. למה אנו צריכים לרשת את הארץ? כי כך נצטוינו בסיני. "ה' אלהינו דבר אלינו בחֹרב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו...". הפרשה פותחת בדברי ה' אלינו בהר סיני.
הפרשה היא פרשה של הרים. ה' דִבר אלינו בחורב, והצווי הוא לעזוב את ההר הזה וללכת אל הר אחר: רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי וכו'. המוצא הוא הר, וגם היעד הוא לא ארץ אלא הר. (אמנם נאמר בהמשך "ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ...", אבל משמע שמדובר על הארץ שבהר. כלומר: עלו אל ההר, ושם הארץ תמסר בידכם). הר כנגד הר. הר סיני כנגד הר האמורי. הלכנו במדבר דרך הר האמרי כאשר צוה ה', והר האמורי נזכר אח"כ כשמה של הארץ עוד כמה פעמים, עד חטא המרגלים.
העֹנש על חטא המרגלים מוליד עוד הר: "ונפן ונסע המדברה דרך ים סוף כאשר דבר ה' אלי ונסב את הר שעיר ימים רבים". עד אשר תם הענש, וכאן מצוה ה' צווי דומה מאד לצווי הפותח את הפרשה. כאן נאמר: "ויאמר ה' אלי לאמר רב לכם סב את ההר הזה. פנו לכם...". כנגד הפסוק שנאמר בפתיחת הפרשה על הר סיני: רב לכם שבת בהר הזה. פנו וסעו לכם.
היעד של ישראל הוא הר, ואת זה אנו מוצאים כבר בשירת הים: "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה'", וגם שם לא מן הנמנע לפרש שהכונה היא לכל הארץ. זהו תֵאור לכל הארץ, שעִקרו ההר. (וגם הר חרמון נזכר בפרשתנו, אך זה כבר נושא למאמר אחר). גם להלן נקראת ארץ ישראל "ההר הטוב הזה".
אבל לא כך תופשים המרגלים את תפקידם. עליהם נאמר: "ויפנו ויעלו ההרה ויבאו עד נחל אשכל וירגלו אתה". את מי? בראש הפסוק נזכרו הר ונחל, ששניהם צריכים להופיע דוקא בלשון זכר. ואילו על המרגלים נאמר "וירגלו אתה", בלשון נקבה, כלומר: את הארץ. הם נמצאים בהר, אך מתענינים בארץ.
אם היעד הוא הר, הוא עומד מול הר סיני, אך אם היעד הוא ארץ, היא עומדת מול ארץ מצרים, ואכן, כך אומרים ישראל: "בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים ...".
המסע של אברהם אל הארץ הוא מסע מארץ לארץ. המסע של ישראל לארץ הוא מסע מהר להר. כך לפחות הוא מוצג כאן. ירושת הארץ היא מצוה שעִקָּרָהּ בצווי שנצטוינו בסיני, ותכליתה להציב את הר סיני בארץ ישראל. בהר אשר יבחר ה'. סביב הר נחלת ה' אפשר לרשת את ארצו. ירושת הארץ אפשרית רק אם עִקרה ירושת ההר. אין לה משמעות אם המטרה היא רק ירושת הארץ.
המסע הוא מהר להר. רב לכם שבת בהר הזה, לכו אל ההר שעליו כבר נאמר בשירת הים תבאמו ותטעמו בהר נחלתך. לא עוד הר סיני הוא "ההר הזה", כמו שהוא נקרא בסנה וגם כאן, אלא קחו אותו והשכינו אותו במקומו הקבוע, בהר אשר ה' נותן לנו. שנקרא בהמשך הפרשה ההר ההוא.
אצל משה עִקר הירושה הוא ההר. נכון שעם ההר יש ארץ. אך העִקר הוא ההר. משה בפרשתנו מזכיר את המלה ארץ רק אחרי המלה הר. אחרי שהוא אומר הר האמרי וכל שכניו, הוא מוסיף ארץ הכנעני והלבנון, ראה נתתי לפניכם את הארץ וכו'. אחרי שהוא אומר "באתם עד הר האמרי" הוא אומר "ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ". אחרי שהוא אומר "ויפנו ויעלו ההרה", הוא אומר "ויקחו בידם מפרי הארץ". אבל ישראל והמרגלים מזכירים בדבריהם רק את המלה ארץ, ולא את המלה הר. גם הענש שנותן להם ה' מזכיר רק את המלה ארץ. אבל כשהוא מתגשם – יורד הכנעני מההר ההוא.
בעיני משה, המסע הוא מסע שה' צוה עליו בהר סיני, ועִקרו אל הר הקדש. יחד עם הר הקדש יש גם ארץ. ישראל מתעניינים רק בארץ.
שני חלקי המסע
בדברי ה' אל משה במעמד הסנה מוצג עִקר תפקידו של משה בהבאת ישראל להר סיני. רק בהר סיני נצטוו ישראל לרשת את הארץ ולקים בה את התורה. הצווי האמור בחורב כולל את החיוב לרשת את הארץ. החיוב האמור בחורב הוא לרשת את הארץ ולחיות בה ע"פ התורה. ארץ ישראל אינה תחנת המוצא של עם ישראל, היא המטרה. בסיני נצטוו ישראל שארץ ישראל תהיה ארצם.
