המן בא אל אחשורוש וטוען: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים".
כפרעה לפניו, דוקא הצורר הוא המכיר בכך שהיהודים הם עם.
כבלעם לפניו, המן אינו טורח אפילו לנקוב בשמו של העם שעליו הוא מדבר. לפחות לפי הדרך שבה המגלה בוחרת להציג זאת, יתכן שגם אחשורוש לא היה יודע לעולם מיהו העם המדובר, אלמלא נודע לו על כך אח"כ מפי אסתר (וגם זה, רק אם יחבר אחשורוש יחד שתי אמירות שונות של אסתר, אחת – שעמה נמכר להשמיד להרוג ולאבד, והשניה – שמרדכי היהודי הוא בן דודה).
האם גם היהודים רואים את עצמם כעם?
מעניינת ההבחנה העומדת בבסיס דברי המן. המן מכיר בכך שהיהודים הם עם. ועם זאת הוא גם רואה שהגדרתם כעם לא נכנסת לשום הגדרה מההגדרות המסודרות של המלך. לכן אומר המן שלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם.
במלכות אחשורוש היתה הכרה בהגדרת כל עם ועם. מלכות אחשורוש היתה אימפריה שלא כפתה את דתה ולשונה על הממלכות הכבושות תחתיה. המלך החזיק מאה עשרים ושבעה סופרים שידעו לכתוב אל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ.
גם ליהודים ניתן חופש פעולה לקיֵם את דתם כרצונם. איש לא הפריע להם להיות יהודים.
הנחת העבודה של המלך היא שהכל מסודר, כל עם יושב על טריטוריה מסויימת, כפוף לפחה מסוים, ומדבר לשון מסויימת. המן מגלה שיש עם אחד שלא מציֵת לכללים האלה, ובכל זאת הוא עם. וזה יוצר בעיות מטרידות מאד: אחשורוש מוכן לתת לכל עם ועם להיות חפשי ולדבר בלשונו. תפישתו היא שאין עמים, יש אזרחים. וככל מעצמה פלורליסטית, תפישתו הפלורליסטית היא קיצונית ורדיקלית, והוא כופה את הפלורליזם שלו בכח ובקנאות. כל אדם ידבר בלשון מדינתו, אין שוה לו להניח עם המפוזר בכל העמים שאינו מקבל את הסדר הפלורליסטי שכל עם ידבר בלשונו.
בסופו של דבר הממלכה היא שהתקפלה. בסופה של המגלה נשלחו אגרות בעוד שפה אחת: "וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם".
אבל מי בכלל הגדיר את היהודים כעם?
מרדכי הגיד לעבדי המלך אשר הוא יהודי. על אסתר הוא צוה שלא תגיד את עמה ואת מולדתה.
חז"ל מתארים את אחשורוש המתחנן בפניה לשוא כדי שתאמר לו את עמה. אבל ברמת הפשט יש לשאול: האמנם יכלה אשה לסרב לצוויו של המלך?
מסתבר שבארמון דוקא ידעו: ידעו שהיא משושן הבירה. לכן, לא חשו שם שחסר להם מידע כלשהו. הלא ידעו בדיוק איזה פקיד הביא אותה, הביא אותה הפקיד של שושן הבירה. יש להניח שהפקיד הזה גם מילא טופס בשלשה העתקים. איש לא היה צריך לשאול את אסתר את עמה.
אבל מרדכי הגיד להם אשר הוא יהודי. למה הוא הגיד להם? אבי מורי ז"ל מפרש שהכל ידעו שהוא יהודי, אלא שהוא הגיד להם אשר הוא יהודי, כלומר שמפני שהוא יהודי הוא פטור ממצות המלך להשתחוות להמן, כי דרך מלכי פרס היתה להניח לכל עם ועם לשמור את דתי אלהיו. ולכן גם עבדי המלך הגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי, כלומר: האם באמת יפטרנו המן מלהשתחוות משום כך. עולה מכאן שמרדכי היה יהודי בגלוי, אבל הוא הציג את הדברים בנמיכות. הוא לא אמר ה' הוא האלהים ואני אינני משתחוה להמן, אלא אמר אני ככל העמים, עובד את אלהי כמו שכל עם עובד את אלהיו.
מרדכי אמר: יש לי פטור מטעמים דתיים, וזה ענין אישי ופרטי שלי, פטור מטעמי דת ובריאות. הממלכה תמשיך להתנהל כפי שצוה המלך, לי אישית יש פטור מטעמי דת ומצפון. הולכים עבדי המלך ובודקים היעמדו דברי מרדכי, כלומר: האם המן יקבל את התירוץ. מכאן אפשר ללמוד שמרדכי לא עשה זאת מאד בגלוי. המן כלל לא הרגיש שמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, רק עבדי המלך השטינקרים, החובבים רכילות ואקשן, הם המעוררים את המן.
