מהי מטרתן של ערי המקלט?
בפרשת שפטים ברור שערי המקלט נועדו להציל את הרוצח בשוגג מפני גואל הדם: "שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ ... פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם".
אבל בפרשת מסעי משמע שמטרתן של הערים היא למנוע גאולת דם לא מבוקרת. לודא שהרוצח אכן חיב מיתה: "וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה: וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט". ומיד נשאלת השאלה מה מועילות ערי המקלט לצורך הענין. בפרט שהפרשה מקדימה ואומרת: "וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה".
ואולם, סדרי הדין נוכחים בפרשיה לכל ארכה. התיחסות מפורשת לעדה והעדים יש בכמה פסוקים: "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה: וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ .... וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת". גם בין הפסוקים האלה, ברור מלשון התורה שהיא מדברת אל בית הדין, מלמדת את העדה מתי יומת הרוצח ומתי לא, ומסימת בצווי הכללי המופנה אל השופטים: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת: וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן: וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ וכו'".
המסר העקרי של הפרשיה הוא שהכל צריך להתנהל תחת עינם הפקוחה של העדה והעדים. לא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. העדה נזכרת כאן פעמים רבות. יש להם תפקיד בשפיטה, בהצלת הרוצח, וגם בעשיית דין. בשמירה על כך שלא תחנף הארץ ושיכפרו לארץ בדם שפכו, כי ה' שכן בתוך בני ישראל. כלומר: הדין מוטל על העדה.
מצד שני, משתי הפרשיות משמע שגואל הדם הוא הרודף את הרוצח והורגו: בפרשת שפטים נאמר: "וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל: וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת". תפקידם של הזקנים אינו למנוע מגואל הדם להרוג ללא דין, אלא להפך, תפקידם של בית הדין הוא למנוע מרוצח במזיד להקלט בעיר מקלט. במקרה כזה מסגירים אותו הזקנים לידי גואל הדם, והוא הממונה על הריגת הרוצח.
ודאי שכך הוא בפרשת מסעי. שם נאמר: "וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם". גואל הדם הוא המבקש את נפש הרוצח. לא העדה.
גם הדיון על האפשרות לקחת כפר, מניח שיש כאן שני צדדים לדיון: הצד המבקש לשלם והצד המבקש לקבל. כנגד תפישה זו אומרת התורה שיש כאן חקת משפט, כלומר לא רק משפט בין אנשים אלא גם חוק, ושגם הקב"ה והארץ הם צדדים בדיון, ולכן אי אפשר לפטור את הרוצח ע"י רצוי גואל הדם בכפר. כך או כך, משמע שהדין הוא בין הרוצח לבין גואל הדם.
אמנם, את הפסוקים שצטטנו לעיל אפשר לבאר בכמה צורות (ואכן נחלקו בכך התנאים). יש מפרשים שהתורה מצוה שאם ימצא גואל הדם את הרוצח מחוץ לעיל מקלטו – יהרגנו. "וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ", הוא הדין והוא צווי התורה. אבל יש מפרשים ש"וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ" הוא חלק מתיאור המקרה ולא חלק מהדין, אם ימצא גואל הדם את הרוצח וירצחנו – אז אין לו דם. כך או כך, יש כאן תפקיד משמעותי לגואל הדם. הוא זה שמבקש נקמה, הוא זה שמבקש את נפש הרוצח, הוא זה שבפניו צריך הרוצח להתגונן בעיר המקלט, אשר איננה מגנה עליו אלא בתוך תחומה.
המסר של הפרשה הוא שגואל הדם הוא זה שהורג את הרוצח. אלא שהדבר צריך להיות תחת עינה הפקוחה של העדה.
אם זהו המסר של הפרשה, נשאלת ביתר שאת השאלה מדוע הפרשה פותחת בערי מקלט דוקא, שהן נותנות מענה לרוצח בשוגג, ולאו דוקא לגואל דם שהורג בלי משפט. מה גם שיש בפרשה כמה וכמה דינים המבחינים בין מזיד לשוגג.
הפרשיה פותחת ב"כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן: וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה", אבל מסימת בצווי "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ...". חלק מתקון עניני הדם בביאה אל הארץ הוא קדוש ערי מקלט. אבל בכך רק מתחיל העניין. תפקידה של העדה הוא לשמור על הארץ, לבל תחנף מדם נקי.
הפרשיה מדברת אפוא אל העדה. היא מטילה על העדה את הפקוח על הנעשה בין המכה ובין גואל הדם, לכאן ולכאן. מצד אחד – שגואל הדם לא יכה את הרוצח שלא כדין ושלא ע"פ עדים, ומצד שני – שיכה את הרוצח כדין, ולא יפטרנו בכֹפר. (וכן מטילה על העדה את ההבחנה בין שוגג למזיד. בין מי שרשאי גואל הדם להרגו בכל מקום, לבין מי שגואל הדם רשאי להרגו רק מחוץ לגבול עיר מקלטו).
אבל העדה אינה אלא מפקחת. הדין הוא בין המכה ובין גואל הדם.
הצווי הכפול הזה, בא לידי בטוי בבטוי "וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם". הבטוי חקת משפט חוזר פעמים בתורה. פעם אחת כאן, ופעם אחת בפרשת פינחס, המלמדת את דיני נחלות. השאלה מי יורש את נחלתו של אדם היא אמנם משפט בין בני אדם, אך היא גם חק, כי מחקי התורה שהנחלה תהיה ביד בעליה שזכה בה בגורל, ולא תמכר לצמיתת.