אמנם, משה מזכיר שהיא הארץ "אשר נשבע ה' לאבותיכם", אך נקודת המוצא היא לא השבועה לאבותינו, נקודת המוצא היא הצווי בחורב. ולא בכדי. ספר דברים לא עוסק בהבטחה שהבטיח ה' לנו את הארץ אלא בחיוב שאנו חיבים לרשת את הארץ. החיוב הזה מקורו בצווי בחורב.
הפרשה עוסקת במסע הזה, אל הארץ, והיא מחולקת לשני חלקים. שני החלקים מקבילים זה לזה. הראשון פותח ב"רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם", וכנגדו השני פותח ב"רב לכם סב את ההר הזה פנו לכם". החלק הראשון מספר כיצד צוה ה' לרשת את הארץ וכיצד יצאו ישראל למסע אל הארץ, וכיצד חטאו ולא קימו את דבר ה' ולכן נענשו ונסעו המדברה דרך ים סוף. החלק השני עוסק במסע ישראל אל הכִבושים והנצחונות הגדולים, ונגמר בקול תרועה רמה ובקול נצחון ואמונה בה' ובהמשכו של המסע בעבר הירדן המערבי. יש כאן חלק אחד שנגמר בחטא ובמפח נפש גדול, וחלק שני שנגמר בתקון החטא הראשון, נצחון, אמונה ותקוה, וקול תרועה רמה.
מתאים לקרוא את הפרשה הזאת לקראת תשעה באב, ולדעת שאע"פ שנענשנו וגלינו ועוד לא נכנסנו לארץ, אנו כל העת במסע אליה. גם אם נפלנו וחרבנו ואבדנו מהארץ, עוד נשוב ונירש אותה ונסיים בקול תרועה רמה.
הכתובת היתה על הקיר
לארך כל הפרשה, וגם בפרשות קודמות, אנו רואים שמשה חושש מאד מאפשרות שחטא המרגלים יחזור על עצמו. בפרשת מטות, כשבני גד ובני ראובן מבקשים להשאר בעבר הירדן, כועס עליהם משה ומזכיר להם שגם אבותיהם הניאו את לב בני ישראל מלבא אל הארץ. בפרשתנו משה שב ומזהיר את ישראל לבל ייראו ויחתו. הוא מזכיר להם את חטא המרגלים, וכן נותן להם דוגמאות שונות של עמים שה' השמיד מפניהם את האמורי ואת עמי הרפאים השונים. לבל ייראו ישראל להלחם בכנענים.
החשש מפני מצב שבו ייראו ישראל מהמלחמה בארץ אינו חשש חדש. ימיו כימי קיום העם כבני חורין. כבר כשיצאו ישראל ממצרים לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים... פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. כלומר: פן יארע חטא המרגלים.
וכאן עלינו לשאול: אם הכתובת היתה על הקיר מאז יציאת מצרים, למה משה כ"כ כועס, כאילו קרה משהו מאד בלתי צפוי ובלתי מתקבל על הדעת?
את התשובה יכולים אנו ללמוד מהתאור של החטא בפרשתנו. החטא אינו מוצג כאן כיראה מהכנעני, החטא מוצג כאן בצורה אחרת לגמרי. חטאם של ישראל הוא "ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' אלהיכם". ומוסיף משה: "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו".
עם ישראל עבר תהליך מאז יציאת מצרים. לראיה אפשר לראות שמיד אחרי שה' כועס עליהם הם מבינים את חטאם ואומרים אנחנו נעלה ונלחמנו. הם רוצים לעלות ולהלחם, הם כבר בני חורין שרוצים לקחת את גורלם בידיהם. אלא שכבני חורין הם גם עם קשה עֹרף. עולה וגואה גם רוח התלונה והבכיה. זאת הרוח שהובילה את חטא המרגלים. הרוח שחכמים קוראים לה בכיה של חנם. זה כבר לא העבד שאינו יכול להחזיק בידו כלי קרב, זה כבר האיש קשה העֹרף שחושב שהוא יודע יותר טוב מהקב"ה מה טוב, ושהוא יעשה מה שברצונו. זאת בריחה מארץ חמדה.
הבכיה של פרשת השבוע היא לא הבכיה שבכו ישראל באותו לילה שבו אמרו נִתנה ראש ונשובה מצרימה. הבכיה הזאת נזכרה בפרשת שלח. בפרשתנו נזכרה הבכיה של הלילה שאחרי כן, אחרי שהבינו ישראל שהם נענשו, אחרי שמתוארים המעפילים בפרשתנו נאמר "ותשובו ותבכו לפני ה' ולא שמע ה' בקולכם ולא האזין אליכם". מה פירוש הלשון "ותשובו"? היכן הבכי הראשון?
הבכי הראשון לא נזכר כאן בלשון בכי אלא בלשון רִגון, אבל בפרשת שלח הוא נקרא בכי. כאן מתברר שהוא לא בכי של עבד שיצא ממצרים וירא ממלחמה, הוא טענה כלפי ה'. אם בחטא העגל חִלה משה את פני ה' ואמר לו "פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם ... ומשנאתו אותם הוציאם להמתם במדבר", הרי שבחטא המרגלים ישראל הם הטוענים שה' שונא אותם ורוצה להרוג אותם. המיחס שנאה למישהו, כנראה שונא אותו בעצמו.
בכית החִנם של תשעה באב היא בכיה של עם המואס בארצו ובאלהיו. כל הנִמוקים הבטחוניים הם רק תירוץ. בתשעה באב בוכה העם בעקבות בכיה של חִנם, הוא רוצה לברוח מארצו, מעירו, ומאלהיו. והוא אכן מאבד אותם, ואז הוא בוכה. לדורות.
החטא והתקון
מתוך כך נראה מהו הענש בפרשה ומתי התחיל התקון.
פרשתנו היא פרשה של תשעה באב. ישראל חטאו ולכן חרבה עליהם ארצם. הם גולים מהארץ ויוצאים לנדודים בגולה. אמנם, הם גולים מהארץ עוד לפני שנכנסו אליה. אבל זה בהחלט יציאה לנדודים בגולה בעקבות חטא, כמו החורבן הראשון והשני.
סיומו של הענש ותחלת כִבוש הארץ מתחיל ב"הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ". כאשר יחזור פחדך ויראתך לשכון על הגויים כמו אחרי קריעת הים, תתחיל הגאֻלה המחודשת.
הנהגה צומחת מלמטה
דברי משה אל ישראל עוסקים בצווי לעלות ולרשת את הארץ. הפתיחה של דברי משה: ה' אלהינו דבר אלינו בחרב וכו': פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו וכו'... באו ורשו את הארץ. הצווי לרשת את הארץ, והעִסוק בחוטאים שלא עשו כן, הוא הנושא המרכזי של הפרשה.
עם זאת, כשמשה מתחיל לתאר את היציאה מהר סיני אל הארץ, הוא עוצר את הסִפור ומספר על קשייו בנשיאת העם לבדו. קשי שנוצר "בעת ההיא", עם תחלת המסע מהר סיני. כפי שלמדנו בפרשת בהעלתך.
אלא שלהבדיל מפרשת בהעלתך, בפרשתנו משה לא מזכיר את רוחו שה' אצל אל שבעים איש הזקנים, אלא את המנהיגות הצומחת מלמטה: הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וכו'. לכן הוא אינו מזכיר את שבעים הזקנים שהרוח נאצלה עליהם מלמעלה, אלא את שרי האלפים והמאות, שמִנויָם, כאמור בפרשת יתרו, היה פרי יזמתו של יתרו. הם אינם נאצלים מלמעלה, ובנגוד לזקנים שמספרם קבוע, הם צומחים מתוך העם ומספרם משתנה בהתאם לגֹדל העם.
דברי משה כאן על תיאור קשייו שהתעוררו עם הנסיעה מהר סיני, שבה היה הדבר כבד עליו, רומזים לארוע שבפרשת בהעלתך. ואם כך יש לשאול למה עובר משה לעסוק בשרי האלפים והמאות, שהם פרי יזמתו של יתרו, ששיך לפרשה אחרת? נראה שיזמתו של יתרו נרמזה גם בפרשת בהעלתך. שם נזכרת בקשתו של משה מחֹבב בן רעואל המדיני שיעזור לו בהנהגת העם, בקשה שבקש משה עם היציאה מהר סיני.
ההדגשה של משה בפרשת דברים היא על ההנהגה הצומחת מלמטה. יציאת מצרים היתה ע"י ה', ההנהגה במדבר וקבלת התורה היתה ע"י ה' ושלוחו. לארץ צריך להכנס מתוך רצון של העם. העם הוא המצֻוֶּה להכנס אל הארץ. אם יחטא ויתרשל בכך, "כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם". על העם מוטלת המצוה למנות לעצמו הנהגה ולהכנס לרשת את הארץ. לכן ההדגשה בספר דברים היא על מעשי העם ועל ההנהגה הצומחת מתוך העם. (לכן גם חטא המרגלים והיזמה לשלוח מרגלים נזכרים בפרשת דברים כיזמה של העם, וכן הבכי והנהי, נזכרים ככבכי של העם, בלי קשר לדברי המרגלים שלא נזכרו אלא ברמז, בתוך דברי העם).
משה מעביר את האחריות לעם. ואפשר שזה עצמו המסר המועבר כאן: מעתה העם הוא האחראי לעשית דברי ה', לא בשמים היא, ואם העם חוטא, הוא אחראי. מאידך, הוא האחראי בדרך הטבע להקים את הממלכה בארץ ישראל.
(אמנם, על התורה אומר משה בספר דברים שלא בשמים היא, ודוקא על ערי הארץ הוא אומר שהן גדולות ובצורות בשמים, וה' הוא יורישן מפנינו. ונראה שאין סתירה: ה' יוריש אותן מפנינו אם אנו נעשה את שלנו, כל ההנהגה בארץ נראית כלפי חוץ כדרך הטבע, ומשה מלמד אותנו לארך ספר דברים לדעת שהדברים האלה מעשה ה' הם ולא מעשינו. רק את התורה מצֻוִּים אנו לקים בעצמנו, ולא לצפות לשום עזרה מה', כֻלה כבר בידינו).
אמנם, אפשר שיותר פשוט לבאר שבפרשה שלנו משה רומז לא לפרשת בהעלתך אלא לפרשת יתרו. שהרי הוא מתאר את קשייו בהיותם בהר חורב ולא במסע, והוא מזכיר שרי אלפי ושרי מאות. לכן מסתבר יותר שכוונתו לפרשת יתרו. אלא שאינו מזכיר שיתרו הוא שאמר לו איכה תשא לבדך, כי הדבר אינו נחוץ כאן, ואין צרך כאן להזכיר את הדבר. כפי שבחטא המרגלים משה לא רואה צרך להזכיר שה' אמר לו. משה מזכיר רק את הלחץ מצד ישראל.
משה מתאר זה כנגד זה את היזמה שלו שהיתה טובה בעיני העם: למנות שופטים, ואת היזמה של העם שהיתה טובה בעיניו: לשלוח אנשים לארץ. שתי יזמות של מינוי מנהיגים, שנעשו בהתיעצות בין משה לעם. משה מסביר לעם שמעתה האחריות עליהם. עליהם ועל הממונים עליהם המייצגים אותם.
תוך כדי כך משה מספר שהוא צוה אותנו בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון. קבלתם תורה, קבלתם מי שיהיה אחראי על עשיתה, אבל אתם המריתם את פי ה'.
אחריות החטא ואחריות הענש
בפרשת שלח, שליחת התרים היא צווי מה', בפרשתנו מדגיש משה את אחריות העם, לכן הוא מתאר זאת כיזמה של העם. גם החטא נבע מהעם ולא מהתרים עצמם. משה מבקש להדגיש את אחריות העם.
משה אומר: "וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ: וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה’ אֱלֹהֵיכֶם". משה מאשים את ישראל, לא את המרגלים. משה לא מתעלם מכך שהמרגלים מסרו את המידע על יושבי הארץ החזקים, אבל הוא מביא אותו מפי העם: "אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם". העם הוא האחראי לעשות את רצון ה'. העובדה שהמרגלים אמרו מה שאמרו אינה חשובה. האחריות היא על העם. תירוצים לא מתקבלים.
לעֻמת זאת, בפרשת שלח משמע כאילו משה אומר לעם מעצמו שכבר נגזרה הגזרה ולא יעלו להלחם בכנעני. בפרשתנו מתברר שה' אמר זאת למשה ישירות.
גם הבכי של פרשתנו, כפי שהזכרנו לעיל, הוא הבכי שאחרי הענש.
החטא מתואר בפרשתנו כך שהוא מלמד שהחטא בא מאתנו, העֹנש משמים. על העֹנש עלינו לבכות. ובאחריותנו לא לחטוא.
מי רואה את המופתים
בפרשת שלח, משה מזכיר את המופתים ואת הִגָּלות ה' על ישראל עין בעין, כאשר הוא מבקש מה' לסלוח לישראל. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה’ וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ: וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה’ בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה’ וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה: וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה’ לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר".
בפרשתנו, שוב מזכיר משה בערך את אותם דברים, אך כלפי ישראל ולא כלפי ה': "וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם: ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם: וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה: וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה’ אֱלֹהֵיכֶם: הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם".
בפרשתנו משה מדגיש את האחריות של ישראל. דבריו עם ה' לא הוזכרו. ישראל הם אלה שצריכים לראות את המופתים ולהאמין בה'. במדה מסוימת – הם גם אחראים על קִדוש שמו הגדול.
ישראל הם אלה שאחראים על אמונה בה' ועל קִדוש שם ה' שנראה אליהם עין בעין.
אבל ישראל לא עומדים בכך. הם לא עומדים באחריות הנדרשת מהם. להפך, בפרשתנו הם אלה שאומרים את הדבר שעלולים הגוים לומר: "בְּשִׂנְאַת ה’ אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ".
חטא המרגנים
בפרשת שלח תפקיד האנשים הוא לתור את הארץ. בפרשתנו הם לוקחים לעצמם תפקיד נוסף: "וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ".
וישראל לוקחים תפקיד דומה: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם".
החטא הוא חטאם של ישראל. חטא המרגנים.
וזהו החורבן הראשון. הפעם הראשונה שבה ישראל חוטאים ויוצאים לגלות. לא נכנסים לארץ אלא יוצאים לנדודים במדבר. וגם הפעם – הדבר קורה בתשעה באב.
בכמה מקומות בתורה נאמר שישראל נכנסים לארץ בתנאי. הם מקבלים את הארץ בתנאי שישמרו את התורה. אם יחטאו – יגלו מהארץ. פרשתנו מדגישה זאת עוד יותר: לא רק שאם יחטאו יגלו מהארץ, אלא שזה כבר קרה. ישראל נכנסים לארץ מתוך ידיעה שהם חטאו וגלו מהארץ, בתשעה באב, עוד לפני שנכנסו אליה.
וזה מדגיש עוד יותר את הידיעה שישיבתנו בארץ היא רק בתנאי שנשמור את התורה.
לפי זה, סדר ההסטוריה, שהוא סדר השנה, הוא: יציאת מצרים ולקיחתנו לעם לה', מתן תורה, חטא וגלות, ה' בא למלוך על הארץ, ומתוך כך הוא סולח לחטאינו, ואז אנו יושבים לפניו בביתו.
זה כמובן לא הסדר האידאלי שאנו מצֻוִּים עליו בתורה. הסדר האידאלי שאותו מצוה התורה לא כולל את החטא והגלות. אבל זה הסדר המציאותי.
ולפי מה ש כתבנו בפרשת שלח, ובמאמר "ויכס הענן את אהל מועד", יש הקבלה ברורה מאד בין חטא העגל לחטא המרגלים. בשני המקרים החטא בא אחרי ארבעים יום שבהם נערכו מנהיגי העם להכנת העם לדבר חשוב; בשני המקרים החטא היה באותו תחום שבו עסקה ההכנה של ארבעים הימים, ובשני המקרים העונש היה אף הוא באותו תחום. אחד מהם עוסק במשכן ואחד עוסק בארץ ישראל. אם נחטא – יחרב המקדש ונגלה מהארץ. כפי שאפשר ללמוד משני החטאים האלה.
ותמרו
משה אומר לישראל: "וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה’ אֱלֹהֵיכֶם", ואח"כ, כאשר ישראל עולים למרות שנענשו, הוא אומר: "וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה’ וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה".
זהו המבחן. עשית דבר ה'.
הרפאים
החלק השני של הפרשה, העוסק בכִבושים בעבר הירדן המזרחי, מרבה לעסק בשמות. רפאים היו שם בכל מקום, העמונים קראו להם זמזמים, המואבים קראו להם אמים. אולי גם החורים הם סוג של רפאים, והרי עוד שֵם. כל אלה הם ענקים גדולים, ועמים שונים קראו להם בשמות שונים. גם להר הענק יש שמות שונים בפי עמים שונים, צידֹנים יקראו לחרמון שרין והאמרי יקראו לו שניר.
השמות האלה נזכרו כבר בספר בראשית. ספר בראשית נכתב רק בימי משה, לכן נזכרו שם עמי הרפאים השונים בשמות שעתידים לקרוא להם כובשיהם שחיו בימי משה. רק הרפאים הצפוניים ביותר, שלא נכבשו אלא בימי משה ועוג, נקראים גם שם רפאים. מכאן אנו למדים שכל אשר יקרא לו האדם הכובשו הוא שמו.
קריאת השמות היא סמל לכִבוש. גם בני גד ובני ראובן קראו שמות. קריאת השמות בפרשתנו מלמדת שהעמים האלה אכן הצליחו להדביר תחת רגליהם את הרפאים הגדולים ואת ההר הגדול. אפשר שהשם חרמון הוא השם שקראו ישראל להר הזה, כיון שכבשוהו והחרימוהו. בדומה לחרמה שנקראה כך כיון שכבשוה ישראל והחרימוה.
משה עומד על כך שכל הרפאים למיניהם עברו מן העולם. רק עוג נשאר ואותו אנחנו השמדנו. (נראה שמשמעות הפסוק "כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים" היא שרק ממלכת עוג נשארה מכל ממלכות הרפאים. את היתר השמידו בני עשו, בני עמון, מואב והכפתורים). משה עומד על כך שעמים שונים כובשים כעת את הרפאים הקדמונים האימתניים שישבו באיזור, ולכן ישראל אינם צריכים להתירא מלרשת את ארץ ישראל.
ואולם, סדר תיאור הענינים בפרשה תמוה. למה הזכירה התורה את השמדת החורים ע"י בני עשו בפרשיה העוסקת בבני מואב, וחזרה והזכירה זאת בפרשיה העוסקת בבני עמון, ושם הזכירה גם את העוים, ולא הזכירה את השמדת החורי במקומו, בפרשיה העוסקת בבני עשו. ועוד - למה הזכירה התורה שתמו כל אנשי המלחמה למות לפני שעברו ישראל את נחל זרד, הלא היה ראוי להזכיר זאת לפני שעברו את נחל ארנון, שאז התחילו הכִבושים של הדור הנכנס לארץ, ומה הטעם להזכיר את תֹם אנשי המלחמה עוד לפני שעברו את כל הארץ שנאסר עליהם להלחם בה? וגם אם בפעל מת איש המלחמה האחרון כבר בנחל זרד, לא היה ראוי לצין זאת אלא כשהתחילה המלחמה שהורשו להלחם, שהיא פרק חדש בתולדות ישראל. מה מיוחד במעבר נחל זרד?
יש להשיב שסיחון ישב מדרום לבני עמון. חשבון ויתר עריו הן דרומית לארץ עמון ולרבת עמון. ישראל הלכו במדבר קדמות, הוא המדבר הגדול שממזרח לרכס הרי עבר הירדן. הם הלכו במדבר צפונה לארך ההר, וידעו שבמקום כלשהו יצטרכו לחצות את ההר מערבה ולהגיע לארץ ישראל. ההר כֻלו היה מיושב, כך שאחד העמים היושבים עליו יצטרך לאפשר לישראל לעבור בתחומו, או שישראל יצטרכו להלחם עם אחד העמים. די בעם אחד שיתן לישראל לעבור. אדום ומואב לא נתנו, וישראל המשיכו צפונה, כדי לעבור בארצו של אחד העמים הצפוניים יותר. כשעברו את נחל זרד, לקראת מעבר הארנון, תמו אנשי המלחמה למות. אז אמר ה' למשה קומו סעו ועברו את נחל ארנון, הלחמו בסיחון וכבשו את ארצו, אך הזהרו לא לכבוש את העמוני הסמוך אליו. משה הזכיר את העמוני בסמוך לאדום ומואב כיון שהם העמים שנצטוינו לא לכבשם, אך פרשית עמון היא חלק מהצווי לכבוש את סיחון, כבוש את סיחון מלבד העמוני היושב בקרבו. מיד אחרי הצווי מזכירה התורה את העשיה, אכן כבשנו את סיחון, ורק אל ארץ בני עמון לא קרבנו.
לפי זה אפשר שפרשת מי מריבה והבאר בקדש לא היתה בשנה הארבעים אלא הרבה קדם לכן. ימים רבים סבבו ישראל את הר שעיר לאחר שמלך אדום לא נתן להם לעבור בו. אז נסעו ישראל מקדש וסבבו את הר שעיר ימים רבים, בתֹם ארבעים השנה היו ישראל ממזרח להר שעיר ושם אמר ה' רב לכם סב את ההר הזה פנו לכם צפנה. לפני כן הלכו הלוך ושוב סביב הר שעיר דרך ים סוף וסבבוהו. אחרי שקיימו את "ונפן ונסע המדברה דרך ים סוף כאשר צוה ה' אלהינו", צווי שנאמר בחטא המרגלים.
חטא המרגלים היה בקדש, שם הכום הכנענים עד חרמה, כמו שכתוב בפרשת שלח. ושם, בפרשת שלח, מצוה ה' את משה: וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף. בפרשת חֻקת מסֻפר שמשה שולח מלאכים מקדש אל מלך אדום, מבקש לעבור בארצו, ונענה בסירוב. אח"כ מת אהרן, ואז נאמר: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה’ וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע ה’ בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה: פ וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ". שוב נלחמים ישראל בכנעני, שוב חרמה, וכאן הם יוצאים המדברה דרך ים סוף. אלא שכאן מתברר שטעם הדבר הוא שמלך אדום לא נותן לעבור בארצו.
בפרשתנו נאמר, אחרי חטא המרגלים: "וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם: וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֵלָי וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים: ס וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי לֵאמֹר: רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה: וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד: אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר...".
(מלך אדום לא מאפשר לישראל לעבור בארצו, מדוע אפוא אומר משה לבני ישראל אֹכל תשברו מאתם בכסף וגם מים וכו'. אפשר שמשה אמר להם זאת עוד בטרם ידע שלא יוכלו לעבור שם ולקנות אֹכל ומים. מ"מ העדר האֹכל והמים בולט לאור הפסוק הבא, כי ה' אלהיך ברכך וכו'. הפסוק הזה אמור כאילו בפסוק שלפניו נאמר אכל לא תשברו וגם מים לא תכרו. כנראה היה ברור למשה שאי אפשר לסמוך על אדום).
ודאי ששליחת המלאכים אל מלך אדום, הנזכרת בפרשת חקת, היתה מדרום ולא ממדבר קדמות. שם נאמר בפירוש שהמלאכים נשלחו מקדש. ישראל נלחמו שם בכנעני, ולכן ברור שהם יושבים ממערב להר שעיר ולא במדבר קדמות, שהרי לא יתכן שהכנעני מלך ערד לחם בישראל במדבר קדמות. ישראל יושבים אז ממערב להר שעיר. דברי יפתח, שישראל שלחו מלאכים אל אדום ואל מואב ולא נענו ולכן חנו ממזרח להם, צריכים להתפרש שכאשר שלחו ישראל מלאכים אל מואב הם ישבו ממזרח, לא כאשר שלחו אל אדום. הם סבבו את ארץ אדום, ואח"כ ידעו שבעל כרחם יחצו את ההר, אך בינתים ישבו ממזרח לו. יפתח עצמו אומר, אחרי תאור המלאכים "וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב". הכנעני נלחם בישראל אחרי מות אהרן, נכון שאת פרשת חֻקת אפשר לפרש שאין מוקדם ומאוחר בתורה והמלחמה בכנעני היתה כבר קֹדם לכן, אבל קשה מאד לפרש כך בפרשת מסעי, שגם בה הוזכר הכנעני אחרי מות אהרן ובסמוך. ומות אהרן ודאי היה בשנה הארבעים. גם הפסוק האמור בפרשת חקת "ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום", מלמד שאהרן בודאי מת ממערב להר שעיר, במקום קרוב לקדש. משה שלח מלאכים מקדש אל מלך אדום. בקדש נלחמו ישראל והכנענים הכו אותם בשעיר עד חרמה. קדש היא במדבר צן והיא סמוכה לשעיר, והיא נמצאת בגבולה הדרומי של ארץ ישראל, כאמור בפרשת מסעי. מכאן אנו למדים שישראל סבבו את ארץ אדום ימים רבים והלכו לפעמים ממזרחה ולפעמים ממערבה. ישראל פנו המדברה דרך ים סוף וסבבו את הר שעיר. גם אחרי מות אהרן ממשיכים ישראל לנסוע המדברה דרך ים סוף ולסבוב את ארץ אדום, כאשר הם עושים כבר ימים רבים. אך הפעם הם יוצאים לדרך זו בפעם האחרונה. כאשר יעברו את ים סוף ויהיו ממזרח להר שעיר, יאמר להם ה' רב לכם סב את ההר הזה, פנו לכם צפנה. וכאן יתחיל המסע השני לארץ ישראל, מסע שסופו בנצחונות המפוארים על שני המלכים שאשר בעבר הירדן, ובהבטחה שכן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עֹבר שמה.
מה הלעיט אותנו עשו
כשעברנו באדום נאמר: "וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד: אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר: אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם: כִּי ה’ אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה’ אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר". מכאן משמע שעברנו בארץ אדום, ואף קנינו מאתם לחם ומים. כך משמע גם להלן מדברי משה אל סיחון. ואולם, בפרשת חֻקת משמע שלא עברנו בארץ אדום.
המפרשים התלבטו בשאלה זו והעלו תשובות שונות. יש מי שפרש שלא נכנסנו לארץ אדום אבל סוחרים אדומיים יצאו ומכרו לנו לחם, ויש מי שפרש שמשה אומר את הדברים בתמיה: וכי אתם צריכים את לחמם ומימיהם, והלא זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך. אבל נראה לפרש שמשה אמר זאת לישראל בטרם ידע שמלך אדום לא יתן להם לעבור בארצו, ולכן שלח למלך אדום שישלם לו, כאמור בפרשת חקת. התורה לא מספרת כאן שבסופו של דבר מלך אדום לא נתן לישראל לעבור בארצו, משום שזה לא הנושא כאן. הנושא של הפרשה הוא האִסור להלחם במלך אדום או לקחת ממנו בלי לשלם. לכן מדגישה התורה את צוויו של משה אל ישראל, אך אינה רואה צֹרך לצין שבסופו של דבר לא עברנו בארצם.
התגרות
ה' מצוה את משה לא להתגרות באדום, עמון ומואב, אבל כן להתגרות בסיחון.
משה שולח מלאכים אל סיחון. דברי שלום, כפי שמשה מתאר אותם: "אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול: אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי". איזו התגרות יש כאן?
לשון דומה מאד יש בפרשת חֻקת: "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ". איזו התגרות יש כאן?
יש כאן התגרות. אל אדום שולח משה מלאכים האומרים: "נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ". הוא מבקש רשות.
אצל סיחון משה לא מבקש רשות, ולא מזכיר את המלה "נא". הוא לא מבקש, הוא מודיע. דברי השלום הם שהוא מודיע לסיחון שאין פניו למלחמה, אבל אין לו ברירה, הוא חיב לעבור דרך ארץ סיחון. שהרי הוא חיב לחצות את ההר במקום כלשהו, וזה לא יכול להיות אצל אדום, עמון ומואב.
סיחון לא מקבל את הודעתו של משה, לא מרשה לישראל לעבור דרכו, יוצא למלחמה ומפסיד.
רוחות הרפאים
פרשתנו מתארת את מעבר ישראל בעבר הירדן מדרום לצפון. תחלה עברו מול הר שעיר שבו ישבו החורים לפנים. אח"כ מול מואב ש"הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים: רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים", אח"כ מול בני עמון ש"אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים: עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם ה’ מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם". בסופו של דבר הורשנו את ארץ עוג, שעליו נאמר: "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ".
כל העמים האלה נזכרו כבר בספר בראשית. במלחמת ארבעת וחמשת המלכים, אבל כיון שהמלכים באו מצפון לדרום, העמים מוזכרים שם בסדר הפוך: "וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם: וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר".
בימי משה הזוזים, האימים והחורי כבר אינם קימים. אדום, מואב ועמון השמידו אותם וישבו תחתם. רק עוג מלך הבשן, כלומר ממלכת הרפאים הצפונית, נשארה מיתר הרפאים. (לכן הם נקראים רפאים גם בספר בראשית. ספר בראשית נכתב בימי משה. ואז נקראו הרפאים הדרומיים בשמות שקראו להם כובשיהם: זוזים, אמים וחורי. רק הרפאים הצפוניים ביותר, שאיש עדין לא הורישם עד שבאו ישראל, (שרק הם נשארו מיתר הרפאים), עדין נקראים רפאים גם בספר בראשית).
כלומר: כשנאמר שרק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, הכוונה היא שרק ממלכתו של עוג נשארה, אחרי שאדום, עמון ומואב השמידו את היתר. כך משמע גם בספר יהושע, שם נאמר: "כָּל מַמְלְכוּת עוֹג בַּבָּשָׁן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּעַשְׁתָּרוֹת וּבְאֶדְרֶעִי הוּא נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים וַיַּכֵּם מֹשֶׁה וַיֹּרִשֵׁם".
הרפאים היו כנראה בני אדם גדולים וחזקים. ואולי אפילו לא נחשבו לאנשים אלא למין אחר. לכן כאן נאמר: "הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ", כלומר: באמת מי שאינו מן הרפאים. (כך נראה בפשטות. ואם ערשו ארכה תשע אמות, הרי שגבהו שלו מן הסתם שמונה אמות ומעלה. בהחלט גובה מכובד וגדול. ולפי הפשט די בכך, וכך אמנם פרשו כמה מפרשים. אמנם, כמה מפרשים בקשו לרומם עוד יותר את קומתו, ואמרו שזוהי ערש לידתו (ואפשר שכן הפשט) או שהוא באמת איש מן הרפאים. ויש מי שפרש שערשו היא חומת עירו, ואעפ"כ פרש שאיש הוא איש שאינו תינוק, ומה שייך פירוש זה אם אין ערשו ערש לידתו)?
ומשה מדגיש: "וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא ... עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן יַעֲשֶׂה ה’ לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה: לֹא תִּירָאוּם כִּי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם".
מבנה נאומי ספר דברים
ספר דברים מחולק לנאומים. שני הנאומים פותחים בחורב. הראשון: "ה' אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו וכו'", והשני: "ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחרב וכו'".
הנאום הראשון הוא נאום הארץ. הוא עוסק בצווי שנצטוינו לרשת את הארץ. גם עניני הע"ז האמורים בסופו, הם חלק מהענין, הם נאמרו כאן כדי ללמדנו ששהייתנו בארץ מותנה בכך שלא נעבוד ע"ז, הם מלמדים שהליכתנו לארץ אינה מהלך חד פעמי שמסתיים בימי יהושע, אלא היא נמשכת לעולם. לעולם עלינו לשמור את מצות ה' שאל"כ לא נירש את הארץ ונגלה ממנה, וגם אז עלינו לשוב אל ה' ואל הארץ. ההליכה אל הארץ נמשכת לעולם, כל עוד נדבק בה' נאריך ימים עליה, וכשלא נדבק בו נגלה, ואח"כ נשוב. (אפשר שגם ההקבלה בין חטא המרגלים לחטא העגל מלמדת זאת. עם שחוטא בחטא העגל, כלומר בע"ז, סופו שיחטא גם בחטא המרגלים ויענש באי כניסה לארץ).
הנאום השני הוא נאום המצוות, הוא מביא את מעמד הר סיני כהקדמה. ומספר שאחרי מעמד הר סיני בקשו ישראל לא לשמוע עוד את קול ה'. לכן אומר משה: כיון שאחרי מעמד הר סיני בקשתם לא לשמוע את התורה ישירות מה', תצטרכו לשמוע אותה ממני, והריני מלמדה. משם והלאה מלמד משה את כל המצוות שלא נאמרו מפי ה' בהר סיני. אמנם לִמוד התורה שם מתחיל בשמע ישראל שהוא הקבלה לאנכי ה' אלהיך, שאותו שמעו ישראל מה'. אבל אח"כ מקדים משה הקדמות כלליות לפני המצוות, ומלמד את שאר המצוות. מצוות שאינן קשורות בהכרח בעשרת הדברות.
משה בא לבאר את התורה, לאו דוקא את הדִברות. הוא אמנם פותח בשמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, שאפשר לשמוע ממנו את הדִבור אנכי ה'. אבל אח"כ אין הספר מסודר כסדר הדִברות. אמנם פרשת עקב מזהירה בעִקר מפני הע"ז (שהיא הדִבּר השני), אך לא רק מפניה. התורה עוסקת בע"ז עם הזביחה בחוץ בפרשת ראה. אבל אח"כ משה מבאר מצוות שאינן חלק מעשרת הדברות. השבת אינה נזכרת בספר דברים. אמנם נזכרו בהמשך פרשת ראה השנה השביעית והמועדים, אך השבת לא נזכרה עמם. כִבוד אב ואם לא נזכר בספר דברים. אמנם נזכרו בפרשת שפטים אנשים שונים שעלינו לכבדם, אך האב והאם לא נזכרו שם, ולמעשה כלל אינם ממין העניין. נכון שבפרשת שפטים מרחיב משה את דיני לא תרצח לדיני גואל הדם, עד זומם, קריאה לשלום ועגלה ערופה. נכון שבפרשת כי תצא יש קבוצה גדולה של מצוות המבארות את לא תנאף, ובהמשך הפרשה עוסק משה בכי ימצא איש גונב נפש, אך הנושא הוא לא עצם האסור לרצוח או לנאוף, אלא פרטים שונים הקשורים אליו. בספר דברים אין זכר לשתי הדברות האחרונות. לעֻמת זאת, יש בספר דברים מצוות רבות שאינן שיכות דוקא לדברות. משה מלמד את התורה כֻלה, אלא שהוא פותח בשמע ישראל שהוא כנגד אנכי, ומבאר את כל אשר צוהו ה'. הנאום השני הוא התורה.
גם הנאום הראשון תורה הוא, הוא פותח ב"בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר", ומסים ב"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל אלה העדת והחקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים בעבר הירדן בגיא מול בית פעור", הצווי הוא ללכת אל הארץ ולהקים בה ממלכה הוא תורה, עדות, חקים ומשפטים.
(ואמנם, המפרשים כתבו ש"אלה העדת והחקים והמשפטים" מתיחס לנאום השני, אך המסורה לא חלקה כן את הפרשיות, וגם קשה לומר כן מבחינה לשונית, כשלכאורה הלכו ישראל איש לאהלו אחרי הבדלת הערים, שהרי אחרי כן קרא משה לכל ישראל ואמר את הנאום השני).
שעורים לפרשת דברים: