בבגדי הכהנה ובמשכן נאמר שצריך תכלת וארגמן ותולעת שני. הרמב"ם כותב על כך (כלהמ"ק ח יג): "וכל מקום שנאמר בתורה שש או בד הוא הפשתים והוא הבוץ, ותכלת האמורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כעצם שמים שהוא פתוך מן הכוחל, הארגמן הוא הצמר הצבוע אדום, ותולעת השני הוא הצמר הצבוע בתולעת.", מכאן רצו לדקדק שאין לדעת הרמב"ם חשיבות לחומר הצביעה שבו נצבעים פתילי התכלת והארגמן, אלא רק לגוון הסופי.
אלא שכך א"א לומר, שהרי בפה"מ (כלאים ט א) כותב הרמב"ם: "ותכלת הוא הצמר הצבוע אזרק. וארגמן "ארגואן" והוא הצמר הצבוע בלךּ. ותולעת שני הוא הצמר הצבוע בקרמז". הרי לפנינו שהרמב"ם סובר שתכלת הוא דוקא אזרק, ארגמן הוא דוקא לךּ, ותולעת שני הוא דוקא קרמז. גם בהל' ציצת כתב הרמב"ם שתכלת היא דוקא מהחלזון, ולא מסתבר שהוא יקל בבגדי כהנה יותר מאשר לענין ציצת.
ולענין ציצת הלא ברור שהיא חיבת להעשות דוקא מדם החלזון המסוים הנקרא תכלת, שאל"כ אינה תכלת. שהרי הגמ' כבר גנתה את מי ששם בבגדו צמר בגוון המדויק של התכלת ואינו תכלת. הרי שלא הגוון הוא החשוב, אלא חומר הצביעה[1]. (חלזון לאו דוקא, אלא החומר הידוע המשמש את התכלת, וכבר כתבו התוס' (מנחות מב: ד"ה וסממנים) שהוא כולל לא רק דם חלזון אלא מרכיבים נוספים. (שאם יחסר אחד מהם - אין שמו תכלת). פשוט לכו"ע שתכלת הוא שם של חומר. סוג ידוע של בד. לכן הוא מנוי ברשימת החומרים שצריכים ישראל לתרום, עם זהב וכסף ונחשת, שהם שמות חמרים).
כך כתב גם המשנה למלך שם, וכתב שפשוט שאם אינו מדם החלזון לא מהני, והרמב"ם סמך כאן על מה שכתב בהל' ציצת.
אמנם לגבי הארגמן כותב המל"מ שמלשון הרמב"ם נראה לכאורה שאין ההקפדה אלא שיהיה אדום, אך נראה לדחות את דברי המל"מ, גם ע"פ פה"מ שהזכרנו לעיל, וגם מפני שהסברה נותנת שאם הרמב"ם לא כתב כאן את פירוט חומר הצביעה של התכלת אלא סמך על דבריו שבמקומות אחרים, כך נהג גם לגבי הארגמן. הרמב"ם לא עסק כאן בזהוי החומר כי אין זה הנושא שלו כאן. כאן אין הרמב"ם עוסק בזהויים של החומרים השונים אלא במראה שהם יוצרים. (אמנם, אח"כ ראיתי שאחרונים רבים אכן סוברים שאין החומר מעכב).
לכן נראה שהרמב"ם לא יסכים מי שמזהה את הארגמן עם חלזון כלשהו. לרמב"ם הארגמן הוא דוקא לךּ. אמנם, בירושלמי (כלאים ט א) משמע שהארגמן מופק מבעל חיים כלשהו. אבל נראה שבין הרמב"ם ובין הירושלמי סוברים שכל אחד מהחומרים המדוברים הוא חומר מסוים דוקא, אלא שנחלקו מהו החומר הזה. קשה לומר שאין הקפדה אלא על הגוון. בירושלמי, פשיטא. וגם מלשון הרמב"ם בפרוש המשניות נראה שהוא מצריך דוקא את החומרים המסוימים שבשמם נקב.
ועוד יתכן, שהלךּ המוזכר בדברי הרמב"ם, אינו הלךּ המזוהה היום, אלא חומר מן החי, וא"כ אין מחלוקת בין הרמב"ם לירושלמי. (וכן בספרו של זהר עמר הוא מזהה את הלךּ עם חומר מן החי).
אנו, בבואנו היום לזהות את החומרים הנזכרים בתורה ובדברי התנאים והאמוראים, צריכים למצוא את החומרים ע"פ המידע שאנו דולים מן המקורות, שהרי מסורת רציפה אין לנו. ברוב המקרים, לא הניחו לנו חכמים תיאור מפורט ומסודר של החומר שאנו מחפשים, ואנו למדים עליו פרטים מן הכלל. אבל גם במקום שבו מסרו בידינו חכמים סימנים, קי"ל שטביעות עין דאוריתא וסימנים דרבנן. במסכת סכה הוזכרו שלשה סימנים להבחין בין הערבה לבין הצפצפה. בעקבות הסימנים האלה באו כמה אנשים, ורצו להכשיר אקליפטוס כערבה, שהרי הוא מקים את כל הסימנים. וברור לחלוטין שאותם אנשים, במחילה מכבודם, טועים. הגמ' לא באה לומר שכל עץ שיקים את כל הסימנים האלה יהפוך מיד לערבה. ברור שאנו מחפשים מין ששמו ערבה. הסימנים אינם אלא כלי עזר שיכולים לסייע לנו בזהויו, ובהבחנה בינו לבין צפצפה. גם הסימנים שנתנה הגמ' להבחין בין תכלת לבין קלא אילן, התכלת המזויפת שנפוצה בזמנם, לא באה לומר שכל חוט שיקים את התנאי יהפוך מיד להיות תכלת. היא רק באה ללמד כיצד להזהר מפני הזיוף שהיה נפוץ אז. כן משמע גם מאב"ע (שמות כח ט) שגם אם אנו יודעים את הגוון של האודם, כיון שיש אבנים אדמות רבות לא נוכל לזהותה בבירור. אך נראה ברור ופשוט שלא רק האב"ע סובר שצריך דוקא אבן מסוימת ולא רק הגוון קובע. לא מצאנו מי שחלק על הנחה ברורה זו.
כך הוא גם לגבי סממני הקטרת. כדי לזהותם לא די שנמצא סממן שעונה על כל ההגדרות שהצלחנו ללקט מדברי חז"ל על אותו סממן. צריך לודא שאכן מצאנו את הצמח הנכון[2]. וכמדומני שאין חולק על כך. אם נתבסס רק על פסות המידע שהצלחנו ללקט מדברי חז"ל, למשל לצפרן, נמצא צמחים רבים שעונים על כל ההגדרות. האם כלם צפרן? ואם אח"כ נמצא כת"י שנצליח ללמוד ממנו נתון חדש על הצפרן, האם למפרע יפסיקו חלק מהצפרנים להיות צפרן?! זה ודאי לא יתכן.
כן הוא גם לגבי תכלת וארגמן ותולעת שני וביתר שאת. הם שמות של מינים ושל חומרים, לא של גוונים. ואפילו אם היה בידינו מקור מדברי חז"ל שבו הנושא היה לבוא וללמד אותנו להבחין ולזהות את המין, אין די בסימני חז"ל עד שנדקדק בהם ונודא שאין מין אחר העומד באותם הסימנים. עאכ"ו שחז"ל לא באו בשום מקום להעיד לנו על זהוי החומרים, (את הזהוי הם צפו שנכיר מן המסורת וכד'), אלא שאנו מלקטים מידע מדברי חז"ל שהנושא שלהם הוא אחר, ולפי דרכנו למדנו על מראה החומרים האלה. כיון שכך, ודאי שלא נוכל לסמוך על כך אלא בדקדוק גדול, עד שנדע בבירור שמצאנו את החומר הנכון. וודאי וודאי שלא כל חומר שעומד בכל פסות המידע שהצלחנו ללקט מדברי חז"ל, יהפך מיד לארגמן או לתולעת שני.
וכמו שערבה הוא מין מסוים, ואבני החשן הם מינים מסוימים, ותכלת היא מין מסוים ומי שסובר שהיא ארגמון קהה קוצים לא ישתמש בחלזון אחר, כן ברור שתולעת שני היא סוג מסוים של תולעת, ששמה תולעת שני. ולכן לא נוכל להשתמש בתולעת אחרת. ונצטרך לדקדק דקדק היטב עד שנוכיח למעלה מכל ספק שמצאנו את התולעת הנכונה.
כיון שראיתי שיש אומרים שתכלת וארגמן ותולעת שני הם שמות גונים ולא שמות חומרים, אשיב לדבריהם בכמה הוכחות:
א. התורה מצוה להביא תרומה זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן ותולעת שני. פשוט שכמו שזהב וכסף ונחשת הם שמות חומרים, כן תכלת וארגמן ותולעת שני.
ב. אם תכלת וארגמן ותולעת שני אינן שמות חומרים, איך אפשר לצוות להביא כתרומה גוון? וכי גוון הוא חפץ, שאפשר להביא אותו. ברור שהמושג "תכלת" משמעותו חפץ בר הבאה. כלומר: חומר כלשהו.
יתרה מזאת: אילו היו תכלת וארגמן ותולעת שני שמות של גוונים או של סממני צביעה, למה לא צוה ה' את משה שיאמר לבני ישראל להביא צמר, כמו שצוה שיביאו שש? בעל כרחנו פירוש המלים תכלת וארגמן ותולעת שני, הוא חוטי צמר הצבועים בצורה הידועה.
ג. מהחומר הזה עשו את יריעות המשכן ואת בגדי הכהנה. לכן ברור שהחומר הזה הוא שם של חוט ולא שם של גוון או סממן צביעה, כי אילו היה גוון או סממן צביעה, א"א לומר שעשו את המשכן ממנו, היה צרך לפרט איזה חומר הוא זה שנצבע בצבע הנ"ל וממנו נעשה המשכן.
ד. אם תכלת אינו שם של חוט אלא של גוון, מי התיר לעשות את בגדי הכהנה והציצת שעטנז? אם גם פשתן צבוע נקרא תכלת - יביא פשתן צבוע! בעל כרחנו פירוש המלה תכלת הוא צמר צבוע בטכניקה ידועה, ואם אינו צמר אינו תכלת. וכן פשוט לגמ' בכמה מקומות. ממילא יובן שתכלת הוא שם של סוג חוט, כיון שזאת משמעות המלה תכלת, הרי שתכלת אינו שם של גוון או של סממן צביעה. הוא שם של חוט. חוט ידוע שעשוי בצורה ידועה. ואם יֵעשה בטכניקה אחרת או מחומרים אחרים - אין שמו תכלת.
ה. הגמ' לומדת שציצת דוחה שעטנז, שהרי צריך שיהיה בה תכלת. ואם תכלת אינו שם של צמר צבוע, אלא שם של סממן צביעה או של גוון, למה תֵעשה הציצת שעטנז?
בצפיה ה' מביא הרב אריאל כמה ראיות לכך שהתכלת והארגמן ותולעת השני אינם חומרים מסוימים דוקא. ואחר בקשות המחילה אשיב על דבריו.
בצפיה ה' מביא הרב אריאל שכל החוקרים מניחים שיש חלזון מסוים לתכלת והוא חולק עליהם ומוכיח שיש כמה חלזונות. ראיותיו מתבססות על כך שחלזון דומה לדג. הוא מביא שהחולקים עליו מבארים שכל בריה שבים נקראת דג, אך הוא חולק עליהם ולא התבררה טענתו. והוא עצמו כותב שגם שרצים שבים נקראים דגים.
עוד הוא מביא ראיה מספרי על הפסוק "ולזבולן אמר", "אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך מכזיב לצור ומצאתי זקן אחד אמרתי לו פרנסתך במה אמר לי מחלזון אמרתי לו וכי מצוי הוא אמר לי השמים שיש מקום בים שמוטל בהרים וסממיות מקיפות אותו ואין לך אדם שהולך לשם שאין סממיות מכישות אותו ומת ונימק במקומו", מכאן מוכיח הרב אריאל שהחלזון חי בהרים. ובמחילה מכבודו התיאור כאן הוא תיאור ימי. ר' יוסי הולך מכזיב לצור, כלומר על חוף הים, וגם הזקן אומר "שיש מקום בים שמוטל בהרים", כלומר: הוא מתאר מפרץ נסתר, (וכאלה יש כמה וכמה בין כזיב לצור), שבו הוא מוצא חלזונות מהים. גם ראיתו שהחלזון מוטל ואינו שוחה, אינה מוכרחת כלל.
הרב אריאל מוכיח מדברי הרמב"ם בפה"מ במסכת כלים, על המשנה העוסקת בכלי דמוי חלזון, שם אומר הרמב"ם שחלזון הוא צדף. ואינני יודע איך אפשר להביא משם ראיה. הרי הרמב"ם לא כתב שם שמדובר בחלזון התכלת דוקא אלא בסוג מסוים של חלזון. ומ"מ לגופם של דברים אכן נראה שהחלזון הוא בעל קונכיה, והוא נקרא גם דג כי כל החיים בים נקראים דגים. נראה שפירוש המלה חלזון הוא כמו בעברית המודרנית. יש חלזונות יבשתיים ויש חלזונות ימיים, וחלזון התכלת הוא אחד המינים הימיים ולכן הוא נקרא דג. רש"י בסנהדרין ובמגלה זהה את החלזון הימי עם היבשתי, אך קשה לומר שעשה זאת ע"פ מסורת. יותר מסתבר שפרש כך כי מצא בגמ' את המלה חלזון גם בים וגם בהרים, אבל מן הגמ' אין כל ראיה שהפיקו תכלת מן החלזון שבהרים. מ"מ ברור לרש"י שיש רק מין אחד של חלזון תכלת, ולכן פרש גם על החלזון שבהרים שהוא בא מן הים. אילו סבר רש"י שכל חלזון כשר לתכלת, או שיש כמה חלזונות שונים של תכלת, לא היה צריך להדחק ולומר שהחלזון שבהרים בא מן הים. רש"י נדחק לומר שהחלזון שבהרים הוא החלזון מן הים שעולה מן הים להרים, רק משום שהיה ברור לו שלא יתכן שיש שני מיני חלזונות ושניהם כשרים לתכלת. וכיון שהוא מפרש שהחלזון שבהרים הוא חלזון התכלת, מוכרח רש"י לומר שהוא הוא החלזון הימי שעולה לפעמים להר.
ומ"מ אף הרב אריאל מודה שהוא דעת יחיד בענין זה, ושכל החוקרים שלפניו נקטו בפשיטות כדבר המובן מאליו, שיש מין אחד שהוא מין התכלת.
הרב אריאל טוען שחכמים לא נתנו בידינו סימנים לזהוי החלזון. אני מסכים עם הטענה הזאת, אבל אינני מסכים שטעם הדבר הוא שאין צרך בחלזון מסוים דוקא. חכמים גם לא נתנו בידינו סימנים לזהוי סממני הקטרת אע"פ שאין חולק שהם עסקו בסממנים מסוימים דוקא. הם סמכו על המסורת. אנו שאבדנו את המסורת נאלצים ללקט פסות מידע מדברי חז"ל. כן הוא לגבי תכלת וארגמן ותולעת שני, וביתר שאת. חכמים לא נתנו לנו סימנים לזהותם, כשם שלא נתנו לנו סימנים לדעת מהו שור. הנחת היסוד שלהם הוא שהכל יודעים מהו שור, והכל יודעים מהי תכלת. אך אנו, שאבדנו את המסורת, שומה עלינו לחקור ולדרוש עד אשר נמצא.
גם הירושלמי בכלאים, קשה לפרשו שהוא מתיר כל בעל חיים. לשון המדרש המקובלת "מה... אף כל..." היא לשון שכיחה מאד במדרש, ותמיד היא מרחיבה את הפרט הבא אחרי המלה "מה". הלשון "מה א (הוא) ב אף כל (הם) ב" משמעותה תמיד שלא רק א יהיה ב, אלא שגם פרטים אחרים הדומים לא' יהיו ב. לעולם אין משמעותה של לשון זו שיהיה דינו של א לא רק ב אלא עוד דברים, או שיהיה ב רחב יותר ממה שסברנו תחילה. בכל המקרים האלה אין אנו לומדים דבר חדש על א, אנו יודעים מלכתחילה שא' הוא ב, הלמוד הוא שכמו שא' הוא ב, כך הכל.
הרב אריאל מביא ראיה מדברי הרמב"ם שאומר שצריך שתהיה צביעתה עמידה, שאין צרך בחלזון אלא דוקא בעמידות. ולא ידעתי איך הוציא זאת מהרמב"ם. הרמב"ם לא כתב שזוהי ההגדרה של תכלת, אלא רק שזהו תנאי לכשרותה של התכלת. ודאי שהוא לא כתב שכל בד המקים את התנאי יהפוך מיד להיות תכלת, הוא רק כתב שבד שאינו מקים את התנאי - פסול.
גם ראית הרב אריאל מכך שאביי שאל איך צובעים תכלת, שמשם הוכיח הרב אריאל שאביי לא ידע שצריך חלזון, איננה מוכיחה דבר. אפשר שהיו פרטים אחרים בתהליך הצביעה שאביי לא ידע, כגון שצריך סמנים נוספים או שצריך להרתיח את הצבע.
ונראה להביא ראיה גמורה שהתכלת היא מין מסוים דוקא, שאל"כ למה נמנעו ישראל שבכל הדורות מלצבוע את ציציותיהם בגוון התכלת בחומרים אחרים? על כרחך דוקא משום שלא היה בידם תכלת, ופירוש המלה תכלת הוא חומר האריגה המסוים הזה, על כל מרכיביו: צמר, חלזון וסממנים.
הרב אריאל מסכם, שהחשוב בתכלת ארגמן ותולעת שני הוא הצבע ולא החומר, ולכן עלינו לדקדק מאד מהו הגוון הנכון. אבל לענ"ד העקר הוא החומר, ולכן גם אם הגוון אינו מדויק - לל"ב.
עוד כותב הרב אריאל שהמושג תכלת נזכר בתורה ובנביאים כצבע וכגוון, אך גם כאריג צבוע, ויורשה לי לשאול, מנין לו שהוא נזכר כצבע וכגוון. הוא לא נזכר בשום מקום בשום מובן מלבד חומר אריגה מסוים וידוע, חוט או אריג. לכן אפשר לתרום אותו למשכן. פירוש המלה תכלת הוא צמר צבוע בדם חלזון התכלת. לכן פשוט לתנאים שאפשר לעשות ציצת או בגדי כהנה משעטנז, כיון שהכל יודעים שתכלת היא צמר צבוע בחומר הצביעה הידוע.
למה להדחק ולומר שלמלה אחת יש כמה משמועויות אם אין כל הכרח לומר כן. תכלת הוא שם הבד, לעולם לא שם הגוון. לכן אם אומרת התורה להטיל תכלת, בעל כרחנו אנו למדים שהתורה התירה שעטנז.
הרב אריאל טוען שא"א שתהיה התכלת יקרה. ואמנם אפשר להשיב על טענתו ולומר שאפשר שבתקופות מסוימות היתה מצויה מאד, ובתקופות אחרות היתה נדירה יותר. לכן במדרשים מתקופות מסוימות אנו מוצאים שהיתה יקרה, ובזמן מסוים אף בטלה.
אם אנו מסופקים בזהוי הארגמן, האם אפשר לרקום משני המינים המסופקים וממ"נ יהיה בו ארגמן. נראה שלא, כי ממ"נ יש בו צמר שאינו תכלת, אינו ארגמן ואינו תולעת שני, וא"כ יש כאן שעטנז שלא במקום מצוה. וראה כס"מ ציצת ג ה, שאומר שבגד פשתן שיש בציצתו תכלת, מותר לעשות גם את הלבן צמר. ואולם נראה מסברה פשוטה שגם הוא יודה שאינו רשאי להטיל בו חוט צמר נוסף שלא במקום הציצת. וגם עליו יש שחלקו (ראה עמודי הארזים יז ט, ד"ה ובכה"ג, ענג יו"ט א ד"ה מיהו זה. בי"צ או"ח ב ט, ועוד).
ואם אין ידוע מה הם התכלת והארגמן ותולעת השני, א"א לתת צמר באבנט. ונראה שגם רוב אלה שהתירו בדיעבד בלא תכלת וארגמן ותולעת שני, כונתם שילבש פשתן לבד[3]. כי אין מצוה שיהיה שעטנז, לא נאמרה מצוה זו בשום מקום, ואדרבה, השעטנז גריעותא הוא. אלא משום לכבוד ולתפארת צותה התורה לרקום בו תכלת וארגמן ותולעת שני, ולמרות הגריעותא שצמר וארגמן ותולעת שני צמר הם, התירתם התורה וצותה לרקמם באבנט. אבל סתם צמר שאינו תכלת וארגמן ותולעת שני, היכן נאמר שיש מצוה לרקמו באבנט?! ואל תטעה בדברי הרמב"ם שכתב בהל' כלהמ"ק ח א שהאבנט לבדו רקום בצמר, כי שם לא בא ללמד שאין קפידא על איזה צמר ובלבד שיהיה צמר. שם רק צין שכל בגדי כהן הדיוט אינם אלא פשתן, ולכן היה צריך להעיר שבאבנט יש גם צמר. אך ודאי שא"א ללמוד משם שאין חשיבות לסוג הצמר ובלבד שיהיה צמר.
[1] היה מי שרצה לומר שלא הקפידה התורה אלא על הגוון, והגמ' הזהירה מפני קלא אילן מפני שבשעת הקניה הוא נראה זהה לגמרי לתכלת, ועם הזמן הוא דוהה, ואם ימצא צבע שאינו דוהה הרי הוא תכלת. וא"א לומר כן, כי המדרש בספרי סוף שלח אומר שה' עתיד להפרע מהזיפנים המוכרים קלא אילן ואומרים שהוא תכלת. שא"א לגלות אותם בעוה"ז. ואם היה הקלא אילן דוהה עם הזמן, היו מגלים את המוכרים הזיפנים, אמנם לא מיד, אך כבר בעוה"ז. כל מוכר זיפן היו רואים שהתכלת שהוא מוכר הולכת ודוהה עם הזמן.
עוד היה מי שרצה ללמוד שכל חלזון כשר, מכך שלא הזהירו חכמים אלא מפני קלא אילן, וגם זאת איננה ראיה כי חכמים הזהירו דוקא מפני הקלא אילן מפני שהוא היה זיוף זול שהיה שכיח בימיהם. ולמה ירצה אדם למכור חלזון אחר שאינו תכלת, אם הוא יקר באותה מדה, ואפשר שאף לא היה ידוע אז זיוף כזה.
כללו של דבר: א"א לפרש שהתכלת, הארגמן ותולעת השני הם שמות של גוונים או של סממני צביעה, משום שאם כך אין משמעות לדרישה להביא תכלת ארגמן ותולעת שני, וגם אין מקור להתיר שעטנז, יצבע חוטי פשתן בגוון הזה. ברור שתכלת וארגמן ותולעת שני הם שמות של חוטים, שאם לא נעשו בדרך המקצועית הידועה הרי אינם תכלת וארגמן אלא זיופי תכלת וארגמן, וכפי שבארנו כאן.
[2] לכלל הזה יש חריג אחד: מרור. המרור הוא לא שם של צמח מסוים דוקא, והגמ' בפסחים לט. תמהה על כך, ואין דעתה נחה עד שהיא מוצאת למוד המלמד על כך.
[3] אמנם נכון שדרישת ציון לא סבר כן. דרישת ציון כותב שבאבנט של כה"ה אין תכלת וארגמן ותולעת שני, ולא הוקש לכה"ג אלא לענין שיהיה בו שעטנז. ולא מסתבר. כי לא נאמר שעטנז בתורה בשום מקום, וגם לא מסתבר שהשעטנז יחשב מעלה. אינו מעלה אלא כיון שיש חשיבות לתכלת וארגמן ותולעת שני ושש, ממילא בעל כרחנו הוא שעטנז. אבל אם אין בו תכלת וארגמן ותולעת שני, איזו סבה יש לעשותו שעטנז? ואת כל הסוגיות האומרות שלובש כלאים וצריך להיות בו כלאים יש לבאר שמתוך שצריך ללבוש תכלת וארגמן ותולעת שני, ממילא יש בו כלאים וצריך כלאים. אך לא שצריך כלאים כדי שיהיו כלאים, אלא צריך תכלת וארגמן ותולעת שני וממילא בעל כרחנו צריך כלאים.