לאחרונה נסה מאן דהוא לשכנע אותי לנסוע לאומן, או כלשונו "סע לר' נחמן", כשמחיתי (כי אני עובד ה' ולא עובד ע"ז), שלף בן שיחי את הקלף המנצח "זה עוזר, מנסיון".
אינני מתוכח על השאלה האם זה עוזר או לא, אך אומר שגם אם אשתכנע חד-משמעית שזה עוזר, העובדה שזה עוזר אינה מעלה ואינה מורידה ואיננה תופשת שום מקום במערכת השקולים, היא כלל איננה טענה במסגרת הדיון.
האסור ללכת להתפלל אצל המתים, וודאי וודאי שלא בחו"ל, איננו נובע מהעובדה שזה לא עוזר, אלא מהעובדה שלא כך עובדים את ה'. יש הרבה דברים שעוזרים. כשפים מועילים מאד לדעת רבים מרבותינו, ובכ"ז הם אסורים באסור חמור. קמעות למיניהם (ועין שבת קטו:) - כנ"ל. גם לבלעם היו כחות חזקים, ואעפ"כ לא הייתי ממליץ במיוחד לבקר בקברו ולהתפלל.
ואינני בא לומר כאן שר' נחמן מברסלב הוא רשע כבלעם או ע"ז אחרת. (אם כי חלק גדול מעובדיו - ודאי כבר עברו את גבול הע"ז). אני רק בא לומר שהעובדה שכח מסוים מועיל, עדיין אין בה כדי ללמד שנכון להשתמש בכח הזה.
ועוד אומרים בעלי הדין: אנו חשים שם התרוממות רוח שלא הצלחנו להגיע אליה בשום מקום אחר.
יש אנשים שחשים כך גם במקדשי האלילים בהודו, כלומר: גם זו אינה ראיה. (גם כאן אני לא רוצה להשוות, אני רק רוצה ללמוד מכך כלל: העובדה שהדבר מרומם איננה הוכחה שהוא אמת ושהוא דרך נכונה לעבוד את ה')
עבודת ה' היא עשית מה שה' אומר. עבודת ה' היא ללכת לעשות את מה שה' מצוה בתורתו. לאו דוקא אם זה מביא להתרוממות רוח. מי שמחפש התרוממות רוח – עובד את עצמו ולא את אלהיו.
אבל עקר הטענה שיש לטעון כלפיהם: אתם אשמים בכך שאתם לא מתרוממים כך לגבהים רוחניים על אדמת הקדש ובמקום הטהרה, אלא רק בחו"ל ובמקום הקברות הטמאים. עליכם להביא את עצמכם לידי כך שתתרוממו במקום הקדושה והטהרה, ובמקום שכינת ה'. זה מה שנדרש מכם כחלק מעבודת ה'!
ובזאת אנו מגיעים אל השאלה המרכזית העומדת כאן על הפרק: מהי דרך ה'? דרכו של עובד ה' לשאול את עצמו איך הוא יכול לרתום את עצמו למרכבתו של ה', ולא איך הוא יכול לרתום את ה' למרכבתו שלו. לכן הוא יחפש איפה הוא יכול להועיל לעולם, ולא איזה כח יכול לעזור לו בעולם הזה. לכן הוא כלל אינו מתעניין בשאלה האם "זה עוזר", או האם "זה מביא להתרוממות רוח".
מי שמחפש כח רוחני שיעזור לו בחייו הגשמיים - רותם את ה' למרכבתו שלו. ואפילו מי שמחפש מקום שבו הוא יצליח לחוות חויות רוחניות גדולות ולהתפתח רוחנית, גם הוא מתעניין בסופו של דבר רק בעצמו, ומחפש דרך לרתום את ה' למרכבת החויות הרוחניות שלו (כלומר: של האיש), האיש הזה אינו עובד את ה', האיש הזה עובד את עצמו.
עובד ה' ילך אל המקום שה' קִדש, וידאג להביא את עצמו לידי כך שזה המקום שיביא אותו לגבה רוחני, כי זה רצון ה'. עובד ה' יבקש את ה' במקום שכינת ה'. מי שעובד את עצמו, לא בכדי הוא מבקש את ה' במקום בשר ודם.
וגם כאשר הוא הולך אל איש שיש בו תורה, הוא הולך אל המקום שבו נמצא בשרו של איש התורה, ולא אל המקום שבו נמצאת תורתו של איש התורה. מה הטעם בכך? למה ללכת אל רב אם הרב כבר אינו יכול ללמד אותך תורה?!
ולא בכדי גזרה התורה טומאה על הקברות. בדיוק מתופעת אומן היא חששה. לכן גם אומרים חז"ל שיעקב חשש שיעשו את קברו מקום ע"ז. חכמים ידעו על כך שקבר מושך אנשים לעבוד בו ע"ז. הקבר ממלא בדיוק את התפקיד שעבדי העבודה הזרה מחפשים: הם יכולים להתחבר אל אדם גדול, אך האדם הגדול אינו יכול לחיב אותם לעשות דברים שהם אינם מעונינים בהם. רוחו לא שם, רק בשרו שם, והם הלא מתענינים בבשר. לכן נמשכים עובדי ע"ז מכל העמים דוקא אל הקברים.
ולכן הרחיקה אותנו התורה מן הקברים וטִמאה אותם. כנגדם היא קִדשה את המקום בו שוכן ה', שאין לו גוף ולא דמות הגוף, וכלו רוח, והוא חי וקים לעולם ומצוה אותנו.
נכון, חז"ל אומרים שצדיקים במיתתם קרויים חיים. הם חיים בתורתם, הם חיים במעשיהם הטובים שתוצאותיהם עוד עמנו. בקִברם הם מתים. הרוצה ללכת אל הרב שמת ילך וילמד את תורתו, שם הוא חי. אך למה ללכת אל המקום שבו לא נמצא אלא בשרו של הרב, גוף ללא נשמה, שאמנם השתמשה בו נשמה גדולה, אך מיום שנעשה הגוף בלתי ראוי לשִמוש, עזבה אותו הנשמה והלכה לה. ומכאן שוב מובן למה טִמאה התורה את המת והקבר - וכי יש טומאה גדולה יותר מגוף ללא נשמה?
בימים כתקונם, כשישראל חיים על אדמתם ע"פ התורה, ברור שאיש לא ילך להתפלל במקום הקבר. הלא אם ילך – יטמא. אדם מחפש את ה' במקום הקדושה, ואם ילך לקבר לא יוכל לעלות אל ה'. כשהיינו בגולה, היו יהודים שהיה חסר להם מקדש, ולכן הם מצאו לעצמם תחליף אומלל. תחת מקום אלהים חיים הם התחברו למקום בשר בני אדם מתים.
לכן יש לסכם ולומר: קדושה יש רק בקב"ה, מקום קדוש הוא המקום שבו בחר ה' לשכון בו והארץ שבחר ה' לשכון בה. ושם עלינו לחקור ולדרוש מה ה' שואל מעמנו, ולאו דוקא מה אנו שואלים מעמו. בטל רצונך מפני רצונו.