מה היה קורה אילו היתה המגלה הופכת את הלשון, וכותבת במרדכי "כי הגיד להם את עמו ואת מולדתו" ובאסתר "אין אסתר מגדת אשר היא יהודיה"? לא היה חסר דבר. אבל למגלה יש מסר: המגלה הדגישה במרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי, כלומר: הגיד להם שבגלל יהדותו אינו כורע ומשתחוה, לכן אמרו עבדי המלך להמן לראות היעמדו דברי מרדכי, כלומר האם יקבל המן את ההסבר ויניח למרדכי. באסתר נאמרה הלשון אין אסתר מגדת את עמה. בנגוד לפקידים הסוברים שאסתר פרסיה, וחוץ מזה היא גם יהודיה (ולכן אולי אפשר לתת לה חופש דת) עומדת המגלה על כך שאת עצם עמה לא הגידה, שאלמלא היה נכתב כך היה אפשר לחשוב שעמה פרסי אלא שהיא גם יהודיה. המגלה מדגישה שאת עצם הדבר החשוב לא הגידה. לא שלא הגידה פרט קטן באישיותה, אלא שלא הגידה את עמה ואת מולדתה.[1] (נזכרו אצל אסתר מולדתה ובית אביה. שלא נזכרו לגבי מרדכי. שלא כאברהם ההולך ממולדתו ובית אביו אל הארץ, וכרות העוזבת את מולדתה ובית אביה, אסתר נולדה בגולה וזוכרת את מולדתה).
המלה מולדת הוזכרה כמה פעמים במגלה. בכל מקום בתנ"ך מולדת הוא מושג גיאוגרפי. ארץ. רק במגלת אסתר מולדת הוא כִנוי לעם. היהודים ממשיכים לראות את עצמם בני מולדת אחת ועם אחד אע"פ שהם מפוזרים. יהודי שנולד בשושן חש שהוא הגלה מירושלים. (וראה להלן). העם כֻלו הוא עם אחד המחובר למולדת אחת. לא שושן הבירה מולדתו. מרדכי ואסתר שומרים על יהדותם, ועל שיכותם למולדת אחרת מזו שבה הם חיים.
מרדכי שומר אפוא על יהדותו, אבל ככל יהודי בגלות הוא מוצא דרך להיות חלק מהשלטון. הוא זוכה בתפקיד חשוב: יושב בשער המלך. כלומר: מרדכי הוא זה שבכל בֹקר אחרי התפלה, מסיר את הקפוטה והמגבעת, לובש חליפה ועניבה, והולך לשבת בשער המלך. הוא משחק משחקים פוליטיים מול המן, ועושה כמיטב יכלתו לרצון שני אדונים: מצד אחד, להראות למלך שגם יהודי יכול להיות פקיד בכיר טוב, ומצד שני: לעשות כמיטב יכלתו למען אחיו היהודים. לא תמיד זה מסתדר. אבל הוא מתמרן יפה מול המן, העושה אף הוא את מעשיו בחצר המלך, לכוון שהוא מאמין בו. המגלה מראה את התככנות בעניין. היא מראה כיצד כל אחד מהם עושה את מעשיו בחצר המלך. מרדכי והמן אינם משוחחים ביניהם לכל אֹרך המגלה אפילו פעם אחת. כל אחד מצדו עושה את המאמצים הפוליטיים שלו.
ובכל זאת, צריך לשאול עד כמה היהודים באמת מרגישים שהם עם. כבר עמדו גדולים וטובים ממני על כך שמרדכי ואסתר נושאים שמות נכריים. (לאסתר יש גם שם יהודי אבל היא ממעטת להשתמש בו). לא רק שמותיהם. המגלה מלאה ביטויים כפולים: פור הוא הגורל, הדסה היא אסתר, החדש הראשון הוא חדש ניסן, החדש השלישי הוא חדש סיון וכו'. הדו-לשוניות שמאפיינת את היהודי הקורא לעצמו גם בשם זר, מאפיינת גם את יהודי שושן.
במגלת אסתר יש תרגום תוך כדי המגלה. מלועזית לעברית, כגון פור הוא הגורל. ומעברית ללועזית, כגון החדש הראשון הוא חדש ניסן, החדש השלישי הוא חדש סיון, שנים עשר חדש הוא חדש אדר, וכן הדסה היא אסתר. בסוף המגלה נִצחה הפרסית את העברית. המגלה נקראת מגלת אסתר, החג לדורות נקרא פורים, והתאריך המצוין לחג כולל רק את שם החֹדש ולא את מספרו: "להיות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה". לאֹרך כל המגלה הוזכר כל חֹדש הן בשם והן במספר, ורק בקבלה לדורות לא הוזכר מספר החֹדש. הוזכר רק שמו. היהודי בשושן קורא לבניו בשמות פרסיים, הוא משתמש בלוח השנה הגויי, (אם הוא צדיק במיוחד, הוא מוסיף בסוגרים את התאריך העברי), הוא נעשה עבד.
מרדכי מוצג כ"מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי: אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל". יש להניח שמרדכי עצמו לא הגלה מירושלים. הוא נולד בגולה, כמה דורות לאחר הגלות, אבל הוא מציג את עצמו כמרדכי אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה. יש לכך שני צדדים: א. הוא רואה את עצמו כמי שחי בגולה רק במקרה, עקב טרגדיה היסטורית (ובכ"ז הוא לא עולה לארץ, למרות שהשערים פתוחים). מרדכי רואה את עצמו כאילו הוא יצא מירושלים. ירושלים היא עמו ומולדתו, אע"פ שנולד בגלות. ב. מרדכי מיוחס כמי שהגלה מירושלים עם יכניה. היו שתי גלויות מירושלים. עם יכניה גלו היהודים הנכבדים יותר. למרדכי חשוב להודיע שהוא מגולי יכניה, כלומר: מצאצאי גולי יכניה. מסתבר שכמה דורות אחרי הגלות, היהודים עדיין מתבדלים אלה מאלה. אלה שהגלו עם יכניה (כלומר: צאצאיהם) עדיין מתגאים ביחוס שלהם לעמת צאצאיהם של אלה שהגלו אחת עשרה שנה אחריהם. מרדכי מייחס את עצמו לגלות המיוחסת יותר, ועם ישראל מְפֻזָּר וּמְפֹרָד.
ועם זה שמרדכי ואסתר נושאים שמות נכריים, מרדכי הוא הנקרא לכל אֹרך הדרך בשם מרדכי היהודי. מסתבר שכל אנשי שושן ידעו שהוא יהודי וכינוהו מרדכי היהודי.
אסתר יושבת בבית המלך, מבחינת המלך היא אשתו. מבחינת אסתר לא. חז"ל עוד מוסיפים ואומרים שהמשיכה לראות את עצמה אשתו של מרדכי.
כל הנערות הפנימו את העובדה שכעת הן פילגשי המלך. אסתר לא.
מבחינה זו אסתר היא משל לעם ישראל.
כל העמים מבינים שכעת אחשורוש המלך, ומצייתים לחוקי העולם.
רק עם אחד לא. הוא לומד להסתדר עם העובדה שכעת אחשורוש מולך. אבל לו יש מלך אחר.
זו סתירה בלתי ניתנת לישוב. חיים תחת שני אדונים. כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק.
את זה הבין המן. יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים. מה זה הדבר הזה? הם חיים בארצות השונות, אז למה הם לא מקבלים את דתי הארצות השונות? ועוד בממלכה ליברלית, שבה כל ארץ מדברת בלשונה וכל איש מדבר בלשון עמו. הם הורסים לנו את הסדר.
פרעה היה הראשון לומר שעם ישראל הם עם. המן היה הראשון להכיר שגם אחרי הגלות – עם ישראל הוא עם.
אלה הדברים שהתחדשו במגלת אסתר. שגם בגלות, כשלא רואים את ה' ולא מזכירים את שמו, הוא נמצא ושומר על ישראל, ושגם בגלות ה' הוא מלכם של ישראל.
וזוהי השאלה שביסוד המגלה: מי המלך.
מגלת אסתר עוסקת בשאלה מי המלך. זה לא חדש. המגלה אומרת שיש מי שנראה המלך, אבל נציג אותו בצורה נלעגת, שהכל יבינו שיש מלך אחר ששולט בעולם.
אבל השאלה מי המלך מנסרת בחלל מלחמה עמלק מדר דר. (ולכן נזכר כאן כס יה). מיד אחרי ששאול תופש את מעמדו כמלך באופן סופי ומגרש את הפלשתים המושלים בישראל, והנביא מסכם: "וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל" והכתוב מפרט את בית המלוכה של שאול, אומר לו שמואל שיכה את עמלק. שאול נכשל ומאבד את המלוכה.
בשעה ששאול מת ומתחילה מלכות דוד, דוד עסוק במלחמה עם עמלק. חלקו במלחמה שבה נהרג שאול הוא בהכאת נער עמלקי: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל וְדָוִד שָׁב מֵהַכּוֹת אֶת הָעֲמָלֵק וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג יָמִים שְׁנָיִם: וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן הַמַּחֲנֶה מֵעִם שָׁאוּל ... וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ ה’: וַיִּקְרָא דָוִד לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר גַּשׁ פְּגַע בּוֹ וַיַּכֵּהוּ וַיָּמֹת: וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דָּמְיךָ עַל רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ ה’". דוד מכיר כאן בחשיבות המלכות ומשיח ה', ובו בזמן מכה איש עמלקי. (והוא כנראה לא מאמין לנער שהרג את שאול בעצמו. לכן הוא אומר "כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר", וכך גם משמע מדבריו "כִּי הַמַּגִּיד לִי לֵאמֹר הִנֵּה מֵת שָׁאוּל וְהוּא הָיָה כִמְבַשֵּׂר בְּעֵינָיו וָאֹחֲזָה בוֹ וָאֶהְרְגֵהוּ בְּצִקְלָג אֲשֶׁר לְתִתִּי לוֹ בְּשֹׂרָה: אַף כִּי אֲנָשִׁים רְשָׁעִים הָרְגוּ אֶת אִישׁ צַדִּיק בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ". וזהו ק"ו בן בנו של ק"ו, הרגתי אותו וק"ו שלא נתתי לו בשורה, וק"ו שאתם שלא רק רציתם לבשר אלא הרגתם. משמע שהוא לא מאמין שהעמלקי באמת הרג את שאול. הוא מבין שהעמלקי רצה רק לבשר).
בלעם מברך את ישראל: "וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ".
מלך הוא מי שלא תלוי בענייני הזמן. הוא מכה את עמלק כי כך צוה ה'. ולא כי זה מותר ע"פ החוק הבינלאומי. הוא כפוף לה' ולא לחוק הבינלאומי. אלמלא כן – איננו מלך.
זה הדבר שנתן לדוד ממלכה עד עולם. כאן קִבל יהודה את הממלכה ובנימין אִבד אותה.
כי השאלה העומדת במרכז המגלה היא מי המלך האמתי, ומיהו זה שאתו אתה צריך להסתדר איכשהו. שאול כבלק, חי בתחושה שהוא המלך, ועם הקב"ה צריך איכשהו להסתדר. מרדכי ואסתר חיים בתחושה שה' הוא המלך, ועם אחשורוש צריך איכשהו להסתדר.
מלחמת עמלק היא מלחמה על השאלה מי מושל בעולם. לכן היא מלחמה של מלכות. מלך ישראל ירם מאגג רק אם יראה את עצמו כנציג של מלכות ה' בעולם.
השאלה היא מי המלך ומי הוא זה שאתו אנו צריכים איכשהו להסתדר. אסתר מבינה שהמלך הוא ה' ועם אחשורוש צריך להסתדר. שאול ובלק להפך.
נניח רגע לשאלה האם היהודים הם עם, והאם הם מציגים את עצמם כיהודים או כפרסיים, ונבחן כיצד רואים אותם הגויים אשר סביבותיהם.
נבחן את תכניתו של המן, במהלך הדורות נעשו כמה סוגי נסיונות להשמיד את היהודים. תתכן מערכת השמדה ממלכתית מתוקצבת ומתוקתקת כדרכו של היטלר. אבל יש דרכים פחות יקרות להתנכל ליהודים. אפשר להשתמש בפוטנציאל השנאה הקיים אצל ההמון, לעודד אותם לערוך פוגרום ביהודים, וההמון בד"כ מנצל את הההזדמנות ומספק את הסחורה. לשלטון זה לא עולה אגורה שחוקה.
יתכן שזה העניין כאן. כאשר בא המן אל המלך עם הצעתו המפתה: "אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ", המלך עושה צעד מפתיע: מוותר על הכסף. הוא נותן להמן רשות לעשות כאשר טוב בעיניו, כמה שאפשר לעשות בעזרת טבעת המלך, אבל מוותר על הכסף. (אם כי יש מפרשים שהוא לא מוותר אלא אומר הרשות להביא את הכסף נתונה לך, וטעמם מסתבר, ולא כאן המקום להאריך).
מדוע? איזה מלך מוותר על עשרת אלפים ככר כסף? התשובה היא שהוא מוותר לא רק על הכסף אלא גם על עושי המלאכה. עושי המלאכה הוא ביטוי שנזכר בעוד מקום במגלה: "וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים". (זהו ביטוי שנזכר גם בספר מלכים כתיאור אנשי מנגנון המקדש, ומוזכר במגלת אסתר כחלק ממערכת שלימה של ביטויים השאולים מעולם המקדש). עושי המלאכה הם אנשים המועסקים ע"י המלך במשרה מלאה. האגרות ששלח המן אינן כוללות עושי מלאכה, הוא לא קיבל רשות מהמלך להעסיק עושי מלאכה.
כנראה שאחשורוש מבין שלא מרויחים עשרת אלפים ככר כסף בלי להשקיע תקציבים, לכן הוא מוותר על הכסף ועל ההוצאה. הוא אומר להמן שהוא רשאי לעשות כאשר טוב בעיניו, תוך שימוש במנגנון הקיים בלבד. לשון אחרת: אני המלך לא משקיע במפעלך אגורה שחוקה.
המן עובר אפוא לשיטת הפעולה השניה: פוגרום גדול. השמדה המבוססת על הרגשות האנטישמים הטבעיים הקיימים בשטח. הוא שולח ספרים לכל העמים להיות עתידים ליום הזה, שיפעלו בכחות עצמם. שכר אינו יכול להבטיח להם מלבד שללם של היהודים. הממלכה לא מתקצבת.
פחות ממאתים שנה אחרי הגלות, והאנטישמיות היא כבר גורם שהמן יכול בהחלט לסמוך עליו. היהודים הם כבר עם מספיק שנוא. אפילו אחרי שנפל פחד מרדכי על כל העמים והיהודים נקהלו להלחם בגויים, עדיין נמצאו שבעים וחמשה אלף איש שהיו מוכנים למסור את נפשם על האנטישמיות שלהם. מכאן אפשר רק לנסות לחשוב כמה אנטישמים היו לפני כן, וכיצד נתפש היהודי בעיניהם.
התהפוכות במגלה נתנו ליהודים מעמד בגלות. כאמור לעיל, כעת שולחים עוד אגרות, גם ככתבם וכלשונם של היהודים. אבל מלבד מעמד, היהודים לא קִבלו שום דבר.
הממלכה לא התגייסה להגנתם. היהודים הם אלה שהגנו על עצמם. כל מה שנתן המלך למרדכי הוא לשלוח ספרים האומרים: "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז".
שימו לב, זה חשוב. כדאי ליתר בטחון לקרוא את זה פעם נוספת: "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז".
מי שיעשה את כל עבודת ההגנה על היהודים הם היהודים עצמם.
שום פקיד ממלכתי (מלבד הסופרים והרצים) מעולם לא נקרא לנקוף אצבע בעניין, לא ע"י מרדכי ולא ע"י המן.
אז מה התחדש? איזו סכנה עמדה על ראשם של היהודים, ואיזה אמצעי חדש הם קִבלו שלא היה להם קודם לכן? הלא גם קודם לכן הם היו יכולים לקום ולעמוד על נפשם, הלא כן? הלא זה הדבר הטבעי ביותר שעושה כל אדם שעומדים להרוג אותו.
אז זהו שלא. יהודי בגלות לא יקהל ויעמוד על נפשו אלא ברשות המלך. ולא רק מפני שכדי להקהל צריך שיהיה מי שמסוגל להקהיל, יש כאן דבר הרבה יותר עמוק: ליהודי בגלות ברור שמה שהמלך אומר זו המציאות, היהודי בגלות לא מסוגל לחשוב מחוץ לקופסא ולהבין שהמלך הוא בסך הכל בשר ודם כמוהו, ושגם ליהודי יש כח. מבחינתו – אם המלך גזר עלי למות, אני אמות. (וכבר כתבנו זאת גם בהקשר של יציאת מצרים).
היהודים יכולים להיות יהודים, כל עוד המלך מאפשר זאת. הם פועלים רק במסגרת החוק. הם בכלל לא מסוגלים להבין שבכוחם להקהל ולעמוד על נפשם, עד שהמלך יאשר. אחרת – ילכו כצאן לטבח. המציאות מוכיחה זאת.
מי שבאמת תופש את החוק ברצינות גמורה הם היהודים. הם לא יצאו להגן על עצמם מפני הגויים שקבלו רשות לרצוח אותם, אא"כ יקבלו אף הם רשות חוקית. הם לא מסוגלים לצאת נגד החוק. הם לא מצליחים להפנים שהחוק הוא סתם דבר שרירותי שחוקק ע"י בשר ודם. לכן מרדכי צריך לחוקק חוק מיוחד המתיר ליהודים לעמוד על נפשם. הגויים לא בהכרח רואים זאת כך. עובדה שביום השני יוצאים יהודי שושן שוב והורגים את הצרים אותם. מי צר אותם ביום השני? הלא אף גוי לא קִבל רשות להרוג יהודים ביום השני? מתברר שהגויים לא מחכים לחוק. היהודים כן.
משנִתנה רשות המלך, התברר שיש כח ביד היהודים להקהל ולעמוד על נפשם. אם כך, למה נזקקו לכתב המלך ולטבעת המלך? כי היהודי בגולה (ולפעמים גם בשובו לארץ) הוא בעל נשמה של עבד. הוא רואה במלך אחשורוש את מלך העולם, ולא מעז להעלות על דעתו שיש כח ליהודים לעמוד על נפשם. הוא נוטה להאמין שאין לו ברירה אלא לשחק ע"פ כללי המשחק המקובלים בעולם. ברור לו שהם הכללים האמתיים. לכן גם קשה לנביאים לעורר אותו לבנות את המקדש ללא רשיון. (הן אז והן היום). הוא נוטה להאמין שמה שלא מקובל בעולם - א"א לעשות. הוא רואה במקובל בעולם את האמת, היה יהודי בביתך. תאמין בכחו של אלהים בתוך ביתך, כל עוד התורה לא סותרת את המשפט הבינלאומי והערכים המערביים. שם - היה אדם בצאתך. ה' הוא מלך העולם רק בביהכ"נ, ורק אם ירשו לנו להתפלל בו. בדיוק את התפישה הזאת באה המגלה לשנות.
אבל בגולה אנו עבדי אחשורוש. כל יהודי שנמצא בגולה הוא עבד. המלך יכול לגזור עליו מיתה, או כל גזרה אחרת. עבדי ה' אנחנו יכולים להיות רק על אדמתנו. בגולה מלכנו למראית עין הוא אחשורוש. אנו תלויים בפוליטיקה של חצרו. למראית עין. למעשה, בלי שרואים, אנו עבדי ה' גם שם, והוא מציל אותנו גם שם. אבל הלל אין אומרים, כי עדיין אנו עבדי אחשורוש.
אז מה התחדש באגרות החדשות? המגלה עסקה בהרכבת מרדכי ותליית המן, הסכנה על היהודים היתה כמקודם. נשלחו אגרות שניות, והיהודים עמדו על נפשם בכחות עצמם, ונשארו עם מפוזר ומפורד. מה התחדש?
באגרות החדשות התחדש הרבה מאד. ההכרה של המן בישראל כעם קִבלה גושפנקא רשמית.
אחד הנושאים המרכזיים במגלה הוא הזהות היהודית. עם ישראל עומד במצב שבו כל יהודי יכול לקום וללכת ולומר שאין עוד עם. אפשר שיש פרסים בני דת משה ואפשר שגם זה לא. אבל אין עם. שהרי במה ישראל עם כשהוא לא יושב על אדמתו אלא מפוזר בין העמים. אלא שבדומה לפרעה שהוא הראשון שרואה שישראל הם עם (וכבר עמדו רבים על הקשר בין נוסח המגלה לנוסח פרשיות הירידה לגלות מצרים בספר בראשית), גם המן הוא הראשון לגלות שישראל הם עם גם בגלות. ומתוך כך מוסיף מרדכי וכותב לא רק אל כל מדינה ועם כלשונו, אלא גם אל היהודים ככתבם וכלשונם. מעתה יש עוד סופר למלך, סופר בלשון ישראל. ישראל הם עם. לכן מדגישה המגלה שזהו עמה ומולדתה של אסתר. והיהודים נקהלו ונלחמו והיו לעם.
המן כמו פרעה, עמד על כך שישראל הם עם. אחשורוש מוכן לתת לכל עם ועם להיות חפשי ולדבר בלשונו. תפישתו היא שאין עמים, יש אזרחים. כל אדם ידבר בלשון מדינתו, אין שוה לו להניח עם המפוזר בכל העמים שאינו מקבל את הסדר הפלורליסטי שכל עם ידבר בלשונו. בעל כרחו נאלץ המן להכיר בעובדה שישראל הם עם למרות שהם מפוזרים ומפורדים. בעקבות זאת, מכירים גם ישראל בכך שהם עם. לא רק שהיהודים הם עם, הם עם מכובד. אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפל לפניו לא תוכל לו.
יתר על כן. אם עם ישראל מנסה להיות חלק מהעמים אשר סביבותיו, יבוא המן ויזכיר לישראל שהם עם.
נראה שכך יש לפרש גם את המדרש האומר שבימי אחשורוש הדור וקבלו את התורה, שנאמר קִיְּמוּ וְקִבְּלֻ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר. איך למדו חכמים מהפסוק הזה שעם ישראל קִבל עליו את התורה? היכן רמוז בפסוק הזה שישראל קִבלו את התורה, והלא לא קִבלו אלא להיות עושים את הימים האלה בכל שנה ושנה? הלִמוד הוא מכך שקימו וקבלו עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם. יחידים לא יכולים לקבל עליהם ועל זרעם ועל הנלוים עליהם. נלוים יכולים להלוות אל עם היושב כעם על אדמתו. עם היושב על אדמתו מקבל עליו ועל זרעו. לא יחידים. עם ישראל הבינו במגלה שהם עם אע"פ שאינם יושבים ביחד על אדמתם. בפסוק זה קִבלו ישראל על עצמם להיות עם, ובכך קִבלו עליהם את התורה. שהרי היא העושה אותם לעם. המגלה מלמדת שלעם ישראל יש אלהים אחד משותף, אע"פ שהם לא חיים כעם והם מפוזרים ומפורדים בגולה. הם מקבלים את אלהותו בכל מקום שהם, והוא עמם ומציל אותם בכל מקום שהם. הקיום של עם ישראל כעם הוא המסר של המגלה.
המגלה מתארת מצב שבו למעשה בטלה כפיית ההר כגיגית. כבר אין ממלכה ואין מסגרת כופה וכל אחד יכול לקום וללכת ולומר אינני עוד יהודי. במצב הזה קם העם ומכריז "עדיין יהודים אנו". בכך הם מקבלים את התורה מרצונם.
המן היה הראשון שעמד על התופעה המיוחדת: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים". כפרעה לפניו, שהיה הראשון שהגדיר את ישראל כעם, גם המן הוא הראשון שעומד על התופעה: אין להם ארץ, ואין להם מדינה, ואין להם מקום מוגדר, והם מפוזרים בין העמים, ובכל זאת הם עם[2]. בכל זאת יש דת אחת ליהודי החי בהדו וליהודי החי בכוש. את דתי המלך אינם עושים. כיצד יתכן הדבר?
מלכות אחשורוש היתה פלורליסטית. נתנה הגדרה עצמית לכל עם, ואפילו דִברה אל כל עם כדתו וכלשונו. אבל תראה, המלך, זה לא עזר. הם מתעקשים להשאר שונים מכל עום.
מה מחזיק את ישראל כעם? דבר אחת פשוט: דָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים.
תאמרו: להפך, זה מה שמסכן את ישראל. אז לא נכון, זה מה שמסכן את החיים הפיזייים של כל יהודי ויהודי. אבל זה מה שמחזיק את ישראל כעם.
נכון, קשה להיות יהודי. לפעמים גם משלמים על זה בדם. אבל זה מה שמחזיק את החיים של עם ישראל.
ובשביל החיים של העם, שוה להקריב את נוחותו (ולפעמים גם חייו) של היחיד.
יטען הטוען: אפשר היה לחסוך את כל הסִפור של המגלה, אילו רק הסכים מרדכי להשתחוות להמן. אז זה נכון. אבל אילו השתחוה מרדכי להמן, לא היה היום עם יהודי.
כי תשאלו: מה יצא לנו מכל המגלה הזאת? רצו להשמיד אותנו, בסוף לא השמידו אותנו, וחזרנו לנקודת ההתחלה. אנחנו עדין מפוזרים ומפורדים בין העמים, אין לנו מקדש ואין לנו מדינה.
אז זה מה שיצא לנו: "קִיְּמוּ וְקִבְּלֻ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם". בודדים מפוזרים לא יכולים לקבל משהו עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם. קבלה שלא תעבור מתוכם לנצח. את הדבר הזה יכול לעשות רק עם. היהודים גלו כאן שהם עם ומקבלים עליהם להיות עם. לעולם ועד. למרות שהם מפוזרים מהדו ועד כוש. ולא בחנם דרשו חז"ל שכאן היהודים קבלו עליהם מחדש את התורה. מי שמסוגל לקבל קבלה עליו ועל זרעו ועל כל הנלוים, זה רק מי שמודה שהוא עם. מקבל על עצמו להיום עם. עם שדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים. ואף אחד לא יודע איך להתמודד עם התופעה.
יש אפוא במגלה גם בשורה טובה: אפשר לראות בה גם את תחילת היציאה לחרות. ה' שומר על היהודי הרופס בגלות, אם במקום אחד הוא מפסיק את רפיסותו וממאן לכרוע ולהשתחוות להמן. בטענה הפשוטה: אני יהודי.[3]
וכאן מתברר אם אתה בן חורין ולוחם בעמלק. הזמן הנכון להלחם בעמלק הוא בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב. במצב כזה, המלחמה בעמלק היא המבחן לשאלה האם אתה באמת בן חורין. האם אתה יכול לצאת נגד כל העולם ולצאת למלחמה כשאינך מאוים, סתם מכח צווי שאתה לא יכול להסביר אותו לאף אחד, ואתה גם לא מתימר, אינך עבד של אף אחד ואינך חיב הסבר לאף אחד. אם לא תלחם בעמלק בהניח ה' אלהיך לך, הוא יזנב בך כשתהיה במצב הכי רע, במעמקי הגלות. ואז, אם מתברר שגם במצב הזה מוצא היהודי את ניצוץ החרות שבו - יש גאולה.
עוד על מגלת אסתר ופורים:
[1] יש שואלים איך אחשורוש שואל מי הוא זה ואי זה הוא, וכי לא ידע שנתן להמן רשות להרוג עם? וכי אינו מחבר בין הדברים? אבל זאת כלל איננה קושיה. בעולמו של אחשורוש הוא מטפל בעניני הממלכה החשובים בעיניו, ואם אומר לו המן שיש איזה עם אי שם בשכונות (ואף לא נוקב בשמו של העם) – אחשורוש כלל לא חושב שזה קשור אליו בדרך כלשהי. מה לו ולזה? הוא יודע שאסתר מסודרת משושן הבירה, והוא באמת לא יכול להעלות על דעתו שאולי יכול להיות שיש קשר בין דברי המן על איזו תופעה נדחת בפרברים לבין הארמון.
[2] המן אפילו לא אומר לאחשרוש את שם העם. עם אחד חסר שם. גם אחשורוש אינו שואל.
[3] חז"ל אומרים שמיום שחרב המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה. וזה מה שאנו רואים במגלה.
התורה לא נִתנה לאדם הבודד אלא לעם כֻלו ולעולם כֻלו. התורה לא באה ללמד מה יעשה האדם אלא כיצד יחיה העם בארצו, וחלק קטן ממנה הוא מה יעשה כל איש ואיש בשל היותו חלק מהעם כֻלו העושה את רצון ה'. אמנם, מפני חטאינו גלינו מארצנו, ומיום שחרב בית המקדש שוב אין אנו יכולים לעשות חובותינו ולתקן את העולם במלכות שדי. ולא נשאר לפני אדוני בלתי אם גוויתנו, ולכן מיום שחרב המקדש אין לו לה' בעולמו אלא ארבע אמות של הלכת האיש הבודד בארבע אמותיו. אבל לא זאת התורה.
הבעיה של היהודים בשושן היתה שהם התרגלו לכך והשלימו עם הצמצום הזה של התורה. נהנו מסעודתו של אותו רשע. ימלוך אחשורוש, ובלבד שכל אחד מאתנו יוכל להניח תפלין ולאכול מצה. (זהו זמן שבו כבר יש מזבח בירושלים אבל אין מקדש. אדם יכול לקים את מצוותיו הפרטיות: לעשות פסח, להביא קרבנות טהרה ועוד. אבל התורה מצוה על מקדש של מלכות ה' ושכינתו בתוכנו, ולא רק על מקום שבו יוכל הפרט לקים את מצוותיו).
התורה אִבדה את עִקר העִקרים שלה: דרך להנהגת העולם. התורה הוקטנה, והפכה לענין פרטי, קטן וסובייקטיבי של האדם הפרטי.
אחת המצוות המלמדות את ריבונות ה' בעולמו היא מחית עמלק. אנחנו הורגים. למה? כי ה' אמר. מה עם "חיה ותן לחיות". אין חיה כזאת. גם עמלק מבין את זה. לכן הוא לחם בישראל.
מרדכי לא השתחוה להמן, והגיד שזה בגלל שהוא יהודי. יש לו פטור מטעמי דת. בשושן הפלורליסטית כל אדם יכול להוציא פטור מטעמי דת. למה לא? זה רק עניין דתי. אבל המן מבין שדת שאוסרת להשתחוות היא לא "רק עניין דתי". היא תפישת עולם. אי אפשר לצמצם תפישות עולם לעולמו הפרטי של כל אדם.
לכן מבקשת אסתר: אני לא רוצה רק זכות להתגונן, אני רוצה לתקוף את אויבי ישראל. ביום שבו הגויים לא קבלו רשות להרוג אותנו, ואנו לא צריכים להתגונן. בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך. ביום שבכל המדינות נחו היהודים. לא נהיה עוד היהודי הגלותי שרק מתגונן ואין לו מה לומר על הנהגת ה'. לנו יש מלך.
(ואת זה אי אפשר לעשות תוך השתלבות בכללי הפלורליזם של הגוי. הגוי לעולם לא יבין זאת. אנחנו לא חלק מכללי הגוי).
אי אפשר להסתגר בארבע אמות ולברוח מעימות על השקפת עולם, אם אתה לא תרדוף אחריהם, הם ירדפו אותך, כלשון המדרש: "אמר לו הקדוש ברוך הוא אני איני יוצא מידי בריותי ואתה מבקש לעשות כרצון איש ואיש, בנוהג שבעולם שני בני אדם מבקשים לישא אשה אחת יכולה היא להנשא לשניהם אלא או לזה או לזה, וכן שתי ספינות שהיו עולות בלימן, אחת מבקשת רוח צפונית ואחת מבקשת רוח דרומית יכולה היא הרוח אחת להנהיג את שתיהן כאחת אלא או לזו או לזו, למחר שני בני אדם באים לפניך בדין איש יהודי ואיש צר ואויב יכול אתה לצאת ידי שניהם אלא שאתה מרומם לזה וצולב לזה".
עוד על מגלת אסתר ופורים: