פסח
משתתפים:
דן ארבל, מנחם לביא, גיורא פת. שופטים בבית המשפט העליון.
אילנה – מזכירה בבית המשפט.
עו"ד טל רבינוביץ – בא כח המדינה.
עו"ד אהרן בן צבי – בא כח תנועות המקדש
הרב יהושע, אריאל – פעילי המקדש. (ועוד פעילים ניצבים)
שני ילדיו ואשתו של אריאל. (ניצבים: עוד כמה בני משפחה)
ערן לוי – כתב בטלויזיה.
מיכל לוי – אשתו.
יורם ואסנת – ההורים של מיכל. (ניצבים: עוד כמה בני משפחה)
אליהו וזלמן גולדברג – שני אחים חרדים בסביבות שנת עשרים לחייהם.
יוסף ורבקה – ההורים של אליהו וזלמן. (ניצבים: עוד כמה בני משפחה).
מרים – אחות של אליהו וזלמן, בת 13.
אברמלה – אח של אליהו וזלמן, בן 6.
מחמוד
(אולי אפשר לפתוח את הסרט, לפני הסצינה הראשונה, בקטעים מרגשים ממלחמת ששת הימים, עם הקריאה הר הבית בידינו. אולי אפשר עוד לפני כן – סימולציה של המקדש נשרף, ומשם לעבור לששת הימים)
בית המשפט העליון.
דן עומד על הדלפק. טל ואהרן טוענים לפניו. בקהל יושבים הרב יהושע, ואריאל, ועוד פעילים, בפנה יושב ערן ורושם ומקלל.
אהרן: כבוד השופט. אחד הערכים החשובים שמדינת ישראל דוגלת בהם הוא חופש דת. חופש הדת והפולחן הוא עיקרון המעוגן בחוק. על פי החוק אסור למנוע ממאמין לקיים את מצוות דתו. ואולם, מדינת ישראל מונעת ממרשיי את האפשרות לקיים את אחת המצוות החשובות הנוהגות ע"פ הלכות דתם.
מרשיי חוגגים מדי שנה את ליל הסדר, ומניחים על השלחן מצה ומרור. לפי ההלכה עליהם לאכול פסח מצה ומרור, ואת הפסח מונעת מהם מדינת ישראל להביא.
דן: שמא יוכל אדוני להרחיב, מה מונע ממרשיך לקיים את המנהג שהזכיר אדוני?
אהרן: לא מנהג, הלכה, מצוה. לפי דת ישראל יש לאכול בליל הסדר בשר של פסח שהוקרב במקום המיוחד הנבחר לשם כך. ואת זאת מונעת הממשלה לעשות.
דן: על פי היהדות יש חובה להקריב קרבנות???
אהרן: בוודאי.
דן: אדוני יכול לחזור שוב? קרבנות? על פי תורת ישראל???
אהרן: וודאי, כבוד השופט.
דן: האם יש לאדוני הוכחות לכך?
במשרד של אילנה, המזכירות בבית המשפט.
יושבים: מנחם, גיורא ואילנה, שותים קפה.
אילנה: איפה השופט ארבל?
מנחם: הוא תקוע עם המשוגעים האלה שרוצים להקריב קרבנות.
גיורא: תכיני לו קפה, זה לא יקח הרבה זמן. עוד מעט הוא יגיע.
אילנה: מה הסיפור שלהם?
מנחם: שום סיפור. תיכף הוא יפסוק שעל המדינה להשיב בתוך 45 יום מדוע לא תאפשר לעותרים להקריב קרבן פסח.
אילנה: וניפגש שוב בעוד 45 יום.
מנחם: וניפגש שוב בשנה הבאה.
בית המשפט.
דן: (מחזיק ביד רשימה ארוכה של דפים שהגיש לו אהרן) אז אדוני רוצה לטעון שההלכה היהודית מחייבת הקרבת קרבן פסח?
אהרן: כן, כבוד השופט.
דן: ומה משיב בא כח המדינה, המלומד?
טל: מדובר על מקום שהוא מסגד מוסלמי.
אהרן: אדוני בוודאי טעה קצת במיקום. מדובר על שטח פתוח בהר הבית. ביום רגיל בשעות אחה"צ אין שם הרבה אנשים. כמה עוברי אורח מוסלמים וכמה תיירים, שגם הם יכולים ללכת בצד.
טל: מדובר בשטח מוסלמי.
אהרן: מדובר בשטח ציבורי, הקדוש ביותר לעם היהודי מדורי דורות, ונמצא בריבונות ישראל מאז מלחמת ששת הימים.
טל: אדוני עורך הדין בן צבי, המלומד והפיקח. כבודו באמת מבקש לטעון שיהדות היא הקרבת קרבנות?
הלא אנו יודעים מהי יהדות. יהדות זה הנחת תפילין, שבת, ברית מילה, ציצית, לולב. כבודו הרי יודע היטב מהי יהדות. נדמה לי שבאורח חייו הוא גם מקיים אותה. מרשיו של עמיתי המלומד נראים יהודים מאושרים מאד. מישהו מנע מהם פעם לעשות ברית מילה או להניח תפילין?
אהרן: ולמה היהודים עושים ברית מילה, שומרים שבת ומניחים תפילין?
טל: ככה זה. אני יודע? ככה כתוב בספרים שלהם. אני יודע? תורה, תלמוד בבלי, משנה תורה, איך שקוראים לזה. מה זה שייך לבית המשפט.
אהרן: בדיוק באותו מקום שבו כתוב שצריך לעשות ברית מילה ולשמור שבת ולשבת בסוכה, שם כתוב שצריך להקריב קרבן פסח. כבוד השופט, אפשר להזמין ולשאול את הרב?
(הרב יהושע קם ממקומו וניגש לדוכן עם ערימה ענקית של ספרים).
טל: כבוד השופט, אני מוחה על טענותיו של עמיתי המלומד. אם יש מצוה כזאת ע"פ היהדות, מדוע כבר אלפיים שנה שום יהודי לא הקריב שום קרבן פסח בשום מקום.
אהרן: משום שהרומאים החריבו את המקדש ולא איפשרו ליהודים לעלות לירושלים.
טל: ומדוע גם אחרי נפילת הרומאים היהודים לא הקריבו שום קרבן?
אהרן: משום שהשלטון המוסלמי מנע זאת מהם.
טל: וגם בזמן העליה הראשונה אף יהודי לא ניסה להקריב קרבן פסח.
אהרן: משום שהשלטון הטורקי מנע זאת.
טל: ואפילו כשקמה הרבנות הראשית היהודים לא הקריבו שום קרבן.
אהרן: משום שהשלטון הבריטי מנע זאת.
טל: אבל המקום בידי ישראל כבר יותר מארבעים שנה. מדוע אף יהודי לא הקריב קרבן פסח?
אהרן: משום שהשלטון הישראלי מנע זאת.
ערן (זע במקומו באי-נוחות, ומסנן בשקט, ספק לעצמו ספק לקהל): משוגעים, פסיכים, פרימיטיבים.
דן: שקט בקהל.
אהרן: מדוע אפוא מונעת המדינה ממרשיי את חופש הפולחן?
דן: נציג המדינה?
טל: הדבר עלול להביא להפרת הסדר הציבורי.
דן: העותרים מבקשים להפר את הסדר הציבורי?
טל: אם העותרים יממשו את איומיהם הסדר הציבורי יופר.
אהרן: ומי בדיוק יפר אותו?
טל: כבוד השופט, כמדינה אחראית עלינו לבחון האם לא כדאי במקרה זה להמנע מאכיפת סמכותנו, לכפוף את קומתנו ולעשות מה שמבקשים המוסלמים. הלא כדי לאכוף כאן את החוק המשטרה תצטרך להפעיל חוזק יד.
דן: מה????!
הרב יהושע: בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים.
במשרד של אילנה, המזכירות בבית המשפט.
אילנה: זה כבר הקפה השלישי שאני מכינה לו, את שני הראשונים שפכתי אחרי שהם התקררו.
גיורא: חבל מאד. אין איזה חוק במדינה נגד התקררות של קפה?
אילנה: לא יודעת, אתה פה המומחה לחוק.
גיורא: אבל את המומחית לקפה.
המומחים האלה הורסים לנו את המקצוע.
מנחם: כאנשי חוק שומה עלינו להכיר בזכותו הטבעית של הקפה לאזן את הטמפרטורה שלו עם הטמפרטורה הטבעית של החדר. הדבר מעוגן בחוק השתוות הטמפרטורות, הגורס כי כאשר מערכת נמצאת בשיווי משקל תרמודינמי...
גיורא: די, כבוד השופט לביא. אי אפשר לתת לחוק הזה פרשנות מקלה יותר?
בית המשפט
דן: מאחר והובאו לפני ראיות המוכיחות חד משמעית כי על פי הדת היהודית מחוייב כל מאמין להקריב את קרבן הפסח במועדו. ומאחר והובאו לפני ראיות המלמדות כי העותרים אינם מבקשים להפר את הסדר הציבורי, ומאחר והובאו לפני ראיות המלמדות לכאורה כי מדינת ישראל מונעת מהעותרים לקיים את מצוות דתם. וזאת לכאורה בניגוד לחוק המחייב את המדינה לאפשר חופש פולחן לבני כל הדתות, אני פוסק כי על המשיבים לנמק בתוך 48 שעות (פניו של טל נופלים) מדוע לא יאפשרו לעותרים להקריב את קרבן הפסח.
אם לא יביאו המשיבים בתוך 48 שעות נימוקים משכנעים, יחוייבו המשיבים ע"פ חוק לאפשר לעותרים להקריב את קרבן הפסח בהר הבית בערב פסח הקרוב. במידה ויהיה חשש להפרת הסדר, על המשיבים להציב במקום כוחות משטרה לשמירת הסדר ככל שיידרש.
טל: אבל מדוע כבודו נותן לי 48 שעות? למה לא 45 יום?
דן: כי התביעה דחופה. בעוד 45 יום כבר יעבור חג הפסח.
טל: נו, זה בדיוק הרעיון....
דן: הישיבה נעולה.
(הקהל קם על רגליו, השופט יוצא, טל מסמן סימון של פסיכי. גם ערן).
במשרד של אילנה, המזכירות בבית המשפט.
דן (נכנס).
(דן מתקרב אל גיורא, והוא סולד ממנו כאילו היה מצורע. גם מנחם סולד בצורה דומה כשדן מתקרב. כשדן מסתובב הם מסמנים מאחורי גבו סימון של פסיכי. הוא לוקח את הקפה וגם אילנה נרתעת ממנו).
דן: השופט לביא. אולי תסביר לי. (לאורך כל השיחה מנחם לא אומר מלה, אבל אחרי כל אמירה של דן הוא מעלה על פניו הבעה של "נו, באמת, אתה לא מבין? אידיוט", ההבעה מתחזקת מפעם לפעם). אני פסקתי כמו שהחוק מחייב, למה כולם סולדים ממני? מה רוצים ממני? אני לא מבין. הרי כך מחייב החוק. היתה לי ברירה?
(מנחם וגיורא יוצאים)
אילנה: אתה באמת לא מבין? כבוד השופט ארבל. איך אפשר לאפשר במדינת ישראל ליהודים להקריב קרבנות?
דן: אבל זה החוק.
אילנה: ובהר הבית? לקיצונים האלה?
דן: מה יכלתי לעשות?
אילנה: מה שכולם עושים. אתה יודע מה יקרה השנה עם האנשים האלה בפסח?
דן: לא יודע, אבל אני צריך לשפוט לפי החוק.
אילנה: ומה אתה חושב? השופט לביא לא שופט לפי החוק? השופט פת לא שופט לפי החוק? אצלם לא קורים מקרים כאלה.
דן: מה קרה?
אילנה: מה קרה? תבוא איתי בפסח לעיר העתיקה תראה מה קרה.
בבית של יוסף ורבקה גולדברג
(יוסף ואליהו יושבים ולומדים גמרא, הם לומדים מסכת פסחים ועוסקים בהלכות קרבן פסח. ברקע רבקה וזלמן רודפים בעקשנות אחרי פירורי חמץ ומעודדים זה את זו לעשות זאת יסודי שלא ישאר חמץ חלילה. במטבח עוטפים את הכל בנילונים ונייר כסף ומקפידים שלא ישאר מקום גלוי. מרים נכנסת עם עגלה מלאה מצרכים לחג).
יוסף (קורא מתוך הגמ'): ואלו חיבים בהיכרת. (אברמלה מתיישב על ברכיו). אתה שומע אברמלה, כשהיה בית המקדש קיים, כל מי שלא הקריב קרבן פסח היה חייב כרת.
אברמלה: וגם כשיבוא המשיח כל מי שלא יקריב קרבן פסח יהיה חייב כרת?
יוסף: כשיבוא המשיח כולם יהיו צדיקים, לא יהיה אף אחד שלא יקריב קרבן פסח. רבקה, תבדקי היטב את כל ההכשרים.
רבקה: (ניגשת לעגלה, מוציאה מצרכים ומקריאה): בד"ץ העדה, בד"ץ העדה, בד"ץ בעלזא, בד"ץ קרעמשניט.
יוסף: אוי ואבוי. אלה לא בד"ץ, אלה נבלות וטרפות רחמנא ליצלן. אנחנו אוכלים העדה, בעלזא, פוצמאכר...
אליהו: דווקא לנו אמרו בישיבה שפוצמאכר זה חמץ גמור וקרעמשניט זה בסדר.
יוסף: אויויויוי קרעמשניט, אי אפשר לסמוך עליהם. הייתי אומר לכם מה שמעתי על הרעבע מקרעמשניט אבל זה לשון הרע.
(כל בני הבית מתקבצים במהירות): מה שמעת אבא, מה שמעת?
יוסף: שמעתי שהרעבע מקרעמשניט הזמין לישיבה שלו את השר המיזרוחניק ההוא, נו איך קוראים לו? ואפילו לחץ לו יד רחמנא ליצלן.
אליהו: ואני דווקא שמעתי על הרעבע מפוצמאכר ש...
זלמן: מרים, את לא מנקה טוב מתחת לארון בסלון. לא הזזת את הארון. אולי יש שם חמץ.
מרים: דוד יענקלה אמר שלא צריך להזיז ארונות.
יוסף: את רואה, בגלל זה עוד לא בא המשיח. תארו לכם שיבוא המשיח ואנחנו נעשה פסח ביחד עם הדוד יענקלה. אם לדוד יענקלה יש חמץ מאחורי הארון, כולנו לא יכולים להקריב קרבן פסח. הרגע ממש למדתי עם אליהו שאם לאחד מהאנשים שעושים ביחד את הפסח יש חמץ, אז אסור לשחוט את הפסח. איאיאיאיאי, מה יאכלו האנשים האלה בפסח מה יאכלו?
אברמלה: אז בגלל הדוד יענקלה לא בא המשיח?
יוסף: חס וחלילה. אסור לומר דברים כאלה על עם ישראל. המשיח לא בא לא בגלל הדוד יענקלה, המשיח לא בא בגלל המיזרוחניקים. המיזרוחניקים יותר גרועים מהציויינים. עכשיו הם גם רוצים לעלות להר הבית! כרת! כרת למי שעולה להר הבית.
אברמלה: אה, בגלל שהם לא מקריבים קרבן פסח יש להם כרת, אבל אנחנו מקריבים אז אין לנו כרת?
יוסף: אנחנו לא מקריבים קרבן פסח כי המשיח לא בא. אבל תראה (לוקח אותו למטבח). אנחנו מאד רוצים שיבוא המשיח ונקריב קרבן פסח. בינתים אנחנו לוקחים זרוע וביצה, זכר לקרבן פסח (מראה לו את הזרוע והביצה).
אברמלה: אה, אז אנחנו אוכלים זרוע וביצה ולכן אין לנו כרת, והמיזרוחניקים לא אוכלים זרוע וביצה ולכן יש להם כרת?
אליהו: לא, אנחנו אוכלים זרוע וביצה עם הכשר קרעמשניט ולכן אין לנו כרת. המיזרוחניקים אוכלים עם הכשר פוצמאכר ולכן הם חייבים כרת. חמץ גמור!
בבית של ערן ומיכל
ערן: טוב, נראה לי שהדתיים האלה יורים לעצמם ברגל.
מיכל (עסוקה בענייניה ולא ברור אם היא מקשיבה או לא): כמובן.
ערן: טוב, לי כמובן אין התנגדות. שיירו לעצמם בשתי הרגליים. תמיד ידעתי שמשהו אצל החשוכים האלה לא בסדר. לי יש חומר מצויין לכתבה.
מיכל: איך שאתה רוצה, יקירי.
ערן: אני אבוא לצלם אותם. יהיה לי אייטם יוצא מן הכלל. נראה אותם עם הכיפות הגדולות שלהם, כולם יראו איזה מעוותים הדתיים. אני אראיין גם ערבי אחד. שיסביר שזו פגיעה בליבו של כל מוסלמי.
מיכל: אתה בטוח שהוא יודע לדבר כל כך יפה.
ערן: כן, כבר סיכמתי איתו את זה. הוא גם יכריז שהוא מתחיל אינתיפאדה שלישית, אלימה, נוראית והרסנית.
מיכל: גם את זה סיכמת איתו?
ערן: עדיין לא.
מיכל: אז אתה יוצא?
ערן: לא היום, זה ביום שני בצהריים.
מיכל: יום שני בצהרים? אז מתי תקנה לנו פיתות?
ערן: אל תדאגי, העיר העתיקה מלאה פיתות.
מיכל: רק אל תקנה ישנות. הכיף שלי בפסח הוא פיתה טריה כזאת, ישר מהמיקרוגל. עם הישנות שהבאת בשנה שעברה – עדיף כבר לאכול מצות.
ערן: אם אני לא אשיג – מחמוד יאפה לי במיוחד בטאבון שלו. אל תדאגי. מחמוד ימכור לי פיתות מכאן ועד להודעה חדשה.
מיכל: תעשה לי טובה...
ערן: בסדר, בדרך לשם אני כבר אקנה פיתות.
מיכל: יופי. ולפני שמפסיקים למכור אותן בגלל הדתיים האלה.
ערן: כן, הדתיים האלה. הם צודקים שלהקריב קרבנות זה בדיוק כמו להניח תפילין ולשבת בסוכה. הכל טפשי באותה מידה. וגם החמץ.
מיכל: ואל תאחר להורים שלי. הם אוהבים לגמור את הסדר בזמן.
ערן: שוב ההורים שלך?
מיכל: כן ערן, ליל הסדר, ואנחנו אצל ההורים שלי. ואל תנסה להמציא תירוצים למה אתה לא בא.
שריפת חמץ אצל יוסף, אליהו וזלמן
(שלשתם זורקים חמץ לאש. יוסף זורק את המצרך שמרים קנתה)
יוסף: וזה חמץ גמור גמור גמור. כשר לפסח בהשגחת פוצמאכר.
אליהו: לא, לא, דווקא בד"ץ קרעמשניט הוא חמץ גמור.
זלמן: אליהו, אצלנו בבית יש בד"צ קרעמשניט. מה תעשה? לא תאכל אצלנו בבית בפסח?
שריפת חמץ אצל אריאל, הרב יהושע, ומשפחותיהם.
אריאל: והחל מהשנה צריך ביתר שאת להקפיד לשרוף את כל החמץ, כי מי שיש לו חמץ לא יכול להקריב את הפסח.
הרב יהושע: גם בשנות הגלות, כאשר לא היה פסח, היה צריך להקפיד ביתר שאת לשרוף את כל החמץ.
בנו של אריאל: כן, אבל אבא לא יכול לוותר על אף הזדמנות להזכיר את זה שהשנה מקריבים פסח.
אריאל: מה יש. אלפיים שנה חיכיתי לרגע הזה. אסור לי להתרגש קצת?
ערב פסח בבית של יורם ואסנת
(אסנת מדברת עם מיכל בטלפון, רואים את מיכל יושבת בביתה ועונה לה).
(יורם נכנס עם חבילות פיתות ומתחיל להכניס לפריזר)
אסנת: או, אבא הביא לנו עכשו אספקה למצור. בדיוק עכשו הוא נכנס.
מיכל: את ידעת עם מי כדאי להתחתן.
אסנת: מה קרה? הוא שוב לא קנה פיתות?
מיכל: הלך לעשות איזו כתבה, אמר שיקנה בדרך. נחיה ונראה...
אסנת: אבל הערב אתם מגיעים בדיוק בזמן. שבע על השעון אנחנו מתחילים.
מיכל: כן, אמרתי לו.
אסנת: תזכירי לו עוד פעם, שלא יהיו פאשלות.
ערב פסח בצהריים, רחבת הכתל.
(יהודים מאושרים ונרגשים בבגדי חג הולכים עם כבשים ועזים לכוון שער המוגרבים. ביניהם אריאל וילדיו. אליהו וזלמן מגיעים מכוון הכתל ופוגשים אותם).
זלמן: שוב אתם המיזרוחניקים, מורדים במלכות שמיים, עוברים על איסורי כרת.
אליהו: אסור לעלות להר הבית.
אריאל: אנחנו מורדים במלכות שמיים? להפך, אנחנו עושים בדיוק מה שכתוב בתורה, לא?
אליהו: אסור לעלות להר הבית! כרת! כרת יהודי, כרת! אתה מבין מה זה כרת. ועוד בגללכם כולנו נהיה חייבים כרת?
אריאל: כולכם?
אליהו: כן, כולנו, כי כתוב שמי שלא עושה פסח חייב כרת. ועד היום לא היתה בעייה כי ברוך השם לא היה פסח. עכשיו בגללכם כל מי שלא עושה פסח חייב כרת.
אריאל: אז אתה מצטרף?
זלמן: מה מצטרף?
אריאל: מצטרף. הרי אתם אומרים שכל מי שלא עושה פסח חייב כרת.
אליהו (מבולבל ומתלבט).
אריאל: טבלתם הבוקר במקוה?
אליהו וזלמן: ברור, במקוה כשר. 7 פעמים.
אריאל: רוצים להתחייב כרת?
אליהו: מה? איך?
זלמן: אז איך נגיד את ההגדה?
אריאל: מה זאת אומרת איך?
זלמן: איך נגיד "כן ה' אלהינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים"? איך נתאבל על זה שאין לנו פסח? איך נתפלל שבשנה הבאה נזכה להקריב את הפסח? אתה הורס את כל ליל הסדר שנהגו קדמונינו.
אריאל: אבל כרת?
(האחים מתלבטים מה להשיב).
אריאל: הרב אמר שכתוב שכל עוד לא שחטנו אתם יכולים להצטרף לחבורה שלנו. אם אתם לא רוצים להתחייב כרת – תצטרפו עכשיו.
אליהו: שכח מזה, אני לא עולה להר הבית. בחיים.
אריאל: אתה לא צריך לעלות. הרב הסביר לנו שלא כל בני החבורה צריכים לעלות להקריב. מספיק שישלחו נציג. מה שחשוב הוא שכולם יאכלו. אתה צריך להיות שותף בחבורה שאוכלת את הפסח הזה (מרים את הטלה), לבוא בערב, להיות אתנו בַסדר, לאכול כזית, ויצאת ידי חובה.
זלמן: מי זה הרב הזה? בטח איזה מזרוחניק שלא למד כלום בחיים.
אליהו: לא, הוא דווקא צודק בדברים האלה. את כל מה שהוא אמר עכשיו גם אני למדתי עם אבא.
זלמן: בטח, אני אוכל אצל מזרוחניקים. בהשגחת הרבנות?
אריאל: אצלי הכל בד"ץ. מצות בד"ץ, מרור בד"ץ, ואת זה אני אשחט בהשגחתכם.
אליהו: כתוב עליו כשר לפסח בהשגחת הבד"ץ?
הר הבית, ערב פסח.
(יהודים נרגשים, יחפים ובבגדי חג, עומדים עם הצאן. (ביניהם גם כמה חרדים וכמה חובשי כיפות קרטון) כהנים בבגדי כהונה מתארגנים בשורות. הלויים מתארגנים לשירה עם כלי נגינה, מאחור עומדת שרשרת שוטרים המונעת מקומץ ערבים קולניים להתקרב. היהודים מדברים דיבורים נרגשים)
ערן (מתקרב אל אריאל, מאחוריו הולך צלם המצלם אותם): סליחה אדוני. אפשר לשאול כמה שאלות?
אריאל: בבקשה.
ערן: מדוע אתם עושים פה את הדבר הזה? (בלעג). למה לכם?
אריאל: (מסביר בטון סבלני) בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. (פונה אל ילדיו): לי ולא לו (מצביע על ערן), אילו הוא היה שם – לא היה נגאל.
ערן: מה זה? זה מה שאתה עונה לי? בויינה, זה מה שאומרים לבן הרשע.
אריאל: זה מה שאומרים למי ששואל מה העבודה הזאת לכם ומוציא את עצמו מן הכלל (פותח הגדה ומראה לו). מה לעשות? ככה כתוב בהלכה אז ככה אני עושה. מי שלא מבין למה צריך להקריב את הפסח, אני מסביר לו כמו שכתוב בתורה שצריך להסביר לו: שזבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל.
ערן: סליחה?
אריאל: ככה כתוב בתורה. עוד כשהיו ישראל במצרים, אמר להם משה שה' יציל אותם, והם מחוייבים לעשות כל שנה את הקרבן הזה. בעבור זה עשה ה' לי. והם יסבירו למי ששואל..
ערן: רגע, אז זה שאני שואל אותך ואתה עונה לי, גם זה חלק ממה שכתוב בתורה?
אריאל: בבקשה, בוא אני אראה לך (פותח חומש)
(משהו בסיסי משתנה בהבעה של ערן).
ערן: אתה רוצה לומר לי שאלהים אמר כבר לפני שלשת אלפים שנה שאני אשאל את השאלה הזאת ואתה תענה לי?
אריאל: ולא רק אתה, ארבעה בנים.
ערן (מתלבט): ומה תעשו בקרבן הזה?
אריאל: בדיוק מה שעשו אבותינו ביום הזה במצרים, נצלה אותו ונאכל אותו בליל הסדר על מצות ומרורים. פסח, מצה ומרור.
ערן: זה לא נראה לך קצת פרימי... (הוא לא מצליח לסיים את המלה).
אריאל: גם את הבשר שאתה תאכל הערב שחטו.
ערן (בחשש): רגע, אני יכול להיות אתכם בערב ולאכול אתכם את הדבר הזה?
בנו של אריאל (בלחש): לא, אבא, הוא לא באמת רוצה לאכול פסח, הוא ישב אתנו ואח"כ יעשה עלינו כתבה ארסית.
אריאל (מתייעץ בשקט עם הרב יהושע): אפשר לצרף את האיש הזה לחבורה?
הרב יהושע: אתה רוצה לחוג עמנו את הפסח?
ערן: אפשר?
הרב (לאריאל): יש קצת בעיות, צריך לוודא שאין לו חמץ, כי השוחט את הפסח כאשר יש חמץ בבעלות אחד מבני החבורה עובר על מה שנאמר "לא תשחט על חמץ דם זבחי". גם צריך לוודא שהוא יטבול לפני השקיעה, וצריך לברר אם אשתו מקפידה על דיני טומאה וטהרה.
אריאל: לא נראה לי. ומה נעשה? נשאל אותו?
הרב: יהודי, אתה מוכן ללכת למקוה לפני השקיעה היום?
ערן:למה?
הרב: אחרת לא תוכל לאכול עם אריאל.
ערן: טוב, בסדר.
הרב: ותסלח לי שאני שואל, יש לך חמץ?
ערן (נבוך מאד): מה זה קשור לעניין?
הרב (פותח ספר): קשור מאד. אסור שבשעת השחיטה יהיה חמץ אצל אחד מבני החבורה.
ערן: הבגז' שלי מלא פיתות. יש לי גם קצת בארון בבית.
הרב: אתה מוכן עכשיו למכור לגוי את כל החמץ שברשותך?
הרב ניגש אל חומת השוטרים ומנסה לקרוא לאחד הערבים מאחור. השוטרים מונעים זאת ממנו. לאחר דין ודברים ולאחר שימוש בתעודת העתונאי של ערן, קוראים למחמוד העומד מאחור וצועק. מחמוד מתקרב אל ערן.
הרב: אתה מוכן לקנות מהאיש הזה את כל החמץ שברשותו, בעד העט שלך?
מחמוד: מה?
הרב: אתה נותן את העט שלך לאיש הזה, ובתמורה כל הפיתות שיש לו באוטו, וכל החמץ שיש לו בבית, הופכים להיות שלך.
מחמוד: אתה צוחק עלי. הוא עכשיו יקח את העט שלי, וילך הביתה. אני הולך בלי העט והוא אוכל את הביתות.
הרב: לא, אתה מגיע היום בערב ומקבל את כל הפיתות.
מחמוד: אתה מוכן לתת לי בתק?
בוודאי, אנחנו נחתים על העניין שני עדים וניתן לך אישור בכתב.
(הרב קורא לשני אנשים, והם כותבים שטר עדות על כך שמחמוד נתן לערן את העט שלו, בקניין חליפין תמורת כל החמץ הנמצא ברשותו של ערן, באוטו שלו ובביתו).
הרב (ממלא את הפרטים בפתק):מה שמך, אדוני.
ערן: (נעלב) סליחה??
הרב: מה שמך אדוני.
ערן: אתה לא מכיר אותי?
הרב: אריאל, אתה מכיר אותו?
אריאל: מי אתה?
ערן: (בגאווה) אני ערן לוי.
אריאל: נעים מאד ערן לוי, מעכשו אתה בחבורה שלנו.
הרב: אה, ערן לוי. איזה יופי. ערן לוי.
ערן: או, סוף סוף אחד מכם קולט מי אני, כתבנו ערן לוי.
הרב: ערן לוי, יופי, מצויין, חסרים לנו לויים, בוא תצטרף למקהלה. אתה יודע גם לנגן?
ערן: אני מנגן על קלרינט וחליל צד, אבל הם בבית.
הרב: לא נורא, יש לנו כאן כלים רזרביים, בוא תעמוד עם כל אחיך הלויים.
ערן: אבל מה לנגן? שמחה רבה זה טוב?
מישהו מושיט לערן כפת קרטון או בד. הוא נעמד בצד הלוויים. כל הלוויים לובשים בגדי חג (מי חולצה לבנה, ומי גם חליפה ועניבה) ולובשים טליתות (חלק גם על הראש). ערן עומד בצד בבגדיו, בלי טלית, נבוך.
הכהנים תוקעים בחצוצרות, ושחיטת הפסח מתחילה בשמחה רבה. הלוויים מנגנים את ההלל. צלילים חגיגיים ממלאים את האווירה, ערן עומד נבוך ולא יודע מה לנגן. ככל שההלל מתקדם הוא מרגיש יותר בטוח ויותר משתלב בנגינה. לקראת סוף ההלל, באלי אתה ואודך והודו לה', הוא כבר מנגן עם כולם.
כאן המצלמה מתעכבת הרבה על כל השמחה הגדולה של הפסח, על האנשים הנרגשים, על אווירת ההתרגשות והתרוממות הרוח,. הכהנים (חלק מפעילי המקדש שהופיעו קודם בבגדים רגילים מופיעים עתה בבגדי כהנה), ובעיקר – השמחה והשירה. ברקע – הלל ושירת הלויים.
העיר העתיקה, ערב פסח אחר הצהריים.
אריאל: ערן, אמרת שתלך למקוה. בוא (מלוה את ערן עד הכניסה למקוה)
משפחתו של אריאל עורכת שלחן בפאר והדר, תחת פרוז'קטורים גדולים בחוצות הרובע היהודי. אריאל וילדיו ועמם אליהו מכניסים את הפסח לתנור גדול שעומד בצד, מדברים קצת על הלכות הצליה.
חבורות נוספות מתארגנות במקומות שונים בעיר העתיקה ובעיר דוד. המצלמה עוברת ומראה קבוצות רבות המתארגנות לסדר בהתרגשות ובהתרוממות רוח ליד תנורים, בעיר העתיקה, בעיר דוד, בכותל הדרומי??? (אפשר לצלם שם חבורות רבות). רואים גם אנשים מתארגנים בתוך הבתים בעיר העתיקה (בסלון שדרך חלונו רואים את הכתל או את הר הבית). ועוד ועוד. החשכה יורדת בהדרגה.
בית משפחת גולדברג, ערב פסח אחה"צ.
(בני המשפחה עורכים את השלחן לקראת הסדר)
זלמן: אבא ואמא, אליהו אמר שהוא יהיה בליל הסדר במקום אחר.
רבקה: אוי וי זמיר. אני לא מאמינה. לא מספיק כשר לו אצלנו?
יוסף: רבקה, אל תזלזלי, איסור חמץ הוא איסור חמור ביותר, איסור כרת. טוב מאד שהוא חושש לאיסור כרת ומחמיר באיסור כרת.
זלמן: כן, אליהו באמת מאד מודאג מחיוב כרת. לכן הוא לא בא.
ביתם של יורם ואסנת.
אסנת: מיכל, איפה הפרימדון? שוב לא יבוא?
מיכל: שלח לי סמס. את יודעת, העבודה. הלך להכין כתבה על איזה כמה דוסים שלא מעניינים אף אחד. איפה הפיתות?
אסנת: יופי. שלא יבוא. שתהיה לו עבודה כל שנה. יאללה, מתחילים? הריח של המרק כבר עולה לי באף. יאללה, נריץ את ההגדה ונגיע למרק. (המשפחה מתיישבת, רואים קטעים מקריאת ההגדה המהירה שלהם).
אילנה בביתה, מדברת בטלפון עם מנחם
אילנה: קבעתי עם השופט ארבל, אחרי שנסיים כל אחד את ליל הסדר אני אבוא איתו לעיר העתיקה, שיראה בעיניו את הבלגן שהוא יצר.
מנחם: טוב, כדאי שגם אני אהיה שם, ליתר ביטחון.
ליל הסדר במשפחתו של אריאל (במקום מסויים בשלחן יושבים גם ערן ואליהו זה ליד זה).
אריאל: וכך אכלו ישראל את הפסח באותו לילה. הם שחטו את השה, לעיני המצרים. זה לא היה פשוט, תזכרו שבעיני המצרים לשחוט בהמה היה תועבה. אבל ישראל גילו שהם בני חורין. שלא מעניין אותם מה אומרים המצרים.
(דן ואילנה מסתובבים ברחבי הרובע ושומעים את הקולות ברקע, גם מנחם מסתובב ומחפש, ברקע ממשיכים לשמוע את קולו של אריאל)
אריאל: בני ישראל גילו אומץ יוצא מן הכלל. הם שחטו את השה וצלו אותו. למרות שהיו כל מיני אנשים שחשבו עליהם כל מיני דברים. ככה זה להיות בני חורין. הם שמו את הדם על הדלתות כדי שכל אחד יוכל לראות שהם עשו זאת. הם צלו את השה, בדיוק כמו שאנחנו עושים זאת. לגלות שאנחנו בני חורין. שאנחנו לא כבולים לנורמות של הגויים. שאנחנו עושים מה שה' אומר ולא אכפת לנו מה כל הגויים חושבים על זה. הם צלו את השה כך שכל השכנים המצרים יריחו שעם ישראל חוגג את חירותו ועצמאותו במנגל עלא כיפק. (מסביב נפתחים חלונות, שכנים מציצים, מתייאשים מהריח וסוגרים ביאוש את החלון) כך הם ישבו ואכלו עם מצות ומרורים (מצביע על הפסח, על המצה ועל המרור).
ה' אמר למשה שבני ישראל חייבים לעשות את הפסח ביום הזה. משה ביקש זאת שוב ושוב מפרעה, ופרעה לא איפשר לו. (רואים את פניהם של מנחם ודן). פרעה לא נתן לישראל לקיים את צווי ה'. זה נראה לו מוזר, זה נראה לו תועבה...
ערן: אולי זה נראה לו פרימיטיבי.
אריאל: אולי. אבל בני ישראל היו בני חורין ועשו זאת למרות השלטונות. (מנחם מקשיב).
ליל הסדר אצל יורם ואסנת
קוראים במהירות הבזק: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, פסח מצה ומרור, פסח שהיו אבותינו אוכלים, מצה זו...
ליל הסדר אצל יוסף ורבקה
קוראים בנעימה: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, פסח מצה ומרור, פסח שהיו אבותינו אוכלים, מצה זו... (מצביע על המצה והמרור)
ליל הסדר אצל אריאל
כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, פסח מצה ומרור, פסח זה שאנו אוכלים (בהדגשה, התרגשות כללית, דמעות התרגשות יורדות מהעינים), מצה זו... (מצביע על הפסח, המצה והמרור)
מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם.
אחד הבנים: למה הם לא עשו צדה?
אריאל: הם לא התכוננו לצאת ממצרים. הם ידעו שהם עומדים להגאל ממצרים מתישהוא. שהרי קראנו בספר בראשית שה' הבטיח זאת ליעקב, ושיעקב ויוסף אמרו זאת לבני ישראל. הם כנראה לא לגמרי האמינו. ה' צוה את משה לשחוט, אז הם שחטו. הם ביקשו מהמצרים בהשאלה בגדי חג ותכשיטים לכבוד החג, המצרים נתנו להם. למה? אם הם יוצאים ממצרים, למה שהמצרים יתנו להם?
אליהו: המצרים לא האמינו שבני ישראל באמת יצאו ממצרים. הרי פרעה גרש את משה מלפניו.
אריאל: לא רק המצרים. בני ישראל לא ממש האמינו. בני ישראל היו רגילים לומר כל שנה שבשנה הבאה ניגאל. אז גם באותה שנה הם אמרו את זה. יאללה, שיהיה. אם משה רוצה שנגיד שאנחנו באמת מאמינים וננעל נעלים ונחזיק מקל – לבריאות. אנחנו באמת מאמינים שהשנה ניגאל, בדיוק כמו שהאמנו בזה לפני שנה ונאמין בזה בשנה הבאה. לשנה הבאה בירושלים.
ערן: (לבן של אריאל): מה? כתוב שכשמקריבים פסח צריך לספר בהרחבה את כל הסיפור הזה?
הבן: מה קרה לך? כל שנה אנחנו מספרים את זה.
ליל הסדר אצל יוסף ורבקה
יוסף: אבל ישראל מאמינים בני מאמינים. כל ישראל האמינו שהם יוצאים ממצרים, כולם היו צדיקים ועושים את כל מה שה' אומר. הם נעלו נעליים ולקחו מקלות לדרך.
ליל הסדר אצל יורם ואסנת
כן ה' אלהינו יגיענו למועדים ולרגלים.
ליל הסדר אצל יוסף ורבקה
יוסף: הוי, אוי וי, אין לנו בכלל קרבן פסח, ומפני חטאינו גלינו מארצנו, אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים, מאמינים שזו לנו השנה האחרונה בגלות. עוד השנה יבוא המשיח ויחזירנו לארץ ישראל.
זלמן: אבא, אנחנו בארץ ישראל.
יוסף: ויעלה אותנו לירושלים
זלמן: אבא, אנחנו בירושלים. (רבקה מסתכלת על זלמן במבט של מי שהרגע נפל לו אסימון גדול)
יוסף: אנחנו בגלות. הגלות המר, הגלות החשוך. אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים. נתפלל אל ה': בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִגִּיעָנוּ לַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכָל בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר. כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ. וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים...
ליל הסדר אצל אריאל
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִגִּיעָנוּ לַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכָל בּוֹ פסח מַצָּה וּמָרוֹר. בָּרוּךְ אַתָּה ה' גָּאַל יִשְׂרָאֵל.
(ההתרגשות גואה).
אצל יורם ואסנת
אסנת: מיכל, מה קורה?
מיכל: לא יודעת, הוא ניתק את הפלפון. אני מתקשרת ומתקשרת ומנותק.
יורם: תעזבי אותו. הוא מפורסם, הוא בטלויזיה, כשכולם מסתכלים עליו הוא לא מסתכל על אף אחד.
מיכל: מילא הוא, אבל הפיתות.... אני הולכת לחפש אותו.
במטבח של רבקה
רבקה: זלמן, זלמן, בוא הנה.
זלמן (נכנס מהסלון)
רבקה: זלמן, תגיד לי את האמת, איפה אליהו?
זלמן: אליהו, הוא תיכף יכנס, תיכף נפתח לאליהו את הדלת והוא יכנס.
רבקה: אוי וי זמיר, אליהו שלי. בסדר, הבנתי איפה הוא, תגיד לאבא שימשיך, אני הולכת להביא את אליהו.
מגרש החניה בעיר העתיקה. מכוניות חונות בצפיפות. בצד יושבת משפחתו של הרב יהושע סביב שלחן ערוך, ואוכלת את הפסח בשמחה ובשירים.
הרב: זהו זמן הגאולה, בזמן הזה גאל ה' את ישראל. בני ישראל ישבו בלילה הזה בדיוק כמונו, אכלו את הפסח על מצות ומרורים, וה' גאל אותם. פרעה הגיע בריצה (רואים את מיכל מגיעה) וקרא למשה ולאהרן, וכל המצרים גרשו את ישראל ממצרים, את מי שרוצה ואת מי שלא רוצה, עם הצאן והבקר וכל הרכוש. אז נודה לה' (המשפחה מתחילה לשיר).
מיכל מגיעה, מסתובבת, מחפשת, (רואים את מיכל וברקע שומעים את המשפחה של הרב חוגגת) .מבטה של מיכל חולף על פני המשפחה החוגגת, על פני המכוניות החונות, ופתאום נעצר על אחת המכוניות. מיכל ניגשת במהירות אל המכונית הנ"ל כמוצאת שלל רב. היא מסתכלת דרך החלונות כמחפשת משהו שנמצא בפנים, ואח"כ מסתכלת ביאוש על המכוניות שחונות מאחוריה ומסננת: אוף, הם חסמו אותו.
מיכל (ניגשת אל השלחן של הרב יהושע): סליחה: המכונית הזאת שלכם? אולי אתם יודעים של מי המכונית הזאת?
הרב (מדבר בחיוך, ברוגע ובנעם, וכך לארך כל הדיון, אע"פ שמיכל קצת עצבנית): לא, אני לא יודע של מי היא.
מיכל: אתם בטוחים? זה לא שלכם? זה חוסם את האוטו של בעלי.
הרב: אנחנו לא יודעים של מי המכונית הזאת, אבל בכל מקרה אי אפשר יהיה להזיז אותה עד מוצאי החג. וגם בעלך, שכמו שאני מבין הוא יהודי, לא יוכל להזיז את המכונית עד מוצאי החג.
מיכל: אוף, אתם, דוסים מעצבנים. ובכלל, איפה בעלי?
הרב: את מחפשת את בעלך?
מיכל: לא, אוף, אני מחפשת את הפי...., לא חשוב, אני מחפשת משהו שכנראה נמצא בתוך האוטו, כלומר: משהו שאולי נמצא בתוך האוטו. זאת אומרת: משהו שאני מאד מאד מאד מאד מאד מקוה שנמצא בתוך האוטו, כי אם לא....
הרב: ואיפה בעלך?
מיכל: לא יודעת, הלך לראיין כמה ערבים עצבנים. אני מקוה שהם לא חטפו אותו ולקחו ממנו את המפתחות של האוטו. אבל בעצם מה אכפת לי. מצדי שיתן את המפתח לכל הערבים בעיר העתיקה. ממילא אי אפשר להוציא מפה את האוטו בגלל הדוסים המעצבנים שחסמו אותו.
הרב: לבעלך קוראים במקרה ערן לוי?
מיכל: איך ידעת?
הרב: ניחשתי. הוא לא הלך לראיין שום ערבי מעצבן. אני חושב שאם תלכי ברחוב הזה (מצביע) עד הסוף, תמצאי אותו.
(הרב ומשפחתו חוזרים לשיר).
ליל הסדר בסמטאות החרדיות. מהבתים נשמעים קולות שירה, שיחה ושמחה, רבקה רצה בסימטאות. בהבעה נחושה ובוכיה. היא ממהרת, ונכנסת לעיר העתיקה.
אצל אריאל
שמחה גדולה על פני כולם. מחלקים לכולם את הפסח. כולם מברכים בהתרגשות אשר קדשנו במצוותיו וצונו על אכילת הפסח, ועוד יותר בהתרגשות שהחיינו. עד השמים. אוכלים את הפסח.
דן ואילנה מצטרפים. מסבירים להם שהם לא יכולים לאכול מהפסח כי הם לא מנויים, אבל נותנים להם להתכבד בדברים אחרים.
אריאל: זהו, כעת חצות, צריך להפסיק לאכול. (כולם מקפלים את המפה החד פעמית על שאריות הפסח). נזכור את הרגע הזה. זהו הרגע המאושר שבו ה' גאל אותנו ונתן לנו לעשות את הדבר שחלמנו עליו אלפיים שנה, והתפללנו עליו מדי שנה בשנה. וזהו הרגע שבו נגאלו ישראל ממצרים, עכשו חצות. ברגע זה בלילה הזה יצא ה' והכה כל בכור בארץ מצרים. וכולם הרגישו את ההבדל בין ישראל למצרים, לבני ישראל לא חרץ כלב לשונו, אבל בכל ארץ מצרים היתה צעקה גדולה אשר כמוהו לא נהייתה.
(באותו רגע משסע בליל גדול של צעקות את כל האיזור. מכל הסביבה מגיעים אל השלחן אנשים שצועקים צעקות רמות. אי אפשר לשמוע מה הם צועקים כי כולם צועקים יחד)
רבקה: אוי וי אליהו שלי. הבן הבכור שלי. הבן הבכור שלי. מה קרה לבן הבכור שלי?
מיכל: ומה קרה לבעל שלי? תגיד לי, זה רק בשביל הכתבה, או שבאמת הסתובב לך השכל?
ערן (קם על רגליו): אולי תפסיקו עם הנביחות האלה? לא יחרץ כלב לשונו. אתם מבינים מה קרה? כולכם מבינים מה קרה כאן הרגע? הרגע אכלנו קרבן פסח! אלפיים שנה חכינו לרגע הזה. המון אנשים לא הבינו כמה זה חסר לנו. גם אני לא הבנתי. זה נשמע לי פרימיטיבי. צריך להיות כאן כדי להבין. מי שלא היה היום בהקרבה, ולא היה פה היום בליל הסדר הזה, באמת לא יכול להבין. אז בבקשה. דברו אחד אחד ונראה מה אפשר לעזור לכל אחד מכם.
מחמוד: כבר שעתיים אני מחבש אותך. איפה הביתות? אמרת לי לבוא בערב לקבל ביתות.
מיכל: סליחה? אתה בטח מתכוון שאתה צריך להביא לו פיתות.
מחמוד: לא, באמת. הוא הבטיח לי את כל הביתות האלה כי נתתי לו את העט שלי.
מיכל: וואלה לא מפתיע, העיתונאי המהולל כתבנו ערן לוי הולך לכתוב כתבה ושוכח לקחת עט. אז מה הוא עושה? לוקח את הפיתות שהוא קנה במיוחד לאשתו ונותן אותם לאיזה מחמוד. מה אני אוכל בפסח?
מחמוד: אמרת שתביא לי את הביתות.
מיכל: מעניין, בטח תיכף תגיד שאתה מתחיל אינתיפאדה שלישית.
מחמוד: אני לא אגיד את זה, אני לא פראייר. קודם תשלמו. הבטחתם ביתות ולא קיימתם. עכשו אתם רוצים שאני אגיד שאני אתחיל אינתיפאדה שלישית? קודם תביאו את הביתות, אחר כך תשלמו לי, אח"כ אני מוכן להגיד מה שתרצו.
ערן: (מושיט לו את המפתח) הפיתות אצלי בבגז', אתה יכול לקחת אותן. הבא בתור.
מנחם: כבוד השופט ארבל, אתה אחד מהאנשים האלה? בגלל זה פסקת לטובתם, תראה למה גרמת.
דן: כן למה בדיוק גרמתי? מה זאת? מה קרה?
רבקה: אליהו, בוא הביתה. תאכל אוכל כשר.
אליהו: אמא, את לא מבינה. אכלתי פסח. לראשונה אחרי שנים רבות. הרי החלום הגדול של אבא כל שנה הוא שנאכל פסח. אז אכלתי. ועכשו אני לא יכול לאכול בבית כי אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
רבקה: אליהו שלי, איך אתה אוכל עם הכופרים האלה?
ערן: אני כבר לא כופר.
רבקה: לא, לא אתה, הוא (מצביעה על אריאל). אליהו שלי, מה זה פה? הם לא אכלו חמץ גמור?
{ריכזתי כאן יחד את כל האנשים כדי ליצור איזה דיון ביניהם. את הדיון עוד לא המצאתי, צריך להמציא אותו כי מה שיש בינתים הוא די עלוב. הסיום גרוע וצריך להעשיר אותו}
ערן: אני אסביר לך, גברתי. וגם לך מיכל, גם אם את לא שואלת. הרבה דברים השתנו הלילה הזה. גם אני התחלתי אותו אחרת לגמרי. חשבתי שכל המצוות האלה הן שטויות, אבל כשקלטתי שכך כנראה עשו אבותי, שהתורה אמרה כבר לפני שלשת אלפים שנה שיבוא ערן לוי וישאל מה העבודה הזאת לכם, החלטתי שנמאס לי להיות הבן הרשע. כשראיתי שיש אנשים שאומרים את ההגדה ובאמת מתכוונים למה שהם אומרים, ובאמת עונים לכל בן את התשובה שצריך לענות לו, ויודעים להרגיש בכל דור כאילו הם יצאו ממצרים.... לא יודע, זה עשה לי משהו. גם אני התחלתי להבין מה זה לצאת ממצרים. אז היום קמו אנשים ועשו מה שכבר אלפיים שנה היהודים אומרים שהם רוצים לעשות. ופתאום ראיתי את ההתרגשות, את השמחה, את התרוממות הרוח של עם שכבר אלפיים שנה מחכה למשהו, וסוף סוף המשהו הזה הגיע. העם בן חורין. הוא עושה מה שהוא מבין, והוא שמח, והוא מאושר. אז בא לי לשיר. לפי ההגדה עכשו הזמן של ההלל, לא? למדתי היום את המנגינה הזאת. בואו נאמר הלל.
אריאל: על גאולתנו ממצרים ועל גאולתנו של עכשו.
(גם יוסף מגיע ומצטרף, מצטרפים אנשים מהחבורות הסמוכות תוך כדי ההלל)
הלל מכובד בשמחה והתרגשות.
סוף