לך לך

פרשת וירא נראית כחוזרת על פרשת לך לך. בשתי הפרשות באה פורענות על סדום ועמורה ולוט נִצל בזכות אברהם. בשתי הפרשות שרה נלקחת אל המלך כי אברהם אמר שהיא אחותו, וה' מנגע את המלך על דבר שרה אשת אברהם. בשתי הפרשות הגר יוצאת אל המדבר בעקבות מריבה עם שרה, ומלאך אומר לה שם על הבאר שירבה זרעה. שתי הפרשות נפתחות בבשורה מאת ה' ויציאה לדרך, ומסתימות בצווי ה' המקדש את הכל. ועוד. מהו אפוא ההבדל בין אברם לאברהם?

בפרשת לך לך אברם אינו יוזם, הוא מגיב למציאות ומתפשר עם המציאות. למצרים הוא יורד בגלל הרעב, וחוזר ברכוש גדול כי פרעה גרש אותו ונתן לו רכוש גדול. הוא לא יורד לשם מרצונו ולא חוזר משם מרצונו. לעֻמת זאת, אל אבימלך הוא הולך לא מפני רעב אלא מרצונו, ואבימלך אינו מגרש אותו. (למרות שהוא עוד עתיד לגרש את יצחק שירד אליו מפני הרעב). אברם יוצא למלחמה רק אחרי שלוט ורכושו כבר נפלו בשבי והמלחמה היא מלחמת תגובה, מלחמת אין ברירה. שלא כמו בפרשת וירא שבה אברהם מקדים את הפורענות, והמלאך מנוע מלהפוך את סדום עד שיבא לוט לצֹער. אברם ושרי לא מסוגלים לקום ולגרש את ישמעאל. הם חיים בתקופה שבה חושבים שאולי אם נְענה אותם הם ילכו מאליהם. אברהם ושרה מגרשים את ישמעאל. כדי למנוע מלחמה אברם מוכן אפילו לחלק את הארץ, ויתר על כן: הוא אפילו מוכן לתת לצד השני לבחור את חלקו. (וטוב שלוט דחה את תכנית החלוקה והלך לסדום. בזכות דחית תכנית החלוקה מצד לוט, זכה אברם בכל הארץ, כמו שאומר לו  ה' מיד: לא תחלק אלא את כל הארץ לך אתננה. סופה של יזמת השלום של אברם במלחמה של אברם נגד המעצמות).

אברם, בנגוד לאברהם, מתפשר עם המציאות ומגיב לה. כיון שהוא מתפשר עם המציאות, ובמציאות אין לו בן, הוא מחפש תחליפים מציאותיים. לוט, אליעזר, ישמעאל.

אברם מאמין שכל המציאות הקשה שהוא רואה היא דרך לגאולה, אבל החלום עוד רחוק. בפעל הוא צריך להאבק עם עיט שטוען שגזרי הברית אינם אלא פגרים.

בפרשת לך לך אברם חי בצל הבטחות של ה'. כל הפרשה מלאה הבטחות על זרע רב שיירש את כל הארץ. בפרשת וירא הבטחות אלה נעדרות, מלבד השבועה שאחר העקדה שהארץ לא נזכרה בה. הבטחות אלה באות בפרשת לך לך אחרי כל פעם שאברם מחפש תחליף לזרעו. ההבטחה "קום התהלך בארץ" אחרי הפרידה מלוט, ברית בין הבתרים אחרי שאמר הנה בן ביתי יורש אותי, וההבטחה שבראש פרשת ברית המילה, אחר ישמעאל. (אמנם אחר י"ג שנה, אבל בתורה זה כתוב מיד אחר פרשת ישמעאל).

אברם ושרי חיים בצל אמונה גדולה והבטחות רבות. הפרשה היא פרשה של חזון גדול, חלום גדול, אמונה גדולה בה' והחשבת צדקה. אבל היא לא פרשה של הגשמה. כדי להתקדם משם אל המעשה, אברם צריך למול את ערלתו, להסיר את המעכבים, להיות תמים. המילה עושה אותו אברהם, הקם ועושה את רצון ה' בשלמותו. אברהם צריך לחתום באות ברית קדש את כל מה שעשה אברם, לקדש אותו ולהסיר את החמריות. אחר כך, יצטרך לעשות בצורה טובה יותר חלק ממה שכבר עשה, ויצטרך להפטר מהתחליפים שלקח לו. את כל זה אברם לא יכול לעשות, אברהם התמים, כלומר: השלם, יכול לעשות זאת אחרי שמל. וכפי שנקרא בע"ה בשבוע הבא בפרשת וירא. שם אברהם מבין שעליו להגשים את כל ההבטחות והחלומות של פרשת לך לך.

בפרשת לך לך יש אוירה חלומית, של מי שעדין לא נשא אשה והוא חושב עליה מבֹקר עד ערב. לכן הפרשה מלאה בהבטחות עתידיות על הזרע והארץ וכו', וכולה חלומית ובאוירה של נעורים ושל התחלה. פרשת וירא היא כבר תחילת המימוש. וכאמור נאריך בע"ה בשבוע הבא בפרשת וירא.

בפרשת וירא אין הבטחות של ה' על הארץ. אחרי שנמול אברהם הוא צריך להשיג את הדברים בכחות עצמו. ה' כביכול הפך אותו לשותף במעשה בראשית, או לפחות לבעלים על הארץ. כעת, כביכול ה' לא יכול להפוך עיר בארץ בלי לבקש רשות מאברהם. כעת, אם תלקח שרה ע"י אבימלך – אבימלך זקוק לאברהם כדי שיתפלל עליו. ואברהם הוא הפועל והוא היוזם, גם בגרוש ישמעאל. מה שהפך את אברם לאברהם הוא המילה, שכפי שכתבנו כבר בפרשת נח, היא ברית שמכילה את אותם מרכיבים של ברית הקשת. והקמתי את בריתי, זאת הברית, ולא יכרת כל בשר (כנגד אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה), זרעך אחריך, לדורות עולם, הארץ, אות הברית, ועוד. אלא שהקשת היא מראה דמות כבוד ה' בשמים ממעל. ה' עושה אותו למעלה והאדם עומד הרחק למטה. את המילה עושה האדם, ומתעלה לגובה הברית. והיתה בריתי בבשרכם. לכן גם מדרגתו עולה.

ואולם, כנגד הברית שנכרתת בסוף פרשת לך לך, עומדת בסוף פרשת וירא ברית חזקה הרבה יותר, וכפי שנאריך בע"ה בשבוע הבא בפרשת וירא, היא ברית המלמדת על כך שהאדם כֻלו קדש לה', וכֻלו מסור לה' ושיך לה'. עד כדי נתינה מוחלטת. אלמלא הברית הזאת – כל עבודת ה' אינה ממש עבודת ה'.

אִישׁ הוֹלֵךְ לוֹ

בַּיָמִים וּבַלֵּילוֹת

אִישׁ חוֹלֵם לו

וְחו‎ֹזֶה גְדוֹלוֹת

וְנוֹטֶה הוּא אָהֳלוֹ

וְקוֹרֵא בֵאלֹהָיו

וְהוֹלֵךְ הוּא בִּשְׁבִילוֹ

וְהוֹלֵךְ הוּא בִּדְרָכָיו

וְהוֹלֵךְ לְקוֹל הֵרִים

וּפוֹסֵעַ בִּגְדוֹלוֹת

וְשׁוֹמֵעַ קוֹל הָרִים

וְרוֹאֶה אֶת הַקּוֹלוֹת

וּמַשִּׁיב הוּא אֶת הָעַיִט

וּמַשִּׁיב הוּא אֶת הָרוּחַ

וְנוֹשֵׂא הוּא אַת הָעַיִן

וְצוֹפֶה הוּא לְכָל רוּחַ

מִתְהַלֵּךְ הוּא בָּהּ לָאֹרֶךְ

וּמְהַלֵּךְ לְכָל רָחְבַּיִם

וְדָן הוּא וְרוֹדֵף הַדֶּרֶךְ

וְסוֹפֵר כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם

וּמוֹנֶה עֲפַר אַרְצוֹ

בְּרַגְלוֹ הֵן יְהַלְּכֶנָּה

וּמְהַלֵּךְ בְּכָל חֶפְצוֹ

וְיֵדַע כִּי יִירָשֶׁנָּה

לַחָכְמָה יֹאמַר אֲחֹתִי אָתְּ

וְהוֹלֵךְ הוּא וּמַחְכִּים

וְהוֹלֵךְ בְּצַעַד אַט

וְצוֹפֶה לַמֶּרְחָקִים

וְנוֹשֵׂא עָנָף וּפְרִי

וּפוֹסֵעַ בִּיקָרוֹת

וְהוֹלֵךְ הוּא עֲרִירִי

וְנוֹשֵׂא חֲזוֹן דּוֹרוֹת

מסע תרח ומסע אברם

תרח יצא מאור כשדים ללכת ארצה כנען, אך לא הגיע אליה. אברם יצא ללכת למקום לא ידוע, והגיע לארץ כנען. תרח יצא, אברם הגיע.

אמנם, אפשר שגם אברם ידע לאן הוא הולך. הרד"ק מפרש שתרח יצא מאור כשדים משום שה' אמר לאברם ללכת לארץ כנען (ונראים דבריו), אלא שהוא נעצר בחרן. גם אם כן הוא, הרי שהתורה מציגה את דבר ה' לאברם כלך לך אל הארץ אשר אראך, בלי לציֵן היכן. התורה באה ללמד על מסעו של אברם. תרח הלך אל הארץ. אברם הלך אחרי ה'. אל הארץ שמעלתה היא בכך שזאת הארץ שיראהו ה'. אברם לא הולך אחר הארץ אלא אחר ה' ואחר דבריו. הוא מגיע ונוחל את הארץ.

מדתו של אברהם היא ההליכה. פעמַים נאמר לו לך לך. פעמַים נאמר לו התהלך. ובשמו אומר עבדו ה' אשר התהלכתי לפניו. אבל לא רק ההליכה היא עִקר במסעו של אברם. גם היציאה. ההליכה מארצך וממולדתך ומבית אביך. זו שנאמר עליה אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. דוקא יעד המסע צפון. אברם הולך מבלי לדעת אנה הוא הולך. תפקידו של אברם הוא לצאת. לצאת מעבר הנהר בו עבדו אלהים אחרים, וללכת אחר ה' אל אשר יראה לו. אל המקום שה' יראה. לעזוב את בית אביו ולהתהלך לפני ה'. "ה' אשר לקחני מבית אבי" הוא "ה' אשר התהלכתי לפניו".

התורה איננה מספרת לנו על מעשי אברם בטרם אמר לו ה' לך לך. תולדות עם ישראל מתחילות בלך לך אל הארץ אשר אראך. מה שהיה לפני כן אינו חשוב לתורה. אבל חז"ל שואלים מה עשה אברם ומדוע דוקא אליו נגלה ה'.

הפסוק בספר יהושע האומר שתרח עבד אלהים אחרים מלמד שאברם מאס באלילים, ומכאן מדרש חז"ל. (אלמלא הפסוק בספר יהושע מן הסתם היו חז"ל דורשים שתרח אבינו היה צדיק גדול. וכי תעלה על דעתך אחרת? איך אפשר לומר על אביו של אברהם אבינו שלא היה צדיק? הלא ראשונים כמלאכים. אבל מהפסוק בספר יהושע למדו חכמים כפי שלמדו). וכיון שבספר דניאל מצאנו את מלך בבל שמטיל לכבשן האש את מי שלא משתחוה לצלם, וה' עושה נס. דרשו חכמים כך גם על המלך שמלך בבבל בימי אברהם.

למען ייטב לי בעבורך

אברם אמר לשרי "למען ייטב לי בעבורך". אברם רוצה שייטב לו בעבורה, ואכן לאברם היטיב בעבורה. האם זה מה שאברם רצה? ששרה תלקח אל המלך? ולמה הוא חוזר על זה אצל אבימלך?

אברם לא רצה שייטב לו בעבורה בממון, הוא רצה שלא יהרגוהו.

אבל אם זה לא מצליח, למה הוא חוזר על זה?

התשובה היא שבד"כ זה כן מצליח.

אברהם אמר לאבימלך שאמר לשרה "אל כל המקום אשר נבא שמה אמרי לי אחי הוא".

אפשר לומר שאברהם שִקר לאבימלך כדי לחפות על עצמו, אבל אפשר שזאת האמת. בכל מקום שאליו הם הגיעו, כך הם נהגו. הם הציגו את עצמם כאחים. כיון שברוב המקומות שאברהם הגיע אליהם התכנית הצליחה והסִפור לא הסתבך, התורה לא מספרת לנו על כך. בהרבה מקומות אברהם הציג את שרה כאחותו. ואז באו אליו אנשים עם הצעות מחיר, והוא סרב. הם הסיקו מכך שהוא רוצה יותר כסף, הציעו יותר והוא אמר לא, וחוזר חלילה. גם כשהם הבינו שהם לא יכולים לעמוד בדרישות המחיר, הם לא הרגו אותו, כי זה טבע האדם. זה נראה להם הוגן שהם לא מקבלים אשה יפה כי אין להם כסף. אולי הם אפילו התעצבנו עליו ואמרו "זה המחיר שהוא דורש בשביל האחות המכוערת שלו? חצוף, אפילו אם הוא יציע לי אותה בחנם אני לא לוקח". ואולי הם חִכו שאברהם יוריד את המחיר. בינתים אברהם ושרה כבר עברו למקום הבא. בשני מקומות זה לא הצליח, כי שם המלך לקח אותה. ונגד המלך התרגיל הזה לא עובד.

והתורה משתמשת בבִטוי "ולאברם היטיב בעבורה" כדי למתוח עליו בקורת מרומזת. רצית שייטב לך בעבורה? זה מה שרצית? זה מה שתקבל.

האשה

בכמה מקומות התורה קוראת לאיש שמדברים עליו לא בשמו אלא בשם "האיש". כך לגבי יצחק "ויגדל האיש". לגבי יעקב: "ויפרץ האיש מאד מאד". לגבי יתרו "ויואל משה לשבת את האיש".

כמובן שהלשון הזאת מופיעה בדבריהם של הדוברים כאשר אינם יודעים את שמו של האיש. כגון יעקב ובניו המדברים על יוסף ואינם יודעים שהוא יוסף, יתרו המדבר עם בנותיו על משה ואינו יודע את שמו, ועוד. אבל התורה קוראת לאנשים "האיש" גם כאשר הוא ידוע. (בפרשת מקץ גם אחי יוסף נקראים "האנשים", וגם האיש אשר על הבית נקרא "האיש").

"האיש" הוא האיש שבו אנו עוסקים.

העבד הלוקח את רבקה, שממילא שמו לא נזכר כלל, החל מפסוק אחד הוא מפסיק להיות "העבד" ומתחיל להיות "האיש". אפשר שהתורה מבקשת לומר שהוא נוהג כאיש ולא כעבד. אך אפשר שהתורה רוצה לומר: זהו האיש שכעת התורה עוסקת בו ומספרת את מעשיו. אברהם כבר אינו האיש המדובר, יצחק עדין לא. האיש הוא זה.

בפרשתנו, כשבא אברם מצרימה, אברם נקרא בשמו, אך שרי נקראת "האשה". אפשר שהתורה באה לומר שהמצרים לא רואים בה את שרי. הם רואים בה אשה. כזכר הרודף אחר הנקבה ואינו רואה את אישיותה. אך אפשר שהתורה באה לומר שכעת לא אברם הוא הנושא אלא שרי. היא האשה שבה אנו עוסקים. היא "האשה".

הרכוש

אין עוד פרשה בתורה שבה מוזכר הרכוש שוב ושוב כמו בפרשתנו. עם הליכתו של אברם לארץ כנען טורחת התורה ומדגישה: "את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן". הרכוש תופש כאן מקום חשוב וקודם לנפש. הרכוש הזה הוא הגורם לפרידה בין אברם ללוט: "ולא נשא אתם הארץ לשבת יחדו כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדו". והוא המניע את מלחמת ארבעת וחמשת המלכים: "ויקחו את כל רכש סדם ועמרה ואת כל אכלם וילכו", והוא מודגש במיוחד אצל לוט, בפסוק הבא: "ויקחו את לוט ואת רכֻשו בן אחי אברם וילכו והוא ישב בסדם". הרכוש הוא חלק מהאדם. התאר "בן אחי אברם" לא אמור על לוט, אלא על לוט ורכושו. לכן הוא חוזר גם בסִכום השגי אברם במלחמה: "וישב את כל הרכֻש וגם את לוט אחיו ורכֻשו השיב וגם את הנשים ואת העם". הרכוש קודם לנשים והעם. ולוט בא יחד עם רכושו. כך אפשר להבין גם את סרובו של אברהם לקבל את רכוש סדום ועמורה: "ויאמר מלך סדם אל אברם תן לי הנפש והרכש קח לך  ויאמר אברם אל מלך סדם הרימתי ידי אל ה' אל עליון קנה שמים וארץ  אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם".

בברית בין הבתרים אמר ה' לאברם שבניו יהיו גֵרים בארץ לא להם, והוסיף: "ואחרי כן יצאו ברכש גדול".

המלה רכוש אינה מופיעה עוד בקשר לאברהם, אך תיאור דומה מאד נזכר אצל יעקב.  אצל יעקב החוזר מפדן ארם נאמר: "וינהג את כל מקנהו ואת כל רכֻשו אשר רכש מקנה קנינו אשר רכש בפדן ארם לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען". לעֻמתו, נאמר על עשו "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנתיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו  כי היה רכושם רב משבת יחדו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אתם מפני מקניהם". יעקב לוקח את רכושו ובא לארץ, עשו לוקח את רכושו והולך מהארץ. הליכתו מהארץ מתוארת במלים דומות מאד להליכתו של לוט.

גם בהמשך הספר, יעקב ומשפחתו יורדים למצרים, עם רכושם: "ויקחו את מקניהם ואת רכושם אשר רכשו בארץ כנען ויבאו מצרימה יעקב וכל זרעו אתו".

מלבד המקומות האלה, ומלבד עוד פעמַים בספר במדבר, לא נזכרת בתורה המלה רכוש. לא ביציאת מצרים של אברם בפרשתנו ולא ביציאת מצרים של בני ישראל בפרשת בא. לא בתיאור התעשרותו של יצחק, ולא בתיאור התעשרותו של יעקב. היא אמורה בהקשרים האלה, ובעִקר בפרשתנו.

הליכה ממקום למקום עם הרכוש, משמעותה עקירה ממקום אחד והתישבות במקום אחר. הרכוש נזכר בהקשר של קביעת מקום. הליכה עם הרכוש אינה סתם מסע, היא עקירה ומציאת מקום חדש. ארץ שאינה יכולה לשאת שני אנשים מחמת רכוש, איננה בהכרח ארץ שאין בה מקום לרכוש של שני אנשים. ודאי שלא אם מדובר בארץ ישראל. ארץ שאינה יכולה להכיל רכוש של שני אנשים היינו שאין שניהם יכולים לשבת עליה יחד מבלי לריב עליה. הפרשה באה ללמד מי ישתרש בארץ ומי לא.

תכנית החלוקה

בשעת המריבה בין אברם ללוט אומר אברם ללוט "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ: הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה:". כלומר: אברהם מניח שהארץ כבר בידו, ולמען השלום הוא מוכן לחלק את הארץ בינו ובין לוט. אלא שלוט דוחה את תכנית החלוקה: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר: וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו: אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר...".

מלשון הפסוקים אנו למדים שדוקא אברם ישב בארץ כנען. הככר אינה כארץ כנען אלא כארץ מצרים, שכֻלה משקה. וזאת בנגוד למה שנאמר על ארץ ישראל בספר דברים: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם". לוט העדיף את הארץ הדומה לארץ מצרים שכֻלה משקה, על פני הישיבה בארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה.

הוא דוחה את תכנית החלוקה של אברם.

אחד הבִטויים שהתלבטו בהם הפרשנים הוא הבטוי "ויסע לוט מקדם", הלא לוט לא נסע מקדם אלא קדמה. נראה שהבטוי בא להזכיר את גלותו של אדם מגן עדן אל מקדם לגן עדן, ואח"כ את גלותו של קין משם אל קדמת עדן. ארץ ישראל דומה לגן עדן, היושב בה יושב לפני ה' ונזון מיד ה'. עיני ה' בו תמיד. החומד מקום שכלו משקה, גולה מעדן ומתרחק מלפני ה'.

ה' דוחה את חלוקת הארץ. כנגד "וישא לוט את עיניו", אומר ה' לאברם שא נא עיניך וראה. ומבטיח לו את כל הארץ.

ויאהל

אחרי פרידת אברם ולוט, נאמר על שניהם "ויאהל". לוט נדד באהלים מהככר עד סדום, במקביל אליו, נדד אברם באהלים על ההר, עד אלוני ממרא אשר בחברון.

בפרשה הבאה אברהם עדין יושב באהל באלוני ממרא. לוט, לעמתו, כבר יושב בבית. הוא כבר נעשה חלק מאנשי סדום הכנענים. ביתו, וישיבתו בארץ כנען, נשמדו יחד עם סדום. לוט מוצא את עצמו חסר כל מעבר לירדן.

והאמין בה'

שלש פעמים בפרשה מתגלה ה' לאברהם ומבטיחו על הארץ ועל הזרע. הפעם הראשונה: "וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה" בפעם השניה: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי.וְהִנֵּה דְבַר ה’  אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ... וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’  אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ", הפעם השלישית היא אחרי שאברם נושא את הגר ונולד ישמעאל. שם נאמר: "וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים".

ה' הבטיח לאברהם את הארץ, לו ולזרעו אחריו לדורותם. ואולם, אברהם מתקשה למצוא את הזרע המדובר, אין לו זרע. לכן הוא מחפש תחליפים בדרך הטבע, תחִלה לוט, אח"כ אליעזר ואח"כ ישמעאל. אחרי כל אחד מהנסיונות האלה מתגלה אליו ה' ושולל את האפשרות המדוברת. הוא מבטיח לו זרע משלו, ואברהם מאמין בה'.

בפעם הראשונה, אחרי שאברהם מסכים לתכנית חלוקת ארץ ישראל, מראה לו ה' את כל הארץ, וההדגשה היא על המלים "כל הארץ". לא תהיה שום חלוקה.

בפעם השניה, אחרי שאברהם מציע אפשרות לקבלת כל הארץ, אך לא לזרעו, הדגש הוא על הזרע. הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת. לך ולזרעך ולא לזרים.

בפעם השלישית באה הדגשה נוספת. לא די בכך שאנו מדברים על כל הארץ, לא די בכך שאנו מדברים על זרע אברהם, צריך מרכיב שלישי: הברית. הארץ כולה תנתן לאברהם ולזרעו, ע"פ ברית בין אברהם וזרעו לבין ה', רק ע"פ ברית זו ורק למי שנכנס בברית זו, יכולה הארץ להנתן לזרעו של אברהם.

אליעזר

דברי אברהם והנה בן ביתי יורש אותי הם ברורים דים, למה היה צריך להקדים ולומר "ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר"?

הזכרתו של אליעזר בהקשר הזה יכולה להיות מובנת רק אם נפרש שאליעזר עבדא בישא הוא, כך מובנים דברי אברהם שאומר: ראה מי יורש אותי. לא די שלא יצא ממעי, אלא שאליעזר הוא. אם נפרש שהיה אליעזר טב כטבי, אי אפשר להבין את הפסוק הזה.

ומסתבר שנקרא דמשק אליעזר כי הצטיין בקרב בדמשק. אמנם, אפשר שהטעם הוא אחר. הוא בא מדמשק. אנו מוצאים שבדמשק היה בשמוש השם הדדעזר (אמנם בתקופה מאוחרת יותר, ואצל מלכים, אבל יתכן שכך היה כבר אז), יתכן שגם אליעזר נקרא תחילה הדדעזר, וכשקנאו אברם שנה את שמו לאליעזר. הפריד אותו מהעבודה הזרה שהיתה בשמו וקראו על שם ה'.

מזבחות

בפרשתנו אנו מוצאים את אברהם הבונה מזבח לה' וקורא בשם ה'. בנית המזבח באה יחד עם קריאה בשם ה', הדבר בא לידי בטוי בשני מקומות בפרשה: כשאברם בא לבית אל בפעם הראשונה נאמר : "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'", ואף כשהוא שב למקום נאמר שוב: "אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'".

קריאה בשם ה' נזכרת יחד עם בנית מזבח גם אצל יצחק: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'".

במקומות אחדים קריאת שם ה' הנקרא בסמוך למזבח משתנה ע"פ הנסבות. כמו למשל: וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: , או: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו: וכן אצל משה: וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי:. ועל גדעון נאמר: וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי אלהים כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים: וַיֹּאמֶר לוֹ ה' שָׁלוֹם לְךָ אַל תִּירָא לֹא תָּמוּת: וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעָפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי.

לעֻמת זאת: קין והבל הביאו מנחה לה' ולא בנו מזבח. הדבר הזה היה עוד בטרם הוחל לקרוא בשם ה', וגם המזבח לא נבנה.

הגויים הקדמונים היו בונים מזבח ומציבים לידו פסל או תמונה. הם היו אומרים שזאת תמונתו של האליל. לא כן עובדי ה'. לה' אין צורה ודמות. ואולם, שמות רבים יש לו. לא אל כל אדם התגלה ה' בשמו, כבר בפרשה אנו מוצאים את מלכיצדק האומר לאברם "ברוך אל עליון", ואילו אברהם אומר: "הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". הוא אלהי אברהם, הוא האל הגדול הגבור והנורא, והוא קונה שמים וארץ. אין לו דמות הגוף, והוא איננו מצומצם, כל אדם מכיר אותו בשם אחר, כי כל אדם מכיר גבורה אחרת שלו, ובלבד שכֻּלָּם מסכימים שהוא הוא בורא העולם קונה שמים וארץ. (וראה להלן, בפרק "אל עליון" נעסוק בכך בהרחבה). אם מנסים לערוך לו דמות, זה אינו הוא וזו עבודה זרה. אנו לא מעמידים דמות אלא קוראים בשם. אם קוראים אותו בשם, אפשר לבנות מזבח.

בברית בין הבתרים אברם מבתר בהמות אך לא בונה מזבח. ה' יורד באש כמו בפרשת שמיני, אך בינתים צריך להאבק בעיט. תמיד כשבונים מזבח לה' צריך להאבק במי שאומר שהקרבנות אינם אלא פגרים, אבל אחרי כן יצאו ברכוש גדול ונקבל את הארץ.

בנית המזבח היא קריאה בשם ה'. היא הכרזה ששם ה' חל על המקום הזה. כך אנו מוצאים אצל אברהם: אברהם בונה מזבח בכל מקום שבו הוא מתישב. בשכם, בין בית אל ובין העי, ובחברון. אברהם יכול לשבת במקום אחרי שהקים שם אהל ובנה מזבח לה'. אלה שני התנאים הנחוצים למגורים. את האהל אברהם נוטה, את המזבח הוא בונה. מזבח הוא מבנה הבנוי על הקרקע ואינו נייד כמו האהל. לכן במקום הבא יש לבנותו מחדש. יש לתת את הדעת לקריאה בשם ה' האמורה בין בית אל ובין העי: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה’ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה’". בנית המזבח היא קריאה בשם ה', וכך מוצאים אנו גם אצל יצחק: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה’ וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ", וכן אצל יעקב: "וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל", וכן: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו". הקריאה למזבח בשם ה' נזכרת במקומות נוספים בתנ"ך. יעקב, כאמור כאן, קורא למזבח אל אלהי ישראל, ואל בית אל. משה בונה מזבח וקורא לו ה' נסי וגדעון בונה מזבח וקורא לו ה' שלום. בנית מזבח במקום, היא בטוי לכך ששם ה' נקרא על המקום. במקום זה יש חניה לעובדי ה'.

גם בפרשת העקדה נזכרת קריאה בשם ה'. אמנם לא מיד אחרי בנית המזבח אלא רק אחרי הקרבת האיל, אך שם נאמר: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה’ יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה’ יֵרָאֶה".

ואולם, בפרשתנו לא הוזכר הקרבן אלא עצם המזבח. מסתבר שאם אברהם בנה מזבח גם הקריב עליו קרבן. שאל"כ מדוע בנהו. ועוד, אילו בנה מזבח ולא הקריב קרבן – למה תמה יצחק ושאל הנה האש והעצים ואיה השה לעולה? אבל על הקרבנות התורה לא מספרת בפרשתנו. מה שהתורה באה ללמד בפרשתנו הוא עצם בנית המזבח.

בבנית מזבח נקרא שם המקום בשם ה'. משה בִקש מפרעה לצאת לזבוח במדבר. פרעה אמר לזבוח בארץ. בסופו של דבר כשהקריבו ישראל את הפסח במצרים, ודומה היה שמשה נכנע, לא בנו מזבח. פסח מצרים אינו קרבן. הוא נִתן על המשקוף והמזוזות. הוא בא לקדש את ישראל ולא את המקום. יש עוד קרבנות שנִתנים על המקריב, איל המלואים ואשם מצורע, אך הם נִתנים גם על המזבח. בפסח מצרים אין מזבח. המזבח יִבָּנה במדבר, שם אפשר לקרוא בשם ה', שם יזרק חצי הדם על העם וחצי הדם על המזבח, כאיל המלואים ואשם מצורע. במצרים ינתן הדם ויסמן את בתי ישראל. חלק המזבח ינתן לדורות.

בנית מזבח לה' במקום מסוים היא קריאת המקום בשם ה'. היא היא האמירה שכאן שורה שכינה ומקום זה קרוי על שם ה', כלומר שיך לה' ובו חונים עובדיו.

אחרי שבני ישראל ראו את הקולות ואת הלפידים ונעו, נאמר: ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם  לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם  מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. ממקום המזבח שתעשה לי הוא מקום שבו אזכיר את שמי.

וזה הדבר שאנו למדים מהפסוקים האלה, שאמורים מיד לאחר מעמד הר סיני: כיון שדברתי עמכם מן השמים, הלא ראיתם שאין אלהים מן הארץ, אין אלהי כסף ואלהי זהב. מעין זה אומר משה לבני ישראל בפרשת ואתחנן: ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש  פן תשחתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל. כלומר: הלא ראיתם שלה' אין תמונה, לכן השמרו פן תעשו תמונה. התמונה אינה של ה'.

ואולם, יש דבר אחד שכן אפשר ואף צריך לעשות מאדמה: מזבח אדמה תעשה לי. ועליו יקרא שם ה'. מזבח קשור בקריאה בשם. קריאה בשם ה' או קריאת שם בשם ה', שכנראה היא היא.

בנית מזבח לה' במקום היא קריאת המקום בשם ה'. היא היא האמירה שכאן שורה שכינה ומקום זה קרוי על שם ה', כלומר שיך לה' ובו חונים עובדיו. לכן אחרי הצווי על בנית מזבח נאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך.

ואם כך, לכאורה היה צריך לומר בכל המקום אשר תזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. אך לא היא. במקום שבו אנו בונים מזבח, אף שהמזבח בא מן האדמה ולא מן השמים, ה' מזכיר את שמו.

במקדש, כמו בהר סיני, יש חִבור בין שמים וארץ. ומכח אותו חִבור יכול להקרא שם ה' בארץ. המזבח מיצג את אנשי הארץ, הוא עשוי מן הארץ ומקדש מקום בארץ. השכינה שורה בקדש הקדשים, ובו אסור לבנות גוף מן הארץ. שום דבר ארצי אינו יכול ליצג את ה'.

בפרשת קין והבל אין עולה ואין מזבח. מזבח ועולה נזכרים לראשונה אצל נח. והם פועלים את פעולתם, "וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם וכו'". בנִגוד לקין והבל שהביאו מנחה, העלה נח עולה. מנחה היא דורון שמביא אדם למלך, כמו יעקב שאומר והורידו לאיש מנחה, וכמו אהוד שהביא מנחה לעגלון. אין כאן רצון לקרבת המלך אלא מעין אמירת "קח את מנחתי והנח לי, יצאתי ידי חובתך". לכן הלשון אפילו אצל הבל היא לא רצון אלא שעיה. לא כן עולה.

במשכן יש עדות לשכינה ולפניה מזבח. את העדות אסור לנו לעשות בעצמנו, ואסור לעשות בה אלהי כסף ואלהי זהב. שם ה' נראה בענן. כנגד העדות עומד המזבח המיצג את ישראל. גם עליו שורה אש תמיד, והוא כן נעשה מאדמה, מתוך העולם הזה. הוא המייצג את הארץ במפגש בין הארץ ובין ה', במשכן. לכן הוא חלק מישראל העובדים. הקרבת קרבן תמיד והעלאת אש תמיד לפני ה' על המזבח, היא הבטוי הגדול לכך שישראל אכן התקדשו לפני ה' והתקרבו אל ה'. אם ישראל אכן יעשו את מה שמתחיב מצדם, כנגד אש התמיד של ישראל יהיה גם ענן שכינה תמידי של ה', וה' ישכון בתוך בני ישראל.

נח בנה מעצמו עולם מחודש אחרי חורבן העולם הקודם. השלמת בניינו של העולם היא בנית מזבח והעלאת עולה. כלומר: אני לא קים סתם, אני קים לשם ה'. כל שיש לי – לה' הוא. כשראה זאת ה', אמר שלא יוסיף לקלל עוד את האדמה. אם העולם הזה לי הוא, פועלת מדת הרחמים.

כמובן שפרשת העקדה מבטאת זאת יותר מכל. פרשת העקדה מלמדת שהאדם שיך לה' ומוכן לתת לה' את כל אשר לו אם יבקש זאת ה'. האיל, העולה שהועלתה, מלמד שזאת מה שמלמדת העולה. האדם נותן את כל אשר לו לה'.

בנית אהל ולידה מזבח מלמדת שזה לא סתם אהל אלא השגרירות של ה' בעולם. כאן נקרא שם ה'. וכאן מתחברים שמים וארץ.

על דברתי מלכי צדק

הפרשה מזכירה את בנית המזבחות והקריאה בשם ה'. והיא מזכירה גם כהן. כהן שנותנים לו מעשר מכל.

מלכיצדק מלך שלם הוא מלך ירושלים, כך למדו חז"ל ומסתבר שלמדו זאת מכך שמלך ירושלים בספר יהושע נקרא אדניצדק. מכאן שמלכי העיר הזאת נשאו את השם צדק. על כך מתבסס גם ישעיהו שאומר שבעבר צדק ילין בה, ולעתיד לבא יקרא לך עיר הצדק.

מלכיצדק הוא כהן לאל עליון. במה כהֻנתו? בעצם היותו הממונה על ירושלים. שהרי גם על דוד נאמר שבני דוד כהנים היו. ונאמר "נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק". כלומר: אתה כהן כמלכיצדק. לעולם תשב בירושלים. על זה אמר אביה בהר צמרים שה' נתן ממלכה לדוד ולבניו ברית מלח. ברית מלח ככהֻנה. מזמור קי מציג את מלכות דוד כמטה מציון למלך היושב מימין ה'. "לְדָוִד מִזְמוֹר נְאֻם ה’ לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ:  מַטֵּה עֻזְּךָ יִשְׁלַח ה’ מִצִּיּוֹן רְדֵה בְּקֶרֶב אֹיְבֶיךָ:  עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ:  נִשְׁבַּע ה’ וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק:  אֲדֹנָי עַל יְמִינְךָ מָחַץ בְּיוֹם אַפּוֹ מְלָכִים...".

בפרשה יש מזבחות וקריאה בשם ה' בכל הארץ, מלבד במקום ישיבתו של הכהן. המטרה היא לאחד אותם למקום אחד.

אל עליון

אברם חוזר מהמלחמה וכלל אינו טורח לעבור דרך סדום. מלך סדום עולה ופוגש אותו בירושלים. (וכבר בארנו לעיל מדוע בארו חז"ל ששלם זו ירושלים).

שם אנו פוגשים את מלכיצדק המאמין באל עליון קונה שמים וארץ, אשר מִגן צריך בידך.

מלכיצדק אינו יודע את שמו של ה'. אבל הוא מאמין שיש אל עליון, שהוא קונה שמים וארץ, ויש לו דעה ורצון והוא שולט בעולם, וממגן את צרי אברם בידו.

אל עליון כזה, גם אם לא מכירים אותו בשמו, הוא המולך בירושלים.

אברם אינו עונה ואינו אומר דבר למלכיצדק, אבל למלך סדום הוא נשבע באותו תאר שמשתמש בו מלכיצדק. אלא שהוא מוסיף את שם ה': ה' אל עליון קונה שמים וארץ. בו נשבע אברם.

(והפרשה מציגה את מלך סדום מול מלכיצדק. אברם מנהל עם מלכיצדק שיחה. לחם, יין ומעשר. וכנגד זה בולט יחסו מול מלך סדום. מלך סדום רוצה לנהל אתו מו"מ שבה נקודת הפתיחה היא שכל הנפש הולכת אל מלך סדום, והוא מניח שבסופו של דבר נקודת הסיום תהיה שחלק מהנפש הולכת לאברם. אבל אברם מפתיע אותו. הוא לא רוצה כלום. גם לא את הרכוש. אבל לא מפני שהוא אוהב את מלך סדום אלא להפך: לא ידבק בידי דבר מכל אשר לך).

יסורים לפני הברית

אברם מבתר את כל הבהמות, השמש עומדת לבוא, הבשורה עומדת להשמע. הכל ממתינים לברית.

אלא שאז יש תקלה.

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו:  וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:  וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:  וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה:  וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה.

לפני הגאולה יש גם יסורים.

הבתרים

פרשו המפרשים בעקבות המדרש, שהבתרים האמורים כאן הם כנגד הקרבנות והם סוג של קרבנות.

ואני תמה. הלא אין כל דמיון בין הבתרים האלה לבין הקרבנות אלא בכך שגם כאן וגם כאן הורגים בהמות. בזה נגמר כל הדמיון. ועִקר חסר מן הספר. הלא קרבנות אינם נעשים קרבנות בכך שהם בהמות מתות אלא בכך שהם קרבים לה'. ואלה לא קרבו ואינם קרבנות. הלא לא בנה אברם מזבח ולא זרק דם ולא העלה. ואברם הלא ידע כבר מהו מזבח וכבר בנה שלשה מזבחות. ואילו היו בהמות אלה קרבנות – מדוע לא בנה מזבח.

וגם תנור העשן ולפיד האש לא אכל את הבתרים אלא עבר ביניהם.

לכן נראה שאין אלה קרבנות אלא אות ברית. מעשה קניין על ארץ ישראל. כי אין הארץ נקנית בדברים אלא במעשה קניין.

ואם קנויה ארץ ישראל לזרעו במעשה ברית וקניין, ממילא בכלל הדברים שיהיה לו זרע.

במה יהיה ה' לנו לאלהים

ה' אומר לאברם: "אֲנִי ה’ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ". הפסוק הזה מזכיר מאד את הפסוק שעתיד להאמר לבניו "אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". לדורות האמירה תהיה אני ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים להיות לכם לאלהים. ההוצאה ממצרים נועדה להיות לנו לאלהים. ההוצאה מאור כשדים נועדה לתת לנו את הארץ הזאת לרשתה. גם זה סוג של להיות לך לאלהים. אם כי בינתים זה לא אמור בפירוש. (יש עוד קוי דמיון בין ברית בין הבתרים לבין מעמד הר סיני: עשן ואש, בִתור בהמות לשנים, ברית, ועוד).

ה' נשבע לאברם להיות לו לאלהים רק לאחר מכן. בברית המילה, המילה נועדה "לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ", וגם היא כוללת את ההבטחה "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים".

נתינת הארץ לעם ישראל היא חלק בלתי נפרד מהליכתנו אחרי ה', ה' כאיש הלוקח אשה ומביאה אל ביתו, מביא אותנו אל ארצו. אחרי ברית המילה, אפשר לומר שהלקיחה הזאת היא לקיחה להיות לנו לאלהים. לפני ברית המילה, אלוהותו עלינו מתבטאת ע"י נתינת הארץ לנו. החיים בארץ בצל ה' הם קבלת ה' לאלהים.

על ההבטחה הזאת נאמר והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. כנגד אמירתו של אברם והִנה בן ביתי יורש אותי, באה תשובת ה' אף היא בלשון והִנה, והִנה דבר ה' אליו לאמר. (ובהמשך: והנה תנור עשן ולפיד אש). אברהם מאמין בדבר ה' כמו במה שהוא רואה בעין. דבר ה' בא אליו בלשון הנה. הוא רואהו כמו שהוא רואה את המציאות. הנה. על זה נאמר והאמין בה'.

כשה' אומר לאברם שירבה זרעו הוא מאמין בה' ואינו שואל במה אדע, אבל כשה' מבטיח לו את הארץ, הוא שואל במה אדע. יכלתנו לרשת את הארץ נראית על פניה תמוהה יותר מכך שיקרה נס והעקרה תלד. לפעמים נדמה לנו שה' עושה נסים ומרפא חולים ופוקד עקרות. אבל לתת לנו את הארץ? במה? וה' אומר לו שאכן יירש את הארץ, אלא שיהיה הדבר בתהליך ארוך, וזמן רב נצטרך להיות גרים ולהשתעבד, עד שישלם עוון האמורי. אך אם יהיה עוונם שלם, הלא כבר ידוע מימי המבול והפלגה שדור שעוונו שלם נענש, הארץ תקיא אותו ויוכל זרע אברהם לירשו.

הנושא העִקרי בהבטחת ה' הוא ירושת הארץ. הוא גם הנושא הקשה. אנשים רגילים שה' מתערב בתהליך הלידה ומרפא עקרות. ה' מלמד את אברם שהוא גם מעלה ומוריד מלכים ועמים. ואת הארץ יתן לאברם. בכך יהיה לו לאלהים.

פורסם גם כאן וכאן